לא אהסס לתבוע

הסגידה של התקשורת להצלחה עיסקית מולידה טייקונים שלא ברור אם יש להם הון כלשהו. המקרה המורכב של דונלד טראמפ
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

באפריל 2011, חודש לפני שזנח דונלד טראמפ את הפלירט האחרון שלו עם המרוץ הנשיאותי, הוא הופיע בתוכנית This Week של רשת ABC. המנחה ג'ורג' סטפנופולוס הציג שאלות שהצופים שלחו דרך טוויטר, ואחת מהן, ממייקל סווייל מטולדו, אוהיו, העלתה לטראמפ את הסעיף. "איך תוכל להצדיק מדיניות פיסקלית כלשהי לאחר שנאלצת להכריז על פשיטת רגל כבר כמה וכמה פעמים?," תהה סווייל.
"אף פעם לא פשטתי את הרגל," השיב טראמפ.

לפני שסטפנופולוס היה יכול להבהיר שאולי סווייל מתכוון להליכי פרק אחד עשר של שלושה מלונות ובתי קזינו ממונפים מאוד שטראמפ היה בעל עניין בהם – בנפרד בשנים 1991 ו-1992, ואז, לאחר הסדר החוב, כקבוצה בשנת 2004 ושוב בשנת 2009 – התפרץ טראמפ לדבריו. "סלח לי", הוא אמר. "אף פעם לא פשטתי את הרגל. ותן לי לומר לך: אם תסתכל על אנשי העסקים הנהדרים שלנו היום" – הוא הזכיר את מלכי העסקאות הממונפות, קארל אייקן, הנרי קראביס וליאון בלאק ואמר שהוא יכול לנקוב בעוד עשרים וחמישה שמות – "כולם עשו את אותו הדבר. הם משתמשים, כמו שאנחנו השתמשנו, בחוקים של המדינה הזאת, חוקי פשיטת הרגל, כי אנחנו נקנה חברה. החברה תהיה ברשותנו, נזרוק אותה לפרק אחד עשר, נערוך משא ומתן עם הבנקים, נשיג עסקה נהדרת. אנחנו נשתמש בחוקים האלה. אבל הליכי פשיטת הרגל מעולם לא היו אישיים. אין בזה שום דבר אישי. אתה יודע, זה כמו בתוכנית המתמחה. זה לא אישי. זה רק עסקים. בסדר?"

אז הוא נתן לסטפנופולוס דוגמאות שבהן הוא ניצל את הליך פשיטת הרגל כדי להשיג רווחים קטנים לעצמו. היתה תקופה, בשנת 2005, שבה הוא קנה אחוזה ענקית בפאלם ביץ', שהייתה בעבר בבעלותו של איש העסקים אייב גוסמן, מתוך הליך של פשיטת רגל, בסכום של 41 מיליון דולר, צבע אותה, ומכר אותה שלוש שנים אחר כך לאוליגרך דשן רוסי בכ-100 מיליון דולר. באותם ימים היה זה המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם בארצות הברית על בית מגורים חד-משפחתי. מאוחר יותר, בשנת 2011, הוא קנה מעיקול את רוב אחוזתו שבווירג'יניה הכפרית של המיליארדר המנוח ג'ון קְלוּג (אשתו לשעבר של קלוג, פטרישיה, הפכה אותה ליקב). טראמפ שילם 7.9 מיליון דולר על השטח, הכרם, היקב וחלק מהמצאי והציוד, שאת כולם העריך הבנק המעקל בשווי של 60 מיליון דולר. אחר כך הוא קנה את בית האחוזה בן 45 החדרים של קלוג – הנקרא אַלְבֶּמָרְל – ב-6.5 מיליון דולר מבנק אוף אמריקה, שהיה בעליה של משכנתא בסכום של 22.8 מיליון דולר על הבית. פטרישיה קלוג רשמה במקור את הנכס כולו בשווי של 100 מיליון דולר; טראמפ קנה אותו ב-14.4 מיליון דולר.

לרוב המולטי-מיליארדרים יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לבלות זמן בטוויטר בוויכוחים על הדקויות שבחוק פשיטת הרגל. אבל דונלד טראמפ הוא לא המיליארדר הטיפוסי. "אתה יודע איך קוראים לזה?," הרצה טראמפ לסטפנופולוס. "קוראים לזה משא ומתן."
טראמפ הוא לא אדם שמבליג על עלבונות, וכשהשאלה על פשיטת הרגל הופיעה שוב בטוויטר ב-23 בדצמבר, 2012, לאחר שמייק סטייסי (אוהד מֶטְס עם 55 עוקבים בטוויטר) העביר ב"ציוץ חוזר" פוסט של הבלוג ÜberFacts המפרט את פשיטות הרגל של חברות המיוחסות לטראמפ, צייץ טראמפ (בעל יותר מ-2 מיליון עוקבים) לסטייסי: "אף פעם לא פשטתי את הרגל." הוא צייץ את אותה הודעה ל-ס.ג'. אולירי מקולומבוס, אוהיו (58 עוקבים) וללידיה א. מטורונטו (122 עוקבים). לדיילון מסאות'המפטון, אונטריו (42 עוקבים) הוא צייץ, "טמבל, מעולם לא הגשתי בקשה לפשיטת רגל."

לרוב המולטי-מיליארדרים יש דברים יותר טובים לעשות מאשר לבלות זמן בטוויטר בוויכוחים על הדקויות שבחוק פשיטת הרגל. אבל דונלד טראמפ הוא לא המיליארדר הטיפוסי. הוא הפריס הילטון של עולם העסקים: מפורסם בזכות העושר והפרסום שלו. והוא הוכיח שוב ושוב שהוא ישקיע מאמצים כבירים כדי להאדיר עשרות מונים את הדימוי הציבורי שלו כמיליארדר, ובין אם תסכימו או לא, כאחד מאנשי העסקים הערמומיים ביותר בעולם.

כשלטימותי ל. אובריאן – אז חבר צוות בניו יורק טיימס – הייתה התעוזה לדווח בעיתון המתעד, ב-23 באוקטובר, 2005 (ובספרו TrumpNation, שראה אור ימים ספורים אחר כך), ש"שלושה אנשים עם ידע ישיר על מצבו הכספי של דונלד" אמרו לו שטראמפ שווה "בין 150 ל-250 מיליון דולר," טראמפ רתח מכעס, וכמה חודשים לאחר מכן הגיש תביעה. "בכל קנה מידה, הסכום הזה אומר שדונלד הוא עשיר ביותר," המשיך אובריאן במאמרו, "אבל אף אחד מהאנשים האלה לא חושב שהוא אפילו קרוב ללהיות מיליארדר." טראמפ השיב בזעם. "אתה מוזמן ללכת לדבר עם אנשים שיש להם בבית נשים ששוקלות 200 קילו ומקנאים בי, אבל האנשים שמכירים אותי באמת יודעים שאני בונה גדול," הוא אמר לאובריאן.

מה שהרתיח את טראמפ היה שלאורך רוב תקופת ההכנה של אובריאן לכתיבת הספר, הכנה שנמשכה כשנה, אמר לו טראמפ שהוא שווה בין 4 ל-6 מיליארד דולר – וזה לפני שמשקללים את ערך ה"מותג" שלו (ג'ונתן לואו, שותף ב-Predictiv Consulting, חברה שנשכרה על-ידי טראמפ להעריך את שווי המותג "טראמפ", שיער מאוחר יותר שהשווי הוא למעשה כ-3 מיליארד). ככל הנראה, ההערכות האלה עדיין לא עשו חסד עם הונו של טראמפ. בביקור במועדון Mar-a-Lago של טראמפ בפאלם ביץ', דפדף אובריאן בעלון המועדון שהושאר על שידת הלילה, וקרא, משועשע, שטראמפ העריך שהונו הוא 9.5 מיליארד דולר. "האם דונלד חי בעולם פרטי משלו המלא באינפלציה יומית שעולה בפראות, מעין בוליביה של טראמפ?," תהה אובריאן מעל דפי הטיימס.

"האם דונלד חי בעולם פרטי משלו המלא באינפלציה יומית שעולה בפראות, מעין בוליביה של טראמפ?," תהה אובריאן מעל דפי הטיימס.

טראמפ העניק לאובריאן "גישה מלאה ומוחלטת" לרישומים הכספיים של האימפריה הפיננסית הפרטית שלו – הכוללת, בין השאר, את הנתח שלו בתוכנית המתמחה; בנייני משרדים לשימוש מעורב ומסחרי במנהטן, כגון מגדל טראמפ ו-וול סטריט 40; מגדל ומלון טראמפ הבינלאומי, המגדל השני בגובהו בשיקגו; נתח בעלות קטן שנותר לו בבתי הקזינו באטלנטיק סיטי, שבעבר שלט בהם; ואוסף של מסלולי גולף, אתרי נופש ונכסים איכותיים אחרים, כמו אחוזת קלוג. העורכים של רשימת פורבס 400 – בעזרת קלט רב שקיבלו מטראמפ – ייחסו לו בחודש ספטמבר 2006 שווי נקי של 2.9 מיליארד דולר. אבל לאובריאן, שקיבל גישה רבה יותר, לא נפל האסימון.

העוול הזה היה מוגזם. בחודש ינואר 2006, תבע טראמפ את אובריאן והמו"ל שלו – אבל לא את הטיימס – על השמצה בבית המשפט בקמדן, ניו ג'רזי. טראמפ דרש פיצויים בשווי 5 מיליארד דולר. בחודש יולי 2009, סגרה שופטת בית המשפט העליון, מישל מ. פוקס, את התיק, בטענה שטראמפ לא הציג "הוכחות ברורות ומשכנעות המבססות כוונת זדון." טראמפ ערער, ובחודש ספטמבר 2011, הוא הפסיד שוב לאחר שבית המשפט לא מצא ראיות ל"כוונת זדון אמתית" מצדו של אובריאן. וכך נגמר הסיפור, אף על פי שטראמפ אמר לי לאחרונה שהוא עדיין מאמין שאובריאן הוציא את דיבתו ושהחוקים אינם הוגנים כלפי אנשי ציבור כמוהו. דיברנו על האימפריה העסקית שלו, ועל התביעה ועל התצהיר שלו בתביעה – שהתפרסם רק בשנת 2009, ומעולם לא נבחן לפני כן לעומק בכלי התקשורת. "בעצם השופטת אמרה 'טראמפ מפורסם מדי,'" הוא אמר לי. "'הוא מפורסם כל כך עד שמותר לומר עליו כל מה שאתה רוצה.' ואני לא מסכים עם זה."

טראמפ אמר שהוא לא יהסס לתבוע כל מי שלדעתו מציג באופן שגוי את העובדות בנושא חייו או עסקיו. כראייה עדכנית לזה, הוא ציטט תביעה שהגיש ארגון מיס תבל, שנמצא בבעלות משותפת של טראמפ ו-NBC Universal, נגד שינה מונין, מיס פנסילבניה לשעבר, שטענה בעמוד הפייסבוק שלה שתחרות מיס ארצות הברית – שבבעלות ארגון מיס עולם – "שקרית," "זולה," ו"מכורה," כי חמש הפיינליסטיות נקבעות עוד לפני התחרות עצמה. טראמפ אמר שמונין היא "אישה צעירה ויפה שמתמרמרת כי היא לא הגיעה ל-16 האחרונות." בורר קבע בחודש דצמבר שמונין פעלה בכוונת זדון, והעניק לטראמפ 5 מיליון דולר (מונין מציינת שהפסיקה לא אושרה על-ידי בית המשפט, ושעורכי הדין שלה הגישו טיעונים לפסילת החלטת הבוררות). "המצאה מעניינת," אמר לי טראמפ.

הוא גם אמר לי שהוא מתכונן לתבוע את הקומיקאי ביל מאהר, שטען ב-The Tonight Show בחודש ינואר שטראמפ הוא תוצר של מפגש בין אימא אנושית לאבא אורנגאוטן. מאהר הציע 5 מיליון דולר לטראמפ תמורת הוכחה לכך שזה לא נכון. אז שלח טראמפ למאהר עותק של תעודת הלידה שלו, לכאורה ללא כל אירוניה. אבל הוא לא שמע ממאהר או קיבל את הפרס, שלדבריו הוא יחלק בין חמישה ארגוני צדקה. "הוא לא הגיב, והסיבה שהוא לא הגיב היא כי עורכי הדין שלו בטח אומרים לו, 'אתה בבעיה,'" הסביר טראמפ. "אבל אם הוא לא ישלם, אני אתבע (הוא עמד במילתו והגיש תביעה נגד מאהר ב-4 בפברואר, בדרישה ל-5 מיליון דולר. מאהר אמר אחר כך בתוכניתו, "דונלד טראמפ צריך ללמוד שני דברים – מה זו בדיחה, ומה זה חוזה.")

מדוע השווי הנקי של טראמפ חשוב לו כל כך עד שהוא חייב לנופף בו מול פניהם של אנשים שוב ושוב?

אבל אם נשים את ההגיגים המשפטיים בצד, מרחפת לה באוויר שאלה, כמו שובל של עשן סיגרים: מדוע השקיע טראמפ חמש שנים – ולפי הערכות מסוימות מיליונים בעלויות משפטיות – כדי להגיש תביעת דיבה נגד אובריאן, בשעה שבתור דמות ציבורית גדולה מהחיים הוא לבטח ידע שהמשוכה המשפטית שעליו לעבור כדי לנצח היא גבוהה ביותר? מדוע השווי הנקי של טראמפ חשוב לו כל כך עד שהוא חייב לנופף בו מול פניהם של אנשים שוב ושוב?

"אני חושב שמאוד חשוב לו, פסיכולוגית ורגשית, להיחשב עשיר כקורח, כי נראה לי שהוא תופס את זה במושגים של סדר הניקור וכסמל להישגיו," אמר לי אובריאן.
טראמפ אמר שהסיבה פשוטה הרבה יותר. "אני אוהב אנשים שאומרים את האמת," הוא הסביר. "כשאנשים לא אומרים את האמת, אני רודף אחריהם, ואני לא אוהב את זה. לדוגמה, אמרו עלי הרבה דברים רעים לאורך השנים, ובחלק מהמקרים הם היו נכונים. זה לא מפריע לי. אם יש לי פגם, ומישהו חושף את הפגם הזה או מדבר עליו, הוא לא ישמע אותי מתלונן. אם אני טועה ומישהו מדבר על זה, לא תשמע אותי מתלונן. אבל כשאנשים ממציאים דברים, או כשאנשים עושים דבר רע ביודעין, אני תמיד חושף אותם ואומר שהם עשו משהו רע, גם אם זה לא כל כך נורא."

נראה גם שהוא נהנה לבזבז את זמנם וכספם של אנשים עם כיסים עמוקים פחות משלו. "אני עושה מה שאני חייב לעשות," הוא המשיך. "גם אם אני לא הולך לנצח. אני עושה את זה כי לפחות אפשר ככה לגרום נזק למישהו, בעלויות משפטיות ודברים אחרים." רגע אחד לאחר מכן, הוא הוסיף, "אז עכשיו השווי הנקי שלי הוא מעל 8 מיליארד דולר, משמעותית מעל 8 מיליארד דולר, עם הרבה מזומנים, וכולם יודעים את זה."

טראמפ ואשתו מלניה. צילום: בוס טוויד

טראמפ ואשתו מלניה. צילום: בוס טוויד

הוא אמר שהוא לא מבין מדוע ה"היסטוריה העתיקה" הזו – תביעת הדיבה נגד אובריאן – דורשת התייחסות נוספת בכלי התקשורת. הוא אמר לי שכשהוא הגיש לראשונה את התביעה, אחד מחבריו התקשר אליו ואמר לו שבעצם הגשת התביעה הוא כבר הוכיח שהוא עשיר מאוד, כי הוא מוכן להראות בבית המשפט עד כמה בדיוק הוא עשיר. "ואני הוכחתי שאני עשיר הרבה יותר משכל אחד ידע, אבל למרבה הצער, השופטת אמרה בעצם שלא נעשה לי נזק," הוא הסביר. "במילים אחרות, הם אמרו שהסיפור שלו לא הזיק לי, לא השפיע. השופטת אמרה שלא נעשה לי נזק. אבל אם תוכל, ויליאם, אני לא חושב שאי פעם כדאי לך להעלות את הנושא הזה."

התפיסה של עושרו העצום של טראמפ מהותית לכל מה שקשור בטראמפ, בין שהונו עומד על 8 מיליארד דולר כפי שהוא טען, ובין שהוא עומד על 3.1 מיליארד דולר כפי שהעריך כתב העת פורבס בחודש ספטמבר 2012, ובין שהסכום אחר לחלוטין.

התפיסה של עושרו העצום של טראמפ מהותית לכל מה שקשור בטראמפ, בין שהונו עומד על 8 מיליארד דולר כפי שהוא טען, ובין שהוא עומד על 3.1 מיליארד דולר כפי שהעריך כתב העת פורבס בחודש ספטמבר 2012, ובין שהסכום אחר לחלוטין. זו הסיבה שהוא טס ל-Mar-a-Lago בסופי השבוע במטוס הסילון שלו מדגם Citation X – "מה שאני אוהב בו הוא המהירות," הוא הסביר. "זה המטוס הפרטי המהיר ביותר שנבנה אי פעם. הוא טס ב-9.3 מאך" – וזו הסיבה שהוא מאפשר לערוץ דיסקברי להציג את מטוס הסילון העסקי שלו מדגם בואינג 757 בתוכנית קרובה (סרטון Youtube בן 3 דקות שמנחה אמנדה מילר, עמיתה של טראמפ, משוויץ בחיבה באזור האוכל, בטלוויזיות עם המסכים השטוחים – המציגות בלחיצה על כפתור מיוחד את הסרטים האהובים על טראמפ – וכמובן, את חדר השינה. זה כמו התוכנית Cribs למיליארדרים).

ההיסטוריה האמריקנית גדושה בגברים – אלה כמעט תמיד גברים – שניצלו את רווחיותם כדי לייצר את התפיסה שמסלול חייהם הוא קשת רציפה, מרשימה ונטולת מאמץ של הצלחה. ייתכן שהאדם האיקוני שהשיג הכול בכוחות עצמו עומד במרכז הבמה התרבותית שלנו, אבל לא הרחק לצדו עומדת דמותו החילופית והמעוותת, אמריקנית לא פחות ואהובה רק מעט פחות: איש המכירות הערמומי, שכולו אחיזת עיניים נוצצת. תהיה זו הפשטה לומר שדונלד טראמפ הוא עשיר מכיוון שאתם חושבים שהוא עשיר. מעל לכול, הוא איש נדלן מיומן, רעיונאי יצירתי ביותר ואדם בעל חוש יוצא דופן לעסקאות. אך עם השנים, נעשה הדימוי של טראמפ – התפיסה הציבורית שיש לו מגע מידס – חיוני יותר ויותר ליכולתו להרוויח כסף. באופן פרדוקסלי, ככל שעסקאותיו נעשו זהירות ושקולות יותר מאשר הפלירטים המוקדמים יותר שלו עם, אכן כן, פשיטת רגל, כך נעשו הרעש והצלצולים מהותיים יותר – והוא לא מוותר על הזדמנויות להגביר את הווליום.

ספרו של אובריאן "ערער את יסודותיה של האשליה הכבירה שעומדת בבסיס המותג [של טראמפ] – המותג הקמעונאי שלו – שהוא האיש המצליח ביותר אי פעם בנדל"ן," הסביר בנקאי וול סטריט שמכיר את טראמפ היטב. "השם שלו, מבחינת האמריקני הממוצע, נרדף להצלחה אדירה – לאדם שהוא מולטי-מיליארדר, איש הנדל"ן הגדול ביותר אי פעם, 'לו רק היינו יכולים להרשות לעצמנו להשתתף באחת העסקאות שלו.' זה כל הסיפור, נכון? וזה רק התחזק בזכות מה שהוא עשה בטלוויזיה ובמיס תבל, או איך שלא קוראים לתחרות היופי שלו. זה כמו למכור מניות למוסד לעומת משקיע קמעונאי קטן. המותג שלו מיועד לשוק המשקיעים הקמעונאיים, ולא לשוק המוסדי."

טראמפ הוא בוגר של בית ספר וורטון באוניברסיטת פנסילבניה, אך כפי שמבהירים חלקים מהתצהיר בן היומיים שנתן בחודש דצמבר 2007 במסגרת התביעה של אובריאן, העיסוק שלו בדמותו הקמעונאית משבשת לעתים את החשיבה הפיננסית המקובלת בכל הנוגע בחישוב השווי הנקי שלו.

בתצהיר הפגין טראמפ הבנה מעטה ביותר, אם בכלל, של המושג "ערך נוכחי נקי", התפיסה שבגלל ערך הזמן של הכסף, משהו שצפוי להיות שווה 100 דולר בעתיד שווה פחות מ-100 דולר בהווה. זו תפיסה מהותית לחישוב שוויו של עסק. הנושא עלה במסגרת הדיון לגבי האופן שבו מעריך טראמפ את שווי מסלולי הגולף שלו. לאחר שהוא הודה שהוא מכיר רק "במקצת" את הרעיון שנקרא ערך נוכחי נקי, הוא אמר שזה קשור "לערך הנוכחי של האדמה בניכוי חובות," הגדרה שנשמעת יותר כמו ערך הנכס למכירה, ולא לערכו הנוכחי הנקי.

השיטות שלו להערכת שווי נכסים הן יצירתיות יותר מאשר מדויקות, אף על פי שלטראמפ יש הגיון פנימי משלו בשבילן. למשל, בשנת 2005, הוא קיבל תשלום של 400,000 דולר על נאום ב-Learning Annex, אבל התרברב בתוכנית לארי קינג לייב שהתשלום שלו גבוה למעשה ממיליון דולר כי, כפי שהוא הסביר בתצהיר שלו, הנאום קוּדַם בשלטי חוצות ובפרסומות בעיתונים, רדיו וטלוויזיה ברחבי ניו יורק, ויצר ערך נוסף בעבור המותג שלו.
"אז כשאתה אומר באופן פומבי שקיבלת תשלום של יותר ממיליון דולר, אתה כולל בזה את סכום ההוצאות השיווקיות שהושקע?," נשאל טראמפ במהלך התצהיר שלו.
"כן, בוודאי," הוא ענה. "יש לזה ערך אדיר. יש לזה ערך אדיר בשבילי."

הוא אמר בתצהיר שהוא מנסה להיות "כן" כשהוא דן בשווי הנקי שלו, אבל התמליל מראה שהוא רואה את האמת, במקרים כאלה, כפונקציה של רגש לא פחות מאשר מדע. "השווי הנקי שלי משתנה, והוא עולה ויורד עם השווקים ועם גישות ועם רגשות – אפילו הרגשות שלי – אבל אני מנסה." הוא לא שונה מ"פוליטיקאי שמתמודד על תפקיד," הוא אמר. "אתה תמיד מנסה לעשות כמיטב יכולתך. אז אתה לא רוצה לומר דברים שליליים."

עורכי הדין של אובריאן, ממשרד דֶבֶּווֹיז אנד פלימפטון – בהם מרי ג'ו וייט, שנעשתה המועמדת של אובמה בשנת 2013 לוועדה לניירות ערך ולבורסות – העמיקו וחקרו את הרעיון ששוויו הנקי של טראמפ משתנה עם מצב רוחו. "כן, אפילו הרגשות שלי, לגבי מצבו של העולם, ולאן הוא הולך – והם משתנים במהירות מיום ליום," אמר טראמפ. "יש את ה-11 בספטמבר, ואתה לא מרגיש טוב כל כך לגבי עצמך ואתה לא מרגיש טוב כל כך לגבי העולם ואתה לא מרגיש טוב כל כך לגבי ניו יורק. ואז, שנה אחר כך, העיר לוהטת כמו אקדח. אפילו כמה חודשים אחר כך כבר הרגשתי שונה. אז כן, אפילו הרגשות שלי משפיעים על הערך שלי בעיני עצמי." הוא אמר שהכול תלוי במועד שבו נשאלת השאלה.

אבל עיקר העניין, הוא אמר בתצהיר, הוא שהטענה של אובריאן בניו יורק טיימס שהוא שווה פי עשרים פחות מאשר הוא מאמין, פגעה במוניטין שלו ופגעה ביכולתו לעשות עסקים. "וזאת מפני שאתה מאמין שהדימוי הציבורי שלך הוא דימוי של מיליארדר, נכון?" שאל אחד מעורכי הדין של דבוויז אנד פלימפטון.

"אני באמת מיליארדר," ענה טראמפ. "זה לא דימוי. כלומר, אני באמת מיליארדר. כמובן, שאם אתה קורא את כתביו של טים אובריאן ואת מה שהתפרסם מתוכם בניו יורק טיימס, אתה בהחלט לא תחשוב כך.

"אני באמת מיליארדר," ענה טראמפ. "זה לא דימוי. כלומר, אני באמת מיליארדר. כמובן, שאם אתה קורא את כתביו של טים אובריאן ואת מה שהתפרסם מתוכם בניו יורק טיימס, אתה בהחלט לא תחשוב כך. אבל אני מיליארדר, ואף פי כמה וכמה מזה, לפי חישוב שמרני." הוא אמר שהרמיזה שהוא שווה הרבה פחות פגעה בו. "והייתה לזה השפעה שלילית אדירה עליי, מסיבות ברורות: מסיבות עסקיות, מסיבות פסיכולוגיות," הוא אמר. "אני נמצא בעסק גדול מאוד – 150 מיליון דולר, בעסק שלי, הם לא הרבה כשאנחנו בונים בניינים ששווים, אתה יודע, מאות מיליוני דולרים ואף מיליארדי דולרים. וכשמישהו רואה ש'טראמפ שווה 150 מיליון דולר,' זה מזיק לי מאוד."

בתצהיר, הציג טראמפ שתי דוגמאות לעסקאות שהוא מאמין שאיבד בגלל הפגיעה בדימוי של שוויו הנקי, שתיהן כוללות את הווארד לורבר, יו"ר מועצת המנהלים בחברת Douglas Elliman, סוכנות לתיווך נדל"ן שהייתה אז חלק מ-Prudential Finance. כחודש לפני שכתבתו של אובריאן התפרסמה, התקשר לורבר לטראמפ כדי לראות אם הוא רוצה לעבוד עם בעליו האיטלקים של בניין בשדרה החמישית מספר 400, כדי להסב אותו למלון גדול ומגדל דירות. כמו משקיעי נדל"ן זרים אחרים המקווים להותיר חותם בניו יורק, הניחו האיטלקים שטראמפ יכול לעזור להם לעקוף את סבך התקנות העירוניות ולבנות את הבניין, ושכישורי השיווק המעולים שלו יעזרו להם במכירת הדירות. קבוצה של משקיעים מהונג קונג עשו משהו דומה עם טראמפ בשנות ה-90 בפיתוח קבוצה של מגדלי מגורים לאורך נהר ההדסון, באַפֵּר ווסט סייד.

מסתבר שבאותו זמן בחן טראמפ אתר אחר, של Lord & Taylor, לא רחוק משם בפינת השדרה החמישית ורחוב 40, אבל לורבר שכנע אותו שהאתר של האיטלקים טוב יותר. טראמפ נפגש איתם. "זה נראה כמו עסקה מושלמת," הוא אמר לעורכי הדין. הוא אהב את האתר, ואף על פי שזו הייתה פגישה ראשונית, הוא הרגיש שהכול מסתדר. "אני סוגר עסקאות למחייתי, ואני יודע מתי הן עומדות להיסגר ומתי לא," הוא אמר. הוא המשיך ותיאר את הלך המחשבות שלו באותו זמן: "זאת עסקה שהולכת לקרות." הוא אמר שהוא הציע לייעד את הבניין לשימוש מעורב, בדומה לזה שהוא אחראי לו, בסנטרל פארק ווסט 1, בכיכר קולומבוס. הוא תיאר לעצמו שהוא יקבל נתח של 25 אחוזים מהפרויקט, בלי שיידרש להשקיע הון. "אמרתי, 'זאת תהיה הצלחה אדירה,'" הוא נזכר. "השוק היה לוהט. והם התלהבו לגמרי. והם יצאו מהמשרד שלי נלהבים מאוד."

אבל אז האיטלקים קראו את המאמר של אובריאן, ואת הספר שלו. "ומר לורבר התקשר אלי ואמר, 'הם לא הולכים לסגור את העסקה איתך.'" טראמפ שאל את לורבר למה לא. "'כי הם קראו את המאמר ב¬טיימס¬, והם קראו את הספר. הם לא הולכים לסגור את העסקה.'" טראמפ דיבר עם האיטלקים בעצמו, אבל ללא הועיל. "גם הודיני לא היה מצליח למכור להם את העסקה," אמר טראמפ לעורכי הדין. "אז הפסדתי באופן פוטנציאלי כמה מאות מיליוני דולר על העסקה ההיא בגלל הספר השקרי הזה."

הוא ולורבר דיברו גם על עסקה שבה טראמפ יקבל נתח בעלות בחברה חדשה שהוקמה במטרה למכור נדל"ן יוקרתי. טראמפ יתרום את שמו וככל כנראה את המומחיות שלו, והחברה של לורבר תתרום מתווכי נדל"ן מעולים. טראמפ היה מיועד לקבל נתח של 25 אחוזים לפחות מהיוזמה. נראָה שהחברה עמדה להיקרא Trump Realty. הוא אמר שהוא ערך יותר מ-20 מפגשים עם לורבר לגבי הפרויקט. "הוא אהב את הרעיון," אמר טראמפ. "הוא אהב אותו יותר ממני." למחרת פרסום כתבתו של אובריאן בטיימס, אמר לורבר לטראמפ שהתוכניות השתנו גם לגבי Trump Realty: "'אנחנו חייבים לעצור, כי העסקה לא תהיה טובה אחרי זה.'"

לורבר סרב להתראיין לכתבה הזאת, והתצהיר שלו בתביעת אובריאן נחתם, כמו מרבית ההליכים; התצהיר של טראמפ התפרסם כשהוא צורף כמוצג לבקשה לפסק דין בהליך מקוצר שהגישו עורכי הדין של אובריאן. אבל האמת היא, שהשדרה החמישית מספר 400 היא כיום מלון ובית דירות, בניין נוצץ בן 60 קומות, שתוכנן על-ידי האדריכלים הכוכבים של Gwathmey Siegel ונבנה ללא מעורבותו של טראמפ. וזה כן מוסיף אמינות מסוימת לטענתו של טראמפ שהבלגן לגבי ההון שלו גזל מעסקיו.

כוכב של טראמפ בשדרת הכוכבים בהוליווד. צילום: ארתור אנדריי

כוכב של טראמפ בשדרת הכוכבים בהוליווד. צילום: ארתור אנדריי

למרות רברבנותו של טראמפ, לא כולם רואים בו שחקן מרכזי בעולם היוקרתי הנשלט על-ידי משפחות הנדל"ן של מנהטן, ובו מכהנים שמות כגון טישמן ספייר, מילסטין, סילברסטין, דרסט, רוס ורוז. אף על פי שהחידוש שעשה לבניין בוול סטריט 40 הוא מרשים, מגדל המשרדים היחיד שבנה מאפס במנהטן הוא מגדל טראמפ, בשנות ה-80. הפרויקטים השאפתניים שלו לבניית בתי קזינו באטלנטיק סיטי בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הסתיימו באופן כואב; התחייבויותיו האישיות כמעט ועלו לו ב-900 מיליון דולר לפני הסדר החוב – שאפשר לו להימנע מפשיטת רגל אישית. הפרויקטים שלו כיום הם בדרך כלל כאלה שמאפשרים לו להדביק את שמו לבניינים – לרוב בנייני מגורים, או שילוב בין בניין מגורים למלון. הוא מפתח או מחדש את האתר, מנהל את עבודת הבנייה והתכנון ועוזר למכור את היחידות. בדרך כלל הוא לא משקיע הון אישי ואינו אחראי לחובות שהפרויקטים צוברים. טראמפ מקבל עמלה ונתח בעלות קטן בתמורה למאמציו.

חברות וול סטריט הגדולות כמעט ואינן מעורבות בעסקאות שלו. הוא אינו לווה כסף מגולדמן זאקס, ג'יי פי מורגן צ'ייס, מורגן סטנלי, סיטיגרופ או בנק אוף אמריקה. בנקאי נדל"ן לשעבר בגולדמן אמר שהוא ידע שלא כדאי להזכיר את שמו של טראמפ בחברה. "לא בדקתי שום דבר בשביל טראמפ בזמן שהייתי בגולדמן," הוא אמר לי, "אבל בוא נאמר שגם לא ניסיתי." בנקאי וול סטריט נוסף ניסח זאת בבוטות רבה יותר: "אם ארגון גדול בניו יורק – בין אם מדובר בצ'ייס או בגולדמן או משרד עורכי דין או משהו – רצה לבנות בניין שאנשיו יאכלסו את רובו או כולו, אני מבטיח לך במאה אחוז שדונלד לא היה ברשימה לבקשת הצעות," הוא אמר. לדעתו, טראמפ לא פיתח "פטינה מוסדית". הוא גם ציין שטראמפ מועד לתביעות ולא בנה בניין משרדים כבר שנים. "הוא הקדיש את עצמו לעסקי מגורי היוקרה או היוקרה למחצה ולעסקי אתרי הנופש, ואלה הם הרבה יותר כמו תרגיל בשיווק/מיתוג."

בנקאי נדל"ן לשעבר בגולדמן אמר שהוא ידע שלא כדאי להזכיר את שמו של טראמפ בחברה. טראמפ אמר לי שאי הפעילות שלו בשוק בנייני המשרדים במנהטן היא החלטה חכמה ותו לא. "בעיניי זאת מחמאה," הוא אמר על הטענה שהוא לא הבחירה הראשונה של אף אחד לבנות מגדל משרדים. אם אנשי נדל"ן הבונים משרדים איכותיים במנהטן "לא מקבלים 100 דולר לרגל מרובע, הם מפסידים כסף, והם לא מקבלים 100 דולר לרגל מרובע." הוא ציין במאמר מוסגר, שיש למעשה בבעלותו 30 אחוז משני מגדלים בניינים גדולים, עובדה הידועה למעט מאוד אנשים: אבניו אוף דה אמריקס מספר 1209, בניו יורק, ומגדל בנק אוף אמריקה בסן פרנסיסקו (שותפתו בשניהם היא Vornado Realty Trust). הוא גם אמר שלעתים קרובות הוא זוכה בבקשות הצעה במנהטן, בעבודות שרבים אחרים חושקים בהן – לדוגמה, זירות ההחלקה על הקרח ע"ש וולמן ולסקר, שתיהן בסנטרל פארק.

איוונקה טראמפ. צילום: מארק לוין

איוונקה טראמפ. צילום: מארק לוין

בתצהיר שלו הוא אמר שוב ושוב שבעיניו, הגישה שלו – מציאת פרויקטים שבהם הוא לא צריך להשקיע הרבה מכספו שלו אך עדיין מקבל זכויות מיעוט – היא סגולה, סימן לשיעור קומתו הגדל. "ראיתי את העולם פורח, וראיתי אותו מדרדר," הוא אמר כהסבר לאסטרטגיה שלו. אין ספק שזו אסטרטגיה שונה מאלה של משפחות הנדל"ן המובילות של ניו יורק, שמעדיף לקבל על עצמן סיכון נוסף – לשים הון משלהן ולהסתכן בחובות פוטנציאליים – תמורת הסיכוי לגמול כספי גדול יותר במידה שהפרויקט מצליח. הסתייגותו של טראמפ בימים אלה מכתיבת צ'קים גדולים או נטילת התחייבויות גדולות עלולה להיות תוצאת המפלה שהוא נחל באטלנטיק סיטי, או תוצאת ההערכה שלו למצב הכספי הנוכחי בשווקים, ואולי סדר העדיפויות שלו פשוט השתנה, והוא מעדיף לשמר את עושרו כי גילו התקדם והוא הבין שהוא ככלות הכול בן תמותה (הוא מתאר את עצמו בגאווה כסבא ואיש משפחה מסור – הוא נשוי לאשתו השלישית, מלניה, דוגמנית לשעבר מסלובניה, כבר שמונה שנים – וחבריו מאשרים את מסירותו. יש לו חמישה ילדים, ושלושת הגדולים – דונלד ג'וניור, 35; איוונקה, 31; ואריק, 29 – ממלאים תפקידים חשובים באימפריית העסקים שלו).

יהיו סיבותיו אשר הן, שמרנותו של טראמפ הגדילה את תלותו במציאת שותפים (בתחילתו של פרויקט) ובמכירת יחידות דיור או חברויות במועדוני גולף (בסופו). המצב הזה רק הגדיל את החשיבות שבהגנה על דימוי המידס שלו ובהישארותו בכותרות.

יש לו חמישה ילדים, ושלושת הגדולים – דונלד ג'וניור, 35; איוונקה, 31; ואריק, 29 – ממלאים תפקידים חשובים באימפריית העסקים שלו.

אחד הגורמים לכבוד המועט שמקבל טראמפ מרוב וול סטריט, מצוי בבית המשפט שבקווינס, ניו יורק. שם הגיש טראמפ תביעה בשנת 2008 נגד המלווים- ובראשם דויטשה בנק ו-Fortress Investment Group, קרן גידור – שמימנו את פרויקט המלון ובית הדירות בן 92 הקומות שלו בשיקגו, שנבנה על אתר שבו שכן פעם מטה העיתון שיקגו סאן-טיימס. למרות החוויות הדרמטיות שלו באטלנטיק סיטי, ולמרות שהיה מדובר בחריגה מהפילוסופיה העסקית שהנחתה אותו בשנים האחרונות, טראמפ ערב באופן אישי ל-40 מיליון דולר מתוך הלוואת הבנייה בשווי 640 מיליון דולר שנתן דויטשה בנק בשנת 2005. Fortress ומשקיעים אחרים השקיעו עוד 130 מיליון דולר בחוב כפוף.

כ-330 מיליון דולר מהלוואת הבנייה היו מיועדים לפריעה ב-7 בנובמבר, 2008, אבל לאור המשבר הכלכלי העולמי, שהגיע לשיאו בערך באותו זמן, רצה טראמפ שהמלווים – ערב רב של בנקאים ומשקיעים זרים ומקומיים – יעניקו לו ארכה. לאחר שהם סירבו, הגיש טראמפ תביעה ב-6 בנובמבר, וטען בה שפורס מג'ור – "כוח עליון" כגון מלחמה או אצבע אלוהים – התרחש (סעיף הפורס מג'ור הוכנס לחוזה ואפשר לו לטעון שהמשבר הכלכלי הוא אירוע בלתי נשלט שגרם לשינוי בהתחייבויותיו הכספיות). הוא דרש 3 מיליארד דולר בנזקים. הוא גם טען שדויטשה בנק – אחד מהחותמים הפורים ביותר על אגרות חוב מגוּבּוֹת-משכנתא לפני שנת 2008 – הוא מהגורמים למשבר הכלכלי. "למעשה, דויטשה בנק הוא אחד הבנקים האחראים ישירות לשיבוש בפעילות הכלכלית שאיתו אנו מתמודדים כעת," כתב טראמפ במכתב מה-4 בנובמבר שנשלח לוויליאם מוט, אחד ממנהליו הבכירים של דויטשה בנק.

בתביעה, טען טראמפ ש"שיטות ההלוואה התוקפניות" של דויטשה בנק פגעו במוניטין שלו, "שמקושר ברחבי העולם כולו לפרויקטים איכותיים של בנייה שאינם חורגים מן התקציב, ולמלונות יוקרה באיכות גבוהה." דויטשה בנק הגיש תביעת נגד, במנהטן, לגביית 40 מיליון הדולר שטראמפ ערב להם. "התביעה הזאת היא מהלך קלאסי של טראמפ," אמר הבנק במסמכי התביעה שהוגשו. "טראמפ אינו טירון באיחורים בפריעת חוב." בחודש מרץ 2009, הכריזו שני הצדדים על הפסקת אש משפטית כדי להסדיר מחדש את החוב. בחודש אוגוסט 2010, הוארכה ההלוואה המקורית בחמש שנים. אחת המלווים המעורבים אמר לי שהתביעות המנוגדות גרמו למצב להיראות חמור יותר מכפי שהיה באמת, ושהכול הסתדר.

טראמפ "נוטה לבחור בדרך התביעה אם הוא חושב שהיא תועיל לו," הוא אמר. "בסופו של דבר, אני לא חושב שהיא הועילה לו כאן, במשא ומתן, אבל האמת היא שהפתרון שהושג היה טוב לכולם. זה היה פתרון טוב בשבילו. זה היה פתרון טוב בשביל הבנקים." טראמפ התעקש שאני אדבר עם הבנקאים שלו בדויטשה בנק – "רק כדי להראות לך עד כמה מערכת היחסים שלנו טובה" – אבל זה מעולם לא קרה, כי למרות הרשות שטראמפ נתן, הבנק אמר שבמסגרת מדיניותו הוא לא מדבר פומבית על הלקוחות שלו.

מגדל טראמפ בשיקגו. צילום: ברסמט רוסטאד

מגדל טראמפ בשיקגו. צילום: ברסמט רוסטאד

מצדו, טראמפ היה מרוצה עם האופן שבו הסתיים הסיפור של מגדל שיקגו. "אני חושב על שיקגו כעל משהו שאני בניתי, זו אנדרטה נהדרת," הוא אמר לי. "זה בניין נהדר. זה הבניין השני בגובהו בשיקגו, ואני תמיד אומר שהוא טוב יותר לאנשי שיקגו מאשר לדונלד טראמפ. אני בניתי אותו. הוא לא היה טוב כלכלית בשבילי" – הוא סירב לומר אם הוא הפסיד עליו כסף – "אבל זה משהו שאני מאוד גאה בו."

גולף היא פריזמה שאפשר לבחון דרכה את טראמפ, להעריך את נקודות החוזק שלו, את נקודות החולשה, את המודעות העצמית שלו (או היעדרה), ומעל לכול את הרצון שלו להיראות בלתי מנוצח. הוא פיתח 13 מגרשי גולף חדשים – במיקומים שונים, מאברדינשייר, סקוטלנד ועד לוס אנג'לס, קליפורניה – ומסלול מספר 14 בתהליכי בנייה בפרי פוינט, בברונקס. הוא גאה ביכולתו לבנות מסלולי גולף כשהסיכויים נגדו. למשל, באברדינשייר, "השגתי לו אישור לבנייה, כשאף אחד לא חשב שזה אפשרי," הוא אמר לי. "אלה הדיונות הגדולות ביותר בעולם, הדיונות המדהימות ביותר. אלה הדיונות הגדולות של סקוטלנד. אני קניתי אותן.... וזו הצלחה מרהיבה." לפני כשנה, הוא קנה את אתר הגולף והספא בדוראל תמורת 150 מיליון דולר. "שמונה מאות אקר במיאמי, בדיוק באמצע העיר," הוא אמר. "אנחנו משפצים אותם. יש לנו בדוראל את אליפות קדילק הגדולה שהיא תחרות מייג'ור. בעוד שנה, אתה תוכל לראות, לא יהיה שום דבר כמוה . פשוט לא יהיה שום דבר כמוה" (הוא דאג לספר לי שדויטשה בנק סיפק משכנתא של 106 מיליון דולר לרכישה של דוראל, אף על פי שהוא לא היה זקוק לכסף. "יש לנו מערכת יחסים נהדרת," הוא אמר).

ייתכן שהמשיכה של טראמפ למסלולי גולף נובעת חלקית מהעניין האישי שלו במשחק. אין עוררין על כך שהוא שחקן גולף מצוין. "זכיתי באליפויות מועדון רבות," סיפר לי טראמפ. "ותמיד הייתי האתלט המצטיין. אבל זכיתי באליפויות מועדון רבות. זה משהו שאנשים לא יודעים אלא אם הם איתי ומשחקים איתי." ג'ימי לי, בנקאי העל בג'יי פי מורגן צ'ייס, שיחק עם טראמפ לאחרונה באחד ממועדוני הגולף שלו באזור ניו יורק. טראמפ רצה שאתקשר ללי ואשאל אותו על איכות המשחק שלו. טראמפ "הוא לא חובבן," אמר לי. "הוא גמר משחק בתוצאה אישית של 67 מולי." הוא אמר שגם לא היו "חוקי חורף", כמו שאומרים.

אבל זה דבר נדיר מבחינתו של טראמפ, לדבריהם של אחרים ששיחקו איתו גולף. "הוא הרמאי הבוטה ביותר שיש," טען אחד מהם. "הנה משהו שיספק לך תובנה על דונלד: הוא כל כך מוחצן כשהוא מרמה, עד שמבחינת כל מי שמשחק איתו גולף, ואני בהם, זה חלק מהאישיות שלו, במובן מסוים, על מסלול הגולף. למשל, הוא אף פעם לא משחק על כסף, כי אני לא חושב שהוא ירמה כמו שהוא רגיל לרמות על מגרש הגולף אם הוא היה משחק על כסף, ולכן הוא לא מתערב. מבחינתו הניצחון הוא כל הסיפור. והרמאות כל כך בוטה עד שאני חושב שהוא מודע לזה שחלק מהציפייה של אנשים לגבי האישיות שלו על מגרש הגולף היא שהוא ייעשה את זה. ואנחנו תמיד נהנים לראות איך הוא עושה את זה." הוא אמר שהוא ראה את טראמפ מזיז את הכדור "מבין העצים לאמצע ה'פיירוויי'" ובנוסף, על 'גרין' מוגבה, "בועט בכדור של שחקן אחר ומרחיק אותו 4 מטר מהדגל – וזה מול העיניים שלי, דרך אגב." אף אחד לא מעיר לטראמפ, הוא אמר לי, כי, ובכן, זאת חלק מההצגה שאתה מקבל כשאתה עם טראמפ (טראמפ עצמו חלק על כל זה: "נשמע כאילו אמרו את זה אנשים שניצחתי, שהבסתי קשות").

 

בימים אלה, טראמפ נוהג לומר שהוא מעולם לא היה חם יותר. הוא גם מקפיד להדגיש שהוא האדם המוּכָּר ביותר בעולם.

בימים אלה, טראמפ נוהג לומר שהוא מעולם לא היה חם יותר. הוא גם מקפיד להדגיש שהוא האדם המוּכָּר ביותר בעולם. מייקל כהן, היועץ המיוחד שלו, אמר שלטראמפ יש 800 מיליון דולר במזומן בבנק. טעות, הכריז טראמפ: שמונה מאות? לא, יותר מזה... לא שזה מספר רע. אבל יש לי משמעותית יותר מזה."

הוא ציין שבשעה שאחרים לחוצים בכסף, לו יש בשפע. הוא דאג שאדע שמשהו שנקרא "רשימת עשירי הוליווד", באתר Celebuzz, הכריז בדיוק שהוא הרוויח "סכום מהמם של 63 מיליון דולר" בשנת 2012 מהספרים שלו, הנאומים שלו והמתמחה. "ואני אפילו לא בהוליווד. זאת כאילו משרה חלקית בשבילי," הוא אמר. הוא לווה כסף לפרויקט דוראל רק כי שיעורי הריבית נמצאים בשפל היסטורי והוא אוהב להשתמש במנוף. "כל בנק שקיים רוצה לעשות עסקים איתי, והסיבה שהם רוצים, ויליאם, היא שאני באמת איש נדל"ן גדול," אמר לי טראמפ. "אני בונה את הבניינים הטובים ביותר. הרבה אנשים אומרים, 'הוא שיווקי מאוד.' אני לא חושב שאני שיווקי. אני חושב שאני איש הנדל"ן הטוב ביותר. אני חושב שיש לי מוצר מעולה. כשאני עושה משהו, אני בונה את הטוב ביותר."

ואז הוא ירה (שוב) פרויקטים של טראמפ בזה אחר זה. "עשיתי עבודה מדהימה," הוא אומר. "והבנקים יודעים את זה, והבנקים רוצים לתת [לי] את הכסף שלהם. מעולם לא הייתה תקופה כזאת. הכסף זול מאוד, אבל אף אחד לא יכול להשיג אותו – אבל אני יכול להשיג אותו. הבנקים מתים לתת לי כל מה שאני רוצה."

כבדרך אגב התייחס טראמפ למרוץ הנשיאותי שהסתיים לאחרונה. הוא אמר שהוא הפסיק לחשוב על המרוץ כי NBC הייתה נואשת שימשיך במתמחה, ומכיוון שהוא תמך במיט רומני ובמדיניות שלו. הוא אמר לי שזו הייתה טעות: "חשבתי שהוא יכול לנצח, אבל הוא לא ניצח. הדברים שהוא אמר לא נקלטו, מאיזושהי סיבה. והוא לא תפס, וזה חבל. הוא איש נחמד, וזה פשוט לא הלך. אז בדיעבד, כנראה הייתי מעדיף להישאר במרוץ. למען האמת, אני חושב שהייתי מנצח."

ויליאם ד. קוהן הוא כותב קבוע בווניטי פייר ובנקאי השקעות לשעבר. הוא כותב ספר חדש על פשע, גזע, ספורט וזכויות יתר באוניברסיטאות העילית הפרטיות בארצות הברית.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ויליאם ד. קוהן, Atlantic .


תגובות פייסבוק

3 תגובות על לא אהסס לתבוע

01
סיגל נעים

המאמר מרתק. בעיקר ההיבטים הפסיכולוגיים.
מדהים לראות איך אנשים, שלכאורה יש להם הכל, הולכים בעולם עם חור שחור שאין דרך למלא.
יהיה מעניין לקרוא חוות דעת על הספר של קוהן, לכשיראה אור.

02
דני

תרגום רע מאוד. כמעט כמו "תרגום מכונה". מה גם המגלומן המגעיל טראמפ אינו מצדיק טקסט ארוך כאורך הגלות וגדוש בשמות ובמונחים שאינם מוכרים לקורא הישראלי.