מעבר לעקרון האושר

זה שנים רבות שהפסיכולוגיה מנסה לתת מענה לבעיית חוסר האושר במערב. ייתכן שדווקא מדיניות כלכלית חדשה תצליח להוציא אותנו מהדיכאון המודרני
X זמן קריאה משוער: 24 דקות

לאורך מרבית שנות קיומו, שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (NHS) כמעט ולא עסק בצורכי הבריאות הייחודיים של האדם העובד, מלבד אלה של עובדיו שלו. אפשר לומר שה-NHS הוקם כדי לתמוך באנשים מחוץ לשוק העבודה – אימהות טריות, ילדים, חולים, קשישים ואנשים על ערש דווי. רופאים בריטים רשמו אישורי מחלה שניתנו למטופלים כדי להודיע למעסיקיהם שהם לא מסוגלים לעבוד. אבל בשנים האחרונות החלו קובעי המדיניות לקרוא תיגר על המצב הקיים ועל החלוקה הבינארית בין בריאות לחולי ובין יצרנות לתלות. ב-2008 פרסמו במשותף משרד הבריאות ומשרד העבודה והרווחה (DWP) הבריטיים סקירה של מצבה הבריאותי של אוכלוסיית האנשים העובדים בבריטניה. בין היתר, הם חישבו ומצאו שחיסורי עבודה הנובעים מסיבות בריאותיות עולים לכלכלה הבריטית 100 מיליארד ליש״ט מדי שנה, רק כ-15 מיליארד פחות מתקציבו הכולל של ה-NHS.

מושג ה"רווחה" (Wellbeing) שוכן בבסיס הפרדיגמה המאפשרת להעריך נפש וגוף כמשאבים כלכליים בעלי רמות משתנות של בריאות ויצרנות. במקום החלוקה הבינארית של יצרני וחולה, הוא מציע מדרג של שְׁלוֹמוּת כלכלית, ביולוגית ופסיכולוגית. ובמקום הדואליזם הקרטזיאני בין מטלות הגוף למטלות הנפש, בין צווארון כחול לצווארון לבן, חסידי ה"רווחה" תופסים את מיטוב הנפש והגוף כאסטרטגיה משולבת אחת. אחד האנשים המשפיעים ביותר על תוכנית העבודה והרווחה החדשה, גורדון וואדל, הוא מנתח אורתופדי שספרו, The Back Pain Revolution ("מהפכת כאבי הגב"), עזר לשנות את תפיסת המדיניות לגבי עבודה ובריאות. בניגוד להנחות הרפואיות המקובלות – שאומרות כי "מנוחה והתאוששות" הן הדרך הטובה ביותר להשיב את החולים לעבודה – טען וואדל כי במקרה של כאבי גב, אנשים יוכלו להתאושש בצורה טובה ומהירה יותר אם יישארו בעבודה.

האורתודוקסיה הרפואית והכלכלית לא העריכה נכונה את הגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים על בריאות ויצרנות. המשך העבודה עוזר לאנשים להאמין שמצבם טוב, ואמונה זו, בתורה, משפיעה באופן חיובי על רווחתם הפיזית

לפי ממצאיו של וואדל, האורתודוקסיה הרפואית והכלכלית לא העריכה נכונה את הגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים על בריאות ויצרנות, אפילו כשמדובר בעבודה שהיא פיזית בעיקרה. המשך העבודה עוזר לאנשים להאמין שמצבם טוב, ואמונה זו, בתורה, משפיעה באופן חיובי על רווחתם הפיזית. הארט (Hardt) ונגרי (Negri) טוענים כי בעוד שעבודה "בלתי חומרית", או "קוגניטיבית", עדיין מהווה רק חלק קטן מהתעסוקה במונחים כמותיים, היא הפכה בכל זאת לצורה ה"הגמונית" של העבודה, שהיא משמשת "כמערבולת שמשנה בהדרגה [צורות עבודה] אחרות, המאמצות את תכונותיה המרכזיות". עבודתו של וואדל ממחישה את השינוי הזה. הברית המתהווה בין קובעי המדיניות הכלכלית לבין אנשי מקצוע מתחום הבריאות מייצרת קונצנזוס חדש שלפיו ההיבט ה"בלתי חומרי" של העבודה והחולי הוא שדורש פיקוח ומיטוב, אפילו כשמדובר בעבודת כפיים מסורתית. ב-2010 הוצג לראשונה, כתחליף לפתק המחלה הישן, "אישור הכשירות", שמאפשר לרופאים לציין את היכולות הפיזיות והמנטליות שלא נפגעו אצל המטופל/עובד, ושמהן המעסיק עדיין יכול להפיק תועלת.

הייתה סיבה נוספת, דחופה יותר, לפרדיגמת המדיניות החדשה הזו. ככל שהעבודה נעשית פחות ופחות פיזית, גם אופיים של חיסורי העבודה נעשה פחות ופחות פיזי. כ-30-40 מיליארד ליש״ט מתוך אותו אובדן שנתי של 100 מיליארד שהוזכר לעיל, נובע מהפרעות נפשיות. כמיליון איש בבריטניה תובעים דמי בריאות מסיבות של דיכאון וחרדה. מושג ה"רווחה", כיכולת ביו-פסיכו-חברתית, מאפשר למעסיקים, רופאים ומטפלים להכיר בבעיות הרגשיות והפסיכולוגיות המונעות מאדם לעבוד, אך בה בעת מאפשר להם לפתח טכניקות שיעזרו לעובדים לשפר את רווחתם ואת הפוטנציאל היצרני שלהם. התפיסה אומרת שהמשך העבודה עוזר לאנשים הסובלים מבעיות נפש עוד יותר משהוא עוזר לאנשים הסובלים מכאבי גב. בניגוד לתפיסה התועלתנית, או הניאו-קלאסית, שאומרת כי במקרים כאלה העבודה היא ההפך מתועלת, כלכלנים רבים טוענים כעת שהעבודה היא כוח חיובי בתחום בריאות הנפש, ושהסבל הנפשי שהאבטלה מסבה גדול הרבה יותר מאובדן ההכנסה שהיא גורמת.

ההגמוניה של הדיכאון

דיכאון הוא המחלה האיקונית בהקשר זה. אפשר לומר שאם עבודה בלתי חומרית היא צורת הייצור ההגמונית כיום, הרי שדיכאון הוא הצורה ההגמונית של אובדן כושר עבודה. לרוב, דיכאון מתאפיין בהעדר הגדרה קלינית ברורה; לעתים קרובות הוא מוגדר ככל דבר שאפשר לטפל בו בעזרת תרופות נוגדות דיכאון. דיכאון הוא אובדן מוחלט של היכולת לעבוד, צורה ניאו-ליברלית מובהקת של לקות פסיכולוגית המהווה את ההפך מהאתוס שמפציר באינדיבידואל לפעול, ליהנות, לעשות, ליצור, להשיג ולמקסם. בכלכלה המבוססת בחלקה הגדול על שירותים, התלהבות, דינמיות ואופטימיות הן משאבים חיוניים במקום העבודה. העובד המדוכא סובל מאובדן כרוני של היכולות הפסיכו-כלכליות האלה, ומצב זה עלול לגרום לו להרגיש חסר תועלת מבחינה כלכלית, וכך לדכא אותו אף יותר. לכן מקום העבודה רוכש לפתע פונקציה טיפולית, כי אם בדרך זו או אחרת אנשים ישתכנעו להישאר בעבודה למרות בעיות נפשיות או פיזיות, הדבר יכול למנוע התרסקות של הביטחון העצמי שלהם וכך אולי יישמר הפוטנציאל הביו-פסיכו-כלכלי שלהם. חלק גדול מהאסטרטגיה של ממשלת בריטניה להפחתת תביעות של אובדן כושר עבודה וצמצום היעדרויות, מתמקד בהכשרת עובדי משאבי האנוש לזהות עובדים הסובלים מדיכאון וחרדה ולתמוך בהם. קובעי המדיניות הכלכלית שמים כעת דגש רב על הסרת הטאבו מעל העיסוק בבעיות נפש כדי שיהיה אפשר לטפל בהן בצורה טובה יותר.

דיכאון הוא אובדן מוחלט של היכולת לעבוד, צורה ניאו-ליברלית מובהקת של לקות פסיכולוגית המהווה את ההפך מהאתוס שמפציר באינדיבידואל לפעול, ליהנות, לעשות, ליצור, להשיג ולמקסם

בתחילת שנות ה-90, חקר השפעותיה הפסיכולוגיות של האבטלה הצמיח ענף חדש בכלכלה הניאו-קלאסית: כלכלת האושר. לצד מושג הרווחה החדש, האושר – שלעתים כונה בשם "רווחה סובייקטיבית" – מספק לקובעי המדיניות כלי אנליטי חדש למדידה ולניהול של גורמים כלכליים. זהו אחד הניסיונות הבולטים להתמודדות עם "משבר המדידה" שמתגלע כשהמשאבים והתפוקות העיקריים של הקפיטליזם אינם עוד פיזיים בלבד, ובכל זאת דרושה יכולת לכמת אותם כדי שיהיה ניתן להעריך אותם. ברמה המצרפית, לאור העיסוק הגובר באושרן של אומות שלמות וחוסר היכולת של הצמיחה הכלכלית לשפר אותו, החלו מנהיגים פוליטיים לדרוש "אינדיקטורים" רשמיים חדשים של קדמה חברתית וכלכלית שיתארו את הישות הפסיכולוגית הבלתי מוחשית הזו. "ועדת שטיגליץ" של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, אשר עסקה במדידת הקדמה הלאומית, עשתה כותרות ברחבי העולם, בעוד שלשכות הסטטיסטיקה של אוסטרליה, ארצות הברית ובריטניה כבר החלו לאסוף נתונים לניטור רמות האושר הלאומיות. הפער בין הצמיחה החומרית והפסיכולוגית, הידוע בשם "פרדוקס איסטרלין" 1, יזכה בקרוב למעמד רשמי.

תוכניות ממשלתיות בבריטניה מציעות כעת טיפולי CBT בניסיון להשיב למובטלים את הרצון להתגבר על הקשיים הכלכליים

חוסר אושר הפך להשפעה החיצונית השלילית החשובה ביותר של הקפיטליזם העכשווי. בנוסף למהלכי המדיניות שכבר ציינתי כאן, השיקה ממשלת ה"ניו לייבור" תוכנית להגדלת זמינות הטיפולים הפסיכולוגיים, שמטרתה הנגשת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) לציבור דרך ה-NHS. ריצ'רד לייארד (Layard) מבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE), אשר מונה על-ידי טוני בלייר לתפקיד "צאר האושר" של בריטניה, הדגיש את חשיבותה הכלכלית של התוכנית וקרא להרחיבה אף יותר בתגובה לעלייה בשיעורי האבטלה. חוסר היעילות הבוטה שמאפיין את הדיכאון, ויעילותם של טיפולי ה-CBT לעומת זאת, הוצגו על-ידי לייארד במאמר המסביר את הכדאיות העסקית של ההשקעה הציבורית בטיפול פסיכולוגי. ה-CBT, כמו גם ההתלהבות של קובעי המדיניות ממנו, הם נושאים שנויים במחלוקת בקרב פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים; רבים מהם תופסים אותו כ"פלסטר" שמסתיר בעיות נפשיות לתקופה מוגבלת לכל היותר. ובכל זאת, דווקא בגלל שהטיפול מוגבל בזמן – טיפול CBT אורך שישה מפגשים בלבד – ודווקא מכיוון שהוא מוכוון-תפוקה, ניתן לחשב את ערכו הכלכלי (בניגוד לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה מסורתיות). תוכניות ממשלתיות בבריטניה מציעות כעת טיפולי CBT בניסיון להשיב למובטלים את הרצון להתגבר על הקשיים הכלכליים.

על ההנאה

תיאורטיקנים אופטימיים של הקפיטליזם הקוגניטיבי, ובהם הארט ונגרי, מאמינים שהשפעות חיצוניות חיוביות, או השפעות "גלישה" (spillover) המיוחסות לייצור בלתי חומרי, מכשירות את הקרקע ליצירת משאב ציבורי מסוג חדש. הניסיונות למדידה והפרטה של משאבים אנושיים, אינטלקטואליים ותרבותיים - סופם שייכשלו; בגלל האופי ההגמוני של העבודה הבלתי חומרית, המשאבים הכלכליים החשובים ביותר יהפכו לרכוש הציבור, למרות מאמציו של ההון למנוע זאת. הטענה שאני מבקש לבחון כאן היא הפוכה, במובנים מסוימים: בעוד שקובעי מדיניות, רופאים וכלכלנים רוצים לקחת את חוסר האושר כהשפעה חיצונית שלילית ולהפוך אותו למדד ללקות פסיכולוגית ועלות כלכלית, אני חושב שיש לו איכויות פוליטיות וסוציולוגיות אינהרנטיות שמקנות לו פוטנציאל ביקורתי. אחת הסתירות המאפיינות את הניאו-ליברליזם היא שהוא דורש רמות גבוהות של התלהבות, מרץ ותקווה, ובאותו זמן הורס את התנאים לקיומן על ידי יצירת חוסר ביטחון, חוסר ישע, והאדרה של אידיאלים אישיים בלתי מושגים באמצעות פרסום. מסקרן ביותר לראות שהעיסוק החדש של האליטות הפוליטיות והכלכלה האורתודוקסית באושר, חושף את העובדה הזו ומעניק לה תמיכה סטטיסטית רשמית. גם בדיקה מהירה בלבד של הראיות בנושא חוסר האושר בחברות ניאו-ליברליות לוקחת את המתבונן אל מעבר לגבולות הפסיכולוגיה, אל שאלות של כלכלה פוליטית.

אחת הסתירות המאפיינות את הניאו-ליברליזם היא שהוא דורש רמות גבוהות של התלהבות, מרץ ותקווה, ובאותו זמן הורס את התנאים לקיומן על ידי יצירת חוסר ביטחון, חוסר ישע, והאדרה של אידיאלים אישיים בלתי מושגים באמצעות פרסום

למטרות היוריסטיות, נניח שאפשר להמשיג את המונחים "אושר" ו"חוסר אושר" בשלוש רמות שונות. הראשונה היא מנטלית ותועלתנית בלבד, ובה המונח "אושר" נתפס כחוויית ההנאה המידית, או "הדוניה". מכאן שהמונח "חוסר אושר" מתייחס לקריסה של כושר הבחירה של הצרכן ("עקרון התחלופה"), מערכות יחסים אישיות או תהליכים נוירו-כימיים, כאשר דיכאון הוא הביטוי של תהליך זה. הרמה השנייה היא אתית וטכנולוגית, ובה "אושר" נתפס כהשגת חיים טובים, או "אאודמוניה". לפיכך, "חוסר אושר", ברמה זו, מייצג העדר יכולת חיובית לחתור בצורה בעלת משמעות למטרות המהותיות שלנו; לפי תפיסה זו, חוסר האושר שקול למה שהוגים רפובליקנים מכנים כניעה ל"שליטה" (domination). והרמה השלישית היא רמה היסטורית ומשיחית, אותה הבטחה בלתי ממומשת להארה. זוהי הטלאולוגיה הטראגית של אסכולת פרנקפורט, שלפיה אנו חווים את האפשרות לאושר דרך העדר נצחי לכאורה, אך בה בעת– בדומה לקאנט – חייבים לשמור על איזושהי אמונה קלושה ב"טלוס" (תכלית) אנושי קולקטיבי מפני שבלעדיו לא יכולה להיות ביקורת.

בהנחה שאפשר לשמור על הפרדה אונטולוגית בין הרמות האלה, משטר של מדיניות ומדדי רווחה יצליח לצמצם את חוסר האושר לכדי תופעה נוירו-פסיכו-כלכלית. ובכל זאת, כפי שאפשר ללמוד מהעניין הסטטיסטי ההולך וגובר ב"קדמה" חברתית וכלכלית, השיח הניאו-קלאסי סביב אושר וחוסר אושר סוטה שוב ושוב לתחום האתי, הטלאולוגי, ובסופו של דבר גם לתחום הביקורתי. מחד גיסא, תופעה זו יוצרת מצב שבו חששות ביקורתיים, מוסריים, וכן חששות בנושא "הארה", הופכים לכלים בלבד (כפי שאפשר ללמוד מהעיסוק במדידת הקדמה ההיסטורית); אבל מאידך גיסא, הסתירות והנזקים שמאפיינים את הקפיטליזם הניאו-ליברלי מתחילים להתגלות מתוך מסגרות הידע הפוזיטיביסטיות שאמורות לווסת ולשמר אותו. אם "הצורך לתת קול לסבל הוא תנאי לאמת באשר היא" 2, ייתכן שהכלכלה הליברלית עומדת לחשוף אמיתות שבעבר איש לא העלה על דעתו שהן קיימות.

הבעיה החמורה ביותר של הקפיטליזם היא הצורך להחזיק ממשלות או צרכנים במצב של מחסור הנובע מחוסר שביעות רצון, והצורך למצוא עוד ועוד אשראי שבעזרתו אפשר להזין את המחסור הזה

נדמה שכדי לשמר את הקפיטליזם נדרש איזון מיטבי של אושר וחוסר אושר בקרב המשתתפים בו. הצורך ב"אי שביעות רצון" מוכר על ידי הכלכלה הקיינסיאנית, לפיה האפשרות לשביעות רצון אישית או קולקטיבית, הבאה לידי ביטוי בצניחה בביקוש, מאיימת על המערכת הקפיטליסטית. אם כך, הבעיה החמורה ביותר של הקפיטליזם היא הצורך להחזיק ממשלות או צרכנים במצב של מחסור הנובע מחוסר שביעות רצון, והצורך למצוא עוד ועוד אשראי שבעזרתו אפשר להזין את המחסור הזה. ההבדל המכריע בין העידן הקיינסיאני לעידן הניאו-ליברלי הוא פשוט – העידן הקיינסיאני היה זקוק למדינה "לא מאושרת" שאינה יודעת שובע וניזונה מחובות, בעוד שהעידן הניאו-ליברלי היה זקוק לצרכן "לא מאושר" שאינו יודע שובע וניזון מחובות. עדיין לא ברור מי או מה יחדיר בנו תיאבון כזה בעתיד.

מקס ובר, ולאחרונה גם לוק בולטנסקי ואֶב שיאפלו בספרם "הרוח החדשה של הקפיטליזם", עסקו בבעיה מקבילה, אבל עשו זאת דרך הסוציולוגיה המוסרית והתרבותית. באיזו מידה ועל איזה בסיס צריך הקפיטליזם לשרת את הצרכים והרצונות האנושיים שלנו, כדי שנישאר מחויבים לו? לצרכים ורצונות בלתי חומריים יש כאן תפקיד מכריע, כיוון שקשה יותר למצותם מאשר צרכים ורצונות חומריים. כפי שטוענים בולטנסקי ושיאפלו:

"בעוד שהקפיטליזם, מעצם טבעו, הוא תהליך שאינו יודע שובע, את רעבונם של אנשים כן ניתן להשביע, ולכן הם צריכים צידוק כדי להשתתף בתהליך שאי אפשר להשביע. מכאן שהקפיטליזם לא יכול להציע להם את רעבונו המתמשך ותו לא".

תרבות הקפיטליזם חייבת לדאוג למידה מספקת של אי שביעות רצון אצל האנשים כך שהם ימשיכו לחתור לשביעות רצון, ובה בעת עליה להקפיד שאי שביעות הרצון לא תהיה רבה מדי, כדי שהאנשים לא ידחו אותה או יתנגדו לה. הטיעון המרכזי של בולטנסקי ושיאפלו הוא שהקפיטליזם השתמש במגוון של ביקורות אנטי-קפיטליסטיות בכדי לייצר את ה"רוח" שבזכותה נתח גדול מספיק מהאוכלוסייה נשאר ברמת מעורבות מדויקת זו. לעומת זאת, ברגעי משבר מכריעים, הצבירה הקפיטליסטית משתמשת בביקורת על חוסר ההוגנות שלה ("הביקורת החברתית)" ובביקורת על הקהות שלה ("הביקורת האמנותית") כדי למצוא את ה"דרכים להישרדותה". בהבטיחה לענות לביקורות האלה, היא נשבעת לטפל בנזקים המוסריים והאנושיים שהיא עצמה גרמה, ובכך מחדשת את הלגיטימיות שלה.

בתקופות של יציבות, הקפיטליזם מווסת בהצלחה את חלוקת האושר וחוסר האושר כפי שתוארה כאן. העובדה שחוסר אושר נתפס כיום כהשפעה חיצונית שלילית חמורה ומאיימת שהמדינה צריכה למזער, רומזת כי האיזון מופר יותר ויותר

רוח הקפיטליזם מווסתת את הכלכלה הפוליטית של חוסר האושר כדי להבטיח שהאינדיבידואל ימצא סיפוק חלקי בעבודה ובצריכה. אם הוא לא יהיה מסופק, יש סיכוי שהוא יבחר לדחות את הקפיטליזם; ואם הוא ימצא סיפוק רב מדי, עלולה להתעורר אצלו שביעות הרצון, שהיא הרי אויבתה של המערכת הכלכלית (התלויה בכך שלא נשׂבע לעולם). משמעותו של אושר אמיתי, מזכיר לנו אדורנו, היא שנפסיק לחפש עוד ועוד מקורות חדשים לשביעות רצון. משמעותה של קדמה אמיתית היא שנזנח את האובססיה לקדמה טכנית וכלכלית. לכן מבחינת הקפיטליסט מוטב להבטיח לאנשים "אאודמוניה" מהותית, אך למעשה לתת להם רק טעימה ממנה, או להחליפה בחוויה "הדונית" מידית שמשאירה טעם של עוד. בתקופות של יציבות, הקפיטליזם מווסת בהצלחה את חלוקת האושר וחוסר האושר כפי שתוארה כאן. העובדה שחוסר אושר נתפס כיום כהשפעה חיצונית שלילית חמורה ומאיימת שהמדינה צריכה למזער, רומזת כי האיזון מופר יותר ויותר.

פסיכולוגיה תעשייתית

בולטנסקי ושיאפלו בוחנים את "הרוח החדשה של הקפיטליזם" דרך טקסטים בנושא ניהול משאבי אנוש, ומציינים שטקסטים אלה לא יכולים להסתפק בתכתיבים הצרים של הכלכלה הניאו-קלאסית ולהתמקד בחתירה ליעילות ורווח. מ- Psychology and Industrial Efficiency של הוגו מונסטרברג (1912) והלאה, תיאוריית הניהול תלויה הרבה יותר בתובנות של הפסיכולוגיה השימושית מאשר ברציונליזם הקשוח של הטיילוריזם או של מדע הכלכלה. תחום ניהול משאבי האנוש צמח ממחקרי הפסיכולוגיה הארגונית של אלטון מאיו בשנות ה-20, התפתח בעזרת ניסויי הות'ורן המפורסמים של שנות ה-30, והתרחב בהשפעת הפסיכולוג קורט לוין לאחר המלחמה, כשהחל לשלב בתוכו תיאוריות של התנהגות קבוצתית (כפי שנחקרו על-ידי לוין ומכון טביסטוק בשנות ה-50). מדהים לראות שהשיח התיאורטי על הניהול הוא אינסטרומנטלי ומוסרי גם יחד.

הוא אינסטרומנטלי במובן זה שהוא קיים כדי לשרת את האינטרסים של המנהלים ואת אלה שבשמם הניהול פועל, קרי בעלי ההון. אבל הוא גם מוסרי כי הוא מתייחס בכובד ראש לצורך באושר, כבוד, מעורבות וקהילה, לפחות בתוך קבוצות. המוסריות שלו אינה העמדת פנים מוחלטת;ההיגיון האינסטרומנטלי והמהותי מותכים יחד לתוך מושגים פסיכולוגיים כגון "עבודת צוות" ו"מנהיגות", התופסים את העובד כישות מוסרית ורגשית שיש להפעיל ולשתף איתה פעולה. גורם חשוב לא פחות ביצירה וברגולציה של הרוח החדשה של הקפיטליזם הוא הפרסום. גם הוא עושה שימוש אינסטרומנטלי בחוסר האושר ואי שביעות הרצון מהקפיטליזם במטרה לעודד צריכה.

הוא עושה זאת לפחות מאז שנות ה-20, אז התמקדו המשווקים האמריקאים בתחושה קולקטיבית הולכת וגוברת של שעמום וניכור מהקיום העירוני-קפיטליסטי, הרגשה שקשרי המשפחה והקהילה הטהורים והמהימנים הולכים ונמוגים. הדימויים שבהם השתמשו כדי למכור מוצרים במהלך שנות ה-20 וה-30 נלקחו מתוך האידיאל החברתי של חיי המשפחה והקהילה המסורתיים שהקפיטליזם התעשייתי החריב לכאורה. עד שנות ה-60 כבר השתמש הפרסום בתחושות התסכול משגרת החיים הבורגנית והביורוקרטית והפנה את מסריו לתרבות הנגד מרגע שזו החלה בצעדיה הראשונים. הפרסום, כמו תורת הניהול, מבקר את המשטר הכלכלי-נורמטיבי הדומיננטי שבתוכו הוא פועל בניסיון לעודד מרידות בזעיר אנפין נגד הסדר המקרו-חברתי. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המבקר המוסרי והאמנותי של ההון עצמו במטרה לעודד מעורבות פסיכולוגית רבה יותר מצד הפועלים-צרכנים הרגילים. אי שביעות הרצון מצומצמת לכדי נטייה פסיכולוגית המתועלת בחזרה אל תוך תהליכי הייצור והצמיחה. לכן הבנה מעמיקה של תכונות פסיכולוגיות כגון דחף, ליבידו ותסכול – לעתים קרובות בתוך ההקשר המקרו-חברתי של "קבוצת המיקוד" – הייתה גורם מכריע בהתפתחות הפרסום מאז שנות ה-20.

הכלכלה הניאו-קלאסית הייתה מדע רציונלי וא-מוסרי לחלוטין המשמש ככלי ניטרלי לוויסות ותיאור שווקים, והיא תפסה את האושר ואת חוסר האושר, כתופעות מדידות ותועלתניות הכפופות להיגיון המחיר

ככלים של אדמיניסטרציה ולגיטימציה כלכלית, שררה בין הפסיכולוגיה והכלכלה הניאו-קלאסיות חלוקת עבודה ברורה-אך-מפרה מאז שהתפצלו זו מזו בתחילת המאה ה-20. הכלכלנים החלוציים של שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19כן עסקו בשאלות הנוגעות למצבים פסיכולוגיים, כיוון שהם ביססו את תפיסת הערך שלהם על חוויית האושר הסובייקטיבית, זאת בניגוד לתורת הערך של העבודה הלקוחה מהכלכלה הפוליטית הקלאסית. ב-1881, פרנסיס אדג'וורת' אף הרחיק לכת והציע ליצור "הדונימטר", מכשיר מדידה שיאמוד את רמות ההנאה המנטלית כבסיס למדע כלכלי חדש. אבל לאחר שמרשל ופארטו הרחיקו את עצמם מהעיסוק הספקולטיבי הזה בנפש, ולאחר שפסיכולוגים החלו לפתח טכניקות ניסוייות בסוף המאה ה-19, התנתקה הכלכלה הניאו-קלאסית מהעיסוק האמפירי בנפש. היא פנתה לחקור העדפות באמצעות קבלת החלטות, זאת על בסיס ההנחה המתודולוגית שבחירותיהם של אנשים הן הייצוג המושלם למידת ההנאה והכאב שהם חווים.

הנחת יסוד זו, שנוהגים לכנותה homo economicus, הובילה לחלוקה הברורה בין הכלכלה הניאו-קלאסית לפסיכולוגיה האמפירית, שנמשכה לאורך מרבית המאה ה-20. העולם המנטלי – כמו העולם החברתי, שהלך ורכש גם הוא ענף אקדמי משלו – יצא מחוץ לתחומי הכלכלה הניאו-קלאסית. כך יכלה הכלכלה להתמקד אך ורק בשאלות של בחירה רציונלית ויעילות, ולהותיר את חקר ההתנהגות האירציונלית וה"הגינות" ליריבותיה מתחום מדעי החברה - הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. חלוקה זו עזרה להגדיר מה נחשב "כלכלי" מלכתחילה, על-ידי התוויית הגבולות של היגיון השוק. הכלכלה הניאו-קלאסית הייתה מדע רציונלי וא-מוסרי לחלוטין המשמש ככלי ניטרלי לוויסות ותיאור שווקים, והיא תפסה את האושר ואת חוסר האושר, כתופעות מדידות ותועלתניות הכפופות להיגיון המחיר. בדומה לכך, כל פעולה חברתית או פוליטית הוערכה על בסיס יעילות בלבד, או על בסיס מה שכונה (בעקבות ארתור פיגו) "כשל שוק". בשלב מאוחר יותר, כלכלנים משיקגו, ובראשם גארי בקר ורונלד קוז, הגדילו לעשות ויצרו הסברים מבוססי-יעילות למגוון מוסדות ופרקטיקות "חברתיים" ו"נורמטיביים", כגון נישואין, חוק וַחֲבָרוֹת.

חוסר אושר תמידי ומשתק מהווה צורה של שליליוּת שאי אפשר לשלוט בה בעזרת הטכניקות הפסיכולוגיות של השיווק והניהול, ואי אפשר גם להסבירה לפי ההיגיון הרציונליסטי של השקעה בלתי הולמת ב"הון אנושי"

אך כעת, הנפש וסִבלותיה מוכנסים לתוך תחומי הזרם המרכזי של הכלכלה ונבחנים בעזרת ניתוחי יעילות. לאור עלייתה של מדיניות הרווחה, הדינמיקה של האושר וחוסר האושר, שביעות הרצון ואי שביעות הרצון, כבר אינה בידיהם של פסיכולוגים יישומיים ועמיתיהם מתחומי הניהול והשיווק. הכלכלנים הניאו-קלאסיים נמנעו עד עתה מעימות ישיר עם טבעו ה"בלתי חומרי" של הקפיטליזם המערבי הפוסט-תעשייתי. הם הסוו אותו מאחורי מטאפורת ה"הון האנושי", המקבילה את הנפש להון פיזי קבוע, בדומה למכונות. אבל חוסר אושר תמידי ומשתק מהווה צורה של שליליוּת שאי אפשר לשלוט בה בעזרת הטכניקות הפסיכולוגיות של השיווק והניהול, ואי אפשר גם להסבירה לפי ההיגיון הרציונליסטי של השקעה בלתי הולמת ב"הון אנושי". כעת ישנו ניסיון להתמודד עם השליליות (ומעל לכול עם הדיכאון) ברמה החברתית כמגפה ביו-פסיכולוגית שמערערת את תקפותו של הקפיטליזם הפוסט-תעשייתי.

כדי לתת מענה למשבר המדידה הזה, נאלצות הכלכלה והפסיכולוגיה לשלב כוחות שוב. ראשיתה של הכלכלה ההתנהגותית והניסויית בשנות ה-40 בחקר תורת המשחקים, אז שימשה כלכלנים ופסיכולוגים כדי להשוות בין קבלת החלטות רציונלית נורמטיבית – כפי שהוגדרה לפי הכלכלה הניאו-קלאסית – לבין קבלת החלטות אמפירית, כפי שנבחנה בתנאי מעבדה. לראשונה נבדק בניסויים הפער בין ההתנהגות הראויה לפי כלכלנים לבין מה שאנשים עושים בפועל. מציאת דפוסים ב"אנומליות" האלה הפכה למקצועם של כלכלנים התנהגותיים, זאת לאחר פרסום מאמרם פורץ הדרך של כהנמן וטברסקי מ-1979 בנושא "תורת הערך" (אשר זיכה אותם בהמשך בפרס נובל).

חקר האושר מנקודת מבט כלכלית אמנם התחיל באופן שונה, אך הובל בכיוון דומה. ספרו של האדלי קנטריל, "The Pattern of Human Concerns" מ-1965, היה הניסיון הראשון למדוד ולהשוות את אושרן של אומות שלמות, והוא שסיפק את מרבית הנתונים שבהם השתמש איסטרלין במאמרו מ-1974, שהשווה בין צמיחת התמ"ג לבין הצמיחה באושר. בסוף שנות ה-60 נולדו גם תנועת הפסיכולוגיה החיובית, שהתמקדה במיטוב פסיכולוגי במקום בנורמליזציה, ותנועת האינדיקטורים החברתיים, שניסתה למדוד נכסים סוציו-אקונומיים בלתי מוחשיים, ובהם רווחה. פסיכולוגים החלו אז לבחון את מקורות האושר ולשם כך פיתחו מדדים ושאלונים חדשים, בעוד שחוקרי האינדיקטורים השתמשו בטכניקות של סקירה כדי למדוד נכסים בלתי חומריים, אינטראקציות בלתי פורמליות ואיכות חיים. במקביל להתפתחויות אלה גברה גם המודעות לדיכאון כמחלה והביאה לערעור במעמדן של טכניקות הפסיכואנליזה המקובלות. אלה פותחו בעיקר כדי לשכך נוירוזות ולפטור את המטופלים מרגשות אשם, אבל הדיכאון הצריך טכניקות של התנעה מנטלית שגישת ה-CBT, כתוצר של הפסיכולוגיה החיובית, התיימרה לספק.

הודות לטכניקות אמפיריות חדשות ומקורות חדשים לנתונים, יכלו כלכלנים להתחיל לזהות אנומליות – מקרים שבהם האושר האנושי לא עולה ויורד בהתאם לניבוי של הכלכלה הניאו-קלאסית. במרכזה של כלכלת האושר נמצא המושג הפסיכולוגי "הסתגלות", המידה שבה אנשים קשובים מבחינה פסיכולוגית לשינויים בנסיבות חייהם. כשהם מצליחים להסתגל לשינויים כאלה – לדוגמה, עלייה בהכנסה או בעושר הלאומי – נעלם המתאם בין אושרם לתנאים האובייקטיביים, לפחות לאחר תקופת המעבר. כשהם לא מסתגלים – כמו במקרה של אבטלה – אושרם נותר ביחס ישר לתנאי חייהם האובייקטיביים, ולא משנה כמה זמן הם חיים בתנאים האלה.

במרכזה של כלכלת האושר נמצא המושג הפסיכולוגי "הסתגלות", המידה שבה אנשים קשובים מבחינה פסיכולוגית לשינויים בנסיבות חייהם. כשהם מצליחים להסתגל לשינויים כאלה

כלכלת האושר נסקה במהלך שנות ה-90 בזכות נתונים מכמה סקרים לאומיים אשר כללו שאלות בנושא "רווחה סובייקטיבית" מ-1984 ואילך. ויחד איתה נסק גם ה-home psycho-economicus, צורה של סובייקטיביות כלכלית שבה קבלת ההחלטות שלנו היא לעתים מוטעית, רגשית או מושפעת על-ידי גורמים חברתיים ומוסריים. אם ה-homo economicus אומלל, הסיבה לכך היא מחסור בכסף או באפשרויות בחירה צרכניות. אבל ה-home psycho-economicus סובל גם מבעיות פסיכולוגיות. הוא שוגה כי הוא הולך בעקבות אחרים באופן אינסטינקטיבי מדי; הוא צורך דברים שפוגעים בבריאותו, במערכות היחסים שלו ובסביבתו; לעתים הוא נעשה חווה חוסר אושר– או אפילו אושר – במידה שאינה פרופורציונלית כלל וכלל למצבו החומרי.

רגולציה של הרווחה

ה- homo psycho-economicus הוא פחות רציונלי ופחות מחושב מאשר ה- homo economicus; אך עד כמה הוא יצור חברתי? אפשר לראות במדיניות מוכוונת רווחה כניסיון לדחוף אנשים לעבר הרציונל הניאו-קלאסי, והאינדיבידואליזם הגס נוסח "רובינזון קרוזו" שנמצא בבסיסו. אבל החיבור המחודש לפסיכולוגיה דורש מאיתנו, בסופו של דבר, לגלות מחדש את החברותיות, בעיקר על-ידי הפנמת חשיבותן של קבוצות, טיפול ונורמות פסיכולוגיות. הקפיטליזם של השירותים נשען על אותן יכולות אנושיות מולדות – חברותיות, פעילות מנטלית, יצירתיות, תקשורת – שהכלכלה הניאו-קלאסית תפסה כ"השפעות חיצוניות"; מכאן שכל מה שהוא "לא כלכלה" נעשה חשוב יותר מאשר ה"כלכלה" (במובנה הצר).

הדבר השונה כיום הוא שהמדינה מתערבת ומנסה לפתור בעיות של מוטיבציה ואי שביעות רצון שבעבר נחשבו לנחלתם של מנהלים ומחלקות משאבי אנוש

הדבר השונה כיום הוא שהמדינה מתערבת ומנסה לפתור בעיות של מוטיבציה ואי שביעות רצון שבעבר נחשבו לנחלתם של מנהלים ומחלקות משאבי אנוש. ה-NHS מגויס להגדלת הכשירות הביו-פסיכולוגית של האוכלוסייה הנמצאת בגיל העבודה, והכשירות הזאת כבר לא נתפסת כאותה "השפעה חיצונית" חברתית על שוק העבודה שבאה לידי ביטוי כ"פתק המחלה", אלא כנכס המהווה חלק מהשוק, ברוח "אישור הכשירות". עידוד פעיל של אנשים לקבל החלטות "טובות יותר" לגבי גופם, סביבתם, משפחותיהם וחייהם לאחר הפרישה הפך לאסטרטגיה רשמית שמטרתה לייצר התאמה בין הדחפים הפסיכולוגיים שלנו ליעילות כלכלית ארוכת טווח. שוב, במקום לטפל בבעיות כגון השמנת יתר, חוסר ביטחון כלכלי, הידרדרות סביבתית ובעיות הורות כסוגיות חברתיות, נורמטיביות או פסיכולוגיות השוכנות מחוץ לתחומי השווקים והכלכלה, ההיגיון הכלכלי החדש תופס אותן כמופעים של אי-יעילות כלכלית שאפשר לטפל בהם על-ידי ניהול טוב יותר של בחירות הצרכנים. רגולטורים של התחרות הכלכלית פונים כעת אל הכלכלה ההתנהגותית כדי לוודא ש"ארכיטקטורות הבחירה" המוצגות בפני הצרכנים לא יסכנו את יכולתם לקבל את ההחלטה ה"נכונה". זוהי התכחשות בוטה למודל הניאו-ליברלי של פרידריך האייק, אשר התמקד ביצירת תנאי שוק שבמסגרתם יוכלו הצרכנים לממש את העדפות הצריכה המגוונות שלהם ביעילות רבה ככל האפשר.

בתקופה שבה הנכסים והמוצרים הבולטים הם קוגניטיביים ובלתי מוחשיים, נדרשות טכניקות החשבונאות לשקלל את יכולותינו לחשוב, להרגיש ולתקשר. יש למדוד מוחות, להעריכם ולהשקיע בהם, גם אם משמעות הדבר היא חשיפת הכלכלה לאפשרות שאנשים הם יצורים "אירציונליים", חברתיים ומוסריים. אחרי ככלות הכול, החברותיוּת והמוסריות שלהם עשויות להניב תשואות משביעות רצון. הצעות מדיניות עתידיות כוללות לימוד של מיומנויות אושר, או "חוסן נפשי", בבתי ספר, בעוד שצורות "וולונטריות" של חברותיוּת והענקת מתנות הפכו גם הן לחלק מההיגיון הכלכלי, כפי שאפשר ללמוד מהדגש ששמה הממשלה הבריטית לאחרונה על קידום "החברה הגדולה" – תוכנית מדיניות קהילתנית שמטרתה לעודד חילופי סחורות שלא במסגרת השוק.

אך במנגנון הממשלתי החדש אורבת דו-משמעות מסוימת -- זו שמטשטשת בין הרמה ההדונית לרמה האאודמונית של האושר. כישלון הכלכלה הניאו-קלאסית, והרגולציה הניאו-ליברלית בכלל, נובע ממחויבותן המופרזת להדוניזם, הביטוי התועלתני של ההנאה. ההנחה הניאו-קלאסית – המקודשת בגופי הרגולציה הניאו-ליברליים – שגורמים כלכליים אינם מסוגלים לקבל החלטה "רעה", חוותה משברים רבים. הבולט שבהם הוא משבר השווקים הפיננסיים, שבמסגרתו החתירה להנאה פסיכולוגית הביאה לנפילתם של בנקים. בה בעת, הולכת ומתבהרת העובדה שצריכה שאינה יודעת שובע עלולה לערער את פוטנציאל הרווחה המנטאלית ולגרום לדיכאון. מארק פישר תיאר היטב את הפרדוקס הניאו-ליברלי הזה כשכתב על הסטודנטים שלו:

"רבים מהסטודנטים הצעירים שנתקלתי בהם נראו כאילו הם שרויים במצב שאני מכנה הדוניה דיכאונית. דיכאון מאופיין לרוב כמצב של אנהדוניה, אבל המצב שאני מתייחס אליו לא מתאפיין בחוסר היכולת לחוות הנאה, אלא בחוסר היכולת לא לחתור להנאה. יש תחושה ש"משהו חסר" – אבל אין הבנה שאת התחושה המסתורית והחסרה הזאת אפשר למצוא רק מעבר לעיקרון ההנאה".

התובנה הוובריאנית שלפיה הקפיטליזם לא יכול לשמר את עצמו רק בעזרת יותר כסף, יותר בחירה ויותר הנאה, היא שעומדת בלב המשבר הזה. "רוח" הקפיטליזם טמונה בהבטחתו לספק לנו לא רק תועלת או הדוניה, אלא גם משמעות או אאודמוניה; לא רק סיפוק פסיכולוגי-כלכלי, אלא גם צורה של הגשמה עצמית מוסרית וביטוי של ערך עצמי מולד. אם משטר הקפיטליזם ישכח זאת, הוא ישקע במשבר מוסרי. יכול להיות שמנהלים ומפרסמים היו קשובים לדרישה הזאת לאורך רוב המאה ה-20, אבל ברור שכעת הם זנחו את חובתם, והטכנוקרטים הכלכליים באים להצלתם.

מאומללות לביקורת

ב-2007 ספג משרד התרבות, התקשורת והספורט של בריטניה ביקורת במסגרת "סקירת יכולת" ממשלתית שבוצעה על-ידי משרד הקבינט. משרד התרבות זכה לגינוי על הערכותיו הכלכליות השגויות ועל "התמקדות [בלתי הולמת] בתוצאות", בעיה שתוארה כ"דחופה". הבעיה של משרד התרבות היא שהתפוקה שלו היא בעיקרה ציבורית ובלתי מוחשית; היא קיימת רק כדי לייצר השפעות חיצוניות חיוביות כגון יצירתיות, "באז" תרבותי ויכולת ספורטיבית. בעקבות הסקירה העסיק שר התרבות חברת ייעוץ כלכלית פרטית כדי שתבצע הערכת תפוקה בעזרת טכניקת חשבונאות ציבורית חדשה המבוססת על כלכלת האושר. טכניקה זו, הידועה בשם "פיצוי הכנסה", מציגה את השאלה הבאה: כמה הכנסה מוניטארית פרטית נדרשת כדי לפצות את האדם, מבחינה פסיכולוגית, על אובדן סחורה ציבורית מסוימת שבה הוא יכול להשתמש כעת בחינם? לדוגמה, אם מישהו מבקר בקביעות בגלריה ציבורית, רמת האושר הנמדדת שלו עשויה להיות גבוהה ב-X אחוזים ממישהו שלא מבקר בה. ואז אפשר להעריך לאיזה סכום של הכנסה פרטית שקול פער זה של X אחוזים בעזרת נתונים מבוססים על המתאם בין אושר לשכר. את הנתון הזה אפשר להכפיל בכמות משקי הבית שמבקרים בגלריה המדוברת, וכך להפיק ייצוג מלאכותי ל"מחיר השוק" שלה. כבר עלו הצעות להשתמש בטכניקה הזו בבתי משפט כדי לקבוע גובה פיצויים במקרים שבהם התובע סובל מנזק רגשי או פסיכולוגי.

המתאם בין הכנסה פרטית לאושר הוא חלש כל כך, שבהשוואה לסחורות "חברתיות" וציבוריות נוצר מצב שבו נדרשים תשלומים מוניטאריים גבוהים להפליא כדי לפצות על אובדן של סחורות שאינן סחורות שוק

הבעיה בטכניקה הזו, מנקודת מבטם של קובעי המדיניות, היא שבסופו של דבר היא מקנה לסחורות שאינן סחורות שוק ערך בלתי סביר. המתאם בין הכנסה פרטית לאושר הוא חלש כל כך, שבהשוואה לסחורות "חברתיות" וציבוריות נוצר מצב שבו נדרשים תשלומים מוניטאריים גבוהים להפליא כדי לפצות על אובדן של סחורות שאינן סחורות שוק. משרד התרבות מצא שהשפעתה של צפייה תכופה בהופעות מוזיקליות על האושר שקולה לתוספת הכנסה של 9,000 פאונד. מחקרים אחרים הראו שאדם מובטל יזדקק להכנסה שנתית של 250,000 פאונד כדי לפצות על הנזק הפסיכולוגי שגורמת לו האבטלה. כלכלנים שמשתמשים בטכניקת פיצוי ההכנסה מודעים לכך שהיא עלולה להצדיק בעלות משותפת על נתחים נרחבים מהכלכלה, על בסיס ההנחה הטכנית שפאונד אחד שמושקע במטרה קולקטיבית מייצר תשואה פסיכו-כלכלית גדולה הרבה יותר מאשר פאונד שמושקע באופן פרטי. הכלכלנים הניאו-קלאסיים המנסים לשלב כעת את הטכניקה הזאת במדיניות הממשלתית, צריכים להסתיר בקפידה את השלכותיה הפוליטיות. אבל אפשר לטעון שצל כבד מוטל על הכלכלה הליברלית.

אומללות אנושית לעולם אינה נובעת אך ורק מהעדר הנאה, כיוון שזה דבר שהחברה הצרכנית יכולה למנוע, בדרך כלל; והיא גם לא העדר של משמעות מהותית, כיוון שאת המשמעות הזו יכולה "רוח" הקפיטליזם לספק לנו באופן חלקי, ולו רק כתופעת לוואי. לכן עלינו להסיק שהאומללות היא העדר של דמוקרטיה, וכפועל יוצא, העדר של בסיס להתנגדות ולביקורת. נקודת ההתחלה של כלכלת האושר היא עניין פסיכולוגי בהדוניה ובנפש, אך משם היא סוטה אל שאלות מוסריות של אאודמוניה וחברה, ובסופו של דבר נאבקת בצורה מגושמת עם הדילמה הקנטיאנית של ההארה – מה היא, בעצם, מטרתן של הרציונליות, היעילות והטכנולוגיה? חוסר המשמעות של התועלתנות והריקנות של ההדוניזם, הפכו כעת למושא של ניתוח אמפירי וסטטיסטי. במובן מסוים, מדובר בניכוס של ההארה והחשיבה הביקורתית עצמן, בניסיון להשתוות ליכולתו של השיח הניהולי והשיווקי להכיל בתוכו את הביקורת על הקפיטליזם (ואף לעלות עליה). עבור הפסימיסט, העובדה שהכלכלנים גילו את חוסר האושר וההיסטוריה עלולה להיראות כמו ניצחונה המוחלט של האימננטיות. הקריאה האופטימיסטית, מצדה, תאמר שכאשר פוזיטיביסטים מנסים לתאר ולכמת את בעיית חוסר האושר הבלתי-מדידה, הם נתקלים בגורמי-אומללות גדולים מכדי שהמדיניות הכלכלית או הרפואית תוכל לחשבם או לשככם. מסתבר שאפשר להפוך את הביקורת לתופעה פסיכולוגית; האם מוגזם לקוות שגם ההפך יוכל להיות נכון: שנוכל להפוך את תחלואי הנפש לתופעה ביקורתית?

המאמר מתורגם באלכסון באישור הכותב וכתב העת New Left Review.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ויליאם דייוויס.

תגובות פייסבוק