לנתוש ולנתוץ

מה הקשר בין תרבות הרוק'נ'רול לבין הנבואה המקראית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בסבב ההופעות הבינלאומי הראשון של להקת הרולינג-סטונס ב-1967, רגע לפני עלייתם לבמה בסן-פרנסיסקו, הציגו שני סטודנטים את הלהקה עם הנאום הבא:

ברוכים הבאים לעמיתינו הרולינג-סטונס, שותפינו במאבק הנואש נגד המופרעים שאוחזים בכוח השלטון. דור המהפכה של העולם שומע את המוסיקה שלכם ומקבל ממנה את ההשראה להמשיך ולפעול. אנחנו נלחמים באמצעות להקות גרילה נגד הפלישה האימפריאליסטית באסיה ודרום אמריקה, ואנחנו רועמים ורועשים בהופעות רוקנרול בכל אתר ואתר.... הם מכנים אותנו נושרים ודפוקים ופאנקיסטים ומסטולים ומטיחים לעברינו טונות של חרא. בוייטנאם הם מפילים עלינו פצצות ובאמריקה הם מנסים לגרום לנו להתמסד. אבל הממזרים האלה שומעים אותנו מקשיבים לכם בטרנזיסטורים הקטנים שלנו ברחובות וברדיו והם יודעים שהם לא יוכלו לברוח מהדם והאש של המהפכה האנרכיסטית.
אנחנו ננגן את המוסיקה שלכם במצעדים של רוקנרול אל עבר חומות מתקני-הכליאה ונשחרר את כל האסירים, כשנקרע לגזרים את מוסדות החינוך ונשחרר את כל התלמידים, כשנפיל את בסיסי הצבא ונשריין את כל העניים, ונכונן חברה חדשה מתוך האפר של שריפותינו. חברים, אתם תחזרו לארץ הזאת [מסבב ההופעות באירופה י.י.] כשהיא חופשייה מהרודנות של הממשל ואתם תנגנו את המוסיקה המרהיבה שלכם במפעלים שמנוהלים על ידי העובדים, באולמות הריקים של בנייני העיריות, על חורבותיהן של תחנות משטרה ומתחת לגופות התלויות של הכמרים... הו אבנים מתגלגלות, קליפורניה שומעת את המסר שלכם!!! ת ח י ה מ ה פ כ ה ! ! !

הרולינג סטונס בהופעה בשנת 1965. צילום: Kevin Delaney

הרולינג סטונס בהופעה בשנת 1965. צילום: Kevin Delaney

כמעט חמישים שנים עברו מאז, והנה האבנים האלה מתגלגלות במסגרת סבב ההופעות העולמי שלהם לביקור גם אצלנו. האם מישהו מעלה על דעתו שכך יציגו אותם לפני עלייתם לבמה בפארק הירקון? התשובה היא כמובן שלילית, ומספיק להזכיר את מחירי הכרטיסים (700 ש"ח ומעלה) בשביל להבין שמשהו לגמרי השתבש במהפכה אותה קיוו להוביל. כדי להבין מה השתבש, למה ואיך, ניגש רגע לנתח את הנאום הזה ולחלץ מתוכו את המאפיינים הייחודיים שמייצגים את האידיאולוגיה של עולם הרוק. מבחינה ספרותית – זהו טקסט אפוקליפטי. אמנם אין בו עצמות יבשות שקמות לתחייה אל תוך סדר קוסמי חדש בקנה מידה בריאתי, לא יהודי (אחרית הימים) ולא נוצרי (עידן הגלוריה), אבל יש בו מטענים רגשיים ויסודות של יום הדין, גם אם זהו "יום-דין" שמתרחש בתוך ההיסטוריה, גם אם זוהי מהפכה אנושית ולא רק אלוהית.

במילים אחרות, התנופה הדתית של הטקסט נובעת מהטענה שלו לתוקף מוחלט. הסוציולוג והמוסיקולוג פיטר ויק, בספרו Rock Music: Culture, Aesthetics and Sociology, מנסח זאת כך:

"עם התנפצותה של התדמית האמריקאית הערכית לאור זוועות המלחמה בוייטנאם, הדור הצעיר של אמריקה ראה בכוכבי הרוק שלו את נביאיה ומוביליה של המהפכה האנטי-קפיטליסטית הנדרשת, שנחוותה על ידי ציבור המאזינים בקנה מידה אפוקליפטי... מוסיקת הרוק הייתה לפצצת זמן, שמתקתקת בקול רם וחזק נגד המכניזם של הסמכות. היא נתפסה כמקור הכוח שיניע את השינוי החברתי מהר יותר, ויטען את המצברים של הפנטזיה החברתית".

שימו לב: לראשונה בתולדותיה מוסיקת הרוק הוצבה בקונטקסט שכבר לא היה קשור למושגים של מוסיקה, אלא למושגים של פוליטיקה. "כנגד ממסדי הסמכות השונים", ממשיך ויק, "היוצרים והצרכנים של תרבות הרוק תפסו עצמם עומדים בקהילה מאוחדת. מתחת לפני הצלילים והמקצבים הם חברו יחד למה שנדמה להם ככוח שהיה בפוזיציה לפוצץ את המסגרת החברתית כולה".

גם הסוציולוג הישראלי פרופ' מוטי רגב, בספרו "רוק", עומד על כך שהמאפיינים שהבדילו את מוזיקת הרוק מן ההגדרה הרחבה יותר של המוסיקה הפופולארית ומה שהתיר לה להתקבל בשדה התרבותי כאמנות חשובה ואיכותית היה האמירה התרבותית הנחרצת והאידיאולוגיה החתרנית שלה. כנגד החברה השמרנית והקפיטליסטית שמהנדסת את נתיניה להיות אזרחים מועילים מבחינה כלכלית (דהיינו צרכנים) וממושמעים מבחינה חוקית, מוסיקת הרוק מייצרת מרדנות וחתרנות מתמדת. היא יוצאת כנגד כל מה שנתפס כ"מרובע" וכשייך ל"עולם המבוגרים", כנגד כל מה שנחשב לשגרתי, מקובל, קונפורמי ונורמטיבי. הרוקיסטים, אם נתרגם את דבריו של רגב למושגים דתיים, יצאו למבצע חובק כל של ניפוץ פסלים. ולדעתו, מאפיינים אלה הם שהקנו לתרבות הרוק את המעמד ה"אותנטי" המבדיל אותה מתרבות ההמון של הפופ, והם שעומדים בבסיס המשמעות החברתית וההיסטורית שלה בימי הזוהר.

הפירושים של ויק ורגב אינם אנאכרוניסטים. ב-1968 מבקר המוזיקה רוברט סם-אנסונס כתב ב Time Magazine שהרוק "אינו רק סוג מסוים מתוך מוזיקת הפופ, כי אם סימפוניה אחת ארוכה של מחאה... קריאה הזועקת למערכת ערכים חדשה... המנון של מהפכה". במילים אחרות, הרוק'נ'רול, עוד משחר ימיו, היווה פונקציה חברתית שהתארגנה סביב המדיום המוסיקלי אבל היוותה הרבה יותר מרק ז'אנר בו.

ייתכן ובאקטיביזם הפוליטי הזה נעוץ גם המעבר מן המושג הראשוני 'רוקנ'רול', שמשמעו "לנענע ולגלגל", ומתייחס להיבט הקצבי והקליל של הז'אנר המוסיקלי, אל המושג "רוק", שבעמדו לבדו חוזר למשמעות של הזעזוע וההרעדה. בשם "רוק" המימד הפוליטי מופגן באופן ישיר, והכוונה איננה עוד רק לחגוג ולשמוח, אלא עולם ישן עדי יסוד להחרים ועל חורבותיו עולם חדש להקים.

שיריו של בוב מארלי זוכים למעמד של בשורה דתית עד היום, ואל קברו של ג'ים מוריסון בפריז עולים עשרות צליינים בשנה. גם את תופעת הביטלמאניה סביב החיפושיות אי אפשר להבין ללא הסמנטיקה של השפה הדתית

אפשר אפוא לומר שבתרבות הרוקנרול קיימים יסודות של משיחיות, ורבים מהשותפים לאידיאולוגיה של הרוק אמדו את משקלה ההיסטורי של התופעה בקנה מידה מקראי. השימוש של ויק במונחים כגון "נביאיה של המהפכה" איננו מקרי, וגם איננו יחידאי. הוא איננו מתכוון לנביאים נוסח נוסטרדאמוס, אלא לנביאים נוסח נביאי ישראל, שלנבואתם היה דגש חברתי ופוליטי, שהבדיל אותם מכל חוגי הנביאים האחרים באותה התקופה. כדבריו של האל אל ירמיהו ביום החניכה שלו "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע" (ומכאן גם כותרת המאמר).

את בוב דילן כינו "ישעיהו עם הגיטרה", לא כי הוא חזה את העתיד, אלא בשל התוכחה החברתית והפוליטית שלו; תרבות השוליים שהתארגנה סביב הגרייטפול דד ביקשה לכונן את החוקים ואת הערכים של העולם החדש שהלהקה נתפסה כמבשרת שלו, אלבומיהם היו לפרקים בגוספל החדש; באפריקה (!) שיריו של בוב מארלי זוכים למעמד של בשורה דתית עד היום; ואל קברו של ג'ים מוריסון בפריז עולים עשרות צליינים בשנה. גם את תופעת הביטלמאניה סביב החיפושיות אי אפשר להבין ללא הסמנטיקה של השפה הדתית, כי זמרי הרוק מילאו את הפונקציה הקדומה הזו – אולי אפילו את הצורך החברתי הזה – של נביאים על הבמות. גם דוגמאות מקומיות כגון יצירתם של מאיר אריאל, אהוד בנאי או גבריאל בלחסן עשויות לספק כר פורה לפירושים טקסטואלים דומים, כי הנביא הוא מי שמתווך דיבור "אמיתי", בלי לדפוק חשבון לשום סמכות מלבד הסמכות המוחלטת שבוערת בעצמותיו ומדברת מגרונו.

עדיין אפוא יש להקשות ולשאול, האם כל אדם כריזמטי שנושא מסר של מהפכה ראוי להיקרא נביא? כל שכן, האם לא הופסקה הנבואה מן הסוג הזה, עם מותו של מלאכי, כאמרה הידועה, "משמתו הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה הנבואה מישראל"?1 האם הנבואה העברית לא מתוחמת בתקופה היסטורית ובאזור גיאו-פוליטי ספציפיים? האם היא לא עלתה וירדה מבמת ההיסטוריה כשהיא מותירה את המפתחות לחכמים ולמפרשים שבאו אחריה? התשובות לשאלות הללו הן פשוטות: כן. אבל עדיין יש לנבואה מאפיינים שהמשיכו להתקיים בצורות אחרות גם אחרי ש"נסתלקה רוח הקודש מישראל".

הנבואה כז'אנר של דיבור

"הנביא לוקח אותנו אל הטינופת", כותב אברהם יהושע השל בפרק הראשון של ספרו "The Prophets", פרק שבו הוא מנסה להבין איזה מן טיפוס הוא האדם הזה המכונה נביא.

העולם הינו מקום נשגב, מלא ביופי, אבל הנביא מזועזע וזועק כאילו העולם כולו חורבה. עבורנו, סוגי הפשעים שממלאים את הנביאים בחוסר שביעות רצון אינם מעבר למה שאנחנו מגדירים כנורמאלי. עבורנו עוולות החברה "בסך-הכל" פוגעות ברווחת הכלל, אבל עבור הנביא זו מכת מוות. מרוחק מן העיסוק בהרמוניה הקוסמית, הנביא איננו מתעניין ואיננו מודאג ממצבו של העולם הטבעי. הנביא עסוק רק במצבה של ההיסטוריה, וההיסטוריה נטולת נחת. בעוד שאנשי דת אחרים מתעסקים ב'כאן' וב'עכשיו', הנביא רואה את הסוף. הוא אמנם אנושי, אבל הוא משמיע תווים שהם אוקטאבה אחת גבוה מדי עבור האוזן האנושית. הוא חווה רגעים שהם מעבר להבנתנו. הוא איננו "קדוש מזמר" ולא "משורר מטיף מוסר", הוא תוקפן של השכל. ועם כל זאת, מאחורי הסגפנות שלו קיימת אהבה וחמלה למין האנושי, ואין כמעט נביא שמתחיל עם מסר של אבדון ולא מסיים עם מסר של התפייסות ותקווה.

הנבואה אליבא דהשל היא ז'אנר של דיבור, זוהי פונקציה חברתית שיכולים למלא אותה מנהיגים, מדענים, מהפכנים, עיתונאים, מורים ואמנים. גם במקרא לא כל הנביאים "עבדו" בלהיות נביאים, חלקם היו חקלאים, בוקרים, מצביאים או כהנים, ונבואתם היתה פועל יוצא של כח שאינו מאפשר להם לשתוק.

בנוסף להיבט הפסיכולוגיסטי של השל, מתברר שגם מבחינה היסטורית לנבואה היו שלוחות מעבר לתקופת המקרא. ישנם מקרים שבהם קמו אישים והכריזו על עצמם כנביאים שליחי האל, כגון הנביא מוחמד במאה השביעית. עוד לפניו, בתחילת המאה הראשונה לספירה, ישוע מנצרת מתנהג בצורה שמזכירה את התנהלותם של נביאי ישראל, אלא שבתיאולוגיה הנוצרית שהתפתחה לאחר מותו הוא נתפס כמשיח וכבנו של הא-לוהים, ולא כנביא. דמויות אלה אמנם עומדות בבסיסן של דתות חדשות, אבל לא צריך לייסד דת בשביל להיחשב לנביא. במאמרו "העוד ייתכנו נביאים?" משה אידל מציין ששפע הכתבים של רבי אברהם אבולעפיה, למשל, והעובדה שהם נלמדו בצפת על ידי ר' משה קורדוברו ור' חיים ויטאל, והפולמוסים שנתעוררו סביבם, כולם כאחד מעידים על האמונה המתמשכת בקרב יהודים באפשרות הפרטית להשיג את הנבואה גם לאחר העידן המקראי, אמונה שהעסיקה עוד לפני אבולעפיה גם את הרמב"ם ופילוסופים בני זמנו, ואחרי תור הזהב של צפת אישים כמו נתן העזתי ושבתאי צבי.

גם בשירה העברית המודרנית המשוררים ראו עצמם כנביאים, כי הם ראו עצמם כמייצגים את התחליף ליהדות המסורתית, והם נטלו את אצטלת הנביא על-מנת לצאת נגד התחלואות של התרבות העברית המתחדשת

אלה דוגמאות לנבואה כמדרגה רוחנית בעבודה הדתית. אבל גם דגמים 'מחולנים' יותר של נבואה – כאלה שאינם מתנבאים בהקשר דתי ספציפי אבל באמירותיהם טוענים לתוקף מוחלט – זכו להתקבל ולהכות שורש בתודעה ההיסטורית. למשל בהגות הפוליטית (מרתין לותר קינג ג'וניור), או בפילוסופיה (ניטשה) או באמנות (ואן-גוך). ייתכן שבחייהם הם היו אנשים דתיים, אבל האופן שבו הם נתפסים כנביאים הוא אופן של נבואה ללא אל, ולכן אני מכנה אותה נבואה מחולנת. גם הציונות הניבה כמה כאלה. בספרו "נביאים לעמם ולאנושות" כותב אליעזר שביד על גורדון ובני דורו את הדברים הבאים:

הופעתו של אהרון דוד גורדון בעלייה-השנייה היתה נבואית. פשוטו כמשמעו המקראי הקלאסי: איש הרוח, שרוח אלוהים דוברת בו. בתודעת השליחות שרוח מפעמתה הוא לא היה היחיד, לא בעלייה השנייה ולא בדורו. היו בדור ההוא יותר נביאים שפעלו בתודעת שליחות רוחנית מכפי שאנו נוטים להאמין בזמננו המחולן. מבחינה מסוימת היתה העליה-השנייה, ובמידה רבה גם העליה-השלישית, עלייה שרוח 'נבואה' מפעמת ברוב יחידיה.

אולי יותר מכל הזירות האחרות, הנבואה באה לידי ביטוי בזירה הספרותית. קונוונציית ה'משורר כנביא' זכתה להשמה רחבת היקף בתרבויות העולם, וביתר שאת לאחר הרומנטיקה הארופאית, שבה המשורר כמוהו כנביא שקורא קריאה מפוכחת אל עבר ההמון השאנן והעיוור לצו-השעה, או שהמשורר הוא הנביא שמיטיב יותר מכולם לבטא את גודל השעה ההיסטורית ובניסוחיו מתמיר אותה לממדים מיתיים. נזכיר למשל משוררים סופים כגון רומי או יונוס אֵמרֵה, או את היינריך היינה או את וולט וויטמן, שהם כמעט בגדר "קדושים". גם בשירה העברית המודרנית המשוררים ראו עצמם כנביאים, כי הם ראו עצמם כמייצגים את התחליף ליהדות המסורתית, והם נטלו את אצטלת הנביא על-מנת לצאת נגד התחלואות של התרבות העברית המתחדשת. הזכרתי באחד המאמרים כאן שלשירו הראשון של שלונסקי קוראים "התגלות", והרב קוק מכיר ברוח הקודש שפועמת בו. על חלק משיריו של ביאליק – למשל על "בעיר ההריגה" (1903) – נאמר שהם מהווים המשך ישיר לספרי הנבואה והיו מי שטענו שיש לצרפם כפרקים חדשים בתנ"ך (!). במאמר בנושא כותב דן מירון ש"מבחינת הז'אנר שלהם הם לא התאימו לאף ז'אנר אירופאי והם גם לא היו לא אפיים ולא מימטיים וגם לא ליריים ואקספרסיוניסטיים. מבחינה ספרותית הם היו שייכים למסורת העתיקה העברית של הנבואה המקראית".

ההתייחסויות הנ"ל אינן באות להוכיח שיש נביאים בעולמנו, לא זה העניין. הן מובאות בעיקר כדי להמחיש עד כמה החיות של המושג הנבואי ממשיכה לפעם בליבת התודעה היהודית, בתכלית הריחוק מן התקופה המקראית, ואפילו מחוץ לשדה של השיח הדתי-תיאולוגי. חיות סמנטית דומה קיימת גם בתודעה של העולם הנוצרי, אם כי הדימוי הנבואי מתחלף לעתים עם הדימוי של הגוספל (שגם לו יש ביטויים בעולם הרוקנרול, בעיקר בפולק-קאנטרי). ואם מושג הנביא נדד אל מחוזות משכיליים ומחולנים, אין סיבה שלא ימשיך לנדוד גם אל מחוזות של תרבות פופולרית, למשל בצורתם של נביאי המהפכה של תרבות הרוקנרול. לא המהפכה המוסיקלית – המהפכה העולמית.

הנבואה כמדיום חזותי

מן האקטיביזם הפוליטי נגזרים גם מאפיינים נוספים המתקיימים בשתי התופעות. רגב עומד על כך שהאידיאולוגיה החתרנית של הרוק מתבטאת גם מבחינה חזותית. סגנונות הלבוש ועיצוב השיער מהווים מרכיב חשוב במסר של אנשי הרוק. שפת הגוף שמדגישה יצריות, חושניות, אלימות והחצנה בוטה של רגשות ותחושות, כולם כאחד מהווים אנטיתזה חריפה לטאבוים החברתיים שכנגדם אנשי הרוק יוצאים. מתוך כך מהדהדים דבריו של הושע, "אויל הנביא, משוגע איש רוח" (הושע ט,7). כתופעה דתית הנבואה כמובן לא הטיפה ל'הפקרות', אבל לא פעם הנביאים עשו שימוש קיצוני בגופם כדי להעביר את מסריהם, דוגמת ישעיהו שהתהלך יחף ועירום במשך שלוש שנים (ישעיהו כ', 1-3), או ירמיהו שהתהלך עם מוסרות ומוטות על צווארו (ירמיהו כז', 2), או יחזקאל שכלא עצמו בעבותות וקשר את לשונו בציבור (יחזקאל ג', 25-26). הביטוי הדרמתי הוא כלי מכריע בידי הפרפורמר הפוליטי בהיותו מרתק, מסקרן ומעורר השראה והערצה. קווי דמיון נוספים שנגזרים מההיבטים הפוליטיים הללו הם הנדידה של הנביאים בין אתרים (סיבובי הופעות), עמידה על במה, חוגי מעריצים, השימוש במדיום השירה, השימוש במוסיקה, הטראנס, האקסטאזה והרטוריקה של הפתוס.

הסקירה הנ"ל איננה ממצה והיא מוגשת כאן כטעימה ראשונית לזהות קווי דמיון בין התופעות, כאשר גם אם אפשר לראות בנביאי הרוק מעין גלגול מודרני של נביאי ישראל, ברור שמדובר בתופעות שונות, ודיון מעמיק יותר יחשוף גם את ההבדלים ביניהן. אבל על אחד מן ההבדלים הללו אני רוצה להתעכב, כי הוא קשור לסיבה שבגללה לא נשמע נאום אפוקליפטי נוסח קליפורניה 1967 בהופעה של הרולינג סטונס בישראל (ואני כמובן אשמח להתבדות, אבל תסכימו שאם מישהו יגיד דברים כאלה זה יהיה קצת תלוש, לצערנו).

הקונטקסטים ההיסטוריים שבהן התופעות מתקיימות הם שונים, והמגמות של שני סוגי ה"נביאים" ביחס שלהם אל מרכזי השלטון הן מגמות הפוכות. אני אסביר. במקרא, כוחם של נביאי ישראל הלך והתעצם ככל שהם התרחקו מן השררה, ומגמת ההתרחקות הזו ניכרת מטיפוסים "בינוניים" כגון גד ונתן שפעלו בחצרות המלך ועד הטיפוסים ה"קלאסיים" של נביאי הכתב כגון עמוס וירמיהו. גם נביאי הרוקנרול ינקו את העצמה שלהם על ידי ההתנגדות לממסד, אבל ההתקבלות המיידית שלהם בחברה, תהליך שנביאי ישראל לא זכו לראות בחייהם, היתה בעכרם. נראה איך הפרדיגמה הזו מיושמת בדוגמה של הרולינג סטונס.

אין נביאים בעירם?

רולינג סטונס

הרולינג סטונס בסרטו של מרטין סקורסזה על הלהקה.

בדצמבר 2003, הוענק למיק ג'אגר תואר האצולה "סר" בידי הנסיך מוויילס כאות לתרומתו רבת השנים לעולם המוסיקה (ובכך הצטרף למעמדם של פול מקארטני ואלטון ג'ון). בסתיו 2006 הופיעו סר מיק ולהקתו בתיאטרון 'ביקון' בניו-יורק, בפני קהל נלהב שכלל גם את הזוג הנשיאותי לשעבר ביל והילרי קלינטון. המעמד ההיסטורי הפך מיתולוגי עקב צילומו ותיעודו בסרט של מרטין סקורסזה הנושא את שם הלהקה "האבנים המתגלגלות" (סקורסזה, 2008). שנה קודם לצאת הסרט, הרוויחו חברי הלהקה 437 מיליון דולר בסבב הופעות אחד, שנרשם בספר השיאים של גינס כ"סיבוב ההופעות האבסורדי ביותר בתולדות הרוק". הצלחה זו של חברי הלהקה אומרת דרשני, במיוחד אם מביאים בחשבון את אותו הנאום האפוקליפטי איתו פתחנו מ-1967. מה בדיוק קרה ל"נביאיה ומוביליה של המהפכה", כפי שויק כינה אותם? האם אכן התחוללה הטראנספורמציה החברתית הנדרשת, או שמא הפכה 'סימפוניית המחאה המתמשכת' לתזמורת החצר של המלך?

הדעות על כך חלוקות. שותפו ללהקה, הגיטריסט קית' ריצ'רדס (Kieth Richards), ביקר את החלטתו של ג'אגר לקבל את תואר הכבוד ה"עלוב", לדבריו, ואפילו הביע חוסר רצון לשוב ולהופיע עימו בטוענה ש"לא זו דרכם של האבנים המתגלגלות". בכתב העת "Rolling-Stone" (דצמבר 2004, זה קיים ברשת) הוא צוטט כמצהיר ש"אילו לי היו מציעים את התואר הייתי מראה להם איפה לשים אותו". ג'אגר, לעומת זאת, הצדיק את קבלת התואר בטוענה ש"הממסד כפי שהכרנו אותו כבר לא קיים".

הצל"שים המלכותיים באנגליה (קיימים כמה דרגות, האבירות שמקנה את התואר "סר" היא הגבוהה ביותר) מהווים את הגושפנקא האולטימטיבית להתקבלות בשדה התרבות הגבוהה, אבל ההתייחסות אליהם בעולם הרוק שנויה במחלוקת. דיוויד בואי דחה את קבלת התואר בשנת 2000, ואילו אריק קלפטון בירך על התואר שהוצע לו בשנת 2004. בדבריו של קלפטון לאחר הטקס טמונה אמירה שונה מזו של ג'אגר. "בתור ילד לא הייתי יכול לקבל את התואר", הוא אומר, "הייתי אז נגד הממסד. אבל כיום כבר גדלתי, ואני באמת חושב שזה דבר חשוב להיות מסוגל להוות סוג של דוגמה" (Rolling-Stone, שם). לדברי ג'אגר הממסד הוא שהשתנה, כלומר שמוסיקת הרוק ממלאת כיום תפקיד אחר מבעבר ומערכת הציפיות ממנה השתנתה; לדברי קלפטון הוא עצמו השתנה, כלומר שהאופן בו הוא תופס את הממסד ואת הדרכים שיש לעבוד מולו השתנו; ואילו לדברי ריצ'ארדס ובואי – המאבק ממשיך.

בשל גילויים כגון אלה, רגב, בסופו של דבר דוחה את הפרשנות שמלכתחילה רואה את תופעת הרוק כחלק ממאבק ביקורתי נגד המציאות החברתית, דהיינו את כל ההיפותזה שהוצגה עד כה! לטענתו, המאבק של הרוק התנהל מלכתחילה רק בתוך כללי המשחק של החברה השלטת, דהיינו בשאיפתם של יצרני וצרכני הרוק להיחשב כלגיטימיים בשדה התרבותי המקובל. במובן זה היא נחלה הצלחה רבה, אולם במובן האידיאולוגי – בדומה לתנועות מהפכניות אחרות באמנות או בתחומים אחרים – תרבות הרוק מימשה רק באופן חלקי ביותר את הבטחתה למהפכה מערכתית. פיטר ויק אף הוא מסייג את דבריו וחותם את הפרק על האידיאולוגיה המהפכנית של הרוק בציטוט שלקוח מביקורת מוסיקאלית בעיתון של השמאל החדש Ramparts, בשנת 1970. על פי ויק דבריו של המבקר רלוונטיים גם היום:

הבעיה שמוזיקת הרוק סובלת ממנה יותר מכל היא "רוח המהפכה" שלה, זהו החלום הסכיזופרני שלה שמורכב ממשאלת-לב והשליה-עצמית. כל שנדרש הוא להתבונן מקרוב בממסד, ולראות שהוא כולו עשוי גומי – הוא מסתגל על-ידי התפשטות כלפי חוץ, על-ידי ההימתחות הלאה והבליעה של כל הגוזמות והסטיות הקיצוניות... וכך, בשנייה שהאדם הכועס מקבל את מנת חלקו של האקשן, הוא נרגע, ומשלם מס-שפתיים למהפכה. מהפכה של מוסיקה, זעם וכלום.

ההבדל המהותי ביותר אפוא בין התקבלות נביאי הרוק להתקבלות נביאי ישראל הוא שהרוק צמח מתוך וכנגד תרבות קפיטליסטית אומניוורית שבולעת הכל, לרבות מה שיוצא כנגדה. באופן פרדוקסלי, התקבלותה של הנבואה העברית טמונה בכישלונה להתקבל בימיה בקנה מידה מספק, ובהכרה החברתית בדיעבד עקב התולדות הפוליטיות של הכישלון הזה, שכן רק אחרי החורבן החלו הנביאים לעבור תהליך קאנוני, אחרי שכבר היה מאוחר מדי. על כך נאמר: אין נביא בעירו. אבל ההיפך הגמור הוא הנכון עבור תרבות הרוק, והוא פרדוקסלי לא פחות: הצלחתה המיידית והמאסיבית, בין היתר בשל תעשיית תרבות ההמונים, טומנת בחובה את כישלונה במימוש מטרותיה וחלומותיה. הרוק תלוי בתעשייה של הממסד כדי שזו תפיץ בהמונים את המסרים שהוא מייצר נגדה. זו לפיתת מוות. הנביא שבעירו מתקבל – גם מתקלקל?

נזכור אבל שגם מטרותיה האידיאליים של הנבואה המקראית מעולם לא מומשו באופן מלא. ידענו תקופות טובות, אבל טרם חווינו את העולם הנכסף שהנביאים ניחמו אותנו בתיאוריו. כך או כך, המסרים החברתיים והפוליטיים הן של נביאי ישראל והן של הרוק - אם דומים או שונים תחליטו בהתאם לכמה שהצלחתי לשכנע אתכם – מהווים עבור האדם שוחר הצדק מעין מפה של אידיאלים שעל-פיה הוא יכול לנווט. ואידיאלים כמוהם ככוכבים – לעולם לא ניתן להגיע אליהם, אבל תמיד אפשר לנווט לאורם. ועכשיו חאלס עם כל הבלבולי מח האלה. לטס רוק!!!

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על לנתוש ולנתוץ

01
נערת הגומי

כתבה יפה מאוד. הממשל כגומי בולע כל היא פיגורה יפה. עולה השאלה אם אותו הגומי שייך לעולם המודרני בלבד? העם דורש העם יקבל כמו שמתאים לנו(מי שהם לא יהיו) שיקבל. זאת נשמעת כמו פרקטיקה על-זמנית.