כך נעלם מטה הקסמים מהתנ"ך

על-אף חלומותינו התמימים למצוא שרביט קסמים שיגשים את כל משאלות ליבנו, ועל-אף היותו סמל שחוצה תרבויות ותקופות, למטה-הקסמים אין מקום בתנ"ך -- לכאורה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מי לא חלם פעם להיות הקוסם הגדול של הממלכה, הקוסם הטוב עם הגלימה והמקטרת, ועם השיער הלבן ששופע כמו חסד של לב מזוכך? בשנת 2003 חבורה של ארבעה מפתחי משחקי-מחשב שוויצרים ניסו להגשים לנו את החלום. הם פיתחו את "מטה הקסמים" (Magic Wand), מעין ג'ויסטיק אלחוטי אינטראקטיבי שמאפשר שליטה במציאות הוירטואלית שמוקרנת על המסך שמול השחקן. את הבחירה בשם Magic Wand הם הסבירו כך:

"אנחנו משתמשים במטאפורה של קוסם שנעזר במטה-קסמים בשביל האינטרטקציה עם הסביבה של המציאות המדומה (על המסך)... התרומה שלנו מנסה לנצל את ניסיון העבר של המשתמש ואת היכורותו עם סיפורי אגדות וסרטי פנטזיה... המשתמש הוא בתפקיד ה'קוסם' שיכול 'להטיל קסמים' על ידי כך שהוא מכוון את המטה על המסך ועל ידי פקודות קול שמזוהות על ידי המחשב..."

עם כל האהבה למשחקי מחשב ומסיבות שמיותר לציין לא נרחיב כעת בחתיכה יקרה של פלסטיק שמושתלים בה חיישנים אלקטרומגנטיים. אבל כן ניעזר במעט שנאמר כדי להזניק דיון על המושג הקסום הזה – מטה הקסמים – שמי מאיתנו לא חלם עליו בשלב כזה או אחר בחיינו. זהו דיון על איקונה תרבותית, על המאפיינים שלה, על הערכים שמקופלים בתוכה – וכיוצא מכל אלה – על התפקידים שהיא משחקת בפולמוסים בין-תרבותיים, ועל ההיעדרות המפתיעה שלה מעולם הדימויים של התנ"ך.

חבורת מדעני המחשב הנ"ל לא היתה צריכה לכלול חוקרי תרבות או מבקרי ספרות או מתמחים בפסיכואנליזה קלינית כדי לדעת שהמונח "מטה קסמים" הוא מונח שטעונים בו ערכים ורגשות מסוימים. המטענים הערכיים והרגשיים הללו הם בדיוק מה שלכדה האינטואיציה השיווקית שלהם. לפונקציה הספציפית של המוצר שלהם כבר קיימים מספר שמות בלקסיקון התרבותי (wand/staff/ rod magic) וכל מה שנותר להם לעשות הוא לבחור משיקולים שיווקיים את המתאים ביותר.

המושג 'מטה קסמים' הוא תת-קטגוריה, או תת-איקונה אם תרצו, של סמל רחב יותר – 'המטה'. למטה יש מופעים וביטויים שונים שחוצים את גבולות הזמן והמרחב. זוהי איקונה אוניברסאלית. המטה קיים בפולקלור המסורתי של עמים רבים, באגדות ובמיתוסים דתיים. גם היום אנו רואים אותו בשלל מופעיו התרבותיים, ביניהים הצפויים יותר כגון בידיו של הקוסם על הבמה או בציורים ומדבקות של פיות ומלאכים, אבל גם בואריאציות סימבוליסטיות צפויות פחות כגון בסמלים של ארגונים רפואיים, בידיו של מנצח התזמורת, בלבוש הרשמי של משפחות אצולה מלכותיות, אצל רוכב הסוסים, בידיו של שופט בית-המשפט (בצורה של פטיש) ועוד.

אסקלפיוס היווני

אסקלפיוס היווני

במילונים סימבוליסטים, הערך 'מטה' מוגדר בקשת פחות או יותר אחידה של זיקות וערכים. כמעט על-פי כל מילון של סימבולים המטה מייצג סמכות, כבוד, כח, שליטה, אקסיס מונדי (axis mundi) (הציר שסביבו מסתובב העולם). יש בו תכונה של פלאיות, כגון מטה-אהרון, או מטות-הקסמים של המכשפים, והוא נישא גם בידי האלים ושליחיהם, כגון הרמס (היווני) או מרקורי (הרומי) ואסקלפיוס. אסקלפיוס הוא אל הרפואה היווני, ומכאן גם משמעותו הרפואית של המטה שמופיע כמעט בכל סמל של מוסד רפואי (המטה עם הנחש). המטה הוא גם סמל לפוריות וצמיחה, סמל לעץ הקוסמי ולאור השמיימי, בדומה לברק. המטה מסמל גם תמיכה, משענת, ובמקביל גם אמצעי להענשה. באינציקלופדיה של הכישוף ושל הניאו-פגאניזם, למשל, המטה מתואר כאינסטרומנט ריטואלי שבעזרתו המכשף או המכשפה מנהלים טקסים ומתווכים כוחות שמימיים.

בספרו המונומנטלי (The Golden Bough" (1890-1915", האנתרופולוג הסקוטי ג'יימס פרייז'ר 1 מזכיר את השימוש במטה בריטואלים להורדת גשם בשבטים ילידיים, ומציין את הפסטיבל המצרי הקדום שבו, עם התקצרות הימים, היו מעניקים לשמש (באופן ריטואלי כמובן, אם כי ההבחנה בין ריטואל ומציאות היא הבחנה מודרנית), משענת הליכה עד שיחזור אליה כוחה. גם סלבדור דאלי משתמש במוטיב של משענת הליכה, וזוהי דרכו הסוריאליסטית להדהד את אותה משענת מיתית שעליה נשענת כעת האנושות, וליתר דיוק האדם, שהולך ומאבד את צורתו האנתרופומורפית (דימוי אמנותי רב-משמעות בפני עצמו, ושוב, נושא למאמר אחר).

באופן כללי, כמעט בכל הופעותיו הסמנטיות השונות (מקל/מטה/שבט/משענת/שרביט) המטה במקרא מופיע במילונים המקראיים בשלושה הקשרים: 1. סמכות וכח; 2. משענת, תמיכה; 3. נוודות

הרלוונטיות של סימבול המטה גם עבור ריטואלים במצרים העתיקה וגם עבור צייר מודרני בימינו מצביעה על עקרון יסודי במחשבה של הסימבוליזם: הקורלציה שבין החומר והאספקט המופשט שלו, והיותם ניתנים להחלפה במצבים נתונים שונים. עקרון זה הוא הנחת היסוד של הדיון שאני מבקש לפתח סביב מוטיב המטה בתנ"ך.

מהי הקורלציה שבין החומר והרוח שהתגלמה במוטיב המטה כפי שהוא מופיע בתנ"ך? הנחת היסוד היא שבהקשר הספציפי של הספרות המקראית המגמתית, הקורלציה הסימבולית תהיה כזו שמבקשת להדגיש משמעויות סימבוליות מסוימות על חשבון משמעויות סימבוליות אחרות, שנדחקות לשוליים או נעלמות כליל. חוקרים כגון קויפמן 2, אופנהיימר 3 ואחרים הצביעו על המגמה האנטי-מאגית שבספרות המקרא, שמתבטאת במובהק בספרות החוק שאוסרת את העיסוק ואת הצריכה בפרקטיקות כגון כישוף, קוסמות, העלאה באוב וכדומה 4, אבל זוכה גם להדהודים בספרות האפית, הנבואית ובמזמורים. מעניין אם כן לבדוק, בהינתן המשמעויות ה'מאגיות' שמקופלות בדימוי המטה, כיצד התנ"ך התמודד איתן?

לשם כך יש לבדוק תחילה מהי הגדרתו המילונאית של ה'מטה' בעברית המקראית, ולאחר מכן לאתר את המקומות שבהם המטה או מקבילותיו הסמנטיות מופיעים במקרא, ולהעניק הגדרה מקיפה למשמעות של המושג בסימבוליקה של המקרא.
באופן כללי, כמעט בכל הופעותיו הסמנטיות השונות (מקל/מטה/שבט/משענת/שרביט) המטה במקרא מופיע במילונים המקראיים בשלושה הקשרים: 1. סמכות וכח; 2. משענת, תמיכה; 3. נוודות; כאשר לעתים ההקשרים יכולים להיות סינכרוניים. כך למשל המטה של רועה הצאן הוא גם סמל של נוודות, גם סמל של סמכות ושליטה (להכות את הצאן, לספור אותם) וגם של משענת הליכה.

מבחינת ההגדרה, המטה הוא מקל, ענף או שבט (גם במובן של branch וגם במובן של tribe). המשמעות המודרנית של המטה כמפקדה של קצינים או כחבר אנשים שמונו על ידי גוף שלטוני (כפי שקיימת במילון אבן-שושן) אינה קיימת במקרא, על-אף שהיא כנראה מושאלת ממנו. המילה 'מטה' מופיעה בתנ"ך 71 פעמים, מתוכם 61 בצורת הסמיכות (מטה-אהרון/אפרים/מנשה וכו'; מטה-לחם; מטה-רשעים וכדומה), ועוד כ-19 פעמים בהטיות שונות (רבים, כינויי שייכות וכדומה). המילה 'מקל' מופיעה 18 פעמים (בהטיותיה השונות); המילה 'משענת' מופיעה 7 פעמים (בהטיותיה השונות) והמילה 'שרביט' מופיעה פעם אחת, שרביט המלוכה של אחשוורוש. כלומר שסה"כ סמל המטה מופיע 116 פעמים.

בנוסף למילון לשוני, במילונים לסימבוליקה של המקרא והברית-החדשה, תחת הערך Rod, מפורטת טיפולוגיה של הדימויים השונים של המטה כאיקונה. המטה הוא ראשית כל סמל של נוודות. יעקב משתמש בדימוי של המקל כדי להשוות את ימי הנוודות בצעירותו בהם היה חסר כל לימים שבהם הוא חוזר לארצו עם משפחתו ומצויד בכל טוב. "כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בר' לב, 10); ערב יציאת מצריים בני ישראל מצווים לאכול את קרבן הפסח כשהם עומדים ומוכנים ליציאה, עם מטותיהם בידיהם (שמ' יב, 11). על ההיבט הנוודי של איקונת המטה אנו למדים גם מדבריו של ישו, שאת מידת העוני והצניעות שדרש מתלמידיו אפשר להבין מכך שביקש שיבואו יחפים, ללא תיקים ואפילו ללא מטה. "לֹא־תִקְחוּ זָהָב וְלֹא כֶסֶף וְלֹא נְחשֶׁת בַּחֲגוֹרֵיכֶם׃ וְלֹא תַרְמִיל לַדֶּרֶךְ וְלֹא שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת וְלֹא נַעֲלַיִם וְלֹא מַטֶּה" (מתי י, 10; והשווה לוקאס ט, 3). פסוק זה, מספרת האגדה, הלם יום אחד בפרנציסקוס מאסיזי – לימים מייסד האחווה הפרנציסקנית - שהחליט בו ברגע לוותר על הונו ולחיות בעוני ודלות. עד היום, ישנם נזירים פרנציסקנים ל"מהדרין" שנעים ונדים כמקבצי נדוות, יחפים וללא מטה (בשונה למשל מן הסדהו ההודי שבדרך כלל ינדוד עם מטה).

ג'וטו, דרשה אל הציפורים, 1297-99, פרסקו.  כנסיית פקנסיסקוס באסיזי, איטליה

ג'וטו, דרשה אל הציפורים, 1297-99, פרסקו. כנסיית פקנסיסקוס באסיזי, איטליה

המטה גם מסמל מסעות ארוכים של עלייה לרגל ושל צליינות (זכריה ח, 4), ויש בו היבט של שלווה ושיבה טובה. במקביל הוא מהווה דימוי של משמעת ודיכוי (ישע' ט, 4; י, 24; יד, 29; מיכה ה, 1), ובעת ובעונה אחת של בטחון, שמירה ותחושת נינוחות, כדברי בעל המזמור בתהלים כג, 4: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, שבטך ומשענתך המה ינחמוני"; וכמובן שהמטה הוא גם דימוי של סמכות, כפי שבמעמד מי המריבה (שעוד אתעמק בו בהמשך) משה מתבקש לקחת את מטהו ולכנס את העם (במד' כ, 8), וכפי שבכל אחד ממפקדי האוכלוסין לאורך התורה עולים הדימויים של נשיאי השבטים ומטותיהם.

ומה לגבי מטה הקסמים? ההיבט המאגי בטיפולוגיית הדימויים של המטה במקרא כמעט ואינה מוזכרת, וההגדרה של המטה כאינסטרומנט מאגי נעדרת לחלוטין (!) מכל המילונים המקראיים. קיימים אזכורים של המטה בזיקה לרגעים פלאיים של ניסים, כגון מטה אהרון והפונקציה של המטות של משה ואהרון בסאגה של יציאת מצריים, אבל בשום מילון מקראי המטה לא מוגדר, בין שלושת ההגדרות האחרות, כאינסטרומנט מאגי. במילון לדימויים מקראיים האזכור היחידי בהקשר זה הוא בניסיונו של יעקב להשפיע על תוצאות הרבייה של צאן לבן על ידי ניסיון מאגי כושל של נטילת מקל והטבעת צורות של פסים ונקודות והצבתו לנגד הכבשים ברגע המשגל (בר' ל, 37 – לא, 4). בסופו של דבר המטרה הרצויה מושגת, אבל אלוהים דואג להתגלות ליעקב בחלום ולהבהיר לו שהנס היה אלוהי, ולא מניפולציה מאגית (בר' לא, 10-13).

מלבד תקרית זו, אין במילון הדימויים המקראי אזכורים נוספים של דימוי המטה בהקשר פלאי כלשהו. ממצא זה מעלה סימן שאלה במיוחד כאשר אנחנו משווים את הגדרת המטה במילון המקראי להגדרות המטה של המילונים הסימבוליסטים הכלליים (שאינם מצטמצמים לעולם המקראי בלבד) ובמיוחד אם נשווה אותו לערך "מטה" באינציקלופדיה של הכישוף והניאו-פגניזם, ששם העיסוק היחידי הוא בהיבט המאגי שלו. גם במילוני הסימבוליקה הכלליים, כפי שראינו לעיל, המטען הפלאי אינו מתקיים בשוליים, באופן שמבטא נאמנה את העובדה שחבורת המתכנתים שהזכרנו בחרה לקרוא למוצר שלהם "Magic Wand".

נשאלת השאלה, אפוא, היכן "מטה הקסמים" המקראי? האם ייתכן שאיקונה אוניברסאלית רווחת כל-כך נעדרת לחלוטין מעולם המושגים והסמלים של התנ"ך?! האם ייתכן שיד המקרה הביאה לידי כך שהמטה מוזכר כמעט בכל המובנים מלבד המובן המאגי? התשובה היא חד משמעית לא.

הסימבול האוניברסאלי של מטה-הקסמים קיים בתנ"ך, והוא מופיע בו יותר מפעם אחת. אלא שמבחינה ספרותית, כלומר באופן שבו הוא מושחל בטקסט ושל ההקשרים הנרטיביים שבהם התיאורים שלו מופיעים – הסימבוליקה המאגית שלו מתפוררת. המקרא מכיר היטב את הסימבוליקה המאגית של המטה, ובשל האידיאולוגיה התיאולוגית שלו, הוא מפרק את הסימבוליקה הזו בכוונת תחילה. במילים אחרות, לא הבורות עומדת לנגד עינינו ובטח שלא התמימות, אלא מלאכת מחשבת של זריזות ידיים ספרותית.

חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה הגדיר בספרו (Patterns in Comparative Religion (1979 את המחשבה הסימבולית כסוג של שפה שמובנת לחברי קהילה ספציפית, ועשויה להיות בלתי מובנת לחלוטין למתבונן החיצוני (עקרון שהאנתרופולוג קליפורד גירץ פיתח מאוד בספרו "פרשנות של תרבויות", 1990). אליבא דאליאדה, זוהי שפה שמבטאת בעת ובעונה אחת ובאופן נהיר את המצבים החברתיים, ההיסטוריים (או מיתיים) והפסיכולוגיים של מי שנושא את הסמל, וגם את היחס שבינו לבין החברה ובינו לבין הקוסמוס. סוג המחשבה הזה מאפשר לאדם לנוע בחופשיות בין רובד אחד של המציאות למשנהו (הכפר/עונת-השנה/העולם/הקהילה), בשל הלוגיקה הפנימית שעל-פיה מתארגנת המחשבה הסימבולית של הקהילה שלו, שהיא תמיד מחשבה קונסיסטנטית וסיסטמתית.

אליאדה ניסח את מסקנותיו מתוך מחקריו האנתרופולוגיים בשבטים ילידיים, אבל העקרונות של המחשבה הסימבוליסטית חלים גם על נרטיבים ספרותיים, כל שכן כאשר אלה מגמתיים. אפשר להגיד שהשפה הסימבולית שאליאדה מדבר עליה היא בעלת אופי סינרגי, כלומר שסך-כל המשמעויות שלה עולה בהרבה, הן בהיקף והן בהשפעה, על סך הסמלים שמרכיבים אותה. לכן ידע עממי נוטה להימסר בסיפורים, כי המאפיין הסינרגי עושה אותם קומקפקטיים וקלים לנשיאה (בזכרון). גם תורות סוד אזוטריות תהיינה על פי רוב תורות שנישאות ומועברות באמצעות המדיום של השפה הסימבוליסטית, בשל התנאים שהיא מאפשרת להצפנה של ידע (אם כי אין להסיק מכך שכל ידע סימבוליסטי הוא בהכרח ידע סודי). כך או כך, ברור שמעבר לנרטיב המילולי שבסיפורי התנ"ך משולב גם נרטיב של השפה הסימבולית, נרטיב איקונוגרפי, אשר יכול להתכתב ולהתפלמס עם הנרטיבים הסימבוליים של התרבויות האחרות.

סקוט נוגל (Noegel 1996) מדגים כיצד הנרטיב של ספר שמות משנה את משמעותו לחלוטין כאשר מביאים בחשבון את השפה הסימבולית של מסורת המאגיה המצרית. הוא מציע קריאה השוואתית שמראה כיצד המצרים הבינו את סיפור יציאת מצריים התנ"כי, מנקודת המבט של העולם הסימבולי שלהם. אין זה המקום להציג את המטעמים של הקריאה הזו, אבל המסקנה הבלעדית שעולה מתוכה, אשר מגובה בדוגמאות רבות, היא שבספר שמות מתקיים פולמוס תיאולוגי חריף כנגד המסורת המאגית המצרית, והפולמוס הזה מתקיים במרחב של הדימויים הסימבוליים. הנחשים והתנינים, הדם, הכינים, ליקויי הדיבור של משה, הלב הכבד של פרעה ועוד דימוים רבים, כולם נושאים מטענים סימבוליים שמתפלמסים עם מסורת המאגיה המצרית.

מבין הדוגמאות הרבות שהוא מספק נתמקד באחת, מתוחכמת למדי, שקשורה למוטיב המטה. למשה ואהרון ולחרטומי מצרים יש מטות שמשמשים אותם לאורך כל הפרשה של מכות מצרים, פרשה שהיא לא פחות מאשר התקפה טוטאלית על פנתיאון האלים המצרי, גם בהיבט המיתי-היסטורי (כלומר באופן שבו הוא משתמר בזכרון הקולקטיבי) וגם בהיבט הספרותי (האופן שבו הטקסט בנוי). אבל קיים הבדל בסיסי בין המטות שלהם, שנובע מן ההבדל בתפקידים שלהם. חרטומי מצרים הם מכשפים חכמים (wizards) ואילו משה הוא רועה צאן (shepherd). המטות של המצרים הם מטות-קסמים, והמטה של משה הוא בראש ובראשונה מטה רועים, והמשמעויות הסימבוליסטיות השונות בהתאם. אמנם אחרי מטמורפוזה במעמד הסנה הוא הופך ל"מטה אלוהים" בעל סגולות פלאיות, אבל כבר בכינוי הזה ניתן לזהות את המרכיב הפולמוסי, שכן זהו איננו בשום שלב מטה קסמים, אלא מטה שבאמצעותו אלוהים פועל.

נוגל בוחן את הסימבוליקה הזו ברזולוציה גבוהה אף יותר, ברגע שהמטה של אהרון בולע את המטות של החרטומים (שמות ז, 12). הסמליות המאגית של ה"בליעה" (שקיימת גם בחוק הסוטה) עבור המצרים היא עצומה, ומשמעה אינקורפורציה בתוך הגוף הבולע שעכשיו מספח את כל הכוחות לעצמו. כאשר התנין שמייצג את אלוהים בולע את התנינים שמייצגים את המצרים המשמעות היא – מבחינת המצרים! – שהאלים שלהם והמסורות המאגיות שלהם נאכלו על ידי גוף גדול וחזק מהם, וסופחו אליו. אבל הטקסט לא מסתפק בסימבוליקה של פעולת הבליעה בלבד, אלא מתעקש גם על הסימבוליקה של מי שפועל את פעולת הבליעה – המטה! "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינם ויבלע מטה אהרון את מטתם" (שמות יז,ב). לא התנין של אהרון בולע את התנינים של החרטומים, כפי שהיינו מצפים שיהיה כתוב, אלא מטה-הרועים בולע את מטה-המכשפים, ערך ההנהגה שמיוצג במטה של אהרון גובר על ערך התחבולה שמיוצג במטות החרטומים.

אליאדה צודק אם כן, שהרי הקריאה ההשוואתית של נוגל לא היתה מתאפשרת אילולא הנגישות שלו לשפה הסימבולית של המאגיה המצרית. באותו האופן, כל קורא מודרני אשר נתקל במוטיב המטה במקרא עשוי לפספס את ההיגד המגמתי האנטי-מאגי שמתקיים בו, כי הוא אינו 'דובר שוטף' בשפה של הסימבוליקה המקראית. ואולם, כשמביאים בחשבון את המידע הנ"ל פתאום אירועים שונים הקשורים במוטיב המטה נקראים באור חדש.

במקרא ישנם חמישה מקרים בהם המטה מופיע – ומתפרק - בהקשר מאגי. שני אירועים כבר הוזכרו: המקל של יעקב ומטה האלוהים בחצרו של פרעה. בשני המקרים הנ"ל ישנה אמירה ברורה בכל הנוגע למקור הנס והוצאתו לפועל – אלוהים הוא מי שפועל, לא האדם ובטח שלא המטה. בשני המקרים, הסימבוליקה של המטה כמטה-קסמים מתפרקת. מטה-הקסמים הופך להיות נוכח-נפקד. הוא לא מועלם כליל, אבל מפורק ומורכב בצורה שמאפשרת להתחקות אחר עצם התהליך. בקיצור – זהו מהלך פולמוסי.

האירועים הנוספים הם השימוש של משה במטה בקרב נגד עמלק (שמות יז, 8-13), ההכאה בסלע עם המטה במעמד מי המריבה (במדבר כ, 1-13), והשימוש של אלישע במשענתו בניסיונו הכושל להחיות את בן-השונמית (מלכ"ב ד, 29-31). אתייחס אליהם בקצרה.

משה מכה בסלע עם המטה, טינטורטו.  שמן על בד, 1577

משה מכה בסלע עם המטה, טינטורטו. שמן על בד, 1577

בקרב עם עמלק משה לא מצווה להשתמש במטה, והשימוש במטה גם לא הוכיח את עצמו כאפקטיבי במיוחד. לבסוף במקום להרים את המטה הוא מרים את ידיו בתפילה, ודווקא על ידי התפילה הוא זוכה לניצחון בקרב, וההיגד הסימבולי ברור (וראו את רש"י על פסוק יג). בפרשת מי המריבה (במדבר כ, 1-13) משה מצווה לכנס את העם ולדבר אל הסלע כדי שיצאו ממנו מים. משה מכנס את העם אבל במקום לדבר אל הסלע הוא מכה בו עם המטה. התוצאה היא שמים רבים יוצאים מן הסלע, אבל משה ואהרון נענשים על החריגה הקטנה מן ההוראות, ופרשנות זו מקובלת על כמה וכמה מפרשני המקרא בימה"ב (רש"י, רשב"ם, ר יצחק עראמה ומלבי"ם). לעומת זאת פרשנים אחרים (ר' חננאל, רמב"ן, ר' בחיי אבן-פקודה, בכור שור) התפלאו על העונש החמור, וההסבר של פרשנים אלה לחומרת החטא של משה היא בכך שהוא פעל באופן שהיה עשוי להיתפס בעיני העם כאילו הוא עצמו מוציא עם המטה שלו את המים מן הסלע, במיוחד כששאל "הנוציא לכם מים" בגוף ראשון, היינו הוא ואהרון. לסיכומו של עניין זה משה ואהרון פספסו את האפשרות להקדיש את ה' בקרב העדה, ובמקום זאת הותירו מקום בתודעת העם לאפשרות שהם עדים למעשה כשפים – ועל כן נענשו.

לבסוף, בפרשת מות הבן של אשת שונם, אלישע הנביא (בעל נטיות מאגיות באופן כללי) מצהיר באופן מפורש שאלוהים העלים ממנו את המידע אודות מות הבן (והעלמת מידע מנביא אמת אומרת דרשני), וכדי לתקן את המצב הוא שולח את נערו, גיחזי, עם המשענת שלו, כדי שיניח אותה על ראשו ובכך יקימו לתחייה. נסיונו של אלישע נכשל (!), וגם כאשר הוא מגיע לנער ורוכן עליו בעצמו הוא לא מצליח להחיותו, כפי שאליהו מורו ורבו הצליח לעשות כאשר ריפא את בן האלמנה מצרפת (מלכ"א יז, 17-24). רק כאשר אלישע מתפלל (בדומה לאליהו, ובדומה למשה בקרב עם עמלק), הוא מצליח להחיות את הנער, מבלי להזדקק כלל למשענת (=מטה-הקסמים).

אם כן, בדומה לשני המקרים הראשונים, גם בשלושת המקרים האחרונים נראה שהסמליות המאגית של "מטה-הקסמים" לא זרה לתנ"ך, אבל כאשר מוטיב המטה מופיע בהקשר כזה הוא מוצג כבר בצורתו המפורקת, המנוטרלת. זוהי איננה צורה ניטראלית, והיא תמיד שזורה בהיגד מגמתי ברור, בין אם הוא מילולי, כפי שה' אומר אותו למשה ואהרון, ובין אם הוא סימבולי כפי שקורה במקרה של הקרב בעמלק ובכישלונו של אלישע. את התוצאות של המגמתיות הזו אנחנו רואים בעובדה הפשוטה שבמילונים המקראיים, לעומת מילונים אחרים, ההיבט המאגי של המטה כמעט ואינו קיים.

על-אף חלומותינו התמימים למצוא שרביט קסמים שיגשים את כל משאלות ליבנו, ועל-אף היותו סימבול שחוצה תרבויות ותקופות, ובשל המגמה האנטי-מאגית המתגלה בספרות של תרבות המקרא, למטה-הקסמים אין מקום בתנ"ך. המאפיינים המאגיים של המטה מקבלים ביטוי במקרא, אבל ביטוי זה נעשה תמיד באופן שמחזק את הסימבוליקה הלא-מאגית. הגיבורים של התנ"ך הם גיבורי אמונה וחסד, הנתונים ליוזמתו, סמכותו וכושרו המוחלט של אלוהי ישראל; והם לא גיבורי החכמה של תורות אזוטריות מבית מדרשו של גאנדאלף והארי פוטר, או לחלופין מבית מדרשם של חרטומי מצרים.

כאשר מאמצים את גישתו של אליאדה ומבינים את הסימבוליזם כשפה, הסתומה בפני מי שאינו בקיא בה, אנחנו פותחים את האפשרות לשאול את עצמנו "מה עוד אנחנו לא רואים פה?". כמי שחיים בעידן שבו אוהבים להתהדר בפלא של יכולת הקריאה שלנו את התנ"ך, עלינו לשאול האם המהפכה של אליעזר בן-יהודה הסתיימה? האם אין בה עוד פרק חשוב שאנחנו נוטים לפספס אותו? האם אין כאן עוד שפה הסטורית-תרבותית-סימבוליסטית שכדאי שנחייה בקרבנו? זו כבר מטרה למערכת החינוך ולסוכני התרבות למיניהם, וזה לא קורה בין-לילה. אילו רק היה לנו מטה-קסמים לעשות זאת.

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על כך נעלם מטה הקסמים מהתנ"ך

תודה על המאמר המעניין.
כתוספת על הבסיס לראיית המקרא כאנטי-מיתי ואנטי-מאגי שהוצב במאמר, פיתחתי את גישת "דרך הסמל", המדגישה את הערך הפוזיטיבי של השימוש המקראי בסמלים. כלומר, לא רק אפולוגטיות ולא התנצחות עם תורות שכנות-קודמות בלבד, אלא ניתן לעקוב אחר הכוונה בונה, בכיוון ערכי-רעיוני באמצעות השימוש בסמלים.
את הספר הראשון שלי להדגמת הגישה הקדשתי למעקב אחר הסמל "המקל-המטה".
מסתבר כי כשנקודת המבט מתמקדת בסמלים שבכתוב מתגלים באופן מפתיע רבדים חדשים, שלא שמים לב אליהם קודם. רבדים אלו מצביעים על תהליכי העצמה אישית ומנהיגותית, שהמקרא בונה אותם בצורה שיטתית, יחד עם הכוונה, בתוך תהליך השימוש בסמל, לראיית הסמלים כסמלים בלבד, ללא המטען המאגי שלהם.
הספר: "סמלים בתנ"ך, עיון בתנ"ך בדרך הסמל". http://netbook.co.il/Book.aspx?id=168

03
ד"ר דב פישל

מאמר מרחיב דעת ומעניין. חבל שהשתרבבו שגיאות דפוס (נדוות במקום נדבות, קומקפקטיים).
אבל זו טיפה בים העושר הנושאי ואינה מפריעה לאושר ולהנאה מהקריאה.
תודה

04
יעל ש.ק.

נדמה כי המטה נעשה לאייפון, כלי לקיצור, צמצום,מרכוז תהליכים. העולם בכף ידך. הרצון לשלוט בחוקיות של הבריאה כדי יצור יש מאין , ללא תהליך, ללא מומנט הזמן.

    05
    יותם יזרעאלי

    תודה יעל, לא חשבתי על הכיוון הזה ואני מסכים איתך... יש כמה סייגים, כי האייפון הוא אינטראקטיבי, אבל ללא ספק אנחנו נשענים עליו, נודדים איתו, שולטים באמצעותו.