משחיזת הרעיונות

פילוסופית צעירה, מבריקה וחתרנית, הלכה לעבוד בפס יצור במפעל. התשישות לא מנעה ממנה למצוא שם תשובות מפתיעות, לשבור מוסכמות, וגם לראות את האדם במלוא ממשותו
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בדצמבר 1934, אוגוסט דטוף (Auguste Detoeuf) ראיין מועמדת לעבודה באחד מבתי החרושת שבבעלותו. בדרך כלל, הוא לא נהג להחליט את מי לקבל לעבודה – אחרי הכול, הוא היה המנהל של אלסטום, יצרנית מוצרי החשמל הגדולה בצרפת. עם זאת, דטוף לא היה איש עסקים מן השורה. הוא סיים את לימודיו בבית הספר הצרפתי היוקרתי להנדסה, École polytechnique, ולא היו לו מניירות של תעשיינים צרפתיים. הוא התלבש – כפי שאחד מחבריו אמר באנחה – כמו כנר וירטואוז רומנטי, והודה בגלוי שחלומו הלא ממומש היה להיות אינטלקטואל.

דטוף לא אמור היה לשבת באותו ראיון עבודה, ממש כפי שמבקשת המשרה לא אמורה הייתה לשבת מולו. ולא בגלל שהיא הייתה אישה, שהרי המוני נשים עבדו כפועלות בבתי החרושת של צרפת. זה היה משום שהיא הייתה בוגרת של בית הספר היוקרתי הצרפתי האחר, École normale supérieure – שממש כמו ה-École polytechnique הוקם על ידי נפוליאון ועד לאחרונה תלמידי תיכון למדו בו פילוסופיה. עם זאת, המועמדת – שאחרי תקופה ארוכה שהקדישה להרהורים תיאורטיים הנוגעים לעבודה בפסי ייצור רצתה כעת לחוות אותה בעצמה – הייתה נחושה מאוד למצוא עבודה בבית חרושת, בין אם דטוף יעזור לה או לא. בגלל ראייתה הלקויה של המועמדת, המיגרנות המשתקות שחוותה ומיומנותה כפועלת (מיומנות בלתי קיימת) – הוא החליט שעדיף לעזור לה.

ביומנה היא כתבה: "לא רק שאדם צריך לדעת מה הוא מייצר, אלא שאם הדבר אפשרי, עליו לראות איך משתמשים בו, ואיך הוא משנה את הטבע"

וכך, ביום קפוא בדצמבר 1934, סימון וייל החלה לעבוד בבית החרושת אלסטום ברי לקורב (Rue Lecourbe), ונקישות המכבש שהפעילה התערבבו בהמולת השכונה התעשייתית שבדרום מערב פריז. באותו לילה, בעמוד הראשון של "יומן בית החרושת" שלה, וייל שרבטה שתי מימרות. הראשונה פרי עטה: "לא רק שאדם צריך לדעת מה הוא מייצר, אלא שאם הדבר אפשרי, עליו לראות איך משתמשים בו, ואיך הוא משנה את הטבע. יצירתו של אדם צריכה להיות לו מקור להתעמקות". השנייה, ביוונית, פרי עטו של הומרוס: "כנגד רצונך, תחת מכבש הצורך האכזר".

סימון וייל

סימון וייל (1921). תצלום: ויקיפדיה

השנה מציינים 75 שנה למותה של סימון וייל. חייה היו קצרים ולא קלים – היא מתה בגיל 34, ויתכן כי הסיבה הייתה הרעבה עצמית, שנועדה להפגין סולידריות עם תושביה של צרפת הכבושה – אבל מורשתה עשירה ורחבת ידיים. כתביה – שפורסמו לאחר מותה, נוגעים במגוון נושאים, החל בהרהורים על פוליטיקה ומוסר ועד תיאולוגיה ואמונה – הפכו את וייל לאחת ההוגות המשפיעות והחתרניות של המאה העשרים. במיוחד, מושגי הצורך וההתעמקות של וייל – כפי שבאו לידי ביטוי ביומנה, אבל גם בחוויות האמיתיות שלה – ומזכירים לנו כיצד צורת המחשבה הייחודית שלה וחייה יוצאי הדופן יצרו שילוב חריג בין התחומים.

עצם פעולת המחשבה, כך גילתה וייל, היא החלל הראשון שתובעת העבודה בבית החרושת

עצם פעולת המחשבה, כך גילתה וייל, היא החלל הראשון שתובעת העבודה בבית החרושת. ימים ספורים בלבד לאחר שהחלה לעבוד שם, היא כבר הייתה תשושה לחלוטין. הלאוּת שלה נבעה פחות מן התביעות הגופניות של עבודתה – אם כי אלה היו עצומות – ויותר מן הלחץ הבלתי פוסק לעמוד במכסות ומן החזרתיות המאלחשת של העבודה. "התשישות הגדולה", היא כתבה, "אינה מאפשרת לי בשום אופן להתגבר על הפיתוי הגדול ביותר שהחיים מציעים: הפיתוי שלא לחשוב יותר, שהוא הדרך היחידה שלא לסבול מן התשישות".

אך למרות המיגרנות הכמעט בלתי פוסקות שמהן סבלה, ותשישותה המוחלטת, וייל המשיכה לחשוב על חיי העבודה הללו. איך יכלה שלא? בגיל עשר, היא חמקה מן הדירה המרווחת של משפחתה בפריז, כדי להצטרף להפגנת מחאה של פועלים שראתה מבעד לחלון. כסטודנטית באוניברסיטה, היא זכתה לכינוי "הציווי הקטגורי בחצאיות", שניתן לה בשל חוש החובה המוסרית העז שלה. כמורה בתיכון, בעיר לה פוי, היא הכעיסה את הרשויות כשמחתה בשם הפועלים במחצבה המקומית, על תנאי עבודתם הגרועים.

היא נהגה לעמת את תלמידיה בשאלות כמו "כמה בתים לפועלים ניתן לבנות במחיר של ספינת יוקרה?"

המעורבות של וייל בעולם גלשה אל הכיתות שבהן לימדה, והיא נהגה לעמת את תלמידיה בשאלות כמו "כמה בתים לפועלים ניתן לבנות במחיר של ספינת יוקרה?". התהיות הללו לא היו סטייה מתפקידה כמורה – שכן רוב רובם של תלמידיה סיימו בהצלחה את בחינות הסיום המאיימות לתואר הראשון – הן היו הסיבה המרכזית בגללה בחרה ללמד. וייל התעקשה כי בני אדם יהיו חופשיים רק אם "יבינו את סיבות הדיכוי באותה בהירות שבה הם מבינים את כוח המשיכה הגורם לאבן ליפול".

בתולה, Notre Dameת לה פוי אן ואלה

פסל הבתולה בעיירה לה פוי אן ואלה. תצלום: Grain de Sel, ויקיפדיה

כוח המשיכה של בתי החרושת היה עבורה עז ככוחו של חומר אפל. בתוך בית החרושת אלסטום – ובשני בתי חרושת נוספים שבהם עבדה לאחר מכן – וייל גילתה את טיבו של le Malheur, מנת הייסורים והאומללות. בית החרושת זיקק את ההירארכיה ואת אי הצדק המשווע שבבסיס החברה הצרפתית. עמיתיה לעבודה, היו כמעט כולם נשים. במהלך השבוע הראשון שלה, וייל הכירה את חלקן בשמות, כמו מדאם פרוסטייר (שזכתה לכינוי בשל התנהגותה היהירה), אבל ידעה לזהות גם את חסרי השם: את "המעריצה של טולסטוי", את "האישה שנתנה לי לחמנייה", ואת "אמו של הילד עם הכוויות".

אפילו כשלא הצליחה ללמוד את שמות הפועלות האחרות, וייל הבחינה בטבעם הטרגי של חייהן. הייתה שם מפעילת מקדח שהביאה את בנה בן התשע לעבודה. כשוייל מצאה את הילד לבדו במלתחה, היא שאלה את אמו אם גם הוא בא לעבוד. "הלוואי שהיה מבוגר מספיק", השיבה האישה בענייניות. פועלת שעסקה בחיתוך לוחות מתכת וסבלה מדלקת באגן, לא יכלה לקבל העברה מעבודתה ליד המכבשים – עבודה שעל פי יומנה של וייל, "הרסה לגמרי, ובאורח בלתי הפיך, את אברי הרבייה שלה".

הנשים, כך גילתה וייל עד מהרה, היו נתונות לגחמות "הבוסים הגדולים" – כלומר מנהלי העבודה. ימים לאחר שהחלה לעבוד בבית החרושת, שייצר רכיבים אלקטרוניים, וייל לא הצליחה לשלוט לגמרי במכונה שנועדה לניקוב חורים בתיבות מתכת. כתוצאה מכך, היא קלקלה מכסה שלמה של רכיבי מתכת. מוּקֶה, מנהל העבודה שלה, ציווה עליה לייצר מחדש את הפריטים, אבל באופן שהכריח אותה להשפיל שוב ושוב את ראשה כדי לחמוק מן המשקולת הכבדה של המכונה. כשהצליחה לרוקן את קופסת הרכיבים שלה, וייל עצמה חשה מרוקנת לגמרי. "הייתה לי תחושה טיפשית שהניסיון להגן על עצמי לא היה שווה את המאמץ".

במקרה הזה, עמיתה של וייל הפגינו "רחמים וזעם דומם" על מה שנעשה לה. אך לעתים קרובות יותר, תנאי העבודה הניבו חוסר אמון וייאוש. "בחיים כאלה", הבינה וייל, "הסובלים אינם מסוגלים להתלונן. אחרים לא יבינו אותם, יתכן כי מי שאינם סובלים ילעגו להם, ומי שסובלים בעצמם עלולים לראות בהם טרחנים, שכן יש להם די סבל משל עצמם. מלבד מקרים מעטים יוצאי דופן, אותה קהות חושים שלטה בכול". מי שהתלוננה בפני מפקח, הזמינה השפלה נוספת. "זה משפיל, משום שאין לה זכויות כלל, והיא נתונה לחסדי רצונו הטוב של מנהל העבודה, המחליט על פי ערכה כפועלת, ועל פי על פי גחמותיו".

למעשה, מנהל העבודה קבע את ערכה של וייל לא רק כפועלת, אלא גם כאדם.  Le Malheur התבטא בסופו של דבר פחות בייסורי גוף ויותר בהתעללות פסיכולוגית. מן הפועלות – שהעבודה הגופנית החוזרת על עצמה ללא סוף שחקה אותן – נגזל גם כבודן האנושי. השעון האיץ בהן, מנהלי העבודה חימרו בהן, הן שירתו את המכונות וכל תכלית אמיתית ניטלה מהן – וכך הפועלות פשוט לא יכלו לחשוב כלל, ובוודאי לא על התנגדות או התמרדות. וייל המזועזעת הבינה כי בית החרושת "גורם לי לשכוח את הסיבות האמיתיות שבגללן אני מבלה את זמני בבית החרושת".

גברים, לא פחות מנשים, ומנהלים לא פחות מפועלים, ואפילו מעסיקים לא פחות מן המועסקים, כפופים כולם לצורך

וייל, שאך לעתים נדירות נאלמה דום, התקשתה להסביר את הלך הרוח שלה לחבריה. במכתביה, היא מסתפקת לעתים קרובות בתיאור מצבה כ"בלתי אנושי". אבל ביומנה, היא מתארת שוב ושוב את תנאי העבודה של הפועלות כ"עבדוּת". את הורגת את עצמך, היא הדגישה. "בלי לראות תמורה... ההולמת את המאמצים שאת משקיעה. במצב כזה, את באמת מרגישה שאת שפחה, מושפלת עד עמקי נשמתך". לפני שנכנסה לבית החרושת, אפילו "הציווי הקטגורי בחצאיות" הייתה זוקרת גבה נוכח טענה כזו. לאחר שעזבה את בית החרושת, כאישה מזועזעת בבגדי עבודה, היא ראתה בעבדות הזו מצב כמעט אוניברסלי.

ייסורים, מתברר, הם מעסיק המקפיד על שוויון הזדמנויות. קל מדי, היא מזהירה, לנחם נשים כקורבנות ולגנות גברים כמתעללים. גברים, לא פחות מנשים, ומנהלים לא פחות מפועלים, ואפילו מעסיקים לא פחות מן המועסקים, כפופים כולם לצורך. כולנו מונעים, ברמות שונות, על ידי צרכים גופניים ואמונות פוליטיות, צווים כלכליים ואינטרסים חברתיים. כתוצאה מכך, איש מאיתנו אינו נמלט מכוח המשיכה. "ההיסטוריה האנושית היא פשוט היסטוריה של שעבוד, ההופך את בני האדם – מדכאים ומדוכאים כאחד – לצעצועים של כלי שליטה שהם עצמם ייצרו".

מפעל, נטוש, דוד, קיטור

בתוך מפעל נטוש. תצלום: טאטון מואיז.

למרבה הפלא, וייל נדרשה לכך שדטוף יזכיר לה זאת. בשנת 1936, יותר משנה אחרי התנסותה בבית החרושת, היא סיפרה לדטוף על שיחה בין שני מעסיקים ששמעה במקרה ברכבת. השניים, שהיו "גברים שבעים ולבושים היטב", התלוננו על גל השביתות שסחף באותם ימים את צרפת, וחשבו שהם עלולים להפסיד הכול אם השביתות הללו יצליחו. וייל נדהמה מכך שהעובדה שהפועלים צריכים לתבוע את זכויותיהם, נראתה לאותם בעלי עסקים נינוחים כ"אי צדק מפלצתי".

בתשובה, דטוף הסכים שרבים מן המעסיקים חסרים חוש של חובה אזרחית ומחויבות חברתית. עם זאת, הוא הציע גם כי וייל לא העניקה לאותם מעסיקים את אותה תשומת לב שהיא נתנה לפועלים. "תתעלמי", הוא ביקש באירוניה מאופקת, "מכל מה שעלול להיות גרוטסקי ודוחה בעובדה שהם גמלוניים ומדושנים". הוא העלה את האפשרות שאם וייל תנסה להעמיד את עצמה במקומם, היא תגלה כי "אלא אם הם גברים אלה הם על-אנושיים, אין להם דרך לחשוב או להרגיש אחרת". הם היו משוכנעים כי רווחתם החומרית בסכנה, ולכן הגיבו כפי שווייל הייתה מגיבה אילו רווחתה החומרית שלה הייתה מאוימת. הם האמינו באמת כי סוף העולם שלהם – שעבורם הוא העולם היחיד – קרוב. "את מוכרחה להשתמש בדמיונך כדי לנסות להבין שלגברים אלה אין את הדמיון שאת מייחסת להם. בעיניהם, אם לא יהיה להם יותר מה להפסיד פירושו שהם יאלצו לוותר על כל מה שמהותי לקיומם".

האם וייל הסכימה עם טיעונו של דטוף? תשובתה אינה מתועדת, אבל יהיה מוזר לחשוב שלא, משום שזה בדיוק מה שהיא עצמה ניסתה לומר. השימוש בדמיון או במחשבה הוא ההגנה היחידה שלנו כנגד מתקפת הצורך. כשאנו מרשים לעצמנו לקלף שכבות של משמעות שאנו כופים על העולם, תשומת הלב מובילה אותנו לראות אחרים לא כשחור או לבן, אישה או גבר, פועל או מנהל, אלא כ'אנחנו'. במילים אחרות, אנחנו מצליחים לראות את טבעם האמיתי של הייסורים. להכיר בקיומם של ייסורים – ציינה וייל שנים ספורות לאחר מכן, "פירושו לומר לעצמך: 'בשל הנסיבות שעליהן אין לי שליטה, אני עלולה להפסיד בכול רגע את כל מה שיש לי, כולל את הדברים ששייכים לי באינטימיות רבה כל כך, עד שאני רואה בהם את מהותי'".

שבעים וחמש שנה לאחר מותה של וייל, אין דרך מוצלחת יותר להעריך את חייה מלזכור את תפיסת העולם כמשועבד לצורך, מאופיין בייסורים וכמהה לתשומת לבנו. העובדה שגם וייל עצמה כשלה לעתים בתשומת הלב היא תזכורת משמחת לכך שישנן אך מעט פעילויות קשות יותר – או חשובות יותר – מההכרה במישהו אחר כממשי.

 

רוברט זרצקי (Zaretsky) הוא פרופסור באוניברסיטת יוסטון. ספרו האחרון הוא Boswell’s Enlightenment. הוא כותב בימים אלה ספר על סימון וייל.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

השחזת להב במפעל מתכת בשבדיה. תצלום: מלטה וינגן, unsplash.com

Photo by Malte Wingen on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוברט זרצקי, Zócalo.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על משחיזת הרעיונות

02
אוריאל בן עמי

הידד!

לא פעם אני משחק במחשבה, להיות "האיש השקוף," בקניון.
זה שלא אומרים לו שלום ודוחפים/מנופפים לו בפלאפון לפרצוף, בכניסה.
זה, שאם יקרה משהו במשמרת שלו, ישמש גם אשם וכתובת למחדל הבטחוני: איך זה לא גילה את האיש החשוד, שעבר דרכו.

מה הוא מרגיש האיש הזה? את מי זה מעניין מה מרגיש האיש הזה?
מה מרגיש - ואם מרגיש- זה שמעסיק אותו בפרוטות, כדי שיהיה "סיפור כיסוי בטחוני".

האם מישהו מזהה אותו בכלל שם? האם יש לו זמן לחשוב, בשממה שבה הוא בעצם אינו עושה דבר? חוץ מלהיות סיפור כיסוי...
האם בעצם הוא שם, מתוך ההנחה שאינו מסוגל לחשוב - ולכן הוא מתאים? האם הדיכאון, לעמוד במקום שבו הוא נמצא, מונע מראש את יכולתו לחשוב?

ותודה לסימון וייל....ולכותב המאמר.

03
אביעד חפץ

תודה על התרגום היפה. לרוברט זרצקי טורים מצוינים נוספים על וייל, כמו למשל
https://www.timeshighereducation.com/opinion/learning-outcomes-miss-point-higher-education

מי שרוצה לפגוש קבוצת אנשים עדינים, מכל העולם, שקוראים וחושבים בסבלנות את ועל סימון וייל במשך שנים רבות, יוכל לעשות זאת במכון הצרפתי ב 30.10.18 ובאוניברסיטה הפתוחה ב 31.10.18:

https://www.publicators.com/app/dms.asp?ms_id=21334

(ועד אז, אם ויקיפדיה, האתר האנגלי שקול יותר:
https://en.wikipedia.org/wiki/Simone_Weil )