מודל נשי חדש

1.

ובכל פעם מחדש, מוצאת עצמה האישה המתיישבת לכתוב- על אף שהיא מבעבעת רעיונות וכאבי תשוקה עזים לומר משהו- ללא מילים. ללא שפה. חווה את הסימנים היחידים שברשותה כמצביעים לכיוון ההפוך, מדירים במקום מאפשרים, ממש נאלמת אל מול העדרם, אל מול העדרה שלה עצמה. על אחת כמה וכמה אישה המגדירה עצמה כפמיניסטית, כלומר, מחויבת בדרכה לערעור יחסי הכוח ולייצוגיהם התרבותיים.

זה לא שמחשבותיה מתהוות, כתמים אבסטרקטיים, וכל שחסר הן התצורות המילוליות שיתחמו אותן בקונטור דקיק שחור. זה שאין למחשבה כל אמצעי להתקיים, איך להתחיל להתהוות, המחשבה צריכה גוף/טקסט כדי שיישא אותה, יאפשר אותה, ינכיח. אם אין למחשבה דרך להתממש - כיצד תיווצר סובייקטיביות, זהות?

דרכי הגישה המוצעות לה סלולות שימוש בתחליפים ובתרגומים. למשל, בחירת עמדת סובייקט ראקטיבית שכל מהותה היא התנגדות אל הקיים, שמתכוננת תמיד כהיפוך (לעומת ביחס). עוד אפשרות היא אימוצה של זהות בעלת תוקף קונצנזואלי, לדבר מבעד קולו של שדה השיח הנתון, של הז'רגון המקובל, להיספג בלגיטימיות שלו. באופן דומה, מי לא מכירה את הביטחון המאפיין את ההקדמה המוכרת לעייפה נוסח " אני, בתור אמא, רוצה להגיד..."

המפלצתיות היא השוני שמאיים על הנורמלי, אך היא יכולה גם, עבור האישה שמאמצת אותה - לפתוח צוהר של התפעלות והיקסמות מאחרות, שוני מלא ביופי

ה'בתור אמא' עודר את השביל עבור ה'אני', מתיימר לארגן את המורכבות ואי הסדר ולתת מקום קבוע ממנו ניתן לדבר ולכתוב ומעניק אשליית יציבות אחידה ומיושבת.
כיצד תוכל אותה אישה לחולל ולקיים שונות מגדרית, גם טקסטואלית, מבלי להתבסס על היפוך או חיקוי של מודלים קיימים? לפנות מקום לשוני אפירמטיבי ואקטיבי שאינו מתקיים כ'לא'. רק כ'כן'. כחיוב העומד בפני עצמו.

על פי רוב , כדי לכתוב/לחשוב כך, המילים אינן מוגשות לה ארוזות יפה יפה מראש, והיא תצטרך להמציאן, לייצר זיקה אחרת בין מסמן למסומן. כל מי שמצאה עצמה נדחקת לשימוש במושגים שמקורם בחשיבה התופסת אותה כאחרת, כשולית- מכירה את הבערה להצליח לחולל במילים דבר מה אחר לגמרי, להפכן לסינגולאריות, פראיות, רוטטות, למוטט את תפקודן כמונומנטים של חוק האב או שפת האם, כחיצים מאורגנים היטב בתוך הסדר הסימבולי.

מסורות כתיבה וחשיבה פמיניסטיות עושות שימוש בניסוחן של מטאפורות, מודלים פיגורטיביים, אשר מחויבים לחתירה תחת עמדות וייצוגים דיכוטומיים ואדיפליים של אחרות נשית. לוס איריגריי השתמשה במורפולוגית הגוף הנשי, דימוי שתי השפתיים, כהתגלמותה האפשרית של זהות שאינה אחדותית, אלא כזו של דואליות וריבוי. דמות הסייבורג שהציעה דונה האראווי במניפסט שלה - האישה כאורגניזם טכנולוגי שאין לו דבר וחצי דבר עם טבע האדם או גורל האנטומיה - הוא רעיון שהולם את העידן הנוכחי בו כל תפקיד מגדרי יכול להיות מבוצע באאוט-סורסינג, מיקור חוץ-גופי. במקום מין וגזע המאחדים יחד קבוצות - מסמלת הסייבורג חברה המבוססת על התאגדויות חולפות של פרטים למטרה משותפת.

הפילוסופית רוזי בריידוטי כתבה על הסובייקטיביות הנוודית המגלמת מצב תמידי של התהוות, תהליך ללא סוף של כינון עצמיות והשלתה. נוודית זו אינה מזדהה כליל עם שפה או לאום אלא נעה ונדה ביניהן, מתוך בחירה ולא מתוך גלות. זהויות מגדריות, אתניות, מעמדיות, מגולמות בה מתוך גישה לא 'טבעית', התופסת את המציאות החומרית כמצע ממנו נרקמת סובייקטיביות. "זה נהדר כשיש שורשים, כל עוד את יכולה לקחת אותם איתך", מצטטת בריידוטי את גרטרוד שטיין. אותה נוודית מצמיחה שורשים מפותלים ומסועפים של תיאוריה ושפה, מקימה אוהלים תיאורטיים זמניים בנוף המחשבה והתיאוריה. דרכיה העיקריות לעשות זאת הם מחקר, קריאה וכתיבה, כזו המערבבת בין ז'רגון אקדמי לספרותי, פופלרי ואוטוביוגרפי, ואינה מפרידה בין תוכן לצורה.

מתוך זיקה והערכה להצעות אלה, ומתוך התנאים המטריאליים של הכאן ועכשיו המקומי, נראה כי חשוב לנסח פיגורה של מודל נשי חדש, שהינו דברים רבים - אך אינו אימהי. אין הכוונה לאמץ את מה שנקרא כיום "אל-הורות" כפרקטיקה, ציווי, או המלצה עבור כל אישה בהקשר לוויתור על פוטנציאל הלידה והאימהות הגלומים בה. לאו דווקא, או לפחות - לא רק. התקווה היא שדימוי זה יפער חור דרכו ניתן יהיה לפרום את שולי האמונות התפלות המגדריות ומשטרי ההצדקה האדוקים הסובבים אותן.

Rosewhita, מאת עמית ברלוביץ, 2007

נכון לעכשיו, כל ניסיון התמודדות - למשל זה של מריסה מאייר נשיאת יאהו מחד, ותפיסות פוסט- פמיניסטיות ועקרון הרצף מנגד - כופה ויתור כבד מסוג זה או אחר, ועבור רבים עדיין נתפס כחריג ומפלצתי. הדימוי הנשי שאנסה לנסח כאן, מאמץ את הוויתור - לא כטרגדיה אלא כחלק בלתי נפרד מכל בחירה, ומנכס את החריגות והמפלצתיות כמסמנים של שוני נטול היררכיות. הקושי מתחיל כבר בלמצוא מילה לאישה כזו. לו תומשג סובייקטיביות זו באמצעות שלילת האימהות בלבד, היא תיוותר בדיוק על אותה הסכמה, כלואה במבנים רטוריים פאלוגוצנטריים, להשתמש במושג דרידיאני, ללא מוצא.

לכן צריך הדימוי להיות מלא בתוכן, חיובי ולהצביע לעשרות כיוונים שונים. הצעתי שלי, השואפת להכיל את מנעד המורכבות במלואו, היא "סובייקטיביות נשית פורייה", או "סובייקטיביות נשית יצרנית". שתי המילים נוגעות זו בזו ונרדפות זו לזו, לא מבקשות בהכרח הכרעה. הדגש הוא על יכולת ופוטנציאל חיוביים המתקיימים בגוף הנשי באופן שמתעל אותם לכוח פעולה דשן, שאת דרכי צמיחתו אין דרך לחזות מראש, גם לא לרכז למטרה אחת. יש פה גם מרד, והפקעה מתוכן- המילה 'פוריות' משתייכת בעיקר לטרמינולוגיה רפואית בהקשר לילודה, וכיום בעיקר לטיפולי פוריות, משמשת חלק מקטגוריה שיפוטית המודדת את היכולת המצויה בגוף הנשי ובכישוריו, דרך פריזמה אחת ויחידה. כך גם המילה –'יצרנות', הנמצאת בלב האתוס המוסרי של הקפיטליזם והאובייקטיביזם ומשמעותה מוגדרת ומדידה, מסמנת מיהו אזרח/אדם הראוי לצידה השני - הצרכנות.

מה משמעות היעדר הייצוגים החיוביים, ואפילו המילים כדי לחשוב אותם, במקום בו - "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה הרי זה שופך דמים"? אפילו בארצות בהן שיעורי הילודה הפוכים, לא מתאפשרת הגדרה המכילה באמת ספקטרום אדיר של בחירות וזהויות, אלא רק כקטגוריה המתקיימת ביחס לילדים ולהורות ובכך היא חסרה תמיד. "עקרה" "אל-הורית" "ללא ילדים", "child-less", או "child-less by choice", והחדש מכל אלה יחסית - "child-free", המבקש להגדיר גישה חיובית אך לא מצליח, באותה מידה בה אישה לסבית לא תרצה להגדיר עצמה כ-"man-free" למשל.

המטאפורות הפרפורמטיביות שהוצעו על ידי כותבות פמיניסטיות מהעשורים האחרונים הן דימויים שנוצרו מחומרי אותו העולם שבו רוצות לפעור תהומות ולזרוע הרס. הן תוצרים של כלכלת מלחמה, קפיטליזם, גלובליזציה, ביו-טכנולוגיה ומיקרו-אלקטרוניקה, נשק גרעיני וכימי ויכולת ניתוח מערכות תקשורת שאת השלכותיה עוד קשה להבין. גם הסובייקטיביות הנשית הפורייה, היצרנית, אינה נוצרת מעל או מסביב לכל אלה, אלא בתוכם ממש, בתוך מציאות זו אך גם מבעד סדקיה.

כפיית הילודה האובססיבית הישראלית היא בין השאר, זו שמאפשרת, אולי אף דורשת, את התווספותן של בחירות שונות מאלו ששואף לכפות הציווי האחד, היחיד. אותה הפוריות, היצרנות, מזמינה את מימוש פוטנציאל הגוף בשדות אחרים של חוויה, גוף נע ונד, יוצר, כותב, מיני, חושב, פעיל- שאינו יכול להתמזער לכדי אותו הדבר שתמיד נכתב על גביו כפונקציה העיקרית שעבורה יועד. בהקשר הישראלי לא מדובר רק בהימנעות מלקיחת חלק במצוות פרו ורבו, הימנעות משליחת בנים לצבא, הימנעות מהתפחה דמוגרפית. מדובר בתביעה עיקשת של הזכות לקיום שונה, באופן דומה למה שמכנה אריאלה אזולאי- הזכות לא להיות כובשת. לא רק כהתנגדות, ולא כדי לגונן על האחר המדוכא- אלא כקטגוריה מוסרית מלאה בתוכן משל עצמה שיש לה מקום ולגיטימציה לצד השאר.

הסובייקטיביות הנשית הפורייה היצרנית, צומחת מתוך שכבות הכתיבה הפמיניסטית שקדמו לה. היא ללא ספק סייבורגית, גבולות גופה 'הביולוגיים' אינם ניתנים להגדרה ומקלדת המחשב מהווה חלק מקו המתאר שלה (ומה מרגיש אורגני יותר מאצבעות שנעות על מקלדת חדשה?). עובדת היותה אורגניזם טכנולוגי מתחברת גם לנוודות שלה- המקלדת זזה איתה, כמו מערכת שורשים מסועפת שניתן לקחת לדרך. כמו אוהל שניתן לנטוע ואז שוב לארוז.

"אוהל" 2011. מאת עמית ברלוביץ

המקלדת היא גם סימון של היעדר גבולות גוף מוגדרים, של התמזגות הכותבת עם המציאות החומרית שסביבה. בנוסף, הסובייקטיביות הנשית הפורייה, היצרנית, היא מפלצתית ומאיימת על תפיסת גוף 'תקינה', מפני שאין כל דרך לקרוא את הטקסט שהיא ולהבינו באמצעות המדע והרפואה. יתכן וכל האיברים 'מתפקדים' אצלה, אין זה רלוונטי- לתפקודם והאופן בו יתממשו או לא, אין ייעוד אינסטרומנטלי, ואין דרך לחזות מסלולו בשום בדיקה או מיקרוסקופ. המפלצתיות היא השוני שמאיים על הנורמלי, אך היא יכולה גם, עבור האישה שמאמצת אותה - לפתוח צוהר של התפעלות והיקסמות מאחרות, שוני מלא ביופי.

2.

ילדים לא היו לנו. מי שמחפש סוף טוב לא ימצא אותו כאן. שלום.

בפרולוג קצרצר זה נפתח "עקרות", הסיפור הראשון בספרה החדש של יעל נאמן, "כתובת אש". ממש היפוך דיאלקטי של בקשת הלגיטימציה הנחבאת ב-"אני, בתור אמא, רוצה להגיד-".

ה"לנו" מייצג את המספרת ובן זוגה, זוגיות שמתוארת כשניים שהם כמעט אחד, וכתובה ברוב החלקים בגוף ראשון רבים, מין מפלצת דו-ראשית שבעיות הפוריות משני צדדיה מתלכדת בסופו של דבר לעקרות של ממש. הם נמצאים בסיומן הכושל של חמש שנות טיפולים ומומחים, ומאמינים באיזו תודעה משותפת כי הם האחראים לתבוסתם, שהם חסרים את התכונות הנדרשות, עקרים גם בגופם אך גם ביכולותיהם, בתשוקתם. כאשר הם נותרים לבד במרפאה של פרופסור הפריון החמישי לאחר שהוא מבשר להם שאין טעם לנסות עוד ("הרגשנו שללא יש צורה של אמת"), רוח רעה אוחזת בגבר, ואישתו ממהרת להצטרף. יחד הם משמידים את כל תצלומי התינוקות, התאומים והשלישיות, שעל קירות המרפאה, מנתצים את האקווריומים הראוותניים, נועצים דגלון משולש שיצרו ממקלון הזרעה באקווריום היחיד שהם מותירים שלם, אחד דומם ועציצי ללא תנועה, כאנדרטה שותקת (ונקמנית) לעקרות.

האין מיש הוא ההיפוך הנרטיבי של היש מאין- הלידה היא יש מאין וכך גם נתפסת הכתיבה

בחלק השני של הסיפור הם מזריעים עצמם ברעיונות על פונדקאות ואימוץ, אך גם הריונות רעיוניים אלה לא תופסים בדפנותיהם, ולבסוף הם משלימים עם עקרותם. הם מממשים את הורותם לתינוקות שלא נולדו בעצם המחשבה והדיון ביניהם, מתעברים בתשוקות ומפילים אותן, נותנים להן לחיות לרגע, לפני שגוועות.

סגנון הכתיבה של נאמן מתעתע ובתחילת הסיפור היא מזמינה את הקוראת לתהות- רגע, זה בכלל לא סיפור, זו עדות! ובזאת נאמן חושפת משהו בנוגע לתפיסות הקוראת עצמה לגבי מהו נרטיב, סובייקט כותב וטקסט ספרותי. בעיקר היא חושפת עושר רב שכבתי מתחת לאותה הגדרה צחיחה של עקרות, ומעמתת בה את הקוראת ואת הזוג שבסיפור. מתחת לייאוש ולתבוסתנות שלהם מתגלה גם מה שניתן לכנות- בחירה- בנוגע לעתידם המשפחתי. לאו דווקא בחירה צלולה, קוהרנטית, או כזו שיש עליה שליטה מלאה. השפה, העולם, מאפשרים לזוגות כמוהם רק יש ואין, פוריות או עקרות, אך נדמה שבין אלה משתרעים גם מרחבים מורכבים יותר, והבחירות שאופפות אותם.
המילים הנעדרות הן שמעצבות את מציאות המספרת, והזוג, ואין להם אלא לחשוב מבעדן.

למשל אותו דיבור שטוח על 'חיוביות' עליו מקפידים מומחי הפריון כחלק מפסיכולוגיה פשטנית שאמורה לשפר את הסיכויים. למה לקרוא להריון מחוץ לרחם שעברה, עקרות משנית, ולא פוריות משנית, שואלת המספרת. כן, זו נקודה למחשבה, עונה לה הפרופסור, בעוד שברור שמי שלוקח חלק כה פעיל בכלכלת הפריון הזו על כל המשתמע ממנה, לא יוכל, גם לא יהיה בעל אינטרס, למלא בתוכן חיובי את כל ספקטרום האפשרויות מלבד זו הבודדה, התקינה.

הדימוי שמאמצים המספרת ובעלה, המטאפורה הפרפורמטיבית שלהם, היא כזו של היפוך, התנגדות. הם מחליפים את החיובי בשלילי, הלא נשמע להם כמו אמת, מזדהים כליל עם העקרות כסימן השונות שלהם, האחרות שלהם.

החורבן שהם זורעים בקליניקה של רופא הפריון מתואר כאקט בעל ממד לא מבוטל של יופי ויצירה - יצירה של הרס, עקירת עיניים, פרימת צמות וניתוץ זכוכיות. נאמן מתארת- "יצרנו גנגס מלאכותי במחלקה. יש מאין. או אין מיש". זוהי אחרות ראקטיבית, מהופכת, אימוץ זהות 'האחר' שנוצרת ביחס ל'אחד'. הגנגס- נהר אליו באים למות, אל מול הקליניקה אליה מגיעים בכדי לייצר חיים. מזרח לעומת "מערב" (מערב במירכאות, מערב מזרח תיכוני). טבעי לעומת מלאכותי, מעשה יד אדם. ובעיקר- האין מיש. האין מיש הוא ההיפוך הנרטיבי של היש מאין- הלידה היא יש מאין וכך גם נתפסת הכתיבה.

פעולת הכתיבה היא פוריות שאין לה סוף והתחלה קונקרטיים, היא מאפשרת התהוות בלתי פוסקת שנעדרת את הדואליות של הלפני ואחרי שהם מנת חלקם של לידה ממשית

הדמויות של נאמן מחליפות ערך חיובי בשלילי, מכוננות זהות לעומתית. ההזדהות הגדולה שלהם זה עם זו, כזוג, היא חלק מזה. הם יחידה אחת שמתקיימת כהיפוך בינארי של שאר הזוגות שהם פוגשים בטיפולים, אותם ווינרים, גם הם יחידות ולא פרטים. במודל של שוני ריזומטי היה מתקיים די מקום לאחרות אינסופית, בין הזוגות אך גם בין הפרטים, אפשרות לסובייקטיביות נשית שעוברת טיפולי פוריות כחלק מכינון זהותה הפרטית, ולא רק חלק משניים דומים, שווים.

אך נאמן, הכותבת, להבדיל מהמספרת שלה, מציעה מחשבה מסורגת יותר. היא ביקורתית כלפי השפה והסדר שאיפשרו להם רק את זה, רק את החלפת התקינות במפלצתיות, הפוריות בעקרות. היא ביקורתית כלפי המבנים הצפופים הצרים, המניחים תמיד שאם מישהו ביצע 'מעשה מחפיר של ונדליזם' היו אלה כנראה האחרים, אלה שהם לא כמונו, מהרקע שלנו, כפי שהניחה אחות המרפאה ביום שאחרי ההרס.

"שורשים" מאת פרידה קאלו, 1943. אוסף Marilyn O. Lubetkin

אותה מציאות שרואה רק פריון ועקרות, רואה גם רק נורמלי ו'אחר', אין איך להפריד בין שתי המשוואות. נאמן מסבירה למה דמויותיה נעדרות כל אופציה לכונן סובייקטיביות חיובית, איך הן נדחקות לבחירה של הקיפאון, הסטטיות, במקום התנועה האקטיבית והנדודים. בוחרים פשוט 'להיות' ברפיסות במקום 'להתהוות' ללא סוף, כמו האקווריום הבודד הצמחי שהם השאירו עומד. השפה שהם מתקיימים ופועלים בתוכה לא מעניקה כל פתח אחר.

בכל זאת הסיפור, בעצם היותו, הוא כזה של התהוות, של סובייקטיביות פורייה ויצרנית. פשוט- כי הוא כתוב, וכי הוא נכתב על ידי אישה. כי אולי התינוקות המדומיינים גוועו, אך המילים נכתבו והן ממשיכות להיקרא ולהיכתב. נאמן מציגה אפשרות בה לידה אינה הכרח, לא רק עבור התכוננות סובייקט נשי, אלא עבור היווצרותו של נרטיב, גם לא לידה מטפורית המתרחשת באופן בו הכתיבה והספרות מדמות את לידתם של רעיונות, מושגים, תיאוריות, סיפורים.

המספרת הפכה את הנרטיב לאין מיש במקום יש מאין, אך הכותבת הפכה יש מיש, חוויית הזוג 'העקר' והפיכתו, או פשוט המשכו, כסיפור. סוג זה של נרטיב אינו מתיימר להכיל בריאה, ראשוניות, סיום סגור או קתרזיס. רק מילים שמתגבשות, מבעבעות ושוב נעלמות, מופרות ואז מתפוררות, לא יש מאין המגיח לעולם ואז נותר שם, כפי שהוא, אבסולוטי, מוחשי. פעולת הכתיבה היא פוריות שאין לה סוף והתחלה קונקרטיים, היא מאפשרת התהוות בלתי פוסקת שנעדרת את הדואליות של הלפני ואחרי שהם מנת חלקם של לידה ממשית (גם טקסטואלית או תיאורטית). נאמן מגלמת את הסובייקטיביות הנשית הפורייה, היצרנית, המשכילה, הכותבת, העורגת, העושה בשפה כבשלה. הזוג שלה מלעיג את עצמו על הדרך המסובכת בה הוא קושר ומפתל כל נושא עד לחניקת העובר המחשבתי- אך נאמן משקפת מבעד חשיבתם גישה מוסרית כבדת ראש שטוב היה לו הייתה נפוצה יותר. הזוג אינו מסוגל לשים את תשוקתם לילד כנעלה יותר מחייה של אישה אחרת שתשמש פונדקאית, מודע גם למורכבות שקיימת באימוץ, עבורם.

האופן בו משתמשת נאמן בשפה, נראה על פניו כריאליסטי, פשוט, חיצים ישרים הפוגעים במטרה אחת. אך בו בזמן מתגלה אט אט כי היא שותלת בכל מילה תא קטן וקטלני שמפרק אותה מבפנים, או הופך אותה לתא אחר, מפלצתי.

הסיפור מסתיים במשפט- "כך או כך- לא הוספנו עוד לדבר על תינוק שלא היה ושלא יהיה, שהיה כלא היה, התינוק המקסים שיהיה לילד קטן וחמוד וישאל או לא ישאל דבר, ובכל זאת ירעו שם השאלות שלא נשאלו, כמו משאלות שלא קוימו, כמפלצות לילה באור היום."

הזוג המלופף ליחידה אחת שלא יכול להביא ילדים הוא אולי מפלצתי, אך כך גם כל אובייקט וכל פרט בעולם הסיפור. נאמן פורשת קשת של מפלצתיות, סוגי שוני אפשריים, ללא סדר היררכי, על אף שדמויותיה כן מאמינות בקיומו, בנחיתותן, במוזרותן.

לאו דווקא גיבוריה של נאמן אך נאמן עצמה ככותבת, הינה גילום של הסובייקטיביות הנשית הפורייה, היצרנית, הריזומטית. ובעיקר, מילותיה, הכלואות בתוך המבנים היחידים שניתנו להם, ונאבקות לצאת - חושפות את הצורך בנשיות חדשה כזו, בחשיבה מחודשת על משמועתו של פריון, ועל השפה שאלה עשויים לאפשר.

תודה לד"ר מירי רוזמרין. 

מעין גולדמן כותבת בזיקה למגדר ולנשיות עבור מגזין "את", אתר "העוקץ" ובבלוג המשותף לה ולצלם עמית ישראלי. עם או בלי קשר, מעצבת תלבושות עבור 'לב', להקת המחול של שרון אייל וגיא בכר, ועובדת עם דורין פרנקפורט. סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב.