מה האינדי-רוק עשה בשבילנו?

על תרומתם של חנונים עם גיטרות לתרבות העכשווית, מ"עשה-זאת-בעצמך" ועד למדיה החברתית
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

עשרים שנה לפני שכמה חנונים אמריקאים שיחקו עם מחשבים ויצרו את המדיה החברתית, שיחק דור החנונים הקודם (בעיקר הבנים) עם גיטרות ויצר רשת חברתית מסוג אחר. בבסיסה עמדה מוזיקה שלא הושמעה בדרך כלל ברדיו המסחרי או ב-MTV (מלבד בשעות הבוקר המוקדמות של תחילת השבוע). היא צמחה בעקבות הפאנק-רוק של שנות ה-70, ואף על פי שירשה מהפאנק את המהירות והבוז, היא הייתה ניסיונית ברוחה, כאילו כל החוקים הישנים בוטלו. סימני ההיכר שלה היו גיטרות מחוספסות, רמות דציבלים אכזריות ומבני שירים בלתי צפויים, אבל הצלילים – מהמהירים והקצביים ועד לגסים והמדכאים – התרבו במהירות, ואיתם התרבו גם חברות התקליטים העצמאיות. תחת מגוון כותרות ז'אנריות, כגון פאנק, פוסט-פאנק, הארדקור, אלט-רוק, אנדרגראונד, נויז-רוק, פוסט-רוק, והגנרית מכולן: אינדי-רוק, הלחינו להקות כגון "מישן אוף בורמה", "מיינור ת'רט", "הוסקר-דו", "סוניק יות'" ו"סלינט" את פסקול התרבות האלטרנטיבית. אם הייתם מעל גיל 30 כשחומת ברלין נפלה, סביר להניח שלא הבנתם את הקטע. מצד שני, אם הייתם בגיל ההתבגרות, או בשנות העשרים לחייכם, ובייחוד אם הייתם זכר לבן רזה וממושקף, יכול מאוד להיות שהאינדי-רוק נשמע לכם כמו קהילה – אפילו ישועה.

בניגוד להיפ-הופ, צורת האמנות האחרת של דור האיקס, שצמחה בניו יורק ופיתחה לאחר מכן גרסאות אזוריות, האינדי צמח בסביבות צנועות יותר, ולעתים אף מפתיעות. "הסהר הפורה" שלו היה ערים אמריקאיות פרובינציאליות ועיירות קולג'. הוא נסק במקומות כמו אתנס, ג'ורג'יה; אולימפיה, וושינגטון; ועיר הולדתי – לואיוויל, קנטאקי, למרות שגם ברוב הערים הגדולות הייתה סצנה, כל אחת עם מערכת אקולוגית ייחודית משלה. בקליבלנד ובניו יורק, למשל, שם שלטה במשך זמן רב מוזיקת הארדקור כסחיסטית ודוהרת, היו רוב המוזיקאים בחורים לבנים. באולימפיה, כמו גם בבוסטון, היו תחנות רדיו אוהדות, וגם יותר מוזיקאיות, והאוווירה הזכירה יותר בית ספר לאמנות.

בכל אחד מהמקומות האלה היה הגבול בין המעריץ לאמן דק ביותר. הגישה הייתה אנרכית והשתתפותית: הרעיון היה (לפחות באופן תיאורטי) שכל אחד יכול להקים להקה, ללמוד לנגן ואולי אפילו להוציא תקליט ולהתחיל להופיע. בו בזמן, עולם האינדי היה עולם שיפוטי של מביני-דבר, של נערים מתבגרים שערכו ויכוחים בעלי אופי תלמודי על כיווני גיטרות ופידבקים. ברים אפלוליים, חנויות למוזיקה אלטרנטיבית, לייבלים עצמאיים שונים ומשונים וחנויות לשירותי משרד הולידו תת-תרבות שבה האאוטסיידרים הפכו לאינסיידרים ומצאו אלה את אלה. פליירים שנתלו על עמודי טלפון היו איתותי העשן שלהם. פנזינים משוכפלים היו כבלי הטלגרף שהביאו חדשות מסצנות מרוחקות. לפני פריצת הדרך של נירוונה ב-1991 – אלבומה "Nevermind" הגיע לראש מצעד "בילבורד" ובסופו של דבר מכר יותר מ-30 מיליון עותקים ברחבי העולם – המשמעות של רוק גס ושורט הייתה טעמים וצלילים שלעולם לא יוכלו להיות פופולריים.

היו רגעים שבהם חשבו אנשי האינדי שהם יוכלו לחולל מהפכה בעסקי המוזיקה, אם כי מסירותם לאתוס העשה-זאת בעצמך ולעוצמות ודיסוננסים מענים לא הקלו עליהם את המלאכה. בסופו של דבר, היו אלה החנונים עם המחשבים שהפילו את חברות התקליטים הגדולות

שני ספרי זיכרונות חדשים מתארים את צמיחתה של תרבות האינדי בשנות ה-80, את התהליכים שעברו עליה בשנות ה-90 ואת תחייתה בעשור הקודם: "Your Band Sucks: What I Saw at Indie Rock’s Failed Revolution" מאת ג'ון פיין, ו-"Girl in a Band" מאת קים גורדון. פיין, גיטריסט בכמה להקות – שאף אחת מהן לא "נאלצה להתמודד, בשום צורה, עם איום התהילה" – היה אחד מהדבורים הפועלות של האינדי, ילדי מעמד ביניים שרבים מהם מצאו בהמשך עבודות בתקשורת ובאקדמיה (כיום הוא העורך הראשי של מגזין Inc.).

קים גורדון, המלכה המכהנת של הסצנה, התייצבה במרכזה ולא משה ממנו. ב-1981, יחד עם בן זוגה ת'רסטון מור והגיטריסט לי רנאלדו, הקימה גורדון את סוניק יות', להקה מניו יורק שכולה חדשנות מוזיקלית ומגניבות נטולת מאמץ. כבסיסטית וזמרת היא העניקה השראה לתנועת הפאנק הפמיניסטית "ריוט גירל" (Riot grrrl), שנולדה באולימפיה בתחילת שנות ה-90 והביאה נשים נוספות (בלהקות כמו "ביקיני קיל" ו"סלייטר-קיני") אל במות האינדי. גורדון גם ציירה, כתבה ביקורות אמנות, עיצבה בגדים, שיחקה בקולנוע ובטלוויזיה, והכירה את כולם כשהם עוד לא היו מוכרים: היא נתנה לבמאי ספייק ג'ונז את ההזדמנות הראשונה שלו, ליהקה את קלואי סביני לקליפ כשזו עוד הייתה נערה מתבגרת, והתחברה עם רוקר צעיר בשם קורט קוביין. עד שגורדון ומור נפרדו ופירקו את סוניק יות' לאחר 30 שנה, בשנת 2011, הצליחה הלהקה לשרוד את כל סכנות האינדי-רוק. היא יצרה מוזיקה ניסיונית אך צברה קהל, ועברה ללייבל גדול בלי לאבד מזוהרה.

התמה המרכזית בשני הספרים היא קינה, לא רק על לבבות שבורים ועל להקות ונעורים שחלפו ואינם עוד, אלא על "המהפכה הכושלת" שבכותרת ספרו של פיין. היו רגעים שבהם חשבו אנשי האינדי שהם יוכלו לחולל מהפכה בעסקי המוזיקה, אם כי מסירותם לאתוס העשה-זאת בעצמך ולעוצמות ודיסוננסים מענים לא הקלו עליהם את המלאכה. בסופו של דבר, היו אלה החנונים עם המחשבים, לא החנונים עם הגיטרות, שהפילו את חברות התקליטים הגדולות. אבל הדרך שהתוו החנונים של האינדי-רוק הייתה תחילתו של שינוי תרבותי רחב יותר, שנראה לנו היום מובן מאליו. הם חלק מאילן היוחסין של תרבות ההפקה העצמאית המבוזרת של ימינו: עם אתוס סטארט-אפי נועז, רשתות חברתיות תוססות וגישה של חדשנות-מלמטה שנהוג לתאר כיום בשם השחוק "שיבוש", האינדי-רוקרים הם עוד חוליה בדרך לעידן המבוזר שלנו, שבו כל אחד הוא מפיק. מי היה חושב שהאאוטסיידרים החצופים האלה יעזרו לפרוץ את המיינסטרים ולחצוב בו מקום לביטוי עצמי ולמוזרות בוטה (שכיום פשוט נראית לנו נורמלית)? זה היה תפקיד בלתי צפוי עבור קבוצה הומוגנית למדי שלמרות הכול, כפי שאפשר ללמוד מספרי הזיכרונות האלה, נותרה נאמנה למעמדה השולי.

זוכרים את התקופה שבה מיליוני אמריקאים היו משועבדים לדרכה של האליטה הוואספית? במשך 37 שבועות ב-1981 היה הספר "The Official Preppy Handbook" ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס; הוא סיפק עצות סאטיריות-למחצה לקוראים המעוניינים לפצח את הקוד הממסדי (או ללעוג לו). אני הייתי נערה מדוכדכת באחד מבתי הספר הכי-פחות-מלהיבים לבנות בלואיוויל. תוך כמה חודשים ב-1982 נפטרתי משרשרת החרוזים ומתיק הברמודה (קלי גרין, רקום עם לווייתנים בצהוב-חמאה) ועברתי לחומר כבד יותר: מגפי קרב שחורות, שיער קצר צבוע בשחור (או בכחול), צמיד ניטים, טישירטים של להקות וג'ינס שחור. "כבש בעור של זאב", אמרה לי בזמנו חברה, וצדקה. אני יכולה להבטיח לכם שהכרתי חצי מהנשים שלבשו רק שחור בלואיוויל (והיו בנות פחות מ-70) – בתחילת שנות ה-80 הלבוש הזה היה הצהרת זהות.

השתלבתי בקהל של נערים מנוכרים כמוני (רובם בנים), שחלקם הקימו אחר כך את להקת הפוסט פאנק "סקווירל-בייט", ולהקות אינדי ידועות אחרות, כולל "באסטרו", "סלינט" ו"פאלאס-בראת'רס". היינו בני נוער אז, לא סטודנטים. בעיר הדרומית-למראה הזאת, שהתאפיינה בהפרדה מעמדית וגזעית גם יחד, הייתה סצנת הפאנק אחד המקומות היחידים (מלבד הספורט) שנערים לבנים ממעמד הפועלים ונערים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה יכלו להיפגש בו (ברוב המקומות – לא רק בלואיוויל – סצנת האינדי הייתה לבנה ברובה, עם כמה חסידים אסיאתיים או לטיניים, תלוי בעיר). כמעט כולנו היינו מתחת לגיל השתייה החוקי, אז את הלילות בילינו בשוטטות בסמטה מאחורי בר שנקרא "טוליגנ'ס", שם יכולנו לשמוע את ההדהוד העמום והעוצמתי של הלהקות המופיעות. במקרים פואטיים פחות בילינו ב"טאקו בל" שבהמשך הרחוב. במהלך קיץ 1986, לפני שעזבתי לאוניברסיטה, הצטרפתי לסיבוב הופעות ברחבי המערב התיכון והחוף המזרחי עם חברי "סקווירל-בייט". האליבי: צלמת.

ג'ון פיין מתאר את סצנת המוזיקה המחתרתית בצורה המוחשית ביותר שנערי פוסט-פאנק מזדקנים יכלו לקוות לה. ספרו הוא בן לוויה ראוי לספרו המהולל של מייקל אזרד מ-2001, "Our Band Could Be Your Life". פיין יודע לכתוב, ומכיוון שלא אכפת לו להיראות כמו חלאה, הוא מגייס לעזרתו את כל האידיאליזם וחוסר המודעות, הכישרון והפוזה, שהיו חלק מהעניין. כסטודנט באוברלין הוא הקים את להקת "ביץ' מגנט" המורכבת והעוצמתית, ואת שלושים השנה הבאות בילה בלהקות שונות.

כשפיין הגיע לסצנה באמצע שנות ה-80, גידי התרבות האלטרנטיבית כבר נרקמו. בחנויות תקליטים צפופות יכולתם לדפדף באלבומים ולחפש שיר "חזק" או "רצחני" שקראתם עליו בפנזין שחבר נתן לכם, או שהזמנתם בדואר תמורת דולר או שניים כולל משלוח. ברוב הערים היו ברים מסריחים עם חדר או שניים (או אולמות כנסייה, או אכסניות של מסדר ה-"Elks") עם רצפות דביקות מבירה ובמות בגובה מטר (או בלי במה בכלל) שעליהן הלהקות שהגיעו משמפיין-אורבנה או סינסינטי או מיניאפוליס היו זורקות את הציוד שלהן: גיטרות גיבסון או פנדר עם מדבקות של להקות, המגברים החשובים-מכול, אביזרי חשמל בקרטוני חלב.

האינדי, כפי שפיין כותב, היה "תרבות שהצילה אותך מיתמות", והוא משבח בייחוד את המקלט שהעניק הפוסט-פאנק לטיפוסים החריגים של דור האיקס. אחרי קצת חיפושים ובירורים בשטח, יכולתם להבין שהאי שביעות רצון שלכם היא חלק ממשהו גדול יותר

האינדי, כפי שפיין כותב, היה "תרבות שהצילה אותך מיתמות", והוא משבח בייחוד את המקלט שהעניק הפוסט-פאנק לטיפוסים החריגים של דור האיקס. אחרי קצת חיפושים ובירורים בשטח (תהליך חיוני בעידן הטרום אינטרנט), יכולתם להבין שהאי שביעות רצון שלכם היא חלק ממשהו גדול יותר. "כל המוזרים של העיר היו פתאום בלהקות". המטרה הייתה להפוך, כמו באורח קסם, מאפס חברתי חמור-סבר לפרפורמר מנענע-אגנים ומנפץ-גיטרות שמנגן מוזיקה שאף אחד לא שמע לפני כן – ועדיין בקושי יכול לשמוע, בגלל הווליום מחריש האוזניים של ההופעות החיות ההן. הקהל החשוב ביותר היה הקהל המקומי שלכם – והאנשים שמולם הופעתם לא רקדו, אלא אם אתם מחשיבים את הדחיפות וההשתוללות של המעריצים השרופים כריקוד. המילים היו חשובות פחות מההלם שבסאונד. המוזיקה הזאת לא הייתה רק ניסיון לשכנע – היא הייתה ניסיון לשלוט.

גם לפוסט-פאנק הייתה תרבות עמוקה של אנינות-טעם: היוקרה ניתנה למבקרים הקפדניים ביותר של הרמוניות, משקלים או כל דבר אחר בתוך הסצנה ומחוץ לה. כרטיס הכניסה היה בוז לכל מה שהיה ברור שהוא מחורבן – להיטי פופ, רייגן, התרבות המיינסטרימית התפלה – אבל סף הקבלה היה נמוך מספיק שכל מתבגר מדוכדך יוכל לעמוד בו. הכוח היה בידיהם של בעלי אוספי התקליטים האנציקלופדיים, או כל מי שהיה לו האומץ לשפוט לחומרה ולהגן על עמדתו בנחישות. האם אלבום הקאמבק של "בד בריינס" מחורבן או מעולה? האם ה"ריפלייסמנטס" ויתרו על העקרונות שלהם כשהפכו ללהקה מלודית? כמו חובבי התוצרת המקומית בימינו, המומחים האלה היו מחויבים לאמת מוחלטת, למוזיקה מובחרת: שירים בעבודת יד. גם באינדי היו מובילי דעת קהל, כמו סטיב אלביני מ"ביג בלאק" ו"רייפּמן", שנוקשותו המוזיקלית הבלתי מתפשרת הייתה מסבה גאווה ללנין. פיין התחבר לגישה הזאת. "מבחינה פיזית לא יכולתי לרדות באף אחד, אבל מבחינה אסתטית יכולתי לרדות בכולם", הוא כותב. במילים אחרות: הלהקה שלך מחורבנת.

סביר להניח שהרוח הפוריטנית של הסצנה תראה לכם מוזרה, אלא אם הייתם חלק ממנה. בין הפושטקים השתיינים של תקופת ההארדקור המוקדמת למכורי ההירואין מלהקות הגראנג', פיין מצייר תמונה תמימה ונקייה למדי של עולם האינדי המוקדם שהכרתי. תנועת ה"סטרייט-אדג'" (בלי אלכוהול, בלי סמים, בלי סקס מזדמן) שקמה בוושינגטון, יחד עם מיינור ת'רט, השפיעה במידה מסוימת על אופיה של הסצנה. החנוניות של הנפשות הפועלות עשתה את שאר העבודה. למרות שאני נדהמת כיום שההורים שלי הרשו לי לצאת בגיל 17 לדרכים עם להקת פוסט-הארדקור, צריך לומר שהמסע ההוא היה נועז פחות מהטיולים לאירופה של סוף שנות ה-60.

המתופף המסומם שניגן עם פיין התלונן בפני חבר שזה "כמו להסתובב עם מדענים". סקס לא היה העניין; פיין מודה שהוא יכול לספור את הכיבושים שהשיג בזכות הלהקה על כף יד אחת, "בלי להשתמש בכל האצבעות". שם הלהקה, "ביץ' מגנט", היה בגדר תקוות שווא: פיין מעריך ש-90 אחוז ממעריצי הלהקה היו בנים. הבדיחה אמרה שאם אתה רוצה סקס, הסיכוי הכי טוב שלך הוא לארגן הופעה בעיר המגורים של האקסית שלך. כאישה נשואה ומונוגמית, קים גורדון הייתה אלילת מין ראויה לתרבות הפוסט-פאנק.

הדבר החשוב באמת לא היו הבנות, אלא החברויות בין הבנים, ופיין בוחן אותן במבט מפוכח. למצוא נפש תאומה בלהקה היה כמו להתאהב – "המקבילה שלנו לאורגזמה משותפת". התפרקות של להקה הייתה מייסרת לא פחות משברון לב, והצלקת שהןתירה הייתה לרוב גדולה יותר. פיין משווה את החיזור אחרי חבר להקה לשעבר כדי שיצטרף להופעות איחוד ל"התמזמזות" או "דיבור מלוכלך". פיין מטפל בצורה שטחית בלבד בעלבונות ההומוסקסואליים שהיו נפוצים בסביבות הגבריות-במהותן האלה, אבל עלעול בפנזינים שזמינים כיום ברשת בפורמט דיגיטלי יראה עלייה אטית במודעות החברתית אחרי מהומות סטונוול. תופעה בולטת יותר היא מיזוגניה אגבית, שנבעה מחוסר בגרות ומרצון להעליב יותר מששיקפה דעות מוצקות לגבי נשים. "היינו מכינים פוסטרים שעליהם היה כתוב, "טוֹקסיק שוֹק: לכי להזדיין", עם ציור של אישה שולפת טמפון מהכוס שלה, ומדביקים אותם בכל הקמפוס", מסביר דייוויד יאו, שניגן בלהקת "טוקסיק שוק" באוסטין בתחילת שנות ה-80.

אבל במקום להתמקד בהדרות של עולם האינדי, פיין מתאר את האושר הטמון בבניית תרבות ייחודית למען עצמה. כמו ברוב הלהקות, תהילה וכסף לא היו רק בלתי רלוונטיות. הן היו כמעט בלתי נתפסות בשנות ה-80: להקה שיצאה לדרכים הופיעה מול 40 מעריצים נאמנים, ובמקרה הטוב הצליחה לכסות את ההוצאות. חמש שנים אחרי שהוקמה סוניק יות', העמידה קים גורדון חבר של הוריה, שחשב שהיא הולכת להתעשר מרוקנרול, על טעותו: "תראה, הבעיה היא שנצטרך לעשות יותר מדי שינויים במוזיקה שלנו. נצטרך להתחיל לשים פאות ארוכות וצלליות בעיניים ומכנסיים עם נצנצים".

ברוב הלהקות, תהילה וכסף לא היו רק בלתי רלוונטיות. הן היו כמעט בלתי נתפסות בשנות ה-80: להקה שיצאה לדרכים הופיעה מול 40 מעריצים נאמנים, ובמקרה הטוב הצליחה לכסות את ההוצאות

אבל הרוח הטהרנית הזו נתקלה באתגר גדול בעשור שלאחר מכן, כשאלבומה המצליח של נירוונה שינה את פני הנוף המוזיקלי, וסימן את תחילת עידן הבהלה לזהב של סצנת האינדי. אחרי "הוסקר-דו", להקה הפוסט-פאנק הראשונה שחתמה בלייבל גדול, גם "הריפלייסמנטס" וסוניק יות' עברו לליגה של הגדולים (סאונדגארדן ונירוונה ימכרו בסופו של דבר מיליוני אלבומים). הסתבר שלא צריך לחבוש פאות וללבוש מכנסיים נוצצים כדי להצטרף למיינסטרים, ולמרות הרטוריקה החריפה של שנות ה-80, הסטיגמה של "זניחת העקרונות" נעלמה במהירות ברגע שההצלחה הפכה לאפשרות ממשית. מובן שלא כל מוזיקאי האינדי הצטרפו לחגיגה. בדומה לג'ון פיין, היו רבים שמעולם לא התבקשו להצטרף. חלק קטן מאלה שכן התבקשו – העקשנים ביותר (או המוסריים ביותר, או האמידים) – בחרו בשליטה יצירתית ובכבוד של עמיתיהם על פני הסיכוי למלא אצטדיונים באלפי מעריצים. ידוע שסטיב אלביני נהג לטרוק את הטלפון בכל פעם שקיבל טלפון מלייבל גדול.

מה שרד, אם בכלל, מהסצנה המחתרתית הזאת כשהיא הפכה למיינסטרים? תלוי את מי שואלים. פיין מספר שהאינדי נפל קורבן למעשי חבלה מפנים ומחוץ. הוא מאשים את ז'אנר ה-twee pop הגמלוני והאמנותי-כביכול המיוחס ללהקת "ביט הפנינג" מאולימפיה ויורשותיה; פיין טוען שהלהקות האלה החריבו את אתוס העשה-זאת-בעצמך והכתימו את המפעל כולו: "עכשיו גם הקטע שלנו התחיל להסריח".

האשמה הנוספת הייתה תעשיית המוזיקה המיינסטרימית. בניסיונן למצוא את הנירוונה הבאה ריסקו חברות התקליטים הגדולות את הלייבלים העצמאיים (שאליהם הן התייחסו כמו לחוות הגידול שלהן). הן החתימו להקות ולחצו עליהן לשנות את הסאונד. את אלה שלא הסכימו הן השאירו ללא תמיכה ופרסום. עד סוף העשור, המומרים שבאו אחרי נירוונה כבר עברו לדבר החדש הבא, ואפילו להקות מבוססות לא עמדו בתחזיות הכלכליות של החברות הגדולות. "העם דיבר", אמר לפיין אד רוסר מלהקת "ארג' אוברקיל". "זה לא הסתדר".

פיין טוען כי עד אמצע שנות ה-90 איבד האינדי-רוק את הדברים שהפכו אותו למה שהוא. רבים מהחסידים המקוריים התבגרו ומצאו עבודות כדי שיוכלו להרשות לעצמם לגור בשכונות כמו וויקר פארק בשיקגו וסילבר לייק בלוס אנג'לס, שאליהן הגיעו בעבר כחיל החלוץ של הג'נטריפיקציה. הילדים ממעמד הפועלים מצאו עבודות של מעמד הפועלים. בתי הפאנק-רוק – שבהם חברי הסצנה נפגשו וישנו – הלכו ונעלמו אפילו בערים הקטנות. וכך גם חנויות התקליטים העצמאיות, שנבלעו על-ידי טאואר רקורדס ובארנס-אנד-נובל. לחלק ממעריצי הפוסט-פאנק אפילו נמאס מ"האנהדוניה הפחדנית של האינדי-רוק", כפי שפיין מכנה זאת, והם החליטו שהם רוצים לשמוע מוזיקה שאפשר לרקוד איתה.

מבחינת ג'ון פיין, מהפכת האינדי הסתיימה שם והותירה אותו עם מעט מאוד הישגים מוחשיים אחרי עשרות שנים של נגינה על במות – בלי יותר מדי מעריצים, ואלוהים יודע שבלי יותר מדי כסף. הוא מחשב שהשיא שביץ' מגנט הגיעה אליו מבחינת קהל היה 10,000, אולי 15,000 איש. ובכל זאת, יחסית לסיפור על מהפכה כושלת ולהקות שהתפרקו או דעכו, ספרו של פיין הוא תוסס ועליז ומעביר תחושה של הישג. הוא מצא את עצמו באינדי-רוק: הסצנה "עזרה לי להבין שאני לא לבד", וכיוונה אותו בדרך הנכונה לחיים הבוגרים. אפשר לומר שהכישלון הפך מבחינתו לגמול על טוהר, ורק מוסיף להנאה שהוא חש בעודו מהרהר בחייו כחריג צעיר בשוליים האמנותיים.

היה אפשר לצפות שאחת מחלוצות הסצנה, חברה בלהקה רבת השפעה, תגיש תיאור אופטימי יותר של תולדות האינדי-רוק. בגרסה האופטימית הזאת, האינדי רוק שרד והתגוון. ילדים שהיו בעבר נטולי גישה למוזיקה מחתרתית – כי הם חיו הרחק ממוקדי ההתרחשות או כי אף אחד מעולם לא חשף אותם לנפלאות הלו-פיי – יכלו כעת לראות את נירוונה ולהקות הגראנג' האחרות ב-MTV. בה בעת, ילדים שבעבר לא היו מעוניינים לעשות מוזיקה כזאת, תפסו לעצמם לפתע מקום על הבמה. עלייתה של תנועת "ריוט גירל" באולימפיה בתחילת שנות ה-90 התפשטה לוושינגטון די.סי, ומשם לכל ארה"ב, והביאה את הגל השלישי של הפמיניזם לפאנק ולפוסט-פאנק. השורות הראשונות של אחת מהצהרות תנועת "ריוט-גירל" הן הכרזת עצמאות: "לעולם לא נעמוד בסטנדרטים ההיררכיים של הבנים לכישרון, מגניבות או חוכמה. הם נוצרו כדי שאנחנו נישאר בחוץ".

אבל נדמה שספרה של קים גורדון נכתב כמעט במפורש כדי לדחות סוף שמח כזה, או לכל הפחות כדי לחתור תחתיו. "Girl in a Band" מציג הצלחה אדירה כסיפור של אובדן. זהו ספר זיכרונות חבול, חשבון נפש המסופר לאחר כישלון נישואיה של גורדון. שלושים שנותיה באינדי רוק ובסצנת האמנות של דאון-טאון ניו יורק סיפקו לה שפע של סיפורים לספר ומיתוסים לנפץ. אבל מעל לכול, גורדון מנסה לחשוף את עצמה. היא הצליחה לפלוש לעולם של הבנים שמתאר פיין, אבל בדרך נתקעה, וכשיצאה משם לא הייתה בטוחה מי היא ומה השיגה.

אם חשבתם שגורדון היא אלילת מין ופאנק-רוק, בחורה קשוחה וקרירה, היכונו לשנות את דעתכם. "רוב הזמן הרגשתי משעממת וחנונית", היא כותבת, ומתכחשת למעמדה כמוזיקאית ואייקון אופנה – במקום זאת היא מציגה דיוקן עצמי של סטודנטית לאמנות שנכנסה למוזיקה במקרה, מין טומבוי מבוגרת שהרגישה כמו טרנסווסטיט בכל פעם שנעלה עקבים. אם חשבתם בטעות שהאיפוק שלה מעיד על כוח, חשבו שוב. "ותאמינו לי כשאני אומרת שאחרי שחודרים מבעד לחזות שיצרתי, אין שם הגנות בכלל". אם ראיתם אותה כאישה עצמאית למופת, אז גם כאן היא חולקת עליכם. "כל חיי התחשבתי ברגשותיהם של אחרים". ובנוגע להילת המגניבות: "אם את צריכה להחביא את רגישות היתר שלך, האם את באמת 'אישה חזקה'?"

גורדון מצטרפת לפיין ומכחישה את סיפור ההצלחה ההירואי של האינדי. במקרה שלה, בניגוד לזה של פיין, המוזיקה המחתרתית לא הייתה מקלט שבטי לגילוי עצמי. עיתונאים נהגו לשאול אותה, "איך זה להיות בחורה בלהקה?". והיא מסבירה שהיא "אף פעם לא באמת חשבה על זה". כשהיא התחילה, היא "לא הייתה מודעת לנשיות שלה". היא רצתה רק להיות חלק ממעגל הבנים, להשתייך לנבחרים: "רציתי להתקרב לדבר הזה שהגברים הרגישו כשהם היו יחד על הבמה". למעשה, Male Bonding ("חיבור גברי") היה אחד השמות הראשונים שגורדון ומור שקלו ללהקה החדשה שלהם. אפשר לחשוב שזו בחירה מוזרה ללהקה עם זמרת, אלא שהשם הזה סיכם את הסיבה שגרמה לגורדון לרצות להתפרץ למסיבה מלכתחילה: "בדיעבד, זאת הסיבה שהצטרפתי ללהקה, כדי להיות חלק מהדינמיקה הגברית. לא לבהות פנימה מבעד לחלון סגור, אלא להביט החוצה".

גורדון, ילידת 1953, הייתה צעירה מכדי להיות היפית אבל מבוגרת מספיק כדי להתרגש משנות ה-60 ולספוג "את תחושת המרד והחירות המוגברת שהייתה באוויר". אביה היה סוציולוג של חינוך ב-UCLA, שבמסגרת עבודתו המוקדמת ניתח את תתי התרבויות של גיל ההתבגרות. אמה הייתה עקרת בית חסרת מנוחה; היא עבדה כתופרת ועיצבה קפטנים בטכניקה של הדפסת בלוק ומכנסיים מסדינים הודיים. בנעוריה של גורדון הייתה לוס אנג'לס עיר של עצי סיגלון, חופים וקירות ורודים. אבל זה היה גם עידן הטריפים הרעים וצ'רלס מנסון, ולצד החופש הרגישה גורדון גם פחד. "צורת החיים שלי", היא כותבת, "הייתה היפר-ערנות ". האיום הגדול ביותר עליה היה גם הקרוב ביותר: אחיה הגדול, קלר, אובחן בשנות ה-20 לחייו כסכיזופרן פרנואיד. קלר עינה אותה, ביקר כל דבר שאמרה, היכה אותה, ובסופו של דבר נכנס עירום למיטתה, ואז קרא לה זונה כשהיא דחפה אותו החוצה.

עטיפת הספר ״ניו יורק גירלס״.

עטיפת הספר ״ניו יורק גירלס״.

את קור הרוח והקשיחות שלה הרוויחה גורדון בזכות, כחלק ממאמץ לייצר "עולם שבו שום דבר לא יוכל להטריד אותי או לפגוע בי". והתכונות האלה עזרו לה בימיה הראשונים במוזיקה, כשגברים בהופעות זרקו עליה דברים, כמו זיקוקים ומקלות תיפוף; מישהו אפילו נשך אותה בתחת. הריחוק היה אסטרטגיית ההישרדות שלה, ואליו התווספו דריכות ערמומית ותחושת בטן שאמרה לה מה אסור לה לומר ולעשות. גורדון יכלה לקצוץ את שיערה, אבל היא מעולם לא איבדה את האיפוק, את תחושת השליטה המהותית שבזכותה היו ההופעות שלה מהפנטות כל כך. אם תרצו לראות את גורדון במיליֶה העירוני שלה משנות ה-80, דפדפו ב-"New York Girls", ספרו של הצלם והבמאי ריצ'רד קרן. הנערות הלוהטות האחרות של עולם האוונגרד מופיעות בו עירומות וחתוליות, עם רצועות קשירה סביב עורן החיוור מאוד. בתמונתה של גורדון, צילום סטילס מתוך הקליפ של סוניק יות' לשיר "Death Valley '69", היא לבושה לגמרי. היא גם מחזיקה רובה.

גורדון התחילה בתור זו שמביטה, אבל הפכה לזו שהמעריצים מביטים בה מבעד לחומת הסאונד. הסתבר שסולנית יפה וחמקמקה עוזרת למכור מוזיקה צורמת לקהל רחב. עם גורדון ככותבת המילים של הלהקה, פנתה סוניק יות' לנושאים שנגעו בפוליטיקה של הזהויות של שנות ה-90 – שירים פמיניסטיים על קארן קרפנטר ומגזין בגדי הים של "ספורטס אילוסטרייטד". יחד עם הראפר צ'אק די שרה הלהקה על גזע, מגדר ואוונגרד בשיר "Kool Thing", שהפך לקליפ הראשון של סוניק יות' בלייבל גדול.

מורשת האינדי היא יותר מאשר איחודים נוסטלגיים, יותר מאשר כניסתם של הקעקועים והסקיני-ג'ינס למיינסטרים. הנחת היסוד של האינדי – שכל אחד יכול להיות מפיק של אמנות ותרבות, עם דגש על שונות וחדשנות – הפכה להנחת היסוד של המדיה החדשה בעידן המידע

אבל מה מצאה גורדון ברגע שהיא פיצחה את הדינמיקה הגברית? כפי שהיא כתבה במהלך מסע הופעות ב-1987, ביומן שהתפרסם ב-"The Village Voice", היא פנטזה פעם "איך ארגיש אם אתייצב בדיוק מתחת לפסגת האנרגיה, מתחת לשני בחורים שהצליבו גיטרות, שני שועלי-רעם השרויים בחבלי האהבה-העצמית והלחימה". בשיא כוחה היא גילתה את הריגוש המתמשך של ההופעה החיה, "זוהר של ביטחון עצמי, סקסיות מאושרת". אבל במקום להרגיש שהיא זינקה לבגרות, כמו פיין, גורדון חוזרת לעבר ומגלה בו מסע כושל למציאת זהותה שלה, וסצנה של אחווה מזויפת ובחורים שסירבו להתבגר.

כמעט אפשר לומר שהיא הטהורה ביותר מבין הטהרנים האאוטסיידרים. "אחרי שלושים שנה בלהקה, נשמע כמעט טיפשי לומר, 'אני לא מוזיקאית'". אבל גורדון אומרת את זה, ונשמעת כמעט כאילו היא מתחרטת על כל השנים שהקדישה ללהקה ("המשפחה הדיספונקציונלית האולטימטיבית") והייתה מעדיפה לבלות יותר מזמנה בשוליים הנועזים של האמנות החזותית. זה כאילו ששריל סנדברג הייתה בורחת מגוגל וכותבת ספר שמספר איך פרצה קדימה, אך איבדה את עצמה.

אז האם מהפכת האינדי נכשלה? לפני כמה חודשים הלכתי לשמוע את גורדון מדברת על הספר החדש שלה עם העיתונאית אליסון קאדי במיוזיק בוקס ת'יאטר בשיקגו. האורות היו מעומעמים, וכ-750 איש גדשו את המקום, מין אולם קולנוע מתקופת האר-דקו. הקהל כלל בעיקר מעריצים בגיל העמידה, וביניהם גם ריוט-גירלז מהדור החדש. במקרה הטוב, גורדון הייתה מרואיינת מסויגת: ללא העמדת פנים, אך גם ללא רצון ניכר לנהל שיחה ערה. היא היססה מדי כמה מילים, ולפעמים פשוט הפסיקה לדבר.ההיסוס הזה בוודאי נראה מוזר למי שהכיר אותה רק מהופעותיה המוזיקליות הנחושות והבטוחות. אבל מי שקרא את הספר הבין אותו לחלוטין.

"האם שנות ה-90 קרו בכלל?" שואלת גורדון בספרה, ובכך מסכימה למעשה עם פסק הדין הנוקב של פיין: האינדי, על כל הצלחתו המיינסטרימית, לא הותיר חותם עמוק במוזיקה האמריקאית. אבל הקהל שהתאסף בשיקגו כדי לראות את גורדון הוכיח שהוא השפיע באופן אחר. הם רכנו לפנים במושביהם כדי לשמוע מה יש לה לומר. הם עדיין היו שבויים בקסמה. הם אהבו אותה על השילוב שהיא עזרה ליצור בין אמנות קונספטואלית למוזיקה – ראיה לכך שעדיין אפשר לייצר מוזיקה מוזרה וצורמת ולזכות בפופולריות בלי לזנוח את עקרונותיך. הם העריצו אותה על כך שעלתה לבמה ונתנה הופעות חזקות ודיברה בשם נשים. הם כיבדו אותה על שלבשה מכנסי עור ולא הורידה אותם מעולם. גורדון אינה רק חלוצה שבוחנת את המורשת שהותירה אחריה: היא פתחה את הדלת עבור מעריציה והנשים שעלו להופיע אחריה, ריוט-גירלז וכל היתר.

ולגבי אותה מהפכה כושלת: האירוניה, כפי שגם פיין וגם גורדון מבינים, היא שבמילניום החדש, יוטיוב וחבריו העניקו חיים חדשים ללהקות האינדי של שנות ה-80 וה-90. להקות שכמעט ולא הופיעו, כמו "סלינט", הפכו לפתע למושא הערצה. בעשור האחרון התאחדו להקות רבות, כולל "ביץ' מגנט". מוזיקאי עבר חוזרים למוזיקה שהם כתבו כמתבגרים, וכמו במקרה של "סלייטר-קיני", מקליטים אלבומים חדשים.

הן התאחדו כי לייבל עצמאי ביקש מהן, או כי המעריצים ביקשו: שילוב בין אוהבי האינדי החדשים שהאינטרנט הוליד, לבין מעריצים ותיקים – כולל, לדבריו של פיין, אנשים שההורים שלהם לא הרשו להם ללכת להופעות לפני 25 שנה. אולי הלהקות האלה אפילו קיוו לעשות קצת כסף, אם כי תעשיית המוזיקה המדשדשת לא מסוגלת לעזור להם כיום יותר משהייתה מסוגלת לפני עשרים שנה. בדומה ל"ביץ' מגנט", רובן עשו רק סיבוב הופעות אחד או שניים; המטרה האמיתית, מסביר פיין, הייתה "לכתוב סוף שונה וטוב יותר ללהקה, יחד עם החבר'ה האלה".

אבל מורשת האינדי היא יותר מאשר איחודים נוסטלגיים, יותר מאשר כניסתם של הקעקועים והסקיני-ג'ינס למיינסטרים. הנחת היסוד של האינדי – שכל אחד יכול להיות מפיק של אמנות ותרבות, עם דגש על שונות וחדשנות – הפכה להנחת היסוד של המדיה החדשה בעידן המידע. וכאן התחיל להיטשטש הגבול בין הקהל, האמן והמבקר. הבלוג הוא הפנזין בצורתו הלא-גשמית. שורשיו של הסטארט-אפ הלוהט האחרון הם בסטארט-אפ הלא-רווחי שהביא את הדיסוננס המוזיקלי אל הבמות. הרעיון שרשתות חברתיות מבוזרות יכולות להפיץ צורות חדשות של תרבות שנולדו במוסכים ביתיים ובחדרי השינה של נערים לא צמח בעמק הסיליקון. הוא נולד בלבה של אמריקה. והסיפור של האינדי-רוק, כפי שפיין וגורדון מספרים אותו, מזכיר לנו שגם בחזון העשה-זאת-בעצמך המכיל ביותר יש אינסיידרים ואאוטסיידרים, טהרנים ופשרנים, לחצים וחלוצים מפוכחים. אם נערים חנונים עדיין שולטים בעמק הסיליקון ואנשי ההון-סיכון מאפילים על ההרפתקנים האמנותיים, הרי שזו דרכו של עולם: מהפכות מכניעות את יוצריהן. ויחסית לתנועה שנבראה במרתפי בתים על-ידי חנונים ואוטודידקטים, האינדי הצליח יפה. תהיה אשר תהיה דעתכם על המוזיקה, המהפכה בכל זאת לא הייתה מחורבנת.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דברה כהן, Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מה האינדי-רוק עשה בשבילנו?