מבטו של היהודי

מדענים רבים בני המאה ה-19 טענו כי לא זו בלבד שהיהודים נראים אחרת, אלא שהם גם רואים אחרת. ומה חשבו על כך המדענים היהודים?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

בשלהי המאה ה-19 מתרחשים בכמה מרחבים תרבותיים, לרבות במדע, שינויים בתפיסת טבעו המיוחד של הגוף היהודי. השפעת הפנטזיות על אודות טבעו הביולוגי של היהודי – הגוף, הנפש והרוח היהודיים – נוכחות בהתפתחות הפסיכואנליזה. טבעו המיוחד של היהודי, המחלות והמעשים הסוציופטיים המיוחסים לו נוכחים כמעט בכל מקום בתרבות הכללית של המאה ה-19. אין זה מפתיע שהיהודי נתפס מבעד לפרדיגמה השלטת של סוף המאה ה-19, שכן התקופה הביאה לביולוגיזציה של כל זירות התרבות. גם אם לא נוסחה במפורש, הבעיה האפיסטמולוגית-מדעית המרכזית שעמה נאלצו להתמודד הביולוגים ומדעני הרפואה היהודים בשלהי המאה ה-19 הייתה זו: כיצד ניתן להיות מושא מחקר פוטנציאלי ובעת ובעונה אחת להיות גם הצופה החוקר את המושא הזה; כיצד ניתן להיות מטופל ורופא. הבעיה הזו התעוררה בעיקר בווינה, שם שמה "האסכולה הווינאית השנייה" דגש על תפקידו המרכזי של הרופא כמדען ועל תפקידו הבלתי תלוי והניטרלי של הרופא-מדען כמאבחן מחלות.

היות יהודי הוא דבר מה שאי-אפשר לבטלו. אם לצטט שוב את דבריו של יוהאן יאקוב שודט (Schudt):

את העם היהודי קל כל כך לזהות, כך שבתוך אלף איש ניתן מיד לזהות את היהודי.

גרסתו של יוהאן פרידריך בלומנבך (Blumenbach) לרעיון זה היא כדלקמן:

אפילו ההדיוט יוכל לזהות את גולגלתו של היהודי באוסף הגולגולות שלי.

חוקר האנטומיה ההולנדי פיטר קמפר (Camper), הסנגור הגדול של רעיון שוויון הגזעים, גם בשעה שעמד על טבעה היחסי של הפיזיוגנומיה של היהודי ההולנדי, טען שהלה נראה "שונה" משכניו אך התקשה לאתר בדיוק את השוני. קמפר לא היה בטוח מהיכן השוני הזה נובע, אך סבר שאינו נובע מ"אפו" של היהודי:

לא קיים לאום קל לזיהוי כמו זה היהודי: גברים, נשים, ילדים, גם ביום היוולדם, נושאים את חותם מוצאם. שוחחתי על נושא זה תכופות עם צייר הנושאים ההיסטוריים הנודע בנג'מין וסט (West), וסיפרתי לו על קשיי בזיהוי מהותו הלאומית של היהודי. לדעתו, מהות זו נמצאת בהכרח בקימור האף. אינני מכחיש שלאף יש חשיבות רבה ושהוא דומה לצורת אפו של האדם המונגולי (אשר בו צפיתי לעתים קרובות בלונדון, ואף יש ברשותי מסכת גבס של פניו), אך אין זה מספק אותי. מסיבה זו סבור אני שהצייר המפורסם ג'ייקוב דה ויט (De Wit) צייר גברים מזוקנים רבים בחדר האסיפות של המועצה הפנימית [באמסטרדם], אך אף לא יהודי אחד.

ההשקפה הזו ממשיכה להתקיים, בצורות שונות, גם אצל צ'רלס דרווין, אשר היה סבור שהיהודי מציג "מראה אחיד" שאינו תלוי במיקומו הגיאוגרפי. אם תנסה לשנות את היהודי מבחוץ, כלומר את הגוף היהודי, כל מה שיקרה הוא שהיהודי מבפנים ישתמר ויופיע, או יתגלה, תחת עינו המקצועית של המדען אשר הוכשר לחשוף את מה שמבדיל את היהודי מכל השאר.את היהודי ניתן היה לזהות באופן מידי. פרנסיס גאלטון ניסה ללכוד את ה"פיזיוגנומיה היהודית" בסדרה של תצלומים מורכבים (composite photographs) של "נערים יהודים בבית הספר החופשי 'בל ליין' (Bell Lane)".

הטיפוס היהודי של פרנסיס גאלטון

הטיפוס היהודי של פרנסיס גאלטון

גאלטון צילם כמה תלמידים והשתמש בטכניקה של חשיפות מרובות (multiple exposures) על מנת ליצור דימוי של "מהותו" של היהודי – לא רק של הפיזיוגנומיה שלו, אלא של טבעו ממש. כשנקרא להציג שני מאמרים בפני המכון האנתרופולוגי על "מאפייניו הגזעיים של היהודי", טען גאלטון שהניסוי שביצע לכד את "תווי הפנים הטיפוסיים של היהודי המודרני". בביקורו בבית הספר בבל ליין פגש גאלטון ב"ילדים להורים עניים, וכל אחד מהם לחוד היה בחור קטן ומלוכלך, אך בתצלומים המורכבים הללו הם לדעתי יפהפיים באופן נפלא". שם, כמו גם ב"רובע היהודי" הסמוך, הוא גילה את המבט "הקר, הסורק, של הגבר, האישה והילד", שמעיד על השוני שלהם, על הפתולוגיה הפוטנציאלית שלהם, על טבעם הפנימי. "לא היה שום סימן לביישנות במבט שלהם; מבטם אף לא היה מופתע לנוכח החדירה הבלתי מקובלת [לשטחם[. הרגשתי, בין אם בצדק ובין אם לאו, שכל אחד מהם ניסה בקרירות לעמוד על שווי השוק שלי, ללא כל עניין אחר". המבט של היהודי חושף את הפתולוגיה שבנפשו.

במפנה המאה פירש פרויד את ההשקפה הזו בדבר "חיוּת העין" של היהודי כסימן ל"התמדה המפליאה" של הפיוזיוגנומיה היהודית. בהשתמשו בתצלומיו של גאלטון, ניסה האנס פ"ק גונתר (Günther) לתאר את המבט ה"חושני", ה"מאיים" וה"ערמומי" של היהודי כנובע באופן ישיר מהפיזיולוגיה של הפנים היהודיות וכמשקף את מהותה של הנפש היהודית. את הדעה הזו ניתן למצוא כבר במאה ה-17. רוברט ברטון (Burton) כותב ב-The Anatomy of Melancholy ש"העיניים הפעורות" של היהודי, וכמוהן "קולו, הליכתו, מחוות גופו ומראהו" הם סימן ל"מחלותיו ומכאוביו" (הסמכות שבה נתלה ברטון היא מיודענו התיאולוג בקסטורף [Buxtorf]). לא זו בלבד שליהודי יש מראה יהודי, אלא שמראהו גם מסמן אותו כבעל טבע נחות יותר:

מי מאתנו לא שמע כיצד הבריות מתארות גבר או אישה שפגשו ברחוב כיהודי או יהודייה, גם אם אינן יודעות שום דבר על אודותיו או אודותיה? הערבי ברחוב שקורא 'יהודי!' לעבר ילד הממהר בדרכו לבית הספר מהווה את הראיה הטובה ונטולת הפניות ביותר לעובדה שקיימת ממשות יהודית שמופיעה בהבעה היהודית.

מבטו (gaze) של הלא-יהודי המופנה כלפי היהודי מתורגם מיידית לפעולה; מנגד, מבטו (gaze) של היהודי הופך למקבילה התפקודית של השפה הפגומה של היהודי – ה-Mauscheln.

והמבט הזה מסוכן. הגרמנים האמינו שליהודי יש "עין רעה", כפי שהעיר ס' זליגמן (Seligman). פרויד התייחס לעבודתו של זליגמן בחיבורו האלביתי (1919). הוא ציין את הפנטזיה על אודות העין הרעה, ולפיה "מי שבבעלותו דבר יקר ובכל זאת שברירי חושש מפני קנאתם של האחרים ומשליך עליהם את הקנאה שהיה חש הוא עצמו במקרה ההפוך. ריגושי לב כאלה מוסגרים דרך המבט גם אם נמנעים מלתת להם ביטוי במילים, וכאשר מישהו מתבלט מבין האחרים על פי סימני היכר בולטים ובלתי רצויים במיוחד, נוטים לייחס לו קנאה שעוצמתה אף עלולה לצאת מן הכוח אל הפועל. חוששים אפוא מכוונה נסתרת להזיק, ועל פי סימנים מסוימים מניחים שלרשות הכוונה עומד גם הכוח". כפי שחוקר החברה היהודי ג'וזף ג'ייקובס (Jacobs) מעיר בדיונו בממצאיו של גאלטון על אודות היהדותיות המוחלטת של המבט:

כסו כל חלק של התצלום המורכב A פרט לעיניים, ומובטחני שכל מי שמכיר יהודים יאמר "אלו הן עיניים יהודיות". קשה לי לנתח את ההשפעה הזו של העיניים יותר מאשר את זו של האף [...] אני מתקשה לראות את אותו חישוב קר שבו הבחין גאלטון אצל הנערים בבית הספר – בכל מקרה, אין אני מבחין בו בתצלומים המורכבים A, B ו-C. בתצלום A יש משהו חולמני או מהורהר, אך איני רואה שם את הסוחר. למעשה, כאשר הראיתי אותו לצייר חשוב שהוא אחד ממכריי, קרא הלה: "כך בוודאי נראה שפינוזה כאשר היה נער" – תובנה אמנותית זו מאוששת באופן מרשים על ידי דיוקנאותיו של הפילוסוף, אף על פי שהאמן מעולם לא ראה אף אחד מהם. אולם המבט הקר, הנוקשה מעט, בתצלום המורכב D, מאושש במידה מה את התרשמותו של גאלטון. ראוי לציין שהתצלום המורכב הזה עשוי מתצלומים של נערים בני שבע עשרה עד עשרים, אשר עוד מגיל מוקדם חייהם היו חיים של מאבק יומיומי.

עבור מדען החברה כמו ג'ייקובס, טבעו הבלתי ניתן להסבר של מבטו של היהודי מסמן את היהודי אפילו יותר מ"הנחיריות" אשר מאפיינת את האף היהודי. ההיגיון של מחשבתו שונה מזה של גאלטון – הוא מחפש הסבר חברתי למבט החטוף "הנוקשה וחורש המזימות" שראה גאלטון, אך הוא בכל זאת טוען שביכולתו לראות אותו. ה"גזע" היהודי, בדומה לאופן שבו היה נהוג לחשוב בספרות האנתרופולוגית של התקופה, לעולם לא יוכל להיות באמת יפה. המבט היהודי הוא זה שבו מתמקדים רוב המחברים. ארתור גובינו (Gobineau) העיר ש"היהודי הצרפתי, הגרמני והפולני נראים אותו דבר. הזדמן לי לבחון מקרוב יהודי מהסוג האחרון. תווי פניו וצדודיתו מעידים על מוצאו. בייחוד היו אלה עיניו שהיו בלתי נשכחות".המבט הזה תועד בפיזיוגנומיות של סוף המאה ה-19, למשל אצל הפיזיוגנום הגרמני קרל הוטר (Huter). הוטר, אמן שבהשפעת הספיריטואליזם פיתח את ה"פסיכופיזיוגנומיה" שלו, מציג טבלה של המבט אשר נעה מהצגת העין ברגע של התפיסה האסתטית  עד למבט האלים וההרסני.
מבט אחרון זה מיוחס ליהודי.

המשמעות של העיניים האלה רדפה את המדען היהודי. במאמרו "טיפוסים אנתרופולוגיים", אשר הופיע ב-Jewish Encyclopedia, מעיר ג'ייקובס שה"עיניים האלה כשלעצמן הנן באופן כללי מבריקות, ושני העפעפיים כבדים ובולטים, ודומה שהמאפיין העיקרי של העין היהודית הוא שאצל היהודי העפעף מכסה אזור נרחב יותר של האישון מאשר אצל אנשים אחרים. דבר זה עשוי להקנות לעיניים מראה עצבני וחמקני, אך כאשר האישונים קטנים וקרובים זה לזה במעין פזילה, הדבר מקנה לחלק מהעיניים היהודיות חדות וחריפות". אנטול לרוי-בוליה (Leroy-Beaulieu), בהתייחסו לתצלומים המורכבים של יהודים של גאלטון משנת 1893, כותב על "הטבע המהורהר של הפנים היהודיות; זהו אחד ממאפייניו של הגזע". בין שאר המאפיינים של הפנים האלה ניתן למנות את "העיניים הגדולות והממצמצות לעתים ואת העפעפיים הכבדים אשר מקנים לעיניים מראה סגור למחצה".

העין היהודית נראית אחרת ורואה את העולם אחרת. כאשר פרויד מזכיר את תצלומיו של גאלטון הוא גם מעלה את הדימוי הזה של היהודי. בתוך היומרה לתוקף כללי מסתתרים דימויי הגזע שגאלטון יצר במקביל לשאר התצלומים המורכבים שלו, דימויים שבהם העין והמבט היהודי מוצגים כפתולוגיים.

ההשקפה הזו מופיעה שוב במסגרת חיבוריהם המדעיים של רופאים יהודים כגון מוזס יוליוס גוטמן (Gutmann), אשר תיאר את המבנה של הפנים היהודיות וצורתן הטיפוסית כתולדה של שילוב כמה תווי פנים אשר יוצרים את "ההבעה המלנכולית ומלאת הכאב (הפנים ה'נעבעכיות')" אשר מקושרת ליהודי. עבור גוטמן, כמו עבור אחרים, ההבעה הזאת נובעת מ"ההיסטוריה הפסיכולוגית של היהודי". הרופא-האנתרופולוג הווינאי היהודי איגנאץ צולשאן (Zollschan), בחיבור שקרא פרויד, כתב ש"אי-אפשר להכחיש שליהודים יש הבעה שניתן לייצגה על ידי המילה הבלתי ניתנת לתרגום הזו, 'נעבעך'". עבור צולשאן, ההבעה הזאת משקפת את טבעו האחיד של הגזע היהודי שאותו הוא חפץ לשמר באמצעות הכלים שהעמידה הציונות הפוליטית.

גם הפנטזיה של זיגמונד פרויד על היהודי משקפת את בעיית משמעות העיניים היהודיות. פרויד מספר על חלום שחלם על תיאודור הרצל בין השנים 1905 ו-1907: "דמות מלכותית, עם פנים חיוורות בעלות גוון כהה, ומסביבן, כמעין מסגרת, זקן שחור מבריק יפהפה, ועיניים עצובות עד אינסוף. החיזיון ניסה להסביר [לפרויד] את ההכרח שבפעולה מידית לצורך הצלת העם היהודי". ההיפוך שנעשה כאן לדימוי של הפנים ה"נעבעכיות" משקף את ההיפוך של הדימוי הקלסי, השלילי, של היהודי בעל הזקן האשורי. ניתן למצוא דימויים מקבילים בסוף המאה ה-19 בעבודתו של האמן היהודי אפרים מוזס ליליאן (Lilien), אשר ביסס את הדימויים האידיאליים של היהודים אשר יצר על יהודי המזרח (כמעט תמיד בהקשר היסטורי). אכן, כאשר האמן היהודי האוסטרי הרמן שטרוק (Struck) (אשר שמו הלך לפניו בשל דיוקנאות יהודי המזרח שצייר) יצר ליתוגרפיה של פרויד, פרויד מיד עמד על כך שיש בה דבר מוכר אך גם זר:

את כל מה שיהודי בראש אני מקבל לחלוטין, אך דבר מה אחר נראה לי בלתי שייך. הגעתי למסקנה שזהו האופן המוגזם שבו הפה פתוח, האופן שבו הזקן מתוח מדי לפנים והבולטות של קווי המתאר החיצוניים שלו. כאשר ניסיתי לגלות מהיכן יכלו לנבוע תווי הפנים הללו, נזכרתי בפרח הסחלב היפהפה והמרושע, ב-orchibestia karlsbadienis שהראית לי. אפשר ליצור ככה תרשים מורכב (כפי שהדבר נקרא בפירוש החלום) של יהודי וסחלב!"

שטרוק נתן לפרויד תמונה של סחלב בפגישתם האחרונה. אך פרויד אינו מגלה לנו מה בדיוק יהודי בדיוקן הזה. וכך, חידת המאפיין החזותי של היהודי נותרת בעינה. האם ייתכן שאין אלה העיניים היהודיות? הן שונות באופן בולט מהעיניים שבתחריט שפרויד הילל. פרויד "רואה" את התחריט של שטרוק כתצלום מורכב גאלטוני, והוא מתייחס לשימוש שעשה בטכניקה של גאלטון כדגם לאופן שבו נוצרים חלומות, כפי שנראה בהמשך.

 

סחלב בלתי מזוהה. צילום: אלקנה

סחלב בלתי מזוהה. צילום: אלקנה

מבטו היהודי של הרצל ועיניו "העצובות עד אינסוף" – המבט ה"נעבעכי" – עומד בניגוד מה לפרופסור המאיים של פרויד, ארנסט ברוקה (Brücke), אשר "עיניו הכחולות הנוראיות [...] שיתקו את [פרויד] לחלוטין" כל אימת שאיחר לפתיחת המעבדה. "המבט המאיין" של עיניו הכחולות של הפרופסור הארי משקף את ההבדל בין עיניו השחורות של היהודי, אשר מורות על השוני והפתולוגיה של היהודי, לבין מבטו הבריא, העוצמתי, של הארי. אין תמה, אפוא, שכשאר תרגם פרויד את חוויית ההיראות כזרה לעולם הסימבולי של חלומותיו, הוא הפך את מבטו "הנורא" של ברוקה ל"עיניים הכחולות החולניות" שאליהן ניתן היה להתייחס בביטול: "נראה היה לי אפשרי ביותר שאנשים מסוג זה יכלו להמשיך להתקיים כל עוד הדבר לא הפריע לאיש, ושניתן היה להיפטר מהם ברגע שמישהו חפץ בכך" (שם). אך על מנת להקנות פשר לחוסר הישע הזה קושר פרויד בעולם החלומות שלו בין הדימוי של הארי חסר הישע שנדחק לשוליים לדימוי של אחד מחבריו היהודים ללימודי הרפואה שמת. היהודי והארי דומים זה לזה באמת רק כאשר הם מתים. זו הנקודה שבה מבטיהם הופכים שווים.

המבט הקליני של הרופא היהודי הופך עתה למושא של מבט המחקר. הרופא הקנדי ויליאם אוסלר (Osler) חזר לברלין בשנת 1884, כמעט כעשור לאחר שסיים את הכשרתו הרפואית המתקדמת בגרמניה. הוא מספר על:

מספר הפרופסורים והמרצים הבכירים ממוצא עברי בחוגים לרפואה בגרמניה [...] המספר הוא גדול ביותר, ואלה שהזדמן לי להכיר קיבלו את משרותיהם בזכות עבודה קשה ומכובדת; אך חוששני, ולמיטב הבנתי זהו המצב כבר עכשיו, שחוסר השקט הנוכחי יקשה אף יותר על השגתה של פרופסורה באוניברסיטה. בכל היאספות של רופאים אי-אפשר שלא לשים לב לנוכחות שמית חזקה; הדבר ניכר ביותר באגודות המקומיות ובקונגרס הגרמני לרופאים, וכן בכל חבורה של סטודנטים. כל הכבוד להם!.

למרות כוונותיו הטובות של אוסלר, הרופא היהודי שחפץ לראות את עצמו כמדען נראה על ידי המדען הארי באופן ישיר ובלתי מתווך. דימוי העיניים היהודיות מופיע בשנית במסגרת מדע הגזע. כאשר הרופא היהודי מביט במראה הוא רואה אדם המצוי בסכנה, הוא רואה את היהודי, אך הוא גם רואה את הרופא, את האיש בעל הכוח לרפא. כיצד יכול דימוי החולה להתאחד עם דימוי המרפא? כיצד יכול המבט הפתולוגי להתאחד עם המבט שמאבחן על מנת לרפא? בסוף המאה ה-19 היו אלה ההגדרות הביולוגיות של מאפייניו השונים של היהודי אשר עיצבו את האידיאה של היהודי. על המבט המדעי להיות ניטרלי. על המבט המדעי לחרוג מעבר או מעל לכל גחמה פרטית. כפי שניסח זאת ג'ורג' הרברט מיד (Mead): "המגע שיוצרים איברינו עם מושאים אחרים לעולם אינו מספיק בשביל ידע. הידע תמיד עוטה על עצמו אופי כללי. כאשר אנו יודעים דבר כלשהו ומסבירים אותו, אנו תמיד מציבים אותו בהקשר של אחידויות. חייב להיות טעם כלשהו אשר עומד בבסיסו, חוק כלשהו אשר בא בו לידי ביטוי. זו ההנחה הבסיסית של המדע". פרויד מבטא את ההשקפה הזאת בשבחים שהוא חולק ללאונרדו על "מחקרו, שלא היה מבוסס על שום הנחות מוקדמות" – זה מה שהבחין אותו, כמו את בייקון וקופרניקוס, מהמדע של ימי הביניים. זו לידתו של המדע המודרני, הניטרלי, שעמד בניגוד ל"סמכותה של הכנסייה".

החתירה לעבר הניטרלי והאוניברסלי, להסבר הכללי, היא אשר מהווה את ההיגיון שעומד מאחורי מבטו של המדען-רופא, בייחוד בעולם הרפואה האקדמית של וינה. במרכז הבנתו של פרויד את התפיסה הזאת של המדע ניצבת עבודתו של האאוגניקן הבריטי, קרל פירסון (Pearson), אשר את ספרו, Grammar of Science, קרא פרויד בדקדקנות לפני מלחמת העולם הראשונה. פירסון טען (ופרויד מתח קו מתחת למילים אלו בעותק שהיה ברשותו): "כיום אף אחד לא מאמין שהמדע מסביר דבר מה; כולנו סבורים שהוא רק מספק לנו תיאורים מקוצרים, ומאפשר לנהל את משק המחשבה בחסכנות". המדע המודרני מכשיר את "השכל לבחינה מדויקת ונטולת פניות של העובדות". "החוק המדעי מתאר, אך אינו מנחה". אך הוא גם תובע שכל המדענים יהיו שווים ו"מתורבתים": "התוקף האוניברסלי של המדע תלוי בכך ששורר דמיון בין כשריהם החושיים והתבוניים של אנשים נורמליים ומתורבתים". אך האם היהודי הוא אדם "נורמלי ומתורבת"?

המדע ו"'האוניברסליות' של חוקי הטבע, 'התוקף המוחלט' של השיטה המדעית, תלויים בדמיון שבין כשריו החושיים והתבוניים של אדם אחד לאלה של אדם אחר". אפילו אם האדם האחר הוא יהודי? מאפייניו הפוזיטיביסטיים של המדע, יומרתו לאוניברסליות, נעוצים ב"עובדה שהידע כולו אינו אלא תיאור תמציתי, והסיבתיות אינה אלא תיאור של אירועים שחוזרים על עצמם בשגרתיות". האם יכול אפילו היהודי לספק תיאורים שכאלה, שכן מבנה נפשו באמת שונה, והאופן שבו הוא רואה את העולם שונה?

מכיוון שראה את עצמו כמנתח ניטרלי של הפסיכופתולוגיות של מטופליו, הכחיש תחילה פרויד את השוני של מבטו של היהודי, אך בהמשך שִׁערך את שוני המבט וראה בו את אחד מנכסי התרפיה. שכן מבטו המיוחד של היהודי, המבט הקר והסוקר, הופך בדיוק למה שהמבט הפסיכואנליטי אינו. זהו המבט אשר פרויד מייחס למורו הצרפתי ז'אן-מרטין שארקו (Charcot), אשר השקפתו בדבר הסיכון המיוחד של היהודי לחלות במחלות נפש משקפת את הדעה של המאה ה-19 בדבר הסיכון שקיים בלהיות יהודי. בשנת 1910 פרויד כבר מכיר בקיומה של העברה נגדית, כלומר התגובה הרגשית של המטפל למטופל, שנוצרת "כתוצאה של השפעתו של המטופל על רגשותיו הבלתי מודעים" של המטפל – תגובה שעליה יש לנסות להתגבר.

אך עבור הארי, אפילו הארי האוהד, היהודי, אפילו היהודי הפסיכותרפיסט בווינה, ממשיך לייצג את הפרטי ולא את האוניברסלי. כפי שאמרה הילדה דוליטל על פרויד, הוא ניחן "בחוש היהודי המזהה את הפרטי בכללי, את האישי בבלתי אישי או באוניברסלי, את החומרי במופשט" (בשיח המערב על אודות השונה, עוד מאז פאולוס, היהודי מייצג באופן מסורתי את החומרי, ואילו הארי/נוצרי מייצג את הרוחני). כושר זה הפך את פרויד למיוחד בעיניה, אך הוא עמד בסתירה למבט הניטרלי אשר אפיין את הרופא-מרפא. אין זה מפתיע, אפוא, שפרויד בחר להציב את עצמו מחוץ לטווח ראייתם של מטופליו: "אני דבק בתוכניתי להשכיב את המטופל על הספה, שעה שאני יושב מאחוריו, מחוץ לטווח ראייתו". פרויד מסביר שלסידור הזה יש שורשים היסטוריים (במסורת ההיפנוזה), אך גם יש לו ערך פרגמטי. המטופל "חרד מכך שלא יתאפשר לו לראות את הרופא".

הגישה הזאת עשויה להיראות "מדעית". אף על פי כן, סוגיית ההיראות, ההינתנות לבחינה – אפילו על ידי המטופל – הייתה טעונה עבור פרויד במטען רגשי רב. כאשר הנס זקס (Sachs) שאל אותו על כך, השיב פרויד בחדות: "אני לא יכול לתת שינעצו בי מבט ממושך (anstarren) במשך שמונה שעות ביום". הוא לא יכול היה לשאת בחינה מדוקדקת כזו, כמו בחינת גאלטון את אישוני היהודים בבית הספר החופשי.

האפשרות לבחון אחרים קשורה לאפשרות ההינתנות לבחינה על ידי אחרים. המדען, כדוגמת גאלטון, צמצם את מבט היהודי למושא של מחקר. מבטו של היהודי לעולם אינו ניטרלי. הוא משנה את צורתו במסגרת שיח הפסיכואנליזה והופך לגורם חיובי ופרודוקטיבי, אך רק באורח מטפורי. זהו מבט אשר מבנה את הפסיכואנליזה. היהודי הקרואטי ויקטור טאוסק (Tausk), אחד מחסידיו המוקדמים ביותר של פרויד, דיווח ללוּ אנדראס-סאלומה (Andreas-Salomé) "על מעורבותם הכמעט בלעדית של היהודים בהתקדמותה של הפסיכואנליזה. היה זה מובן, הוא אמר, שניתן לראות את המבנה באופן ברור יותר דרך קירותיהם של ארמונות עתיקים ומטים ליפול, ושניתן לזכות בתובנות שנותרות חבויות בבתים נאים וחדשים בעלי חזיתות חלקות, המגלות רק את צבעם וצורתם החיצונית". טאוסק אף האמין בתוקף שליהודים הייתה נטייה לפתח נוירוזות. לדעתו, היה זה "המבנה הנפשי המשותף הזה" שהפך אותם לפסיכואנליטיקאים טובים יותר. מבטו של היהודי היה מבטו של הרופא היוצא מן הכלל; היפוך פשוט זה של "המבט הקר, הסוקר" של היהודי הפך את מה שהאאוגניקן הגדיר כפתולוגי ליתרון אבחוני.

המשמעות שהקנה המודל המדעי למבטו של המדען מופיעה שוב במסגרת הרטוריקה של הפסיכואנליזה. עבור פרויד, תצלומיו של גאלטון הפכו למודל המרכזי שבאמצעותו ניתן להמחיש את האופן שבו פועלים כוחותיה הבלתי נראים של הנפש. הוא משתמש בתצלומיו של גאלטון כדגם להסברת מנגנון החלום. פרויד היה מודע היטב לשימוש שעשה יוסטון סטוארט צ'מברליין (Chamberlain) בתצלומים מורכבים כאלה כהוכחה מרכזית לטבעו הבלתי משתנה של הגזע.

פרויד ב-1922. צילום של מגזין LIFE.

פרויד ב-1922. צילום של מגזין LIFE.

המודל הגאלטוני מאוזכר בהקשר אחד מסוים. פרויד מספר על חלום שבו פני דודו, יוזף, מונחים על גבי אלה של חברו ר', והדבר דמה "לאחד מתצלומיו המורכבים של גאלטון. על מנת להבליט את הדמיון המשפחתי, נהג גאלטון לצלם פנים אחדות על אותו הלוח". פרויד מזכיר את הטכניקה הזאת באופן הכי ניטרלי שאפשר. אך על דודו היהודי של פרויד הוּמטה חרפה, שכן הוא נאסר בגין סחר ברובלים מזויפים ב-1866, מעשה שבו ייתכן שהיו מעורבים גם אביו ואחָיו למחצה המבוגרים יותר של פרויד (אשר היגרו אז לאנגליה). התהליך הזה, אשר מופיע בחלומו על "הדוד בעל הזקן הצהוב", "מערב את התהליך שבאמצעותו יצר גאלטון דיוקנאות משפחתיים, כלומר על ידי הקרנת שני דימויים על לוח אחד, כך שהיבטים מסוימים המשותפים לשניהם מתבלטים, ואילו אלה אשר אינם תואמים זה את זה מבטלים זה את זה ונעלמים בתמונה". החלום הזה היה תוצאה של תקרית אנטישמית מסוימת. חברו של פרויד, ר', רופא העיניים לאופולד קוניגשטיין (Königstein), נכשל בקבלת משרה אקדמית בפקולטה לרפואה מכיוון שהיה יהודי (פרויד עצמו היה מועמד למשרה באותו הזמן, והיה בטוח שלא יזכה בה מאותה הסיבה).

בדחיסת הדימויים הגאלטונית, היהודיות של דודו של פרויד ושל חברו, שמודגמת על ידי הזקן השחור, נעלמת. הזקן "הצהוב" הוא בעת ובעונה אחת סימן להזדקנותו של היהודי (אליבא דפרויד, שערו של היהודי הופך תחילה אדמדם, בהמשך צהבהב, ולבסוף אפור) וסימן לארי החבוי בתוך היהודי. באופן מסורתי, השיער השחור מסמן את היהודי:

שערם של היהודים הקדמונים היה באופן כללי שחור [...] בכל מקרה, השיער השחור נתפס כיפה מאחר שהצבע השחור היה הכלל, ואילו שיער בהיר או בלונדיני יצא מכלל זה [...] בקרב היהודים צבע השיער משך תשומת לב מיוחדת, מכיוון שאף על פי שלרובם יש שיער שחור, ישנם גם רבים בעלי שיער בלונדיני או אדמוני [...] יש המאמינים שהדבר הוא תוצאה של האקלים והסביבה [...], ואילו אחרים מייחסים תופעה זו לערבוב של גזעים, בפרט לחדירתו של דם ארי ליהדות המודרנית.

לדעתו של האנטישמי של אותה התקופה:

הנער היהודי בעל השיער השחור אורב [...] ואושר שטני על פניו [...] לנערה התמימה, שאותה הוא מזהם בדמו, ובזאת קורע אותה מאת בני עמה.

ופרויד רואה את עצמו כ"יהודי בעל שיער שחור": "נדמה שהגחתי אל העולם ועל ראשי סבך כה גדול של שיער שחור, עד שאמי הצעירה הכריזה שאני ילד מוּרי קטן". פרויד רואה את עצמו הן כיהודי והן כשחור; כאדם המסומן גזעית באופן הדומה לגיבור הראשי של הדרמה Fiesco מאת פרידריך שילר (Schiller), שממנה הוא מצטט באותו הקשר. בשנים שבין שתי המאות יכול היה היהודי הווינאי לראות את עצמו כשחור ויחד עם זאת לא לסבול מרגשי נחיתות בשל כך. איגנאץ צולשאן מקבל את טבעו השחור של היהודי. בעקבות תומס האקסלי (Huxley) הוא חילק את כל הגזעים ל"קסאנטוכרו (xantochroe)" (בהיר) ו"מלאנכרו (melanchroe)" (כהה). היהודים שייכים לקבוצה השנייה, אך גם השוודים. זהו סימן אשר חוצה את קווי ההבחנה המסורתית אשר מפרידה בין היהודי לארי.

בשנות ה-40 של המאה ה-20, אוטו פניכל (Fenichel), אחד מתומכיו היהודים האורתודוקסיים ביותר של פרויד, אפיין את ההשקפה האנטישמית ככזו השמה דגש על "התכונות ה'גזעיות' התרבותיות או הפיזיות של היהודים. השיער שלהם הוא לרוב שחור, גם אם עורם אינו שחור; יתר על כן, מנהגיהם והרגליהם זרים, שפתם זרה, ופולחנם הדתי זר. הזרוּת הזאת משותפת להם ולארמנים, לשחורים ולצוענים". ההכחשה הזאת של "טבעו השחור" של היהודי משקפת את הכוח שהיה למשמעות של צבע עורו של היהודי – בייחוד בקרב יהודים גולים באמריקה – וכן את השאלה המרכזית של נראוּתו של היהודי והינתנותו לשינוי. מה שראוי לציון במיוחד הוא שבאותו מאמר ממש מעיר פניכל ש"האנטישמי יכול להשליך על היהודי, שכן המאפיינים היחודיים של החיים היהודים, הזרות של תרבותם הרוחנית, התכונות הייחודיות הגופניות (הצבע השחור) והדתיות (האלוהים של העמים המדוכאים) שלהם, וכמו כן מנהגיהם הישנים, הופכים אותם מתאימים להשלכה שכזו". העוצמה של "טבעו השחור" של היהודי יכולה לעוות את הבנתו של המדען כאשר הוא בוחן את ייצוג גופו שלו עצמו מתוך עולמו של האנטישמי.

היכולת לשנות צורה ולהפוך לארי החבוי הנה בעלת ערך חיובי אך גם שלילי. היא בעלת ערך חיובי שכן משמעות הדבר היא שניתן יהיה לזכות במינוי אקדמי; היא בעלת ערך שלילי שכן היא מהווה הפרה של ההבדל הגזעי של היהודי. חלומו של פרויד על שיערו הזהוב של דודו מקביל לחלום שעליו מספר בדצמבר 1929 לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein), הפילוסוף הווינאי, שמוצאו היה יהודי רק באופן חלקי. בחלום מופיעה (לפי דבריו של ויטגנשטיין עצמו) דמות יהודית בעלת "פנים כועסות, שיער בהיר ומעט אדמוני ושפם באותו הצבע (הוא לא נראה יהודי)". השימוש שעושה ויטגנשטיין ברטוריקה האנטישמית, על מנת להביא לידי ביטוי בחלום את החרדה בדבר זהותו שלו עצמו, מגלה עד כמה עמוק הייתה שאלת "המראה היהודי" חרוטה בהלך הרוח הווינאי באותה תקופה, וכיצד קידודו של הצבע מעורר את התחושה של מה יהודי ומה לא יהודי.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

פרויד מספר על זיכרון מוקדם יותר, מגיל אחת-עשרה, מהיום שנלקח לטיול בפארק ופגש מגדת עתידות זקנה שניבאה שיום אחד יהיה איש גדול, שר בממשלה. זיכרון זה מתייחס לתקופה בהיסטוריה של אוסטריה, לאחר היקבעותה של החוקה החדשה בשנת 1867, עת נדמה היה שהיהודים יוכלו ליהנות משוויון אזרחי. אך אפילו בימים ההם, ימים שבהם היחס כלפי היהודים היה ליברלי, לא יכול יהודי החשוד בעבירה על החוק לזכות במינוי אקדמי באוניברסיטה. אכן, נ', חבר אחר לעבודה של פרויד, היה מעורב בהליכים משפטיים, אך זוכה מכל אשמה. כאן הדימוי של אביו של פרויד, אשר שערו הפך אפור מדאגה כאשר אחיו הורשע, מתמזג עם הדימוי של הדוד מפר החוק והחבר היהודי. ואביו של פרויד מהווה עבור פרויד הפנמה של הדימוי של היהודי המזרחי, אשר בתגובה להתעללותו של האנטישמי יורד מהמדרכה אל תעלת השופכין.

פרויד מספר על זיכרון משיחה שניהל עם אביו כאשר היה בן אחת-עשרה או שתיים-עשרה, בעת שהשניים צעדו ברחובות וינה. בשיחה זו סיפר לו אביו שיום אחד נוצרי אשר פגש ברחוב הפיל במכה את כובע הפרווה החדש שלו אל הרצפה, כך שהיה על אביו להתכופף ולהרימו מתוך תעלת השופכין. "זו נראתה לי התנהגות מאוד לא הרואית מצד אותו אדם גדול וחזק שהחזיק את ידו של הילד הקטן". יהודים רבים בני דורו של אביו של פרויד, בין אם במזרח או במערב אירופה, נדחקו בכוח מהמדרכה בליווי הקריאה "הפ! הפ!". ברור למדי שאביו של פרויד לא ירד מיד מהמדרכה אל תעלת השופכין. מעשה ההתנגדות של אביו של פרויד והעונש שבא בעקבותיו נתפסים בעיני בנו כמעשה של פחדנות. אליבא דפרויד, המנטליות של יעקב פרויד, בדומה להופעתו החיצונית של היהודי, הייתה סימן לנחיתותו של היהודי.

כל היהודים נראים דומים מבעד לדימוי של הזקן "הצהוב", אשר מעלה בתורו את העבר הליברלי, עת היהודי נראה בעיני האחרים כארי – לפחות בפנטזיה הילדותית של פרויד. "ראיית" היהודי מסומנת על ידי האנתרופולוגיה של הגזע, אשר גם הייתה בעלת ממד סוציולוגי, שכן הספרות המשפטית של אותה תקופה הייתה רדופה על ידי שאלת היהודי כ"פושע הצווארון הלבן". הדוד שותף לזהותו הגזעית של פרויד ולפיכך לעולם לא יכול היה להפוך לעובד מדינה. על מנת לשחרר לחופשי את פרויד המדען ולאפשר לו לראות בבהירות בדומה לפרנסיס גאלטון, היה הכרח בהסתרת התכונה הגזעית המסמנת את היהודי כפושע. השימוש שעשה פרויד בשיטה של גאלטון על מנת לראות היבטים משותפים משקף גם את ההנחה שישנם היבטים משותפים (כגון גזע) אשר מעצבים את תהליך הראייה. אך תהליך זה בדיוק נשלל מעיניו של המדען היהודי. והאזכור של גאלטון ותצלומיו מייצגים את השלילה הזאת של ראייה יהודית, של אפיסטמולוגיה יהודית. גאלטון הוא מבטו של "המדע", גם כאשר הוא דן במשמעות מבטו של היהודי.

המאמר מבוסס על פרק מספרו של סנדר גילמן ״הגוף היהודי ואיברים בולטים אחרים״ שרואה אור בהוצאת רסלינג. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סנדר גילמן.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מבטו של היהודי

03
פלברות

חבל שהמאמר אינו מציג טיעון תיאורטי-קוהרנטי על תפישת "מבטו של היהודי" (היה כדאי גם להשוות למבטים של קבוצות גזע אחרות) ומסתפק ברצף בלתי נגמר של אנקדוטות משמימות שאינן מחדשות דבר. היה רצוי גם להסביר את מידת החשיבות של המבט היהודי באידאולוגיות אנטישמיות, בהשוואה לתכונות ולפרקטיקות אחרות שיוחסו ליהודים.

04
רותם

חבל גם שההתייחסות היא רק אל "מבטו של היהודי", כלומר במישור הוויזואלי והחיצוני (ולכן מעורר תחושות אנטישמיות) במקום התייחסות ראויה אל "נקודת מבטו של היהודי", כלומר למישורי חשיבה, הגות ומה שבאמת הופך יהודים לסוג של עם שונה בראיה היסטורית.