כך חמקה ישראל מסכנת השלום

במרוצת החודשים הראשונים לכיבוש השטחים ב-1967 הוחלפה השאיפה הישראלית לשלום בגרגרנות טריטוריאלית. רגעים ראשונים של מדיניות הרסנית
X זמן קריאה משוער: 47 דקות

מלחמת ששת הימים ביוני 1967 היא קו פרשת מים היסטורי כביר מבחינות רבות. הניצחון הצבאי הגדול עיצב מחדש את המפה הגאופוליטית של המזרח התיכון. הבסתם של שלושה צבאות ערביים בתוך פחות משבוע שינתה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הערבי-ישראלי. תוצאות המערכה המחישו לערבים כי מדינת היהודים הינה עובדה קיימת שאינה בת חלוף. עקב כיבושן של טריטוריות ערביות נרחבות השתנה אופי היחסים בין מדינות ערב וישראל. מצרים, סוריה, וירדן שוב לא היו אויבותיה של ישראל רק בגלל התנגדותן המוצהרת לקיומה. עתה, משאיבדו נתחים נכבדים משטחיהן, היה לכל אחת מהן חשבון נפרד ליישב – ולמענו הן נטשו למעשה את המחויבות הפומבית להילחם למען העניין הפלסטיני. ומנגד, לידי ישראל נפל לראשונה מאז היווסדה ב-1948 דבר מה מוחשי שניתן להציעו לשכנותיה העוינות תמורת שלום. יתר על כן, השליטה על שִטחהּ של ארץ ישראל המנדטורית כולה ועל יותר ממחצית העם הפלסטיני גִלגלה לידי ישראל הזדמנות היסטורית לפתור את הבעיה הפלסטינית אשר עומדת בלב הסכסוך הערבי-ציוני רב השנים.

אלא שישראל, שיכורת ניצחון, דחתה בהתמדה ובמתכוון כל הזדמנות להסדר שלום בתקופה שלאחר מלחמת יוני 1967. הרצון להחזיק בשלל המלחמה הטריטוריאלי היה עז הרבה יותר. מדיניותה של ישראל ומעשיה בימיו הראשונים של עידן הכיבוש בן מחצית המאה עיצבו את פני הדברים לעתיד לבוא בחמשת העשורים הבאים.

אימפריה חדשה

התקפת הפתע נגד מצרים בבוקר 5 ביוני 1967 לוּוְתה בהכרזות פומביות של ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין ושר החוץ אבא אבן כי אין פניה של ישראל לכיבושים טריטוריאליים. כבר ב-1 ביוני אמר דיין בדיון סגור כי "מטרת הפעולה – הבסתו והשמדתו של הכוח המצרי שבמרכז סיני, ולא איזה יעד גיאוגרפי כלשהו". הריכוז הגובר והולך של כוחות מצריים בסיני הֵחֵל באמצע מאי, והוא נבע משורה של שגיאות ומהלכים ערביים, ישראליים, סובייטיים ואו"מיים מוטעים. כעבור שבוע, כאשר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הכריז על חסימתו של מפרץ עקבה לשיט ישראלי, נהפכה המלחמה שאיש לא רצה בה לבלתי-נמנעת. במהלך הספירה לאחור לקראת ההתכתשות הצבאית נגרף העולם הערבי בגל אדיר של לוחמנות כלפי "הישות הציונית". מערכת הסכסוכים שהתנהלה בעולם הערבי זה יותר מעשור בין משטרים "מהפכניים" וממלכות "שמרניות" – "המלחמה הקרה הערבית", בלשונו של מלקולם קר – הסתיימה או הושעתה; ומריבות ויריבויות נושנות נשכחו לטובת חזית מאוחדת לכאורה, שחוּזקה בחוזי הגנה משותפים. ישראל אחוזת החרדה גייסה את כוחות המילואים – עמוד השדרה של הצבא – ובכך שוּתקה כלכלתה. איומים ערביים מקפיאי דם עוררו בישראל זיכרונות טריים של השואה. אפילו האלופים, שהיו בטוחים בעליונות הצבא בשדה הקרב ותבעו לצאת למלחמה ללא דיחוי, חששו ממספר עצום של נפגעים, חיילים ואזרחים כאחד.

סקרי דעת קהל שנערכו בסוף יוני ובראשית יולי 1967 מראים כי רוב מכריע מקרב הישראלים ביקש לספח את השטחים הכבושים. כשנדמו התותחים טבע ראש הממשלה אשכול דימוי שביטא את שאיפתה של ישראל. הדימוי ראה בשטחי הכיבוש "נדוניה", ובתושביהם הערבים – "כּלה"

בפָּרָפְרָזָה על דברי תוקידידס ב"תולדות מלחמת פילופוניס", מה שעשה את המלחמה לבלתי-נמנעת היה הגידול בכוחה של מצרים בסיני והפחד שהוא חולל בישראל. כה גדול היה הפחד, עד כי הוא הביא את ישראל לחצות את סִפּו של הנשק הגרעיני. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה אלתרו מדענים וטכנאים ישראלים מספר קטן של פצצות אטומיות. שמעון פרס, אז חבר כנסת, הציע לערוך פיצוץ גרעיני ניסיוני בהאמינו שהפגנת יכולתה של ישראל להמיט על הערבים השמדה טוטאלית תרתיע אותם ותמנע את המלחמה. שר הביטחון דיין דחה את ההצעה. (העיתונאי האמריקאי פטריק טיילר, המסתמך על "מקורות ישראליים" בלתי מזוהים, טוען כי היה זה ראש הממשלה אשכול עצמו שהורה להרכיב שתי פצצות אטומיות. לדבריו, הפצצות הוטענו על משאיות כדי להחישן לגבול במקרה שהמצרים יפרצו את קווי ההגנה הישראליים).

חיילי סיירת שקד בסיני, מלחמת ששת הימים. צילום באדיבות רפי רוגל

חיילי סיירת שקד בסיני, מלחמת ששת הימים. צילום באדיבות רפי רוגל

ישראל בחרה ללחום מלחמה קונבנציונלית, וקיוותה להגביל אותה לחזית המצרית. ואולם מייד לאחר שיָרתה את הירייה הראשונה הצטרפה ירדן למערכה בהפגיזה את ירושלים הישראלית ומטרות שונות במרכז ישראל. סוריה, שהייתה הגורם המיידי למלחמה בשל הכזבים הסובייטיים בדבר ריכוזי כוחות ישראליים לאורך גבולהּ, ניסתה להימנע מהתכתשות מזויינת. אך ביום החמישי של המלחמה, לאחר שהביסה את צבאות מצרים וירדן, נפנתה ישראל גם אל הסורים תוך שהיא מֵפֵרה את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם בדבר הפסקת אש – החלטה שהן היא והן סוריה הסכימו לה. כאשר נכנסה לתוקפה הפסקת האש הסופית ב-10 ביוני בערב, שלטה ישראל על שטחים שגודלם פי שלושה ויותר מִשִטחהּ-היא: הגדה המערבית, לרבות ירושלים הערבית, נלקחה מירדן; מסוריה נכבשה רמת הגולן; ומצרים איבדה את חצי האי סיני, רצועת עזה, ושני איים קטנים שערב הסעודית השאילה לה, תיראן וסאנאפיר. "עכשיו אנחנו אימפריה", צהל משה דיין.

תיאבון טריטוריאלי

בן לילה החליפה אופוריה את הלוך הרוחות הקודר, ולהט משיחי דחק את קול ההיגיון. גם ההצהרות כי אין לישראל כוונה להתפשטות טריטוריאלית נזנחו. הישראלים – המנהיגים ואזרחים מן השורה כאחד – ראו באדמות שנכבשו "שטחים משוחררים" למן הרגע הראשון של הכיבוש. בייחוד חמדו את הגדה המערבית על שום היותה חלק מארץ ישראל התנ"כית, ויותר מכול את העיר העתיקה של ירושלים. "חזרנו אל הקדושים שבמקומותינו. חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם עוד לעולם", הכריז דיין ביום השלישי למלחמה. באותו יום ביטא אשכול תשוקה עזה להחזיק ברצועת עזה, אם כי התקשה להסביר מדוע. "אולי בגלל שמשון ודלילה", אמר. גם את רמת הגולן – שכּוּנתה אז "הרמה הסורית" – רצו הישראלים לשמור לעצמם, בנמקם זאת בחשיבותה האסטרטגית. הסיבה האמיתית לכיבוש הגולן, שאותה חשף דיין שנים רבות אחר כך, הייתה לחץ כבד של אנשי הקיבוצים בגליל שחשקו באדמותיו הפוריות של האזור. ואף על חצי האי סיני לא איוותה ישראל לוותר, שלא לדבר על שרם א-שיח' שבקצה הדרומי של חצי האי, המשקיפה על מְצרי תיראן – שער הכניסה לנמל אילת. "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'", פָּסק דיין.

סקרי דעת קהל שנערכו בסוף יוני ובראשית יולי 1967 מראים כי רוב מכריע מקרב הישראלים ביקש לספח את השטחים הכבושים. שבועות ספורים לאחר המלחמה התלכדו אישי ציבור ואינטלקטואלים בולטים במסגרת קבוצת לחץ רבת השפעה ושמה "התנועה למען ארץ-ישראל השלמה", ששמה לה למטרה למנוע מן הממשלה לוותר על השטחים שנכבשו במלחמה. אלא שלא היה צורך בלחץ כלשהו על מעצבי המדיניות. כשנדמו התותחים טבע ראש הממשלה אשכול דימוי שביטא את שאיפתה של ישראל. הדימוי ראה בשטחי הכיבוש "נדוניה", ובתושביהם הערבים – "כּלה". "הצרה היא שעם הנדוניה באה כּלה שבה אין אנו רוצים", קונן ראש הממשלה שוב ושוב. אשכול, שנחשב למתון, הססן וחלש, וממשלת הליכוד הלאומי שבראשה עמד, תרגמו את הדימוי למדיניות נוקשה ועקבית שמטרתה לנכס את הנדוניה ולגרש את הכּלה.

השיקול הבלתי-מוצהר שהדריך את מקבלי ההחלטות הישראלים היה הרצון להחזיק בשטחים כבושים נרחבים ככל האפשר עם מספר מועט ככל האפשר של תושבים ערבים. גישה זו השפיעה בהכרח על מדיניות ישראל כלפי מדינות ערב ועל החתירה לשלום בכללה.

במרוצת החודשים הראשונים לכיבוש נקטה הממשלה צעדים סמליים אחדים שהפגינו את הנחישות הישראלית לנכס את ה"נדוניה". השטחים הכבושים כונו בלשון הרשמית "שטחים מוחזקים", והמונח "הגדה המערבית" הוּמר בשמותיו התנ"כיים של האזור, "יהודה" ו"שומרון". הממשלה החליטה להדפיס מפה רשמית חדשה של ישראל שתכלול את האזורים המצריים, הסוריים והירדניים הכבושים אך ללא "הקו הירוק" – גבולות המדינה עד בוקר 5 ביוני – המפריד בינם ובין מדינת ישראל הריבונית. בעקבות מעשי הממשלה השמיעו מנהיגים אחדים הצהרות חד-משמעיות באותה רוח. משה דיין הצהיר בפומבי כי מדינת ישראל זקוקה ל"מרחב מחיה" – ביטוי מעורר חלחלה המעלה בזיכרון את אידאת ה-Lebensraum הנתעבת של אדולף היטלר – כדי להרתיע "מנהיגים ערבים תוקפנים", ולכן אל לה לשוב אל גבולות 4 ביוני. משה כרמל, שר התחבורה ואלוף בדימוס, הציע שישראל תיאחז בשטחים הכבושים ולא תרפה מהם משום שבתוך עשרים שנה העולם יתרגל לכך.

שינויים טריטוריאליים עקב המלחמה.

שינויים טריטוריאליים עקב המלחמה.

דברי כרמל שיקפו מאוויי לב שרבים היו שותפים להם, אשר התבססו על התקדים המעודד של גבולות המדינה ערב המלחמה: החלטת החלוקה של עצרת האו"ם בנובמבר 1947 הִקְצתה 55 אחוז מארץ ישראל/פלסטין למדינה יהודית, אך בעקבות מלחמת 1948 והסכמי שביתת הנשק שנחתמו לאחריה ב-1949, שלטה ישראל על 23 אחוז נוספים משטח הארץ, ובסך הכול היא חלשה על 78 אחוז. אמנם בהסכמי שביתת הנשק נאמר במפורש כי אין לראות ב"קו הירוק" גבול מדיני או טריטוריאלי, אך במהלך שני העשורים הבאים הוא רכש לגיטימיות בינלאומית.

ישראל הידקה את אחיזתה בשטחים הכבושים על ידי שורה של צעדים מעשיים מרחיקי לכת. הראשון היה סיפוח הבזק של ירושלים הערבית ביחד עם שטח שגודלו פי תריסר משִטחהּ של ירושלים הירדנית. שטח זה כלל אדמות של עשרים ושמונה כפרים פלסטיניים, ונתחים מהעיירות אל-בירה בצפון ובית לחם ובית ג'אלא בדרום. קווי התיחום של האזור המסופח הותוו כך שנותרו בתוכם תושבים ערבים במספר הזעום ביותר האפשרי. רוחי אל-ח'טיב, ראש העירייה של החלק הירדני של ירושלים – עירייה שהכובשים הישראלים פיזרו כלאחר יד בסוף יוני – תיאר מאוחר יותר את הסיפוח כחלק מתוכנית ציונית נושנה לייהד את ירושלים. טענת ח'טיב לא הייתה נטולת יסוד. טדי קולק, ראש העיריה הסמכותי של ירושלים המאוחדת-לכאורה, אמר בישיבה עם סגניו ב-10 באוגוסט: "אם שרי הפנים והמשפטים יניחו לנו לפעול, נוכל לייהד את העיר העתיקה".

תשעה ימים לאחר תום המלחמה חרצה הממשלה כי "לפי הגבול הבינלאומי נמצאת רצועת עזה בשטח מדינת-ישראל", וב-31 באוקטובר 1968 היא החליטה כי "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי מדינת ישראל". אף כי מצרים לא תבעה ריבונות על עזה (לפני כיבושה שרר ברצועה שלטון צבאי מצרי), נמנעה ישראל מסיפוח פורמלי בגלל המספר העצום של פליטי 1948 שהתגוררו ברצועה – כ-210 אלף בני אדם מתוך אוכלוסייה שמספרה הכולל עמד על 356 אלף נפש. מאז ומתמיד סירבה ישראל להכיר באחריות כלשהי לבעיית הפליטים, ועתה היא העדיפה להניח לסוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים של האו"ם, אונרוו"א, להוסיף ולטפל באוכלוסיית הפליטים בעזה. עוד קבעה החלטת הממשלה ב-31 באוקטובר 1968 כי נדרש "המשך השליטה הישראלית בשארם-אל-שייך [כך] תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל". המרחק בין שרם א-שיח' שבקצה הדרומי של חצי האי סיני לבין אילת שבקצה הדרומי של מדינת ישראל הוא 243 קילומטר.

אף כי מצרים לא תבעה ריבונות על עזה (לפני כיבושה שרר ברצועה שלטון צבאי מצרי), נמנעה ישראל מסיפוח פורמלי בגלל המספר העצום של פליטי 1948 שהתגוררו ברצועה – כ-210 אלף בני אדם מתוך אוכלוסייה שמספרה הכולל עמד על 356 אלף נפש

משמעותי במיוחד היה מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים. כבר ביומה הרביעי של המלחמה, 8 ביוני, הִנחה שר הביטחון משה דיין את אלוף פיקוד המרכז כי "מגמת פעולתנו בהר חברון ובירושלים – התנחלות קבע". חודש לאחר מכן הוקמה ההתנחלות היהודית הראשונה ברמת הגולן. בספטמבר הזהיר תאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ, את ראש הממשלה אשכול ושר החוץ אבן כי התנחלות אזרחית בשטחים כבושים מהווה הפרה של אמנת ג'נבה הרביעית. מירון היה מומחה בדין הבינלאומי; כעבור עשור הצטרף לאוניברסיטת ניו יורק כפרופסור למשפט בינלאומי, וזה למעלה מעשור הוא מכהן כשופט בכיר בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. למרות חוות דעתו החד-משמעית, באה לעולם בתוך ימים התנחלות שניה – הראשונה בגדה המערבית. בחודשים ובשנים הבאים הוקמו התנחלויות ישראליות נוספות – בגולן, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובסיני – אך מספרן היה קטן מזה שהממשלה שאפה אליו: מגבלות תקציב והיעדרם של די אנשים המוכנים להתנחל הגבילו את התרחבותו של מפעל ההתנחלות. ובכל זאת, חרף ממדיו הצנועים, מפעל זה המחיש את הכוונה הישראלית להישאר בשטחים הכבושים לתמיד. בעוד שהממשלה סירבה להציג מפת שלום, היא יישמה את אחד מעקרונות היסוד של האתוס הציוני בשרטטה את מפת ישראל על ידי יצירת עובדות על הקרקע.

הסכנה הדמוגרפית

"הכּלה" – הערבים תושבי השטחים הכבושים – הייתה בלתי רצויה לישראלים למן הרגע הראשון. כבר בבוקרו של יום המלחמה השלישי, 7 ביוני, אמר דיין לרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין כי "המגמה היא לפָנות את הגדה המערבית מתושביה". באותה שעה נהירת הפלסטינים אל הגדה המזרחית כבר הייתה בעיצומה. כיבוש יריחו ופיצוץ הגשרים על הירדן עוכבו כדי לאפשר לתושבי הגדה המערבית לחצות את הנהר ללא הפרעה. לבקשתו של יוג'ין רוסטאו, תת מזכיר המדינה של ארצות הברית (ויהודי אוהד ישראל), הִתרתה ממשלת איראן בממשלת ישראל כי "תהא זו שגיאה לגרש את האוכלוסייה הערבית מהגדה המערבית". אך לאזהרה לא היה שומע.

רבבות ברחו מבתיהם כדרכם של בני אדם באזורי מלחמה, ומחמת פחדים שניזונו מהזיכרונות המרים מהנכּבּה – הפורענות – שפקדה אותם ב-1948. אך גם הגיסות הישראליים מילאו תפקיד פעיל בעידוד הבריחה הגדולה. בגלל עינו הפקוחה של העולם לא נעשו גירושים המוניים בממדים שידעה המלחמה ב-1948. הישראלים נקטו הפעם שיטות "מעודנות" יותר לשם סילוק התושבים מהגדה המערבית. באמצעות רמקולים ובשידורי רדיו הם יעצו לאוכלוסייה הפלסטינית לעזוב מייד את בתיהם ולצעוד לעבר הנהר – או "לשאת בתוצאות". ירי באוויר ואף מעל ראשיהם של אנשים שימש תמריץ יעיל נוסף. שלטונות הכיבוש השיקו שירות הסעות חד-סטרי משער שכם בירושלים ומערים נוספות בגדה המערבית אל מעברי הירדן. האוטובוסים נשאו שלטים בעברית שהכריזו: "לעמאן בחינם". במקומות אחדים אולצו תושבים פלסטינים לעלות על משאיות או על אוטובוסים שהסיעום מזרחה.

עם שוך הקרבות ביקש הצבא למחוק את הגבול הקודם. כעשרים כפרים ועיירות לאורך הקו הירוק נהרסו באופן חלקי או מלא: הכפרים יאלו, בית נובּא ועמואס באזור לטרון; בית עווא ובית מִרסִם ליד חברון; העיירה קלקיליה שבה הוחרבו כמחצית מבתיה, 850 במספר; צוריף; ועוד. דייריהם היו באחת לחסרי בית, ועקב כך בחרו רבים מהם לחצות את הנהר מזרחה. הטורים הארוכים של פליטים מהכפרים ההרוסים הגבירו את תחושת האימה, וזו הניעה תושבים אחרים להימלט. בעיר העתיקה של ירושלים גילחו הישראלים עד היסוד את חראת אל-מָע'ארִבּה – שכונת הצפון-אפריקאים הסמוכה לכותל המערבי שב-130 בתיה חיו 650 בני אדם. שכונה זו הוקמה 800 שנה לפני כן והייתה בבעלות ההקדש האסלאמי (וקף); החורבן נועד לאפשר את סלילתה של רחבה לנוחות מתפללים יהודים. ברמת הגולן, מייד לאחר הפסקת האש, הוחל בהרס שיטתי של כ-200 כפרים וחוות חקלאיות. התושבים ברחו ברובם לפני ההסתערות הישראלית, אך היו מי שגורשו בכוח ובאיומי נשק. מחיקת היישובים באה להבטיח כי לפליטי הגולן הסורים לא יהיו בתים לשוב אליהם. הגולן רוּקן מתושביו; רק 6,000 דרוזים, שהתגוררו בחצי תריסר כפרים בצפון האזור, הורשו להישאר.

הנה נולדה טרגדיה שניה של פליטוּת ערבית. בראשית יולי 1967 נאמד מספר קורבנותיה ב-345,000 לכל הפחות: 210,000 אלף היו אנשי הגדה המערבית (כרבע מכלל האוכלוסייה באזור); 35,000 ברצועת עזה (כעשירית); ויותר מ-100,000 בגולן. המוסדות הבינלאומיים הגדירו את הפליטים החדשים "עקורים" (נאזִחוּן בערבית), כדי להבחין בינם ובין פליטי 1948. למעשה, רבים מהם ענו על שתי ההגדרות: אלה היו פליטי 1948 שב-1967 נעשו פליטים בשנית. הישראלים כינו אותם "נוטשים". ממשלת ישראל לא יזמה את אורגיית הגירוש וההרס שחולל הצבא, אך היא קידמה בברכה את תוצאותיה. רבים ממעשי הצבא היוו פשעי מלחמה, אך איש לא נחקר או נדרש לתת דין וחשבון בגינם, שלא לדבר על העמדה לדין. בכנס של סגל הפיקוד הכללי של הצבא שהתקיים שבועות ספורים לאחר המלחמה התייחס שר הביטחון דיין לבולמוס ההרס בגדה המערבית ואמר כי הוא נעשה "מתוך כוונות ציוניות שאני שותף מלא להן".

ממשלת ישראל לא יזמה את אורגיית הגירוש וההרס שחולל הצבא, אך היא קידמה בברכה את תוצאותיה. רבים ממעשי הצבא היוו פשעי מלחמה, אך איש לא נחקר או נדרש לתת דין וחשבון בגינם, שלא לדבר על העמדה לדין

בעקבות התקדים שקבעה ב-1948 הממשלה דאז, מנעה ממשלת אשכול מעקורי 1967 לשוב לאחר המלחמה לבתיהם בשטחים הכבושים. בעוד שב-1948 היה המניע לאיסור על שיבת הפליטים הפלסטינים הרצון לצמצם ככל האפשר את מספרם של הלא-יהודים במדינת ישראל דלילת האוכלוסין שזה עתה נולדה, כעת נשללה מן העקורים הזכות לחזור למקומות שלא היו בתחומי ישראל הריבונית אלא מחוצה לה, והיו נתונים לכיבוש צבאי ישראלי. הממשלה אף לא צייתה להחלטה פה-אחד של מועצת הביטחון של האו"ם מ-13 ביוני שתבעה מישראל לאפשר לעקורים לשוב, והיא התעלמה מקריאות דומות שהשמיעו וושינגטון, לונדון ובירות ידידותיות נוספות.

מחאות בינלאומיות נמרצות ולחץ אמריקאי גובר והולך אילצו בסופו של דבר את הממשלה לצאת ידי חובה בהכריזה על תוכנית לחזרתם של עקורי הגדה המערבית. ואולם התוכנית, "מבצע פליט" שמה, שהוצגה כ"מחווה" ישראלית נדיבה, לא נועדה לאפשר חזרה המונית של העקורים, אלא רק להתחזות ככזאת. יישומה הוגבל לתריסר ימי עבודה, והוא שובש באמצעות שורה של מכשולים ביורוקרטיים מכוּונים. יתר על כן, בקשות שיבה שהגישו עקורים תושבי ירושלים הערבית, פליטי 1948 הרשומים באונר"ווא, וגברים בגיל העבודה נדחו על הסף. שלילת חזרתם של גברים בגיל העבודה חלה בעיקרהּ על מפרנסים, ובעטייה נמנעה השיבה של בני המשפחה האחרים. בסופו של דבר חזרו לגדה המערבית 14,000 בלבד מתוך 170,000 שביקשו לעשות כן – 8.2 אחוזים. לחצים דיפלומטיים בלתי פוסקים הניעו מאוחר יותר את הממשלה להכריז על תוכנית לאיחוד משפחות, אך גם זו הייתה בעיקרה אחיזת עיניים.

רבים מתושבי הגדה המערבית, שמצאו עצמם נטושים בגדה המזרחית בחוסר כול, ניסו להסתנן לגדה המערבית על ידי חצייתו של הנהר הרדוד. מאות מהם נורו למוות בידי חיילים ישראלים שהוצבו במארבים לאורך קו הפסקת האש. לפי עדותו המצמררת של אחד החיילים,

"קיבלנו פקודה לירות על מנת להרוג, ללא אזהרה מוקדמת. ואכן, יריות כאלה נורו מדי לילה על גברים, נשים וילדים, גם בלילות ירח, שבהם אפשר היה לזהות את העוברים. כלומר: להבדיל בין גברים לבין נשים וילדים. בבוקר היינו יוצאים לסרוק את השטח, והיינו הורגים על פי פקודה מפורשת של הקצין הנוכח את החיים, כולל מסתתרים, פצועים (ושוב: ביניהם נשים וילדים). לאחר סיום ההרג היינו מכסים את הגופות בעפר, ולפעמים משאירים אותם בשטח, עד שהיה מגיע טרקטור שכיסה אותם בעפר".

המניע לרצון הישראלי העז להקטין ככל האפשר את האוכלוסייה הערבית היה מִתָמיד מה שכּוּנה "הסכנה הדמוגרפית" – החשש מפני ערעור העליונות הדמוגרפית המכרעת של היהודים בתחומי המדינה. עתה הוחל שיקול זה גם על השטחים הכבושים, ובמיוחד על ירושלים הערבית, הגדה המערבית ורצועת עזה. "תכתוש אותי במכתש", אמר ראש הממשלה אשכול בהתייעצות שרים סגורה, "איני יודע כיצד לבלוע עוד מיליון ערבים בארץ הזאת. אני חושב שבזה מחסלים אנו את עצמנו". ב-1967 מנתה אוכלוסיית ישראל 2.7 מיליון בני אדם בלבד, וכ-400 אלף מהם היו ערבים ולא-יהודים. ואולם מיליון הערבים ש"בליעתם" הבעיתה את אשכול לא התגוררו במדינת ישראל אלא בשטחים לא לה, שנכבשו במלחמה; ואף על פי כן אשכול התייחס אל השטחים האלה כמו היו חלק משטחה הריבוני של המדינה. "אסור לנו לשכוח שאיננו רשאים להקים בישראל ... פצצת זמן", הזדעק אשכול בכנסת, שעה שהביע התנגדות נחרצת ליישובם של הפליטים הפלסטינים בשטחים הכבושים ועמד על כך שבעייתם חייבת לבוא על פתרונה מחוץ לארצם. שר החוץ אבן, שהתיימר להיות יונה מדינית, נקט אף הוא דימוי קטלני באותו עניין עצמו: "לגוף האנושי יש יכולת מסוימת [מוגבלת] של קליטת ארסניק", קבע בישיבה של מזכירות מפלגתו, מפא"י. ולאלה העלולים לפקפק במוסריות עמדתו השיב אבן כי כל ערבי הנמצא תחת שלטונה של ישראל והרוצה לחיות במדינה ערבית – חופשי לעזוב.

המניע לרצון הישראלי העז להקטין ככל האפשר את האוכלוסייה הערבית היה מִתָמיד מה שכּוּנה "הסכנה הדמוגרפית" – החשש מפני ערעור העליונות הדמוגרפית המכרעת של היהודים בתחומי המדינה. עתה הוחל שיקול זה גם על השטחים הכבושים

וכך, בעוד פליטי 1948 ו"הפליטים החדשים" של 1967 תובעים את זכות השיבה, ישראל לא הייתה מוכנה אלא להעניק לפלסטינים שתחת שליטתה את זכות היציאה. כמה וכמה זרועות ממשלתיות – הצבא, משרד החוץ, השב"כ, המוסד ועוד – השקיעו מאמצים רבים בהוצאה לפועל של תוכניות סודיות-ביותר שנועדו לעודד או לגרום הגירה של רבבות לירדן, למדינות ערביות אחרות או אל מעבר לים – לדרום אמריקה, למשל. המאמצים הללו התמקדו בעיקר בפליטי 1948 שהתגוררו במחנות ברצועת עזה. דברי אשכול באחת מישיבות הממשלה באוגוסט 1967 סיכמו יפה את השקפתה של ישראל בסוגיית הפליטים: "לפני עשרים שנה עשינו עבודה והיא גרמה לכך שישנם פליטים. עתה ישנם שוב פליטים נוספים ואנו רוצים להתפטר מהם פעם נוספת", אמר ראש הממשלה. "אילו היה זה תלוי בנו – היינו מוציאים את כל הערבים לברזיל". ואולם כל המאמצים להביא להגירה המונית של פלסטינים נכשלו, בין אם בגלל תמריצים כספיים זעומים שישראל הייתה מוכנה לתת ליוצאים, או בגלל נחישותם של הפלסטינים להישאר בארצם ועל אדמתם.

שתי אופציות

משתמה המלחמה פצחו הישראלים בזמירות שלום. "ידנו מושטת לשלום לכל מי שחפץ בשלום", הכריז אשכול חגיגית בראיון לתחנות טלוויזיה זרות. עושי המדיניות הכריזו כי ישראל לא תשוב למצב של לא-שלום-לא-מלחמה ששרר עד פרוץ המלחמה. המדינאים הישראלים הדגישו כי הכרח להמיר את הסכמי שביתת הנשק מ-1949 בחוזי שלום שיושגו באמצעות משא ומתן ישיר. לכאורה, התביעה לפיוס ולגבולות קבע נראתה סבירה; אך לאמיתו של דבר היא לא הייתה אלא התבטאות שנועדה לערפל את עמדתה האמיתית של ישראל: לא דחיה של המצב הקודם של היעדר שלום בלבד, אלא גם דחייתם של הגבולות הישנים.

יתר על כן, הישראלים לא דיברו בקול אחד אלא בקולות הרבה. וכך, בעוד שאשכול התבטא בשיחה עם ההיסטוריון יעקב טלמון יומיים-שלושה לאחר הניצחון הצבאי כי אין הוא רוצה בטריטוריה ערבית כלשהי והביע שמחה על כך ש"סוף-סוף יכולים אנו להציע משהו למיקוח" – דהיינו להמיר את השטחים הכבושים בשלום – הציג שר הביטחון דיין את יעדהּ האמיתי של הממשלה: על ישראל, אמר בתוכנית "פגוש את העיתונות" של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC ב-11 ביוני, לשמור לעצמה נתחים נכבדים של האדמות הכבושות, לרבות הגדה המערבית ורצועת עזה. למחרת, בראיון ב-BBC, הכריז דיין: "אנו מצפים לטלפון מן הערבים". זו הייתה תגובתו היהירה על השאלה מה יהיה צעדהּ הבא של ישראל. "אנו לא נעשה שום צעד", אמר. "אנו מרוצים בהחלט במה שיש לנו עתה. אם רוצים הערבים בשינוי כלשהו – שיפנו אלינו".

סאדאת וערפאת במצרים, 1974. באדיבות: בטמן קוריביס

סאדאת וערפאת במצרים, 1974. באדיבות: בטמן קוריביס

התעמולה הישראלית – ה"הסברה" – הִתְמידה לטעון כי בצד הערבי "לא היה עם מי לדבר"; כי שום שליט ערבי לא ניאות לדון עם ישראל על שלום. טענה זו הייתה שקר. שיחת הטלפון שדיין ציפה לה הגיעה ללא דיחוי. ליתר דיוק, הטלפון צלצל פעמיים: תחילה הייתה זו שיחה מקומית, מהגדה המערבית הכבושה, וזמן קצר אחר כך עמאן הייתה על הקו. בעוד שסוריה דחתה כל אפשרות להסדר עם ישראל, ומצרים בהנהגת נאצר לא הייתה מוכנה לחתור ברצינות לביטול מצב הלוחמה עם שכניה היהודים, הרי שמנהיגי הגדה המערבית והמלך חוסיין – המפסידים העיקריים במלחמת ששת הימים ובעלי התביעה על ירושלים הערבית והגדה המערבית – היו להוטים ליישב את הסכסוך עם ישראל ישירות. המנהיגים הפלסטינים והמלך חוסיין השמיעו באוזני ישראל, בנפרד, את כוונות השלום שלהם מייד עם תחילתו של הכיבוש. הם העמידו לפני ישראל שתי חלופות מתחרות להסדר שלום: אנשי הגדה המערבית גילמו "אופציה פלסטינית", והמלך ההאשמי – "אופציה ירדנית".

"האופציה הפלסטינית" הופיעה בטרם הסתיימה המלחמה. במונחי ההווה, האליטה הפוליטית של ירושלים הערבית והגדה המערבית הציעה למעשה "שתי מדינות לשני עמים" – רעיון שמרבית הערבים ראו בו אז מוקצה מחמת מיאוס. אליטה זו הייתה מורכבת ברובה ממנהיגים מסורתיים ("נכבדים"), ורבים מהם נמנו עם הממסד השלטוני הירדני. בקיץ 1967 היה באפשרותם לתרגם את המלים למעשים משום שהארגון לשחרור פלסטין (אש"פ) נשלט באותם ימים בידי מצרים ומשקלו הפוליטי היה אפסי, ותנועות הגרילה הפלסטיניות, שבראשן אל-פתח, היו דלות בחברים ובכוח משיכה. ביוני 1967 הבינו המנהיגים הפלסטיניים המקומיים כי התבוסה במלחמה חוללה מציאוּת חדשה, וזו נשאה עמה סיכוי והבטחה: להחזיר לעניין הפלסטיני, אשר גוּמד מאז 1948 לכדי בעיה הומניטרית גרידא, את ממדיו הלאומיים. אלא שהסיפוח החד-צדדי של ירושלים הערבית למדינת ישראל ביום העשרים לכיבושהּ העמיד את המנהיגים הפלסטינים על טעותם; הם חזרו בהם מן ההצעה המקורית ועתה צידדו בהסדר ירדני-ישראלי. רק קבוצה קטנה של אישים הוסיפה לדגול בכינון ישות פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם ירושלים הערבית כבירתה. אך אלה כאלה ביקשו ליישב את הסכסוך עם ישראל באמצעות פתרון של שלום.

לא יחלוף זמן רב עד שיתברר כי מלחמת יוני 1967 הטילה את הפלסטינים אל לִבּהּ של זירת הסכסוך, בעוד שישראל (וגם ארצות הברית) סירבה בקוצר-רואי משווע להכיר בכך שהפלסטינים נהפכו לגורם פוליטי עצמאי – לאום ולוֹ תביעה לגיטימית להגדרה עצמית ולמדינה משלו. בימי הכיבוש הראשונים חיברו קציני צבא ופקידים ישראלים אחדים תוכניות חד-צדדיות להקמתה של מדינת-לוויין פלסטינית זעירה, אזור אוטונומי או "קנטון" – בָּנְטוּסְתָן – במחציתה הצפונית של הגדה המערבית. אך עושי המדיניות הישראלים לא היו נכונים להקשיב אפילו לרעיונות הללו. לא זו בלבד שישראל התעלמה מגישושי השלום של הפלסטינים תחת כיבושהּ, היא גם אסרה על התארגנות פוליטית כלשהי, ודחתה בקשות של אישים פלסטינים להתיר כינוסים שבהם יידונו פתרונות אפשריים לסכסוך והצעות להסדר. הישראלים לא רצו אלא בכיבוש נטול בעיות, ולפיכך הם עודדו מלחכי פנכה; מנהיגים בעלי מחשבה עצמאית היו בלתי רצויים. ביולי 1967 פתח השב"כ במבצע סודי ביותר שתכליתו לפתות מנהיגים בגדה לשרת את הכיבוש כקוויזלינגים, משתפי פעולה נרצעים. באותו חודש הִגְלתה ישראל מעריהם מנהיגים שלא הלכו בתלם, ובספטמבר היא החלה לגרשם לגדה המזרחית של הירדן.

 בימי הכיבוש הראשונים חיברו קציני צבא ופקידים ישראלים אחדים תוכניות חד-צדדיות להקמתה של מדינת-לוויין פלסטינית זעירה, אזור אוטונומי או "קנטון" – בָּנְטוּסְתָן – במחציתה הצפונית של הגדה המערבית. אך עושי המדיניות הישראלים לא היו נכונים להקשיב

"האופציה הירדנית" כפתה על ישראל יחס שונה משום שממשל ג'ונסון תבע ממנה לשאת ולתת עם המלך חוסיין, בעל בריתה הוותיק של וושינגטון. למדיניותה המזרח-התיכונית של ארצות הברית לאחר המלחמה הייתה זיקה מובהקת למלחמה הקרה בין המערב והגוש המזרחי. ברית המועצות – שזועזעה מן המפלה של בנות חסותה מצרים וסוריה וכמותן חשה השפלה – העמיקה עד מאוד את חדירתה לאזור. התפתחות זו הדאיגה את האמריקאים, שחששו לאבד את שליט ירדן הפרו-מערבי. לפיכך, הם עודדו נמרצות דו-שיח ישראלי-ירדני.

מקיץ 1963 ועד הסתיו של 1966 היו ירדן וישראל הטובות שבאויבים. ב-1963 יזם חוסיין מגעים סודיים ישירים, פנים אל פנים, עם ישראל, אשר הניבו דו-קיום בשלום. ואולם הפשיטה הישראלית ההרסנית על הכפר סמוע בגדה המערבית בנובמבר 1966 – בתגובה על פעולת טרור קטלנית של ארגון אל-פתח שנתמך בידי סוריה – ניפצה את אמונו של חוסיין בישראל; המלך חש נבגד. אלא שאובדן העיר העתיקה והגדה המערבית הניעו את חוסיין לחדש את הקשר בתקווה להחזיר אותן לממלכתו. ב-2 ביולי, שלושה שבועות לאחר המלחמה, נועד המלך בלונדון בחשאי עם יעקב הרצוג, איש אמונו של ראש הממשלה אשכול. חוסיין גילה בפגישה כי הוא עושה מאמצים לשכנע את שליטי ערב להתכנס בוועידת פסגה כדי לגבש את המדיניות הערבית בעקבות התבוסה; אם ייכשלו מאמציו למען קו הדוגל בחתירה לשלום, הוא יחוש חופשי לבוא בדברים עם ישראל בנפרד.

שילוט בירושלים לפני כיבוש העיר העתיקה, 1951.

שילוט בירושלים לפני כיבוש העיר העתיקה, 1951.

חוסיין לא המתין לכינוסה של ועידת פסגה. עשרה ימים בלבד לאחר מכן, ובברכתו של נשיא מצרים נאצר, מסר המלך לישראל על נכונותו לשאת ולתת על הסכם ירדני-ישראלי. באמצעות האמריקאים והבריטים ביקש חוסיין לדעת את תנאי השלום של ישראל. דין ראסק, מזכיר המדינה של ארצות הברית, ראה ביוזמת חוסיין "צעד אמיץ ביותר" המהווה "פריצת דרך חשובה ראשונה לעבר שלום". אך תגובתה של ישראל הייתה בלתי נלהבת בעליל, והיא נמנעה מלתת תשובה של ממש חרף לחציה של וושינגטון; חוסיין המאוכזב הִשְעה את יוזמתו. זה יהיה הדפוס הקבוע של המגעים הישירים בין ירדן וישראל בחודשים הבאים: שוב ושוב יבקש חוסיין מישראל להשמיע את רעיונות השלום שלה; שוב ושוב תכזב ישראל ותאמר כי סקרנותו תבוא על סיפוקה במלואה ליד שולחן המשא ומתן – אף כי ממשלתה החליטה ב-19 ביוני "לדחות את הדיון בעניין העמדה שתינקט כלפי ירדן". הדיון שנדחה מעולם לא התקיים. ישראל החליטה אפוא לא להחליט.

בקצרה, ישראל לא בחרה באופציה הפלסטינית ולא באופציה הירדנית. במקום לבחור באחת מן השתיים, היא תמרנה את שתי האופציות זו כנגד זו כחלק מאסטרטגיית ההונאה שאימצה.

מדיניות חוץ של הולכת שולל

לאחר המלחמה, מחשבתם של המנהיגים הישראלים לא הייתה נתונה לערבים אלא לאמריקאים. ערב המלחמה הטילה צרפת אמברגו על מכירת נשק למדינות המזרח התיכון. צרפת הייתה עד אז ספקית הנשק העיקרית של ישראל, ובייחוד מטוסי הקרב המשוכללים של חיל האוויר, מיראז'; בפועל נפגעה מהאמברגו ישראל לבדה. צרפת אף מנעה מישראל חמישים מטוסי מיראז' שתמורתם שולמה מכבר. חיל האוויר של ישראל, שאיבד במלחמה כחמישית מכוחו האווירי, שיווע למטוסים חדשים. ארצות הברית הייתה אפוא לסַפָּק הנשק האפשרי היחיד. ואולם ב-8 ביוני הטילה גם וושינגטון אמברגו ("suspension") על משלוחי נשק למדינות המזרח התיכון. הן נשיא צרפת שארל דה גול והן נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון זעמו על ישראל על כי לא שעתה לדרישה שלא תירה את הירייה הראשונה במלחמה. לא היה שמץ של סיכוי להביא לשינוי ביחס העוין שאימץ דה גול כלפי ישראל; ג'ונסון, לעומתו, היה ידיד גדול של מדינת היהודים. במצב הרגיש שנתהווה לאחר המלחמה הבינו אפוא מקבלי ההחלטות בירושלים כי עליהם להיזהר מפני ניכּורם של הנשיא ושל ממשלו.

זאת ועוד, ישראל ביקשה סיוע אמריקאי דחוף במערכה הדיפלומטית שפרצה בעקבות המלחמה. בשמן של בנות חסותה מצרים וסוריה הגישה ברית המועצות לאו"ם הצעת החלטה הדורשת נסיגה מיידית וללא תנאים של הכוחות הישראליים אל מאחורי קווי 4 ביוני. ישראל ציפתה כי וושינגטון תעמוד בראש המאבק לסיכול הצעד הסובייטי, אך העמדה האמריקאית סיבכה את העניינים. ארצות הברית הסכימה להתעקשות הישראלית על המרתם של הסכמי שביתת הנשק, שקיבעו מצב של היעדר שלום ישראלי-ערבי, בהסכמי שלום; אלא שהאמריקאים גרסו עם זאת כי הגבולות הסופיים של ישראל לא יהיו שונים מקווי שביתת הנשק של 1949, למעט שינויים קטנים והדדיים.

חמור מכך מבחינתה של ישראל, העמדה הכל-ערבית שגובשה בוועידת הפסגה הערבית בבירת סודאן ח'רטום בשלהי אוגוסט 1967 התפרשה בעיני הקהילה הבינלאומית, לרבות ארצות הברית והנשיא ג'ונסון עצמו, כמתונה במידה מבטיחה: לראשונה בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי החליטו מנהיגי המדינות הערביות (פרט לסוריה שהחרימה את הפסגה), אשר לפני המלחמה קראו לחיסולה של ישראל, לנקוט אמצעים מדיניים ודיפלומטיים – ולא צבאיים – כדי להחזיר לעצמם את האדמות שנכבשו ב"נָכְּסָה" (תבוסה) של יוני 1967. אשר למלך חוסיין, לאחר המלחמה הוא נתפשׂ בוושינגטון כשליט המבקש באמת ובתמים ליישב את הסכסוך עם ישראל בדרכי שלום. האמריקאים היו אמנם מחויבים יותר לישראל, אך ממשל ג'ונסון חש תחושת חובה כלפי המלך ההאשמי. בסתיו 1967 הבטיחו הנשיא וממשלו לחוסיין כי הטריטוריה שאיבד ביוני תשוב לריבונותו בתוך שישה חודשים; והם לחצו בהתמדה על ישראל לשאת ולתת עם ירדן על הסדר.

ישראל מיאנה לשלם את המחיר הטריטוריאלי הבלתי נמנע תמורת שלום, ולכן היא השתמטה ממשא ומתן רציני וכּן עם ירדן. "אני חושש מפני היום שבו נצטרך לשבת פנים-אל-פנים ולנהל משא ומתן [עם הערבים]", הודה ראש הממשלה אשכול בישיבה של ועדת השרים לענייני ביטחון במאי 1968. בהיעדר כוונה לשאת ולתת על שלום, היו לממשלה יעדים מדיניים קצרי-טווח בלבד. הראשון שבהם היה סיכול החלטת או"ם התובעת מישראל חזרה מיידית ומלאה לסטטוס קוו אנטה – אל גבולות 4 ביוני. יעד זה הושג בחלקו. במלאת חמישה חודשים וחצי לכיבוש אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטתה מספר 242 הקוראת לנסיגה ישראלית "מִשטחים" שנכבשו במלחמה, ולא מ"השטחים" (או מ"כל השטחים"). ואולם ניסוח מעורפל-לכאורה זה ("מעורפל" בעיקר בעיני הישראלים) לא היה מעורפל כלל וכלל משום שהמבוא להחלטה מדגיש כי "רכישת טריטוריה בדרך של מלחמה – פסולה". (באוטוביוגרפיה שלו טוען משה דיין כי פסוק זה סייע "להעלות את הערבים על דרך המלחמה" ב-1973 – כלומר, הוא תרם להחלטת סוריה ומצרים לפתוח במלחמת יום הכיפורים כדי להשיב לעצמן את האדמות שנלקחו מהן ב-1967). בכל אופן, החלטה 242 קידשה את העיקרון שטחים-תמורת-שלום, והשיקה שליחות שלום שהופקדה בידי הדיפלומט השוודי גונאר יארינג. במשך חודשים רבים התחמקה ישראל מלהודיע כי היא מקבלת את החלטה 242, ועם זאת יעדהּ המדיני הבא היה להבטיח כי שליחות השלום של יארינג תוסיף להתנהל מבלי שישראל תדון בענייני מהות – וזאת מחשש שכישלון השליחות יחזיר את הנושא לדיון מחוּדש במועצת הביטחון שלבטח יניב החלטה חמורה ונוקשה בהרבה מ-242.

ישראל מיאנה לשלם את המחיר הטריטוריאלי הבלתי נמנע תמורת שלום, ולכן היא השתמטה ממשא ומתן רציני וכּן עם ירדן. "אני חושש מפני היום שבו נצטרך לשבת פנים-אל-פנים ולנהל משא ומתן [עם הערבים]", הודה ראש הממשלה אשכול במאי 1968

יעד קריטי נוסף של מדיניות החוץ הישראלית בתקופה שלאחר המלחמה היה רכש מטוסי קרב מתוצרת אמריקאית, ובייחוד חמישים מטוסי פנטום F-4. בינואר 1968, שבועות לא רבים לאחר שהאמריקאים ביטלו את האמברגו שהטילו על משלוחי נשק למזרח התיכון, נסע ראש הממשלה אשכול לארצות הברית כדי להיפגש עם לינדון ג'ונסון בחוותו שבטקסס, והפציר בנשיא כי יאשר את עסקת המכר. "השלום לא יושג בזכות 27 או 50 מטוסים חדשים", אמר ג'ונסון לאשכול, והדגיש כי השלום מחייב הרבה יותר מכך, "לרבות צעדים חיוביים לקראת הסדר שלום". הנשיא דרש לדעת "לאיזו ישראל הוא אמור לסייע"; כלומר, כיצד רואה ישראל את גבולותיה הסופיים. השאלה נותרה ללא מענה.

שתיקת אשכול שיקפה את המאמץ הישראלי להסוות את המגמה שאליה חתרה הממשלה מאז יוני 1967: קיום הסטטוס קוו הטריטוריאלי בלי לאבד את תמיכתה החומרית והדיפלומטית של ארצות הברית. כדי להשיג מטרה זו נקטה ממשלת אשכול מדיניות חוץ של הולכת שולל (deception). בעצם, המונח "מדיניות" אינו מדויק ועשוי להטעות, שכן הממשלה לא קיבלה החלטה מפורשת המדברת על מדיניות של הונאה. אחרי ככלות הכול, אף לא ממשלה ישראלית אחת לא הואשמה מעולם כי הנהיגה תהליך מסודר ושיטתי של קבלת החלטות, או כי אימצה מדיניות חוץ ארוכת טווח. (בהיותו מחוץ לממשלה הודה אבא אבן כי הביקורת שנמתחה בשעתה על קבלת ההחלטות של הממשלות שבהן כיהן הייתה מוצדקת. ואילו אהרון יריב – ראש אמ"ן בשנים 1972-1964, וחבר הממשלה בשנים 1975-1974 – הזדעק בראיון עיתונאי ב-1977: "אצלנו [בממשלה] הכול אלתורים, זה סקנדל"). אך סידרה של החלטות ממשלה וצעדים ממשלתיים התגבשה למדיניות עקבית של הולכת שולל שנועדה להטעות את הקהילה הבינלאומית – ובראש ובראשונה את ארצות הברית – להאמין כי ישראל שואפת להסדר שלום עם שכנותיה הערביות, וכי היא פועלת למען הסדר כזה בשקדנות וברצינות.

מלחמת ששת הימים עצמה נפתחה במעשה הונאה. פחות מחצי שעה לאחר שחיל האוויר הישראלי פתח במבצע ההשמדה של מטוסי הקרב של מצרים בעודם חונים על הקרקע, שודרה ב"קול ישראל" הודעה רשמית שקרית בשם דובר צה"ל ובה נאמר:

משעות הבוקר מתחוללים קרבות עזים באזור הדרום בין כוחות שריון ואוויר מצריים לבין כוחות צה"ל שיצאו לבלום אותם.
המצריים פתחו הבוקר בהתקפה אווירית ויבשתית. כוחות שריון מצריים התקדמו עם שחר לעבר הנגב וכוחותינו יצאו לקראתם. במקביל נראה על מסכי המכ"ם מספר רב של מטוסי סילון מצריים שהתקרבו לעבר חופי הארץ. ניסיון דומה היה גם באזור הנגב.
מטוסי חיל האוויר הישראלי יצאו מול האויב והתפתח קרב אווירי שנמשך גם ברגעים אלה.

המניע לשקרים שנכללו בהודעה הישראלית הרשמית היה האזהרה החמורה שהזהיר הנשיא ג'ונסון את ישראל לבל תירה את הירייה הראשונה במלחמה. בניגוד לטענות בספרים ובמאמרים רבים, ג'ונסון לא החליף מעולם את "האור האדום" שהדליקו הוא וממשלו כלפי הכוונה הישראלית לתקוף, ב"אור ירוק" או ב"אור צהוב". שר החוץ אבא אבן ידע זאת היטב. משום כך הוא הדגיש בישיבת הממשלה הראשונה לאחר המלחמה כי חשוב ביותר שהנשיא ג'ונסון יאמין כי בבוקר 5 ביוני הגיבה ישראל על התקפה מצרית.

הצעד הבא של הולכת השולל התרחש כעבור שבוע. ישראל ביקשה לשכנע את האמריקאים כי תאבונה הטריטוריאלי מרוסן. ב-19 ביוני אימצה אפוא הממשלה החלטה המציעה לכאורה נסיגה ישראלית מחצי האי סיני ומרמת הגולן בתמורה לשלום חוזי עם מצרים וסוריה, בהתאמה. אלא שבהחלטה נטמן עוקץ. נאמר בה כי השלום עם שתי המדינות ייכרת "על בסיס הגבול הבינלאומי וצרכי הביטחון של ישראל" – ניסוח שנועד לאפשר לישראל להשאיר בידיה נתחים נכבדים מסיני ומהגולן. במלים אחרות, נדיבותה של ישראל הייתה פחוּתה בהרבה ממידת הנדיבות שהיא ביקשה לשדר לוושינגטון. יתר על כן, החלטת 19 ביוני לא הייתה הצעת שלום נדיבה אלא תרגיל דיפלומטי שנועד לרכוש את תמיכתו של ממשל ג'ונסון. כאשר אבא אבן מסר למזכיר המדינה דין ראסק את תוכן ההחלטה יומיים לאחר שהתקבלה, הוא לא הזכיר את התנאי בדבר "צרכי הביטחון של ישראל". באוטוביוגרפיה שלו, שראתה אור ב-1978, אבן טוען כי האמריקאים העבירו את "הצעת השלום" הישראלית לקהיר ולדמשק, ושתי הממשלות השיבו מייד בשלילה מוחלטת. ואולם האמת היא שהחלטת 19 ביוני יוּעדה להישמע באוזני ארצות הברית לבדה, וה"הצעה" מעולם לא נמסרה לערבים. אף על פי כן, עשרות חוקרים וכותבים אחרים חזרו על סיפור הבדים שרקח אבן ומיחזרו אותו בלי שום בדיקה ואישוש, ויצרו בכך מיתוס בדבר רוחב הלב של המנצחים הישראלים מחד גיסא, והעוינות ללא קץ של הערבים מאידך גיסא.

מימין לשמאל: האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, בסיור בנגב, 25 במאי 1967

מימין לשמאל: האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, בסיור בנגב, 25 במאי 1967

ההתנחלות האזרחית שהוקמה ביולי 1967 בגולן הסורי הכבוש העידה כי החלטת הממשלה מ-19 ביוני לא הייתה יוזמת שלום כנה. בשלהי ספטמבר, ביום שבו עלתה על הקרקע ההתנחלות האזרחית השנייה בשטחים הכבושים – והראשונה בגדה המערבית – החליטה הממשלה כי "כ'כיסוי' לצרכי המערכה המדינית" יוצגו ההתנחלויות האזרחיות החדשות כהיאחזויות נח"ל צבאיות וכי על המתנחלים להשיב ברוח זו כאשר יישאלו בידי עיתונאים או דיפלומטים זרים על אופי התנחלויותיהם. משרד החוץ הנחה את נציגויות ישראל בעולם להציג את ההתנחלויות האזרחיות בשטחי הכיבוש כ"strongpoints" (עמדות מגן מבוצרות, באנגלית) צבאיות שהוקמו "משיקולים ביטחוניים".

סיפוח החלק הערבי של ירושלים ביחד עם שטח נרחב בהרבה המקיף את העיר העתיקה מצפון, ממזרח ומדרום, היה כרוך אף הוא בהולכת שולל ישראלית. ביודעה כי הדבר מהווה הפרה של הדין הבינלאומי, עשתה הממשלה את מעשה הסיפוח ב-27 ביוני באמצעות חקיקה בכנסת של שלושה חוקים, שנעדרו מהם, במתכוון, השם "ירושלים" והמונח "סיפוח". ואולם היה זה סיפוח לכל דבר. משרד החוץ הורה לשליחיו ברחבי תבל להסתיר את המשמעות האמיתית של החקיקה. אף על פי כן, נזעקה עצרת האו"מ ללא דיחוי וקראה לישראל לבטל את הסיפוח. שר החוץ אבן הגיב על הקריאה במכתב ששלח אל המזכיר הכללי של האו"מ ובו טען: "הביטוי 'סיפוח' ... אינו במקומו. האמצעים שננקטו מתייחסים למיזוג [חלקיה של] ירושלים בתחומים המנהליים והמוניציפליים ...". נדרשו לישראל 13 שנה כדי להסתלק מהעמדת הפנים הכוזבת: ב-1980 נחקק "חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל", שסעיפו הראשון קובע: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

כפי שראינו, הקהילה הבינלאומית סברה כי הערבים הסכימו בוועידת הפסגה בח'רטום (29 באוגוסט–1 בספטמבר) על עמדה מדינית מתונה. ישראל ידעה זאת. ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, דיווח לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי בח'רטום הוחלט לחתור ל"פתרון מדיני". יעקב הרצוג, יועצו המדיני הנצי של ראש הממשלה אשכול, אמר  בהתייעצות פנימית כי החלטות ח'רטום מהוות לדעתו "סימן [ל]התקדמות אצל הערבים לקראת רעיון השלום, יהא פירושנו הפומבי אשר יהא". אפילו אשכול עצמו הודה בחצי פה בראיון עיתונאי כי "זז משהו מוגבל ביותר" בח'רטום.

אלא שהתעמולה הישראלית בחרה להבליט את שלושת הלאווים שנכללו בהחלטות ח'רטום – לא שלום ("צוּלְח", דהיינו שלום במובנו העמוק ביותר; התפייסות) עם ישראל, לא הכרה בישראל, ולא משא ומתן עמה – כהוכחה חד-משמעית להיעדר נכונות ערבית לפשרה. בעוד דיפלומטים מערביים בח'רטום ראו בשלושת הלאווים הפרחת סיסמאות ריטואלית ותו לא, הבחין יצחק רבין – שגריר ישראל בוושינגטון מראשית 1968 – כי שלושת הלאווים כלולים למעשה גם בהחלטת 242 של מועצת הביטחון, שישראל קיבלה בחירוק שיניים. בהופיעו לפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ביוני 1970 העיר רבין כי בהחלטה 242 "אין שלום בין הצדדים, בצורה מפורשת. אין הכרה, תביעה להכרה בין הצדדים. ... אין המלה מו"מ". אבא אבן, האדריכל הבלתי נלאה של מדיניות החוץ מוליכת השולל של ממשלתו, קבע כי לאור נטייתה של העיתונות העולמית לאפיין את החלטות ח'רטום כמתונות, חייבת ממשלת ישראל להציגן כקיצוניות.

בראשית נובמבר בא המלך חוסיין לביקור בוושינגטון. בשיחות סגורות ובדברים שנשא בפומבי הצהיר חוסיין כי הוא ומנהיגי ערב האחרים החליטו בח'רטום "לחתור לשלום עם כל שכנינו". ישראל השיבה על כך בתגובת בזק: הממשלה השיקה מסע תעמולה אנטי-חוסיין שהוכן חודשים מראש במטרה לנפץ את הדימוי החיובי של השליט ההאשמי בדעת הקהל העולמית, ולקעקע את הצהרות השלום שלו. לשווא. וושינגטון הגבירה את לחציה על ישראל לשאת ולתת עם חוסיין על הסדר. בניסיון נואש להעביר את רוע הגזירה, נפנו הישראלים אל "האופציה הפלסטינית" הזנוחה. הרעיון היה להציג את הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים כחלופה למלך חוסיין על ידי קיום מגעים נמרצים עם המנהיגים המקומיים. "הוא [חוסיין] מפחד מזה פחד מוות", טען שר הביטחון דיין, שדגל בתחבולת "האלטרנטיבה הפלסטינית". השיחות עם המנהיגים בירושלים הערבית ובגדה המערבית נמשכו שלושה חודשים והסתיימו, כמצוּפה, בלא כלום; אך בזכותן התפוגגה העננה השחורה שאיימה על הצלחת מפגשו הממשמש ובא של ראש הממשלה אשכול עם הנשיא ג'ונסון.

בדצמבר 1967 פצח גונאר יארינג בשליחות השלום הסיזיפית שהוטלה עליו מכוחה של החלטה 242. הערבים התעקשו כי הצעד הראשון ליישום ההחלטה חייב להיות נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים, ואילו ישראל תבעה משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים. לא הערבים ולא ישראל היו נכונים לוותר. שר החוץ אבן, שחשש כי לכישלון שליחותו של יארינג יהיו תוצאות חמורות במועצת הביטחון מבחינתה של ישראל, התפאר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בינואר 1968 בתכסיס שרָקַח כדי למנוע זאת. ישראל, אמר אבן, מלעיטה את יארינג באינספור הצעות נוהליות, שהערבים דוחים מניה וביה. ההצעות הללו נשמרות בתיק מיוחד כדי שבבוא העת תוכל ישראל להשתמש בהן כדי להפגין במועצת הביטחון את גישתה החיובית לעומת הגישה השלילית של הערבים. יש לעבּות תיק זה בהצעות נוספות ככל האפשר, הדגיש אבן, משום שיש לדבר חשיבות גם בטווח הקצר – כדי לשמור על התמיכה של ארצות הברית וממשלות ידידותיות אחרות בישראל.

כל אותה העת נותר פתוח ערוץ הקשר החשאי בין המלך חוסיין ויעקב הרצוג, איש סודו של ראש הממשלה אשכול. בראשית מאי 1968 בלונדון נועד אבא אבן עצמו עם המלך. שר החוץ שמע עתה במו אוזניו את אשר ידע מכבר – שחוסיין משתוקק לשאת ולתת עם ישראל על הסדר שלום. לאור זאת, ובשל התרעומת הגוברת והולכת בוושינגטון על התנהגותה החמקנית של ישראל, נראָה כי שעת ההכרעה הגיעה. בניסיון נוסף להרוויח זמן, ישראל הכפילה את משחקה הכפול. בדיון סודי ביותר שקיימה הוועדה המדינית של מפלגת העבודה בתחילת יוני 1968 חשף אבא אבן בסגנונו הנפתל את ההתנהלות הישראלית בסוגיית "האופציה הירדנית":

"אנו לא נתונים בסוגית-השלום, אלא במאבק המדיני טכסיסי מסביב לעניין השלום ... בינתיים, עצם המהלך – רק הוא משחרר אותנו מכל-מיני התערבויות זרות. אני מעדיף דיון סרק אתם [הערבים] כזה, במשך שבועות וח[ו]דשים, מאשר ניתוקו תוך צלילה לתחום של התערבות בינלאומית. ... אילו אפשר היה להגיע אפילו לוויכוח סרק כזה עם מצרים – הייתי רואה בזה יתרון גדול".

ישראל ניהלה אפוא עם המלך חוסיין "דיון סרק" שתכליתו לא הייתה חתירה לשלום אלא ניסיון לחמוק מנזקים בזירה הדיפלומטית עקב ההתחמקות מדיון אמיתי על שלום. אבן נהג לתאר את הקו שנקטה ישראל כ"תכסיסנות". הוא בלי ספק התכוון ל"טקטיקה", בעוד שלמעשה הייתה זו מדיניות חוץ של הולכת שולל. על פי הודאת אבן, הממשלה לא ביקשה אלא להדוף את לחצי האמריקאים למען הסדר שלום שיתבסס על קווי 4 ביוני 1967 (בתיקונים מזעריים והדדיים) על ידי קיום שיחות סרק עם המלך חוסיין, באופן שפגישה אחת תוביל לפגישה נוספת, וזו תוליך לשלישית, וכן הלאה. ואולם במחצית השנייה של 1968 הגבירה וושינגטון את הלחץ על ישראל כדי להניעהּ לשאת ולתת ברצינות עם ירדן. הישראלים נאלצו אפוא עתה להשמיע באוזני השכן ממזרח דברים של מהות.

כאשר דין ראסק, מזכיר המדינה של ארצות הברית, הזכיר לאבא אבן את ההתחייבות הישראלית הפומבית ב-5 ביוני 1967 בדבר היעדר שאיפות כיבוש טריטוריאליות, שר החוץ "פשוט משך בכתפיו ואמר, 'שינינו את דעתנו'"

הפגישה התקיימה בלונדון ב-27 בספטמבר. סגן ראש הממשלה יגאל אלון התלווה אל אבן, והשניים פרשׂו לפני חוסיין את "תוכנית אלון" שהציעה להחזיר לו שני שלישים מהגדה המערבית בצורת מובלעת עם מסדרון צר המחבר אותה לגדה המזרחית. אשר לירושלים, ישראל הסכימה להעניק למלך מעמד של שומר המקומות הקדושים לאִסלאם, ותו לא. "תוכנית אלון", שפרטיה דלפו לעיתונות שבועות אחדים לפני כן, הוצגה לחוסיין אף על פי שהישראלים כבר ידעו כי אינה מקובלת עליו בשום אופן; ובלשונו: totally unacceptable. יתר על כן, הממשלה לא אישרה את התוכנית, ואפילו לא דנה בה. וחשוב מכול: "תוכנית אלון" לא הייתה תוכנית שלום כנה. במילותיו של אביה-מולידה, יגאל אלון: "אין ערבי שיסכים לתכנית. אף ערבי לא יקבל אותה ודבר לא ייצא ממנה, אבל אנחנו חייבים להופיע בעולם עם תכנית פוזיטיבית. איננו יכולים להיראות כמספחים ושולטים ולומר על הכול 'לא'".

ואם לא די בכל אלה, הרי שהישראלים התעקשו על הכרה ערבית ב"זיקה ההיסטורית" של היהודים לארץ ישראל. הם אמרו לחוסיין כי המשמעות המעשית של "הזיקה ההיסטורית" היא שליהודים זכות להתנחל בכל מקום בגדה המערבית בלי להתחשב בריבונות שתחול עליו, ולהסתובב ברחבי הגדה המערבית כאוות נפשם. "הזיקה ההיסטורית" ומשמעותיה הועלו לפני חוסיין לראשונה כבר בנובמבר 1967, בפגישה חשאית של המלך עם יעקב הרצוג. חוסיין הגיב אז בחיוך מריר, והוסיף: "היכן גבולותיה של הארץ" שעליה חלה הזיקה ההיסטורית?

בקיץ 1968 שיחקו הישראלים גם בקלף הפלסטיני, כאשר ניסו להקים מִנהל ערבי אזרחי בגדה המערבית, שינוהל בידי משתפי פעולה מקומיים ויהיה משולל סמכויות של ממש. כוונתו של שר הביטחון דיין הייתה להחליף את משטר הכיבוש שנכפה על תושבי הגדה המערבית בצורת שלטון זהה, אך כזו שתזכה באישור התושבים באמצעות הסכם בילטראלי. בתוך חודשיים קרסה התוכנית לכינון מִנהל ערבי אזרחי והסתיימה בפיאסקו, אך הדיפלומטיה הישראלית – שפעלה בראש ובראשונה למען קיום הסטטוס קוו הטריטוריאלי באמצעות מאמץ מתמיד להרוויח זמן – השתמשה בפרויקט המִנהל הערבי הכושל כדי לטעון שהממשלה עודנה מתחבטת בין "האופציה הפלסטינית" ו"האופציה הירדנית".

חסינות

מדיניות ההונאה הישראלית לא הוליכה איש שולל: לא את הקהילה הבינלאומית ולא את חוסיין מלך ירדן. בדצמבר 1968, במהלך שיחה עם וויליאם סקרנטון, שליחו למזרח-התיכון של הנשיא-הנבחר ריצ'רד ניקסון, הושיט חוסיין לסקרנטון דף נייר שבו נאמר:

תהא הסיבה אשר תהיה, הישראלים אינם באמת נושאים ונותנים ברצינות על הסדר עם ירדן. ... ברור לי היטב כי ישראל אימצה מדיניות שקופה וצינית המנצלת את המשא ומתן כביכול כאמתלה במאמציה למנוע או לעכב לחץ אפשרי חיצוני, וכך – בגלל חילוקי דעות פנימיים – להימנע מלקבל החלטות על התנאים של ההסדר הסופי.

בידי ארצות הברית היו האמצעים הדרושים כדי לאלץ את ישראל לפעול ביושר למען הסדר שלום באזור, אך למרות מודעותה למדיניות ההונאה הישראלית, וושינגטון מעולם לא עשתה שימוש במנופי הלחץ שבהם החזיקה. אדרבה, באוקטובר 1968 אישר הנשיא הידידותי ג'ונסון את בקשתה של ישראל לרכוש חמישים מטוסי קרב-הפצצה מדגם פנטום. במהלך המשא ומתן עם השגריר רבין על תנאי העִסקה התפרצו וולט רוסטאו, יועץ הנשיא לביטחון לאומי, ועוזרו הרולד סונדרס – מתוסכלים מההתנהגות הישראלית – והטיחו בשגריר ומלוויו:

אמרנו לכם עד זרא מהי עמדת ארצות הברית – עליכם להחזיר את הגדה המערבית, עליכם לתת לחוסיין מעמד בירושלים, אין שום הגיון ב"מסדרון פולני" לשארם א-שייח'. כאשר [יגאל] אלון היה פה, אמרנו לו מה אנו חושבים על תוכניתו. אם הישראלים לא התעייפו מלשמוע זאת, אנו נשמח לחזור על כך, אך אנו חושבים שהם ידעו היטב כל העת מהי עמדתנו, אם טרחו להקשיב.

מילים קשות הטיחו האמריקאים, אלא שכבעבר כן גם עתה לא נִלוו אליהן צעדים ממשיים כלשהם. ישראל המשיכה אפוא לנקוט מדיניות של חמיקה משלום באמצעות התעקשות על תנאֵי שלום בלתי קבילים. באביב 1969 התמוגג שר החוץ אבא אבן בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת:

האסטרטגיה המדינית שלנו זה שנתיים מורכבת ממאמצים ... להכניס לכל מסמך [אמריקאי העוסק בהסדרי שלום] מספר מספיק של מחסומים וחומרי נפץ כדי שהערבים לא יוכלו לקבל אותו מסמך. יש בתיקים שלנו כתריסר מסמכים שונים כאלה, שאינם מסמכים ישראליים אבל הכנסנו לתוכם מחסומים שהערבים והסובייטים לא יכולים לקבל אותם.

בין ה"מחסומים וחומרי נפץ" הללו – שאבן הדגיש כי חובה על ישראל "לטפח ולבצר" אותם – בלטה הדרישה מן הערבים "להסכים לכך שהגבולות יהיו שונים מאלה שהיו". בחודש מאי 1972 שיתפה ראשת הממשלה גולדה מאיר – יורשתו של אשכול (הוא מת בפברואר 1969) את השאה של איראן בפגישה סודית בטהראן במה שהיא וכל מנהיג ישראלי אחר הכחישו בפומבי שוב ושוב: "בקשר לחוסיין אמרה רה"מ כי היו מגעים", נכתב במסמך הסיכום הישראלי של השיחה. "לגבי פתרון כולל מוכן אולי המלך לשלום נפרד, אך על-פי התכנית שלו, שמשמעותה חזרה ל[קווי] 67'. זה כמובן אינו מתקבל על דעתנו".

הטיעון הישראלי השגוּר גרס כי החתירה לשלום לאחר מלחמת ששת הימים העלתה חרס משום שהערבים הבינו רק את שפת הכוח. לאמיתו של דבר, היו אלה הישראלים שדיברו אך ורק בלשון הכוח. השימוש בכוח מופרז נגד אזרחים חפים מפשע היה לסִמְלהּ המסחרי של ישראל. במיוחד בלט הדבר באופן שבו הגיבה ישראל על פעילוּת טרור פלסטינית.

חייל בחברון. צילום: טלי סי

חייל בחברון. צילום: טלי סי

אירגוני ה"מוּקָוואמה" – התנגדות, בערבית – הפלסטיניים היו בחיתוליהם ב-1967. במהלך חודשי הכיבוש הראשונים הם ניסו לחדור לגדה המערבית כדי להקים בה בסיסים מחתרתיים, אך מאמציהם, שלא נהנו מתמיכתה של האוכלוסייה המקומית, סוכלו במהירות בידי שירותי הביטחון הישראליים. קבוצות הגרילה הללו, שבראשן אל-פתח בהנהגת יאסר ערפאת, השתמשו אפוא בבקעת הירדן המזרחית ככּן שילוח למאבקם המזויין בישראל. בראשית 1968 גברו במידה ניכרת התקפות פגע-וברח של ה"פִדאיון" – לוחמי קומנדו המחרפים נפשם, בערבית – והן הפילו קורבנות רבים בקרב הישראלים, הן חיילים והן אזרחים. ישראל הגיבה בברוטליות על ידי אימוץ מדיניות "הֳשַׁמָּה" – ביטוי תנ"כי ארכאי שפירושו הרס מוחלט – של בקעת הירדן שממזרח לנהר (וכן גדתהּ המערבית של תעלת סואץ, בתגובה על ירי מצרי). באמצעות הפגזות ארטילריות, הפצצות מן האוויר, ואפילו פעולות טרור כגון מיקוש – פגעו הישראלים במתכוון באוכלוסייה האזרחית.

ישראל הייתה נחושה לשים קץ להתקפות הטרור של ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים. אך לא זו בלבד שהאסטרטגיה הכוחנית שנקטה נכשלה, היא פעלה לעתים קרובות כבומרנג ופגעה בה-עצמה

"אני בעד פעולה של פגיעה בארטילריה בכפר שממול, גם אם זה יפגע באזרחים", אמר ראש הממשלה לוי אשכול באוקטובר 1967 במהלך דיון בממשלה בעקבות התקפת טרור פלסטינית בקיבוץ חמדיה בעמק בית שאן. "אני לא אבהל אם ייהרגו אנשים, אבל לא הייתי רוצה שיהיו נשים וילדים". השר בלי תיק מנחם בגין העיר כי פגיעה באזרחים היא חלק בלתי נפרד מאכזריות המלחמה. חודשים אחדים אחר כך, באביב 1968, הזכיר משה דיין לרמטכ"ל החדש, רב-אלוף חיים בר-לב, כי יש להפוך את בקעת הירדן המזרחית ל"בית קברות כפי שדיברנו"; בר-לב הרגיע את שר הביטחון באומרו ש"התכנית הידועה להפוך את הגדה המזרחית של הירדן למדבר שממה, כבר הוגשמה".

בעת ההיא כבר התרוקנה הבקעה המזרחית ממרבית תושביה. חלק הארי של תושבים אלה היו פליטים "ישנים" (1948) ו"חדשים" (1967) ששוּכּנו במחנות אוהלים ארעיים. חמת הזעם הישראלית אילצה אותם להימלט מזרחה, במעלה ההרים, ובכך חווּ פליטוּת שנייה או שלישית. על פי נתונים רשמיים, רק 8,700 איש – מתוך כ-75,000 – נשארו בבקעת הירדן המזרחית. ואילו התקפות הטרור הפלסטיניות נמשכו ללא הפוגה, וכמותן התקפות הגמול הישראליות הבלתי-מידתיות, והפעולות שכּוּנוּ "התקפות מנע" – אשר היכו עמוק בתוך שטח ירדן, לרבות הערים אִרְבִּד ואל-סָלְט. במקרה אחד הורה הרמטכ"ל בר-לב על הפגזה מאסיבית של אִרְבִּד בתגובה על ירי ארטילרי לעבר בית שאן. רובע שלם הושמד בהפגזה זו. בר-לב כינה זאת: "כרטיסי ביקור".

הן הפִדאיון והן ישראל זרעו מוות בקרב אזרחים תמימים, אך קציר הדמים הישראלי היה נרחב בהרבה. השגריר יצחק רבין דיווח לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שכאשר התלוננה ישראל בוושינגטון על הפגיעה באזרחיה, הגיבו האמריקאים בביטול: "בסואץ המצרים לא פגעו בשום אזרח שלכם, אבל אתם הרסתם שלוש ערים מצריות. אתם עשיתם זאת במצרים באמצעות תותחים, ובירדן – במטוסים. לכן, אל תדברו על פגיעות אזרחיות. כי בזה אתם עושים יותר מהם". החרון האמריקאי על ההתנהגות הישראלית מצא ביטוי בתמיכתה של וושינגטון בסדרה של החלטות גינוי שאימצה מועצת הביטחון פה אחד (בשנת 1968 לבדה גינתה מועצת הביטחון את ישראל ארבע פעמים). ואף על פי כן, ארצות הברית שמה קץ למדיניות המסורתית שנקטה לפני מלחמת ששת הימים ולפיה אמריקה לא תהיה ספקית הנשק העיקרית של ישראל. תפנית מהפכנית זו אפשרה לישראל להיעשות מעצמה אזורית. בראייתם הגלובלית החשיבו האמריקאים את ישראל כנכס אסטרטגי, ולכן נהנתה ישראל למעשה מחסינות מפני ענישה (impunity) על לוחמנותה חסרת המעצורים ונטולת ההבחנה.

ישראל הייתה נחושה לשים קץ להתקפות הטרור של ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים. אך לא זו בלבד שהאסטרטגיה הכוחנית שנקטה נכשלה, היא פעלה לעתים קרובות כבומרנג ופגעה בה-עצמה. דוגמה בולטת הייתה הפשיטה הצבאית על הבסיס העיקרי של ארגון אל-פתח בעיירה הירדנית אל-כּראמה במרס 1968. במקום להנחית מהלומת מוות על אנשי הגרילה הפלסטינים כמוצהר בטרם קרב, המבצע שלא תוכנן כהלכה ולא בוצע כהלכה שירת את ארגוני ההתנגדות כקצין גיוס: בתוך ימים ספורים הצטרפו לשורותיהם אלפי צעירים פלסטינים נלהבים וחדורי מוטיבציה. הערבים לא נחלו ניצחון צבאי, ובכל זאת קרב כּראמה – כבוד, בערבית – היה לסטלינגרד הפלסטינית: הפִדאיון (ויחידות של צבא ירדן) השיבו מלחמה לצבא הישראלי האדיר וריסקו את דמותו כצבא בלתי מנוצח. היוקרה שמערכת כּראמה הִקנתה לארגוני ההתנגדות אפשרה להם להשתלט כליל על אש"פ בתוך פחות משנה, בפברואר 1969. בכך עבר מרכז הכובד הפלסטיני אל מחוץ לשטחים הכבושים, והמנהיגות המתונה של הגדה המערבית איבדה את משקלה הפוליטי. תחבולת "האלטרנטיבה הפלסטינית", שהייתה חלק ממדיניות חוץ ישראלית של הולכת שולל, נעשתה עקב כך לחסרת תועלת. למגינת לִבּה של ישראל, אך בעטייה של מדיניותה ומעשיה, היה אש"פ בתוך תקופה קצרה לנציג המוּכּר היחיד של העם הפלסטיני.

מורשת

מלחמת יום הכיפורים הייתה תוצאה ישירה של סרבנות השלום של ממשלות אשכול וגולדה מאיר. בדצמבר 1973, בעוד ישראל מלקקת את פצעיה, היכה אבא אבן בראיון ל"מעריב" על חטאי הממשלות הללו, שבמשך שש שנים לא יזמו כלום, לדבריו

אבא אבן ב-1970. צילום: לע״מ

אבא אבן ב-1970. צילום: לע״מ

בפברואר 1969 גם הלך לעולמו ראש הממשלה לוי אשכול. מותו סימל את קִצו של פרק הפתיחה של עידן הכיבוש – עידן שעודנו נמשך. במרוצת עשרים ואחד החודשים הקודמים עיצבה ממשלת הליכוד הלאומי בראשות אשכול את המדיניות וההתנהלות של ישראל כמעצמה כובשת בחמישים השנים הבאות. הממשלות שבאו אחריה צעדו בנתיב שהִתוותה ממשלת אשכול, ואף ביתר נחישות. התשוקה לשלוט בארץ ישראל כולה, לרבות הגדה המערבית ורצועת עזה, ואף ברמת הגולן ובחלקים של סיני, הייתה בלתי נשלטת למן ההתחלה. כאשר דין ראסק, מזכיר המדינה של ארצות הברית, הזכיר לאבא אבן את ההתחייבות הישראלית הפומבית ב-5 ביוני 1967 בדבר היעדר שאיפות כיבוש טריטוריאליות, שר החוץ "פשוט משך בכתפיו ואמר, 'שינינו את דעתנו'". באוטוביוגרפיה מאוחרת של אבן, שראתה אור ב-1993, הוא ציטט את ההתרעה שהשמיע המלך חוסיין באוזני הישראלים בעת המגעים החשאים עמם: "ישראל יכולה להשיג שלום או טריטוריה, אך לא את שניהם גם יחד". אבן הוסיף כי על תקֵפות אזהרתו של חוסיין שרר קונסנסוס בינלאומי. ואולם היה זה אבן עצמו שרבע מאה לפני כן מילא תפקיד מרכזי בקידום המאמץ להשאיר בידי ישראל את הטריטוריה על חשבון על השלום.

בספרות המחקר הוקדשה תשומת לב מועטה לרתיעתה של ישראל משלום בשל גרגרנותה הטריטוריאלית בראשית עידן הכיבוש, אף על פי שהראיות זמינות לכל דורש. למשל, בראיון ל"מעריב" באוקטובר 1967 דחה ראש הממשלה אשכול את הערת המראיין כי הנוסחה המדינית של הממשלה גורסת שהמפה לא תשתנה בלי משא ומתן עם הערבים:

האם זה אומר שאם יהיה משא ומתן יש כן שינוי? אני שאלתי את עצמי זאת. צריך היה למצוא פורמולה אחרת.

ובתשובה על שאלה נוספת פסק אשכול:

אין מה להיחפז [במציאת בר-שיח ערבי לשלום]. ששה ימים עשינו מלאכה. זה די מהר. זה די בחפזון. אין שום דבר שמכריח אותנו להיחפז עוד.

מלחמת יום הכיפורים הייתה תוצאה ישירה של סרבנות השלום של ממשלות אשכול וגולדה מאיר. בדצמבר 1973, בעוד ישראל מלקקת את פצעיה, היכה אבא אבן בראיון ל"מעריב" על חטאי הממשלות הללו, שבמשך שש שנים לא יזמו כלום, לדבריו, ודחו כל מהלך או תוכנית שלום שהוצעו להם בידי גורמים בינלאומיים, ב"בחינת מבקרי תיאטרון שיש להם דעה שלילית על כל הצגה ויצירה שמוצגת בפניהם".

במלאות שני עשורים לכיבוש הִרְצה באוניברסיטת תל-אביב האלוף בדימוס אהרון יריב, ראש אמ"ן במלחמת ששת הימים ושר בממשלה באמצע שנות ה-70. יריב הכּן והמפוּכּח מתח ביקורת נוקבת על מחדלי המדיניות הישראלית ועיוורונה לאחר הניצחון הצבאי ביוני 1967:

בשכרון השטחים [הכבושים], אנחנו לא ניצלנו את הזמן לפעולה מדינית. מה שהיה אפשר לעשות בחודשיים-שלושה ראשונים, או אולי אפילו יותר – בחצי שנה הראשונה, לא ניתן היה לעשות לאחר מכן. ... וחזרנו לשכנות בלתי אמצעית כתוצאה ממלחמת ששת הימים, עם מי שיש לנו המאבק הכי רציני. עם הפלשתינאים [כך]. ולא נקשר אפילו חוט מדיני אחד – ... אני מתכוון מבחינת עתיד היחסים וכל מה שקשור בישות הפלשתינאית וכה הלאה. זה לא היה, לצערנו הרב, ואין עד היום. [ינואר 1988]

הסיכום הממצה ביותר של מדיניות השלום של ישראל בתקופה המעצבת ההיא בא מפיו של השר לשעבר יוסף ספיר זמן קצר לאחר שהתפטר מחברותו בממשלה שבה ישב מיוני 1967 ועד אוגוסט 1970. "מה שעשינו [הממשלה] במשך ארבע שנים", התוודה ספיר בישיבה סגורה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, "היה כדי להרוויח זמן". מדיניות ישראלית זו היא מקורו של הפצע המוגלתי שמרעיל את יחסי הערבים/הפלסטינים וישראל עד היום.

גירסתו המקורית של המאמר, באנגלית, תתפרסם בקרוב ב-Oxford Handbook of Contemporary Middle East and North Africa History בהוצאת Oxford University Press.

ד"ר אבי רז הוא היסטוריון באוניברסיטת אוקספורד המתמחה בסיכסוך הישראלי-ערבי. ספרו The Bride and the Dowry: Israel, Jordan, and the Palestinians in the Aftermath of the June 1967 War  ראה לא מכבר אור בהוצאת Yale University Press.

 Hebrew Copyrights © 2015 by Avi Raz

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ד"ר אבי רז .