סטלינגרד

לאחר 28 שבועות ו-5 ימים של לחימה, יותר ממיליון הרוגים, מאות אלפי פצועים ועשרות אלפי שבויים, הביס הצבא האדום את החיילים הנאצים. מה בדיוק קרה בקרב סטלינגרד - אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העולם השנייה? פרק מספרו של ההיסטוריון אנטוני ביוור
X זמן קריאה משוער: כשעה

סטלין נתקף חמת זעם כששמע על הדיפת הכוחות הסובייטיים לאחור בפאתי סטלינגרד. "מה הבעיה שלהם?" התפרץ בטלפון על גנרל אלכסנדר וָסִיליֵיבסקִי, שנשלח לשם כדי לדווח לסטַבקָה. "הם לא מבינים שזה לא יהיה אסון לסטלינגרד בלבד? אנחנו נאבד את נתיב המים העיקרי שלנו, ועוד מעט גם את הנפט שלנו!" מלבד כוחותיו של פָּאוּלוּס שאיימו על העיר מצפון, היו גם שני קורפוסי הפנצר של הוֹט שהתקדמו במהירות מדרום. וסילי גרוסמן, הכתב הראשון שהגיע לעיר אחרי שכתש אותה הלופטוואפה, היה מבוהל לא פחות מכל אחד אחר. "המלחמה הזאת על גבול קזחסטן, בחלקה הדרומי של הוולגה, נותנת לך את התחושה המבעיתה של סכין ננעץ לעומק."ii כשצפה בבניינים המופצצים שחלונותיהם פעורים ובחשמליות השרופות ברחובות, השווה את חורבות העיר ל"פומפיי שפגע בה האסון בעת שכל הדברים אשר בה עלו כפורחים".

ב‑25 באוגוסט 1942 הוכרז מצב מצור בסטלינגרד. דיביזיית הרובאים 10 של הנקוו"ד ארגנה "גדודי משחית" של פועלים - מבית החרושת לחימוש בָּרִיקָדִי, ממפעל הפלדה אוקטובר האדום ומבית החרושת לטרקטורים דזֶ'רזִ'ינסקי - גברים ונשים שכמעט לא קיבלו נשק לפני שנשלחו לפעולה נגד דיביזיית הפנצר 16; התוצאות היו כצפוי. קבוצות חסימה של הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית) צוידו בנשק אוטומטי והוצבו מאחוריהם כדי לבלום כל נסיגה. מצפון‑מערב לעיר ניתנה פקודה לארמיית הגווארדיה הראשונה לתקוף את אגפו של קורפוס הפנצר XIV של גנרל גוסטב פון וִיטֶרסהַיים, בעודו ממתין לתגבורות ולאספקה. התוכנית הייתה לחבור עם הארמיה השישים ושתיים שהלכה ונהדפה אחורה לעבר העיר, אבל הפנצרים, בסיוע מטוסיו של רִיכטהוֹפֶן, הדפו את ארמיית הגווארדיה לאחור בשבוע הראשון של ספטמבר.

הלופטוואפה המשיך לכתוש את העיר ההרוסה. הוא גם תקף בפצצות ובצליפה את מעבורות הנהר, את ספינות הקיטור ואת כלי השיט הקטנים שניסו לפנות אזרחים מהגדה המערבית אל צדה השני של הוולגה. "הפיהרר מצווה שעם הכניסה לעיר תושמד כל אוכלוסיית הזכרים משום שסטלינגרד, עם האוכלוסייה הקומוניסטית המושבעת המונה מיליון איש, נחשבת מסוכנת במיוחד."

רגשותיהם של החיילים הגרמנים היו מעורבים מאוד, כפי שמלמדים מכתביהם הביתה. אחדים חשו התרוממות רוח על הניצחון הקרב ובא, ואילו אחרים רטנו על שכאן, שלא כמו בצרפת, אין שום דבר שאפשר לקנות ולשלוח הביתה. נשותיהם ביקשו פרוות, בייחוד מצמר אסטרחאן. "בבקשה שלח לי מתנה מרוסיה, לא משנה מה," הפצירה רעיה אחת.iv החדשות מהבית, תחת מפציצי חא"ם, לא היו מעודדות. קרובי משפחה התלוננו על הרחבת הגיוס. "מתי תיפסק כבר השוַויינֶרַיי [החזירוּת] הזאת?" קרא טוראי מילר במכתב שהגיע אליו, "עוד מעט יישלחו לקרב בּנֵי השש‑עשרה." וחברתו סיפרה לו שהפסיקה לבקר בקולנוע, מפני ש"עצוב מדי לצפות ביומני החדשות עם הידיעות מהחזית."

חיילים סובייטים רבים לא יכלו לשאת את העומס הפסיכולוגי של הקרב. בסך הכול, 13,000 מהם הוצאו להורג על פחדנות או על עריקה במהלך המערכה על סטלינגרד. אלה שנאסרו אולצו להתפשט לפני הוצאתם להורג, כדי שיהיה אפשר להשתמש שוב במדיהם

בשעות הערב של 7 בספטמבר, אף‑על‑פי שדומה היה כי ההתקדמות לתוך סטלינגרד נוחלת הצלחה, השתולל היטלר בחמת זעם חסרת תקדים. גנרל אלפרד יוֹדל חזר זה‑עתה למפקדת הפיהרר בוויניצה מביקור אצל גנרל‑פלדמרשל ליסט, מפקד קבוצת הארמיות A בקווקז. כשהתאונן היטלר על שליסט לא השיג את היעדים שפקד עליו להשיג, השיב יודל שליסט עשה כפי שנאמר לו לעשות. היטלר צרח: "זה שקר!" ויצא בסערה מהחדר. לאחר מכן ציווה שמעתה ואילך, קצרניות ירשמו כל מילה ומילה שיוציא מפיו בישיבות המצב היומיות.
גנרל וַרלִימוֹנט ממטה OKW, שחזר אחרי היעדרות קצרה, התרשם עמוקות מהשינוי הקיצוני באווירה. היטלר קידם את פניו ב"מבט ממושך של שנאה יוקדת". לאחר מכן, סיפר ורלימונט, חלף הרהור במחשבתו: "האיש הזה ספג השפלה; הוא הבין שהימורו הגורלי הסתיים." גם אחרים מאנשי הסגל של היטלר מצאו שהוא נעשה מסוגר לגמרי. הוא חדל לאכול בחברת אנשיו והפסיק ללחוץ את ידיהם. דומה היה שהוא חושד בכל אדם. שבועיים אחר‑כך הדיח היטלר את גנרל הַלדֶר מתפקידו כראש המטה הכללי.

כיבושי הרייך השלישי הגיעו עתה לשיא היקפם. כוחותיו היו פרוסים מהוולגה עד חוף האוקיינוס האטלנטי בצרפת, ומהכף הצפוני עד מדבר סהרה. אבל עכשיו נכנס בהיטלר שיגעון לדבר אחד, כיבוש סטלינגרד - בעיקר מפני שנשאה את שמו של סטלין. בֶּריָה תיאר את הקרב שם כ"עימות בין שני איילים נוגחים" מפני שיוקרתם של שני המנהיגים הייתה מוטלת על כפות המאזניים. מעל הכול נאחז היטלר ברעיון הניצחון הסמלי בסטלינגרד כתחליף לכישלון שהיה צפוי למסע לכיבוש שדות הנפט של הקווקז. ואמנם, הוורמאכט הגיע אל "נקודת הקצה" שבה אזלה הרוח ממפרשי מתקפתו, ולא היה עוד ביכולתו לסכל התקפות נוספות על כוחותיו.
למרות זאת, בעיני העולם החיצון המודאג, הרושם היה ששום דבר לא יוכל למנוע התקדמות גרמנית למזרח התיכון, גם מהקווקז וגם מאפריקה הצפונית. שגרירות ארצות הברית במוסקבה ציפתה להתמוטטות סובייטית בכל רגע. בשנה ההיא של אסונות לבעלות‑הברית, רוב הבריות לא הבחינו שפריסת הוורמאכט נעשתה רדודה עד כדי סיכון, וגם לא העריכו נכונה את החלטיותו הנחושה של הצבא האדום המוכה להשיב מלחמה שערה.

 

חיילים בשלג

חיילים גרמנים בסטלניגרד, נובמבר 1942.

כשנסוגה הארמיה השישים ושתיים אל פאתי העיר זימנו גנרל יֶרֶמֶנקוֹ, מפקד חזית סטלינגרד, וניקיטה חרושצ'וב, הקצין הפוליטי ("פוליטרוק") הראשי שלה, את גנרל‑מיור וסילי איבנוביץ' צ'וּיקוֹב אל מפקדתם החדשה בגדה המזרחית של הוולגה. הם הטילו עליו את הפיקוד על הארמיה השישים ושתיים בסטלינגרד.
"חבר צ'ויקוב," שאל חרושצ'וב, "היאך מבין אתה את משימתך?"
"אנו נציל את העיר," ענה צ'ויקוב, "או בה תהיה קבורתנו." ירמנקו וחרושצ'וב אמרו לו שהוא מבין את המצב לאשורו.

צ'ויקוב, בעל פני האיכר הרוסי החזקות ורעמת השיער הנוקשה, התגלה כמנהיג חסר מעצורים, שהיה מוכן להכות באגרופיו כל קצין שלא מילא את חובתו, או לירות בו. באווירת הבהלה והאנדרלמוסיה, קרוב לוודאי שלא היה מתאים ממנו לתפקיד. בסטלינגרד לא היה דרוש גאון אסטרטגי: די היה בעורמת איכרים ובהחלטיות חסרת רחמים. הדיביזיה הממוכנת 29 הגרמנית הגיעה לוולגה בפאתיה הדרומיות של העיר וניתקה את הארמיה השישים ושתיים מעל שכנתה, הארמיה השישים וארבע בפיקודו של גנרל‑מיור מיכאיל סטפנוביץ' שוּמִילוֹב. צ'ויקוב ידע שעליו להחזיק מעמד ולהתיש את הגרמנים, יהיו אבידותיו אשר יהיו. "זמן הוא דם", כפי שניסח את הדברים לאחר זמן בבהירות אכזרית.

לבלימת הניסיונות ההולכים ורבים של חיילים לברוח אל מעבר לוולגה פקד צ'ויקוב על אל"ם אלכסנדר אנדרייביץ' סָרָאיֵיב, מפקד דיביזיית הרובאים 10 של הנקוו"ד, להציב מחסומים מאוישים בכל נקודות החציה כדי לירות בעריקים. הוא ידע שהמוראל מתמוטט. היה אפילו סגן פוליטרוק שכתב ביומנו, שלא בחוכמה: "אף אחד לא מאמין שסטלינגרד יכולה להחזיק מעמד. אני לא חושב שננצח אי‑פעם."xii אבל סראייב התמלא כעס כשפקד עליו צ'ויקוב לשלוח את שאר אנשיו לשדה הקרב, תחת פיקודו שלו. הנקוו"ד לא ראה בעין יפה כל ניסיון של קצין צבא לתפוס פיקוד על אנשיו, אלא שצ'ויקוב ידע כי הוא יכול להתעלם מכל איום. לא היה לו מה להפסיד. מצבת הארמיה שלו ירדה ל‑20,000 איש, עם פחות משישים טנקים, רבים מהם חסרי יכולת תנועה, שנגררו לעמדות תובה והושארו בהן.

צ'ויקוב כבר הבחין שחיילי גרמניה אינם להוטים אחר לחימה בטווחים קצרים, ולכן גמר אומר לקרב את קוויו אל האויב עד כמה שאפשר. קרבה זו גם הכבידה על מפציצי הלופטוואפה, שחששו פן יפגעו באנשיהם שלהם. אבל ייתכן שיתרונו הגדול ביותר של צ'ויקוב היה הנזק שכבר גרמו ההפצצות לעיר. נוף ההריסות שיצרו מפציציו של ריכטהופן יצר את מה שהתגלה כשטח הריגה אכזרי לכוחות היבשה הגרמניים. עוד החלטה נבונה שקיבל צ'ויקוב הייתה השארת הארטילריה הכבדה והבינונית שלו בגדה המזרחית של הוולגה, משם יכלה להפגיז ריכוזי כוחות גרמניים כאשר נערכו להתקפה.

ההסתערות הגרמנית הראשונה החלה ב‑13 בספטמבר, יום אחרי שאילץ היטלר את פאולוס לנקוב בתאריך יעד לכיבוש העיר. פאולוס, שסבל גם מעווית עצבנית בפניו וגם מדיזנטריה מתמדת, העריך שכוחותיו יוכלו למלא את משימתם בתוך 24 יום. קצינים גרמנים עודדו את אנשיהם בהבטחה שיהיה ביכולתם להגיע אל שפת הוולגה בהסתערות גדולה אחת. טייסות הלופטוואפה של ריכטהופן כבר פתחו בהפצצותיהן, בעיקר במפציצי צלילה שטוקה צרחניים. "המוני שטוקות עברו מעלינו," כתב טוראי מדיביזיית החי"ר 389 הגרמנית, "ואחרי התקפתן, לא יכולנו להאמין שאפילו עכבר נשאר בחיים." ענני אבק חיוור מאבני בניין כתושות התמזגו בתימרות עשן שעלו מבניינים וממכלי נפט בוערים.

במפקדתו החשופה על ראש ממאייב קורגן איבד צ'ויקוב כל קשר עם מפקדי הדיביזיות שלו, מפני שקווי הטלפון נותקו בהפצצה. הוא נאלץ לקחת את קציני מטהו בריצה שחוחה לבונקר שנחצב לעומק בגדת הנהר צָרִיצָה. רוב ההתקפות הגרמניות הואטו אמנם עקב התנגדותם העיקשת של המגינים, אבל דיביזיית החי"ר 71 הבקיעה אל מרכז העיר. ניטל על ירמנקו, ואין לקנא בו, להודיע על כך לסטלין בטלפון, בעת שהיה בעיצומה של ישיבה עם ז'וקוב ועם וסילייבסקי. סטלין פקד מיד להעביר את דיביזיית הגווארדיה 13, בפיקודו של גנרל‑מיור אלכסנדר איליץ' רוֹדִימצֶב - גיבור מלחמת האזרחים בספרד - אל צדה המערבי של הוולגה, כדי שתצטרף ללחימה בעיר.

שתיים מחטיבות הנקוו"ד של סראייב הצליחו לבלום את דיביזיית החי"ר 71 במרוצת 14 בספטמבר, ואפילו החזירו לידיים סובייטיות את תחנת הרכבת המרכזית. כך ניתן לאנשי הגווארדיה של רודימצב הזמן הדרוש לצליחה באותו לילה, בתערובת של סירות משוטים, סירות דיג, סירות תותחים ודוברות. היה זה שיט ארוך ומבעית תחת אש, כי רוחב הוולגה בסטלינגרד מגיע ל‑1,300 מטרים. כשהתקרבו היושבים בסירות הראשונות לגדה המערבית, הם ראו את צלליותיהם של אנשי חי"ר גרמנים מסתמנות על רקע הבניינים הבוערים על הגדה הגבוהה מעליהם. החיילים הסובייטים הראשונים שהגיעו לחוף יצאו מיד להתקפה במעלה המדרון התלול, בלא שהספיקו אפילו לכדן את רוביהם. הם הצטרפו לאנשי הנקוו"ד שלשמאלם והדפו את הגרמנים לאחור. עוד גדודים נחתו ופילסו את דרכם בלחימה אל מסילת הברזל למרגלות ממאייב קורגן, שם התנהל קרב מר על כיבוש הפסגה שגובהה 102 מטר. אם יכבשו אותה הגרמנים, הם ישלטו באש ארטילרית על אתרי צליחת הנהר. הגבעה נכתשה באש תותחים במשך שלושה חודשים, וגופות הלוחמים נקברו ונחשפו שוב פעם אחר פעם.

היה גלוי שאחדים מרובאי הנקוו"ד שהוטלו לקו החזית לא עמדו בלחץ. הפלגה המיוחדת דיווחה ש"יחידת החסימה של הארמיה השישים ושתיים עצרה 1,218 חיילים וקצינים בין 13 ל‑15 בספטמבר, מהם 21 הוצאו להורג, עשרה נאסרו והשאר נשלחו בחזרה ליחידותיהם. רוב החיילים שנעצרו היו מדיביזיית הנקוו"ד 10."

"סטלינגרד נראית כמו בית קברות או ערימת אשפה," כתב איש הצבא האדום ביומנו. "העיר כולה והאזור שמסביב לה שחורים כאילו נצבעו בפיח." היה קשה להבדיל בין חיילי שני הצדדים לפי מדיהם, שנעשו רוויים בעפר ובאבק לבֵנים. וברוב הימים, העשן והאבק היו כה סמיכים עד שהשמש לא נראתה כלל. צחנת הגופות הנרקבות בעיי החורבות התערבבה בריחות הצואה והברזל הבוער. לפחות 50,000 אזרחים (לפי אחד מדוחות הנקוו"ד, המספר היה 200,000) לא הספיקו לחצות את הוולגה, או נבלמו משום שהעדיפות ניתנה עתה לפינוי הפצועים. הם הסתופפו, רעבים וצמאים, במרתפי הבניינים ההרוסים, בעוד הקרב משתולל מעליהם והאדמה רועדת מהתפוצצויות.

מלחמת העולם השנייה

חיילים גרמניים מסתערים על סטלינגרד.

החיים היו קשים בהרבה לאלה שנלכדו מאחורי קווי הגרמנים. "למן הימים הראשונים של הכיבוש," דיווחה הפלגה המיוחדת של הנקוו"ד לאחר מעשה, "התחילו הגרמנים לחסל את היהודים שנשארו מאחור בעיר וכן את הקומוניסטים, חברי הקומסומול ואנשים שנחשדו שהם פרטיזנים. אלה שחיפשו יהודים היו בעיקר אנשי פלדז'נדארמריה [המשטרה הצבאית] ומשטרת העזר האוקראינית. בוגדים מתוך האוכלוסייה המקומית מילאו גם הם תפקיד פעיל. כדי למצוא יהודים ולהרוג אותם, הם בדקו דירות, מרתפים, מקלטים ומחפורות. את הקומוניסטים וחברי הקומסומול חיפשה הגֶהַיימֶה פֶלדפּוֹלִיצַיי [המשטרה הצבאית החשאית], בעזרתם הפעילה של בוגדים במולדת... היו גם מקרים של אונס אכזרי של נשים סובייטיות על‑ידי גרמנים."

חיילים סובייטים רבים לא יכלו לשאת את העומס הפסיכולוגי של הקרב. בסך הכול, 13,000 מהם הוצאו להורג על פחדנות או על עריקה במהלך המערכה על סטלינגרד. אלה שנאסרו אולצו להתפשט לפני הוצאתם להורג, כדי שיהיה אפשר להשתמש שוב במדיהם בלי חורי כדורים מדכדכי רוח. החיילים התלוצצו מרה על אסירים שקיבלו את מנת הקיצוב האחרונה מהמדינה הסובייטית, "תשעה גרמים" של עופרת. אלה שהעלימו עין מחבריהם לנשק המנסים לערוק נאסרו בעצמם. ב‑8 באוקטובר דיווחה חזית סטלינגרד למוסקבה שבעקבות אכיפתה של משמעת מחמירה, "הלוך‑הרוחות התבוסתני כמעט חוסל, ומספרם של מקרי הבגידה מתמעט."

יותר מכול הדאיגו את הקומיסרים השמועות שנפוצו כאילו הגרמנים מרשים לעריקים סובייטים שעברו את הקווים לחזור לבתיהם. האינדוקטרינציה הפוליטית הלקויה, דיווח פוליטרוק בכיר למוסקבה, "מנוצלת על‑ידי סוכנים גרמנים בביצוע מלאכת ההשחתה שלהם - הניסיון לשכנע חיילים לא‑יציבים לערוק, בייחוד אלה שמשפחותיהם נשארו בשטחים הכבושים זמנית בידי הגרמנים." נראה שהחשופים ביותר להשפעה זו היו אוקראינים מוכי געגועים הביתה, רבים מהם פליטים שנמלטו מפני הגרמנים המתקדמים ואולצו ללבוש מדים ולצאת ישר לחזית. הם לא ידעו מאומה על גורל משפחותיהם ובתיהם.

המחלקה הפוליטית יכלה להצביע על העובדה שרק 52 אחוז מחיילי הארמיה השישים ושתיים היו בני הלאום הרוסי, כראיה לצביונה חובק האומות של ברית המועצות. ואפילו מספר זה אינו כולל את התגבורת החזקה שהגיעה מסיביר. מעט יותר משליש מאנשיו של צ'ויקוב היו אוקראינים. השאר היו קזחים, ביילורוסים, יהודים (שהוגדרו רשמית כלא‑רוסים), טטרים, אוזבקים ואזרים. הציפיות מאנשי הגיוס ההמוני מאסיה המרכזית, שלא פגשו מימיהם בטכנולוגיה צבאית מודרנית, היו הרבה יותר מדי גבוהות. "הם מתקשים להבין דברים," דיווח סגן רוסי שנשלח לפקד על מחלקת מקלעים, "וקשה מאוד לעבוד איתם." רובם הגיעו בלי שום אימון, והיה על הסמלים והקצינים שלהם להראות להם איך משתמשים ברובה.
"כשהועברנו לקו השני בגלל אבידותינו העצומות," כתב חייל טטרי מקרים, "קיבלנו תגבורת: אוזבקים וטג'יקים, כולם חובשים עדיין את הכיפות שלהם, אפילו בקו החזית. הגרמנים צעקו אלינו ברוסית דרך מגביר קול: 'מאיפה הבאתם את החיות האלה?'"

התעמולה שהופנתה אל החיילים הייתה גולמית, אבל אפקטיבית כנראה. תמונה בביטאונה של חזית סטלינגרד הראתה ילדה מפוחדת שידיה ורגליה כפותות. "ומה אם הפשיסטים יקשרו ככה את ילדתך האהובה?" נכתב מתחת. "קודם כול הם יאנסו אותה בחוצפה, ואחר‑כך יזרקו אותה תחת טנק. התקדם, הלוחם. ירה באויב. חובתך היא למנוע בעד האנס מלפגוע לרעה בילדתך." החיילים הסובייטים האמינו בכל לב בסיסמת התעמולה: "למגיני סטלינגרד, אין אדמה בצד השני של הוולגה."

בתחילת ספטמבר אמרו הקצינים הגרמנים לחייליהם שסטלינגרד תיפול במהרה וזה יהיה סוף המלחמה בחזית המזרחית, או לפחות סיכוי לחופשת מולדת. הטבעת נסגרה סביב סטלינגרד כשחברו כוחות מארמיית הפנצר הרביעית עם הארמיה השישית של פאולוס. הכול ידעו שבבית, בגרמניה, מצפים האזרחים לבשורת הניצחון. הגעתה של דיביזיית הגווארדיה 13 של רודימצב ואי‑הצלחתם של הגרמנים להשתלט על מזחי החציה במרכז העיר נראו כמכשלות ארעיות ותו לא. "מאז אתמול," כתב הביתה איש דיביזיית החי"ר הממוכנת 29, "דגל הרייך השלישי מתנוסס מעל מרכז העיר. המרכז ואזור התחנה נמצאים בידיים גרמניות. לא תוכלו לתאר לעצמכם איך קיבלנו את הבשורה הזאת." באגפם השמאלי, כל ההתקפות הסובייטיות מצפון נהדפו באבידות כבדות. דיביזיית הפנצר 16 הציבה את הטנקים שלה במדרון אחורי וחיסלה את כל כלי הרכב המשוריינים הסובייטיים בעת שעברו את קו הרכס. הניצחון נראה בלתי‑נמנע, אבל ספקות התחילו להתעורר בכמה לבבות עם בוא לילות הכפור הראשונים.

השטח המבותר של העיר המרוסקת והטווחים הקצרים בין קווי שני הצדדים יצרו תנאים אידיאליים לצליפה. צלפים יכלו להסתתר כמעט בכל מקום. בניינים גבוהים סיפקו שדה אש גדול בהרבה, אבל הבריחה לאחר הירי הייתה מסוכנת יותר

ב‑16 בספטמבר בערב נכנס דומם למשרדו של סטלין מזכירו האישי והניח על שולחנו תרגום של שדר אלחוטי גרמני מיורט. נאמר בו שסטלינגרד נכבשה ורוסיה בותרה לשתיים. סטלין קרב לחלון והשקיף החוצה, ואחר‑כך טלפן לסטבקה. הוא הורה לשלוח שדר לירמנקו ולחרושצ'וב ולברר את האמת לאמיתה על המצב הנוכחי. אבל למעשה, המשבר הישיר כבר חלף בינתיים. צ'ויקוב התחיל להעביר עוד תגבורות מצדו השני של הנהר לכיסוי אבידותיו הנוראות. הארטילריה הסובייטית, שרוכזה בגדה המזרחית, נעשתה מיומנת יותר בשבירת התקפות גרמניות. והארמיה האווירית השמינית התחילה לשלוח יותר מטוסים למול הלופטוואפה, אם כי צוותי האוויר שלה עדיין חסרו ביטחון עצמי. "טייסינו מרגישים שהם פגרים כבר בשעה שהם ממריאים," הודה מפקד טייסת. "זאת הסיבה לאבידות שלנו."

צ'ויקוב נהג להתעלם מפקודותיה של חזית סטלינגרד לצאת להתקפות‑נגד גדולות. הוא ידע שאין הוא יכול להרשות לעצמו את האבידות. תחת זאת הסתמך על "שוברי גלים" - בתים מבוצרים ששימשו כמעוזים - ועל תותחי נ"ט שהוסתרו בחורבות, לניפוץ ההתקפות הגרמניות. הוא טבע את הביטוי "אקדמיית סטלינגרד ללחימת רחוב" לתיאור הפשיטות הליליות של סיורים אלימים שאנשיהם חמושים בתת‑מקלעים, ברימוני יד, בסכינים ואפילו ביתדות מחודדות. הם תקפו דרך מרתפים ומנהרות ביוב.

לחימת היום ולחימת הלילה התנהלו מקומה לקומה בבתי דירות הרוסים: קבוצות משני הצדדים נמצאו בקומות שונות, וירו ויידו רימונים דרך חורי פגזים. "תת‑מקלע הוא נשק שימושי בלחימה מבית לבית," כתב חייל. "הגרמנים הרבו לזרוק עלינו רימונים, ואז זרקנו אנחנו רימונים עליהם. כמה פעמים אפילו תפסתי רימונים גרמניים וזרקתי אותם בחזרה, והם התפוצצו עוד לפני שפגעו בקרקע. הכיתה שלי קיבלה פקודה להגן על בית אחד, ולמעשה כולנו היינו על הגג שלו. הגרמנים נכנסו לקומת הקרקע ולקומה הראשונה, ואנחנו ירינו עליהם."

אספקת התחמושת נעשתה בעיה חמורה להחריד. "התחמושת שהועברה במשך הלילה לא נאספה בעוד מועד על‑ידי נציגי הפיקוד של ארמיה שישים ושתיים," דיווחה הפלגה המיוחדת של הנקוו"ד. "היא נפרקה על הגדה, ולאחר מכן התפוצצה רובה ככולה תחת אש האויב במשך היום. הפצועים אינם מוּצָאים לפני רדת הערב. אנשים פצועים קשה אינם מקבלים שום עזרה. הם מתים, וגופותיהם אינן מסולקות. כלי רכב רומסים אותם. אין רופאים. הפצועים מקבלים עזרה מנשים מקומיות." גם אלה שנשארו בחיים אחרי שהושטו אל מעבר לוולגה והגיעו לבית חולים שדה, סיכוייהם היו רחוקים מלהניח את הדעת. קטיעות בוצעו בחיפזון. רבים פונו ברכבות בית חולים לטשקנט. חייל אחד סיפר שבמחלקת בית החולים שבה אושפז, רק לחמישה מארבעה‑עשר הפצועים מסטלינגרד היה "מכלול שלם של גפיים".

הגרמנים, במורת רוחם על שאיבדו את יתרון מלחמת התנועה, נתנו לצורה החדשה הזאת של לוחמה את השם רַטֶנקרִיג, "מלחמת עכברושים". מפקדיהם, שהזדעזעו מן הפראות האינטימית של הלחימה שבה גאו אבידותיהם בקצב מחריד, חשו שהם חוזרים בעל כורחם לטקטיקה של מלחמת העולם הראשונה. הם ניסו להגיב באמצעות קבוצות סער, אבל חייליהם לא אהבו להילחם בלילה. והזקיפים, מבועתים מהמחשבה על הסיבירים המתגנבים כדי לתפוס אותם כ"לשונות" לחקירה, התבהלו מכל רחש ופתחו באש. הוצאת התחמושת של הארמיה השישית בספטמבר לבדו עלתה על 25 מיליון כדורים. "הגרמנים יורים בלי חשבון," דיווחה הפלגה המיוחדת לבֶּריה במוסקבה.xxix "לפעמים יורים תותחי שדה על אדם יחיד, בעוד שאנחנו מקמצים על שרשיר כדורים למקלע." אבל גם החיילים הגרמנים, במכתביהם הביתה, התאוננו על מנות מזון קטנות ועל כאבי רעב. "לא תוכלו לתאר לעצמכם מה עובר עלי כאן," כתב אחד מהם. "יום אחד עברו בריצה כמה כלבים ויריתי באחד מהם, אבל התברר שזה שהפלתי היה רזה מאוד."

נעשה שימוש באמצעים נוספים להתשת הגרמנים ולשלילת כל מנוחה מהם. חטיבת מפציצי הלילה 588 התמחתה בהטסת מטוסיה המיושנים, Po‑2 דו‑כנפיים, ברום נמוך מעל קווי הגרמנים, ובכיבוי המנועים במהלך יעף ההפצצה. אִוושת הרפאים הייתה מצמררת. את כל מטוסי הטייסת הזאת הטיסו נשים צעירות, גיבורות שאין כדוגמתן. עד מהרה זכו לכינוי "מכשפות הלילה", תחילה מאת הגרמנים ולאחר מכן מאת חבריהן לנשק.

הקרב על הסטלינגרד

צלף גרמני בסטלינגרד, 1942.

ביום הפעילו את הלחץ הפסיכולוגי צוותי צלפים. בתחילה הייתה פעילות הצלפים אקראית, ותכנונה היה לקוי. אך בתוך זמן קצר עמדו מפקדי הדיביזיות הסובייטיות על ערכה, בהטלת אימה על האויב ובחיזוק המוראל של אנשיהם. הפוליטרוקים רוממו את ה"צלפוּת" למעלת פולחן, ולכן חייב ההיסטוריון לנהוג זהירות יתרה בהערכת רבות מהטענות הסטכאנוביסטיות שהושמעו על הישגי הצלפים, בייחוד מפני שהתעמולה העלתה אותם על נס, כמעט כאילו היו כוכבי כדורגל. המפורסם מבין צלפי סטלינגרד, וסילי זַייצֶב, אמנם לא היה בעל ההישגים הגבוהים ביותר, אבל זכה כנראה לקידומו מפני שהשתייך לחטיבת הרובאים הסיבירית 284 של אל"ם ניקולאי פיליפוביץ' בַּטיוּק, העוצבה החביבה ביותר על צ'ויקוב. מפקד הארמיה התקנא בפרסום המרובה שניתן לדיביזיית הגווארדיה הרובאית 13 של רודימצב, ולכן זכה הצלף הכוכב שלה, אנטולי צֶ'כוֹב, בפחות פרסום.

השטח המבותר של העיר המרוסקת והטווחים הקצרים בין קווי שני הצדדים יצרו תנאים אידיאליים לצליפה. צלפים יכלו להסתתר כמעט בכל מקום. בניינים גבוהים סיפקו שדה אש גדול בהרבה, אבל הבריחה לאחר הירי הייתה מסוכנת יותר. וסילי גרוסמן, הכתב הצבאי שהחיילים בטחו בו יותר מכול, הורשה אפילו להתלוות לצ'כוב בן התשע‑עשרה באחת מגיחותיו. צ'כוב, נער שקט ומסוגר בעצמו, תיאר את התנסויותיו באוזני גרוסמן בסדרת ראיונות ארוכים. הוא סיפר שבחר את קורבנותיו לפי מדיהם. הקצינים היו מטרות מובחרות, ויותר מכול קציני התצפית הקדמיים של הארטילריה. והוא הדין בחיילים נושאי המים, בעת שהחיילים הגרמנים התייסרו בצמא. היו אפילו שמועות שהצלפים קיבלו פקודה לירות בילדים רוסים רעבים, שהגרמנים שיחדו אותם בפת לחם לרדת לוולגה ולמלא את מימיותיהם. והצלפים הסובייטים לא חשו נקיפות מצפון כלשהן כשירו בנשים רוסיות שנראו בחברת הגרמנים.
כמו בטיול דיג, צ'כוב נהג לתפוס עמדה שנבחרה בקפדנות לפני אור ראשון, כדי להיות מוכן לקראת "עלות הבוקר". עוד לפני שהפיל את הגרמני הראשון שלו, החליט צ'כוב שהוא מעדיף פגיעת ראש בגלל קילוח הדם המרנין שהיא יוצרת. "ראיתי משהו שחור ניתז מראשו, הוא נפל ארצה... כשאני יורה, הראש ניתז מיד אחורה, או הצדה, והוא משמיט את מה שנשא בידיו ונופל ארצה... הם לא זכו לשתות את מי הוולגה!"

יומנו של נגד גרמני מדיביזיית החי"ר 297 שנלקח שלל מדרום לסטלינגרד מגלה שאפילו מחוץ לחורבות העיר, השפעת הצלפים על המוראל הייתה קשה. ב‑5 בספטמבר כתב האיש: "החייל שנשא את ארוחת הבוקר שלנו נורה על‑ידי צלף ברגע שעמד לקפוץ לחפירה שלנו". חמישה ימים אחר‑כך הוסיף: "זה‑עתה הייתי בעורף ואינני יכול להביע כמה נחמד היה שם. אדם יכול ללכת זקוף בלי חשש שיפגע בו צלף. שטפתי את פני לראשונה זה שלושה‑עשר יום". בשובו לחזית כתב: "הצלפים לא נותנים לנו מנוחה. הם יורים טוב מאוד, לעזאזל".

המנטליות הסטכאנובית הייתה מושרשת היטב בצבא האדום, והקצינים חשו עצמם מחויבים לנפח סיפורים, או אפילו להמציא אותם, כפי שהסביר סגן אחד. "צריך לשלוח דיווחים כל בוקר וכל ערב על האבידות שנגרמו לאויב ועל גבורת האנשים בחטיבה. אני הייתי חייב למסור את הדיווחים האלה מפני שהתמניתי לקצין קישור אחרי שלא נשארו תותחים בסוללה שלנו... בוקר אחד, סתם מתוך סקרנות, קראתי מסמך שסומן סודי מאת מפקד החטיבה שלנו. נאמר בו שחיילי החטיבה הדפו התקפת אויב, פגעו בשני טנקים, שיתקו את האש של ארבע סוללות והרגו תריסר חיילים וקצינים היטלראים בארטילריה, ברובים ובמקלעים. אבל אני ידעתי היטב שהגרמנים ישבו בשקט במשך כל היום בחפירות שלהם, ושתותחי 75 מ"מ שלנו לא ירו אפילו פגז אחד. אני לא יכול לומר שהדיווח הזה ממש הפתיע אותי. בשלב זה כבר התרגלנו לפעול לפי דוגמתה של לשכת סוֹבִינפוֹרם [סוכנות ידיעות ממלכתית]."

לא זו בלבד שחיילי הצבא האדום היו צריכים לעמוד בפחד וברעב ובכינים, שנקראו בפיהם "צלפיות", הם גם סבלו ממחסור בסיגריות. אחדים הסתכנו בעונשים חמורים ותלשו נייר ממסמכי הזיהוי שלהם כדי לגלגל סיגריה, אם נשאר להם מעט טבק מָחוֹרקָה. ואם המצב נעשה נואש באמת ובתמים, הם עישנו צמר גפן מהמעילים המרופדים שלהם. הם ציפו בכליון עיניים למנת הוודקה שלהם, מאה גרם ביום, אבל האפסנאים גנבו חלק ממנה והשלימו את החסר במים. בכל הזדמנות שניתנה לחיילים, הם סחרו בציוד או בביגוד עם אזרחים שסיפקו להם סָמוֹגוֹנקָה, וודקה מתוצרת בית.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מכל גיבורי סטלינגרד, איש לא התעלה על החובשות הצעירות שיצאו פעם אחר פעם, תחת אש כבדה, לחלץ פצועים ולגרור אותם בחזרה. לפעמים הן גם החזירו אש לגרמנים. אלונקות לא באו בחשבון, ולכן היה על החובשת להזדחל אל מתחת לגופו של חייל פצוע ולזחול לאחור כשהיא נושאת אותו על גבה, או לגרור אותו על שכמייה או יריעת אוהל. בהמשך נלקחו הפצועים לאחד מאתרי הצליחה עד לפינוי אל מעבר לנהר הרחב, תחת הפגזה ארטילרית קטלנית, אש מקלעים ותקיפה מן האוויר. כה גדול היה מספרם, לפעמים, עד שהיה עליהם להמתין שעות רבות - אם לא ימים - בלי טיפול. שירותי הרפואה לא יכלו לעמוד בעומס. ובבתי החולים בשדה, שסבלו ממחסור במנות דם, האחיות והרופאים התנדבו לעירויי דם ישירים, מזרוע לזרוע. "אם לא יעשו כן, חיילים ימותו," דיווחה חזית סטלינגרד למוסקבה.xxxv רבים מהם התמוטטו בגלל הקזות דם רבות מדי.

הקרב המכריע בסטלינגרד חזה גם בשידוד מערכות מרחיק לכת בצבא האדום. ב‑9 באוקטובר הכריזה הוראה מס' 307 על "הנהגת מבנה פיקוד מאוחד בצבא האדום וביטול תפקיד הקומיסר".xxxvi המפקדים שסבלו מהתערבותם של הפוליטרוקים חגגו את ניצחונם. היה זה חלק חיוני של תהליך שיקום סגל הקצונה המקצועי. הקומיסרים, לעומת זאת, הזדעזעו כשהתברר להם שהמפקדים רשאים מעתה להתעלם מהם. האגף הפוליטי של חזית סטלינגרד התאונן על "היחס המגונה לחלוטין" שהיה מנת חלקם של אנשיו מעתה.xxxvii דוגמאות רבות מספור דוּוחו למוסקבה. קומיסר אחד דיווח ש"האגף הפוליטי נחשב לתוספתן מיותר."

ועוד הזדעזעו המודיעין הצבאי הסובייטי והנקוו"ד כאשר גילו, בחקירות שבויים, כי רבים מחייליהם שנפלו בשבי עובדים עתה בשירות הגרמנים בתפקידים שונים.xxxix "בכמה חלקים של החזית," דיווח האגף הפוליטי של חזית סטלינגרד למוסקבה,xl "היו מקרים של רוסים לשעבר שלבשו את מדי הצבא האדום והסתננו לעמדותינו למטרת סיור או כדי לקחת בשבי קצינים או חיילים לצורך חקירה." אבל כלל לא עלה על דעתם שמספר הרוסים אשר סופחו לארמיה השישית לבדה עלה על 30,000. רק אחרי הקרב התגלו בחקירות ממדי העריקה ואופן פעולתה של השיטה.

"את הרוסים בצבא הגרמני אפשר לחלק לשלוש קטגוריות," אמר שבוי לחוקר הנקוו"ד.xli "ראשית, חיילים שיחידות גרמניות גייסו במישרין; הם נקראו מחלקות הקוזקים [לוחמים] שסופחו לדיביזיות גרמניות. שנית, הִילפספרַייוִוילִיגֶה [ובקיצור היווי], מקומיים או שבויים רוסים שהתנדבו, או חיילי הצבא האדום שערקו כדי להצטרף לגרמנים. אנשי קטגוריה זו לובשים מדים גרמניים מלאים, ויש להם דרגות ותגים. הם אוכלים כמו החיילים הגרמנים ומסופחים לחטיבות גרמניות. שלישית, יש שבויים רוסים שעושים את העבודות המלוכלכות, מטבחים, אורוות וכדומה. שלוש הקטגוריות הללו זוכות ליחס שונה, והיחס הטוב ביותר שמור כמובן למתנדבים."

באוקטובר 1942 ניצבו בפני סטלין גם בעיות אחרות. צִ'יאַנג קָאי‑שֶׁק והנהגת הגוּאוֹ‑מִין דָאנג בצ'וֹנג‑צִ'ינג היו להוטים לנצל את חולשת ברית המועצות, בשעה שארמיות גרמניות איימו על שדות הנפט של הקווקז. במשך כמה שנים הידק סטלין את השליטה הסובייטית בחבל הצפוני‑מערבי הרחוק שִׂין‑גִ'יאַנג, עם מכרותיו ושדה הנפט החשוב שלו בדוּשָׁאנזְה. צ'יאנג פתח במהלך דיפלומטי מתוכנן בקפידה לביסוס ריבונותם של הלאומנים הסינים בחבל. הוא אילץ את הסובייטים להסיג את כוחותיהם ולמסור לו את מפעלי הכרייה וייצור המטוסים שהקימו. צ'יאנג ביקש את עזרת ארצות הברית, ובסופו של דבר הסתלקו הסובייטים באי‑רצון גלוי. סטלין לא יכול להרשות לעצמו מריבה עם רוזוולט. טיפולו הפיקחי מאוד של צ'יאנג במצב מנע בעד הסובייטים מלהשתלט על שׂין‑ג'יאנג כדרך שהשתלטו על מונגוליה החיצונית. יציאת הסובייטים הייתה גם מפלה קשה לקומוניסטים הסינים בחבל. עלה בידם לחזור אליו רק ב‑1949, אחרי שצבא השחרור העממי של מאו כבש אותו לקראת סוף מלחמת האזרחים.

ההתקפות הגרמניות חסרות הרחמים על סטלינגרד התחדשו ביתר שאת במהלך אוקטובר. "הרעשה ארטילרית פראית החלה בזמן שהכנו ארוחת בוקר," כתב חייל סובייטי. "המטבח שבו ישבנו התמלא פתאום בעשן מצחין. טיח נשר לפנכות שלנו המלאות במרק דוחן דליל. שכחנו את המרק בן‑רגע. מישהו בחוץ צעק 'טנקים!' צרחתו פילחה את שאון הרעם, הקירות המתמוטטים וצווחותיו שוברות הלב של מישהו."

הארמיה השישים ושתיים נהדפה אמנם לקרבה מסוכנת אל גדת הוולגה, אבל המשיכה לנהל קרב התשה נורא בבתי החרושת ההרוסים בחלקה הצפוני של העיר. חזית סטלינגרד דיווחה שאנשיה הראו "גבורה המונית אמיתית".xliv אבל הם גם הסתייעו רבות בתגבור הגדול של הארטילריה הסובייטית מעבר לוולגה, שפוררה את התקפות הגרמנים.

בשורות הגרמנים, מנגד, המוראל סבל קשות. "אי‑אפשר לתאר את מה שקורה כאן," כתב הביתה רב"ט גרמני. "כל אחד בסטלינגרד שיש לו עדיין ראש וידיים, נשים כגברים, ממשיך להילחם"

בשבוע הראשון של נובמבר הבחינה חזית סטלינגרד בשינוי. "ביומיים האחרונים," ציין דוח שנשלח למוסקבה ב‑6 בחודש, "האויב שינה את הטקטיקה שלו. בגלל האבידות הגדולות בשלושת השבועות האחרונים, כנראה, הם הפסיקו להפעיל עוצבות גדולות." בשלושה שבועות של התקפות כבדות שעלו במחיר רב, לא הצליחו הגרמנים להתקדם ביותר מ"חמישים מטרים ביום" בממוצע. הסובייטים עמדו על הטקטיקה הגרמנית החדשה, "סיורים אלימים לחיפוש נקודות תורפה בין החטיבות שלנו". אבל "התקפות הפתע" החדשות לא נחלו הצלחה רבה יותר מקודמותיהן. מוראל החיילים הסובייטים התרומם. "אני מרבה לחשוב על מילותיו של נֶקרָסוֹב, על כך שהעם הרוסי מסוגל לשאת כל מה שאלוהים מסוגל להשליך עלינו," כתב אחד החיילים. "כאן בצבא קל לדמיין שאין שום כוח עלי אדמות שמסוגל לחסל את החוסן הרוסי שלנו."

בשורות הגרמנים, מנגד, המוראל סבל קשות. "אי‑אפשר לתאר את מה שקורה כאן," כתב הביתה רב"ט גרמני. "כל אחד בסטלינגרד שיש לו עדיין ראש וידיים, נשים כגברים, ממשיך להילחם." חייל אחר הודה ש"הכלבים [הסובייטים] נלחמים כמו אריות." חייל נוסף הרחיק לכת עוד יותר: "ככל שאמהר להגיע אל מתחת לאדמה, כן אסבול פחות. אנחנו מרבים לחשוב שרוסיה צריכה להיכנע, אבל עמי‑הארצות האלה טיפשים מדי להבין את זה." כינים שרצו על גופם, המנות הדלות החלישו אותם וחשפו אותם למחלות שונות ומשונות, השכיחה מהן דיזנטריה, ונחמתם היחידה הייתה הציפייה למגורי חורף ולחג המולד.

היטלר דרש התקפה סופית להשתלטות על הגדה המערבית של הוולגה לפני בוא השלגים. ב‑8 בנובמבר התרברב בנאום בפני ותיקי המפלגה הנאצית במרתף הבירה של מינכן שסטלינגרד חשובה ככבושה כבר עכשיו. "לזמן אין חשיבות," טען. רבים מקציני הארמיה השישית לא האמינו למשמע אוזניהם כשהקשיבו לנאום ברדיו ברלין. ארמיית הפנצר אפריקה של רומל הייתה שרויה בנסיגה, וכוחות בעלות‑הברית אך‑זה נחתו בחופי אפריקה הצפונית. הייתה זו דוגמה לראוותנות השווא הנוראה שהשפיעה באורח כה הרסני על גורלה של גרמניה, וביתר פירוט, על גורל הארמיה השישית. היטלר, בגאוותו, לא היה מסוגל לשאת את עצם המחשבה על נסיגה אסטרטגית.

מכאן נולדה שורה של החלטות בלתי‑שקולות. מפקדת הפיהרר ציוותה לשלוח את רוב סוסי הארטילריה והתובלה של הארמיה השישית, 150,000 בסך הכול, למרחק של מאות קילומטרים מאחורי החזית. כשלא יהיה עוד צורך לשלוח כמויות עתק של מספוא לחזית, יוקל בהרבה העומס על מערכת התובלה. החלטה זו שללה מכל הדיביזיות הלא‑ממוכנות את ניידותן, אבל אולי זו הייתה כוונתו של היטלר, למנוע כל אפשרות של נסיגה. פקודתו הרת האסון יותר מכול הייתה ההוראה שנתן לפאולוס לשגר כמעט את כל כוחות הפנצר שלו לקרב ה"סופי" על סטלינגרד, ואפילו להשתמש בנהגי טנקים נוספים כאנשי חי"ר. פאולוס מילא אחר ההוראה. רומל, אילו היה במקומו, קרוב לוודאי שהיה מתעלם מפקודה כזאת.

מלחמת העולם השנייה

חייל סובייטי בלבוש חורפי מתכונן להטיל רימון. ספטמבר 1942

ב‑9 בנובמבר, יום אחרי נאומו של היטלר, הגיע החורף לסטלינגרד. הטמפרטורה צנחה בבת‑אחת ל‑18 מעלות מתחת לאפס, וחציית הוולגה נעשתה מסוכנת עוד יותר. "גושי הקרח הצף מתנגשים, מתפוררים ושוחקים זה את זה," כתב גרוסמן, בעצבים מרוטים מחמת הרעש המצמרר. התספוק ופינוי הנפגעים נעשו כמעט בלתי‑אפשריים. מפקדי הארטילריה הגרמנים, שעמדו על בעיותיהם של אויביהם, ריכזו את האש ביתר שאת בנקודות החציה. ב‑11 בנובמבר יצאו להתקפה קבוצות קרב משש דיביזיות גרמניות, בסיוע ארבעה גדודים נוספים של פלסים. צ'ויקוב שיגר מיד התקפת‑נגד, כבר באותו לילה.

בזיכרונותיו טען צ'ויקוב שלא היה לו מושג מה מתוכנן בסטבקה, אבל לא הייתה זו האמת. הוא ידע, כפי שמגלה דוח ששלח למוסקבה, שעליו לרתק מספר גדול ככל האפשר של כוחות גרמניים ללחימה בעיר עצמה באותה עת, על‑מנת שהארמיה השישית לא תוכל לחזק את אגפיה הפגיעים. מפקדים וקציני מטה גרמנים היו זה כבר מודעים בחריפות לחולשת ההגנה על אגפיהם. בעורף אגפם השמאלי, לאורך הדון, החזיקה הארמיה השלישית הרומנית, ועל הגזרה שמדרום להם הגנה הארמיה הרביעית הרומנית. שתי העוצבות האלה היו דלות חימוש, המוראל של אנשיהן היה ירוד וחסרו להם תותחי נ"ט. היטלר ביטל בהבל פיו את כל האזהרות, בנימוק שהצבא האדום הגיע לאפיסת כוחות סופית ואינו מסוגל לנהל מתקפה אפקטיבית. הוא סירב גם לקבל את אומדני ייצור הטנקים בברית המועצות. בפועל, תפוקתם של העובדים הסובייטים, במפעלים מאולתרים ולרוב חסרי חימום בהרי אוּרָל, הייתה גדולה פי ארבעה מתפוקת הטנקים של גרמניה כולה.

הגנרלים וסילייבסקי וז'וקוב היו מודעים להזדמנות הגדולה שניתנה להם מאז 12 בספטמבר, כאשר שרר עדיין הרושם שסטלינגרד עומדת ליפול. צ'ויקוב קיבל תגבורות מספיקות כדי להחזיק בעיר, אבל לא יותר מזה. למען האמת, הארמיה השישים ושתיים שימשה כפיתיון במלכודת ענק. בעוד קרבות הסתיו הנוראים נמשכים להם, צברה הסטבקה את עתודותיה ויצרה ארמיות חדשות, ובייחוד עוצבות שריון, וכן הכניסה לשימוש סוללות של רקטות קטיושה. כבר היה ידוע עד כמה אפקטיבי הנשק החזק הזה בהטלת אימה על האויב. טוראי ולדמר זוֹמֶר מדיביזיית החי"ר 371 אמר לאיש הנקוו"ד שחקר אותו: "אם הקטיושה תשיר רק עוד פעמיים‑שלוש, יישארו מאיתנו כפתורי הברזל שלנו ולא יותר."

סטלין, שהיה קצר רוח מטבעו, היה מוכן סוף‑סוף להקשיב לטענות הגנרלים, שהבהירו לו כי הם זקוקים לזמן נוסף. הם שכנעו אותו שמהלומה מבחוץ נגד אגפה הצפוני של הארמיה השישית לא תועיל. מה שהצבא האדום צריך לחתור אליו הוא כיתור נרחב, בעוצבות שריון גדולות, ממרחק גדול בהרבה - ממערב, לאורך הדון, ומדרום, הרחק מסטלינגרד. לא הטרידה את סטלין העובדה שהייתה זו חזרה אל דוקטרינת "מבצעי העומק" שדגל בה מרשל מיכאיל ניקולאייביץ' טוּחָצֶ'בסקִי, הרמטכ"ל שהוּקע ככופר בעיקר אחרי הוצאתו להורג במהלך הטיהורים. הציפייה לנקמה בקנה מידה כה גדול הניעה אותו לקבל בראש פתוח את התוכנית הנועזת הזאת, העתידה "לשנות את המצב האסטרטגי בדרום במידה מכרעת". המתקפה תיקרא מבצע אוּרָנוּס.

מאז אמצע ספטמבר עסקו וסילייבסקי וז'וקוב בריכוז הארמיות החדשות שלהם ובאימונן, כולל תקופות קצרות בגזרות שונות של החזית. לגישתם זו היה יתרון נוסף, בלבול המודיעין הגרמני, שהתחיל לצפות למתקפה גדולה נגד קבוצת הארמיות מרכז. נעשו גם צעדי הטעיה - מַסקִירוֹבקָה - וביניהם השטה בגלוי של סירות סער בנהר הדון ליד ווֹרוֹניֵיז', במקום שלא תוכננה בו שום התקפה, ואילו במקומות שבהם הייתה המתקפה אמורה להתנהל נצטוו החיילים לבנות מערכי הגנה גדולים וגלויים לעין. אבל האמת היא שהיה יסוד מוצק לחשד הגרמני שצפויה מתקפה גדולה נגד בליטת רזֵ'ב, ממערב למוסקבה.

המודיעין הצבאי הסובייטי צבר דיווחים מעודדים על מצב הארמיות הרומניות, השלישית והרביעית. חקירות חשפו את שנאת מגויסי החובה שלהן למרשל אַנטוֹנֶסקוּ, ש"מכר את מולדתם לגרמניה". שכרו היומי של חייל הספיק "בקושי לקניית ליטר חלב". הקצינים "נהגו בגסות רבה בחיילים והרבו להכות אותם". היו מקרים רבים של פציעה עצמית, למרות הטפותיהם של הקצינים שמעשה כזה הוא "חטא נגד המולדת ואלוהים". חיילים גרמנים העליבו אותם לעתים תכופות, מה שהוליך להתכתשויות, וחיילים רומנים הרגו קצין גרמני שירה למוות בשניים מחבריהם. החוקר הסיק שהכוחות הרומניים שרויים ב"מצב פוליטי ומוסרי ירוד". חקירות השבויים של הנקוו"ד גילו גם שחיילי הארמיה הרומנית "אונסים את כל הנשים בכפרים שמדרום‑מערב לסטלינגרד".

בחזיתות קָלִינִין והמערב תכננה הסטבקה בה בעת את מבצע מַרס נגד הארמיה התשיעית הגרמנית. המטרה העיקרית הייתה להבטיח שאף לא דיביזיה אחת "תועבר מהחלק המרכזי של החזית לחלק הדרומי". הגם שז'וקוב היה אחראי לפיקוח על מבצע זה, כנציג הסטבקה, הוא הקדיש הרבה יותר זמן לתכנון אורנוס מאשר למרס. ז'וקוב עשה את תשעה‑עשר הימים הראשונים של ההכנות במוסקבה, רק שמונה ימים וחצי בגזרת קלינין של החזית, ולא פחות מ‑52 יום על ציר סטלינגרד. עובדה זו מלמדת כשלעצמה שמרס היה מבצע משני, אף שהשתתפו בו שש ארמיות.

לדעת היסטוריונים צבאיים רוסים, העובדה המוכיחה חד וחלק שמרס היה הסחה, ולא מבצע שווה בחשיבותו, כטענתו של דייוויד גלַנץ, היא הקצאת התחמושת הארטילרית. לדברי גנרל מ"א גָרֶיֵיב מהאגודה הרוסית של ההיסטוריונים של מלחמת העולם השנייה, מתקפת אורנוס קיבלה "2.5 עד 4.5 מטעני תחמושת [לתותח] בסטלינגרד, בהשוואה לפחות מאחד למבצע מרס." חוסר השוויון הגלוי הזה מעיד על אי‑התחשבות בוטה בחיי אדם מצד הסטבקה, שהייתה מוכנה לשלוח לקרב שש ארמיות בלי סיוע ארטילרי מספיק, על‑מנת לרתק את קבוצת הארמיות מרכז במהלך כיתור סטלינגרד.

ב‑20 בנובמבר נתן גנרל ירמנקו את הפקודה לפתיחת ההתקפה הדרומית. שני קורפוסים ממוכנים וקורפוס פרשים הובילו את הארמיות השישים וארבע, החמישים ושבע והחמישים ואחת בהתקדמותן. רגע הנקם הגיע, והמוראל היה גבוה. חיילים פצועים סירבו להתפנות לעורף

לדברי גנרל‑מיור פאבל אנטולייביץ' סוּדוֹפּלָטוֹב, בכיר בנקוו"ד, הייתה כאן אכזריות מיוחדת במינה וצינית לחלוטין. הוא סיפר שפרטי המתקפה העומדת לצאת לפועל ברז'ב הודלפו לגרמנים בכוונה תחילה. במשותף, המִנהל למשימות מיוחדות של הנקוו"ד והמודיעין הצבאי, גה‑אר‑או, הכינו את מבצע מוֹנָסטִיר ("מנזר") - הסתננות לשורות האַבּוֶור הגרמני. אלכסנדר דֶמיָאנוֹב, נכדו של מנהיג הקוזקים של קוּבָּאן, קיבל הוראה מהנקוו"ד להניח לאבוור לגייס אותו. גנרל‑לויטננט ריינהרד גֵלֶן, קצין המודיעין הגרמני הראשי בחזית המזרחית, נתן לו את שם הצופן "מקס" והתפאר שהוא הסוכן ומארגן הרשתות הטוב ביותר שלו. אבל הארגון המחתרתי האנטי‑קומוניסטי של דמיאנוב היה כפוף במלואו לשליטת הנקוו"ד. "מקס" חצה את הקווים במגלשי סקי לצורך "עריקה", כביכול, בתוהו ובוהו שהשתרר בעקבות התקפת‑הנגד הסובייטית בדצמבר 1941. הואיל והגרמנים סימנו אותו כסוכן אפשרי עוד בימי ההסכם הנאצי‑סובייטי, ומשפחתו הייתה ידועה היטב בחוגי הרוסים הלבנים הגולים, גלן נתן בו אמון מוחלט. "מקס" הוצנח מאחורי קווי הצבא האדום בפברואר 1942, ובתוך זמן קצר התחיל לשדר באלחוט מידע סביר, אבל לא מדויק, שקיבל ממפעיליו בנקוו"ד.

בתחילת נובמבר נמצאו ההכנות למבצע אורנוס סביב סטלינגרד ולמבצע מרס, התקפת ההסחה בקרבת רז'ב, בשלב מתקדם. עכשיו ניתנה הוראה ל"מקס" למסור לגרמנים פרטים על מרס. "המתקפה שחזה 'מקס' על חזית [קבוצת הארמיות] המרכז בקרבת רז'ב," כתב גנרל סודופלטוב, ראש המִנהל למשימות מיוחדות של הנקוו"ד, "תוכננה על‑ידי סטלין וז'וקוב במטרה להסיט מאמצים גרמניים הלאה מסטלינגרד. [ואילו] המידע הכוזב שהושתל באמצעות אלכסנדר נשמר בסוד אפילו ממרשל ז'וקוב, ונמסר לי אישית מידי גנרל פיודור פיודורוביץ' קוּזניֵיצוֹב מהגה‑אר‑או במעטפה חתומה... ז'וקוב, שלא ידע כי משחק המידע הכוזב הזה מתנהל מאחורי גבו, שילם מחיר כבד, בדמות אובדן אלפי אנשים תחת פיקודו."

איליה ארנבורג היה אחד הכתבים המעטים שביקרו בשדה הקרב הזה. "חלק אחד של חורשה קטנה בפאתי [רז'ב] היה לשדה קרב; העצים המפוצפצים מפגזים וממוקשים נראו כמו יתדות שננעצו באקראי. האדמה הייתה חצוית חפירות שתי וערב; תלי חזה הזדקרו כמו שלפוחיות. מכתש פגז אחד נפער אל משנהו... שאגתם העמוקה של התותחים ונביחתן הפראית של המרגמות החרישו אוזניים, ובמפתיע, בהפוגה של שתי דקות או שלוש, נשמע שקשוק המקלעים... בבית החולים בשדה נתנו עירויי דם, קטעו זרועות ורגליים." הצבא האדום איבד 70,374 הרוגים ו‑145,300 פצועים, טרגדיה אדירת ממדים של הקרבה, שנשמרה בסוד כמעט שישים שנה.

לקראת מבצע הכיתור הגדול נגד הארמיה השישית סייר ז'וקוב בעצמו בגזרות ההתקפה על הדון, ואילו וסילייבסקי ביקר בארמיות שמדרום לסטלינגרד, שם פקד לבצע התקדמות מוגבלת, מעט מעבר לקו המלֵחות, כדי לשפר את קו ההתחלה. לסודיות נודעה חשיבות ראשונה במעלה; אפילו מפקדי הארמיות לא קיבלו את התוכנית ולא ידעו מה טיבה. אזרחים פונו מאחורי קו החזית; כפריהם היו דרושים להסתרת הכוחות שקודמו בשעות הלילה. ההסוואה הסובייטית הייתה טובה, אך לא היה ביכולתה להסתיר את ריכוזן של עוצבות כה מרובות. אבל בעיה זו לא הייתה קריטית. קציני המטות של הארמיה השישית ושל קבוצת

הארמיות B ציפו אמנם להתקפה כלשהי על הגזרה המוחזקת בידי הרומנים בצפון‑מערב, כדי לנתק את מסילת הברזל לסטלינגרד, אבל לא חזו בדמיונם ניסיון לכיתור מלא. ההתקפות חסרות האפקטיביות על אגפם הצפוני בקרבת סטלינגרד שכנעו אותם שהצבא האדום אינו מסוגל להנחית מהלומה קטלנית. כל שהיטלר היה מוכן לעשות הוא להקצות את קורפוס הפנצר, החלש מאוד, כעתודה מאחורי הארמיה השלישית הרומנית. הקורפוס כלל את הדיביזיה המשוריינת 1 הרומנית, המצוידת בטנקים מיושנים, את דיביזיית הפנצר 14, שנשחקה בקרבות סטלינגרד, ואת דיביזיית הפנצר 22, שכלי רכבה היו משותקים מחמת המחסור בדלק זמן כה רב, עד שעכברים נכנסו לתוכם כדי להימלט מהקור וכרסמו את החיווט החשמלי.

מחמת המחסור באמצעי תובלה היה צורך לדחות את אורנוס עד ל‑19 בנובמבר, וסבלנותו של סטלין הייתה קרובה לפקוע. יותר ממיליון אנשים ניצבו עכשיו בעמדותיהם, והוא חשש פן יעמדו הגרמנים על העומד להתרחש. מצפון לדון צלחו את הדון הארמיה המשוריינת החמישית, הקורפוס המשוריין IV, שני קורפוסי פרשים ועוד דיביזיות רובאיות, בשעות הלילה, אל ראשי גשר מוכנים. מדרום לסטלינגרד הובאו שני קורפוסים ממוכנים, קורפוס פרשים ועוצבות מסייעות אל מעבר לוולגה בחשיכה - בסיכון רב, מחמת גושי הקרח הצף ששייטו בנהר בעונה זו.

בליל 18‑19 בנובמבר הזדחלו קדימה בשלג חבלנים סובייטים מתוך ראשי הגשר על הדון, במדי הסוואה לבנים, והתחילו לפנות את שדות המוקשים. בערפל הסמיך והמקפיא, הם לא נתגלו לעיני הזקיפים הרומנים. בשעה 07:30 לפי שעון מוסקבה פתחו באש בבת‑אחת הוביצרים, תותחים, מרגמות וקטיושות. למרות ההרעשה, שהרעידה את האדמה במרחק חמישים קילומטרים משם, חיילי רומניה גילו התנגדות עקשנית שקציני הקישור הגרמנים שהיו עמם לא ציפו לשכמותה. ברגע שהוטל השריון להתקפה והתחיל לרמוס את גדרות התיל, נפתחה ההתקדמות הסובייטית; טנקי T‑34 ופרשים דהרו על‑פני שדות השלג. דיביזיות החי"ר הגרמניות שנתפסו בשטח פתוח מצאו את עצמן מתמודדות עם פרשים "כאילו הייתה זו שנת 1870," כפי שכתב אחד הקצינים.

מפקדת הארמיה השישית לא נבהלה יותר מדי, מה גם שנאמר לה כי קורפוס הפנצר XLVIII מתקדם כדי לסכור את הפרצה. אבל התערבותה של מפקדת הפיהרר ושינויי משימות יצרו בלבול. מכיוון שדיביזיית הפנצר 22 כמעט לא יכלה לנוע, שכן הנזקים שנגרמו למערכות החשמל של הטנקים שלה טרם תוקנו, התמוטטה התקפת‑הנגד של גנרל‑לויטננט פרדיננד הַיים באנדרלמוסיה גמורה. כשהיטלר שמע על כך, הוא דרש להוציא את היים להורג.
עד שהתחיל פאולוס להגיב, הוא כבר איחר את המועד. דיביזיות החי"ר שלו, כשאיבדו את סוסיהן, איבדו עמם את ניידותן. עוצבות הפנצר שלו היו מרותקות עדיין בסטלינגרד גופא ולא היה ביכולתן לנתק מגע במהירות, בגלל ההתקפות ששיגר גנרל צ'ויקוב במטרה מפורשת למנוע בעדן לעשות כן. כאשר השתחררו לבסוף, נצטוו כוחות הפנצר לנוע מערבה ולחבור עם קורפוס XI של גנרל‑לויטננט קרל שטרֶקֶר כדי לחסום את הפרצה שנוצרה הרחק בעורפם. אבל התוצאה הייתה שהאגף הדרומי, שבו החזיקה הארמיה הרומנית הרביעית, הושאר רק עם הדיביזיה הממוכנת 29 בעתודה.

ב‑20 בנובמבר נתן גנרל ירמנקו את הפקודה לפתיחת ההתקפה הדרומית. שני קורפוסים ממוכנים וקורפוס פרשים הובילו את הארמיות השישים וארבע, החמישים ושבע והחמישים ואחת בהתקדמותן. רגע הנקם הגיע, והמוראל היה גבוה. חיילים פצועים סירבו להתפנות לעורף. "אני לא הולך," אמר אחד מאנשי הדיביזיה הרובאית 45. "אני רוצה להתקיף עם חברי לנשק." חיילים רומנים נכנעו בהמוניהם, ורבים מהם נורו בו במקום.

באותו רגע מכריע לא עמד לרשותה של מפקדת הארמיה השישית שום כוח סיור אווירי, והיא לא הצליחה להבין את התוכנית הסובייטית. תוכנית זו קראה לחבירת שתי המתקפות בסביבות קָלָך שעל הדון, כדי להשלים את כיתורה המלא של הארמיה השישית. בבוקר 21 בנובמבר נמצאו פאולוס ומטהו בגוֹלוּבִּינסקִי, עשרים ק"מ מצפון לקלך, בלי שמץ של מושג על הסכנה הנשקפת להם. אך במרוצת היום התקבלו דיווחים מבהילים על התקדמות ראשי החץ הסובייטיים, והם עמדו על האסון הממשמש ובא. לא עמדו לרשותם עתודות שיוכלו לבלום את האויב, ועתה נשקף האיום למפקדת הארמיה עצמה. מסמכים נשרפו בבהילות ומטוסי סיור משותקים שנמצאו על המנחת נהרסו. אחר הצהריים הגיע מברק ממפקדת הפיהרר, ובו פקודתו של היטלר: "הארמיה השישית עומדת איתן למרות סכנת הכיתור הארעי."lxix גורלה של העוצבה הגדולה ביותר בכל הוורמאכט כולו עמד להיחרץ. קלך, שם היה גשר על הדון, נותרה לא‑מוגנת למעשה.

מפקד חטיבת השריון הסובייטית 19 שמע מפי אישה מקומית שהטנקים הגרמניים נוהגים לחצות את הגשר בפנסים דולקים. לכן הציב שני טנקי שלל בראש הטור שלו, פקד על כל הנהגים להדליק פנסים ונסע היישר על גשר קלך, בטרם הספיקו יחידת ההגנה המאולתרת וצוותי תותחי הנ"מ של הלופטוואפה להבין מה מתרחש. למחרת, ביום ראשון, 22 בנובמבר, חברו שני ראשי החץ הסובייטיים בסטֶפָּה הקפואה והזדהו זה בפני זה בזיקוקים ירוקים. החיילים התחבקו במגושם ונתנו איש לרעהו וודקה ונקניקיות כדי לחגוג את הניצחון. לגרמנים, דרך מקרה, היה זה טוֹטֶנזוֹנטָג - יום הזיכרון לחללים. "אני לא יודע איך ייגמר כל זה," כתב לאשתו גנרל‑לויטננט אקארד, הברון פון גַבּלֶנץ, מפקד דיביזיית החי"ר 384. "זה קשה לי מאוד, מפני שאני צריך לנסות להשרות על פקודַי אמונה בלתי‑מעורערת בניצחון."

לוחמה בשטח בנוי בסטלינגרד.

לוחמה בשטח בנוי בסטלינגרד.

בשורות הארמיה השישית, בערבות הדון הקפואות, התפשטה הידיעה על הכיתור הסובייטי במהירות רבה. ב‑21 בנובמבר טסו פאולוס וראש המטה שלו ממפקדתם בגוֹלוּבִּינסקִי באחד משני המטוסים הקלים פִיזלֶר שטוֹרך שנותרו להם אל נִיז'נִי‑צִ'ירסקָאיָה שמחוץ לקֶסֶל. למחרת נפגשו השניים עם גנרל הוֹט, מפקד ארמיית הפנצר הרביעית, כדי לדון במצב ולשוחח בקו טלפון מאובטח עם קבוצת הארמיות B. אבל היטלר, כשנודע לו מקום הימצאו של פאולוס, האשים אותו בנטישת אנשיו ופקד עליו לטוס בחזרה ולהצטרף שוב אל מטהו בגוּמרָק, חמישה‑עשר ק"מ מערבה לסטלינגרד. פאולוס התמרמר קשות על ההכפשה, והוט נאלץ להרגיע אותו.

להיטלר לא הייתה שום כוונה להניח לכוחותיו לסגת מסטלינגרד. הוא השקיע יותר מדי מוניטין בכיבוש העיר, בייחוד בהתרברבותו בנאום מינכן רק שבועיים לפני כן, ולא היה ביכולתו לשאת את המחשבה על פינוי

הם דנו בהוראתו של היטלר לארמיה השישית להישאר במקומה למרות סכנת "הכיתור הארעי". בהנחה שהפיהרר יתעשת בקרוב, הסכימו השניים שהארמיה השישית זקוקה בבהילות לתספוק אווירי בדלק ובתחמושת כדי לפרוץ את הכיתור. אבל מפקד הקורפוס האווירי VIII הבהיר להם שפשוט אין ללופטוואפה די מטוסי תובלה לתספוקה של ארמיה שלמה. מכיוון שעוצבות הפנצר שלו סבלו ממחסור בדלק ודיביזיות החי"ר שלו נותרו בלי סוסים, ידע פאולוס שהארמיה השישית תצטרך לנטוש את כל הארטילריה שלה, שלא לדבר על פצועיה, על‑מנת להיחלץ. ראש מטהו, גנרל‑לויטננט ארתור שמידט, "איש בעל עורף של פר, עיניים קטנות ושפתיים דקות", חיווה את דעתו ש"זה יהיה סיום נפוליאוני". סיוט הביעותים הזה ייסר את פאולוס, שלמד בשעתו את מערכת 1812 לפרטי פרטיה. גנרל‑מיור וולפגנג פִּיקֶרט, מפקד דיביזיית הנ"מ 9 של הלופטוואפה, הגיע במהלך הישיבה. הוא אמר שהוא שולף את הדיביזיה שלו מיד. גם הוא ידע שאין ללופטוואפה שום סיכוי לתספק את הארמיה השישית בדרך האוויר.

להיטלר לא הייתה שום כוונה להניח לכוחותיו לסגת מסטלינגרד. הוא השקיע יותר מדי מוניטין בכיבוש העיר, בייחוד בהתרברבותו בנאום מינכן רק שבועיים לפני כן, ולא היה ביכולתו לשאת את המחשבה על פינוי. הוא פקד על גנרל‑פלדמרשל פון מַנשטַיין לעזוב את החזית הצפונית ולהקים קבוצת ארמיות חדשה, דון, שתבקיע את הכיתור ותסיר את המצור מעל הארמיה השישית. כששמע גרינג על כוונתו של היטלר, זימן אליו את קציני התובלה הבכירים ביותר שלו. הגם שהארמיה השישית הייתה זקוקה ל‑700 טונות של אספקה ביום, שאל גרינג את קציניו אם יוכלו להוביל 500. הם השיבו ש‑350 טונות הן הכמות הגדולה ביותר האפשרית, וגם זאת רק למשך זמן קצר. גרינג, בתקווה לקנות את לבו של היטלר, הבטיח למפקדת הפיהרר שהלופטוואפה יוכל גם יוכל לתספק את הארמיה השישית. הבטחת השווא הזאת היא שחרצה את גורלם של פאולוס ואנשיו. ב‑24 בנובמבר פקד היטלר על "מצודת סטלינגרד" ועל חזיתה על הוולגה להחזיק מעמד, "יהיו הנסיבות אשר יהיו".

מספר האנשים שכיתר הצבא האדום בקסל של סטלינגרד היה אמנם 290,000 בערך, אבל המספר הזה כלל יותר מ‑10,000 רומנים ויותר מ‑30,000 היווים, כוחות עזר רוסיים. היטלר סירב להרשות את פרסום הידיעות בגרמניה. ההודעות לעיתונות של OKW סילפו במכוון את מצב העניינים, אבל שמועות התחילו להתפשט בארץ. היטלר היה מוכן להאשים כל אדם מלבד את עצמו בניצחון הסובייטי המפואר. חילופי דברים זועמים התנהלו עם מרשל אנטונסקו בוולפסשאנצה בפרוסיה המזרחית, כשניסה היטלר לתלות את קולר האסון בארמיות הרומניות שהגנו על האגפים. אנטונסקו ציין בכעס שהגרמנים סירבו לספק לאנשיו תותחי נ"ט ראויים לשמם והתעלמו מכל אזהרותיהם על ההתקפה הממשמשת ובאה. הוא לא ידע שהארמיה השישית סירבה עתה לספק אפילו אוכל לכוחותיו. קצינים גרמנים אמרו: "אין טעם להאכיל את הרומנים, מפני שהם ייכנעו בכל מקרה."

מספר האנשים שכיתר הצבא האדום בקסל של סטלינגרד היה אמנם 290,000 בערך, אבל המספר הזה כלל יותר מ‑10,000 רומנים ויותר מ‑30,000 היווים, כוחות עזר רוסיים. היטלר סירב להרשות את פרסום הידיעות בגרמניה

חיילי הארמיה השישית שנותקו ממערב לדון הצליחו לסגת בעוד מועד ולחבור עם הכוח העיקרי. הקסל של סטלינגרד לבש צורה של גולגולת מעוכה, שמצחה בעיר עצמה והשאר מתווה קו הגנה בסטפה של הדון, שטח של שישים על ארבעים ק"מ. החיילים הגרמנים כינו אותה בציניות "המבצר בלי הגג". מנות המזון, שהיו רחוקות מלהספיק עוד לפני הכיתור, קוצצו ביד קשה. האנשים התישו את עצמם בחפירת תעלות קישור באדמה הקפואה. בסטפה החשופה לא היו די עצים לחיפוי על הבונקרים המדופנים בעפר. הקצינים ניסו לחזק את רוח אנשיהם באמירות כגון "אפילו המוות עדיף על מחנה שבויים רוסי, ואנחנו חייבים להחזיק מעמד עד הסוף. הרי לא ייתכן שארץ אבותינו תשכח אותנו."

הכיתור החזיר לידיים סובייטיות כברות ארץ נרחבות של שטח כבוש. האזרחים השדודים והמורעבים קידמו את פניהם של חיילי הצבא האדום בדמעות שמחה, אך בעקבותיהם הגיע הנקוו"ד כדי לעצור כל חשוד בשיתוף פעולה. מפקדת חזית הדון ניהלה שורה של התקפות בשבוע הראשון של דצמבר, בתקווה לפצל את הקסל, אבל אגף המודיעין שלה המעיט קשות בהערכתו את מספר החיילים המכותרים. קצין המודיעין הראשי של גנרל רוקוסובסקי חשב שעלה בידיהם ללכוד 86,000 איש, ולא 290,000.

עוד התקשו הקצינים הסובייטים לדמיין לעצמם את נחישות החלטתם של הגרמנים להחזיק מעמד. הבטחת הפיהרר לסייע להם התקבלה כאמת קדושה, בייחוד על דעת החיילים הצעירים שגדלו על ברכי הנאציזם. "הגרוע ביותר מאחורינו," כתב הביתה חייל מדיביזיה 376 באופטימיות תמימה. "כולנו מקווים שנהיה מחוץ לקסל לפני חג המולד... ברגע שיסתיים קרב הכיתור הזה, המלחמה עם רוסיה תיגמר." קציני האספקה, שעליהם הוטל לקצץ את מנות המזון בשליש עד מחצית מהכמות הרגילה, היו מציאותיים יותר. מחמת המחסור במספוא, היה צורך לשחוט את הסוסים המעטים שנותרו.

לפי חשבונו של קצין האפסנאות הראשי של הארמיה השישית, היה צורך ב‑300 טיסות ביממה לכל הפחות, אבל בשבוע הראשון של הרכבת האווירית, הממוצע עמד על פחות משלושים טיסות ביממה. ובכל מקרה, חלק ניכר מהמטען שהוטס היה הדלק הדרוש למטוס עצמו כדי לחזור. גרינג גם לא הביא בחשבון את העובדה ששדות התעופה בתוך הקסל נמצאו בטווח הארטילריה הכבדה הסובייטית, או את הסכנה המתמדת שנשקפה ממטוסי הקרב ומסוללות הנ"מ. 22 מטוסי תובלה אבדו ביום אחד, עקב פעילות אויב ונחיתות ריסוק. ובכמה ימים היה מזג האוויר גרוע עד כדי כך ששום מטוס לא הצליח להגיע. ריכטהופן טלפן בלי הרף אל גנרל‑אוברסט האנס יֶשוֹנֶק, ראש מטה הלופטוואפה, להודיעו שגורלה של תוכנית האספקה האווירית נחרץ כליל. לא היה אפשר להשיג את גרינג, משום שהוא הסתגר במלון ריץ בפריז.

שבויי מלחמה

שיירת שבויים גרמנים לאחר קרב סטלינגרד, 1943. הצבא האדום מצא את עצמו מטפל ב‑91,000 שבויים, הרבה יותר מכפי שציפה

במשך הזמן הזה שקדו סטלין והסטבקה על תוכניות שאפתניות יותר. בעקבות הצלחתו של מבצע אורנוס רצה סטלין לנתק את שאר קבוצת הארמיות דון וללכוד את ארמיית הפנצר הראשונה והארמיה השבע‑עשרה בקווקז. מבצע סָטוּרן היה אמור לכלול התקפה עיקרית של חזיתות ווֹרוֹניֵיז' ודרום‑מערב דרך הארמיה השמינית האיטלקית, לעבר שפך הנהר דון אל ים אָזוֹב. אבל וסילייבסקי וז'וקוב הסכימו ביניהם שהואיל ומנשטיין היה צפוי לנסות לשחרר את הארמיה השישית בהתקפה מקוֹטֶלנִיקוֹבוֹ לצפון‑מזרח באותה עת, מוטב להם להגביל את התוכנית להתקפה על עורף האגף השמאלי של קבוצת הארמיות דון. שם המבצע שונה לסטורן הקטן.

ואכן, זו בדיוק הייתה תוכניתו של מנשטיין. ההתקדמות מקוטלניקובו הייתה פחות או יותר דרך הפעולה היחידה שנותרה לו. מתקפתו קיבלה את שם הצופן וִינטֶרגֶוִויטֶר ("סערת חורף"). היטלר רצה רק לתגבר את הארמיה השישית, למען תוכל לשמור על מדרך הרגל שלה על הוולגה לקראת המשך המבצעים ב‑1943. אבל מנשטיין הכין בחשאי תוכנית למבצע שני, דוֹנֶרשלָאג ("אבחת רעם"), לחילוץ הארמיה השישית, בתקווה שהיטלר יתעשת.
ב‑12 בדצמבר יצאו שרידי ארמיית הפנצר הרביעית של גנרל הוט להתקפה צפונה. היא תוגברה בדיביזיית הפנצר 6 שהגיעה מצרפת ובגדוד של טנקי טִיגֶר החדשים. חיילי הארמיה השישית בשוליו הדרומיים של הקסל שמעו את הרעשת הפתיחה ממרחק של מאה קילומטרים, והשמועה התפשטה בקרבם: "מנשטיין בא." הבטחתו של היטלר עומדת להתגשם, אמרו לעצמם. הם לא ידעו שלא היה כלל בכוונתו להרשות להם לסגת.

הוט תקף מוקדם מכפי שציפו המפקדים הסובייטים. וסילייבסקי חשש לגורל הארמיה החמישים ושבע שנמצאה על ציר התקדמותו של הוט, אבל רוקוסובסקי וסטלין סירבו בתחילה לשנות את ההיערכות. בסופו של דבר נעתר סטלין ופקד להסיט את ארמיית הגווארדיה השנייה של גנרל רודיון יקובלביץ' מָלִינוֹבסקי. העיכוב היה עלול להתגלות כחמור ביותר, אבל הפשרה פתאומית, מלווה בגשמי זלעפות, בלמה את הטנקים של הוט בים של בוץ בעודם נלחמים בקרב כבד על הנהר מִישקוֹבָה, פחות משישים ק"מ מפאתי הקסל. מנשטיין קיווה שפאולוס יגלה יוזמה משלו ויתחיל לפרוץ החוצה, דרומה, בהתעלמות מפקודותיו של היטלר. אבל פאולוס הצייתן לא חשב כלל להפר את שרשרת הפיקוד, ולא היה מוכן לנוע בלי פקודה ישירה ממנשטיין בכבודו ובעצמו. בלאו הכי, חייליו המורעבים לא יכלו לצאת למסע ארוך, ולפנצרים שלו לא היה די דלק.

סטלין הסכים לתוכנית סטורן הקטן המתוקנת ופקד להתחיל בביצועה בעוד שלושה ימים. ב‑16 בדצמבר תקפו ארמיות הגווארדיה הראשונה והשלישית והארמיה השישית את החזית האיטלקית שהוחזקה בידי כוחות חלשים. יחסם של האיטלקים למלחמה נגד ברית המועצות היה שונה בתכלית מיחסם של הגרמנים. הקצינים האיטלקים הזדעזעו מהגזענות שגילו הגרמנים כלפי הסלאבים, וכאשר קיבלו עליהם את האחריות מידי יחידות הוורמאכט, עשו מאמצים גדולים בהרבה להאכלת השבויים הסובייטים שהועסקו בעבודות פרך. הם גם רכשו ידידים בקרב הכפריים המקומיים, אחרי שהגרמנים גזלו מהם את בגדיהם ואת מזונם.
העוצבות האיטלקיות המובחרות ביותר היו ארבע הדיביזיות של הקורפוס האלפּיני - טרִידֶנטִינָה, וִיצֶ'נזָה, יוּליָה וקוּנֶזֶה. האלפיניסטים, בניגוד לאנשי החי"ר האיטלקים האחרים, היו מורגלים בתנאי חורף קשים, אבל גם הם סבלו ממחסור חמור בציוד. הם נאלצו להכין לעצמם נעליים חדשות מצמיגיהם של כלי רכב סובייטיים שהושמדו. לא היה להם נשק נ"ט, רוביהם יוצרו בשנת 1891 ומקלעיהם, שלא נועדו לתנאים ארקטיים, קפאו כליל לעתים תכופות. גם כלי הרכב שלהם, שעדיין היו צבועים בצבעי הסוואה מדבריים, לא פעלו בטמפרטורות הקיצוניות שירדו לעתים למטה משלושים מעלות מתחת לאפס. והפרדות שלהם, שלא יכלו להתמודד עם השלג העמוק, מתו מאפיסת כוחות, ממחסור במזון ומקור. אנשים רבים סבלו מכוויות קור וניסו, בדומה לגרמנים, להשלים את המחסור בביגוד בעזרת המעילים המרופדים ומגפי הלבד שפשטו מעל הרוגי הצבא האדום. מנות המינסטרונה והלחם הגיעו קפואות ונוקשות. אפילו מנות היין היו מוצקות. החיילים והקצינים האיטלקים שנאו את המשטר הפשיסטי ובזו לו על ששלח אותם למלחמה הזאת בלי שום הכנות ראויות לשמן.

דיביזיות הצבא האדום תקפו גלים‑גלים, בקריאות הקרב "הוּרה! הוּרה!" ורבות מיחידותיה של הארמיה השמינית האיטלקית עמדו בפניהן בהחלטיות נחושה בהרבה מן הצפוי. אבל בחימושן הדל ובלי עתודות, התגוננותן התפוררה עד מהרה באנדרלמוסיה. חיילים איטלקים תשושים, חלושים מדיזנטריה, נסוגו בטורים ארוכים בשלג, כמו פליטים, שמיכותיהם כרוכות סביב גופם ומעל ראשיהם. רק הקורפוס האלפיני עמד איתן ותמך באגף הארמיה ההונגרית השנייה שלשמאלו.

חטיבות שריון סובייטיות התפרסו בעורפם, וזחליליהם הרחבים של טנקי T‑34 טחנו בדהרה את השלג הטרי. צניחת טמפרטורה פתאומית הקשתה שוב את הקרקע. מצבורי אספקה וקרפיפי מסילות ברזל, שרכבות עמוסות סחורות עמדו בהם, נתפסו בלי קושי. מאז העברתה של דיביזיית הפנצר 17 לסיוע להתקפתו של הוט, לא נמצאו עתודות באזוריה העורפיים של קבוצת הארמיות דון.

הסכנה החמורה ביותר נשקפה לארמיה השישית כאשר כבש הקורפוס המשוריין XXIV הסובייטי את שדה התעופה בקרבת טָצִינסקָאיָה, המנחת העיקרי של מטוסי התובלה שתספקו את הקסל. גנרל הלופטוואפה מרטין פַייבִּיג פקד על צוותי היונקרס 52 להתפנות לנוֹבוֹצֶ'רקַסק כשהגיעו הטנקים לפאתי שדה התעופה. הם החלו להמריא בזה אחר זה, בעוד הטנקים יורים בהם. חלקם התפוצצו בכדורי אש, וטנק אחד דרס מטוס בתנועתו לעבר נקודת ההמראה. בסך הכול הצליחו 108 מטוסי Ju‑52 להסתלק משם, אבל הלופטוואפה איבד 72 מטוסים - כמעט עשרה אחוזים מכל צי התובלה שלו. שדות התעופה הנותרים שהיה ביכולתם לתספק את סטלינגרד נמצאו הרבה יותר רחוק ממנה.

חיילי הארמיה השישית חלמו על חגיגת חג המולד "כדרך הגרמנים". הם הכינו מתנות קטנות איש לחברו, לרוב תגליפים קטנים או אוכל שנאגר בחשאי, ושלא יכלו בעצם להרשות לעצמם לוותר עליו. בבונקרים שלהם תחת השלג התפתחה נדיבות יוצאת דופן של אחוות לוחמים

סטורן הקטן אילץ את מנשטיין לפתח אסטרטגיה חדשה לגמרי. לא זו בלבד שהצלת הארמיה השישית לא באה עוד בחשבון, אלא אף הלך וקרב הרגע שבו יהיה עליו לסגת מהקווקז. לבו של מנשטיין לא עמד בו, או אולי לא מצא את האומץ הדרוש, לומר לפאולוס שאפסה כל תקווה לארמיה שלו. אבל כמה קצינים ידעו בבירור מה יעלה בגורלם. "לעולם לא נשוב לראות את בתינו," כתב הכומר הראשי של דיביזיית החי"ר 305.ix "לעולם לא נצא מהתסבוכת הזאת!" ובכל זאת, קציני מודיעין סובייטים מצאו חיילים במצב של הכחשה שהסתמך על מין היגיון מבולבל ביחס לאפשרות התבוסה. "אנחנו חייבים להאמין שגרמניה תנצח במלחמה," אמר נווט בלופטוואפה ממטוס יונקרס 52 שהופל בדרכו לסטלינגרד. "אחרת, מה הטעם להמשיך בה?" חייל אחר הביע עקשנות דומה: "אם נפסיד במלחמה, אין לנו למה לקוות."xi איש בסטלינגרד לא ידע שחזיתה של גרמניה באפריקה הצפונית הלכה ונמחצה באותה עת משני הצדדים.

***

בכיס סטלינגרד שמרו חיילי הארמיה השישית המכותרת על המוראל בהתקרב חג המולד. הם סבלו מכינים, מקור ומרעב, אבל החג העניק להם חלופה אסקפיסטית להרהורים במצבם הנואש כל‑כך. הם ידעו שמתקפת וינטרגוויטר של מנשטיין נכשלה ולא תושיע אותם, ובכל זאת נפלו רבים מהם קורבן ל"קדחת הקסל" ודמיינו שהם יכולים לשמוע את הארטילריה של ארמיית הפנצר של הס"ס, זו שהיטלר הבטיח לשלוח לעזרתם. הם לא היו מסוגלים להאמין שהפיהרר ינטוש את הארמיה השישית. אבל OKW ומנשטיין ידעו היטב שיהיה צורך להקריבה כדי לרתק את הארמיות הסובייטיות המכתרות אותה, וכך לאפשר את חילוץ הכוחות הגרמניים מהקווקז.

קרב סטלינגרד

מטוס של הצבא הגרמני חג מעל סטלינגרד, אוקטובר 1943.

חיילי הארמיה השישית חלמו על חגיגת חג המולד "כדרך הגרמנים". הם הכינו מתנות קטנות איש לחברו, לרוב תגליפים קטנים או אוכל שנאגר בחשאי, ושלא יכלו בעצם להרשות לעצמם לוותר עליו. בבונקרים שלהם תחת השלג התפתחה נדיבות יוצאת דופן של אחוות לוחמים לנוכח פני האויב. בערב חג המולד הם שרו "לילה דומם, לילה קדוש", והמילים המוכרות כל‑כך הניעו רבים לפרוץ בבכי, משנזכרו במשפחותיהם בגרמניה הרחוקה. אבל רוח החסד הנוצרית לא הרחיקה לכת עד לשבויים הסובייטים שנמצאו בשני מחנות בתוך הקסל. אלה לא קיבלו שום מזון, על‑מנת שלא להקטין את מנותיהם של הגרמנים, והניצולים המעטים הידרדרו עד כדי אכילת גופות חבריהם.

לא היה אפשר להתכחש למציאות לאורך זמן. זה יומיים שלא הגיעו טיסות אספקה, בגלל התקפת השריון הסובייטי על שדה התעופה בטצינסקאיה. הארמיה השישית גוועה מרעב מעט‑מעט, על תפריט שכלל רק וָאסֶרזוּפֶּה - כמה חתיכות של בשר סוס, מבושלות בשלג מופשר. הפתולוג של הארמיה, ד"ר האנס גִירגֶנזוֹן, גילה תגלית מבהילה אחרי שהגיע לקסל בטיסה באמצע דצמבר. הוא ניתח חמישים גופות, ומצא שהחיילים מתו מרעב במהירות גדולה הרבה יותר מאשר בתנאים אחרים. הסיבה, הסיק, הייתה ההשפעה המשולבת של עקה, תת‑תזונה ממושכת, חוסר שינה וקור עז. כל אלה שיבשו את חילוף החומרים של הגוף. גם אם החייל קיבל את המנה שהוקצבה לו, כמה מאות קלוריות, מערכת העיכול שלו ספגה כנראה רק חלק קטן מזה. התוצאה הייתה חולשה שהקטינה את העמידות בפני חולי. אפילו אלה שלא חלו היו חלושים מכדי לנסות לפרוץ דרך השלג העמוק, ומכל מקום לא היה בפאולוס די אומץ להפר את פקודותיו של היטלר.

היטלר שמע בשתיקה את הידיעה על הכניעה. מסופר שהוא רק בהה בקערת מרק הירקות שלו. אבל למחרת היום התפרץ בזעם על פאולוס שנמנע מלירות בעצמו. ב‑2 בפברואר נכנע גם גנרל שטרֶקֶר, שפיקד על שרידיו הדלים של קורפוס XI בחורבות סטלינגרד הצפונית

התנאים בבתי החולים בשדה היו מחרידים במידה שלא תיאמן. דם מפצעים פתוחים קפא אפילו בתוך האוהלים. גפיים שנמקו מכוויות כפור נוסרו והושלכו. ציפורניים נעקרו בצבתות. לא נותרו חומרי אלחוש, והסובלים מפצעי בטן או ראש חמורים הונחו למות. הרופאים עמוסי העבודה עד ייאוש נאלצו לבצע טריאז' חסר רחמים. "החייל הגרמני סובל ומת בגבורה חסרת תלונה," כתב הכומר של דיביזיית החי"ר 305. "אפילו קטועי הגפיים שמרו על שלווה."
מעתה פונו במטוסים רק הפצועים המסוגלים ללכת, מפני שהאלונקות תפסו יותר מדי מקום. שוטרים צבאיים חמושים בתת‑מקלעים ניסו להדוף את המוני הפצועים והמִתחלים שניסו להסתער על כל מטוס שעמד להמריא מהמסלולים מכוסי הקרח בשדות התעופה בגומרק ובפִּיטוֹמנִיק. אפילו השגת מקום במטוס לא הבטיחה הישארות בחיים. מטוסי יונקרס 52 ופוֹקה‑ווּלף 200 קונדור התקשו להשיג רום לפני הגיעם לקו המתחם, ומעבר לו פעלו נגדם סוללות נ"מ סובייטיות. החיילים ראו אחדים מהם מתרסקים בכדורי אש, וידעו שהם היו מלאים בפצועים.

בראש השנה 1943 עלה גל חדש של תקוות חסרות שחר, כשהיטלר הבטיח במסר שלו כי "אני וכל הוורמאכט הגרמני נעשה כל מה שביכולתנו כדי להושיע את מגיני סטלינגרד, ועמידתכם האיתנה תהיה לחלק המפואר שבמעללי ההיסטוריה של צבאות גרמניה." מתוך כבוד לסבלותיה של הארמיה השישית, היטלר אסר על שתיית שמפניה וברנדי במפקדת הפיהרר.

אזרחי גרמניה עדיין לא שמעו שהארמיה השישית כותרה, והמפקדים במקום איימו על השולחים מכתבים הביתה בעונשים חמורים אם יחשפו עובדה זו. ובכל זאת, אחד מהם שלח למשפחתו ציור לכבוד ראש השנה, ובשוליו כתב באותיות זעירות, בצרפתית: "אנחנו מכותרים כבר עשרים יום. מה נורא לשבת כאן, במלכודת הזאת. אומרים לנו, 'החזיקו מעמד, החזיקו מעמד!' אבל אנחנו מקבלים 200 גרם לחם ביום וקצת מרק מבשר סוס. אין לנו כמעט מלח. כינים מענות אותנו ואין שום אפשרות בכלל להיפטר מהן. חשוך בבונקרים, והטמפרטורה בחוץ היא מינוס עשרים או שלושים." אבל המכתב לא הגיע לתעודתו, מפני שהוכנס לשק דואר שדה באחד ממטוסי התובלה שהופלו. אגף המודיעין של חזית הדון נעזר בקומוניסטים גרמנים ובעריקים למיון כל הדואר שנפל לידיו. חייל אחר כתב בציניות: "ביום הראשון של החגים אכלנו אווז עם אורז לארוחת ערב, וביום השני, אווז עם אפונים. אנחנו אוכלים אווזים כבר המון זמן, רק שלאווזים שלנו יש ארבע רגליים ופרסות על הטלפיים."

 

סטלין התרעם על כל יום של עיכוב בפתיחת מבצע קוֹלצוֹ ("טבעת"), מכת החסד שתונחת על הארמיה השישית. לרשות מפקדו, רוקוסובסקי, יעמדו 47 דיביזיות, בסיוע 300 מטוסים. ב‑8 בינואר שלחה מפקדת חזית הדון שני שליחים בחסות הדגל הלבן להציע לפאולוס תנאי כניעה. אבל השניים שולחו לחזור כלעומת שבאו, עם המסמך שהביאו, קרוב לוודאי לפי פקודתו של ראש המטה גנרל‑לויטננט שמידט.

כעבור יומיים, עם אור ראשון, נפתח מבצע קולצו בהרעשה ארטילרית כבדה ובצרחת רקטות קטיושה. קציני הצבא האדום דיברו עכשיו בגאווה על ריכוזי התותחים כ"אלי המלחמה" שלהם. ההתקפה העיקרית כוּונה נגד "חוטם מָרִינוֹבקָה", בליטה בדרום‑מערב הקסל. החיילים הגרמנים, עטופי הסמרטוטים כמו היו דחלילים, התקשו לתחוב את אצבעותיהם הנפוחות מכוויות קור לשמורות ההדק. הנוף הלבן, עם תלוליות קטנות של שלג שציינו גופות שלא נקברו, היה זרוע במכתשי פגזים שחורים ששוליהם מוכתמים בצהוב מהקוֹרדִיט, חומר ההדף ששיגר אותם. בגזרה הדרומית נשברו שרידיה של דיביזיה רומנית ונסו על נפשם, תוך שהשאירו מאחור פרצה ברוחב קילומטר בקו ההגנה. הארמיה השישים וארבע שלחה לשם מיד חטיבה של טנקי T‑34 שריסקו בזחליליהם את קרום השלג הקפוא.

הדיביזיות הגרמניות בדרום‑מערב הכיס, משנאלצו לסגת, לא הצליחו לבסס קו הגנה חדש מפני שהאדמה הייתה קשה מכדי לחפור בה חפירות. התחמושת שנותרה להן הייתה מעטה, והיה על החיילים לחכות עד שתוקפיהם הסובייטים הגיעו כמעט לטווח אפס לפני שפתחו באש. הכומר של דיביזיה 305 תיאר את ההתקפה הסובייטית חסרת המעצורים, "רמיסת הפצועים בטנקים, ירי בלי רחמים בפצועים ובשבויים."

בשדה התעופה פִּיטוֹמנִיק שררה אנדרלמוסיה מתמדת של מטוסים מרוסקים ומפויחים וערימות של גופות קפואות ליד אוהלי בית החולים. כמעט לא נותר דלק לפינוי הפצועים הנותרים לבתי חולים שדה. אחדים נגררו במזחלות, עד שחבריהם חדלו ממאמציהם באפיסת כוחות. קשה להשיג בדמיון את תחושת האומללות. חיילים נדכאי רוח ומוכי הלם קרב ניסו לברוח בהמוניהם לאחור, אל העיר ההרוסה, והמשטרה הצבאית התקשתה לשמור על המשמעת. אבל רוב האנשים המשיכו להילחם, ובמקרים רבים הצטרפו אליהם היווים רוסים, שידעו היטב מה הגורל הצפוי להם בתום הקרב.

ב‑16 בינואר ננטש שדה פיטומניק, ואחרוני המסרשמיטים שחנו בו הסתלקו בפקודתו של ריכטהופן. שדה התעופה השני והקטן יותר, גוּמָרק, לא היה מסוגל לקלוט מטוסי תובלה, וממילא היה חשוף עתה לאש ארטילרית בכינון ישיר. הלופטוואפה ניסה להצניח אספקה, אבל חלק הארי נסחף ברוח ונחת מאחורי קווי הסובייטים. גדוד גרמני שלם מדיביזיית החי"ר 295 נכנע באותו יום. כמה מפקדי גדודים לא יכלו עוד לשאת את סבלות אנשיהם. הם צלעו על רגליים אכולות כפור, שפתיהם סדוקות, ומפניהם המזוקנות ניבט מראה השעווה הצהובה של חיים בהסתלקותם. עורבים חגו ממעל ונחתו כדי לנקר את עיני המתים והנוטים למות.
הצבא האדום לא ידע רחמים, בייחוד אחרי שנתגלו לעיניו תגליות מזוויעות. "בשחרור הכפר הקטן נוֹבוֹ‑מַקסִימוֹבסקִי," דיווח הנקוו"ד של חזית הדון,xxi "מצאו חיילינו בשני בניינים שחלונותיהם ודלתותיהם נסגרו בלבֵנים 76 שבויים סובייטים, שישים מהם מתו מרעב, חלק מהגופות נרקבו. השבויים הנותרים חיים רק למחצה, ורובם אינם יכולים לעמוד על רגליהם מפני שהם הורעבו כל‑כך. מתברר שהשבויים האלה נמצאו כחודשיים באותם בניינים.

הגרמנים הרעיבו אותם למוות. לפעמים זרקו אליהם חתיכות בשר סוס רקוב ונתנו להם מים מלוחים לשתייה." הקצין הממונה על המחנה, שנקרא דוּלָאג 205, הצהיר לאחר מכן בחקירתו על‑ידי סמר"ש כי "פיקוד הארמיה השישית הגרמנית, בדמותו של גנרל‑לויטננט שמידט, הפסיק לחלוטין לספק למחנה מזון בתחילת דצמבר 1942, [ובעקבות זאת] החל מוות המוני מרעב." החיילים הסובייטים לא חסו על הפצועים הגרמנים, במיוחד אחרי שמצאו את אחרוני השבויים הסובייטים שנותרו בחיים למרות הרעבתם במחנה אחר בגומרק. למרבה הטרגדיה, מציליהם המיתו אותם שלא בכוונה, משום שנתנו להם יותר מדי אוכל.

ב‑22 בינואר קיבלה מפקדת הארמיה השישית שדר מהיטלר. "כניעה אינה באה בחשבון. החיילים יילחמו עד הסוף. אם אפשר, יש להחזיק במצודה מוקטנת, שתאויש בחיילים שעדיין כשירים לקרב. גבורת המצודה ועמידתה העיקשת יספקו את ההזדמנות ליצירת חזית חדשה וליציאה להתקפות‑נגד. הארמיה השישית ממלאת כך את משימתה ההיסטורית, תרומה לגדול בפרקי ההיסטוריה הגרמנית." בסטלינגרד גופא, שם גררו האנשים את עצמם על ארבע "כמו חיות פרא",xxv התנאים במרתפים היו אפילו גרועים יותר, עם פצועים וחולים שמספרם הגיע אולי עד 40,000 מבין הנותרים בחיים מהארמיה השישית. אצבעות ידיים ורגליים של אנשים שסבלו מכוויות כפור חמורות נשרו לעתים קרובות עם החלפת התחבושות. לאיש לא היה כוח לסלק את גוויות המתים. כינים אפורות נראו יורדות מעליהן בחיפוש אחר בשר חי.

ב‑26 בינואר פוצל מה שנותר מהארמיה השישית לשניים, כשהגיעה הארמיה העשרים ואחת אל הקו שבו החזיקה דיביזיית הגווארדיה 13 של רודימצב מצפון למָמָאיֵיב קוּרגָן. פאולוס עצמו, שסבל גם הוא מדיזנטריה, לקה בהתמוטטות עצבים במרתפי חנות הכולבו אוּנִיבֶרמָג בכיכר האדומה. הפיקוד עבר לידי שמידט. אחדים מהגנרלים ומשאר הקצינים הבכירים שלו העדיפו התאבדות בירייה על השפלת הכניעה. אחרים בחרו ב"התאבדות חיילים": הם הזדקפו בשוחותיהם והמתינו לפגיעתם של כדורי האויב.

היטלר הכריז על העלאתו של פאולוס לדרגת גנרל‑פלדמרשל. פאולוס ידע שהמסר שמאחורי הקידום הוא הוראה להתאבד, אבל עד אז התנדפה כליל הערצתו את היטלר, והוא לא היה מוכן לתת לו את הסיפוק הזה. ב‑31 בינואר נכנסו חיילי הצבא האדום לבניין אוניברמג. "פאולוס איבד לגמרי את עשתונותיו," כתב סגן זכרי רייזמן, קצין יהודי סובייטי ששימש כמתורגמן. "שפתיו רטטו. הוא אמר לגנרל שמידט שיש כאן מהומה גדולה מדי, שיש יותר מדי אנשים בחדר." רייזמן ליווה 151 קצינים וחיילים גרמנים אל מפקדת הדיביזיה שלו. היה עליו למנוע בעד חיילי הצבא האדום מלהשפיל אותם בדרכם. "הרי לכם צחוק הגורל," הכריז אל"ם גרמני, בכוונה שקולו יישמע. "יהודי דואג שלא יאונה לנו רע." פאולוס ושמידט נלקחו למפקדת הארמיה השישים וארבע של גנרל שוּמילוֹב, שם הוסרטה כניעתם. העווית העצבנית בפניו של פאולוס נראית היטב בסרט.

היטלר שמע בשתיקה את הידיעה על הכניעה. מסופר שהוא רק בהה בקערת מרק הירקות שלו. אבל למחרת היום התפרץ בזעם על פאולוס שנמנע מלירות בעצמו. ב‑2 בפברואר נכנע גם גנרל שטרֶקֶר, שפיקד על שרידיו הדלים של קורפוס XI בחורבות סטלינגרד הצפונית. הצבא האדום מצא את עצמו מטפל ב‑91,000 שבויים, הרבה יותר מכפי שציפה. מחמת חוסר מוכנות, בעיקר, הם לא קיבלו מזון או עזרה רפואית במשך זמן‑מה. כמעט מחציתם מתו לפני בוא האביב.

האבידות הסובייטיות במערכת סטלינגרד כולה הסתכמו ב‑1.1 מיליון, מהם כמעט חצי מיליון הרוגים. גם הצבא הגרמני ובעלי‑בריתו איבדו יותר מחצי מיליון הרוגים ושבויים. במוסקבה צלצלו פעמוני הקרמלין לאות ניצחון. סטלין הוצג כאדריכל הגדול של הניצחון ההיסטורי. תהילתה של ברית המועצות המריאה שחקים ברחבי העולם, ומתנדבים נהרו לתנועות המחתרת שבהנהגה קומוניסטית ברחבי אירופה הכבושה. בגרמניה נצטוו תחנות הרדיו לנגן מוזיקה עגומה. אחרי שסירב בתוקף להודות כי הארמיה השישית הייתה מכותרת מאז נובמבר, ניסה עתה גבלס להעמיד פנים כאילו כל אנשיה נספו, עד האחרון, בעמידת הגבורה שלהם: "הם מתו למען תחיה גרמניה." אבל ניסיונותיו ליצור מיתוס של גבורה פעלו כבומרנג. בגרמניה נפוצה במהירות, בעיקר באמצעות המאזינים בסתר לבי‑בי‑סי, הידיעה שמוסקבה הכריזה על שביית 91,000 איש. הלם התבוסה פגע קשות בגרמניה. רק הנאצים הקנאים האמינו עדיין בניצחון במלחמה.

OKW הודאג מ"סערת הרוחות הגדולה שהתחוללה בציבור הגרמני" אחרי כניעת הארמיה השישית בסטלינגרד, והפיץ התראה חמורה לקצינים שלא להחמיר את המצב על‑ידי מתיחת ביקורת על ההנהגה הצבאית או הפוליטית ב"תיאורים עובדתיים‑כביכול" של הלחימה. הניסיונות להחדיר בזרועות הצבא "חזון נציונל‑סוציאליסטי" הוגברו, אבל השלטונות קיבלו דיווחים על כך שקצינים מבוגרים, שעוד זכרו את "ימי החייל האל‑פוליטי" של הרייכסוור, לא גילו התלהבות לאינדוקטרינציה של אנשיהם. קצינים מסורים לרעיון ואנשי ס"ס התאוננו שהצבא האדום אפקטיבי בהרבה בהטפותיו האידיאולוגיות.

ב‑18 בפברואר השמיע גבלס את הסיסמה "מלחמה טוטאלית - מלחמה קצרה!" בעצרת המונית בספורטפָּלָסט של ברלין. האווירה הייתה מחשמלת. מעל הדוכן צרח גבלס: "האם אתם רוצים במלחמה טוטאלית?" הקהל קפץ על רגליו והשיב בחיוב בקול ענות. אפילו עיתונאי אנטי‑נאצי שסיקר את האירוע התוודה אחר‑כך שגם הוא קפץ על רגליו בהתלהבות, ורק בקושי בלם את עצמו מלשאוג "יא!" יחד עם ההמון. לאחר מכן אמר לחבריו שאילו צרח גבלס, "האם אתם רוצים למות כולכם?" הקהל היה מביע את הסכמתו המשולהבת. המשטר הנאצי עשה את כל תושבי הארץ שותפים לדבר עבירה, מרצון ושלא מרצון, בפשעיו שלו ובאי‑שפיותו שלו.

המאמר מבוסס על ספרו של אנוטוני ביוור ״מלחמת העולם השנייה״ הרואה אור בהוצאת ידיעות ספרים. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אנטוני ביוור .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על סטלינגרד

01
צב מעבדה

הטקסט מניח שהקורא בקיא בכל המושגים ומי שייך לאיזה צד, מה שכנראה נכון למי שרוכש את הספר, אבל לא בהכרח נכון באתר כמו זה.

בנוסף, הטקסט ארוך ובכמה מאות המילים הראשונות (500?-700?) לא הצלחתי לעקוב אחרי קו חשיבה ברור שיוביל אותי לאנשהו. קצת אחר כך הרמתי ידיים.

חבל, כי רוב הטקסטים באתר ממש טובים.

04
אבי סער

להבנתי, התמונה הראשונה בטקסט (מצוין, מעניין ומרחיב!) זה הנה של חיילים רוסים ולא גרמנים. ניתן לראות את אחד מהחיילים חובש את כובע הפרווה שמזוהה עם החיילים הרוסים. בנוסף, ניתן לזהות כי מספר חיילים אוחזים בנשק מסוג פפ"ש 41, הנשק השייך ללוחמי החי"ר של הצבא הרוסי (עם מחסנית התוף הנושאת 71 כדורים).