מי מפחד מענק יהודי?

בין הפחדים הגדולים שמשוטטים במעבה האדמה נמצאים הענקים -- אנשי השם מהעבר שממשיכים לאיים עלינו בשולי התודעה ומהדהדים בדימוי עצמי קדום ורב עוצמה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בפינת סלון קטן וחמים עם שטיח, ספה וכורסה, ניצב ענק גמלוני, מעוות, ומעוקם. ראשו הגדול שכמעט ונוגע בתקרה, פונה אל הוריו הקשישים. ההורים היהודים למראה מביטים בו מלמטה ונראים לידו כננסים מבוהלים. הענק שבתמונה, אדי כרמל שמו, נולד כילד רגיל ובשנות נערותו לקה בתסמונת שגרמה לבלוטות הגדילה שלו להתפרע. ההתפרעות הזו גזרה על אדי קריירת פריק שואו מפוקפקת של ענק בקרקס האחים רינגלינג, ובמסגרות דומות אחרות. שנתיים לאחר שהתמונה צולמה הלך אדי כרמל לעולמו בגיל 36. דיאן ארבוס שצילמה את התמונה הזו ב-1970 בחרה לכנות אותה "הענק היהודי". העיוות של הגוף בו כלוא אדי כרמל משרת את האירוניה מכמירת הלב שארבוס יוצרת, אירוניה הבנויה על ההנחה שיש ניגוד בין הענק ליהודי.

צילומה של דיאן ארבוס של אדי כרמל עם הוריו ב-1970

צילומה של דיאן ארבוס של אדי כרמל עם הוריו ב-1970

באופן מעניין אפשר להיעזר בשכבות הגיאולוגיות של הענק במסורת המיתית-יהודית כדי לפענח את האפקטיביות של התמונה הזו. הטקסט של דיאן ארבוס משתלב היטב בהשתלשלות ההיסטורית הזו והשפה המיתית נותנת ביטוי מפורש להיבטים שהשפה בת זמננו מתקשה למלל.
כאשר משה שולח את מי שזכו לכינוי "המרגלים" לתור את הארץ הם מבליטים בתיאור שלהם את הענקים שפגשו בביקורם:

ויּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ( במדבר י"ג 32-33)

המפגש עם הענק הוא הזדמנות לא רק לתיאור של האויב איתו יצטרכו להתמודד, אלא גם לרפלקסיה של המרגלים עצמם. הם כוללים בתיאור שלהם גם את יחסי הכוחות כפי שהם רואים אותם מנקודת מבטם ה"חגבית", אבל גם מנקודת המבט המשוערת של הענקים עצמם. הענק השונה מאיתנו כל כך בממדיו כופה עלינו את ההתבוננות בעצמנו מבעד למשקפיו של האחר (כפי שאנחנו מדמיינים אותם).
בתיאור של המרגלים המוות והענק כרוכים זה בזה ובצד תיאור הארץ כארץ של ענקים הענקים בא גם תיאור הארץ כארץ של מוות: "ארץ אוכלת יושביה" .כפי שנראה מיד הענק והמוות ירדו לעולם כרוכים זה בזה.

הענק והמוות

הביטוי לעוצמת הענק היא גודלו החריג, אך הוא יונק את כוחו ממשולש רב עוצמה של מיניות אסורה, מוות וחציית גבול בין אדם לאל. הסיפור המכונן בו נחשף משולש זה מצוי בסיפור הזיווג שבין בני האלוהים ובנות האדם. במרכז סיפור זה נמצאים "בני האלוהים". ייחוס בנים לאלוהים זר לרוח המונותיאיסטית המקראית ובוודאי שלרוח התיאולוגיה היהודית המאוחרת יותר. המונח מייצג כנראה שרידים מיתיים קדומים שבדרך כלל נדחקו בספרי המקרא, אך מבצבצים פה ושם בספרות המקרא ובתרבויות קרובות. כך למשל נמצא באחת הגרסאות של ספר דברים שנתגלו בקומרן את הצירוף "בני אל". חוקרים מזהים את בני האלוהים עם הצירוף "עדת אל" המצוי בכתבים שנמצאו באוגרית(סוריה של היום) ומייצגים פמליה של מעלה, מעין פנתיאון של ספק אלים זוטרים, ספק מלאכים המקיפים את האל. סיפור בני האלוהים ובנות האדם בספר בראשית הוא סיפור של משבר המתרחש סביב דמויות אלוהיות אלה:

וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.
וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.. (בראשית ו, 1-2)

בני האלוהים הפרו טאבו שלא מפירים במקרא. היופי של בנות האדם הביא אותם לחצות את הגבול שבין האלוהי לאנושי לקחת (ואולי לחטוף?) נשים באופן שרירותי ללא מגבלה - "מכל אשר בחרו" ולהזדווג עם בנות האדם. בעוד שבמיתולוגיה היוונית אנו מרבים לפגוש זיווגים כאלה, במוסכמות המקראית מדובר בטאבו. לא נמצא במקרא בדרך כלל מגע פיסי בין אלוהים ומלאכים לאדם - דרך המלך של המפגש בין האלוהי לאנושי היא חוש השמיעה - האל מדבר עם בני האדם, ובני האדם מדברים או מתפללים אל האל. לעיתים רחוקות נפגוש בחוש הריח, כאשר האל למשל מריח את ריח הניחוח, אולם לא נפגוש מגע לגיטימי בין אדם לאלוהים המערב חושים אחרים. כאשר חוש הראיה מעורב ההנחה (שלא תמיד מתממשת) היא שהאדם הרואה את האל צפוי למות. בשונה מהראיה שהיא טאבו שהפרתו אפשרית,הרעיון שיש אפשרות למגע פיסי ישיר בין גוף האדם לגוף האל נראה בדרך כלל בלתי אפשרי, על אחת כמה וכמה זיוווג בין האלוהי לאנושי.

המילים המתארות את תגובת האל לחטא הזה קשות לפיענוח, אולם השורה התחתונה ברורה- האל מחליט לקצוב את חיי האדם ולהגביל אותם לגבול עליון של 120 שנה.
תגובת האל נראית כמענה סימטרי לחטא- מעשה בני האלוהים ובנות האדם טשטש את הגבול בין אדם לאלוהים, גבול המתאפיין בראש ובראשונה בכך שהאדם הוא בן תמותה והאל נצחי, תגובת האל מגביהה את החומה הזו בכך שהיא תוחמת את שנות חיי האדם לתקופה קצרה יחסית.

המספר בספר בראשית לא מסתפק בתיאור העונש אלא מציג תוצאה נוספת של הזיווג הזה:

הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם (בראשית ו,4)

אותו זיווג המרבה להעסיק את מיתולוגיות האזור מוליד יצורים מופלאים - הנפילים אנשי השם, גזע ענקים מופלא. התורה מספרת עליהם כעל אגדה רחוקה - הענקים המופלאים האלה התהלכו ביננו בעבר, גדלנו על סיפורים אודותם, הם אינם עוד ביננו אבל זה ההסבר להיווצרותם.

אותם נפילים מבצבצים שוב בספרי המקרא בתחנות שונות ומזוהים בחלק מהמופעים שלהם עם ה"רפאים". הרפאים מזוהים במקרא כענקים גיבורים אבל גם כדמויות החיות בשאול. שימוש זה במילה רפאים מצוי גם בכתובות באתרי קבורה פניקיים מהמאות החמישית והששית לפני הספירה שנמצאו באיזור.

דו משמעות זו של גבורה ושל רוח רפאים(מכאן כמובן גם המשמעות בעברית המודרנית) מצוי גם ביוונית המשתמשת במילה Heros גם לציון גיבור וגם לציון רוח רפאים. הקשר הגיאוגרפי והתרבותי בין התרבויות הכנענית, הפניקית, היוונית הישראלית הקדומות יכול לספק תסריטים שונים באשר להופעת כפל המשמעות הזה בתרבויות האיזור. עם זאת העובדה שהקשר הזה צלח את פגעי הזמן ומצליח לבצבץ בכל התרבויות האלה מורה שיש בסיס מהותי ועמוק להסברים הגיאוגרפיים-תרבותיים. הגיבור הגדול מהחיים קשור בקשר אמיץ לעבר - תמיד נספר עליו בלשון עבר כמעט נוסטלגית, ובמקביל נמשיך לחשוש מפניו כי הוא במובן מסויים הוא עדיין פעיל, אמנם לא במרחב שלנו אלא במרחב שבו לדמויות שעברו מהעולם יש עדיין קיום-בשאול.

השאול, אותה ארץ מתים, הוא מרחב המתקיים מתחת לאדמה גם בעולם המקראי וגם בעולמות מיתיים קדומים אחרים כמו במיתולוגיה היוונית. מרחב המתים ומרחב החיים מתקיים עם גבול ברור. כשם שהמעבר מעולם האלים לעולם האנושי הוא מעבר חסום שמעטים צולחים אותו, כך גם המעבר מעולם המתים לעולם החיים הוא מעבר בלתי אפשרי שבודדים צולחים אותו. שם מתחת לאדמה מתקיימת ציבילזציה שלמה ופעילה של מתים. לשם מתנקזים הפחדים שלנו. הגילומים של הפחדים האלה שונים, יש פחדים קטנים ויש פחדים גדולים. בין הפחדים הגדולים שמשוטטים שם במעבה האדמה נמצאים הענקים, הרפאים, אנשי השם מהעבר שממשיכים לאיים עלינו בשולי התודעה שלנו, במרחב ההדחקה הגיאוגרפי שלנו.

בשונה מהאופן שבו ראו זאת רציונליסטים שוחרי טוב לאורך ההיסטוריה, ספרי המקרא לא מכחישים את העולם הזה ולא מבטלים את קיומו. המקרא מבטא את ההסתייגות שלו מעולם המשמעויות והפחדים המיתיים תוך שימוש בשפת המיתוס. שלוש דמויות מרכזיות באתוס המקראי, אברהם, משה ודוד מזוהות עם סיפורי הכרעה של ענקים. הסיפור הידוע ביותר שייך כמובן לדוד ההורג את גוליית. גוליית, מלבד היותו ענק, מזוהה במפורש גם עם הרפאים. משה מכריע בקרב מפורט את עוג מלך הבשן הדמות הבולטת ביותר מקרב הרפאים, ואילו אברהם מנצח את קואליצית המלכים ששלטה באיזור ללא עוררין לאחר שהכניעה את הרפאים. בסיפורים אלה יש אמירה מורכבת כלפי הענקים/הרפאים: הסיפורים לא מכחישים את העובדה שהיו בעבר ענקים, אנשי שם ומעוררי אימה, אבל מספרים לנו שהם הוכרעו על ידי המנהיגים הישראלים. מנהיגים אלה בלשון המעטה לא מתאפיינים בסממני גבורה מיתיים: נער צעיר ואדמוני, ישיש כבד פה ורועה צאן שבסך הכל רוצה לחלץ את האחיין שלו, הם הדמויות שמכריעות את המיתוס בכח השליחות האלוהית המונותיאיסטית.

הענקים החדשים

המסורות המקראיות הרגו את הדמויות המיתולוגייות, אבל לא שללו מהן את הקיום בשאול הנרמז בכמה מספרי המקרא.
במסורות החזליות התנאיות הם גם מסולקים מהשאול. בסיפור מוזר מאוד מתאר אבא שאול (תנא בן המאה השניה ) בגוף ראשון את שאירע לו בעת שהיה עסוק בקבורת מתים:

אבא שאול אומר.. קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה... (תלמוד בבלי, נדה כ"ד ע"ב)

הטון של הסיפור הולם מעשיה פעוטה, אנקדוטה שאירעה למספר בשעת העבודה- משל היה מספר "כשהייתי גנן, באחד הימים כשכיסחתי את הדשא כובעי התעופף ברוח ו....". אלא שתוכן המעשה רחוק מלהיות יומיומי ורחוק מלהיות מתקבל על הדעת. אבא שאול הוא קברן - האיש שאחראי על העברת המתים אל מתחת לאדמה. על העלמתם הפיסית מארצות החיים. באחד הימים במהלך עבודתו הוא מוצא את עצמו משל הוא דמות מסרט איטלקי סוריאליסטי רץ בעקבותיו של צבי. הצבי הוא בעל חיים המזוהה עם כל מה שמנוגד למוות - זריזות, יופי ואצילות. בעקבות כל אלה מנסה לרוץ אבא שאול קובר המתים. כמו הצבי במגילת שיר השירים הצבי אחריו רודף אבא שאול חומק ממנו. רק אז מתפנה אבא שאול להתבונן במסלול שבו רדף אחרי הצבי, ומסתבר לו שרץ מרחק עצום בתוך עצם הירך של עוג מלך הבשן. באופן ישיר אנחנו לומדים מהסיפור שלעוג מלך הבשן הייתה עצם ירך עצומה. אבל גם שעצמותיו הענקיות של עוג לא נקברו ושהם מוטלות על פני השדה. לא זו בלבד שעוג לא מצוי בשאול, הענק האולטימטיבי אפילו לא הובא לקבורה. המוות שלו הוא עובדה קיימת וגלויה לעין השמש, ועובדה זו לא מאיימת עד כדי כך שבני אדם ובעלי חיים מתייחסים לעצמות האלה כאל חלק מהמרחב שעל גביו הם יכולים ללכת ואף לרוץ.

לאחר שהמסורות המקראיות הרגו את הענקים, והסיפור התנאי הדיח אותם מהשאול, מגיעות המסורות תלמודיות המשלימות את הפקעת הקסם המיתי מהענק ומייבאות את הסטרוקטורה המיתית של הענק לעולם האינטלקטואלי של החכמים. עורך הסוגיה התלמודית שהביא את סיפורו של אבא שאול ,בחר לשבץ בצד הסיפור הזה מסורת נוספת משונה לא פחות:

...ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה? - אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי טרפון מגיע לכתפו, ור' טרפון ארוך בדורו הוה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו, ורבי חייא ארוך בדורו הוה ורב מגיע לכתפו, רב ארוך בדורו הוה ורב יהודה מגיע לכתפו, ורב יהודה ארוך בדורו הוה .... (שם)

הרשימה ממשיכה ומפרטת כיצד החכמים בני הדורות הקדומים היו גדולי ממדים ועד כמה בכל דור החכמים מתנמכים והולכים. האינדיקציה הסופית לכך שהענק חוסל היא העברתו לעולם שאתו אנחנו מזדהים. בדומה לספרות בעת החדשה שכבר לא חוששת מהענקים ויודעת לצייר אותם גם כדמויות סימפטיות (בין השאר הענקים בסיפור גוליבר, הענק הידידותי של רואלד דאל, הגריד מהארי פוטר ושרק) הענק התלמודי הופך למטפורה של גיבור מיתולוגי ומכיוון שבעולם התלמודי הגיבורים הם הדמויות האינטלקטואליות, החכמים הופכים לענקים החדשים.

מתי מדבר

מגמת האימוץ הזו של הענק מאפשרת להשלים מהלך הפוגש מחדש את האימה הקמאית של המרגלים מפני הענקים ומתמודד אתה שוב. דור יוצאי מצרים נאלץ למות במדבר ולא להיכנס לארץ המובטח לאחר שנציגיו חזרו מבועתים מפחד הענקים שראו כשתרו את הארץ. רבה בר בר חנה (סוף המאה השלישית) החכם המזוהה עם סיפורי המסעות המוגזמים והפנטסטיים ביותר בתלמוד. בוחר לתאר את בני הדור הזה שמת במדבר כענקים בעצמם:

...ואמר רבה בר בר חנה פעם אחת הייתי מהלך במדבר וליווה אותי ערבי אחד...אמר לי בוא ואראה לך את מתי מדבר. הלכתי,ראיתים ונדמו לי כמי שהשתכרו ושכבו אפרקדן. ברכו של אחד מהם הייתה זקופה, והערבי עבר תחתיה כשהוא רכוב על גמל וזוקף את הרומח שלו ולא נגע בברכו של אותו אדם... (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב –עד ע"א, בתרגום חופשי מארמית)

רבה בר בר חנה דורות רבים אחרי שדור המדבר מת, מוצא את גופותיהם של בני הדור הזה שלמות במדבר (שוב ענקים ומוות במקום אחד). כמו עצם הירך של עוג מלך הבשן, הגופות האלה לא קבורות, הן ממתינות שם במדבר כמו בסצנה שקפאה. הן כל כך גדולות עד שמורה הדרך הערבי שמנחה אותו עובר מתחת לברך הכפופה של אחד מהם כשהוא רוכב על גמל ומניף את הרומח שלו בלי שהוא נוגע בברך של הגופה.
ביאליק התבסס על הסיפור הזה בפואמה שלו "מתי מדבר" והשתמש במתי המדבר הענקים כדימוי לבני דורו. שלו:

...עַל יַד-אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ..."
ביאליק השתמש במימדי הענק של מתי המדבר כאמירה מיתית על גדולתו ועוצמתו של דור שלא מוערך נכונה:
"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!
יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה

אולם דומה שלסיפור המינימליסטי של רבה בר בר חנה דגש הפוך:
מתי המדבר הם מצבה (חיה?) לטרגדיה. הטרגדיה על פי הסיפור הזה היא בעצם של טרגדיה של דימוי עצמי שגוי. מתי המדבר היו ענקים בעצמם אבל מול תושבי הארץ דימו עצמם לחגבים.

מתי מדבר מתו מפחד פשוטו כמשמעו - פחד שהיה חסר בסיס ופרדוקסלי. אפשר היה למקם את הסיפור הזה בסדנאות אמריקאיות להעצמה ושיקום הדימוי עצמי (אנחנו מסרבים להכיר בענק שבתוכנו וכו'), אבל הסיפור התלמודי הבבלי נעצר במוות המוחשי הזה של מתי המדבר ומנציח את התמונה רבת העוצמה של הענק המפחד שאינו יכול להיחלץ מהדימוי העצמי ואינו יכול לממש ולרתום את הממדים שלו למאבק הקיום. נראה שאלה גם החומרים מהם עשוי הענק היהודי של דיאן ארבוס -- ענק שמימדיו לא רלוונטיים למקומו בעולם, ולא מקדמים אותו מול סביבתו אלא מהווים מקור לאומללות שלו. ענק שמהדהד בנוכחותו בסלון היהודי של הוריו את הדימוי העצמי הקדום "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על מי מפחד מענק יהודי?

01
יובל אלוני

עם או בלי קשר למאמר.....נדמה לי שבתנך בעיקר בבראשית יש הדים לזיכרונות עתיקים שעברו מדור לדור ונצבעו או פורשו בדרכים שונות .בהחלט יתכן שהמפגש של ההומו ספיאנס עם האדם הניאנדרטלי שהיה נפוץ באירופה ובמזרח התיכון לפני בואנו מאפריקה מהדד בסיפורים אלו ? מה דעתכם?