נתיבות לעתיד

מעברה נידחת לעולים ממרוקו הייתה לעיר, שהפכה למוקד לעלייה לרגל ופולחן קדושים. המורכבות של נתיבות היא תעודת הזהות שלה לעתיד
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

סבו וסבתו של כפיר פבריק, בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, עלו ממרוקו ב-1956 במסגרת העלייה "מהאנייה אל הכפר" מטעם הסוכנות היהודית והועברו למעברת "עזתה" בנתיבות. סבו ביקש לממש את חלומו לגור בירושלים ועל כן עזב מיד עם הגיעו את נתיבות וחזר לסוכנות. בסוכנות הבטיחו לו שיביאו אותו הפעם לירושלים, העלו אותו על משאית ובאמצע הלילה הורידו אותו שוב בנתיבות. במשך ימים רבים הוא קיווה שיצליח לצאת משם ועל כן ענה לכל מי ששאל אותו לשמו: "עולה חדש". בסופו של דבר הוא נשאר בנתיבות – תחילה במעברה ולאחר מכן בעיירה – ועד אחרון ימיו דבק בו הכינוי.

בפרויקט הגמר שלו (שהוגש בשנת 2016 במסגרת הסטודיו 'עיר שחורה' בהנחיית שרון רוטברד, עידן לדרמן וכותבת מאמר זה) עוקב פבריק ("עולה חדש") הנכד אחר תצורת המגורים המוקדמת של נתיבות – מעברת עזתה – ומציע לתפוש אותה לא רק כאירוע מכונן בתרבות הישראלית אלא גם ככלי עכשווי לתכנון. ערכים כזמניות, קירבה לקרקע, בנייה סביב חצרות משותפות והרצון לייצר קהילה באמצעות אדריכלות – נתפשים על ידו כרלוונטיים לנתיבות העתידית. בהצעתו הוא קושר את תצורת המגורים הזמנית, שתוכננה על ידי המדינה למגורי העולים החדשים, עם אירועי הדת המתקיימים זה שנים סביב קבר הבאבא סאלי בעיר, ורוקם מהשילוב ביניהם מחנה זמני-קבוע לעולים לרגל ולחוגגים.

נתיבות תוכננה בראשית שנות ה-50 על ידי אליעזר ברוצקוס ומרסל ינקו עבור אגף התכנון הממשלתי כמרכז כפרי בנגב. מיקומה נקבע על בסיס (מחיקת) הכפר הערבי הנטוש אל-בהה ובשטח המשמש אזור חיץ אל מול עזה. אף על פי שניתן היה לקלוט את העולים החדשים בערים הגדולות בארץ, ניצלה הסוכנות היהודית את כוחה למימוש פיזור אוכלוסין על מנת לחזק את פרישת היישוב היהודי בנגב ולספק כוח עבודה לפריפריה החקלאית. וותיקי נתיבות מעידים כי עוד במרוקו פרסמו שליחי העלייה הודעה שחייבה אותם להתיישב בפריפריה בבואם לארץ והבהירו כי ימנעו עזרה מכל מי שלא יעשה כך. העולים אולצו לחתום על חוזה המחייב אותם לעסוק בעבודות כפיים בלי קשר לרקע השכלתם.

ראשית תוכננה בנתיבות המעברה. בניגוד למעברות במקומות אחרים בארץ, היה תכנונה של מעברה זו חלק אינטגרלי בתכנית הבניין של העיירה ולמעשה היווה את השכונה הראשונה בה. התכנית היתה פשוטה ודלה – קבוצות פחונים/אסבסטונים על פלטות בטון, ממוקמים בצורת ח' סביב חצר חולית משותפת שבמרכזה תאי שירותים (תא לכל פחון) – אך נתפשה על ידי מתכנניהּ כמעברת לוקסוס, על שום הריווח הנאה בין הדירות ופרטיוּת השירותים. משהלכה והוקמה העיירה, נשתמרו הדרכים הראשוניות שהותוו במעברה והתווספו אליהן דרכים נוספות, ליצירת מערך של "יחידות שכנות" בהתאם  לתכנון העירוני שרווח בארץ בשנות ה-50: יצירת שכונות נבדלות, התלויות כחרוזים על רחוב ראשי טבעתי – שדרות ירושלים – שחיבר את העיירה לכביש הבין עירוני הסמוך. במרכז הטבעת, שצורתה כקו גובה טופוגרפי טבעי, נקבעו שטחים ציבוריים פתוחים ומבנים לצרכי ציבור ושבילי הליכה רגליים חיברו ביניהם.

מבחינת דגם המגורים היוותה המעברה גרסה מִפח למגורי הקבע בעיירה – "בלוקונים" – מבני מגורים מלבניים בגודל 22 עד 36 מ"ר על אותן פלטות בטון. השר בכור-שלום שטרית צוטט באמרו:

"אני רואים שבמרוצת הזמן, כאשר העלייה נתגברה, אנו ירדנו בשיכון עולים מצריפים לצריפונים, לפחונים, לבדונים, לבלוקונים ועוד דברים שאין אני יודע אפילו שמותיהם".

הבלוקונים בעיירה מוקמו לאורך רחובות ללא מוצא ובעורפם נפרשו משקי עזר ותאי שירותים. הלאה מהם, כבתמונת ראי, מוקמו תאי שירותים, משקי עזר, בלוקונים ורחובות מקבילים. באופן זה נוצרו מרחבים פתוחים גדולים בין רחוב לרחוב ומשהו מתצורת החצר הפתוחה והמשותפת של המעברה נשתמר במרווחים בין הבתים. כשהתרחבו המשפחות, גלש הבינוי מן הבלוקונים והגיע עד לחדרי השירותים. השירותים חוברו לתוך הבתים ומשקי העזר, שיועדו במקור לגידול ירקות לתצרוכת ביתית, הלכו והצטמצמו. במהלך שנות ה-60 וה-70 נבנו מסביב לליבת העיירה בתים טוריים או מרובעים משועתקים של משרד השיכון. שנות ה-80 היו שנות קיפאון תכנוני ובשנות ה-90, בעקבות גל העלייה מברית המועצות לשעבר, יושבו בעיירה עולים ונבנו בה בתי דירות ולאחר מכן בתים בבניה עצמית במגרשים קטנים כחלק מפרויקט 'בנה ביתך'.

נתיבות, שיכונים, רחוב אלפסי

נתיבות, בניינים ראשונים ברחוב אלפסי בין השנים 1960–1970, תצלום: מרכז להב"ה, מאלבום משפחתי גבי מימון, ויקיפדיה

במסגרת המחקר שערך פבריק הוא ראיין את תושבי נתיבות הוותיקים וגם נזכר בעצמו איך בתור ילד תפש את חיי היומיום בעיירה של סבו וסבתו בשנות ה-80: יחסי שכנות הדוקים, הֵעדר גדרות, קהילה חזקה, קרבה לטבע (ליער ולנחל בוֹהוּ הסמוך) ובידוד מן המושבים והקיבוצים סביב, לצד קשיים כהיחלשות העיסוק בחקלאות וגידול האבטלה. על תקופת המעברה, שנמשכה כמעט עשר שנים וכללה תנאי מחייה קשים, מאבקים פנימיים, הזנחה ויחס כושל מצד הרשויות – לא ששו רבים לדבר. בשיח הממסדי, שרווח בעת הקמת המעברה, לא הוסווה כלל היחס לעולים ממדינות האסלאם כנחשלים וכן הרצון לחנכם מחדש. בקונגרס הציוני הכ"ג בשנת 1951 טען ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות גיורא יוספטל (הדברים מובאים בספרו "גיורא יוספטל – חייו ופועלו" משנת 1963): "תנאי יסודי למיזוג גלויות הוא שינוי מידות החיים של יוצאי הארצות המפגרות. [...] מיזוג הגלויות לא יעשה בדיבורים אלא בחינוך ובטיפול על ידי השרשת מידות חיים, על ידי שמירה על זכות חיים לחלשים, על ידי ביטול שלטונו של בעל גוף, על ידי שלטונו הפראי של הגבר". הבחירה ליישב את העולים (ולא רק ממדינות האסלאם) בצורת חיים נחשלת ולמשוך זאת על פני עשור, לא הועילה למיגור הדימוי השלילי. תכנונה של המעברה כישוב מבודד והעדר תחזוקה ושירותים בסיסיים תרמו את חלקם: בתי שימוש מרוחקים, מחסור במים חמים, בנייר טואלט ובאמצעים לקירור מזון, אי פינוי אשפה, בעיות סניטציה, היגיינה, ניקוז, צפיפות, הדברה וכו' היו מנת חלקם היומיומית של תושבי המעברה.

הדברים כבר נאמרו ונכתבו במהלך השנים, אך בכל זאת ראויים להיאמר שוב ושוב – העולים הללו יושבו בבידוד ובתנאים נחשלים מטעמי בטחון, כלכלה וצורך השעה, והתנאים דבקו בהם לכדי תדמית של אוכלוסייה נחשלת. הצידוק שלשמו הוקמה עיירת הפיתוח, בהתאם לתכנית הארצית, כ"מרכז כפרי" המעניק שירותים לעורף החקלאי שסביבו – הקיבוצים והמושבים – הסתבר ככישלון. אולם, פבריק חורג מעבר לשיח זה ובוחר להפנות מבט כמעט נוסטלגי לתקופה שיועדה לשִכחה בכינון הזהות המקומית של העיירה. כצעד ראשון, הוא מציע ללמוד מן התכונות החיוביות של צורת ההתיישבות המעברתית שצמחה והייתה לעיר נתיבות, לזכור אותה, למולל אותה, לתעד אותה ולהנציח אותה. ממש כפי שסבו הטמיע בזהותו כל חייו את מצב הביניים הזמני "עולה חדש". המעברה, על פי תפישה זו, אינה חלוצית פחות או ראויה פחות מדגם ההתיישבות ההתנחלותי "חומה ומגדל", המועלה על נס במערכת החינוך ובאתרי ההנצחה. יותר מכך, פבריק מעוניין להפוך לאקטואלי את דגם הדיור הזמני, באופן המתאים לשימושים ארעיים עכשוויים, כמו ההילולה השנתית הנתפשת בעיניו כבלתי נפרדת מזהותה של העיר.

הדס שדר וליאת ורדי במאמרן "מתחם הבאבא סאלי בנתיבות כבבואה חברתית"עומדות על הפער בין תצורתה של נתיבות – עיירה שתוכננה על ידי הממסד, זו שהממסד תכנן אותה, אכלס את בתיה בשנותיה הראשונות ובנה אותה בהתאם לדוגמות תקופתיות שהיו מקובלות, כל אחת בזמנה, לבין מתחם הקדושה המתקיים בה. מרחבים קדושים, הן אומרות, לא היו חלק מ'המדינה החילונית והמודרנית' ששאפו אליה מייסדי מדינת ישראל. שלא כשלטון המוסלמי במרוקו, השלטון במדינת ישראל לא האמין בפולחן הקדושים. עלייה לרגל היתה גם הייתה, הן אומרות, אולם לא לקברי קדושים דתיים אלא לסממני גבורה והקרבה, כעלייה לתל חי או למצדה. בשנות ה-50 וה-60 שלטה המדינה ביד רמה. פולחן הקדושים וההילולות השנתיות – שהיו נהוגות במרוקו סביב קברי קדושים – נערכו בארץ בצניעות בבתי התושבים ובבתי הכנסת השכונתיים.

נתיבות, פולחן קדושים

פולחן עממי בנתיבות. תצלום: כפיר פבריק

אולם, עם עלייתו לארץ של הבאבא סאלי, ממשפחת אבוחצירא, שהיתה מקובלת במרוקו כמשפחה של קדושים עממיים, וקביעת מקומו בנתיבות בשנת 1970, ולצד תהליכים חברתיים נוספים, החלה לגיטימציה לקידוש המרחב על ידי עולי ארצות האסלאם ועיצוב אופי העלייה למרחבים הקדושים. בשנת 1984, לאחר מותו של הבאבא סאלי, החלה להתקבע דמותו כקדוש קנוני, שהילולה שנתית נערכת לזכרו. מתחם קברו הפך לאתר פולחן הקדושים הפופולרי ביותר בישראל והמועצה המקומית סייעה לאנשיו במימון הילולות והקצאת הקרקע. בשנות ה-90 אנשי עמותת הבאבא סאלי היו למעשה גם אנשי השלטון והממסד בנתיבות – חברי ועדות מקומיות ופוליטיקאים מקומיים. בשנים אלו הוערך כי בין 400 ל-600 אלף איש פוקדים את הקבר מדי שנה וכ-50 אלף ביום ההילולה ולרווחתם נבנה מתחם שהייה. עמותת הבאבא סאלי יזמה אז תכנית חדשה, שהיתה אמורה לשמש מקפצה לפיתוחה של נתיבות כמרכז לחינוך תורני, לעלייה לרגל ולתיירות וכללה רעיונות כהקמת קריית יהדות צפון אפריקה באתר משוחזר של המלאח (שכונת היהודים) היהודי בערי מרוקו. אך עם העלייה הגדולה מחבר המדינות ושינוי ההרכב הדמוגרפי של נתיבות, פחת והלך מספר העולים לרגל והתכנית נגנזה. באמצע שנות ה-90 הוקם 'פארק יהדות צפון אפריקה' בצורת חמסה בסמוך למתחם הקבר וכן נבנו בקרבתו קברי קדושים נוספים.

להבדיל מהתכניות שראו בנתיבות ספיח לחצר הבאבא סאלי וביטאו סגידה למתחם הקבר, החלה להירקם באמצע שנות ה-90 תכנית המִתאר לעיר, בעריכת האדריכל דוד גוגנהיים (במקור בשיתוף האדריכל ירון טוראל), שחזונה הוא הפיכתה של נתיבות לעיר מודרנית המספקת לאוכלוסייתה שירותים, תעסוקה, חינוך, דת ומגורים ברמה טובה. בדברי ההסבר לתכנית נאמר, כי כבר בשנת 1995 הגישה המועצה המקומית נתיבות (כיום – עיריית נתיבות) בקשה לשינוי גבולות לצורך הרחבתה. באותו הזמן הבינו פרנסי העיר כי בעתיד הנראה לעין ימוצו כל שטחי הבניה הנתיבות, וזאת בעיצומו של גל צמיחה והתרחבות משמעותי. לאחר דיונים במשרד הפנים הוקמה ועדת חקירה לשינוי הגבולות והיא הטילה על המועצה המקומית להכין תכנית מִתאר, כחלק מתפישה כוללת של צרכיה הקרקעיים של נתיבות. תוך כדי הכנתה של התכנית אושרו גבולותיה העתידיים של העיר בוועדה, אך ההליך נמשך זמן רב ועיכב את קידום התכנית. עיכוב משמעותי נוסף נגרם בשל ההתלבטות בנוגע למיקום פסי הברזל ותחנת הרכבת.

התכנית, שנמצאת בעבודה אך עד היום טרם הופקדה, מציעה להכפיל את שטחה של העיר ולהרחיבה לכיוון מערב, אל מעבר לנחל בוהו, תוך הוספת כניסה חדשה לעיר בחלקו הצפוני של הנחל. באזור הנחל ירוכזו מירב השירותים העירוניים, וסביבם יתווה כביש נופי היקפי שיתפור את השימושים למארג משותף ויאחד את שני חלקי העיר – החלק המזרחי הוותיק והחלק המערבי החדש. הנחל, על פי דברי ההסבר, מתוכנן לתפקד כשטח פתוח שיהווה ליבה ירוקה עירונית, יתרום לאיכות החיים הגבוהה בנתיבות ויעניק לה זהות ייחודית.

בנקודה זו בדיוק - בין הכניסה החדשה לעיר, המתחם המקודש, האתר הארכיאולוגי ונחל בוהו - ממקם פבריק אתר תיירות ייחודי, מתחם קמפינג/מעברה ולינה לבאי ההילולה ולכל מני עולים לרגל, חוגגים, תיירים ונופשים. לטענתו, בזמן ההילולה חווים המשתתפים ליום אחד את חווית החצרות הפתוחות, השיתופיות והקהילתיות, שאפיינה את המעברה והעיירה בראשיתה. בעוד ששדר וורדי רואות את צמיחתה של פעילות הצדיק בתחילת דרכו בתוך דירת שיכון סטנדרטית כניגוד בין יצירת מקום קדוש ועממי לבין המסגרת החברתית והמבנית ההגמונית בה הוא מתרחש, מצליח פבריק לקשור את שיאה של פעילות הפולחן – ההילולה – לא כניגודה, אלא כהמשכה של חווית היומיום המושתקת במעברה. במובן זה הוא מקבל ומאשרר את תכניתם של ברוצקוס וינקו ומוצא בה יסודות מִבניים התואמים לצורת המגורים של המהגרים ממרוקו, או לפחות לזו שפיתחו במהלך השנים בנתיבות. כך הוא יוצר חיבור בין זהות תרבותית לתכנון הממסדי במקום בו שדר וורדי מצאו נתק.

בית כנסת, נתיבות, מרוקו

אתר מתוכנן בנתיבות. תצלום: כפיר פבריק

במטרה לגרום למספר מבקרים גדול ככל האפשר להישאר במקום בזמן האירוע, תכנן עבורם פבריק שכונה זמנית על גדת הנחל והיער. חניון גדול יאפשר להם להשאיר את כלי הרכב בסמוך לכניסה לעיר. רחוב המלווה את הטופוגרפיה הטבעית, בדומה לשדרות ירושלים בעיר, יוביל לתריסר מקבצי אירוח. בכל מקבץ יהיו משטחי תשתית מונחים על הקרקע ("רפסודות" במונחיו), אליהם ניתן יהיה לחבר אוהלים וחשמל והם מזכירים את משטחי הבטון של הבלוקונים. המשטחים סודרו סביב מתחם משותף של מטבח, שירותים וחלל הסבה – החצר המשותפת האופיינית בעיני פבריק לנתיבות ולעדה. כלל המקבצים מוקפים בטבע שסביבם ואינם פוגעים בעצים הקיימים. לאורך הרחוב המוביל אליהם מוקמו מבני ציבור כמוזיאון המעברה, כיתות לימוד, גינות משחק וכו', שיוכלו לשמש את תושבי נתיבות בכל השנה. שבילי הליכה יקשרו את האתר למתחם הקבר המקודש ולעיר. הצעתו של פבריק אינה משורטטת במחשב אלא צומחת, מתוך ציוריו המופשטים על גבי תצלומי אוויר ותכניות היסטוריות, לכדי שפה עצמאית. הוא רואה בשיטה זו כלי לריסון האלימות שבמעשה התכנוני והארכיטקטוני המוצנחים מלמעלה ובאותה העת מחווה למרסל ינקו האדריכל והצייר, שהיה שותף לתכנון העיירה.

גולת הכותרת של הפעולה הספק חתרנית ספק ממסדית שמציע פבריק, באה לידי ביטוי באדריכלות שהוא מציע למבנים המבודדים לתפילה ולפעילות רוחנית שמיקם בתוך היער. צורתם העגולה ועיטוריהם מזכירים מבני דת קטנים והם מפתיעים ביופיים. מבנים אלה מסמנים אפשרות "להעז את האורנמנט" באדריכלות הישראלית. כפי שקבע האדריכל ז'אן נובל (בתרגומו של שרון רוטברד): "האורנמנט אינו האבזר השטחי, המשחק האסתטי הריק ממשמעות. הוא ההזדמנות לדייק, לבטא, לזקק עמדה. הוא שעת הכושר של המשמעות, של הדְרַש, של הסמל. הוא שם-התואר (או תואר -הפועל) שמתקן את המילה (או את המשפט). הוא הצליל שיוצר את השירה. הוא הפירוש המשלים". נובל יוצא בקריאה להוציא את הארכיטקטורה מהגטו התרבותי שלה, לבנות מרחב מחייה שאינו רק הפָטליוּת העצובה של התקנים, הפיננסים והטכנולוגיה, לשחרר את המבע הארכיטקטוני, לבקש את הספקטוקלרי, לדרוש את המשמעות של החזותי, להמית את הרציונליות ולפני הכול, מחדש, להעז את האורנמנט. פבריק בפרויקט שלו מעז לקרוא לראש העיר נתיבות להפוך את המורכבות שלה, על כל רבדיה, לזהות עירונית ולמרחב ממשי, ולהפוך את האורנמנט לחלק בלתי נפרד מתכנית המתאר.

דפנה לוין היא אדריכלית, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה ב"בצלאל" ובעלת תואר ראשון ושני בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית. בשנת 2016 ראה אור ספרה "המרחב השלישי – מרכז ופריפריה בספרות ישראלית" (בהוצאת רסלינג)

המאמר מתפרסם בשיתוף "שפת רחוב מגזין לחדשנות עירונית"

תמונה ראשית: אביזרי פלדה במפעל בנתיבות. תצלום: Flavio

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דפנה לוין.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על נתיבות לעתיד

01
האס.עס

אם המידע הזה יונגש לאוכ' אז תתאפשר היתכנות ואולי יבנו שם משו. אבל מרטיט לראות את העליון מסתכל מטה באופן שנדמה כאילו משווה את עצמו