ילדים חסרי כבוד

במה מתבטא הציווי "כבד את אביך ואת אמך"?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בסיפור "השנים הטובות" עולה גיבורו של ש"י עגנון לירושלים ומתארח אצל ידיד, שם הוא מתכבד בסעודה גדולה. בעת הסעודה מגיע למקום אביו של המארח. הנוכחים קמים מפני האב, וזה מתיישב במקום צנוע וסועד את לבו בפת קיבר (כלומר, בלחם גס שנאפה מקמח בלתי מנופה ומלא סובין), בזיתים ובבצלים ושותה קיתון של מים. המסַפר שואל בהשתוממות את מארחו, מדוע בעוד שכולם אכלו מעדנים ושתו יין טוב, לאב הם נתנו פת קיבר, וזיתים ובצלים ומים בלבד. ואז פושט האב את שתי ידיו ואומר למסַפר שאף הוא טועה בטעות הרווחת שלפיה אכילת מעדנים היא דבר נעלה, והרי היא דווקא עונש.

עגנון מתייחס כאן לאחת השאלות המרכזיות שטרדה, בין השאר, את מוחותיהם של סופרים רבים בחייהם וביצירתם: מה האופן שבו ראוי לנהוג בהורים; במה מתבטא הציווי "כבד את אביך ואת אמך"?

קונפוציוס הסיני כתב על חובת כיבוד הורים כך:

"המכבד את הוריו בימינו איננו אלא זה שיכול לכלכלם. אבל הכלבים והסוסים, הלוא גם להם יש מי שבכוחו לכלכל אותם; ואם אין כאן יראת כבוד, מה אפוא מבדיל ביניהם?"1.

כלומר, האם עלינו רק לדאוג לכך שהורינו לא יגוועו ברעב, ממש כפי שאנו דואגים לבעלי החיים שלנו, או שאולי צריך להיות כאן משהו נוסף?

הסופר הצרפתי ארווה גיבֶּר פרסם בשנת 1986 ספר הנקרא "הורַי" ובו ההקדשה: "לאף אחד". וכך כותב גיבֶּר:

"כאשר ארכּון מעל גוויותיכם, מולידַי היקרים, לא אנשק לעורכם, אלא אצבוט אותו ואתלוש ממנו קווצת שיער".

גיבּר רואה עצמו כיוצא חלציהם גרידא של האנשים המכוּנים הוריו, ואפילו אינו מקדיש את הספר לאלה שעליהם כתב, אלא ל"אף אחד". הם אינם ה"בודדים המאושרים" מההקדשה המפורסמת של סטנדאל, והם נפקדים מהספר שכתב בנם עליהם-עצמם. המצב מסובך יותר משנדמה במבט ראשון, משום שגיבּר – האחוז תיעוב ורתיעה מהוריו – גם אינו יכול להפסיק לחשוב עליהם, לכתוב עליהם ולהשתוקק אליהם. אפילו ברגע שבו מתַנה גיבּר אהבים עם אהובו, הוא משוחח בטלפון עם אביו. הגוף של הוריו – שממנו הוא נחלץ אל העולם – מהלך עליו קסם, מעורר בו גועל וטורד את מנוחתו. אמו חולה בסרטן, והוא אינו מפסיק להגות בשני שדיה הכרותים. הוא שב ומספיד בספרו את האֵם, והיא, מצידה, נותרת בחיים כמו להכעיס.

היחס של סופרים להוריהם נע בין השתוקקות ותלוּת גדולה ("אמי היקרה והקטנה", כך פתחו רבים מן הסופרים במאה ה-19 את מכתביהם המפורטים לאמותיהם) לבין התייחסות אל ההורים כאל "מולידים" גרידא, כפי שעושה גיבֶּר ודן עצמו לתשעה קבין של רגשי אשמה. "כעת", הוא כותב, "כשהורי כבר מתים, סוף-סוף (אבל אני משקר) אני יכול לכתוב את כל הרע שאני חושב עליהם ושחשבתי עליהם, ורק להתפלל לשמַים שלעולם לא יתנו לי בן כפוי טובה ושוחר-רע כל-כך".

כפיות הטובה – המדומיינת או הממשית – כרוכה בהכרח ברגשי אשם של ילדים כלפי הוריהם. אני כותב כאן "כפיות טובה" ומתכוון בדברי לאי נטיית חסד, כלומר לחוסר הכרת טובה. ב"מכתב אל האב" המפורסם של קפקא פונה הבן לאביו ואומר לו:

"וכך בערך ראית את הדברים: אתה עבדת קשה כל ימי חייך, הקרבת הכל למען ילדיך ובייחוד למעני, ובזכות זה אני 'עשיתי חיים', הייתי חופשי לגמרי ללמוד מה שרציתי, לא הצטרכתי לדאוג לקיומי, כלומר, לא הצטרכתי לדאוג לשום דבר; לא ביקשת לך תמורת זה הכרת טובה, אתה יודע מהי 'הכרת הטובה של ילדים', אבל לפחות איזו התחשבות ביקשת, סימן של אהדה; ... אם תסכם את משפטך עלי, יתברר שאמנם אינך זוקף לחובתי, למשל, גסות או רשעות ממש (מלבד, אולי, תוכנית הנישואים האחרונה שלי), אבל קור, זרוּת, כפיוּת טובה – זאת כן".2.

אביו של קפקא – האיש שגילם עבור הסופר הפרגאי את "חזוּת הכול במידה שלא תתואר", מאשים את בנו (כך, על כל פנים, סבור הבן) שאין בלבו לא "אהבה ולא הכרת טובה של בן לאביו". קפקא מתוודה כי "מכל צד יצאתי אשם וחייב כלפיך", האב מאשימו, לדבריו, ב"כפיות טובה, גחמה, מרדנות, בגידה, טירוף", וגם כשהבן חושב על כך שיכול היה ליהנות מפירות מפעלו של האב, הוא יודע שהיה עושה זאת "רק מתוך בושה, לאוּת, חולשה ורגשות אשם".

נדמה שסופרים, אפילו יותר מבנים "סתם", כמעט תמיד יגרמו אכזבה ומפח נפש להוריהם, ובעקבות כך יחושו אשמים. שהרי מעטים ההורים שיברכו את ילדיהם, מרגע שאלה בחרו להיות אנשי ספרות. בשיר "ברכּת שמים" כותב בודלר על האֵם שמרגע שהגיח מרחמהּ יילוד המתעתד להיות משורר, מחרפת ומגדפת את האֵל ומצרה על כך שאינה יכולה להשליך את בנה היילוד אל האש כפי שמשליכים לאש פתק אהבה:

"מוטב כבר לו השרצתי פקעת צפעונים / ולא יילוד כזה, כלִיל לעג ונורא! (...) // משום שלא ניתן לזרוק אל תוך האש את המִפלץ הדל כפתק אהבה, / את השנאה אשר הגית לי אחיל / על ראש זה שאֵררת לי בזדוֹן הלב"3.

הזרוּת והניכור בין הבן להוריו הם אולי בלתי נמנעים לפעמים, במיוחד במקרה שבו הוא הקדיח את תקוותיהם, גדל והיה לאדם שונה מהם. מכל מקום, יש כאלה שהצליחו לפלס את דרכם, לפחות בתחילתה, מתוך פיוס כלשהו עם ההורה. סימון דה בובואר כתבה בזכרונותיה כי חששה תמיד מקצהּ של התקופה היפה שבה חייתה עם הוריה:

"זה נראה לי בלתי אפשרי. אחרי שאהבתְ את הורייך במשך עשרים שנה, איך אפשר לעזוב אותם וללכת אחרי זר, בלי למות מצער?" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, כתר, 2011).

ואף על פי כן, ככל שהתבגרה, העימות של דה בובואר עם הוריה היה בלתי נמנע, ולצדו גם תחושת האשם. "להורי לא אבדה היכולת להפוך אותי לאשמה", היא כותבת. "גם אם לא ראיתי את עצמי רק דרך עיניהם, עדיין קיבלתי את פסק דינם. האמת לגבי עצמי היתה שייכת להם לא פחות מלי". דה בובאר מתוודה על כך שהיא היתה תלויה כעול על צוואר אביה, שהיא הפכה לָהתגלמות המהלכת של כישלונו ותהתה כל העת במה נעוצה אשמתה. "חשתי חוסר שביעות רצון מעצמי ולבי נמלא טינה".

בחזרה לגיבורים המדומיינים. אחד האבות האומללים הנודעים ביותר בספרות הוא כמובן "אבא גוריו" של בלזק, שכל חייו פרנס את שתי בנותיו האהובות, והן גמלו לו בניכור ובהזנחה. המעניין בנוגע לגוריו, זאת העובדה שבניגוד לתפיסת האדם שהנאורות העלתה על נס, אשר רואה באדם ישות אוטונומית ובעלת זכויות – גוריו (אולי כמו האדם בחברה הסינית אצל קונפוציוס) הוא בעל תפקידים, והוא אדם "יחסי". וכך, אין לו זכות קיום משל עצמו, אלא הוא "אב" ותו לא:

"זה עיסוקו היחיד בחיים (...) מיששתי את ראשו: אין בו אלא בליטה אחת, זו של האבהוּת. הוא יהיה אב נצחי".4.

רק בסוף חייו מתפכח גוריו מהאהבה לאין-קץ שלו לבנותיו, אך אז כבר מאוחר מדי. ייתכן שהוא היה צריך להשאיר לעצמו מעט מקום, שבו לא תהיה לבנותיו דריסת רגל. לבסוף, כשגוריו פוצה את פיו – כמעין איוֹב מודרני – הוא מאשים את בנותיו ברצח אב, לא פחות מכך:

"צריך אדם למות כדי לדעת ילדים מה טיבם... אה! (...) אתה נותן להם את החיים, והם נותנים לך את המוות. אתה מביא אותם לעולם, והם מגרשים אותך ממנו".

ההאשמה הזאת נראית אולי מוגזמת, אבל יש בה הד לתחושה שמלווה את הקריאה ביצירות שנזכרו כאן, ולפיה מרגע שנולד הבן, מאבק איתנים מתחולל בינו ובין הוריו. הבן או הבת מרגישים שלעולם לא יוכלו להשיב להוריהם כגמולם על האהבה שרחשו להם ועל הטיפול המסור שקיבלו. יהיו כאלה שיַפנו אל ההורה אהבה אינסופית, אחרים יתנכרו להם, חלקם ישקעו בשתיקה ארוכה ועקרה. יכול להיות שדווקא ה"נוסחה" שמצא ארווה גיבּר היא היעילה ביותר: כדי להתגבר על הרתיעה מההורים, על רגשי האשמה ועל התחושה הבלתי נמנעת של כפיות טובה, אולי יש דווקא לחרף ולגדף את ההורים – את ה"מולידים", כפי שהוא מכנה אותם. יש לייחל – מתוך אהבה, מתוך דבקוּת, מתוך השתוקקות – להיעלמותם הדמיונית, במעין השבעה הפוכה, ובכך להשאיר אותם בחיים, ובאותה ההזדמנות גם להנציח אותם.

משה סקאל פרסם חמישה ספרים, בהם הרומנים "יולנדה" ו"הצורף" (הוצאת כתר).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי משה סקאל.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על ילדים חסרי כבוד

04
צהלה כהן

לעניות דעתי,ומניסיוני הגלות היא התשובה לרתיעה לאשמה ובכלל למערכת היחסים המורכבת בין הורים וילדים.
הגלות מאפשרת לך לגלות את המקום הזה בו ״ האני מאשים״ שלך כלפי ההורים הופך להיות ״ אני אשם״ .
אתה נע בין המורכבות של היותך קורבן להיותך אשם.
הגלות הפגישה, אותי לפחות , עם נקודת האמצע ולהביא בי שלום. תחושת הקורבן מתפוגגת עם גלוי האחריות האישית. תמונת ההורים התלויה בחדרי ליבי היא נורה נוגה של כמיהה געגוע וזכרון.
כהורה אני מזכירה לבנותיי שאני דוגמה גם למה לא להיות. לפני שאני הורה אני אדם המועד לטעות.
הכל במידה.