לאן נעלם הים התיכון?

המרחב התרבותי והגאו-פוליטי שבו נולדה האימפריה הרומית הפך לכינוי גנאי בפיהם של ישראלים. הם מגדירים עצמם אירופאים ומסרבים להכיר באפשרות הטמונה בחילופי זהויות
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

הימים נעלמו. את מה שעשתה הרכבת לנהרות עשו לים המטוסים. ומאז שמעבורות ואוניות חדלו כמעט כליל לשמש כלי תעבורה המוני, נעלם גם הים מנוף החיים ומסדר הזמנים המכונה "מודרני". כזה הוא גם הים התיכון, שהצטמצם כיום עבור האדם המערבי-עירוני הממוצע לכדי מרבץ של עונת הקיץ, ואשר נעדר היעדרות מפתיעה משהו מרוב תחומי החיים במדינה המתקראת ישראל, וזאת על אף שכמחצית מאורך גבולה המערבי משתרעת לאורך החוף. אפילו את שמו קיצרנו לו בראש, ובעברית הוא מכונה על פי רוב בפשטות "הים". השם המפורש מופיע על פי רוב בצורת שם-תואר – פעמים בעל הד שלילי מובהק, פעמים בעל הד רומנטי וכמה למחוזות ולזמנים אחרים, וזהו כבר תחום אחר לגמרי מזה שעליו ברצוני לדבר כאן.

ואולי הים יכול להיקרא "תיכון" רק בפי מי שלוטש עיניו לעברו השני. כך לדוגמא בצרפת, שם הוא אינו מכונה ים, אלא בפשטות "התיכון", או למען הדיוק: "שבין הארצות" – La Méditerranée. שכן בצרפת הים התיכון כרעיון, כנקודת התייחסות, אולי אפילו כנקודה ארכימדית, עודנו חי – גם אם רק בזכותה של מכונת הנשמה בדמות תקציבים ממשלתיים וקיטש ממוסד. לא ניתן למנות את כל המיזמים, הכנסים והתערוכות הנערכים לכבודו ונקראים על שמו של הים התיכון: קו הרכבת מפריז דרומה, קמפוסים ופקולטות בפרובנס, והפרויקט האחרון ואולי גם מלא הרהב ביותר: "מוזיאון תרבויות אירופה והים התיכון" הנשלם בשבועות אלה על קו החוף של מרסיי. כמה מאות מטרים משם מפליגות כמה פעמים בשבוע מעבורות לאלג'יריה. לבני האדם המקפחים את חייהם בכיוון ההפוך אין זכר בתמונה המנצנצת הזו; הים התיכון הוא מקווה המים הקטלני ביותר בעולם עבור פליטים ומהגרים.

בצרפת הים התיכון כרעיון, כנקודת התייחסות, אולי אפילו כנקודה ארכימדית, עודנו חי – גם אם רק בזכותה של מכונת הנשמה בדמות תקציבים ממשלתיים וקיטש ממוסד.

"קראתי את ברודל" הצהיר-הבטיח ניקולא סרקזוי ב- 2007 בבואו לעשות נפשות לרעיון "איחוד מדינות הים התיכון" שלו, ונתלה באילן גבוה במיוחד. שכן פרנן ברודל – ההיסטוריון והמיתוס – הוא במובנים רבים מולידו של הים התיכון לא רק כיחידת מחקר היסטורית, אלא גם כמושג בעל פוטנציאל פוליטי לא-מבוטל – ודאי בארץ המתקשה-ממאנת להיפרד מיומרות הקולוניאליזם. הים התיכון אצל ברודל הוא אורגניזם של ממש – מערכת כלכלית סגורה ובעלת דינמיקה ייחודית לה; ובתוך מרחב שכזה אך טבעית היא "שאיפת השליטה בים כולו" כלשונו. "הים התיכון" מציין אם כן לא רק עובדה גיאוגרפית, אלא גם סדר פוליטי ומכלול שלם של דימויים ומיתוסים. "הים שלנו" – Mare Nostrum – הוא לא רק שמו הלטיני של הים התיכון, אלא גם אחת מהסיסמאות של הפשיזם האיטלקי אשר ביקש לחדש את ימיה של האימפריה הרומית, שבשיא ימיה שלטה בכל חופי הים התיכון. זהו אולי ביטוי מוקצן במיוחד של הדבקות בים התיכון כרעיון, כמושג היסטורי, אבל גם לקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה היו יומרות דומות: "האם הצרפתים היטיבו לעשות מהרומאים באלג'יריה?" שאל ב- 1938 ירחון רחב-תפוצה לענייני הקולוניות והטריטוריות הצרפתיות שמעבר לים.

קילפנו אם כן מהים התיכון את ההילה הרומנטית האופפת אותו, את האקזוטיקה הצפון-אירופית האופפת את ה"דרום" הסוער, החושני. הנובלה "המוות בונציה" היא ביטוי מובהק, ואולי, בהתחשב בהשפעתו של תומאס מאן, גם אחד הרגעים המכוננים של האקזוטיקה הזו. הים עצמו, השמש, ההיטלטלות בין הגלים, הם שמערערים את יציבותו של הסופר המכובד אשנבאך, העושה את הדרך לוונציה, לראשונה בחייו, לא ברכבת אלא באנייה:

קילפנו אם כן מהים התיכון את ההילה הרומנטית האופפת אותו, את האקזוטיקה הצפון-אירופית האופפת את ה"דרום" הסוער, החושני.

"אשנבאך כיסה את מצחו ועצם את עיניו, שהיו חמות מחוסר שינה. נדמָה לו כמו לא היה הכל כתמיד, כמו החלה איזו זרות של העולם להתפשט סביב, איזה עיוות של העולם לכדי יוצא-הדופן, וכמו, אם רק יצל מעט על פניו ואז יביט שוב סביב, יוכל להשיב את זה העולם לסדרו."

לדימויי החושניות והחופש האופפים את החוף, המלח והגלים יש כמובן גם הדים בספרות העברית – כאן אפשר לחשוב על ההנגדה שבין יפו לירושלים ב"תמול שלשום". אם ההגעה ליפו היא כולה תוהו-ובוהו של קולות ומראות –

"אנשים ונשים ומטלטלים נחטפו ונעלמו בתוך ספינות קטנות שעמדו סמוכות לספינה. עמד לו יצחק בתוך ערבוביא זו. שפתיו פרוטות, אבל שחוקו נעקר. לכל מקום שפונה רעש ודוחק (...) משרתי הספינה נדחקים ודוחקים. פולטים קללות ורצים. פניהם השחירו מפיח עשן ואבק פחמים. אימתי יפסק הרעש ואימתי נצא מכאן?"

– הרי שההגעה לירושלים מצמיתה בדממתה: "רוח באה והתחילה מנשבת. חילחלה בעפר וטפחה על פני הסלעים. האויר התחיל משתנה, וקול דממה דקה נשמע כקול נהי בהרים. דממת עצב הקיפה פתאום את ליבו של יצחק, כזה שבאים לבשר לו בשורה ואינו יודע אם לטוב אם למוטב."

האקזוטי, הבראשיתי, נועד תמיד לאירופי המודרני שישליט עליו את מרותו. גם זה חלק מהפוטנציאל הפוליטי של הים התיכון ככלל ושל כתיבתו של ברודל בפרט, שצפון אפריקה המוסלמי הוא עבורו לא יותר מאשר פרצופו ה"אחר" ו"הפרוע" של הים התיכון "האמיתי" – כלומר זה האירופי או הלטיני. סינתיזה בין תרבויות, חילופי רעיונות, סגנונות ואמונות כמעט ואין בנמצא אצל ברודל. בעוד שהמסחר, האשראי וההון מתפרשים על שטחים הולכים וגדלים ונושאים עמם מגמות האחדה שסופן להקיף את מרחב הים התיכון כולו, הרי שהסחר אינו מביא עמו כל סינרגיה תרבותית וכל קבוצה נשארת מסוגרת לעצמה. ההיסטוריה מונעת רק על ידי הטבע והכוח. זהו אולי גם ההסבר לשוויון הנפש שברודל מדבר בו על החרבתן של ציוויליזציות בידי ציוויליזציות אחרות – הכל כורח המציאות, תוצאת דחף התפשטות טבעי ורעב כלכלי מובן מאליו. הגיאוגרפיה מכתיבה את הכלכלה, הכלכלה את הפוליטיקה.

ניקולה סרקוזי נופש בים התיכון עם רעייתו קרלה ברוני, 2009. "קראתי את ברודל"

ניקולה סרקוזי נופש בים התיכון עם רעייתו קרלה, 2009. "קראתי את ברודל"

מי שמפתיעה אולי במבט ראשון בהיעדרותה מן הים התיכון הזה היא אותה פינה דרום-מזרחית שלו שבה פתחנו, שאינה נזכרת אצל ברודל אלא בשברי משפטים – על פי רוב במובאות מן התנ"ך. זהו אולי המפתח להבנת ההיעדרות הזו – הסתכלות נוצרית-אירופית מאוד על הפינה הזו, הסתכלות שתתפוס אותה תמיד כ"ארץ הקודש" או "ארץ התנ"ך", בעוד שצפון אפריקה, בעבר "אסם התבואה של האימפריה הרומית", נתפסת תמיד במונחים ארציים של דיפלומטיה, מסחר וקרבות; הסתכלות שמקורה מן הסתם במסעי הצלב והמשכה בהפרדה הנוקשה והלא תמיד נייטרלית בין המוסר היווני לזה היהודי, בין אתונה לירושלים. כריית תעלת סואץ העניקה אמנם לפינה הדרום-מזרחית הזו חשיבות אסטרטגית וכלכלית ראשונה במעלה – אבל רק למשך כמה עשורים, עד לבואה של תנועת המטוסים וסופה של האימפריה הבריטית.

תמונת המראה לכתם הלבן הזה בתמונת "הים התיכון" האירופית היא אותה היעדרות שהזכרנו בהתחלה, אותה הפניית גב ארוכת שנים של הפינה הדרום-מזרחית כלפי הים. ההבטחה האלוהית "ופרצת ימה קדמה צפונה ונגבה" ממחישה יותר מכל את כיוון מבטו – הגיאוגרפי וההיסטוריוגרפי – של אותו מחבר מקראי, שהמילה "קדם" בשפתו משמעה גם "הצד שלפנים", גם "צד מזרח" וגם "הזמן הקדום" (אבן-שושן). ההיסטוריוגרפיה המקראית נעה בין כנען, מצרים ובבל – גם את הפן התנ"כי הזה אימצה הציונות: הגם שבן-גוריון ניסח אי-אלו מחשבות על "הדייג והים", קשה לראות בכך מקבילה של ממש למיתוס עובד האדמה של העלייה השנייה והתנועה הקיבוצית; וחשוב מכל: הכוח המניע והמגדיר את הפוליטיקה הישראלית – הקולוניאליזם – הוא בעיקרו יבשתי ופונה מזרחה.

הכוח המניע והמגדיר את הפוליטיקה הישראלית – הקולוניאליזם – הוא בעיקרו יבשתי ופונה מזרחה.

ובכל זאת, על אף ההתעלמות ההדדית הזו ואף על פי שרעיון הים התיכון כישות היסטורית-גיאוגרפית בעייתי מבחינות רבות, אני רוצה לטעון שדווקא עבור הדיון על העבר וההווה של אותה פינה דרום-מזרחית נשכחת הוא עשוי להיות מועיל למדי. לשם כך עלינו להיפרד, אחרי שנפטרנו מן הרומנטיקה האופפת את מושג "הים התיכון", מרעיון הים התיכון כמרחב נתון, כישות המוגדרת ומבודלת ממרחבים אחרים על ידי הטבע עצמו. שכן גיאוגרפיה היא תמיד פוליטיקה, וכך גם שאלת גבולותיו של מרחב מסוים היא שאלה פוליטית. אם ברודל משתמש במושג הים התיכון כדי לתאר את המעגלים הסובבים את אירופה, את "תיבת התהודה" הכלכלית שלה, נוכל כאן להשתמש בים התיכון כדי למקם את הפינה הדרום-מזרחית שלו בהקשר פוליטי והיסטורי מסוים, ובכך למתן מעט כמה דיכוטומיות העוברות כחוט השני בחלק גדול מהכתיבה והחשיבה על אותה פינה: "מזרח" ו"מערב", "צפון" ו"דרום", "אירופה" וה"לבנט".

אל מול הפוטנציאל הפוליטי הנובע מרעיון הים התיכון הנטורליסטי של ברודל, פוטנציאל המנרמל כל גילוי של אלימות וכוח ומייתר כל דיון על מוסר ואחריות, ניתן להציב את ההזדמנות הגלומה ברעיון הים התיכון כמרחב שהוא תולדת מעשי אדם. עיקרה של ההזדמנות הזו בהבנה של תנועת בני אדם, של השפעות הדדיות, כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה, מתהליך ההיווצרות של תרבויות ושל ישויות פוליטיות.

זו, כמובן, השאלה היסודית ביותר והנפיצה ביותר בדיון על הפינה הדרום-מזרחית של הים התיכון, על המדינה המתקראת ישראל ועל החברה היהודית שבה: איך יש לתפוס את תנועת ההגירה היהודית, ראשית מאירופה ואחר כך מצפון אפריקה ומערב אסיה? איך ניתן לחשוב על תנועת בני אדם כחלק נורמטיווי של ההיסטוריה ובה בעת לדחות שוויון נפש כמו זה של ברודל נוכח הרס, הרג וגירוש? איך לתפוס תנועות של הגירה כחלק נורמטיווי של ההיסטוריה מבלי לשחרר עצמנו מאחריות לעוולות מעשה ידי אדם? המכשולים הללו חופפים לשאלות נצחיות של סטרוקטורות מול יחידים ושל רצון חופשי מול דטרמיניזם, והם חושפים את מגבלותיה של פרספקטיבת הים התיכון כפי שהיא מוצעת כאן.

אכן, הפרספקטיבה של מרחב הים היכון נועדה לנרמל את התנועה וההגירה כחוויה אנושית ואת האופן שבו החוויה הזו מעצבת זהויות אישיות ואת תרבותן של קבוצות; היא לא נועדה לאיין או להכחיש את הממד הפוליטי של תנועתן של קבוצות בתוך מרחב נתון. אם לתת דוגמא קונקרטית מאוד: פרספקטיבת הים התיכון אינה יכולה לחדש הרבה בשאלת התפקיד הפוליטי וההשלכות הפוליטיות של העלייה השנייה; אבל היא יכולה בהחלט לשחרר את הנוסח העברי של שיר כמו "קטיושקה" מכבלי הדיכוטומיה מזרח/מערב, דיכוטומיה שמרגע שהנוסח העברי בא לעולם והפך פופולארי הוא מייתר אותה, ושפרספקטיבת הים התיכון תתאים הרבה יותר כדי לאפיין אותו.

אם נראה הגירה לא כחציית גבול אלא כתנועה בתוך מרחב נתון, הרי שיקל עלינו לתפוס את הגמישות של זהויות, תרבויות ושל התפקידים החברתיים השונים שיכול אינדיבידואל מסוים למלא בנקודות שונות בזמן ובמרחב.

אם נראה הגירה לא כחציית גבול אלא כתנועה בתוך מרחב נתון, הרי שיקל עלינו לתפוס את הגמישות של זהויות, תרבויות ושל התפקידים החברתיים השונים שיכול אינדיבידואל מסוים למלא בנקודות שונות בזמן ובמרחב. ההגירה לא תיתפס אז כמעבר חד ופתאומי מהקשר פוליטי אחד למשנהו, כמין גזור-והדבק של יחידם וקבוצות על פני לוח גדול, אלא כהקשר הפוליטי כשלעצמו. אם לעבור מן הכללי אל הקונקרטי: פרספקטיבת הים התיכון תאפשר לנו לראות את הפינה הדרום-מזרחית שלו ואת הקבוצות הפועלות בה לא במנותק מגלי ההגירה ומארצות המקור שלהם על התרבויות הרווחות בהן, אלא כחלק מרצף של מרחב וזמן שתרבות יהודית-גרמנית, יהודית-מרוקאית או יהודית-רוסית מתעצבת בו על פי נסיבות משתנות. את ההגירה נוכל לראות לא רק כנקודת שבר, כסוף של תקופה אחת ותחילתה של תקופה חדשה, אלא כעוד שלב בשינוי התמידי של כל תרבות וכל חברה. ושוב, אין הכוונה בכך להתכחש לעקירה או לגירוש, וגם לא לבטל את הטראומטיות שבהם, אלא לאפשר הסתכלות גמישה יותר על תרבויות וזהויות בתהליך השתנותן. אם גישתו של ברודל מבטלת כל אפשרות של מפגש והשפעה הדדית, הרי שהים התיכון כפי שהוא מוצע כאן נועד בדיוק לתפוס אותה; לראות התנגשות (גם) כאינטראקציה והגירה (גם) כמודיפיקציה.

אם ברודל מציע ים תיכון של הטבע, אפשר להציב מולו ים תיכון של בני האדם. תנועתן של קבוצות היא שיוצרת מרחב תרבותי-פוליטי: במקום להתייחס לתנועותיהם של בני אדם כשקף שיש להתאים אותו אל שרטוט מוכן-מראש של גבולות וחלוקות טבעיים כביכול, ניתן ליצור ולתחם יחידות מרחב כמו "הים התיכון" בהתאם לתנועות שכאלה. גלי הגירה בין אפריקה, אירופה ואסיה יצרו, יצרו ממש, מרחב ים תיכוני, והמרחב הנזיל הזה, הגם שאינו אמור להחליף או לבטל חלוקות אחרות, יכול לשמש לנו לצידן כנקודת התייחסות. תוך כדי כך נוכל אולי להשתחרר מעט מאחיזתם העיקשת של דימויים נבובים על האירופי הלבן המגיע ללבנט – בין אם זהו דוקטור חיסין של נחום גוטמן המפציר בשכניו להתגונן מן השמש, בין אם זוהי דמות סבתו של המחבר עמוס עוז המודיעה ש"הלבנט מלא מיקרובים" ומתה בעת הרחצה, או בין אם זהו מילון הייקים המתענג על ההנגדה כביכול שבין "בן-יהודה" ל"שטראסה". בין לבין ייעלם אולי גם טעם הלוואי של שם התואר "ים-תיכוני".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על לאן נעלם הים התיכון?

01
נחום אחד

"חשוב מכל: הכוח המניע והמגדיר את הפוליטיקה הישראלית – הקולוניאליזם – הוא בעיקרו יבשתי ופונה מזרחה"?
הייתי מציע לכותב לאמץ את דבריו החכמים: "להשתחרר מעט מאחיזתם העיקשת של דימויים נבובים על האירופי הלבן המגיע ללבנט".

02
א"מ

מאמר זה הוא השני במספר שמתפרסם באכנסיה זו ומציע כיוון מחשבה חדש לגבי אופן ההסתכלות שלנו - הישראלים - אל העולם.
אין עוררין על כך שמרבית הישראלים לא מסתכלים אל עבר המרחב המיידי שלנו, המרחב השמי/ערבי. חלק נושאים את עיניהם מערבה וחלק תוקעים את ראשם באדמה, ולעזאזל העולם. החידוש כאן טמון בכך שיש מצב ביניים: הכלת חלקים מאירופה (הנוצרית) וגם חלקים מתרבות האיסלאם ולכולם דבר מה במשותף - הים התיכון. כמו במאמר הראשון בנושא שפורסם ע"י עפר אילני, ישנה קבלה בחברה הישראלית של הדברים התרבותיים המגיעים מאזור הבלקן והים האגאי כך שנדמה לי שהישראלים בשלים לרעיונות מעין אלה, למען ההסתייגות מארצות צפון אפריקה, ובעצם כל דבר שקשור בערביות.
למעשה, זה עשוי "להכניס בדלת האחורית" את אותה השתלבות במרחב, שכן מרבית המדינות שנחשבו עליהן ככאלה שנחשבות ל"מרחב", נכללות באגן הים התיכון, למעט עיראק ותימן אך האחרונות יכולות להסתפח לאיחוד הרעיוני הזה, בדומה לבולגריה ורומניה בבלקן, גרמניה במרכז אירופה ופורטוגל בחצי האי האיברי.
ואולי עצם ההתכווננות אל עבר יעד מסוים הוא בעוכרינו, כי הוא מאלץ לזנוח את שאר העולם ולהתמקד בברית פוליטית אחד (ראו כיום את יחסיה הקרובים של ישראל לארה"ב וקצת פחות לאיחוד האירופי)? אי אפשר גם (ארה"ב ואירופה) וגם (הים התיכון) וגם (המרחב) וגם (סין והודו) וגם (אפריקה) וגם (אמריקה הלטינית) וגם (רוסיה)? בקיצור, להיות ביחסים טובים עם כולם? :-)

שמחה גדולה הייתה לי לקרוא רעיונות מפרים אלה, שסביבם מתקיימת פעילות אקדמית משמעותית כבר כשלושה עשורים. בעברית הוצאנו חמישה ספרים בסמגרת "הסידרה הים תיכונית" (בשיתוף עם "ידיעות אחרונות")' כמו "הפלגה ים תיכונית" מאת פרדרג מטבייביץ' ו"אנתולוגיה ים תיכונית" בעריכת יעקב שביט. כבר ב1986 ייסדנו בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב כתב-עת היסטורי הזוכה להצלחה (בחו"ל) בשם Mediterranean Historical Review. המעוניינים בזהות ים-תיכונית ישראלית יכולים לקרוא גם בכתבי דוד אוחנה ובעיקר בספר המבוסס על עבודת דוקטור שבהדרכתי (בשיתוף עם יואכים שלור):
Alexandra Nocke, The Place of the Mediterranean in Modern Israeli Identity 2009.
פרופ' עירד מלכין, מופקד הקתדרה להיסטוריה ותרבויות הים התיכון ע"ש קאמינגס, אוניברסיטת תל אביב.