לעשות סדר בטירוף

אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי נעים מאושר לייאוש דרך זעם תוך דקות, וכל אחת מהתגובות האלה חסרת פרופורציות לחלוטין. טיפול חדש נותן תקווה למטופלים -- אם הם זכו לאבחנה הנכונה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

זה היה יום מושלם שבו חגגנו חתונה של בן דוד, עד שאשתו של סטיב פנתה אליו בקבלת הפנים ואמרה שיש לה התקף פאניקה. נדמה שהמוזיקה הרועשת בחדר מציפה אותה, מגבירה את החרדה שלה. אחרי שהמנה העיקרית הוגשה סטיב ואשתו קמו כדי לצאת לסיבוב במכונית ולשאוף קצת אוויר. למען הפרטיות של אשתו, סטיב לא אמר לאף אחד שהם הולכים, גם לא לאחותו למחצה קלרה, שישבה איתם בשולחן.

רק כמה דקות אחרי שהשניים נעלמו, כך גילה סטיב אחר כך, התחילה קלרה לגשת לבני משפחה ולטעון שסטיב ואשתו עזבו בזעם בגלל משהו שהיא עשתה – ושהם סירבו לומר לה מה בדיוק העניין. היא עברה משולחן לשולחן וסיפרה את הסיפור, כשבכל פעם היא מתבלת אותו בדרמה נוספת. אחרי כמה דקות היא כבר בכתה בשירותי הנשים, ונדרשו אמו של סטיב, אחותו השנייה וכמה חברים קרובים כדי להרגיע אותה ולדאוג שהיא לא תפריע לחגיגות.

בזמן שהוא ניסה לעזור לאשתו בהתקף הפאניקה שלה, סטיב הפסיק לשים לב לטלפון שלו. בפעם הבאה שהוא הסתכל על המסך הוא ראה מבול של הודעות מקלרה, כל אחת ממורמרת יותר מקודמתה. "מגיע לי יותר טוב... מה הבעיה המחורבנת שלך!... אני שונאת אותך!!!...אל תתקשר אליי שוב בחיים. אתה מת בשבילי!" סטיב עדיין נדהם מהמהירות שבה קלרה מתפרצת כשהיא תופסת אירוע כלשהו בצורה מסוימת. "למרות שלא היה ויכוח, לא היו חילופי דברים לא נעימים," הוא אומר, "היא ראתה בהיעדרות שלנו עלבון אישי כלפיה".

ההתלקחות הספונטנית הרגשית של קלרה בחתונה כנראה לא תרשים ארבעה עשר מיליון אמריקאים בוגרים שלפי ההערכות הם בעלי מבנה אישיות גבולי. מדובר בשני אחוזים מהאוכלוסייה ועשרים אחוז מהמאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. רובם נשים, ובדרך כלל הם הופכים את העליות והמורדות של חיי היומיום לרכבת הרים של מצבי רוח. בכך הם לא רק מרחיקים מהם אנשים אלא גם משבשים את מסלולי התקדמות שלהם בחיים. בעלי ההפרעה מגיבים בהתפרצויות ולרוב מתקשים להירגע, ולכן קשה להם לקיים מערכות יחסים יציבות ואפילו לשמור על מקום עבודה.

נראה שהנטייה להפרעה עוברת בתורשה כמזג סוער, אף על פי שאופן גידול הילד בשלבים המוקדמים עלול להצית אותה

כל אחד מהאנשים האלה הוא טורנדו בין-אישי. ישנם גברים שאף נמשכים רומנטית – לפחות לזמן מה – לדרמה שנשים כאלה מחוללות סביבן ולחוסר הישע שהן מפגינות לעתים קרובות. אבל במשך עשרות שנים היה הדבר הבא בגדר סוד לא סודי: פסיכיאטרים לא אוהבים לטפל באנשים בעלי מבנה אישיות גבולי. חוסר הרצון שלהם נבע בעיקר מתסכולים אישיים: הם לא יכלו לעזור הרבה. ולעתים תכופות המטופלים האלה נעשו עוינים למטפלים. אבל בזכות זמינותו של טיפול דיאלקטי-התנהגותי, תחום עולה שעוסק בהבנת שורשי ההפרעה, ובזכות התרת תסבוכת ההתנהגויות שמאפיינות אותה, עתידם של בעלי הפרעת אישיות גבולית נראה מעודד יותר.

לחפש את הכאוס

המונח "אישיות גבולית" מעורר דימויים רבים ומרמז שמישהו חי חיים סוערים. במציאות, בעלי ההפרעה מתאפיינים בהפכפכות יותר מאשר בסיכונים. העדר ויסות רגשי ואימפולסיביות הם לב ההפרעה. אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי נעים מאושר לייאוש לזעם תוך דקות, וכל אחת מהתגובות האלה חסרת פרופורציות לחלוטין ביחס למה שעורר אותה. "הם כמו ספינה בים סוער ללא שִׁדְרִית," אומר הפסיכיאטר הניו יורקי, פרנק יואומנס.

אם ההתמודדות עם בעלי ההפרעה מתסכלת, ההפרעה עצמה היא גורם משבש אדיר בחייהם של בעלי מבנה האישיות הגבולי. בהתלקחויות הגרועות ביותר שלה, אומרת דבי קורסו, סופרת מסן פרנסיסקו שכותבת גם בלוג על החיים עם ההפרעה, הרגשות שלה מכבידים עליה כל כך עד שהם מייצרים גם תסמינים פיזיים. "הראש שלי מסתחרר. הנשימה מתקצרת והשרירים נמתחים. הגוף שלי מוצף במה שאני מתארת כפרץ של אדרנלין קר. הדחף הוא להתכרבל בתנוחה עוברית ולבכות עד שאני מותשת ורוצה רק לישון".

בהעדר הורה יוצא דופן, הם לעולם לא מצליחים לווסת את עצמם או להשיג תחושה יציבה של העצמי. הם לא מצליחים ללמוד איך מתמודדים עם מצוקה מכל סוג שהוא

אף על פי שזה מכבר מייחסים את ההפרעה להורים בעייתיים, כעת מאמינים מדענים שהיא מתפתחת בעקבות פגם נוירו-ביולוגי. לבעלי מבנה אישיות גבולי יש מערכת לימבית בעלת רמת תגובתיות גבוהה לצד רמה נמוכה של שליטה קורטיקלית נמוכה באותה מערכת, מדווח הפסיכיאטר בריאן פאלמר, מ"מאיו קליניק". נראה שהנטייה להפרעה עוברת בתורשה כמזג סוער, אף על פי שאופן גידול הילד בשלבים המוקדמים עלול להצית אותה.

לעתים ההפרעה לא מתגלה עד גיל ההתבגרות – לעתים כשהנער או הנערה חותכים או שורפים את עצמם, ואף מתנהגים בצורה אובדנית של ממש – אבל היא מתחילה הרבה לפני כן. "כילדים, קשה לגדל אותם," אומר פאלמר. בהעדר הורה יוצא דופן, הם לעולם לא מצליחים לווסת את עצמם או להשיג תחושה יציבה של העצמי. הם לא מצליחים ללמוד איך מתמודדים עם מצוקה מכל סוג שהוא.

"יש תחושה פנימית של ריקנות שעלולה לרדוף את האדם," מציין יואומנס. אי-הוודאות לגבי הזהות שלהם מונעת מהם לעתים קרובות למצוא דרך ברורה בחיים ולדבוק בה. "יום אחד אני לובשת לילי פוליצר ופנינים ונכנסת בצורה מושלמת לנעליה של היפה מהדרום; למחרת אני צובעת את השער בשחור, לובשת חולצות בסגנון דור הפרחים ושרשראות קנבוס, מעשנת מריחואנה ומקשיבה לגרייטפול דד," אומרת ג'ניפר אובריאן, בעלת מבנה אישיות גבולי. "הייתי בשלוש אוניברסיטאות שונות מאז שהתחלתי ללמוד, ועברתי עשרה חוגים".

מה שמכשיר את הקרקע לסערות הרגשיות, אומר ג'ון גונדרסון, פסיכיאטר מהרווארד ומנהל מהמרכז להפרעת האישיות הגבולית בבית החולים מקלין, היא רגישות יתר לדחייה. אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי מניחים במהירות שאחרים מדירים אותם – וגם מגיבים במהירות לדחייה שהם מזהים. "נאמר שאתה אוכל ארוחת ערב עם אדם בעל מבנה אישיות גבולי ומישהו אחר נכנס לחדר, ואתה מתחיל לשוחח איתו," אומר גונדרסון. "סביר להניח שבעל ההפרעה יחשוב שאתה מעדיף את האדם האחר וירגיש נבגד. כשהאדם האחר יעזוב, הוא יאמר משהו כמו, "מה כל כך נהדר בו?" פרנויה, במיוחד כזאת שנובעת מעימות בין-אישי, היא קריטריון לאבחון הפרעת אישיות גבולית.

אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי מפחדים פחד אימים מדחייה, פחד שנובע מחשש עמוק שהאנשים הקרובים להם ייטשו אותם. "בן הזוג שלי נוסע הרבה לבקר את משפחתו או למטרות עסקים," אומרת דבי קורסו. "בכל פעם שהוא נוסע אני מתרסקת ומוצאת את עצמי מיובשת בחדר מיון אחרי שלא אכלתי".

הפחד מנטישה מניע בדרך כלל את בעלי מבנה האישיות הגבולי לחפש אישור לחשיבות שלהם. הם עלולים להפריע לבן זוג באמצע פגישה חשובה בעבודה או להופיע בבית שלו בפיג'מה באמצע הלילה. "אני מרגישה שאני אמות אם לא אצור קשר עם האדם הזה," אומרת 'קים', אֵם בת 32 מצפון מזרח ארצות הברית שאובחנה לפני כמה שנים כבעלת מבנה אישיות גבולי. "לא אכפת לי מה יהיו ההשלכות לפני שאני יוצרת איתו קשר. אני יודעת שזה לא ייגמר טוב אבל אני לא יכולה לעצור את עצמי".

כאוס ומשברים מנחמים את בעלי מבנה האישיות הגבולי. "הם בעצם מרגישים בטוחים יותר בסביבות ומערכות יחסים כאוטיות," אומר דייוויד רייס, פסיכיאטר מסן דייגו

הרגישות המתישה לדחייה מובילה אותם להעריך אנשים ומצבים בצורה של 'הכול או כלום'. "יש נטייה לפעול בקיצוניות – שחור או לבן, נכון או לא נכון", אומר הפסיכיאטר ג'רולד קרייסמן, מחבר הספר I Hate You – Don't Leave Me: Understanding the Borderline Personality. "מה שהם מרגישים באותו רגע מגדיר את הדברים: 'יש לי חבר שאני מכיר עשר שנים, אבל היה לנו ויכוח נורא על פוליטיקה ועכשיו אני שונא אותו'". בהקשר רומנטי, אדם בעל מבנה אישיות גבולי עשוי לומר לבן הזוג שלו, "אתה האדם המדהים ביותר שפגשתי. אני רוצה להיות איתך כל החיים," ואחר כמה שעות לאסוף את כל החפצים של אותו בן זוג ולזרוק אותם בערימה מחוץ לבית אחרי שהוא דיבר עם האקס במשך כמה דקות במסיבה, דבר שנתפס כ"דחייה".

למעשה, כאוס ומשברים מנחמים את בעלי מבנה האישיות הגבולי. "הם בעצם מרגישים בטוחים יותר בסביבות ומערכות יחסים כאוטיות", אומר דייוויד רייס, פסיכיאטר מסן דייגו. "במצב כאוטי, האדם מכיר את השטח. במצב שָׁלֵו האדם מרגיש חוסר ביטחון כי הוא לא יודע מה עלול לקרות ואינו מוכן להתרחשויות המשבשות שמחכות לו בעתיד".

לכאוס יש פונקציה נוספת מבחינתם של בעלי מבנה האישיות הגבולי. הוא מסיח את דעתם מהסערה הפנימית שלהם, מציין פאלמר מ"מאיו קליניק". חלק מצורות ההתנהגות המאפיינות את מבנה האישיות הגבולי – הפקרות מינית, שימוש בסמים, מחוות אובדניות – הן ניסיונות לברוח מהרגשות השליליים העזים שמכריעים אותם. לכן הם נוטים לחפש את הכאוס.

האירוניה שבהפרעה

האישור שבעלי מבנה האישיות הגבולי חותרים בצורה נואשת כל כך לקבל מאחרים הוא עקב אכילס של חייהם. האינטנסיביות הבין-אישית שלהם – התפרצויות רגשיות, ויכוחים היסטריים באמצע הלילה – מסכנים לעתים קרובות את מערכות היחסים החשובות ביותר שלהם. להתקשר לחבר בארבע בבוקר אחרי ריב ולהתחנן, "אני חייב לראות אותך עכשיו. אני חייב לדעת שהכול בסדר בינינו", זה לא דבר מעורר חיבה. גונדרסון אומר: "אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי מהנדסים את סופן של אותן מערכות יחסים שהם כל כך רוצים" בכך שהם מתישים את חבריהם ויקיריהם.

וכל כך צפוי שההתנהגות שלהם תהיה בלתי צפויה, עד שאפשר לבחון אותה אמפירית. במחקר שנערך לאחרונה צֻוְּתוּ מטופלים בעלי מבנה אישיות גבולי עם אנשים ללא ההפרעה הזאת למשחק אסטרטגיה מקוון שדורש מהשחקנים לשתף פעולה כדי להצליח. אבל המטופלים בעלי מבנה האישיות הגבולי התנהגו בצורה כל כך לא יציבה ושברו בריתות לעתים קרובות כל כך עד שהשחקנים האחרים הפסיקו לשתף איתם פעולה - אף על פי שמשמעות הדבר היתה הפסד של "רווחים" פוטנציאליים. "לאנשים עם הפרעת אישיות גבולית יש מערכות יחסים בלתי יציבות, וכשהם משחקים במשחק הזה הם נוטים לפגוע בשיתוף הפעולה," אומר ריד מונטגיו, מנהל המעבדה לדימות המוח האנושי באוניברסיטת וירג'יניה טק, שדיווח על הממצאים בכתב העת PLoS Computational Biology.

הכאוס של חיי היומיום עלול להפוך אירועים שגרתיים כמו השלמת פרויקט בעבודה או הגשת החזר מס למשימות סיזיפיות. "כל החיים קשה לי לשמור על מקום עבודה", מדווחת קורסו, שעבדה כגננת, עוזרת במשרד פרסום, מרכזנית, מאפרת וקופאית, בין השאר. "אם היה משבר, הייתי עוזבת בצורה דרמטית – אף פעם לא הבנתי שאני יכולה להירגע, לקחת יום מחלה ולהתאפס. אז מבחינה מקצועית היה לי קשה מאוד".

חמישים וחמישה אחוז

"פחות מסכיזופרניה אבל יותר מרוב ההפרעות הפסיכיאטריות", אומר פאלמר לגבי תפקיד הגֶנים ביצירת הפרעת אישיות גבולית. "כיום מאמינים שיש סיכוי של חמישים וחמישה אחוז לרשת את ההפרעה." מדענים מאמינים יותר ויותר שמקורהּ בשילוב הקלאסי בין הטבע להתנהלותם של ההורים.

תפקידו של ההורה מורכב, אומר גונדרסון. ילדים שמפתחים הפרעת אישיות גבולית יורשים מזג בעייתי – כזה שמעלה את רמת התגובתיות שלהם ועושה אותם רגשניים ורגישים כל כך לכעס ודחייה עד שהם עשויים לבכות ללא נחמה אם נוזפים בהם – דבר שעשוי להתיש גם את ההורה המסור ביותר. "מערכות היחסים העוינות ומלאות הניגודים שמתפתחות בין ההורה לילד אינן, כפי שחשבו תמיד, תוצאה של התנהגות בעייתית של הורים רעים, אלא של הורים שמאפשרים לילד בעייתי להגדיר את סגנון ההורות שלהם. ייתכן שנדרשים הורים בעלי שלווה יוצאת דופן כדי לוודא שילד בעל נטייה גנטית להפרעה לא מפתח אותה".

כשהם מתבגרים, ממשיכים בעלי מבנה האישיות הגבולי לעשות אידאליזציה לדברים מסוימים ודמוניזציה לאחרים כדי לעשות סדר בעולם שנראה מפחיד. "חסרה להם היכולת להערכה מציאותית"

החוקרים זיהו פעילות רבה מאוד באמיגדלה, מבנה במערכת הלימבית שמפקח על הזיכרון, חוש הריח והתגובתיות הרגשית. הם מאמינים שבגלל התגובתיות הזאת יוצרת מזג חם ופיוז קצר. בנוסף, למטופלים רבים בעלי מבנה אישיות גבולי יש גרסה קצרה מאוד של הגן הנושא את הסרוטונין, 5-HTT. זה משפיע על זמינותו של המוליך העצבי הזה לתאי העצב, והאָלֶל הקצר הזה קוּשַׁר גם להתנהגות חרדתית, תוקפנית ואימפולסיבית.

אבל עדיין נדמה שהורים מתעללים וחוויות ילדות טראומטיות אחרות משפיעים על ההפרעה. ומספר גדול של אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי אכן חוו מקרים של התעללות פיזית או רגשית בעברם, אף על פי שייתכן שאלה תוצאה של המזג הבעייתי, ולא הסיבה לו. הפסיכיאטר אוטו קרנברג מהקולג' הרפואי וייל קורנל בניו יורק, שהיה אחד החוקרים הראשונים שתיאר את מבנה האישיות הגבולי, ראה כבר מזמן שאחד המאפיינים העקביים של מבנה האישיות הזה הוא גישה נוקשה מדי לחיים. לתפיסתו, היא מתפתחת כתוצאה מחוויה ישירה של התעללות פיזית או רגשית, או מצפייה בהתעללות באחרים, אם כי הוא מכיר בתרומתם של ליקויים ביולוגיים כמו פעילות יתר באמיגדלה. הוא רואה אצל מטופלים בעלי מבנה אישיות גבולי נטייה לחלק חוויות לקטגוריות של "חיובי" ו"שלילי" – דבר שהם עושים, הוא אומר, כדי למנוע מהחוויות החיוביות להזדהם על-ידי השליליות. אדם עשוי להיאחז בזיכרון הוורוד של אמו הקונה לו גלידה, למשל, אף על פי שהיא זנחה אותו בהמשך.

כשהם מתבגרים, ממשיכים בעלי מבנה האישיות הגבולי לעשות אידאליזציה לדברים מסוימים ודמוניזציה לאחרים כדי לעשות סדר בעולם שנראה מפחיד. "חסרה להם היכולת להערכה מציאותית", אומר קרנברג. חבר שהיה ראוי לאהבה אינסופית ביום ראשון עשוי להיות פרסונה נון-גרטה ביום שני כי הוא סירב להזמנה להיפגש לקפה.
ייתכן שכחלק מהניסיון להתמודד עם התעללות, לבעלי מבנה האישיות הגבולי עלולה להיות תפיסת זמן מעוותת, אומר דייוויד רייס מסן דייגו. הם תופסים אותו כהצטברות של אירועים רחוקים ולא כקו ליניארי מתמשך. התפיסה הזאת מקשה עליהם למקם אירועים על רצף כרונולוגי, והיא עשויה להקשות עליהם לעמוד בהתחייבויותיהם בחיים.

להיאחז בדיאלקטיקה

ייתכן שהדבר המדהים ביותר לגבי הפרעת אישיות גבולית הוא התפיסה שהתגבשה בעשור האחרון שאומרת כי למרות מגוון ועומק הליקויים ההפרעה הזאת אינה מצב שאי אפשר לגבור עליו. עם הטיפול הנכון, תסמינים כגון ניסיונות התאבדות נעלמים. "רוב המטופלים נפטרים מחלק מהתסמינים במהירות," אומר הפסיכיאטר ג'ואל פאריס מאוניברסיטת מקגיל.

הטיפול הממוקד ביותר בהפרעת אישיות גבולית, זה שזכה להערכות הטובות ביותר, הוא טיפול דיאלקטי-התנהגותי (Dialectical Behavior Therapy - DBT). הטיפול פותח על-ידי הפסיכולוגית מרשה לינהן מאוניברסיטת וושינגטון בעקבות ניסיונותיה הכושלים לטפל באנשים בעלי מבנה אישיות גבולי בשיטות התנהגותיות-קוגניטיביות מקובלות. בשיטות המקובלות יש דגש רב על שינוי. המטופלים ראו בזה דבר המבטל אותם ולעתים קרובות עזבו את הטיפול. החלק ה"דיאלקטי" ב-DBT משקף את הפרדוקס שבלב השיטה – לשדר קבלה קיצונית לנוכח ביטול עצמי בלתי פוסק, ובה בעת להכיר בצורך בשינוי.

הטיפול חותר קודם כול לצמצם את ההתנהגות האובדנית, ואז להקנות כישורים התנהגותיים בסיסיים כמו ויסות רגשי ועמידות בפני מצוקה. "המטרה הסופית של הטיפול", אומרת לינהן, היא "להעביר את המטופל כמה שיותר מהר ובצורה כמה שיותר יעילה מחיים בגיהינום לחיים ששווה לחיות".

אם אדם בעל מבנה אישיות גבולי מצליח לשמור על משרה, מדובר בהישג. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים שאפילו לאחר דעיכה של תסמינים כגון פגיעה עצמית בעקבות טיפול, רק שליש מהמטופלים מסוגלים לעבוד במשרה מלאה

מאז תחילת שנות התשעים, ניסויים אקראיים הראו שבהשוואה לטיפולים הרגילים מפחית DBT את ניסיונות ההתאבדות והפגיעה העצמית וכן את האשפוזים הפסיכיאטריים. גם שנה לאחר סוף הטיפול מדווחים מטופלים שהם חשים פחות כעס ודיכאון. אם יש בעיה עם DBT היא שהוא לא זמין בצורה נרחבת. יתרה מזו, הוא יקר וארוך, אומר פאריס. רק אחוז קטן מאנשים המאובחנים כבעלי מבנה אישיות גבולי זוכים לו. "הוא צריך להפוך מטיפול עילית לטיפול נגיש," הוא אומר. הוא גם לא בטוח שהטיפול באמת צריך להימשך שנה. "יש ראיות לכך שרוב השינויים מתרחשים בחצי השנה הראשונה. ובכל זאת, כולנו הושפענו ממנו. אנחנו מעשיים יותר לגבי הטיפול בהפרעה," ומתמקדים בהקניית כישורים התנהגותיים וכישורי חיים.

טיפול נוסף שפותח במיוחד בשביל אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי הוא טיפול מנטליזציה, הנשען על עקרונות פסיכו-דינמיים. במפגשים אישיים וקבוצתיים לומדים המטופלים לזהות בעצמם ובאחרים מצבים רגשיים ואת האופן שבו הם מובילים להתנהגויות מסוימות.

ובכל זאת, אם אדם בעל מבנה אישיות גבולי מצליח לשמור על משרה, מדובר בהישג. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים שאפילו לאחר דעיכה של תסמינים כגון פגיעה עצמית בעקבות טיפול, רק שליש מהמטופלים מסוגלים לעבוד במשרה מלאה. רבים עובדים במשרה חלקית ולא מסוגלים לפרנס את עצמם. "ברגע שהם סוטים מהמסלול," מציין פאלמר מ"מאיו קליניק", "קשה להם לעלות עליו שוב".

עם זאת, הבעיה האמתית בטיפול בהפרעת אישיות גבולית היא שהמטופלים לא מקבלים את האבחנות הנכונות. רבים מהם מאובחנים כבעלי הפרעה דו-קוטבית ומטופלים בהתאם. "מטופלים רבים מקבלים תרופות אנטי פסיכוטיות, מייצבי מצב רוח ותרופות נוגדות דיכאון," אומר פאריס. "לפעמים הם לוקחים ארבע או חמש תרופות. הם לא עוברים פסיכותרפיה ורבים מהם מתעקשים להמשיך עם התרופות. הפרעת אישיות גבולית היא מצב שבו פסיכותרפיה יעילה יותר מתרופות. אין ראיות משכנעות לגבי יעילותו של טיפול בתרופות".

דבי קורסו אומרת שהיא "מצאה את הדרך להימלט מהגיהינום" בעזרת DBT. "המסע שלי מוכיח שאנשים עם ההפרעה הזאת מסוגלים לשפר את מצבם. בהחלט יש תקווה". היא מאושרת שהיא כבר לא עומדת בקריטריונים להפרעה – שהיא חצתה, לדבריה, "את הגבול".

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליזבת סבובּודה, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

45 תגובות על לעשות סדר בטירוף

01
אורח

תודה רבה על המאמר המעניין.

רציתי לציין בעיה קטנה בתרגום: ״ניסויים אקראיים״ הינו לדעתי תרגום מטעה ל-randomized experiments. הכוונה קרוב לוודאי לניסויים בהם הנבדקים חולקו באקראי לקבוצה שמקבלת טיפול אחד לעומת טיפול אחר. איני מכיר מינוח עברי הולם לכך, אולי קוראים אחרים יוכלו להיות לעזר.

02
בסופו של

מאמר שהוא בגדר נושא למחקר בעצמו. תחילה הטענה שרוב ההיסטרים (ולא משנה באיזה שם אופנתי "מקצועי" מכנים זאת) הן נשים. מעניין, הזמן חזר אחורנית לתקופת האישה ההיסטרית סלש מכשפה. האם יתכן למשל, שלנשים קל יותר להדביק סטיגמה? ושפסיכולוגים ופסיכיאטרים בוחרים לעצמם דרך קלה ורווחית? האם באמת שני המקצועות הללו הם בגדר דיסציפלינות מדעיות של ממש? הצרוף האבסורדי " מדענים מאמינים.." (ועוד דומים לו במאמר) מה הוא מעיד על כותב המאמר? שאמנם איננו יודעים אם הוא עתונאי או בעל השכלה הנחשבת רלוונטית יותר. למשל, זה עשרות שנים שתרופות נוגדות דכאון (כולן ללא יוצא מן הכלל) ידועות כבלתי יעילות, מאחר והן משיגות אותן תוצאות כמו פלצבו (תרופות דמה). האם פסיכיאטרים אינם ממשיכים למכור מרשמים לתרופות אלה (כלומר בתמורה לתשלום עבור ביקור)? האם פסיכולוגים (בחלקם כמובן) אינם מעודדים מטופלים לצרוך תרופות אלה? נראה שהתופעה הזו מתמשכת, גם (מעבר לרווח הכספי האדיר של התעשייה ושל מטפלים), מאחר ואין אוטוריטה מקצועית אמיתית שתשים לכך קץ, מהסיבה ששני התחומים הללו אינם ממש מדעיים, ואינם ממש מתבססים על עובדות.

03
אסף

תןדה על המאמר המרתק. כמי שחלק קשר אינטימי מספר שנים עם בעלת הפרעה כזאת, קראתי המון על מבנה האישיות הזאת כדי לנסות ולהבין אותה ו..אותי בקשר הזה. הסטטיסטיקה מראה שרבות ורבים מהסובלים מ B.P.D אכן עברו התעללות מינית ו\או רגשית בילדותם, הם בעצם סובלים מסוג של "פוסט טראומה" שמביא לשימוש בלתי פוסק במנגנון "פיצול" (splitting) שבו העולם מתחלק ל"או-או" שחור ולבן, טוב ורע, אהבה-שנאה שכול הזמן מתחלפים ביניהם "ללא הודעה מוקדמת. הקשר מתאפיין גם ב"תלך-תבוא" אין סופי, דהיינו פרידות, חזרות, פרידות וחוזר חלילה. בתווך, דרמות אין סופיות, חרדה ותוקפנות שלשרוד אותם צריך "עור עבה " במיוחד. פעם קראתי הברקה לגבי הסובלים מההפרעה, " הדבר הכי יציב אצלם, הוא חוסר היציבות" נדמה לי שזאת הגדרה קולעת למדי. האמת היא שקל לחוש אליהם אמפטיה מרחוק, בתוך קשר עמם, מדובר ביסורים לא פשוטים. לגבי טיפולים. נוכדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI כגון ציפראמיל וציפרלקס מרגיעים משהו ומייצסים מצבי רוח. פסיכותרפיה בד"כ נכשלת, שכן, כמו בחיים, כשהקשר נעשה אדוק וטינטימי יש נטיה ל"אקטינג אאוט" דהיינו, בריחה מהטיפול בשל חרדת הנטישה הנמצאת בבסיס ההפרעה.

04
אסף

תודה על המאמר המרתק. כמי שחלק קשר אינטימי מספר שנים עם בעלת הפרעה כזאת, קראתי המון על מבנה האישיות הזאת כדי לנסות ולהבין אותה ו..אותי בקשר הזה. הסטטיסטיקה מראה שרבות ורבים מהסובלים מ B.P.D אכן עברו התעללות מינית ו\או רגשית בילדותם, הם בעצם סובלים מסוג של "פוסט טראומה" שמביא לשימוש בלתי פוסק במנגנון "פיצול" (splitting) שבו העולם מתחלק ל"או-או" שחור ולבן, טוב ורע, אהבה-שנאה שכול הזמן מתחלפים ביניהם "ללא הודעה מוקדמת. הקשר מתאפיין גם ב"תלך-תבוא" אין סופי, דהיינו פרידות, חזרות, פרידות וחוזר חלילה. בתווך, דרמות אין סופיות, חרדה ותוקפנות שלשרוד אותם צריך "עור עבה " במיוחד. פעם קראתי הברקה לגבי הסובלים מההפרעה, " הדבר הכי יציב אצלם, הוא חוסר היציבות" נדמה לי שזאת הגדרה קולעת למדי. האמת היא שקל לחוש אליהם אמפטיה מרחוק, בתוך קשר עמם, מדובר ביסורים לא פשוטים. לגבי טיפולים. נוכדי דיכאון וחרדה מסוג SSRI כגון ציפראמיל וציפרלקס מרגיעים משהו ומייצסים מצבי רוח. פסיכותרפיה בד"כ נכשלת, שכן, כמו בחיים, כשהקשר נעשה אדוק וטינטימי יש נטיה ל"אקטינג אאוט" דהיינו, בריחה מהטיפול בשל חרדת הנטישה הנמצאת בבסיס ההפרעה.

08
בסופו של

שוב (אמנם), אין לי אלא להביע פליאה, על כתבה שבלי משים חושפת כמה רעועות הפסיכולוגיה והפסיכאטריה כשיטות "מדעיות", ומעלה על הדעת כמה נזק עלול להיגרם ואף נגרם לשלום הציבור והפרט מכך שחוסר האונים כלפי בעיות נפשיות ותפקודיות, מגיע עד כדי נכונות לקבל את האוטוריטה הפסיכיאטרית והפסיכולוגית המפוקפקת, שלא בשונה הרבה מהאמונה במכשפים באפריקה. דבר נוסף: כאמור אנשי מקצוע מוכרים (כפי הנראה הם הגונים, בניגוד לרוב בעלי המקצוע והתעשייה, הנהנים כספית ממכירת תרופות נוגדות דיכאון, ופסיכולוגים התומכים בתרופות אלה מחוסר ידע אלמנטרי בתחום, וניתוק מן המציאות), אותם אנשי מקצוע הגונים חזרו וניסו ליידע את הציבור (לאחרונה הוקדשה לשערורייה הזו התוכנית הידועה "60 דקות" - זמין ביוטיוב), שכול התרופות נוגדות הדיכאון ללא יוצא מן הכלל (יש להן שמות מסחריים רבים אך כולן מבוססות על אותו עקרון כושל של תגבור הסורוטונין במוח) "יעילות" בדיוק כמו פלצבו (תרופות דמה. כידוע פלצבו אכן עוזר לאחוז מסוים של נבדקים), אין להן ערך, ואנשים ממשיכים בשלהם. אח"כ לך תתלונן על מי שטוענים שהמין האנושי מצטיין בטיפשות (כך טען אגב המשורר גיתה).

09
אסף

ב"סופו של" דבר, במקרה הטוב, אינך מדייק בדבריך. אומנם "60 דקות" זאת איצטלא גדולה להתלות בה, ממש כמו "ג'ורנאל סיינטיפיק לאשה", ברם, מחקרים בלתי תלויים, כולל "מטא אנלסיס" המבוססת על אין סוף מחקרים, מוכיחה שתרופות נגד דיכאון, יעילות יותר מפלסבו ובראשם, ציפרלקס וסרטראלין המכונה "זולופט" בארה"ב. אכן חברות התרופות מעוניינות למכור והרבה, אבל אם אין הבדל "מובהק" (ראה מבוא לסטטיסטיקה בתאר ראשון) בין פלסבו לתרופה במחקרי "דאבל בליינד" (שיטות מחקר באותו תואר) ה F.D.A אינה מאשר את הפאזה הרביעית של התרופה. דווקא, התרופה "פרע" או " שורש סנט. ג'ון" "הצמחית ממקור טבעי" אינה מצליחה בפאזה הרביעית של מקרי אורך. הדיכאון חוזר חיש קל אם בכלל ,נעלם לרגע.. טעות נוספת, היא לומר שפסיכולוגים תומכים במתן תרופות. פסיכולוגים (ברובם המכריע, כמה מחברי הטובים ביותר בתחום..) לא אוהבים ולא מאמינים בתרופות. לטענת הפסיכולוגים המטפלים, דיכאון הוא תוצר של טראומות עבר, פיקסציות, הדחקות למיניהם ומחשבות מוטעות "אוטומטיות" אליבא גישת ה . C.B.T המאמר כמדומני עסק בהפרעות אישיות בורדרליין או "גבוליות" ובגישת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי של מארשה לינאן, אבל שיהיה..

10
אסף

עוד הערה קטנה, במדע, מספיק שהמשתנה (במקרה זה התרופה) אכן משפיע במחקר ובמחקרים חוזרים מול קבוצת ביקורת. הסרוטנין וספיגתו החודשת כמו גם "חוסר איזון" בנוירו-טרנסמיטורים הם רק תאוריות ולא ניתן בטכנולוגיה הקיימת היום להוכיחם. אבל גם תורת היחסות, מכניקת קוונטים וקיומם של "חורים שחורים" הם רק תיאוריות. האם תטען בגלל זהשפיזיקה איננה מדע?. הערה נוספת, גם רופא משפחה רשאי לרשום נוגדי דיכאון, אין צורך לפנות לפסיכיאטר. מה האינטרס של רופא המשפחה?, הוא גם חלק מהקונספירציה של הפסיכולוגים והפסיכיאטרים?

11
בסופו של

לא אמרתי שהתוכנית "60 דקות" אמינה יותר משתי הדיסציפלינות הנדונות, שוודאי יש צורך אנושי להיתלות בהן, זה מובן, אבל הן לא הצליחו עד היום להתבסס על המדע, אם עדיין זוכרים כיום מה זה מדע, במאמר כתוב "מדענים מאמינים.." ועוד ביטויים דומים. כיום ניכרת מגמה לשתף את המדע והאמונה בדיסציפלינה מאוחדת כביכול, והמאמר וגם התגובות לו מוכיחות שזה תפס. בהתחשב בכספי העתק שחברות כלכליות שופכות כיום באופן נורמטיבי ומעל לשולחן על מחקרים מדעיים, תמים לומר שמחקרים שמשיגים מה שחברת ענק מבקשת מראש, הם אמינים, עם כול ההבנה לצורך של אנשים למצוא "פתרון", אותו צורך שמספקים באותה מידה מכשפים מאפריקה. אבל מסקנות מחקריות העונות, כמה נוח, על צורכי ההון עוצרות את ההתפתחות המדעית, מדרדרות אותה, וגורמות שאין פתרון למרות שאולי היה יכול להיות מושג. זה נזק חמור לכולנו. מאוד נוח להאמין שהתרופות האנטי דיכאוניות השיגו תוצאות מעבר לאפקט פלצבו, אלא שאין זה כך, לטענתם העקבית זה עשרות שנים, של אנשי מקצוע שאין להם בניגוד לתומכים, רווח כספי מטענתם. שוב, הנכונות להאמין בכך מובנת, אבל מי שאינו רואה את השיתוף ההולך וגובר בין מדע אמונה והון, ואינו מבחין בפגיעה בהנחות היסוד של המדע, שהופכות רכות יותר ויותר, ומכילות יותר ויותר את הצרכים החוץ מדעיים, פשוט משתף פעולה ונמצא בצד 'הנכון' ללא ספק, שגם זה מובן מבחינה אנושית, מי רוצה להיות במיעוט? נוח יותר ומשרה שלוות נפש להיות בדעת הרוב, לצד החזקים (החברות הכלכליות ותומכיהן). אשר לפסיכולוגים, בניגוד לפסיכיאטרים המבססים את רווחיהם על מרשמי תרופות, ברור שלא כדאי להם להמליץ על תרופות, זה פוגע בפרנסתם, האמת היא שפסיכולוגים בד"כ אינם יודעים כלל שמישהו בכלל טוען שלתרופות הללו אין ערך, הם פשוט מקצועיים כפי שהדיסציפלינה הזו מקצועית, לזכותם ייאמר שהפסיכיאטריה אינה מקצועית יותר, אבל נוח להאמין שיש "פתרון", גם אם הפתרון הזה עולה לחברה הון וגורם נזק לפרט. למרות שלפסיכולוגים אכן לא כדאי להמליץ על תרופות, חלק מהם עושים זאת. מדוע? אולי אינם חכמים? אולי מטרותיהם מורכבות יותר, אך טובת המטופל אינה דווקא לנגד עיניהם, ומי מחייב אותם בעצם לכך?

12
אסף

מממ.. בפאראפרזה על דברי ג'יימס בייקר, שר החוץ לשעבר של ארה"ב, "מה שמריח כמו סנטולוגיה, נראה כמו סנטולוגיה ונשמע כמו סנטולוגיה, הוא כנראה סנטולוגיה". מה כואב יותר?, סנטולוגיה?, בורות?, פרנויה?. שאלה מעניינת למאמר נוסף ב"אלכסון". לכולם יש אינטרסים כספיים, אפילו לסנטולוגים. אז מה?, כולם מושחתים?, כול הפסיכיאטרים חברי הדיסיפלינה ה"מופרכת והלא מקצועית"?, כול רופאי האליל המכונים ע"י כבודו המלומד "פסיכולוגים", כול רופאי המשפחה, כולם נוכלים?, כולם משוחדים?, אפילו ב F.D.A?. האם כבודו המלומד חולק על שיטות המחקר בתחום הרפואה והפרמקולוגיה?, האם יש לך שיטה אחרת לבדיקת יעילות תרופות ושיטות טיפול?, אולי משהו חדש מכתבי לאפייט רון האבארד?. ישמח כבודו המלומד לדעת שחלק "מתאוריות הקונספירציה" מייחסות לשיקויי התרמית המכונות "נוגדי דיכאון" השפעה על מסלולים נוירוטרנסמיטורים אחרים כגון נוראדרנלין ודופמין, למשל, אותם שיקויי תרמית המכונים SNRI להבדיל משיקויי SSRI המשפיעים "רק לכאורה" על מסלולי הסרוטנין. לא יודע, ככה היה כתוב בפסאבדו המחקרים שהתפרסמו בכול מיני עיתונים "מדעיים" משוחדים של רופאי האליל מ"מדעי" הרפואה.

    13
    saron or

    קראתי ויש לי המון מה לומר לגבי כל המחקרים ואיך אתם מתאריך את בעלי הפרעת האישיות.

    אילו הייתי קוראת מאמרים אלו לפני כשבע שנים, [ויש סיבה מה התחולל לפני כשבע שנים], אין לי ספק שהייתי עלולה בעיצומו של טיפול ועבודה עצמית, להתמוטט.

    כשאדם סובל ממחלה כלשהי, או מי ממכריו, סביר להניח שהם ניגשים לקרוא קצת אינפורמציה על כך, ואני חושבת לעצמי, אם הקרובים אלי, או בחור שאכיר יקראו מאמרים אלו שלא לומר את המחקרים וכולם כמעט מתאריך אותו הדבר את בעלי הפרעת האישיות, אם הם מגיעים למידעים האלה, מצבי בכי רע. ואם עד היום חשבתי לעצמי כמה חשוב שהקרובים אלי יקראו, אז אני מודה לאלוקים שלא קראו אלא הסתפקו במה שמכירים בי ורואים.

    לא רק שעלי להתמודד עם ההפרעות הקשות ובהצלחה רבה ובמאמצים לא קלים, בסוף ברגע של "אתנחתא" יהיו מי ממקורובי שירצו לקרוא מעט מהמידע אודות הפרעת אישיות, וכמו כלום יבטלו אותי, יעלמו יתרחקו כאילו זה לא קורה בלאו הכי אם כי ברגישות כאילו.

    אני אובחנתי לפני כשבע שנים כבעלת הפרעת אישיות גבולית, עד אז וממש מקטנות אני זוכרת את עצמי קולטת שאני שונה בהתנהגותי ולא כמו כולם ואכן יש לי תגובות כפי שתארתם אבל תעצרו אתם טועים ובגדול.
    אתם גורמים לחברה לשנוא אותנו ועכשיו הכל ברור לי.

    יש לנו מספיק על הראש וזה הפרעות, כלומר לא אחת ולא שתיים, אבל מכאן ועד לעוצמות ולגישה יש הבדל שמיים וארץ לפחות אצלי.

    אם בחרתי למשל כך כדוגמא כמובן, כי הדרמה שלי היא בסיטואציה אחרת ואסביר תיכף. אבל אותה אשה מאולם השמחות שיצאה עם מצב הרוח שתפס אותה, אפשר לומר שאולי אני עלולה לחשוב לדמיין וכו אבל אני אבוא בגישה של דיבור ואולי גם אם אכעס בקטנה זה עדיין לא מגיע לעוצמות כפי שתארת את כולם.
    הדרמות שלי הן אם למשל יצאתי עם הכלב הלא קטן שלי והוא ברח לי תוך כדי גרירת הרצועה עד שנחבלתי, אז הייתי מספרת את זה וחוזרת על זה ונהיית דרמתית ולא מפספסת מילה ואתם כאנשי מקצוע מומחים, למה אתם לא מציינים את העובדה שלכל הפרעה יש סיבה וזה וודאי חד וחלק.

    למה בעצם החצנתי, הגזמתי, הדרמתי, את זה גיליתי רק השנה, בעקבות טיפול עצמי לבד לבד, עשיתי לעצמי תוכנית והבלתי יאומן זה שגיליתי את הנסיבות לכל הפרעה והפרעה.

    אז קודם כל אני לא נטל על החברה, ושנית חבל שלא מוזכר ולו במשפט אחד כדוגמא ספציפית ולא הכללה.
    לא לכתוב אירוע טראומתי מהעבר וכדומה, אלא לתת דוגמא.

    "הילדה שגדלה במשפחה ברוכת ילדים, כשאחת מאחיותה לקתה בשיתוק פתאומי, ומדובר על חיים לפני כארבעים, חמישים שנה, מה שאומר מנטליות כל כך מקובעת, והורים שאינם דוברי השפה העברית, והיא הקטנה מכולם, אף אחד לא ממש ראה אותה מרוב שהייתה "קטנה" וכך קרה כשנחבלה קשות, איש לא התייחס, כשנפלה מקומה, איש לא דיבר, כשנפגעה בראשה אז בגין נסיבות התקופה, זכתה לביקור מהבית רק פעם בשבוע וזאת כשהיא בת שמונה, פגועה בגופה ועיניים שעדיין לא נפקחו מאז הפציעה".

    בעצם תמיד האשימו אותה בנפלילותיה, וחבלותיה, לא משנה בת כמה הייתה, בת שלוש או חמש.
    מעולם לא היה אדם אחד שאמר לה את צודקת, אפילו לא צריך לומר לה את צודקת, רק להסתכל לה בעיניים, להיות קשוב ואחר כך תאשימו. אבל גם זה לא היה.

    הילדה מצאה עצמה במשך שנים בלי מודע כמובן, טרה אחר האדם אשר יאמין לה כשקורה משהו.
    כך שאם היא מאחרת לעבודה כי האוטובוס נסע ופספסה למרות שרצה אחריו.
    היא לא תסתפק במשפט שעכשיו כתבתי. היא תעצים, כי המנהלת תרים גבה כהרגלם של בני האדם לא להאמין, ואז היא באוטומט כמו בילדות תתחיל לומר אני לא משקרת זה אמיתי, ראיתי אותו מרחוק, ואני רצה ועוד עם תיק כבד ושקית ביד. ואיש אחד אפילו סימן לו לעצור והוא רץ"

    שמתם לב איזו אריכות?

    זהו, כשילד חווה שלא מאמינים לו ולא כי לא מאמינים לו באמת, אלא אין זמן עסוקים, ורק אומרים די בסוף שוב ריצות לבית חולים, הילד תופס זאת כפגיעה זלזול ומה לא.
    הדמות שאמורה להגן עליו מתעלמת מממנו זה לא נתפס.
    אז אני שואלת, מה פשע אותו אדם שנושא עמו את מה שספג בילדות, הוא לא רוצח הוא לא גנב, הוא לא אשם ויתרה מכך, לא רק שהוא אינו אשם, אותו אדם, איש או אשה. אותם האנשים הסובלים מהפרעת אישיות וגם אני כזו אם לא הבנתם עד כה, נשארנו עדיין ילדים וזה תדעו לפי התנהגותנו.

    אדם בוגר לא יתנהג ככה, ולא נ כון לומר אדם יציב ונורמלי לא נוהג ככה אלא שמי שנוהג ככה, עדיין לא התבגר, עדיין תקוע בילדות.

    ולכן כפל כפליים חייבים להיות מודעים ביחס אליו. כי אם ההמשך יהיה עד בלי די הבוס לא יאמין, החבר לא יאמין וכך הלאה, הילד הזה שלא לומר ממש ילד קטן, ימשיך עד אשר תבוא הישועה. וימצא האיש שיאמר לו אתה צודק, וישב ויקשיב. זה יהיה הרגע המחולל שלו בו יזכה להחלים ואתם כנראה אולי חושבים שאני בסרט או הזיה.
    אז ממש לא.

    אני אוטוטו החלטתי לפרסם את חיי, במיוחד בשבע השנים האחרונות במיווחד בשנה זו.

    מה שקרה זה שבעצם הדחיות, הפגיעה, הסטיגמות, הביאו אותי למקום בלתי יאמן של תובנה וזו מתנה משמיים.

    למעשה המטפלים שזה אתם, וגם כל אדם שומע את המשפט הזה "הכל מהילדות", "אתה מה זה מזכיר לי את אמא שלך או אבא" וכו'.

    יש כאן עבודה יסודית לבעלי הפרעת אישיות וכמה מפגשים בשבוע ושילוב של עוד גורמים כלים וכו'.

    פשוט מאוד תודו, אין תקציב.

    אז לפחות תגידו, שהרגיל הוא זה שהאדם רע עוד מיצר נעוריו, כולם עצלנים לטפל, לעזור ולהבין.

    אדם וחסר סבלנות שרואה באדם הקרוב אליו תכונות אלו ומגיב רע או נעלם, הוא האדם עם ההפרעה. כי אני מבטיחה לכם, אם תמצאו עצמכם עוצרים הפעם, מקשיבים לאדם, משתפים פעולה בהבנה ואם הוא צודק תגידו זאת וכו', השינוי יתחולל מיידי.

    אז יש לי הפרעת אישיות אבל מה זה קשור אליכם? אולי זה בגללכם?

    אז כן גורמי הטיפול אשמים במקרה שלי, ובמקרה שלי אני עבדתי ברצף 9 שנים, וחמש שנים וגם אז אמרו לי שאני לא יציבה.

    ובשלוב השנים האחרונות עבדתי אולי בעשר עבודות כל פעם יום אחד, רוצים לדעת למה? כאן התגלה הבלתי יאומן שעליו אני רוצה לכתוב לספר לפרסם ולעשות עוד רק מוקדם לספר.

    אז אם אתם רוצים עוד פעם לכתוב שאין לנו טיפול ואנחנו משוגעים והתנהגות מטורפת, תזכרו בבוס או בכם, אתם אולי אלו שמתנהגים ככה, כי לכתוב משפט שכזה שאנו תכלס מטורפים ואין טיפול, אז אולי תציעו לנו המתת חסד?

    כל מי שרוצה שאחבר אותו לבלוג שלי שם אני הולכת לשתף בתכנים מרתקים חזקים ויעילים לכל אדם מהשורה על איך בעצם לראות את האדם, איך לחיות בלי כאב, שנאה או מדון פשוט לחיות וטוב.

    ישלח לי מייל לכתובת stories1013@gmail.com כי בתכנים יש גם את כל מה שהורים יכולים להסתייע כדי שלא חלילה לפגוע בילדים ויש תכנים שגם יועילו לנער או נערה, לצעירים וכל השאר. שילמדו שמא שאירע בעבר עם נגיעה וחזרה לרגע אחורה, הם יגלו עולם של אושר.

    הסבר מפורט מאוד יהיה בבלוג.

    אשמח גם לכותבים כאן אם יצטרפו לבלוג שלי ואיתם חבריהם, וכך אשתף במחקר של שנים עלי, על חיי והאושר אליו הגעתי.

    ואגב כשאנו בוחנים אחרים כמו שנכתב ככה בערך, מבחינתי זה ללמוד דפוסי התנהגות שלא ידעתי.

    לכל מה שכתבתם פה ועוד קראתי בהרבה מקומצות יש הסבר אחר, איני יודעת מי החליט שאלו הן הנסיבות ומפרש את התנהגותו ככה.
    זה נותן לגיטימציה לכל אחד לזלזל בנו.

    לא פלא כשאני במיון הזלזול שקוף ופוגע ומשפיל ובעצם איפה לא.

    הבנתי למה, המחקרים האלה הורסים וחבל.
    תודה

    אהבה לשבת כל הזמן עם ספרי הקריאה שלה, לספר לאחיה ואחיותיה ולאביה אליו הייתה קשורה,

    14
    חמדה אהרוני

    בס"ד אסף, אני מתרשמת מאד מכל המידע שאתה כותב ניכרת ההבנה והניסיון שלך מסכימה משום מה למרות שאין לי ממש מושג לצערי נכספתי רק לפני 4 ימים לעובדה שביתי בת ה-17.5 מאובחנת בהפרעת האישיות הגבולית ההתפרצות להפרעה אכן מטראמה. האם מנסיונך טיפולים בסוגי איפנוזה יכולים לעזור? תודה

15
אסף

ודרך אגב, המאמר הוא מ"psychology today" ועם כול הכבוד ויש כבוד, הוא אכן מדעי בערך כמו "60 דקות".. בז'ורנאל הזה, "מדענים מאמינים", ב"לאנצט", "ניו אינגלנד ז'ורנאל אופ מדיסין" ואפילו "סיינטיפיק אמריקן", מדענים מוכחים, לא "מאמינים". יש ז'ורנאלים ויש ז'ורנאלים, יש קאפיטליזם ויש מדע, לפעמים הם מתערבבים, אבל החיים ידידי, ממשכמו שכתוב במאמר הם לא "שחור ולבן"

    16
    בת יענה

    יפה כתבת.
    אדחוף את הסיפור שלי ברשותך הווירטואלית.

    אני סובל מפסואודו/תסמינים מופחתים של בעיות הקשורות לאשכול
    הPD ,ו BPD מתארת בצורה המדויקת ביותר את מה שאני חש.

    אני בטיפול פסיכודינאמי יותר מ10 שנים.
    בחודשים האחרונים מתחיל לחוש חוסר אונים הולך וגובר מהטיפול.
    אמנם מחזיק עבודה יותר מ12 שנים רצופות בחברה שמאפשרת מעבר בין צוותים.
    אבל במחיר של אנרגיה >=אינסופית לתחושתי הסובייקטיבית מאוד, וגם במחיר למנהלים שלי הנאלצים לנהל אותי בmicro management אישי במיוחד, שגוזל מהם אנרגיה רבה.
    אינני למשל מסוגל להיות בקשר זוגי "נורמלי" מבלי להתיש את בת הזוג, בצורות יצירתיות כאלו ואחרות.
    אינני רוצה להכנס לניתוח אקדמי של המאמר הסמי-פסאודו-מדעי.
    אבל כן הייתי רוצה להגיד שכאוס למשל - זהו מצב שאני מחבב במיוחד. ומתפקד לא רע יחסית לSTEADY STATE.
    למרות נוכחות חברתית מורגשת כזו או אחרת, לא חסר הרבה בסיטואציה חברתית כדי שארגיש "בלתי נראה" .
    ואז ארגיש מתוסכל, זועם וכועס יום שלם, במקרה הסביר, רגשות שיגררו תחושות אשם על "מה שידרתי/עוללתי".
    let alone entering meetings in spite of such mood
    .
    אשמח לשמוע יותר על דיביטי, בפרט מאנשים שניסו לשפר את חיים באמצעותו.
    תודה.

17
בסופו של

מעניין שהצלחת לא לקרוא את המחקרים שהגיעו למסקנה הפוכה מזו החביבה עליך, כמו גם על החברות הכלכליות. המחקרים שהגיעו למסקנה ההפוכה אותה אינך אוהב, מבוססים בדיוק על אותו עקרון כמו המחקרים 'הרצויים', אין צורך במושגים מפוצצים, מדובר סך הכול על הישגי התרופות (שכולן ללא יוצא מן הכלל מבוססות על מנגנון תגבור הסורוטונין במוח כפי שכתבת, בלי לדעת איך פועל מנגנון זה ואיך לחקות אותו, ידע שאולי היה מושג לולא האינטרס לכפות את התרופות הנוכחיות חסרות הערך) - מדובר על הישג התרופות ביחס לפלצבו שנמצא זהה. רופאי המשפחה, דרך אגב, במבנה התרבותי של ימינו שמאפשר ואפילו מעודד טענות כלפי גננות מורים ורופאים, אנשי שירות מסוג זה, נמצאים תחת לחץ המטופל, והם רושמים לו מה שהוא דורש מתוך לחץ, מה גם שהידע שהתרופות הללו מפוקפקות אינו מגיע בד"כ לידיעתם, כפי שאינו מגיע בד"כ לידיעת הציבור - מפני שלגורמים המרוויחים מהתרופות יש די כסף לדאוג לכך, אבל גם בגלל הצרכים האנושיים לדחות מידע לא נוח, ולסרב להתעמת אתו. כמו שכתב ניטשה, שכשהוא מספר משהו למישהו שלא ידע על אותו דבר, האיש מגיב בהבעה שפירושה: "מה אתה מספר לי חדשות, גם הישנות הן די והותר..".

18
אסף

טוב, זה אומנם מאוד מרשים שאתה מצטט את גיתה ואת ניטשה, אם כי אני מתקשה להבין איך הם קשורים לדיון.. ההבדל בינינו הוא שאני מצטט מ ח ק ר י ם ואתה שמועות, טלויזיה, אמירות וסיפורים. אשמח לקבל בביליוגרפיה כוללת של המאמרים לכאורה שמראים שאין הבדל בין סרטראלין, ציפרלקס ואפילו בופיריון (וולבוטרין) לפלסבו בטיפול בסימפטומים (כן, רק, סימפטומים)של דיכאון. אתה בכלל לא מתייחס לאישור ה F.D.A לתרופות אלו ואחרות וכנראה לא במקרה, טיעוניך הגיגניים, פסאודו-סוציולוגיים ואינם ממין העניין. אנקדוטה נוספת שעשויה לעניין אותך, אם כי אני בספק אם "דתיים" בעלי אידאה פיקס כמוך ניתן לשכנע, היא חוות דעת של משתמשים (ויש אלפים כאלו) על מידת ההעזרות שלהם בתרופות. ניתן להכנס ל drugs.com ולאתרים אחרים ולקרוא. זה מעניין, אם כי אני בטוח שתכתוב שחוות הדעת מזויפות, נכתבו ע"י רופאי אליל או תועמלניות בחברות התרופות ובכלל, גם פלסבו, כדורי קמח וסוכריות מנטה עם תוית של G.S.K או "פייזר" היו מביאות לאותו אפקט בדיוק

20
בסופו של

סליחה, הבעתי פליאה על שאתה כקורא ספרות מקצועית, הצלחת לקרוא רק את המחקרים שמסקנתם תומכת בתרופות הרווחיות הללו, ועל כך שאין כול סקרנות לבדוק 'הכצעקת', למרות שהרי אין זה מפתיע, כך אפשר לשקוט על השמרים תוך כדי האשמת האחר, קצת מזכיר את ימי הביניים. איני עוסק בתחום זה, אם כי בתוכנית שציינתי הופיע לפחות מומחה אחד, שגם אם למזלו הרע הופיע בתוכנית הזו, הוא עדיין מומחה בתחום, שפירט באופן מקצועי לא פחות מהספרות שציינת (אמנם ללא ניפוח של "מושגים מדעיים" מצלצלים), שמאז שנות השבעים ידוע שכול התרופות נוגדות הדיכאון כולל אלה שציינת (שאין בהן שום ייחוד להוציא שם 'תופס' יותר או אריזה מושכת יותר כנראה לטעמך), מבוססות על אותו עיקרון מדומיין, של פעולת תרופה ע"ס מנגנון שאיש אינו יודע איך הוא פועל, ולא במפתיע איש לא גילה זאת עד היום הזה, מדוע לגלות? נחמד לעשות 400 מילירד דולר בשנה מאי גילוי. תוכל לראות את המידע הפשוט הזה ביוטיוב, לשם כך לא צריך בהכרח לקרוא מחקרים מדעיים שאיש אינו באמת יודע מי מימן אותם, זה אמנם עצוב, אבל מחייב להכיר בבעיה אם יש רצון לשפר, ולא לפתור את עצמך מאי ספקנות, ולהסתפק באמונה יוקדת בסדר הקיים, שהוא כביכול, למרות כול הסימנים שרדיפת בצע הפכה מזמן לגורם מניע מרכזי, להמשיך להאמין שאנו במאה ה 19 עם הכבוד שהוענק אז למדע, והאמינות שהייתה אז מובנת מאליה לחוקרים ולמדע, מה שלא כך כיום, וכשמגיע לאוזנך מידע שמובן לגמרי למה הוא נמצא בשוליים (רמז: לא בגלל האפשרות שאינו נכון), פשוט לשפוך עליו את הכעס על כך שהעולם כיום אינו בהכרח אמין, וודאי לא בתחום תעשיית התרופות ונלוויה. מעניין שנדחקת בסופו של דבר לטיעון החלש מכולם. אמרתי כבר שהתרופות יעילות כמו אפקט פלצבו, ויש אנשים שאכן אפקט פלצבו מועיל להם באופן ממשי (אך האם לא חבל שישלמו על העזרה את מחיר התרופות? מדוע לנצל כך אנשים במצוקה? אה כן התעשייה ונלוויה צריכים להרוויח). אני אישית מכיר אנשים שכמובן תרופות אלו ואחרות לא הועילו להם בשום צורה, להוציא אגב תופעות לוואי כגון רעידות ידיים (כול התרופות כאמור זהות להוציא השמות והאריזות, וזה אגב דבר שפסיכיאטרים טורחים להטעות בו את צרכניהם). אנשים אלה פשוט נאלצו לעבור את תקופת הדיכאון, הוא חלף מעצמו. לא אמרתי שלכולם יש פתרון, ואצל כולם הדיכאון חולף, אך מה הטעם לכפות על מי שסובל מדיכאון "תרופות נוגדות דיכאון", שיתרונן מתמצה ברווח שעושים על חשבונו. מה הטעם הרפואי לעשות זאת.

21
אסף

רעידות גפיים הם תופעות לואי של תרופות אנטי-פסיכוטיות (במיוחד מהדור הישן) ולא של תרופות נגד דיכאון. האנשים שאתה מכיר, כנראה סבלו מאבחנות אחרות ולכן קיבלו תרופות אחרות. אני עדיין מצפה למחקרים, תאריכים וז'ורנאלים. כנראה לשווא. לפחות תפנה אותי למקורות שלך בסנטולוגיה (אם הספרים לא סודיים עדיין ולהדיוטות שאינם נמנים על צאצאי הטיטאנים מותר לעיין בהם) התגובות הסנטולוגיות לכול מה שקשור לפסיכיאטריה ופסיכולוגיה נשמעות כמו תוכי פרסברטיבי (עוד מושג מפוצץ שבטח לא אומר לך דבר) שזה כבר גם מעייף, גם משעמם וגם "חדשות ישנות" כדבריך. הגיע הזמן להתעדכן, רון "הבוס הגדול" מת וכבר הומצא האינטרנט מאז

22
בסופו של

למר אסף: אתה פשוט לא יודע על מה אתה מדבר. "צדיק באמונתו יחיה", המשך להאמין שתרופות הגורמות לרעידות בידיים אינן תרופות נגד דיכאון וכי כיום, כנראה כך אתה סבור, תרופות אלה 'יצאו מהתקן'. שוב, אתה מכיר כנראה איזה תאוריות מחקרים תאריכים ושמות של מגזינים צבעוניים, אך אינך מכיר את המציאות ואינך רוצה להכיר בה. אכן אין עוד מה לומר. שמענו גם שמענו על אנשים מקובעים, וכנראה שמספרם של אלה כיום אינו שונה מאשר בעבר 'הפרימיטיבי'. אפשר להשתמש במונח פרסברטיבי עם או בלי תוכי, מבלי להבין שאכן הבעיה היא שהפסיכיאטריה הפסיכולוגיה וייצור התרופות האינטרסנטי קרובים למדי לסנטולוגיה, וזה היה צריך להדאיג אותך אבל זה לא.

23
אסף

אני לא מבין אותך. מדוע להאמין ל"60 דקות" ולא ל"לאנסט" ובכלל, למי אפשר להאמין?. אני תמים כי אני מאמין לגוף כמו ה F.D.A שאישר את התרופות ומצא אותם אפקטיביות יותר! מפלסבו?. גם להם אינך מאמין?, למי אתה כן מאמין??. מה יש לך נגד פסיכולוגים?,באיזה זכות אתה מבטל בהינף יד גוף ידע של 100 שנה?, פסיכולוגים לומדים יותר מ 6 שנים ומתמחים עוד 4 כולל בחינת התמחות מפרכת. מי שמך לזלזל בעיסוקם כך?. כול הג'יבריש על חדירתבצע כסף וקפיטאליזם לכול תחום ועניין הוא נכון בחלקו אבל לא רלוונטי בכלל לדיון הספציפי. נקודה נוספת שכדאי לך לדעת, התרופות לא "זהות" שכן יש עליהן פטנט (תרופות "אתיות") של 15 שנה בד"כ ולא ניתן להשתמש בחומר הפעיל בתרופות אחרות עד תום התקופה ואישור לגנריקה. אתה נשמע כמו חבר של "האח הגדול" (לא מערוץ 2, מאורוול) , "ידע הוא איוולת, בורות היא כח, דיקלום הוא יצירתיות נעלה" כדאי לך גם לעיין במגזינים יפים, אולי תלמד משהו.

24
בסופו של

באמת אינך מבין שמדובר על אותו עקרון? של ניסיון של יצרנים להשתמש אמנם בחומרים אולי שונים, בהרכב שונה, על מנת לענות על אותה תיאוריה - תמיד מדובר על תגבור הסורוטונין במוח באמצעות מנגנון שלא פוצח. לאור מצב תקוע זה, בהתחשב בניסיון של קרובים לי במגוון תרופות "נוגדות דיכאון", מתוך ידיעת הצורך של היצרנים במסקנות מחקרים, אני אומר שאין אפשרות להאמין במחקרים הללו כאילו היו דת, בעוד מחקרים שנעשו על פי אותם עקרונות מחקר בדיוק השיגו מסקנות הפוכות, שעולות בקנה אחד עם המציאות אותה חוויתי. הטיעון החזק ביותר שלך הוא מדוע מנהל התרופות האמריקני אישר את התרופות. באמת אין לי תשובה על כך, אבל המציאות שאני מכיר מדברת בעד עצמה. מעניין אגב, שלא נערך עד היום עד כמה שידוע לי, מה שמכונה 'מחקר סטטיסטי' שבודק מה אחוז המטופלים שהתרופות הללו הועילו להם, ומה שיש זה סיפורי לקוח, ממש כמו שמייצרת נניח ג. יפית נדמה לי שמה, או פרסומאי אחר, ואלה כפי שהבנתי, מוצגים בירחונים מדעיים בליווי צילומים יפים.

25
אסף

ראשית, לא נכון!. שקר, גם אם חוזרים עליו 50 פעם, לא הופך לאמת. סימבלטה, רמרון, אפקסור, וולבוטרין, נוגדי מ.א.ו ו"טריצייקלים" אינם זהים בפעולתם לתרופות S.S.R.I ראעבק, תקרא אפילו בויקיפדיה. שנית, לי יש חברים שתרופות נגד דיכאון מאוד עזרו להם, אז מה?. מה זה אומר?, אתה מבין את ההבדל בין אנקדוטה למחקר?. חברות התרופות רחוקות מלהיות צדיקות, יבוא יום ומעלליהם עוד יחשפו, כול אחת מנסה לקדם את המרכולת שלה ואכן אחוז המשתמשים בתרופות נגד דיכאון וחרדה גבוהה מדי. אני איתך כאן. הם גם לא "מרפאות" אלא ממסכות על הסימפטומים. מכאן ועד לומר שהן לא יותר טובות מפלסבו המרחק גדול. חוץ מזה יש פסיכיאטרים מחורבנים, פסיכולוגים גרועים ורופאי משפחה נגרים. יש גם ארכיטקטים לא מוצלחים, רופאי שיניים שיכורים ושוטרים מושחתים, אז מה?. זה פוסל את התחומים כולם?

26
אסף

דיכאון זה סבל נוראי (כמו הפרעת אישיות גבולית, בוא נחזור למאמר, בכול זאת אנחנו מתדיינים בטירטוריה שלו..) והתרופות לא עוזרות לכולם, לרגע לא טענתי שכן ולעיתים צריך להחליף תרופות שוב ושוב. לעיתים אגב, הדיכאון לא חולף, הוא מחלה כרונית (ראה צ'רצ'יל, וירג'ינה וולף ואחרים) יש לך רעיונות יותר טובים מפרמקולוגיה ופסיכותרפיה לאיך להיפטר ממנו?

27
בסופו של

נו טוב, אינך מבין כנראה שהעיקרון עליו מסתמך ייצור התרופות הללו הוא אותו עיקרון. יש כאלה שרצוי היה שידעו דווקא פחות פרטים, על מנת שיבחינו בעיקרון. אין צורך כאמור לבדוק אופציה אחרת כלשהי מאז שנות השבעים, מפני שהצורך של הסובלים מדיכאון מספק ביקוש, ואפקט הפלצבו בחלק מהם מספק ריפוי, לפחות לצורך הצגה כאילו התרופות יעילות מבחינה רפואית. גם אין פה בעיה אישית של פסיכיאטר או פסיכולוג זה או אחר. זו בעיה של דיסציפלינות שאינן מדעיות, ושלא הצליחו עד היום לבסס לעצמן תשתית מדעית. לגבי הפסיכולוגיה, כעבור כ 100 שנה זה אומר דרשני. יתכן שאין כול רע באדם ידידותי שמשוחח בתשלום עם 'מטופל', אך לא נכון לנפח זאת מעבר למה שזה, מה גם שיש פסיכולוגים מזיקים, נתקלתי בכך. אז מוטב לא לספק להם הילה מקצועית שבעצם אינה מבוססת. כמובן, ההשקעה הציבורית בלימודיהם של אנשים אלה ענקית, וללא הצדקה. הפסיכיאטריה אולי קיימת פחות זמן, מכול מקום אין לה ביסוס מדעי ממשי. זו עובדה, ולכן פסיכיאטרים נתפסים להבטחות כגון: "זה ירפא אותך (כדי לעודד את רוחו של המטופל) או: "אני יודע שאתה תנסה להתאבד (הבטחה שיכולה להיות מופרכת באותה מידה כקודמתה, ושאין לה כול בסיס מדעי)", ומה הם יכולים לעשות? המקצוע שלהם אינו מבוסס עובדתית ומדעית, אז נדחקים לאחיזת עיניים.

28
אסף

אני לא יודע למה אתה קורא "תשתית מדעית". פסיכולוגיה היא בתחום מדעי החברה ואפשר להתווכח על "מדעיותם" של מדעים אלו. פסיכיאטריה למיטב ידיעתי היא חלק מתחום הרפואה שנחשב כ"מדע" מתחום מדעי הטבע והחיים. אפשר גם להתווכח על יעילותם של אנטיביוטיקה וכימותרפיה, נו, אז מה?. צר לי שההתנסויות שלך עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים היו לא מוצלחות (יש לי תחושה, שזה עוד בלשון המעטה) מבלי להכנס לרמה האישית ולסיפור חייך, מהיכרות אישית, יש גם פסיכיאטרים ופסיכולוגים נפלאים , שעושים הרבה יותר מ"להקשיב". גם יודעים להתאים תרופה ומינון נכון לאדם (פסיכיאטרים). דבריך פותחים הרבה דיונים על איכות השרות הציבורי, הרפואה הציבורית, מהו "מדע", השפעת אינטרסים כלכליים על קבלת החלטות, שליטת התאגידים בחיינו ועוד.. אני מניח ש"אלכסון" שהוא באמת מרתק ויוצא דופן בשיממון האינטלקטואלי של חיינו בכלל ואתרי רשת בעברית בפרט, עוד יעסוק בהם, אבל לא כאן בדיון הזה המקום.

29
בסופו של

זה לא עניין אישי כלל. כאמור מדובר על תקפותן של שתי הדיסציפלינות הללו. ברגע שאתה מדבר על "תרופות ומינון נכון", נראה שיש לנו את אותו קיבעון ללא נכונות לבדוק מה ערך התרופות, ולא אטעה בקביעה שבקיבעון הזה ניחנים כול הפסיכיאטרים, מאחר והם מתפרנסים על בסיס התרופות הללו, ומהו לעניין זה "שירות ציבורי", האם כוונתך לפסיכיאטר שנוטש את מחלקתו על מנת לקבל לקוחות בקליניקה, האם זה "שירות פרטי" או ציבורי" - מדוע אתה חושב שיש הבדל ממשי ביניהם מבחינת התועלת ל'מטופל'. העובדה שקיימת תהייה בעניין מקצועות נוספים, האם הם מבוססים על עובדות, אינה אומרת שיש להגדיר כמקצוע תחומים שבוודאות נטולי תשתית מדעית. מדוע בדיוק להחמיר את המצב? יועיל מעט לפתוח את הראש, דברים מעוותים אינם מחויבי המציאות. ישנם פסיכולוגים בוודאי חביבים מאוד, אינך מבין שחביבותם אינה מקצוע, ומעבר לזה אין לפסיכולוגיה מה להציע במיוחד. לגבי פסיכיאטרים- כאמור קיומם מבוסס על תרופות החשודות שאינן תרופות, עד כדי כך הם מוכנים לרדת. כמובן, הם יכולים לסמוך עליך ודומיך, בהתיימרותם המקצועית.

30
אסף

מיצינו, עייפתי לדבר אל הקירות ולקבל שוב ושוב את אותה התגובה ב"קופי-פייסט". פארנויה אינה מחלה, סכיזופרניה היא המצאה, דיכאון הוא בר חלוף, תרופות הן פלסבו עם תופעות לואי, פסיכולוגים הם "אנשים חביבים" שמקשיבים ותו-לא, פסיכיאטרים הם נוכלים מטעמם של חברות התרופות ובמגזינים לרפואה יש תמונות צבעוניות וסיפורי מעשיות. שנה טובה, רק בריאות וחו"ח שלא תזדקק "לאנשים החביבים" שלומדים (מה בעצם?) ע"ח הציבור שנים רבות של שום דבר, ל"פסיכיאטרים השרלטנים" שמשווקים תרופות עבור מזימות תאגידי התרופות ול"תרופות חשודות" שלא עושות דבר למעט רעידות בידיים (על חשק מיני זיקפה עוד לא התחלנו אפילו לדבר) החיים מעניינים בעולם הקונספירציות של "לה-לה לנד"

31
בסופו של

אכן אין טעם בניסיון לבקע את תמימותך. ניסיונך להקצין את הדברים על מנת "להוכיח" את צדקתך, רק פוגע באמינות דבריך.. איש לא טען שאין 'מחלות נפש' (אגב, שם ספרותי המעיד על אי ידיעת התופעה ועל אי הבנתה). איש לא טען שהפסיכיאטרים בהכרח נוכלים, הם נתפסים למציאות נוחה ששכרה בצידה, העובדות לא חביבות עליהם נכון לרגע זה, כי הן ממש הרסניות למקצוע, אז להרחיקן מהתודעה, מה רע? הכול אוקיי, מה גם שאנשים כמוך אינם מוכנים לבדוק, ונאחזים בנוחיות המוכרת.

32
אסף

בכול הדיון הארוך הזה, לא הבאת הוכחה אחת, אסמכתא אחת, מאמר אחד להוכיח את טענותיך. זילזלת בפסיכולוגים, בזת לפסיכיאטרים, ביטלת במחי יד מגזינים לרפואה, טענת שתרופות נגד דיכאון הם המצאה קפיטליסטית מרושעת. טענת שאין סטטיסטיקה על מספרי מטופלים שאכן נעזרו בתרופות- אגב, קישקוש מקושקש ובורות לשמה, תקרא אצל קפלן, אצל "קפלן וצדוק" באתר של NHI (נשיונל הלס' אינסטטיוט)ועוד באלף מקומות אחרים. . "אנשים כמוני", לפחות מבססים את דבריהם על רקע אקדמי בנושא, ידע, השכלה, קריאה מרובה של עשרות מאמרים בתחום ולא על קלישאות שיטחיות, הגיגים ילדותיים ותאוריות קונספירציה פסאודו-מרקסיסטיות מהסוג שאתה כ"כ אוהב ונותנים לך תחושה של "דון-קישוט" מודרני

33
בסופו של

נו טוב. אינך מוכן להתייחס למציאות. עדיף לך כנראה לחיות בעולם המגזינים האקדמים, בלי שהמציאות תפריע לך. הסברתי לך שהמחקרים הללו עונים על צרכי החברות הכלכליות, ולכן יש להתייחס ברצינות יתר למחקרים שהשיגו תוצאות הפוכות (דווקא הפניתי אותך למראה מקום לא מכובד, מה לעשות). בעניין המחקרים הסטטיסטים שלא נערכו, לא דיברתי על תוצאות מחקרים שכללו אוכלוסייה מוגבלת מספרית, אלא לאיזשהו מחקר כולל. זה כנראה לא נעשה, אמנם גם מסיבה שקשה מאוד לבצע זאת, אנשים לא בהכרח מוכנים לשתף פעולה, אבל הקושי הזה דווקא מועיל מאוד ליצרני התרופות ולשרתיהם הפסיכיאטרים. אתה סבור כמובן שהם מלאכים (להוציא אחדים או חלקם), אין לך יכולת להביט מן הצד בתהליך חברתי ולא אישי, זה לא חריג, אתה עם הרוב. בעניין 'הקפיטליזם המרושע שמייצר פיקציות נגד דיכאון' אתה מזכיר לי סבתא שמתבטאת ממש כך, כי היא עוד חיה במאה ה 19. ישנם גורמים חזקים מאוד שקשה להם מאוד להימנע מלנקוט צעדים רווחיים, כי המוסר, מה לעשות, לא תמיד קובע בבנק. אין דבר, הכול טוב.

34
אסף

כן , נכון, הבאת. תמשיך להיות ניזון מ"יו-טיוב" , יש שם גם הרבה מידע על נחיתות של חייזרים, עבמי"ם, מפלצות מלוך נס ותמונות של "יאטי" איש השלג. הכול אמת לאמיתה, גם התיאורים על מלחמת "גוג ומגוג" הקרבה. אולי תגלה בזה עניין. לגבי הפסיכיאטרים, רובם רחוקים מאוד מלהיות מלאכים. לא אמרתי גם שהתחום הזה מפותח ומתקדם, רחוק מאוד מזה, מחלות ניוון נרולוגיות (עדיף בהרבה על "מחלות נפש") לא מובנות עדיין לעומקם בדיוק כמו חקר המח שיחסית נמצא עדיין בחיתוליו. אני מציע לך לא להיות ניזון מיו-טיוב ומ"שישים דקות". נכון שז'ורנאלים ברפואה לא נקיים לגמרי מאינטרסים ועדיין, הם עולים אלף מונים על המקורות "האלטרנטיביים" שלך. בכול זאת, כשאתה חולה, אתה הולך לרופא ולא למכשף וודו או שאמן אוברג'ני (אני מקווה כך לפחות)

35
בסופו של

כפי שהסברתי לך, הסרטון מהיוטיוב במקרה זה, הוא רק מראה מקום לאנשי מקצוע נחשבים, המתבססים על מחקרים שנערכו לפי השיטה הקונבנציונלית המוכרת, שאת עקרונותיה הם הסבירו. הם לא המציאו שום דבר. מעניין שאינך מוכן בשום אופן לבדוק את המידע הזה, פן ייפגע עולמך המוגן והמלאכותי. מעניין גם, שלא הצלחת עד היום ללא עזרתי, לקרוא אף מחקר שסותר את התוצאות החביבות עליך. אני מסכים שהפסיכיאטריה אינה מפותחת בלשון המעטה, אבל הבעיה היא שעד שתתפתח ונקווה שיום אחד זה יתחיל לקרות, יש לנו אכן תחום שרלטני, על התוצאות החמורות הנובעות מכך, הן לגבי המטופלים, והן מבחינת ההשקעה הכלכלית הציבורית.

36
אסף

נו באמת.. על תרופה בשם "אדורנקס", שמעת?. מסתבר שהתרופה הזאת, כביכול תרופה מדור חדש נגד דיכאון, לא עמדה בדרישות הסטטיסטיות הנדרשות לאישור רשות התרופות האמריקאית (יתרון על פלסבו) ולכן הוסרה מהמדפים. נכון הדבר גם לגירסה הגנרית של טבע לתרופה "בופיריון". איך זה מסתדר עם התאוריות שלך על כך שלכול התרופות אין יעילות מוכחת על פני פלסבו, רק אלוהים יודע. לפי ההגיון שלך, היו צרכים להשאיר ברפרטואר גם אותם, בלוא הכי, הכול חרטא והולכת שולל. אבל למה לבלבל אותך עם עובדות?. ראית כתבה ב"יו-טיוב" לקריין היה קול סמכותי ואולי אפילו דר' אוז , הרופא של אופרה, התראיין בכתבה. אני מעדיף להמשיך לקרוא באתר של F.D.A N.I.H MAYO CLINIC ואפילו חוות דעת של משתמשים ב"דראגס.קום"

37
בסופו של

אני מנסה להסביר לך שאין זו תאוריה שלי כלל וכלל. ראוי לבדוק את הטענה הזו, בהתחשב בהישגי התרופות הללו במציאות (ולהניח בצד כרגע את סיפורי הלקוח, ואת האמונה מסיבות שונות ש'זה עוזר', וגם להניח לרגע למחקרים שתואמים את צרכי היצרנים). הסכמתי שהעובדה שהתרופות הללו קיבלו את אישור מנהל התרופות האמריקני היא אכן טיעון חזק לטובתן. ובכול זאת צריך לבדוק בראש פתוח, מאחר והעדויות בשטח אינן תומכות ביעילותן (אמנם השטח מושתק ואין לו ביטוי), ומאחר וקיימים מחקרים סותרים לגביהן (מחקרים לפיהם יעילותן זהה לפלצבו), טענה הנמשכת מאז שנות השבעים, הנתמכת כאמור במחקרים בעלי תוצאות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרס של חברות ענק כוחניות. בצרפת למשל מעריכים ש 90% (!) צורכים תרופות נוגדות דיכאון. האין זה צורך אנושי להאמין שנמצאה תרופה למצוקה מקיפה כזו? האם לא סביר שיימצא 'המושיע' שיספק אותה. אין כול רע בבדיקת הדברים, עצוב להתרשם שאנשים שאולי אינם מפיקים כול תועלת ממכירת התרופות הללו, מתנגדים לכך בקיצוניות כזו.

38
אסף

הפאזה הרביעת באישור תרופה ע"י ה F.D.A כולל בדיקת יעילות התרופה לאורך כמה שנים באמצעות ראיון משתמשים וקבלת חו"ד איך התרופה עזרה להם לאורך זמן וברטרוספקטיבה. במידה התוצאות אינן עולות בקנה אחד עם ממצאי השלב השלישי, התרופה מוסרת מהמדפים. איך זה מסתדר עם "השתקה" אינני מבין. לא טענתי שאין מחקים המוכחים ש"אין הבדל מפלסבו". אז מה?. כדי לאשר את התרופה, נדרשים יותר מחקרים שמוכיחים את ההיפך.כמו שכבר כתבתי. תרופות שהוכחו כלא יעילות מוסרות. "תהליכים חברתיים", קונספירציות כלכליות, ושאר עניינים אפלים רלוונטיים לסרטי ג'יימס בונד, ספרי הארלן קובן וגוז'ף פיינדר, לא לאישורי תרופות. מילא, אם היית טוען שהרבה צרכנים מאובחנים כחולי דיכאון בטעות ולא באמת מרוויחים מהתרופה. את זה עוד הייתי יכול להבין. זה מעולם לא היה הטיעון שלך.

39
בסופו של

מה ז"א "ראיון משתמשים"? באמת אינך מרגיש כבר, ש"ראיון משתמשים" נוסף על הבעייתיות העולה ממושג כזה, מסתמך על דברי הוואי של אנשים שאולי נהנים במיוחד להיחשף, והוא לחלוטין קלוט מן האוויר, לא פחות ולא יותר מתוכנית טלוויזיה כזו או אחרת, כגון אשתו של מאמן הכדורגל מראיינת וכו'. אני חושב שהתעקשותך על שלום הדיסציפלינה והתרופות המהוות עבורה בסיס הכרחי לרווחיה הכספיים, נובעת אולי מכך שגם אתה מתפרנס ממנה.

41
עדיה

".אבל עדיין נדמה שהורים מתעללים וחוויות ילדות טראומטיות אחרות משפיעים על ההפרעה. ומספר גדול של אנשים בעלי מבנה אישיות גבולי אכן חוו מקרים של התעללות פיזית או רגשית בעברם, אף על פי שייתכן שאלה תוצאה של המזג הבעייתי, ולא הסיבה לו..."
באמת שלא הבנתי איך מזג הוא סיבה להתעללות פיזית מינית או רגשית. או סיבה להתרחשויות טראומטיות.
2. זה, וההתיחסות השטחית לעובדה שמדובר על רוב מובהק של נשים המאובחנות על ידי גברים (או, במסגרת הכללים של מקצוע גברי ברובו) מקיימים דמיון מטריד להתיחסות של פרויד למטופלות שדיווחו על תקיפה מינית כנשים היסטריות, שהתבלבלו, ובעצם היו להן פנטסיות על אונס, במקום טראומות ופגיעות חמורות ומציאותיות ביותר.
אם אתם זקוקים להוכחה למטען הבעייתי מבחינה מגדרית בכתבה זו, אנא שימו לב למספר הגברים המצוטטים כאנשי מקצוע מומחים בתחום, ואת המקום שקיבלה האישה, המצוטטת כמאובחנת בהפרעה.
3. בעיני נדרשת רמה גבוהה יותר של ביקורתיות, כאשר עוסקים בכתיבה על עניין כה טעון ושנוי במחלוקת מבחינה חברתית. אני בטוחה שאינכם רוצים להיות שופר לקולות שמשתיקים נפגעות התעללות, מתעלמים מיחסי הכוחות החברתיים המורכבים שמאפשרים להתעלם מהבעיה החברתית, ולעביר את מרכז השיח לפתולוגיזציה של נפגעות תקיפה מינית והתעללות. זאת על פני דיון רציני ומעמיק על הבעיה החברתית של התעללות בקטינים וקטינות, המורכבות והקשיים בטיפול בהם, והסטיגמטיזציה שלהן במערכות האמונות על הסיוע להן.

42
אסף

יעל, מה היחוד של ה D.B.T מול שיטות טיפול אקלקטיות המשלבות תובנות רגשיות דינמיות עם עבודה קוגנטיבית ועיסוק בסוגיות התנהגותיות?. אין היום טיפול "דינאמי" נקי או C.B.T נקי. הבחנה טהורה נכונה רק לאקדמיה. בפרקטיקה כמעט כולם אקלקטיים. אם כך, אשמח לשמוע הרחבה על ייחודה של הגישה של מארשה לינהן מול אקלקטיזם, אם ניתן. תודה

44
חנה פלגי

התרשמתי מאוד מהכתבה ומהתגובות והמענה להן. אני מבקשת ליצור קשר ולהציל ממוות נערה בת 16 חיזרו אלי אם הנכם יכולים לסייע. ארצה לשמוע עוד על הטיפול ומטפלים בצפון. דחוף ביותר.
האם גם כאשר המטופל אינו מוכן לשתף פעולה ניתן להביאו לשיתוף פעולה?