מלחמה היא מחלה

זה זמן רב שהמלחמה מרתקת היסטוריונים, פילוסופים ומשוררים. וכעת, המדע מנסה לגלות מדוע אנשים באמת יוצאים לקרב – ומה יוכל לגרום להם להפסיק
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפני כמה חודשים, בקרוואן צנוע בצפון עיראק, ישבו לוחמים כורדים על הרצפה ודיברו עם לידיה וילסון על מלחמה. לא רחוק משם היה קו החזית שבו המתינו כוחותיהם ללוחמי ארגון המדינה האסלאמית. "פה", אמר אחד מהם, והצביע על צווארו, "פה נפצעתי, ופה, ופה". לוחם נוסף זנח את סיפורו האישי והחל לספר לה על המלחמות שבהם לחמו אביו וסבו בשם זהותם האתנית. אחרים שיבחו את יעילות התקיפות האוויריות של בעלי בריתם הצרפתים – לאמריקאים, הם אמרו, נדרש זמן רב מדי להגיע, והם עוזבים מהר מדי. חלקם תהו בקול רם אם באותו בלילה יגיעו אליהם מחבלים מתאבדים במשאיות עמוסות חומרי נפץ. אור היום סיפק שקט ומעט מנוחה ללוחמים שבקרוואן, אבל הם ידעו שאנשי דאע"ש יבואו עם החשיכה.

וילסון, עמיתת מחקר נלהבת מהמרכז ליישוב סכסוכים מתמשכים באוקספורד, ישבה לצד הלוחמים. היא שאלה שאלות, הקשיבה בתשומת לב ושרבטה במחברתה. מדי פעם בפעם היא מיקדה את תשומת לבה בשניים מהנוכחים. הם הוכנסו אל הקרוואן באזיקים, מבטם מושפל. בתחילה לא אמרו הרבה. השניים, סיפרו לה הכורדים, עבדו במסווה עבור דאע"ש – הם שתלו פצצות במכוניות ותכננו התנקשויות. הם כבר נשפטו במוסול ובקרוב יוצאו להורג. מבחינת וילסון, ההזדמנות לשוחח איתם הייתה עשויה להעניק לה מידע רב ערך למחקר שלה על המוטיבציות של צעירים להרוג או למות במלחמה.

השיחות האלה היו שונות בתכלית מהשיחות שהיא תכננה לערוך כשעברה למזרח התיכון עשר שנים קודם לכם. וילסון הגיעה לדמשק בכוונה ללמוד ערבית כחלק ממחקר הדוקטורט שלה בפילוסופיה ערבית של ימי הביניים, אך במהרה היא גילתה שכאשר חיים שם, "אי אפשר שלא להישאב לפוליטיקה". באחד הכנסים שבהם השתתפה, פגשה את האנתרופולוג סקוט אטראן (Atran), שבמשך 20 שנה חקר אנשים המשתתפים בפעולות אלימות מטעם קבוצה או מטרה כלשהן. כשהוא הציע לווילסון לשתף אתו פעולה, היא קפצה על ההזדמנות.

מאז היא עבדה בכמה אזורי סכסוך במזרח התיכון, ובין היתר למדה להתאים את טכניקות המחקר שלה למנהגים המקומיים. לדוגמה, בעוד שפסיכולוגים נוהגים לבקש מנבדקיהם לדרג את רגשותיהם בסולם של 1 עד 10, הכימות הבוטה הזה הוא "צורה בלתי נתפסת לענות על שאלה" במזרח התיכון. "הם מביטים בך ואומרים, 'תני לי לספר לך סיפור'. אז אנחנו לא עובדים עם דירוגים כאלה יותר. אנחנו משתמשים בתמונות של לוחמים, או שואלים אותם שאלה, וכשהם עונים כן או לא, אנחנו אומרים, 'כן זה מאוד, או רק קצת?', או, 'אתה לא לגמרי בטוח – בדיוק באמצע?'".

וילסון ואטראן משתייכים לקבוצת חוקרים הולכת וגדלה שמשלבים כלים מדעיים בחקר סכסוכים. ייתכן שזה לא נשמע מרשים במיוחד, אך מדובר בגישה מהפכנית להבנת פגעים אנושיים עתיקים כגון מלחמה, רצח עם וביטויים נוספים לשנאה ואלימות בין קבוצות

כשפגשה את הלוחמים השבויים היא צללה מיד לניסוי שלה והחלה לשאול את שאלותיה המוזרות-לכאורה, ולהציג תמונות או כרטיסיות. השבויים האלה היו רגילים לשמוע ממאמינים אחרים שהקמת ח'ליפות המדינה האסלאמית היא עבודת קודש. מאויביהם הם היו רגילים לשמוע את ההפך – שדאע"ש זה רע. וילסון הצליחה לדובב אותם כיוון שהוכיחה להם שהיא לא מצפה לשמוע את התשובות השגרתיות האלה. "אנחנו לא באים אליהם ואומרים, 'איך זה לחיות תחת דאע"ש?', או אחת השאלות האחרות שהם שמעו כבר הרבה פעמים. אנחנו שואלים שאלות שגורמות להם לומר, 'מה?'. זה מרחיק אותם מהתשובות האוטומטיות שלהם". מדידת תחושותיהם האמתיות לגבי כוחן של קבוצות שונות באזור היא הצעד הראשון בניסוי. לאחר מכן, מבחנים נוספים מודדים את מידת ההזדהות של הלוחמים עם הקבוצות והערכים שהן מייצגות. למרות שהשאלות שווילסון הציגה ללוחמים זרות להם, היא מצאה שהן לכדו את תשומת לבם, ושהם ענו עליהן ברצון.

במשך אלפי שנים מנסים משוררים, היסטוריונים וכלכלנים פוליטיים להסביר מדוע אנו יוצאים לקרב. רוב התיאוריות מבוססות על רטוריקה, אידאולוגיה או רגשות. אבל וילסון ואטראן משתייכים לקבוצת חוקרים הולכת וגדלה שמשלבים כלים מדעיים בחקר סכסוכים. ייתכן שזה לא נשמע מרשים במיוחד, אך מדובר בגישה מהפכנית להבנת פגעים אנושיים עתיקים כגון מלחמה, רצח עם וביטויים נוספים לשנאה ואלימות בין קבוצות. החוקרים החלוציים האלה משתמשים בשיטות מחקר מתודיות כדי לבחון את הפתולוגיה של המלחמה באותה צורה שבה ביולוגים בוחנים פתולוגיה של מחלות. הם מקווים לחשוף ולנסח את הגורמים לסכסוכים – ובסופו של דבר למצוא דרכים חדשות למנוע אותם.

הבנאליות של הבנאליות של הרוע

מחקר מדעי של הסיבות למלחמה טומן בחובו את ההזדמנות להפריך תפיסות מוטעות – דברים ש"כולם יודעים" על סכסוכים, אך למעשה מעולם לא הוכחו. לעתים קרובות, כשבוחנים תפיסות אלה בצורה מדעית, מתברר שהן שגויות. אחת התפיסות המוטעות הנפוצות ביותר, שמופיעה בכל סכסוך ולוקים בה לוחמים פעילים ותומכים-מרחוק גם יחד, היא שהאנשים ב"צד השני" הם לא נורמליים – שהם חיים באשליות, שהם אכזריים, אולי אפילו משוגעים. בריאיון שנערך לאחרונה, לדוגמה, אמר ג'ון ברנן, ראש ה-CIA, על דאע"ש: "הם טרוריסטים; הם פושעים. רובם בריונים פסיכופתיים – רוצחים שמשתמשים ברעיון דתי ומסתתרים מאחוריו".

״La Mitrailleuse 1915״ מאת כריסטופר נבינסון

״La Mitrailleuse 1915״ מאת כריסטופר נבינסון

אבל חוקרים הוכיחו שדמות ה"אויב המשוגע" מוטעית לגמרי. היא נובעת מ"הטיית קבוצת חוץ", ממצא ותיק ומוכח של הפסיכולוגיה החברתית. הוא אומר שאנו מעדיפים אנשים שאנחנו תופסים כחברי הקבוצה שלנו – תהיה הגדרתה אשר תהיה – ושאנו מוטים נגד אחרים. כשקבוצות נלחמות זו בזו, ההטיה הטבעית נגד קבוצות חוץ מוקצנת על-ידי פחד וטינה.

מדענים שבחנו טרוריסטים, מורדים ואנשים שהשתתפו ברצח המוני גילו כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, רובם הם פחות או יותר כמונו. אין הכוונה שהשתתפות ברצח עם או ביצוע פיגוע התאבדות בשוק הומה הם דברים נורמליים, אלא שההתנהגות הזאת אינה ראייה להפרעה אישיותית או לפסיכופתולוגיה חמורה אחרת; זהו הלך רוח שגם אנשים הבריאים לחלוטין בנפשם מסוגלים לשקוע בו. במקרה של קבוצות טרור אסלאמיות, אומר אטראן, "רוב המתנדבים והתומכים הזרים" נופלים בטווחי הביניים, כפי שהוגדרו במדעי החברה, של תכונות כמו אמפתיה, חמלה, אידיאליזם והרצון לעזור לאנשים במקום לפגוע בהם". זוהי הוכחה למה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליות של הרוע", בהתייחסה לנורמליות-כביכול של הנאצים שביצעו פשעים מזוויעים במלחמת העולם השנייה.

"אנו עובדים בגישת 'הבנאליות של הרוע'", אומר חמאד שייח', פסיכולוג מה-New School for Social Research שעובד עם אטראן ווילסון. העניין האישי של שייח' במקורותיה הפסיכולוגיים של האלימות הקבוצתית החל כשגדל בגרמניה. "לא יכולתי להאמין שהנאצים היו אנשים רשעים כל כך שעלו לשלטון. מיליוני אנשים רגילים הלכו אחרי היטלר, ואני פגשתי אותם. לפני שנולדתי הם היו פנאטים, אבל בילדותי, הם היו זקנים נחמדים שלחצו לי את היד ונתנו לי שוקולד".

לא רק שהאנשים האלה אינם פסיכופתים חסרי לב כפי שנהוג לחשוב; ייתכן שדווקא יש להם מידה גבוהה במיוחד של חמלה. במחקרו על אודות המנגנונים העצביים של הדעה הקדומה והאמפתיה מצא אמיל ברונו (Bruneau), חוקר מוח קוגניטיבי מ-MIT, שטרוריסטים קיבלו דירוג גבוה מהממוצע במדדי אמפתיה. אך האמפתיה העזה שלהם מוגבלת לחברי קבוצתם. "הבעיה אינה העדר אמפתיה", אומר ברונו. "יש להם די והותר אמפתיה. היא פשוט לא מחולקת בצורה שווה".

מדוע אנו נלחמים?

גם אם טרוריסטים ומבצעי רצח עם אינם משוגעים או מרושעים באופן אינהרנטי, אין זה בהכרח אומר שהם רציונליים לחלוטין. זו הטעות ההפוכה, והגדולה לא פחות, שנהוג לעשות כשחושבים על אלימות המונים. מנהיגי המדינות המודרניות מניחים לעתים קרובות שיריביהם מנסים למקסם את רווחיהם החומריים ולמזער את סבלם. מקובל לחשוב שהם יגיבו לתמריצים ("ניתן לכם מזון וסיוע") ויימנעו מאיומים ("נפציץ אתכם"). אבל אטראן, שדיבר עם הרבה יותר טרוריסטים -- וככל הנראה גם קיבל יותר איומי מוות -- מכל חוקר אחר במדעי החברה, מצא שאנשים באזורי סכסוך סולדים מהתן-וקח הזה.

 סקר של כ-1,400 איראניים שאטראן ועמיתיו ערכו לפני כמה שנים, הראה ש-14 אחוזים מהם תפסו את המשך תוכנית הגרעין של המדינה כערך מקודש

למעשה, רובנו סולדים ממנו, וזאת מכיוון שלאנשים מכל התרבויות יש "ערכים מקודשים" – דברים היקרים לנו מכדי שנתפשר עליהם. לדוגמה, אתם עשויים לוותר על סוף שבוע כדי לעבוד תמורת כסף. אבל אם הדת שלכם אוסרת עליכם לעבוד בשבת, אין תגמול כספי שישכנע אתכם לעשות זאת. כל דבר – מדינה, אתר דתי, מעמד משפטי – יכול להיחשב מקודש, ואם זה המצב, ההגנה עליו נמדדת כעניין של נכון ולא נכון, ולא כעניין של עלות-תועלת.

הניסיון לקיים משא ומתן עם אנשים המונעים על-ידי ציווי מוסרי יכול רק להרתיח אותם. כפי שג'רמי ג'ינג'ס (Ginges), פסיכולוג מה-New School for Social Research, כתב במאמר שהתפרסם בשנה שעברה, "יהיה נושא המחלוקת אשר יהיה (בין אם מדובר בזכות לייצר מלח, או בזכות להגן על יער גשם ראשוני, על עיר "קדושה", או על גבול לאומי), נראה שכל הערכים המקודשים מוגדרים על ידי טאבו האוסר על עשיית ויתורים לטובת הגעה להישגים חומריים".

אף על פי שההבחנה האנושית בין ערכים לעלויות היא אוניברסלית, התוכן שאנו יוצקים לכל אחת מהקטגוריות האלה עשוי להיות שונה בתכלית. דבר שצד אחד בסכסוך מקדש, עשוי להיות חסר משמעות לצד האחר, מה שמותיר מקום רב לאי-הבנות או להצעות כנות שעלולות להחריף את הסכסוך במקום לפתור אותו. סקר של כ-1,400 איראניים שאטראן ועמיתיו ערכו לפני כמה שנים, הראה ש-14 אחוזים מהם תפסו את המשך תוכנית הגרעין של המדינה כערך מקודש.

יתר על כן, במקרים מסוימים שני הצדדים יקדשו דבר מסוים, מה שעלול להוביל למבוי סתום. כך קורה בכמה וכמה סכסוכים בעולם כיום שנראים בלתי פתירים: בין הודו ופקיסטן הנאבקות על קשמיר, בין רוסיה ובעלות ברית מערביות הנאבקות על אוקראינה, וכמובן, בין ישראל לפלסטינים. בסקר שערכו שייח', ג'ינג'ס ואטראן ב-2013 נמצא ש-86 אחוז מהפלסטינים תופסים את "הגנת זכותם של הפלסטינים על ירושלים" כערך בעל חשיבות פחותה רק במעט מהערך של "הגנה על המשפחה" ובעל חשיבות זהה לערך של "הוגנות כלפי אחרים". זכות השיבה נתפסה כערך מקודש על-ידי 78 אחוז מהמשיבים.

הממצאים האלה נשמעים מייאשים, אבל החוקרים טוענים שההכרה בערכיו המקודשים של יריב – גם כשהם מתנגשים עם הערכים שלך – תורמת להצלחת המשא ומתן. ולא רק מפני שהיא מאפשרת לצדדים להימנע מסחר-מכר בנושאים שאין להתפשר עליהם. אלא גם מכיוון שאנשים מגיבים היטב להכרה בערכיהם המקודשים, גם אם ההכרה הזאת לובשת צורה של מחווה חסרת משמעות מעשית. כפי שכתבו לפני כמה שנים אטראן ורוברט אקלסרוד, איש מדע המדינה: כשמבצעים "ויתורים סמליים ללא תועלת חומרית מהותית" – למשל, התנצלות על עוולות העבר או הכרה בזכותו הלגיטימית של הצד האחר לעמדתו – עשויים הנושאים ונותנים "לפתוח פתח ליישוב סכסוך שלכאורה אי אפשר לפתור". במקרים מסוימים, התנצלות שווה הרבה יותר משק גדול של כסף.

הבנה עמוקה של ערכים מקודשים עשויה למנוע בזבוז זמן והצגות מיותרות. הרי בסופו של דבר, כל אחד מהצדדים בסכסוך פוליטי טוען שהוא נלחם על משהו יסודי, בין שמדובר בזכות לאכול בשר לווייתנים ביפן או בזכות לצעוד עירום ברחובות סן פרנסיסקו

הבנה עמוקה של ערכים מקודשים עשויה גם למנוע בזבוז זמן והצגות מיותרות. הרי בסופו של דבר, כל אחד מהצדדים בסכסוך פוליטי טוען שהוא נלחם על משהו יסודי, בין שמדובר בזכות לאכול בשר לווייתנים ביפן או בזכות לצעוד עירום ברחובות סן פרנסיסקו. סקרים שיתארו במדויק את גישותיהם של אנשים יעזרו לנו להבחין בין התנגשות ערכית אמיתית לבין מצב שבו מנהיגים סתם עושים שרירים. יתרה מזו, כשמודדים עד כמה ערך מסוים קדוש לקבוצה מסוימת, אפשר להבין התנהגות שנחשבה בלתי אפשרית לחיזוי ולכימות. זו הייתה מטרתה של וילסון בסקר שערכה לאחרונה בעיראק, שבעזרתו ניסתה לבחון שיטה לחיזוי "הנכונות להילחם" – רוח ההקרבה העצמית והחתירה חסרת הרחמים לניצחון שמאפיינת, למשל, את לוחמי דאע"ש. גורמים בארצות הברית מאמינים שאת התכונה הזו "לא ניתן לאמוד", כפי שאמר ברק אובמה בשנה שעברה.

אטראן, וילסון ושייח' טוענים שאת הנכונות להילחם דווקא כן אפשר לאמוד, ואף לחזות, בהנחה ששני דברים ידועים: עד כמה האדם מרגיש שהזהות האישית שלו ממוזגת עם הזהות הקולקטיבית, ועד כמה הוא מאמין שהוא נלחם על ערכים מקודשים.

בעזרת שילוב של תמונות ושאלות ניסתה וילסון להבין עד כמה הלוחמים שהיא פגשה בטריילר מזדהים עם תוויות קבוצתיות וערכים שונים ("דמוקרטיה", "כורדיות", "עיראק", "אסלאם"). לאחר מכן היא ביקשה מהם לדרג מה יהיו מוכנים להקריב למען הערכים והגדרות הזהות החשובים להם ביותר. האם יהיו מוכנים למות? להרוג אדם אחר? להרוג ילד? כשלוקחים את התשובות לשאלות האלה ומציגים אותן כנתונים, אפשר ללמוד דבר מה מהותי ומדיד על נכונותו של אדם לצאת למלחמה.

תרופה לסכסוך?

הניסיון להבין איך אנשים הופכים לרוצחי-עם, טרוריסטים ורוצחים מתאבדים, ואפילו למה הם תומכים במעשים ברבריים מהצד, הוא רק חלק מהקושי. צריך להבין גם איך לשכנע אנשים לעזוב את שורות הקבוצות האלה. גם כאן הבעיה אינה מחסור בתיאוריות, אלא עודף של הסברים שלא נבדקו בצורה מדעית. לפני כמה שנים, איש מדע המדינה דונלד פ' גרין (Green) מאוניברסיטת ייל והפסיכולוגית אליזבת לוי פאלוק (Paluck), כיום בפרינסטון, בחנו יותר מאלף מחקרים שמטרתם הייתה לשכך סכסוכים, והסיקו שכמעט אף אחד מהם לא עומד באמות מידה של מדעיות. "רק חלק קטן מהם בוחן באופן משכנע אם, מתי ובאילו תנאים, סוגים שונים של אסטרטגיות תורמים לפתרון סכסוכים", הם כתבו, וקבעו כי "עדיין לא ידוע לנו מהן התוצאות האמיתיות של אסטרטגיות מקובלות כגון עידוד גיוון תרבותי במקום העבודה וקמפיינים תקשורתיים".

האפשרות שנוכל להנדס אנשים כך שיזנחו את הדעות הקדומות והדחפים הטבעיים שלהם נשמעת כמו משהו הלקוח מסיפור מדע בדיוני. מלהיב לחשוב שנהיה מסוגלים לזהות ולחסל את הגורמים המציתים באנשים את הנכונות האובדנית לצאת לקרב

פאלוק ניסתה לשנות זאת. ברואנדה ובמזרח קונגו היא בחנה קמפיינים נגד אלימות כפי שחברות התרופות בודקות מוצרים חדשים – בעזרת ניסויים אקראיים מבוקרים. השפעותיהן של תרופות נבדקות על קבוצה של מטופלים שנבחרו באקראי ומושוות להשפעת חומר אחר – פלצבו, תרופה אחרת, או שום דבר – על קבוצה אקראית נוספת. אם המטופלים שנטלו את התרופה הניסיונית חיים פי שניים מהאחרים, החוקרים יכולים לקבוע באופן סביר שהיא יעילה. מובן שאלמנט ה"בקרה" מורכב יותר כשהטיפול הנבדק אינו גלולה אלא טקטיקה פסיכולוגית, והמשתתפים אינם מטופלים המנוטרים במרפאה אלא אנשים הפזורים לאורך מאות קילומטרים. אבל פאלוק ערכה בכל זאת ניסויים כאלה עבור אסטרטגיות ליישוב סכסוכים, והצליחה להוכיח סיבה ותוצאה בצורה משכנעת.

ראו לדוגמה את המחקר שערכה ברואנדה, שם ב-1994 שחטו בני ההוטו, הרוב במדינה, מאות משכניהם בני הטוטסי, וכן בני הוטו שנחשבו מתונים מדי. המיליטנטים של ההוטו השתמשו ברדיו – כלי תקשורת נפוץ ביותר ברואנדה – כדי לשדר מסר שאמר כי מחובתו של הוטו אחראי להרוג את הטוטסי. התשדורות האלה לא רק כללו הוראות מפורטות המסבירות מתי, איפה ואת מי להרוג – הן גם למעשה נרמלו את הטבח. הנרמול הזה נוצר, בין היתר, כי תושבי רואנדה נוהגים להקשיב לרדיו בקבוצות, לכן כל מסר ששודר זכה לחיזוק מאנשים שהסכימו איתו. "אלה נסיבות שמיד אפשר לראות בהן מה חברינו חושבים על נורמות", אומרת פאלוק.

ישנה תפיסת מוטעית נפוצה שאלימות המונים נובעת משינוי נרחב באמונות – במקרה הזה, החוכמה המקובלת אמרה ששידורי הרדיו גרמו להוטו לשנות את דעתם לגבי סוגיות פוליטיות. אבל פאלוק העלתה את ההשערה ששינוי באמונות לא היה הכוח שהביא אנשים להשתתף ברצח עם במקרה זה. היא שיערה שההישג האמיתי של המסרים המשודרים האלה היה שינוי מהיר בנורמות, שהתחולל כיוון שהמאזינים הפנימו את התפיסה שהוטו טוב נדרש להרוג את בני הטוטסי ובעלי בריתם.

במקום להשאיר את התיאוריה שלה על הנייר, היא בחנה אותה בפועל. אם הרדיו מסוגל לעודד רצח עם במהירות רבה כל כך, היא חשבה, הרי שהוא יהיה מסוגל לעודד גם ערכים הומניים כמו סובלנות ופיוס. בעיקרו של דבר, היא אומרת, "חשבנו שנשתמש ברדיו כדי להנדס את התהליך לאחור". הסתבר שברואנדה פותחה מבעוד מועד "תרופה" ניסיונית שאותה יכלה לבחון. לאחר רצח העם, קבוצה של כותבים ושדרים יצרו תסכית אופרת סבון המכונה "שחר חדש", על אודות שתי קהילות המתקשות לחיות יחד. אמנם הם לא יכלו להשתמש בתוויות "הוטו" ו"טוטסי" בגלל שהחוק ברואנדה אוסר על תיאורים של סכסוך אתני, ובכל זאת לא היה קשה לזהות באילו שתי קבוצות מדובר. בתוכנית הן מתחרות ונלחמות, אך גם מדברות זו עם זו למרות הקשיים ויוצאות נגד מנהיגים שקוראים לאלימות.

כדי לבחון את התיאוריה שלה השאילה פאלוק מכשירי רדיו ל-12 כפרים ברחבי רואנדה, והקצתה באופן אקראי לכל קהילה אחת משתי תוכניות, "שחר חדש", או תוכנית "פלצבו". לאחר שנה, החוקרים חזרו לכל כפר עם מתנה – מכשיר רדיו נייד, והציגו בפני התושבים שאלה: איך הם יתחלקו במכשיר הזה? ההבדל בין שני סוגי הכפרים היה מדהים. אלה שהקשיבו לשידור הפלצבו עשו את מה שתושבי רואנדה עושים תמיד: "הם אמרו, 'בואו ניתן אותו למנהיג שלנו, והוא כבר יחליט'", נזכרת פאלוק. אבל בכפרים שקיבלו את ה"טיפול" – קרי אלה שהאזינו ל"שחר חדש" – נערך דיון פתוח. "מישהו היה מרים יד ואומר, 'אבל המנהיג שלנו בכלל לא שומע רדיו', או 'למה שלא ניתן אותו לאישה?'". הניסוי הראה שהתוכנית אכן שיבשה את הצייתנות האופיינית שתרמה להצתת רצח העם ב-1994.

ב-MIT נקט אמיל ברונו גישה שונה לבחינת יעילותן של גישות ליישוב סכסוכים: הוא התמקד בתהליכים המוחיים שמייצרים הטיה ואמפתיה, ובחן כיצד הם מגיבים למסרים המציגים את כאבם של אחרים. "אם נוכל לזהות את החתימה העצבית של התהליכים האלה, נהיה מסוגלים למדוד משהו שאי אפשר למדוד אחרת ולהעריך את יעילותן של אסטרטגיות להפחתת הטיות", הוא אומר.

בעבר הוא ערך סריקות מוח של פלסטינים ויהודים ישראלים, וכן של מהגרים מקסיקנים ואמריקאים לבנים מאריזונה; כעת הוא בוחן דפוסים עצביים של הונגרים כחלק מהניסיון לצמצם את הדעות הקדומות שלהם נגד בני רומה הצוענים. הוא אומר שאם יהיה אפשר למצוא בסיס למדידת פעולתה של אמפתיה במוח, יוכלו חוקרים לבחון את יעילותן של אסטרטגיות לעידוד אמפתיה – ולראות אם הן עוזרות לקבוצות מסוימות אך לא לאחרות. הוא מאמין שאם נבין איך אמפתיה ואדישות פועלות במוחם של בני קבוצות שונות, נוכל לתפור אסטרטגיות שמתאימות לאנשים לפי ההטיות הייחודיות שלהם. "במדע, אנו נוטים לבטל דברים כשאין לנו השפעה ניכרת על האוכלוסייה", אומר ברונו. "אבל אם זה עובד אצל עשרה אחוז מהאוכלוסייה, שווה להמשיך עם זה".

יכול להיות שמציאת אסטרטגיה שעובדת אצל עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היא הדבר הטוב ביותר שאפשר לקוות לו. אף אחד לא מאמין שקיים פתרון גורף – לא ברונו, לא פאלוק, ולא אף מדען אחר. פאלוק למדה על בשרה כמה קשה לשחזר הצלחה בנסיבות שונות. במזרח קונגו, שם נהרגו לפי ההערכות 5.4 מיליון איש מאז 1998, היא ניסתה לערוך ניסוי דומה לזה שערכה ברואנדה, אך גילתה שהשפעתו הפוכה – שהוא דווקא הכעיס אנשים עוד יותר וחיזק את תחושותיהם הקסנופוביות. לדעתה, הסיבה לכך היא ש"אלה שני דברים שונים מאוד - לעורר דיון במהלך סכסוך או אחריו". הלקח הרחב יותר שהיא למדה הוא שהחיפוש אחר דרכים רחבות לשנות התנהגות אנושית הוא מוגבל מטבעו. "חוקרים במדעי החברה חושבים כמו תיאורטיקנים, במונחים אוניברסליים", היא אומרת. "אבל פסיכולוגים שרוצים לתת מענה לשאלות אמיתיות צריכים לחשוב כמו מהנדסים".

האפשרות שנוכל להנדס אנשים כך שיזנחו את הדעות הקדומות והדחפים הטבעיים שלהם נשמעת כמו משהו הלקוח מסיפור מדע בדיוני. מלהיב לחשוב שנהיה מסוגלים לזהות ולחסל את הגורמים המציתים באנשים את הנכונות האובדנית לצאת לקרב, לנטרל תעמולה אלימה בעזרת תרופת-נגד מוכחת, או להשתמש בפרופילים פסיכולוגיים כדי לתפור לכל אדם מסר אישי נגד סכסוכים על בסיס הטיותיו הייחודיות. אנחנו רחוקים מאוד מהתרחישים האלה, ואף חוקר לא חי באשליה שיצליח למצוא פתרון קסם. ובכל זאת, נראה שבחינת האפשרויות האלה בכלים מדעיים מובילה אותנו לעבר עתיד הומני יותר.

דייוויד ברבי הוא מחבר הספר Us and Them: The Science of Identity וכותב את הבלוג OtherKnowsBest.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד בֶּרֶבּי, Psychology Today .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

39 תגובות על מלחמה היא מחלה

01
רותם

"...מלהיב לחשוב שנהיה מסוגלים לזהות ולחסל את הגורמים המציתים באנשים את הנכונות האבדנית לצאת לקרב...".
והנה מה שכתב המשורר נתן אלתרמן, בשיר "אז אמר השטן", המתאר את השטן המחפש את נקודת הרפיון של העם היהודי בארצו, בנוגע למאבק על המשך קיומו:
"...אכהה את מוחו ושכח שאיתו הצדק...". מצמרר ומפחיד. לא פחות.

03
אורי מילשטיין

הפילוסוף היווני, הרקליטוס "האפל" מאפיסוס, כתב כבר במאה השישית לפני הספירה ש"המלחמה היא אבי הכול", דהיינו, לא רק שלא ניתן להיפטר מהמלחמה, אלא גם שלא רצוי לשאוף לכך , כי בלעדיה "הכול" לא יהיה והמציאות תיעלם. אבל אם הוא צדק הרי לא בידינו הדבר ולא ביכולת "הינדוס" של בני אדם. מדובר בשאיפה אוטופיסטית שתתגשם כשיגור זאב עם כבש.

בבעייה זאת התמודדתי בספרי "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות" (1991), שבו טענתי כי אנחנו חיים בסביבה מאיימת מעצם מהותה וכי כל מופע הוא גם מאיים וגם מאוים. ה"איום" מובנה בעצם המציאות בכך שהמציאות היא דינאמית והדינמיקה מאיימת על המצב הקיים ה"מבקש" לשרוד. אבן יסוד זאת הבאה לידי ביטוי בגילויים רבים אינה יכולה להשתנות אף אם נחנך את האנשים בגיל צעיר חינוך פציפיסטי למהדרין.

    04
    aranse

    אלא שהעובדה שאנחנו חיים בסביבה מאיימת היא תוצאה כשם שהיא סיבה,
    ולכן אינה מהווה הסבר לסיבה שכופה אנשים להרוג אחד את השני,
    שבסך הכל די קשה למצוא בה הגיון הישרדותי, כלכלי או אחר.

    הרקליטוס גם דיבר לא מעט שטויות, ובסך הכל מימין עד היום גם הפילוסופיה וגם המדע התפתחו לא מעט, הבן אדם היה שמרן (כמו כל האנשים האלימים) והאמירה המפורסמת שלו על שינויים לא באה מתוך שמחה אלא מתוך יאוש.

    כעובדה, אלימות האדם יורדת ככל שעובר הזמן ואנשים מתפתחים לתפישות פחות טרטוריאליות,גם בגלל שהטריטוריה מאבדת את חשיבותה ככל שהחברה הופכת למתקדמת יותר טכנולוגית, תקשורתית ואחרת,
    המלחמה אינה המציאות, העולם בהחלט יכול להתפתח הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב ובצורה הרבה יותר עמוקה ומעניינת בלי המלחמה והסבל והמצוקה שהיא מביאה איתה.
    לבזבז עשרות טריליוני דולרים על מכונות השמדה זו לא בדיוק החלטה שקולה כלכלית, חברתית או אחרת, אם הסכומים האלה היו הולכים למקומות אחרים, כמו חינוך ובריאות ומחקר ורווחה אז כל תושבי הארץ היו חיים ללא דאגה ועם הרבה יותר אהבה ורגישות ויצירתיות.

    המלחמה אינה מחלה אבל היא ביטוי של רמת ההתפתחות הנמוכה של המין האנושי ושל חוסר בגרותו המנטלית.

05
אורי מילשטיין

האלימות יאנה יורדת אלא היא משנה את פניה שהרי "הכול זורם". והאיומים אינם רק צבאיים אלא גם בריאותיים ואז יש להילחם בגורמי המחלות וגם כלכליים וגם אחרים. גם לאמירה שהרקליטוס דיבר שטויות יש פוטנציאל של דבר שטות. לפיכך, בלי קשר עם הרקליטוס החכם או השוטה, השמרן או המהפכן, כל שינוי הוא ביטוי לאלימות כלפי מה שמשנים. ראה לעניין את מלחמת העולם המלווה את "ועדת לוקר" וד"ל

    06
    aranse

    העובדה ש"הכל זורם" לא אומרת ששום דבר לא משתנה אלא דווקא להפך
    המלחמה עצמה היא איום בריאותי וכלכלי,גם הכי ישיר וגם עקיף, ממדרגה שאין קיצונית ממנה ולכן המאבק בה הוא אינטרס אנושי וציבורי ומוסרי ממדרגה ראשונה

    שינוי נחווה כאלימות לאנשים שפוחדים ממנו, כמו הרקליטוס למשל שהשתייך למעמד שהיה רב זכויות ונאלץ לחזות בעיניים כלות את התפוררותו לחברה דמוקרטית יותר.

    כמו שהתגובה לוועדת לוקר מראה, ולי אישית עלול לצמוח נזק ממסקנותיה, ההתנגדות לשינוי כמעט תמיד נובעת מהצורך להנציח ולקבע אלימות,

    גם דאע"ש היא לא יותר מתגובה אלימה לאפשרות של חברה פתוחה וחופשית ושוחרת שלום

    חברה המושתת על שלום, על שיתוף פעולה, מאיימת על כל מה שמוסכם ומקובל היום כחברה, זה לא אומר שעצם השינוי הוא אלים , למעשה זה אומר בדיוק את ההפך.

    07
    aranse

    האלימות באירופה לא ירדה אלא רק שינתה את פניה ?
    לכמות אין בכלל משמעות כשבאים לנתח שינויים,
    חברה שעברה ממצב של השמדה הדדית,במספרים מחרידים, כמובן מאליו, למצב שבו זה לא נתפש יותר כאפשרי או סביר , זו חברה ששום דבר בה לא השתנה ?

    סיום של סכסוכים מדממים מאוד וארוכי שנים כמו באירלנד למשל זה סתמי לחלוטין ?

08
ירון קליין

" מלהיב לחשוב שנהיה מסוגלים לזהות ולחסל את הגורמים המציתים באנשים את הנכונות האובדנית לצאת לקרב, לנטרל תעמולה אלימה בעזרת תרופת-נגד מוכחת, או להשתמש בפרופילים פסיכולוגיים כדי לתפור לכל אדם מסר אישי נגד סכסוכים על בסיס הטיותיו הייחודיות. אנחנו רחוקים מאוד מהתרחישים האלה, ואף חוקר לא חי באשליה שיצליח למצוא פתרון קסם. ובכל זאת, נראה שבחינת האפשרויות האלה בכלים מדעיים מובילה אותנו לעבר עתיד הומני יותר."

האם עתיד בו בני אדם יהונדסו לא לחשוב מחשבות אלימות הוא יותר הומני מהווה בו אנשים חופשיים לחשוב אותן?

    09
    aranse

    ספר וסרט המופת "התפוז המכני" מנסה לתאר בדיוק את העתיד הזה, שבו אנשים יהונדסו על מנת לא לחוש ולא לפעול באלימות,
    כמובן שזה רעיון מטופש וגם כמו שאתה מזהה משקף בצורה מחרידה בדיוק את האלימות שהוא מנסה לרפא (פסיכולוגים,נו, למה אפשר לצפות)

    אי אפשר להנדס אנשים וגם לא צריך, מה שקורה זה שאנשים מתפתחים, מכל מיני סיבות, דווקא מכאלה שנמצאים הרחק מהיכולת לשליטה ועיצוב, ואפשר בהחלט לזהות ולתרום לתשתית שמקדמת את האפשרות למציאות פחות מסוכסכת ומסכסכת, ואת זה עושים לא דרך ניהול אנשים אלא דווקא ההפך, דרך הנסיון להגדיל את חופש הבחירה שלהם, בצורה עקיפה, כנסיון לשנות איפה שאפשר, במדע, בפוליטיקה, בחינוך.

    הרעיון של הנדסה אנושית הוא אלים בדיוק כמו המלחמה שהוא מנסה לתקן אותה.
    מלחמה אינה מחלה שצריכה או יכולה לריפוי,
    היא מצב שמשקף את ההתפתחות האנושית,
    וככזה סיומה אפשרי רק דרך גישות רב מערכתיות שמטפלות בו זמנית בכל היבטי הקיום.

10
אורי מילשטיין

הבעיה איננה בהינדוס אנשים או בחינוכם ההומניסטי אלא באבני היסוד של במציאות: המלחמה המתמדת בין עקרון ההתמדה (הרצון לשרוד את ההווה) לבין חץ הזמן (עקרון הכבידה) המחסל את ההווה למען העתיד. מצב זה לא ישתנה כפי שהבין הנביא שכתב שהמלחמה תיתם כשיגור זאב עם כבש, דהיינו ישתנו החוקים הבסיסיים של המציאות. אכן אופי המלחמה ישתנה והזירות שלה ישתנו אך היא נצחית. היא לא מחלה אלא הנורמה הלא משמחת, כפי שהמוות הוא נורמה לא משמחת.

    11
    aranse

    זה ממש לא נכון, ההיסטוריה מראה שמה שאתה מתאר ככללי היסוד של המציאות משתנים כל הזמן, למעשה בדיוק בגלל זה יש היסטוריה בכלל, סיפור, שכמו כל סיפור, מספר שינוי.

    המלחמה אינה נצחית כמו המוות כי הסיבה והגישה למלחמה משקפת את היחס המשתנה אל המוות,
    אם למשל בעבר אנשים היו מנסים להתמודד עם החרדה מהמוות דרך הנסיון לפייס אותו בקורבנות אדם אז כבר די הרבה שנים המנהג הזה הפך לדי לא מקובל ודי לא נפוץ,
    דווקא בגלל שיש משקל לתיאור של האלימות כמשהו שהיה קיים תמיד ורק לובש ופושט צורה יש טעם להביט בצורה שבה האלימות משתנה,
    בצורה שבה הדרך המוסכמת לבטא אלימות משתנה,
    כי למשל,
    הפקעת האלימות מזכותו של הפרט לזכותה של המדינה בלבד היווה צעד משמעותי מאוד לשכלול מורכבותו של הארגון האנושי ולפתיחת מרחב גדול יותר לשיתוף פעולה יצירתי, לבטחון האישי, לרווחת האדם, ליכולתו לקיום פרטי.
    אז נכון שהאלימות עצמה נשארה אבל שינוי צורת הביטוי שלה היה מאוד משמעותי,

    כך שגם אם נכון לומר שהמלחמה היא טיפשית בדיוק כמו לזרוק בתולות ללוע הר געש פעיל,
    שהנסיון של האדם לנצח את המוות על ידי הריגתו של אדם אחר היה ונשאר הדבר הכי מטומטם וטיפשי ומכוער בעולם,
    עדיין,
    יש הבדל, אמנם נורא קטן ולא עקרוני בכלל, בין זבח בני אדם למטרות פולחן לבין מלחמה ומטרותיה כמו שהתפתחו עם הזמן,
    וההבדל הזה בונה ציוויליזציה
    אז מצד אחד הכל משתנה ומצד שני הכל נשאר קבוע
    אבל מה שמשנה זה היחס בין מה שמשתנה לבין מה שנשאר קבוע
    והיחס הזה מספר לנו שהמלחמה ממש אינה חוק טבע,
    היא בסך הכל אמצעי, מוגבל וחלקי, להתמודד עם חרדת המוות, וכשאנשים יגלו בסופו של דבר שזה שהם הורגים אחרים לא מקנה להם חסיון מהמוות (המוות הוא לא משחק סכום אפס, למעשה הוא בדיוק ההפך)
    אז הם יפסיקו להילחם.
    אלא מה
    אנשים הם נורא נורא נורא נורא טיפשים,
    ולוקח להם אלפי אם לא מיליוני שנים להבין את המובן מאליו,
    כמו למשל שמשתלם להתייחס טוב לאחרים כי אז הם מתייחסים אליך טוב בחזרה
    שמשתלם להתייחס טוב לעובד ולא רק לנצל אותו כי אז התרומה שלו טובה יותר
    ...

    בסופו של דבר אנשים מבינים אפילו את המובן מאליו וכשזה יקרה אז לא יהיו מלחמות יותר
    ולא צריך להפר שום כלל או חוק טבע בשביל כך
    בדיוק ההפך

    בסופו של דבר אפילו הסכסוך הישראלי פלשתיני יפתר
    הקיצונים משני הצדדים יאבדו את האחיזה שלהם ברוב השפוי
    הם כבר מאבדים אותו כל הזמן
    ולרוב האנשים ימאס מהצורה שבה הפסיכופאטים בצמרת המימשל מנצלים אותם לטובת רווחתם האישית
    וזה כבר קורה
    ואז
    אחרי עוד כמה אלפי או עשרות אלפי ילדים מתים, נכים, פצועים, משפחות הרוסות, וסבל אנושי אין סופי, אנשים ימצאו שאולי עדיף פשוט לחיות בשכנות טובה למרות הכל.

    הרי רוב האנשים לא הורגים את השכנים שלהם
    מדינות עושות את זה
    כי מדינות נשלטות ומעוצבות בידי פסיכופאטים שעברו על כל צוו אנושי-מוסרי על מנת להגיע לשלטון ולכן הם ממשיכים לעשות זאת בשביל לשמור עליו

12
טוביה רז

מדוע מלחמות

המאמר שלפנינו אינו פורט לפרוטת כיצד התבצעו המחקרים שהביאו לתוצאות המוצגות, אך זו לא המכשלה הבסיסית של המחקר או המאמר.
המכשלה הבסיסית לדעתי, היא בכך שהחוקרים (אם המאמר מתאר נאמנה את עבודתם) בדקו רק תופעות. תופעות הן תוצאה של תהליך מסוים ולכן כאשר נשאלת השאלה למה.
למה יש מלחמות במקרה זה, התשובה שמציגה רק את התופעות השונות, היא תשובה בלתי מספקת בעליל, ולעתים אף מטעה באופן גורף. על מנת לרדת לחקר השאלה – מדוע יש מלחמות, הכרח הוא להתייחס גם לתופעות, אבל גם לתהליך שהביא לתוצאה המסוימת שהתגלתה.
ישנם כמה היבטים שללא ספק יש להם משמעות רבה לגבי הכנתם של בני אדם למאבק מזוין, ואשר אם לא היו עוברים בני האדם את התהליכים הללו, סביר שלא היו נוטלים נשק ביד ויוצאים למלחמה.
ההיבט הראשון הוא חינוך. ויש לזכור שמי שאמון על עיצוב החינוך, זה גורמים פוליטיים שונים. הדוגמאות של היטלר וסטלין הן דוגמאות מובהקות של מנהיגים שהכינו תנועות נוער, בידיעה מראש שתנועות הנוער הללו יהיו העתודה הלוחמת של המלחמה העתידית שלהם. החינוך הפלסטיני היום, מתאפיין באופן מובהק במגמה של הסלמה ומאבק מזוין כנגד היהודים. הימין הקיצוני בישראל שניזון מאהדה סמויה וגלויה של פוליטיקאים רבים בכנסת ישראל, אינו אלא תשובה פוליטית להסלמה הפלסטינית המתמשכת, כאשר כל זה מגובה בשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי בשיטת חינוך מיליטנטית לאומנית. ובכן מבחינת הילד המגיע למערכת החינוך, שבה לא מבקשים ממנו לחשוב פילוסופיה אלא טקטיקה צבאית ופוליטית, הוא עובר תהליך הכנה מסוים שיעצב את דמותו להיות חייל נחוש, מאמין ודבק במשימתו.
היבט שני שהוזכר כסעיף קטן בראשון, והוא קשור בחינוך, הוא האופן שבו אנו כבני אדם יודעים, או לא יודעים להפריד בין נטיות לב לבין עובדות. הרשתות החברתיות מבחינה זו הן מעין מראה, המציגה בפנינו את חומרת התופעה שאנשים, נשים וטף מציגים כל מיני דעות שאינן מבוססות על כלום. אנשים שהחליטו על דעת עצמם שזו המציאות ומפיצים אותה, כאילו נודעו להם הדברים מפי הגבורה, בעוד כל דבריהם הם בדותה וכזב, עין רעה, עמדה פוליטית ושנאת הזולת. מי שטבע את המושג "הבנליות של הרשע", עשה כותרת נאה, אך לא ירד לעומקה של הבעיה, אין דבר כזה בנליות של רשע, רשע הוא רשע, אבל הוא מופיע כאשר הוא נתמך על ידי הבנליות של הטמטום. התופעה שהזכרתי למעלה, היא טמטום. אדם שמקרקר כמו תוכי, את מה שהמנהיג שלו דחף לו לראש, הוא אדם מטומטם והצרה עם המטומטמים של היטלר וסטלין, שהמנהיגים שלהם נתנו להם טובות הנאה, כך שהשתלם להמשיך לנהוג כמטומטמים. כל הדיבורים המתארים את הנורמטיביות של האנשים האלה, הם חלק בלתי נפרד מהתשובה לשאלה למה יש מלחמות, כי היעדר החינוך האנושי הבסיסי, הופך את חוסר החינוך הבסיסי והאנושי, לנורמה מקובלת. אז כן זה נורמלי, אבל אם זה נורמלי, אז אני מציע לבני האדם – תפסיקו להיות כל כך נורמליים ותתחילו להיות בני אדם.
היבט שלישי, שגם הוא הוזכר כסעיף קטן בראשון, הוא הניצול הפוליטי של אנשי השררה, ב"בנליות של הטמטום". ישנם אנשי שררה וביניהם גם ראשי ממשלה שפיתחו מומחיות לנגן לציבור כל מיני מנגינות של כעס, שנאה, פילוג, חתרנות ונקם, כאשר ברקע מרחב ענק של אשליה. אותם מנהיגים אינם מצויים בקטגוריה של הבנליות, מפני שהם בדרכי תחמנות ובנועם הליכתם, הם מחוללים אותה, הם יוצרים אותה, הם משתמשים בה והם מנחמים את ההורים השכולים ומזילים דמעה לטובת הבמה ההיסטורית. האם המנהיגים הללו הם רשעים ? יתכן, אולי הם רשעים, אולי הם ציניים, אבל אינם בנליים זה ברור. מה שמאפיין מנהיגים מהסוג הזה, הוא שהם בדרך של התגנבות חשאית, מבלי שהציבור יחוש בכך, מטים כל מיני חוקי יסוד, למטרותיהם הפוליטיים ואז כאשר כוח רב מרוכז בידיים שלהם, פתאום מגלים תושבי המדינה שאין הם חיים במדינה דמוקרטית, אלא בדיקטטורה.
על פי המתואר במאמר הנ"ל, נראה שמילה אחת איבדה את משמעותה, כאילו אין לה קשר לשאלה מדוע יש מלחמות, והמילה היא "שנאה”. האם תופעת השנאה היא ייחודית רק לאלה שיוצאים למלחמה ? בוודאי שלא. שנאה היא תופעה אנושית רווחת, אבל כדי שאנשים יצאו למלחמה בעקבות שנאתם, דרושה מערכת פוליטית, קרי מערכת חינוכית שתייצר את השנאה, שתלבה אותה, דרושה איזו יד מכוונת שתלבה את היצרים, שתשלול את המחשבה הצלולה במילות בוז ומילות גנאי,כי שנאה וחכמה, אלו שני ערכים הסוטרים זה את זה.
ובכן באופן ענייני לגבי השאלה מדוע יש מלחמות, אפשר לומר באופן ציני, כהומור שחור, שאיך שלא נהפוך את השאלה הזו, זו תמיד מאבק של שתי תזמורות שלשתיהן יש מנצח, המכין את התזמורת ליום ההופעה, ליום הדין, אבל בדרך כלל מדובר במנגינה שאין בה ניצחון אלא רק כאב לכל הנגנים המשתתפים בהופעה.

    13
    aranse

    טוביה, שים לב שלמנצח קוראים "מנצח", שזה אומר שאפילו תופעה תרבותית שנחשבת כהכי מעודנת נשמעת לתבנית שבה אדם מרכזי, מנצח, אומר לכל היתר מה ואיך לעשות ולנגן ולהרגיש ולחשוב, דרך ההבטחה שאם הם יקשיבו לו הוא יקח אותם לנצח.
    וזו מהות הבעייה
    כל עוד אנשים לא יקשיבו למנגינה שלהם אלא ינהרו, או יותר נכון ינערו, לטון האחיד של ההבטחה הכוזבת של המנהיג, המנצח, לנצח, הם ירצחו אחד את השני ומתוך תחושת צידוק והתעלות ומשמעות,
    וכיוון שגם מערכת החינוך נשמעת ומקיימת היררכיה דומה,
    של אדם מרכזי, שמקומו בהיררכיה גבוה מהצאן שאותו הוא מוביל לטבח, אין מצב שמערכת החינוך תאפשר חינוך לשלום
    היא לא בנוייה לכך
    היא בנוייה לשרת דחפים תחרותיים, רצחניים, לעומתיים, בעיקר אם לא רק או בלבד

    ישראל הרי בחרה לשר החינוך שלה פשיסט מוצהר, אתה חושב שזה מקרי ?
    זה לא
    החינוך אינו תשובה
    חוסר חינוך הוא התשובה

14
יוסף כהן

המלחמות נובעות בסופו של דבר מדבר מאוד פשוט - רעיונות.
זה לא אנשים שנלחמים באנשים , זה רעיונות שנלחמים ברעיונות.
האנשים הם חיילי צעצוע.

ניקח למשל את המלחמה של האיסלאם במערב -
פירוש המילה איסלאם הוא "כניעה" והתמסרות לאל , בעוד שבמערב שולט הרעיון של אינבידואליזם בצורה הכי קיצונית שלו.
ברור שיש כאן סתירה , וכך המלחמה נובעת - מהתנגשות של רעיון ברעיון.
(מכאן לדעתי גם נובעת עריפת הראשים של דאע"ש - לציין את ה"בוז" לאינדבידואל לעומת צו האל).

זה לא שאין לאיסלאמיסטים מה לאכול , זה לא שאנשי המערב עשו משהו רע. ההנחות כאילו "אנשים נלחמים בגלל שרע להם" - הן מוטעות ב99 אחוז מהמקרים.
כנ"ל גרמניה הנאצית או הקומוניסטים לא יצאו למלחמות בגלל שהיה להם רע , אלא יצאו למלחמות בשם רעיון - רעיון שהאמינו ש"יעשה את העולם טוב יותר".
גם הפלסטינים לא נלחמים בנו כי רע להם. לפני האינטיפדה היה יותר טוב לפלסטינים בכל קנה מידה , וגם היום מצבם טוב יותר מאשר בהרבה ממדינות ערב.
הם נלחמים פשוט בגלל רעיון.

אנשים נלחמים בגלל רעיונות , סה טו.

ממילא הדרך לשלום היא הדרך ללמוד כיצד ליישב רעיונות זה עם זה. בגמרא יש את הביטוי "מלחמתה של תורה" - שהחכמים יושבים בבית המדרש , וזה אומר ככה , וזה אומר ככה , ואז הם "נלחמים" כדי להגיע לרעיון הנכון או לפשרה בין הרעיונות. להוציא מכל רעיון את "נקודת האמת" שבו - אם יש כזאת.

זו בדיוק השיטה - לבנות אנשים שמסוגלים לעשות זאת. לא אנשים שמרוכזים באגו "שלהם" וברעיונות "שלהם" , ונלחמים נגד הרעיון של האחר.
לבנות אנשים המסוגלים לצאת מרעיונותיהם ומדעותיהם , למצוא את נקודת האמת גם ברעיון של מי שנמצא נגדם , ולהגיע ל"שילובים" נכונים של רעיונות.

אני מאמין שזה עובד גם במישור המעשי - כי הרבה אנשים כאלו בעצם יעבירו את מישור המלחמה הפיזית למישור המילים.

ולדעתי זה עובד גם במישור האידאי , המופשט , האפלטוני - ככל שאנשים יותר "יישבו" בין רעיונות שונים , גם אם הם עושים זאת בינם לבין עצמם , זה ישפיע על כלל התודעה האנושית ויפחית את המלחמות.

איך אמרו חכמינו ?
תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

    15
    aranse

    גם לדעתי, אם כי ההפרדה שאתה עושה בין אנשים ורעיונות היא קצת נוקשה מדי, זה לא שהאנשים הם צעצועים של הרעיונות אלא שהעובדה שהאדם חי גם את התחום האידיאי במחוייבות שלא נופלת ממחוייבותו לתחום הפיזי והמוחשי יותר לוקחת את האדם גם לשיאים וגם לתהומות.

    אומרים שהחיות עדיפות וטובות על האדם כי החיות לא הורגות סתם אלא רק שהן רעבות
    גם האדם לא הורג "סתם" אלא שהוא מותר מהבהמה גם בגלל שמשקל הרעב הנפשי והרוחני שלו גדול מזה שלה.
    ולדבר יש מחירים שמתבטאים מצד אחד כמחנות השמדה ומצד שני כיכולת לארגן עשרות אלפי מהנדסים בשביל לחקור ולבנות מעבד.

    אנשים הם "סיפור", לא פחות משהם דם ובשר, בגלל זה כל מלחמה וסכסוך היא גם ובעיקר מלחמה על "נרטיב" .
    ( במקרה של הסכסוך המקומי זה בולט במיוחד).

    אבל
    זו בדיוק גם הסיבה שמלחמות יעברו מהעולם כי כמו שאתה כותב וכמו שאפשר לראות אז התהליך ההיסטורי מתאר בוודאות התמרה מתמדת של מבני כח למבנים תקשורתיים יותר,
    לא סתם אנחנו חווים "מהפכת מידע",
    כל פרט כמו המצאת הספר, המצאת המחשב, הרשת, מרחיק את המלחמה
    אנשים מתאגדים סביב הנסיון למצוא תרופה למחלה בדיוק כשם שהם מתאגדים על מנת להרוג אחד את השני,
    הסיבה, כמו שאתה כותב, היא אותה סיבה, בשביל בני אדם רעיון הוא מציאות ממשית.

    ובגלל שלבני אדם רעיון הוא מציאות ממשית אז המרכיב של תקשורת ונסיון למצוא מכנה משותף בין רעיונות שונים, שהוא הבסיס ליצירה, להמצאה, לתגלית, כל הזמן צובר משקל על חשבון המרכיב הרצחני יותר, זה שגורס שאם אתה חושב אחרת זה סימן שצריך להרוג אותך.

    תמיד יש נקודת אמת, וככל שהזמן עובר יותר ויותר נקודות כאלה נחשפות, ודי בעובדה זאת על מנת להקטין את האלימות ובסופו של דבר אף לסיים אותה כליל.

    אני נתקל כל הזמן ב"עזוב את הפילוסופיה תביא משהו פרקטי", אין דבר יותר פרקטי מפילוסופיה ומי שאומרים את זה הם פשוט אנשים שלא מודעים למידה שבה הם עצמם , כמו שאתה כותב, לא יותר מצעצועים של הרעיונות הגדולים של מישהו אחר.
    בגלל זה הלוחמים הם האנשים הכי חלשים
    כי הם כאלה שלא מסוגלים להתמודד רעיונית עם המציאות ולכן פשוט מצייתים לרעיונות של אחרים
    וגם דבר זה מבטיח שהאבולוציה תמחק בסופו של דבר את האדם הלוחם
    הוא פשוט רע להישרדות המין
    חלש מדי
    לא יעיל אבולוציונית

16
אורי מילשטיין

החינוך,הרעיונות, הטמטום והחכמה הם נגזרות של המציאות בה כל מופע מאיים באופן פוטנציאלי על כל מופע, וכל מופע מובנה לשמר את מצבו הנוכחי ולשפרו כדי לנטרל איומים.
מלחמה היא מאמץ לנטרל איום כפי, שמבינים הלוחמים. אלימות היתה תמיד בעולם ומלחמות מתנהלות בין מדינות מאז תחילת הציוויליזציה הנוכחית של יצור המזון והתיישבות הקבע. הסיפור של קין והבל מבטא מלחמה בין הנודדים ליושבי הקבע. הרומאים שהיו אומה בעלת תרבות מלחמה גבוהה ביטאו את הדילמה היסודית של הכרחיות המלחמה ואת הרצון ליתר אותו באמרה: "רצונך בשלום היכון למלחמה", דהיינו, אינך יכול לחסל את פוטנציאל המלחמה אך כל זמן שאתה פועל כהלכה תוכל להרתיע . אך לא ניתן לפעול כהלכה לאורך זמן בגלל אופי המציאות הגורם לקריסת מערכות בגלל "המלחמה הפנימית" בתוכן כי שהבינו זאת חז"ל ופרשנותם את החורבן ואת הגלות.

    17
    aranse

    ממש לא, יש המון פרטים שלא מעוניינים לשמר את המצב הנוכחי אלא דווקא ליצור שינוי
    ומספרם גדל עם הזמן
    בדיוק כשם שאנשים מוכנים להקריב את גופם וחייהם בשדה הקרב על מנת לרצוח אנשים אחרים יש אנשים שמוכנים להקריב משהו מקיומם למען הסיכוי לאהבה,
    למען עולם וחברה טובים יותר

    וכמות האיומים בעולם יורדת כל הזמן
    בימי הביניים כל פרט היה נתון לאיום מתמיד, לא צפוי, מצד כולם
    היום זה כבר לא בדיוק ככה
    כי המדינה החליטה להפקיע את הזכות לאלימות מהפרט לכלל
    וזה יצר שיפור מסויים שאפשר זינוק תרבותי וחברתי בשסופו של דבר מאפשר םקפצה לשיפור הבא

    התרבות מתבטאת גם כנסיון לפתור את המתח בין הנודדים ליושבי הקבע
    למשל
    הנסיון להחזיר את הכל רק לנקודת המוצא הכי פרימיטיבית הוא מאוד בעייתי
    העולם הוא עולם בגלל שהוא משתנה
    היום כולם נוסעים וטסים ומפליגים כל הזמן
    אז מה אנחנו ? נוודים או יושבי קבע ?
    אנחנו גם וגם,
    כי רוח ההמצאה האנושית פתרה ופותרת את המתח הזה ולא רק מנציחה אותה
    והעובדה שלכל אדם יש הזדמנות לפגוש יותר יותר אנשים שהם מחוץ למעגל ההזדהות המיידית שלו גם היא מעודדת החלפת רעיונות על פני הרג הדדי
    וזו רק דוגמה אחת לצורה שבה פתרון טכנולוגי תרבותי למתח קמאי מרחיקה את המלחמה מהקיום האנושי

    אם מוכנות למלחמה מספיקה על מנת למנוע אותה, כמו שקרה במצב שנוצר אחרי המצאת הנשק הגרעיני, זה אומר שנוצר יותר יותר מרחב שאינו מאויים מיידית, במרחב כזה יש יותר זמן למחקר, לעזרה הדדית, לנסיון לראות ולחוות אנשים לא רק כאיום אלא גם כמקור לאהבה ושמחה ורעות

    אופי המציאות וטבעה אינו כזה שכופה מלחמה נצחית
    בדיוק להפך
    אופי המציאות נחשף כמהלך מתמיד לפשרה, לאמת שהיא תמיד נקודת האמצע הרעיונית, שהיא גם זאת ששורדת בזמן שהמלחמה רק הורגת, כי בזמן שהמלחמה מייצרת רק סבל ומצוקה והשמדה והרס ההמצאה מחוללת דברים שבאמת משנים, שמשפיעים על המציאות לעולם

    המלחמה לא משנה כלום
    היא לגמרי מיותרת
    היא פשוט מחזירה את האדם לאחור
    לנקודת המוצא
    אין בה טעם או תכלית בכלל
    בגלל זה היא פשוט תעלם מהעולם

    מה ההתפרצות הנאצית תרמה לגרמניה ?
    לעולם ?
    או מלחמת העולם הראשונה ?
    שום דבר
    אפשר לומר שכמה פיתוחים הואצו אבל הדברים האלה היו מתרחשים טוב ומהר יותר ללא המלחמה

18
יוסף כהן

שני דברים :

1. לאורי מילשטיין - ראיתי אותך אתמול בתוכנית של דב אלבוים , תענוג !
תודה על חוכמתך ודבריך !

לגופו של עניין - זה נכון שרעיונות ומלחמות הן נגזרות של מציאות.
אך אני מאמין שניתן "להתמיר" מלחמות פיזיות לרעיונות ולדו שיח.
וזה הודגם יפה בספר קוהלת :

גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי.
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים.
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא.
וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים.
דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים.
טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה.

עדיין לא הגענו אל הזמן הזה , לצערי.
עדיין האימרה שאמרת "הרוצה בשלום יכון למלחמה" , נכונה ורלוונטית יותר מאי פעם.
אך אני כן מקווה שנגיע לזה , שנוכל להתמיר מלחמות למלחמות שהן דרך הפה ולא רק דרך הידיים.

איך כתוב על המשיח (אם יהיה או לא יהיה) :
"והכה ארץ בשבט פיו , וברוח שפתיו ימית רשע"
השאיפה והאידאל שלי , לפחות , הוא לפתור את המלחמות באמצעות הפה.
אנחנו עדיין לא שם , אבל מותר לחלום ....
:-)

2. לארנס -
לא קראתי את כל דבריך בעמוד , אך לפחות לגבי תגובתך אלי אני מסכים לכל מילה !!!!

19
אורי מילשטיין

יוסף כהן,
תודה על דברי השבח על שיחתי אתמול עם דב אלבוים! גם בשיחה זאת דנו באופי המלחמה ובגישתו של משה רבנו, או מחבר הפרשה, אליה.

אשר לתקוותך ליתר את המלחמה ולמירה בהתמודדות תובנות: הפילוסוף היהודי, אוסטרי, בריטי קרל פופר טען ספרו "החברה הפתוחה ואויביה" שהאוטופיזם של אפלטון הוליד את היטלר ואת סטלין. התקווה שלך היא אוטופית. לעניות דעתי לא ניתן ליתר את המלחמה אך ניתן לצמצם את תפוצתה ואת נזקיה. לשם כך עלינו להכירה לפני ולפנים ולא רק להגדירה כמחלה ואת מצדדיה כפשיסטים.

    20
    aranse

    אבל פופר טען מה שהוא טען, ולדעתי בצדק, גם כנסיון לחשוף ועל ידי כך להתנער מהמורשת האלימה, הפשיסטית, שהדיכוטומיה והדיאלקטיקה השטחית של אפלטון כפתה על התרבות האנושית.
    לדעתי אפלטון לא אשם, הוא פשוט ביטא את רוח זמנו, אבל אין ספק שההפרדה הנוקשה שהוא כפה על יחסי הגוף והנפש היא הבסיס לכל מה שדפוק ואלים בחברה.
    גם דבקותו בהיררכיה, שהיא מסימניו המובהקים ביותר של הצבא ושל כל ארגון שמעדיף אלימות על גישה אחרת, היא נגזרת בלתי נמנעת של השקפתו המפגרת.
    חבל שהוא לא ניסה או לא הצליח להבין ולו מילה אחת של המורה שלו, שבניגוד לו, לא עשה קריירה מחנופה למימסד הכחני אלא הקריב את חייו על מנת למחות כנגד כל מה שאפלטון חירבש

    21
    יוסף כהן

    הי אורי -

    התקווה שלי בהחלט אוטופית , ואני חושב שחשוב שיש "חלום" כלשהוא.
    החלום פותח לנו אפשרויות חדשות במציאות , גם אם כרגע המציאות עדיין איננה בשלה לכך.

    אינני בעד מלחמה , ואינני נגד מלחמה.
    אני בעד בחינה מתמדת של האופציות לפתרון , מתוך התבוננות מפוכחת במציאות.
    לפעמים מלחמה איננה מחלה אלא התרופה הטובה ביותר - הכל בהתאם למצב נתון.

    עם זאת , אני חושב שכעם יהודי , כוחנו האמיתי הוא בפה.
    כוחינו האמיתי הוא ברעיונות , בניגוד לעשיו שכוחו בחרב.
    וככל שנדע יותר ויותר להחזיק בכוחינו האמיתי , הפה והקסת , נצטרך פחות ופחות להשתמש בכליו של עשיו.

    האם יום אחד המלחמה תיהפך למציאות מיותרת ? הלוואי.
    אינני יודע.

    22
    יוסף כהן

    לארנס - אני קצת מתנגד למלחמתך באפלטון :-)

    אני חושב שגוף האדם בסופו של דבר מבטא את הרעיונות הכי טובים שיש לנו בניהול , וברור שבגוף , למשל , קיימת היררכיה. האיברים מקיימים את ציווי מערכת העצבים , יש איברים חיוניים וחשובים יותר , ויש איברים חשובים פחות , ועוד ועוד.

    יש גם חסרונות להיררכיה : וזה נכון שהיררכיה איננה צריכה להיות סותרת "דו שיח" , היררכיה איננה צריכה להיות "מעכב" של רעיונות טובים , היררכיה איננה צריכה להיות "עריצות" אלא "נאורות".
    אבל מכאן ועד לבטל את ההיררכיה , המרחק רב מאוד.

    כנ"ל לגבי ההבדלה בין גוף לנפש -
    אין ספק שקיימת מציאות "עכשיוית" לעומת מציאות "אידאלית".
    לדוגמה הדיון כאן -
    האידאל מבחינתי הוא חוסר מלחמות , לפתור את המלחמות באמצעות הפה.
    אבל גם אני מודע לכך שהמציאות עדיין לא בשלה למצב הזה. לכן אני צריך מנגנון נפשי כלשהוא שמאפשר לי גם להיות מחובר למציאות , וגם לחלום.

    החלוקה בין אידאה למציאות , בין גוף לרוח , מאפשרת את זה.

    כמובן שהשאיפה היא לאחד את שניהם , ולהכניס את החלום למציאות. אך כל עוד אינך חי במציאות אוטופית , יש מקום לחלוקה זו.

23
aranse

פופר בכלל טען נגד כל נסיון לניתוח היסטורי, גם כי הוא ידע לזהות אותו רק עם השימוש המגונה שהעריצים עושים בו,
אבל לדעתי הוא טעה,
יש מקום וצורך בניתוח היסטורי אלא שהוא תקף ובעל ערך רק מפרספקטיבה אנטי אפלטונית, לא היררכית, אלא הדדית, כזאת שיודעת לקרוא היסטוריה דרך המעשים הקטנים ולא חשובים,
כי כולם מכירים את האנשים שכבשו את כל העולם והרגו מיליונים והרסו ערים שלמות על יושביהם
מי בעצם מכיר את האנשים שממציאם תרופות מצילות חיים
שמפענחים בעמל רב ובאלמוניות מוחלטת את הדרך שבה הדברים הכי קטנים מדברים הכי בשקט עם דברים אחרים,
אף אחד כמובן,
כי אנחנו חיים בחברה שחצנית, צרחנית, צרכנית,
אבל אלה בדיוק האנשים שבאמת משנים את העולם,
ואלה בדיוק האנשים שיביאו לסופן של המלחמות,
לא דרך הנדסת בני אדם אלא דרך יצירת קיום שיש בו גם ערך ויופי ומרחב לביטוי רגישות אנושית ובין אישית

24
טוביה רז

חלק ב'.
הפן הנוסף שהוא משמעותי ביותר לפריצתה של מלחמה, הוא חציית הגבולות. אלא שלגבולות יש פנים רבות, יש גבול פיזי, ביתי, חצר ביתי ורכושי, יש גבול להבלגה על עלבונות והצקות שונות, יש גבול מוסרי, המאפשר לסבול פגיעה מוסרית עד גבול מסוים, שמעבר לגבול זה, הדרך היחידה לשנות את המצב, היא לנקוט בפעולה.
כל חציית הגבולות כולם, מרוכזים ב"אני ואפסי עוד", בשלטון הכוח, בשיטת השימוש בכוח על מנת להגיע לתוצאות ובדרך המחשבה שכל עוד כוחי בידיי אני עושה מה שבא לי, שום חצר פיזית ושום ערך מוסרי, יעקבו אותי על מנת להגיע ליעדי, אני אגיע ליעדי, כי אני יכול, אני אהרוג אלף משפחות בדרך כי אני יכול, ואמת המידה היחידה העומדת כגבול, היא מה אני יכול לעשות.
על זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה "לא לעולם חוסן" אבל כמו המשפט הזה, כך גם משפטי חכמה רבים, נגנזים במדפי הספרים, כי הם אינם תואמים למגמה הפוליטית הרצויה.
יש המייחסים את שאלת הגבולות לטקטיקה, כניגוד למדיניות, אבל אפשר להתייחס כך אך ורק במקרים מסוימים מאוד, על פי רוב אני חודר לחצרו של שכני בשני האופנים, גם כי אני יכול, אבל גם כי זו המדיניות שבחרתי ללכת בה. נכון, לא תמיד בני האדם לוקחים בחשבון את תוצאות מעשיהם, לכן פתיחה של חריץ קטן, יכולה לגרום למלחמה עקובה מדם ורבת שנים. כשגברילו פרינציפ רצח את פרנץ פרדיננט ואת אשתו סופיה, היה ברור לשולחיו שאין זו טקטיקה זמנית, אלא מדיניות, הם רצו לשנות את מערכת הכוחות באירופה, אך לא שיארו את גודל האסון שהם ממיטים על עצמם – מלחמת העולם הגדולה ותוצאותיה. כשיגאל אמיר רצח את ראש הממשלה יצחק רבין, לא הייתה זו רק טקטיקה, זו הייתה מדיניות, כי כן ידעו שולחיו שהוא המנהיג היחיד בדורו שרק הוא יכול להביא את ישראל למצב של פיוס עם שכנותיה. ומבחינתם לפיוס עם שכנותיה של מדינת ישראל יש משמעות בעלת השלכות גדולות מאוד, המגיעות עד ביתם פנימה, כי זה אומר לפנות ישובים, להתפנות מבתים שבהם נולדו ילדיהם, זה אומר להיפרד מהאמונה ב"ארץ ישראל השלמה" ויש כאן חציית גבולות שהזרם הפוליטי ההוא לא הסכין לקבל בשום אופן. ולדעתי בדומה להרס הכללי שעבר על אירופה אחרי רצח פרדיננט, גם כאן בביצה הישראלית הקטנה, יעבור הרס מוחלט, עד שמדינת ישראל תתאושש מרצח יצחק רבין זיכרונו לברכה, כי הייתה כאן חציית גבול ערכית שאף אחד לא יכול להשלים אתה, גם לא שולחיו של הרוצח, למרות שהם נהנים היום ממעמד פוליטי מכובד. והיום הם למדו שמותר להם הכל, גם להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה ובצעדים חשאיים בלתי מורגשים כביכול, אנחנו יכולים לראות כיצד משתנים חוקי היסוד במדינה, לטובתן של גחמות פוליטיות ויצר שלטון בלתי נשלט. כשזה יקרה, עבור תושבי מדינת ישראל יהיה מאוחר מידי לשנות את המצב בדרכים פוליטיות שקטות, ותישארנה רק שתי אפשרויות בארסנל - המאבק הפיזי המזוין, או השבתה כללית של אמצעי היצור ושל מוסדות המדינה.
למרות שהיום נראה תסריט זה כסיוט דמיוני של הוזה וחולם, בהתאמה לדינמיקה של השימוש בכוח מצד השלטון כלפי אזרחי המדינה, אנחנו לא רחוקים מאוד ממצבה של רוסיה על ערש המהפכה הקומוניסטית. אם עדיין ישנם בלמים כלשהם המציבים גבול לשרותי הביטחון להתערב בחיי האזרחים, הרי בזחילה ובהתגנבות יחידים, מתבצעים מינויים התואמים את המדיניות, אשר מציבה את בית הדין הגבוהה לצדק, כשמאלני, כמציק סדרתי שלא מאפשר למדינה לבצע פעולות נחוצות מאוד, הכרחיות מאוד. ובצד הדה לגיטימציה לבית הדין הגבוהה לצדק, נקבעות נורמות של התנהגות שלטונית חוצת גבולות, הפולשת לשטחים לא לה ורומסת ברגל גסה, את מערכת הערכים של לא פחות מחצי מאוכלוסיית המדינה.
מהבחינה הפוליטית ישראל נמצאת היום במצב שהשלטון יבצע כל דבר אם יתאפשר לו לבצע ולכן יש באפשרותו לפלוש רק עד גבול מסוים, שמעבר לגבול זה, העם יצא לרחובות ולא ישתוק.
מהבחינה ההלכתית, ישנם שני כתובים המכחישים זה את זה ולכן על פי גרסתו של רבי ישמעאל, שהיא לדעתי לא באה כהמלצה נחמדה, אלא כראיה עובדתית לתהליכים מציאותיים, שאפשר ליחסן גם לעובדות מדעיות, הוא אומר:
"שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
כלומר אם הדילמה בין מלחמה ושלום בישראל, מבקשת את דרך הפעולה הנכונה - השימוש ביותר כוח, על מנת להביא שלום, או השימוש ביותר ערכים מוסריים, על מנת להביא שלום, הרי אזרחי ישראל נאלצים להיעזר בסבלנות, עד שיבוא הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
הערה אחרונה: במאמרי זה ניסיתי לפצח את השאלה אך ורק במישור התאורטי, ומתוך ראיה היסטורית לגבי סיבה ומסובב ברמות האישיות והפוליטיות. אם ניתן להבין מדברי שאני קורא למישהו לפעול בדרך כזו או אחרת, אז עלי לתקן. לא הייתה לי שום כוונה כזו. כוונתי היחידה במאמר זה, היא לנסות ולגרום לקוראים להבין תהליכים ותוצאותיהם, על מנת שיהיו נכונים לבחור כראוי את דרכם האישית והפוליטית. ואם מישהו מרגיש התנשאות או יומרה מופרזת, אבקש את סליחתו, למרות שאמשיך לומר את הדברים הללו, כי לדעתי הם חשובים יותר מכל רגש אישי כזה או אחר.

    25
    aranse

    התיאור שלך מדוייק ונוגע גם בהרבה שאלות והיבטים אחרים,
    לפריצת הגבולות,
    לשימוש הלא אתי בתחושות וברגשות של אנשים כמכשיר לקידום מעמדי וכלכלי יש. השלכות מזעזעות על כל היבטי הקיום האנושי,
    מבריאות ורווחה וחינוך ועד כלכלה ואיכות חיי המשפחה ובכלל,
    בישראל,
    אין מבוגר אחראי,
    המדינה נתונה בבולמוס של השתוללות כחנית, אנטי ערכית, שמאיימת על כל מה שנבנה כאן.

    אבל לדעתי לא תהיה כאן מהפכה אלא שמה שיקרה וקורה זה שהרוב השפוי, המוסרי, פשוט לא חש את המדינה הזאת כמדינתנו יותר, הוא מתנתק מהמרחב הציבורי פוליטי וחי את ערכיו כמיטב יכולתו למרות המימשל וכל מה שהוא מייצג.

26
aranse

אלא שזו אינה היררכיה אלא שיח הדדי לחלוטין,
וזה רק אתה, והתפישה המקובלת, שכופה תבנית היררכית על מה שבעצם הכי לא כזה.
רגל שמאל חשובה מימין ?, עין ימין חשובה משמאל ? , הראש חשוב מהלב ? או להפך ?
ברור שלא,
להפך, הדברים מתקתקים באין סוף גוונים וצבעים בדיוק בגלל שלא רק שהכל חשוב אלא שהכל מותנה בהכל בצורה שאין הדדית ממנה.
הרי לא כתבתי נגד החלוקה,
החלוקה בין הגוף והנפש בדיוק כמו ההפרדה בין האני לאחר או בין הפרט לזולת... היא הכי חשובה,
אלא שבדיוק בגלל זה הכי חשוב איך אתה מתאר אותה ואיך אתה מציב את החלקים בתוך השלם,
וחלוקה היררכית, כמוכח, באין סוף דברים, לא מאפשרת מגע מדוייק ותקשורת טובה בין החלקים, ולדעתי זה הכי מובן מאליו, כי אם אתה לא נותן לכל הדברים קול שווה אז הסיכוי לאינגטרציה משמעותית יורד.

על סמך מה אתה חושב שחלקי הגוף השונים ממלאים הוראות ?
אולי הם מדברים בשפה אחרת
דיאלוגית יותר
שכוללת גם הקשבה אחד לשני ולא רק ציווי ?
תפישתך היא זאת שמסיטה אותנו מהדרך לאוטופיה
והיא בעייתית גם בגלל שהיא עדיין שגורה מדי.

כאדם שהעביר חלק ניכר מחייו בפיתוח תוכנה זכיתי לראות איך כל התפישות ההיררכיות מתמוטטות למען מערכות הרבה יותר שקולות והדדיות,
כי ככל שהמערכת מורכבת יותר ככה התפישה ההיררכית חוסמת אותה יותר
בגלל זה לקומוניזם נוסח סטאלין לא היה שום סיכוי
וגם המונופולים של החזירים נחשפים הם הזמן כחסמים הכי בעייתיים להתפתחות החברה והכלכלה

הצבא הוא דוגמה מעולה להיררכיה המבוססת על מחיקת ההבדלים בין הפרט, אחידת מדים (שזו הצורה הכי שטחית והכי אינפנטילית של אחדות), הוראתית, דורשת צייתנות חסרת ספקות, וזה הכי לא מקרי שהצבא נועד לעשות רק דבר אחד, להרוג,להרוס, להשמיד ולחסל,
כי הקשר, או הקורלציה ,בין היררכיות לרמה מוסרית נמוכה הוא אבסולוטי

בדיוק בגלל זה לא כתבתי שלא צריך להפריד בין העתיד להווה,
להפך,
אבל השאלה היא איך מפרידים,
ותפישה היררכית מטבעה לפקשש את העתיד
בגלל זה עריצויות, כלכליות ואחרות, נופלות תמיד להפתעתם הגמורה של כל המומחים.

תמיד יש מקום, וצורך, ויופי, בחלוקה, אלא שחלוקה אנכית, אנוכית, היררכית, היא אלימה ואטומה ועיוורת, ואילו זאת המאוזנת, הההדדית, היא פתוחה ומאפשרת.
ללא שום ספק
וגם ההיסטוריה, גם זאת של המדע, מוכיחה זאת ללא שום ספק

מאז אפלטון עברו אלפי שנים
לא יכול להיות שבכל הזמן שעבר אף אחד לא יעיז לגעת בשטויות שהוא הגה
ככה לא מתפתחת פילוסופיה
ככה לא מתפתח מדע
וכככה אי אפשר לפתח חברה ומוסר

פופר צדק בכל מילה שהוא כתב על אפלטון
מדובר בנאצי
באדם שתפישתו מבטאת זלזול מחליא ואלים בכל מה שהכי ערכי ואתי לקיום האנושי

27
אורי מילשטיין

הבעיה היא שבמציאות יש גם התארגנות רשת וגם התארגנות היררכית וברוב המקרים זו בצד זו. בחברת ההומו-ספיינס, מאז הלקטים -ציידים ועד היום יש פונקציה טבעית וחיונית של מנהיגות. מנהיגות מחייבת היררכיה בכל סגנונותיה, גם בחברות של יצור תוכנות. ללא ההיררכיה שבראשה ניצב משה לא היתה יציאת מצרים וללא ההיררכיה שבראשה ניצב בן גוריון לא היתה קמה מדינת ישראל. מצד שני אף שבן גוריון הנהיג את הקמת המדינה הוא ביצע טעויות רבות בלתי הפיכות המשפיעות עלינו לרעה עד היום. כבר במלחמת העצמאות עמדו וחברי "ועדת החמישה" על כך ובקשו לצמצם את ההיררכיה אך בן גוריון איים בהתפטרות והם נכנעו. מכאן מסקנה: גם אם מקור המלחמות היא ההיררכיה (ואינני סבור שזה כך) לא נוכל להיפטר מן ההיררכיה וממילא לא מן המלחמות.

אשר לאפלטון: הפילוסוף והמתמטיקאי וייטהד אמר שכל מה שנאמר אחרי אפלטון הם פירורים שנפלו משולחנו. לעניות דעתי יש בזה משהו. תרומתו של אפלטון למחשבת האדם אינה בכל משפט שהוא אמר כמובן, אך בעיקר בכך שהמשיך ופיתח את הרעיון היהודי המיוחס לאברהם אבינו בדבר קיום מציאות לא חומרית וטרנסנדנטית המהווה ממד של המציאות - "עולם האידאות" שממשיכו אריסטו כינה: פוטנציאלים. תרומה זאת הניחה את היסוד השיטתי לתיאוריה שבלעדיה לא היה מתפתח המדע, לרבות קרל פופר אם אהב זאת ואם לא.

    28
    aranse

    הפונקציה של המנהיגות אינה טבעית ואינה חיונית
    כעובדה
    ההיסטוריה מתארת לנו מהלך מובהק וחד כיווני וחד ערכי ממבנה היררכי למבנה רשתי,
    ושלא במקרה הדיאולג הזה מתקיים בזכות הרשת,
    שללא קיומה כזה ואחרים לא יכולים להתקיים בכלל.

    בסטארטאפים, לפחות באלה שבהם אני עבדתי, ההתנהלות הייתה הרבה פחות היררכית מבארגונים יצרניים ועסקיים אחרים, כמעט לכולם יש גם מניות, וכמעט לכולם יש אמירה שווה ויש מרחב מאוד דיאלוגי בין חלקיו השונים של הארגון,
    אין מי שמחליט
    ההחלטות מתקבלות כתוצאה משיחות בין מעצבים ומתכנתים
    בין מנהלי מוצר לאנשי שיווק
    וארגונים שיתופיים, קיבוצנייקים כאלה, מתרבים ככל שהזמן עובר.

    וזה כורח המציאות,
    כי ככל שהחברה תלך ותשען על יצירתיותו היחודית של הפרט אז משקל הדיאלוג בה יהיה יגדל, ורואים את זה גם ברפואה, שהיום אנשים כבר לא מתייחסים לרופאים כאל אלוהים אלא יודעים להתייעץ ולפקפק ולדרוש הסברים.
    ככל השחברה מתקדמת יותר ככה משקלו של המנהיג בה קטן יותר
    חד משמעית
    ואפשר לראות במקומות כמו קוריאה למשל
    איך אותו עם, אותה תרבות, הרבה פעמים אותן משפחות, מתנהלות ברמת חיים וקיום שונה לחלוטין, האחת הכי רעה בעולם והאחד מבין הטובות בעולם רק כי האחת היא היררכית במובהק והשניה היא יותר שיוויונית דמוקרטית
    ואני אשאיר לך לנחש איפה איכות החיים טובה יותר

    כך שלומר שהיררכיה ומנהיגות זה צורך חיוני זה פשוט לא תואם לשום דבר שהמציאות מראה לנו

    אפלטון אמר כמה דברי ערך, והוא לא היה הראשון ובוודאי לא היחיד שעסק בהרחבה בהיבט הלא חומרי והמטפיסי והנפשי והאידיאי של הקיום, האנושי ובכלל.
    משנתו ככלל, ובוודאי זאת הפוליטית, ראויה לבוז וגינוי בעיני,
    והעובדה שהוא עדיין נערץ באקדמיה רק ממחישה עד כמה שזו רקובה ושמרנית

29
יוסף כהן

לא פילוסוף אני ולא בן פילוסוף , מעולם לא קראתי את אפלטון "מהמקור" , אבל היררכיה קיימת בגוף והיא הכרח.

כאשר מוחך מצווה על היד לכתוב במחשב - האין זו היררכיה ?

כאשר הגוף נמצא במצב של "שוק" , למשל , כשלא מגיע מספיק דם לאיברים , הגוף באופן טבעי יפנה את הדם לאיברים הנחשבים חיוניים מבחינתו. בוודאי שקיימים חשובים יותר וחשובים פחות , והגוף עצמו מכיר בכך !
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%9D

דווקא כאשר שומעים ומקשיבים לכל הקולות , חשוב שבסופו של דבר יהיה מי שמכריע.

יש גרעין של אמת גם בהיררכיה.
בלי צבא , מערכת משפט , שיטור וממשלה , כנראה לא היינו יכולים להסתדר והרחוב היה הופך לג'ונגל.
לפחות במציאות שאני מכיר.

נכון שיש גם גרעין של אמת בגישות "נגד היררכיה" , יש גרעין של אמת בגישה של "מבנה שטוח" יותר , והוא נותן יתרונות רבים משלו.

על זה בדיוק אני מדבר כשאני אומר "מלחמה של רעיונות" -
יש כאן שני רעיונות שסותרים זה את זה (היררכיה - חוסר היררכיה) , שמי שתופס רעיון אחד באופן קיצוני ומבטל את השני לחלוטין , מגיע למקום לא טוב - למקום של המלחמה.

לכן צריכים להגיע לאיזון טוב של היררכיה שאיננה סותרת הקשבה ודו שיח. היררכיה שמאפשרת יותר אוטונומיה ועצמאות לפרט. היררכיה שאיננה חונקת זרימה של רעיונות.

זה שביל הזהב , ואפשר להגיע אליו.

    30
    aranse

    יוסף, אתה מניח כאן כל מיני הנחות שאין לא לך ולא לאף אחד אחר שום דרך לבססן.
    מי אמר לך שהמח מצווה על היד,
    אולי היד מצווה על המח ?
    כשהיד נתקלת באובייקט חם מאיפה מגיע המסר שמניע את התנועה מעצבים ביד או מאלה במח ?
    הצורך לכתוב, לא מבטא צורך גופני ? הוא רק צורך של המח ?
    ברור שלא, ועצם מבנה השפה מוכיח עד כמה הצורך השפתי הוא גופני

    בקיצור להנחות שלך לא רק שאין שום ביסוס אלא שברור שהן סותרות לחלוטין את המציאות

    חשיבות האיבר נקבעת בהתאם לצרכים המשתנים
    יש מקום שבו האיבר מין חשוב יותר ויש מקום שבו היד חשובה יותר ויש מקום שבו העין משתנה יותר
    יש היררכיה, אבל היא משתנה, והיררכיה משתנה אינה היררכיה כלל אלא רשת דינמית לחלוטין שלכן מגיבה ברגישות על שינוי הצרכים,
    אגב
    זה בדיוק מה שעלוב וטיפשי כל כך בתפישה של אפלטון
    שמבחינתו הדבר הכי חשוב זה לשמור על היררכיה קבועה
    על חוסר תזוזה בין מעמדי למשל
    ולכן כשפופר מתאר אותו כנאצי הוא צודק להחריד

    שמקשיבים לכל הקולות מה שמכריע זה לא קול אחד אלא ההרמוניה שנוצרת כתוצאה מהמפגש שלהם
    זה האלף בית של המוזיקה, והחיים, ויחסי האנוש והמוסר
    וזו גם הסיבה שקיום לא היררכי תמיד יתפתח מהר טוב יותר מזה ההיררכי בעוד שההיררכי תמיד סופו להשמיד את עצמו
    ראה מלחמת העולם השניה למשל

    המערכות שאתה מתאר הן עדיין נחוצות כי רוב האנשים עדיין חושבים כמוך, שבלי אבא גדול וחזק אי אפשר לחיות ואי אפשר לדעת מה לעשות,
    ככל שהאנושות תתפתח יותר ככה התלות בהשגחה אלימה תפחת ?

    אתה אישית ? מתכנן לשדוד או לגנוב או לאנוס או לרצוח מישהו או מישהי ?
    אני משער שהתשובה היא שלילית (מקווה שאני לא טועה)
    ואם היא כזאת אז למה נדמה לך שאתה יחיד ומיוחד ואין אנשים נוספים כמותך ?
    ואם יש אנשים נוספים כמותך, הגונים, שוחרי טוב, ובוא נצא מההנחה הכי פרועה ומופרעת בעולם, שמספרם לא ממש קטן, אז למה שהרחוב יהפוך לג'ונגל ללא סמכות המשטר ?

    להפך, מה שהופך את הרחוב לג'ונגל זה דווקא המשטר שנבנה מסכסוך עם אחד בעם אחר ואדם אחד במשנהו ( יש לנו ראש ממשלה שזה כל מה שהוא יודע לעשות)

    היררכיה תמיד תסתור הקשבה ודו שיח ולכן הסיכוי לסיום המלחמה עובר דרך מאבק בלתי מתפשר בכל הביטויים של קיומה
    רק קיום הדדי מאפשר להציב רעיונות אחד מול השני בצורה לא עימותית ולא אלימה
    בהיררכיה האפשרות הזאת לא קיימת כי היא סותרת את עצם מהותה

31
יוסף כהן

יש דרך לבסס את מה שאני אומר , וכבר הבאתי לך דוגמאות.

במצב "שוק" - הגוף באופן מיידי מעביר את זרימת הדם לאיברים החשובים מבחינתו.

לגבי האם היד מצווה על המוח או ההיפך , אני חושב שניתן להוכיח זאת באופן פשוט - אדם בלי יד יכול לדבר ולחשוב. לעומתו אדם עם יד אך משותק בחלקי המוח הרלוונטיים , איננו יכול. ממילא יכולת היד לכתוב דיבורים ומחשבות נובעת מהמוח ולא ההיפך.

כנ"ל טענת כי אין עין אחת חשובה יותר מהשניה - עובדה היא שלכל אחד מאיתנו יש עין דומיננטית יותר. וניתן להביא עוד דוגמאות.

לגבי האם אני רוצה לאנוס , לגנוב וכו' -
אני חושב שאם היית שואל את איבר המין שלי , הוא היה רוצה לשכב עם כל "כוסית" שהוא רואה ברחוב , בין אם היא רוצה ובין אם לא.
אבל לשמחתי יש בתוכי איזושהיא היררכיה , ואת ההחלטות אני משתדל מאוד לקבל מראשי ולא מאיבר המין (למרות שאנשים חשובים רבים נוטים לקבל את החלטותיהם משם ....)
:-)

מסכים איתך במאה אחוז לגבי חשיבות ה"הרמוניה" , אך הרמוניה איננה סותרת היררכיה. גם לתזמורת יש מנצח שקובע את הקצב.

לגבי מה יקרה אם לא תהיה היררכיה -
אם תגיע לכל איזור מלחמה בעולם , תגלה שכאשר התמוטטו המערכות השלטוניות ההירככיות , המצב נהיה "כל דאלים גבר" - ביזה ואונס חופשיים ברחובות , והתגברות של כנופיות בריונים.

אני חושב שמלחמה איננה נגרמת בגלל "היררכיה" , מלחמה נגרמת בגלל היצמדות לרעיון , וחוסר יכולת לראות את האמת ברעיון ההפוך.

וזה אפילו לא משנה האם המדובר ברעיון מדהים ואצילי כמו שלך - של שיתופיות והרמוניה , או רעיון של היררכיה.

עצם ההיצמדות לרעיון מסוים , וחוסר היכולת לראות את הטוב והצורך ברעיון ההפוך , היא הגורמת למלחמה.

שבת שלום.

    32
    aranse

    האיברים החשובים לתמיכת בחיים אינם תמיד אלה החשובים לאיכותם ובניגוד למה שמפליצים עלינו כל הזמן החיים לא קודמים בהכרח לאיכותם, להפך, אפשר לומר שללא איכות אין חיים בכלל.
    גם אדם עם שיתוק מוחין יכול לחשוב ולהתבטא, אולי בדרך שונה מזאת שלה אתה מצפה אבל חווית חייו תקפה לא פחות מזאת של אדם ללא יד,
    שוב, מה שמדבר כאן זה רק הציפיה הסובייקטיבית שלך שאותה אתה מציב בטעות כהגדרה אובייקטיבית.

    אבל זה כל העניין שהאיבר מין שלך מדבר עם הלב והמח וככל שהדיבור ביניהם הוא הדדי יותר ככה הנטיה לפשוע ולפרוץ גבולות קטנה יותר,
    בעוד שבמציאות היררכית הנטיה לא קטנה בכלל אלא דווקא גודלת אלא מה היא פשוט מרוסנת, וזה לא בריא לאף אחד וגם נוטה להתפרץ ברגע שהסמכות מתירה זאת או משנה את דעתה, כמו שקורה וקרה במדינות מסויימות לא פעם ולא פעמים
    בעוד שאדם שאיבריו מקיימים דיאלוג שלם אחד עם השני בלווא הכי לא פגיע לשרירותיות הסמכות וגם לא מתקיים דרך מעצוריו אלא דווקא דרך פתיחותו
    אדם כזה הוא גם הרבה יותר יצירתי ורגיש לסביבתו ממי שצריך לצוות על עצמו ולכן בלווא הכי אין לו ברירה אלא לצוות על אחרים
    כי השפה החיצונית משקפת את זו הפנימית

    אני מקבל את ההחלטות שלי דרך שיחה שיוויונית בין איבר המין ללב ולראש, לדעתי לאף אחד מהם אין עדיפות על האחר, וזה מה שמשפר את הסיכוי למפגש בין הגוף לנשמה, בין האהבה לתשוקה, ובין האדם לאחר,
    ורק מפגש כזה יכול למנוע מלחמה.

    זה שלתזמורת יש מנצח שקובע את הקצב זו בעייה ובגלל זה קוראים לו מנצח ובגלל זה אני ממש שונא מוזיקה קלאסית שכולה נרקסיזם אטום ותצוגה ווירטואוזית ריקה
    למוזיקה אמיתית אין מנצח
    מוזיקה אמיתית עושים אנשים דרך הקשבה אחד לשני

    חוסר היכולת לראות גם את הרעיון ההפוך מובנה בהיררכיה כי היררכיה מבוססת על הקביעה שכל מה שהפוך למה שקובע הוא נחות ערכית

    הסיבה שבמדינות עולם שלילי חוסר היררכיה הופך מייד לחוסר לגהנום היא שהתושבים שם, ממש כמותך, לא התנסו ולא מבינים קיום שאינו היררכי ולכן לא יודעים מה לעשות כשאין להם מנהיג עם שוט על הראש

    כמוהם כמותך, בלי אבא שישגיח עליהם ויאמר להם מה לעשות ואיך להרגיש ומתי הם הולכים לאיבוד, וזה קורה כי מראש הם גדלו בסביבה שבה אין בכלל סיכוי לקיום שאינו היררכי, מה ששלל מהם את הזכות והיכולת להתפתחות

    כל המהלך לזכויות אנוש למשל מתברר כנחוץ ויעיל בדיוק בגלל שהוא מפנה ליותר ויותר אנשים את היכולת להתפתח מתוך עצמם ודרך הקשבה שאינה היררכית

    אני לא רואה היררכיה כרעיון שלילי בלבד
    בשבילי הוא פשוט שלב התפתחותי
    כמו שהזרע זקוק למהלך אנכי על מנת לפרוץ מחושך האדמה לאור
    אבל ברגע שפרץ אם לא ישלח את ענפיו, זרועותיו לצדדים, הוא ימות
    ובגלל זה כל התועלת במהלך ההיררכי מתבטלת לגמרי אם וכשהוא לא הופך עם הזמן למהלך הדדי
    ובגלל זה כל הדוגמאות מההיסטוריה על כך שבשלבים מסויימים היררכיה קידמה את האנושות מתעלמות בדיוק מהאלמנט הכי חשוב
    מזה שמספר לנו שהאנושות מתפתחת ומשתנה

33
aranse

אני לא מכיר אנשים פעולה אלימה מצד אנשים שמאמינים בהדדיות
לעומת זאת
אנשי סמכות, היררכיה, פועלים תמיד באלימות
עובדה

34
יוסף כהן

לגבי הערתך האחרונה -

הקומוניזם (לפחות בתחילת דרכו) דגל בהדדיות ובשיוויון.
בסופו של דבר הוא הפך לשיטה הכי רצחנית במאה ה20 - הרבה יותר מהפאשיזם והנאציזם ביחד.

קיצוניות של רעיון , יוצרת מלחמה וחוסר הקשבה.
חוסר היכולת לראות את האמת ברעיון ההפוך.
לא משנה כמה הרעיון נאצל בתחילתו , כל עוד הוא "קיצוני" הוא יושחת.

לגבי תגובתך הקודמת , לשם באמת רציתי שתגיע -
לאמירה שהיררכיה זה שלב התפתחותי , וככזה הוא לא טוב ולא רע כל עוד יש בו צורך.
זה גם מה שאני אומר.

(ואגב , ככל שהמציאות קשה יותר , גם אנשים משכילים ונאורים נוטים להיהפך לחיות. ממילא גם במדינות "עולם ראשון" ההיררכיה חיונית אם יגיעו למצבים קשים.
קל מאוד לדבר נגד היררכיה במציאות שלנו - כאשר כל צרכינו הבסיסיים מסופקים פחות או יותר - אוכל , שתיה , לינה.
אך ברור לי שבתנאים פחות סטריליים , תגלה גם את הטבע האפל שבאדם , ותבין למה היררכיה חיונית , בפרט במצבי מצוקה)

והדבר החשוב ביותר :

אינני מבין למה מבחינתך היררכיה ודיאלוג הם שני הפכים.
האם אינך מסוגל להעלות על דעתך מצב בו הם אינם סותרים זה את זה ?

מנהיג אמיתי , יודע להקשיב ויודע לאפשר דיאלוג , ביקורת ופתיחות , ועדיין להיות מנהיג.

    35
    aranse

    מה זה "דגל" ? כמו שכולו יודעים או אמורים לדעת אין שום משמעות לרמת ההצהרה, מה שקובע זה מה שנעשה בשטח וברית המועצות נוהלה, ועדיין מנוהלת בשיטה שאין צנטרליסטית והיררכית ממנה, מה שרק מוכיח את טענתי, כי המדינה הזאת, למרות שפע של משאבי טבע, ושפע מדהים בכשרונות מכל הסוגים, היא עדיין אחת המושחתות והנכשלות ביותר בעולם.

    התנגדות לקיצוניות היא קיצוניות ?
    היררכיה, להשגתי, מובילה בהכרח לקיצוניות.

    שלב התפתחותי כשמו כן הוא, משהו על הדרך, זמני, כזה שמשמעותו היא בצמיחה ממנו ולכן לא נכון להציב אותו כמטרה או כערך מוחלט

    יש סיבה להפיכת המציאות לקשה, יש סיבה למצוקה, והסיבה הזאת היא ברוב המקרים מבנה היררכי ונוקשה מדי
    כך בחינוך וכך ברפואה וכך במדע וכך במשפחה...

    לא, איני מסוגל להעלות על דעתי מצב שבו ההיררכי אינו סותר לדיאלוגי
    אין מצב כזה
    וגם לא יכול להיות
    היררכיה מטבעה לא מאפשרת דיאלוג
    אתה מכיר אפשרות לדיאלוג בין מפקד לפקוד ?
    הרי זה כל הקטע של היררכיה שהדברים תמיד זורמים רק בכיוון אחד
    מלמעלה למטה
    כמו שגם אתה תיארת, בטעות אגב , מהמח ליד ואף פעם לא להפך

    דיאלוג לא צריך מנהיג
    דיאלוג הוא דיאלוג
    שיח שיוויוני
    הדדי
    שבו לקולם של כל הצדדים יש משקל שווה

36
יוסף כהן

לא תיארתי מהמוח ליד "ואף פעם לא להיפך" ... זו פרשנות שלך.

ברור שיש גם זרימה שוטפת של מידע מהיד למוח , אך ברור גם שבמצב תקין המוח אמור לקבוע לאן היד הולכת ולא היד למוח (חוץ מאשר במצבי רפלקסים).

כנ"ל מפקד טוב תמיד (תמיד !) מקיים דיאלוג עם פקודיו , ככל שהמפקד טוב יותר , הדיאלוג פתוח יותר.
ועדיין הוא המפקד.
עדיין ההחלטה הסופית נקבעת בידיו ובאחריותו !

אני בכנות חושב שעצם זה שאתה רואה סתירה בין היררכיה לדיאלוג , זה סוג של קיצוניות , וגם אני קיצוני נגד הקיצוניות.

אולי נכווית בעבר ממערכות היררכיות דפוקות , אך במערכת היררכית טובה , יש כלים המאפשרים דיאלוג פתוח.

לא קל ליצור מערכת ותרבות ארגונית כזו , אך בסופו של דבר זו המערכת שעובדת הכי טוב במגוון מצבים , וזה גם מה שקורה בגופינו.
היררכיה עם דיאלוג , ולא כסתירה לדיאלוג.

בזאת סיימתי.
שבת שלום.

    37
    aranse

    זו ללא פרשנות שלי כי הבאת את הדוגמה הזאת לצורך בהיררכיה ובהיררכיה כמו שגם אתה אומר המילה הסופית היא תמיד של המפקד ומה שבוחר וקובע את הפעולה זה המילה הסופית.

    ואני אומר לך בוודאות שבהרבה מקרים המילה הסופית היא של היד ולא של המח
    שלחלקי גופנו, כמו בדמוקרטיה מסודרת, או/ו בתוכנה טובה או בכל ארגון או תכנון אחר, יש אוטונומיה שמאפשרת למערכת להגיע להחלטות שקולות ומאוזנות, מה שאינו אפשרי בהיררכיה.

    אם לקביעתך מי שמצדד במערכת דיאלוגית, שקופה, הדדית, שבה לכולם יש מקום שיוויני ובעל ערך הוא קיצוני אז אני ממש שמח נורא שאני חי בעולם לגמרי אחר משלך
    באמת

    וגם הבחירה הכל כך אופיינית לאנשים היררכים להיכנס לפסיכולוגיה (בגרוש) כמובן שלי ולתייג אותי כחולה או פגוע על רקע אישי במקום להתמודד איתי עניינית (שאגב זה בדיוק מה שסטאלין ודומיו עשו, ולא במקרה, כי זה חלק מהותי ממה שמנוול באנשים היררכים)

    אין ולא יהיה דיאלוג פתוח במערכת היררכית
    דיאלוג שבו בסופו של דבר ההחלטה תמיד מתקבלת על ידי אותו אדם, זה שעומד בראש ההיררכיה, נוגד להדדיות, התפישה שמקנה את המילה האחרונה תמיד למי שעומד יותר גבוה מייצגת וממחישה וכופה על הכלל בדיוק את כל מה שדפוק והרסני בקיום האנושי והיא גם הסיבה למלחמה

    אני בטוח שאם תשאל את רוב הישראלים ורוב הפלשתינים יתברר לך שנמאס להם, שכל מה שהם רוצים זה לגדל את הילדים שלהם בשקט ולנסות לאהוב וליצור משהו משמעותי בחיים שלהם,
    אבל לפסיכופאטים שמובילים את ישראל והחמאס והחיזבאללה כל זה לא יספיק לעולם, כי הם מחפשים להיות הכי הכי הכי, לנצח את הכל, לזלול את הכל, לומר לכולם מה לעשות כדי שכולם יעשו את הכל רק בשבילם,
    כי זה השלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים
    שלב אינפטילי, של תינוק שיותר מכל רוצה וצריך להיות במרכז
    ועל זה כולנו משלמים
    בהמון דם ודמים

    לא קל ליצור מערכת הדדית אבל זה תענוג שאין משמעותי ממנו ואין מוסרי ממנו ואין אוהב ויצירתי ממנו ולכן המין האנושי ממשיך את המאמץ הזה למרות שהמרכיב ההיררכי, המפגר, האלים, עדיין שולט ברוב משאביו

    אין היררכיה עם דיאלוג
    אין
    לא קיים ולא יהיה קיים

38
ג'ק עזוז

יש להפריד בין השאלות: "מדוע מנהיגים מכריזים מלחמה ?", לבין "מדוע בן אדם שפוי יוצא לסכן חייו בשליחות המנהיגים ? ". מנהיג מכריז מלחמה רק אם הוא משוכנע שבני עמו יצייתו ויצאו להקריב נפשם (הוא כמובן אינו מסכן חייו). אזרח נענה למלחמה לאחר שעבר תהליך חברתי לוויתור על "החיים שלו כערך עליון".

39
ה' איש מלחמה

המלחמות הם כתוצאה מ טינה ואיבה היסטורית לדוגמא : דאעש מכנה את המערב כ צלבנים ששחטו את אבותיו וזו סיסמת הטינה . רוסיה נוטרת לגרמניה על מיליוני החיילים שהקריבה מלחהע 2
הודו נוטרת לאנגליה על העבדות . סין נוטרת ליפן על הברבריות ההיסטורית . אירן נוטרת לסעודיה על הרדיפה ההיסטורית של השיעה.
בשביל לנטרל טינה היסטורית צריך צדק היסטורי ואת זה יכול לעשות רק שופט עם כוח הענשה שמקובל על כל העמים .
הגדרת היהדות "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע הנשא שופט על כל הארץ "