עבודה בעיניים

כלכלנים מאמינים בתעסוקה מלאה. האמריקנים חושבים שהעבודה מחזקת את האופי, אבל נראה שהעבודה פשוט לא עובדת יותר. האם סופה קרב?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כאן באמריקה, העבודה היא כל חיינו. במשך מאות שנים – החל מ-1650, נאמר – האמנו שהיא מקנה לנו תכונות אופי חיוביות כמו דיוק, יוזמה, כנות, משמעת עצמית ועוד. האמנו גם ששוק העבודה, שאליו אנו פונים כדי למצוא פרנסה, הוא יעיל למדי בהקצאת הזדמנויות והכנסה. והאמנו שגם אם העבודה שלנו מחורבנת, היא מעניקה משמעות, תכלית ומבנה לחיי היומיום – או לכל הפחות מוציאה אותנו מהמיטה, משלמת את החשבונות, מחדירה בנו תחושת אחריות ומונעת מאיתנו לבזבז את כל היום מול הטלוויזיה.

האמונות האלה אינן מתקבלות עוד על הדעת. למעשה, הן נעשו מגוחכות מפני שאין מספיק עבודה לכולם, והעבודה שכן זמינה לנו אינה משלמת את החשבונות – אלא, כמובן, אם התחלתם לעבוד כסוחרי סמים או כבנקאים בוול סטריט, כלומר כגנגסטרים.

אין מספיק עבודה לכולם, והעבודה שכן זמינה לנו אינה משלמת את החשבונות – אלא, כמובן, אם התחלתם לעבוד כסוחרי סמים או כבנקאים בוול סטריט, כלומר כגנגסטרים

בימינו, נציגי שמאל וימין גם יחד – מהכלכלן דין בייקר (Baker) ועד איש מדעי החברה ארתור ברוקס (Brooks), מברני סנדרס ועד דונלד טראמפ – מציעים פתרון אחד למשבר הזה בשוק העבודה: הם קוראים ל"תעסוקה מלאה" (מצב שבו כמעט כל המסוגלים ורוצים לעבוד, מוצאים תעסוקה), כאילו כל עבודה היא דבר טוב מיסודו, ובכלל לא משנה כמה היא מסוכנת, תובענית או מבזה. אבל "תעסוקה מלאה" אינה הדרך להשיב לנו את אמוננו בערכה של עבודה קשה, או בציות לכללים, או בכל דבר אחר שנשמע טוב על הנייר. שיעורי האבטלה הרשמיים בארצות הברית כבר ירדו מתחת לשישה אחוזים, וזה די קרוב ל"תעסוקה מלאה" לפי ההגדרה שכלכלנים נהגו להשתמש בה בעבר, אבל שיעורי האי-שוויון בהכנסות לא השתנו כלל. עבודות מחורבנות לכולם אינן הפתרון לבעיות החברתיות הניצבות בפנינו כעת.

פועל בניין, גבר בעבודה

גבר בעבודה באתר בנייה. תצלום: aotaro

ואם אתם לא מאמינים לי, הביטו בנתונים. רבע מהבוגרים המועסקים בארצות הברית מקבלים שכר נמוך יותר מהשכר הנדרש כדי לעלות מעל לקו העוני הרשמי – וחמישית מהילדים האמריקנים חיים בעוני. קרוב לחצי מהבוגרים המועסקים במדינה זכאים לתלושי מזון, אבל רובם לא מממשים את זכותם זו. שוק העבודה קרס יחד עם רוב השוקים האחרים.

מה בדיוק הטעם במשכורת שאינה מפרנסת אתכם? כהוכחה שיש לכם מוסר עבודה?

המשרות שנעלמו במהלך המשבר הכלכלי הגדול כבר לא יחזרו, וזה כלל אינו תלוי בשיעורי האבטלה – "הרווח הנקי" במשרות מאז שנת 2000 עדיין עומד על אפס. ואם הן כן יחזרו מהמתים, הן יהיו משרות-זומבי, עבודות ארעיות במשרה חלקית, או בשכר מינימום, שבהן הבוסים משנים לכם את לוח המשמרות משבוע לשבוע: ברוכים הבאים לוולמארט – אצלנו תלושי מזון נחשבים להטבות.

ואל תאמרו לי שהעלאת שכר המינימום לחמישה עשר דולר לשעה פותרת את הבעיה. אי אפשר לפקפק בחשיבות המוסרית של הצעד הזה, אבל גם בחמישה עשר דולר לשעה תידרשו לעבוד 29 שעות בשבוע כדי לעלות מעל לקו העוני. שכר המינימום הפדרלי הנוכחי הוא 7.25 דולר לשעה. בשבוע עבודה של 40 שעות, אתם צריכים להרוויח 10 דולר לשעה רק כדי להגיע לקו העוני. מה בדיוק הטעם במשכורת שאינה מפרנסת אתכם? כהוכחה שיש לכם מוסר עבודה?

איך מתפרנסים בלי עבודה – האם אפשר לקבל הכנסה בלי לעבוד תמורתה? האם זה אפשרי, ויתרה מזאת, האם זה מוסרי?

אבל רגע אחד, האם הדילמה הנוכחית אינה רק שלב חולף במחזור העסקים? מה לגבי שוק העבודה של העתיד? האם דבריהם של נביאי הזעם, המלתוסיאנים הארורים האלה, לא הופרכו על-ידי העלייה בפריון, על-ידי תחומי היזמות החדשים, על-ידי ההזדמנויות הכלכליות החדשות? האמת היא שכן – עד עכשיו, עד ימינו. המגמות שנמדדו בחמישים השנה האחרונות, והתחזיות הסבירות לחמישים השנה הבאות, מעוגנות היטב בנתונים אמפיריים ואי אפשר לפטור אותן בביטול כהשערות מדעיות קודרות או כהבלים אידיאולוגיים. הן מזכירות את הנתונים לגבי שינוי האקלים – אתם מוזמנים להתכחש להן, רק קחו בחשבון שאתם תצאו מטומטמים.

לדוגמה, כלכלנים מאוקספורד שחוקרים מגמות בתעסוקה, אומרים לנו שקרוב למחצית מהמשרות הקיימות, ובהן אלה שכוללות "משימות קוגניטיביות בלתי שגרתיות" – כמו, למשל, "חשיבה" – נמצאות בסיכון גבוה להיכחד תוך עשרים שנה בגלל תהליכי מִחְשׂוּב. כלכלנים אלה מרחיבים, למעשה, את המסקנות שהציגו צמד כלכלנים מ-MIT בספר Race Against the Machine (משנת 2011). בה בעת, כל הטיפוסים האלה מעמק הסיליקון שנותנים הרצאות TED, התחילו לדבר על "עודף בבני אדם", כתוצאה מאותו תהליך בדיוק – אוטומציה ממוחשבת בייצור. Rise of the Robots (משנת 2016), ספר חדש המצטט את אותם מקורות, משתייך לסוגת מדעי החברה, לא לסוגת המדע הבדיוני.

אם כך, המיתון הזה שלנו – אל תשלו את עצמכם, הוא לא נגמר – הוא משבר מוסרי וקטסטרופה כלכלית גם יחד. אולי אפילו אפשר לומר שזהו מבוי סתום רוחני, מכיוון שהוא מאלץ אותנו לשאול אילו פיגומים חברתיים, מלבד עבודה, יעזרו לנו לפתח אופי – או אם "אופי" הוא בעצמו דבר שיש לשאוף אליו. אך מאותה סיבה בדיוק מדובר גם בהזדמנות אינטלקטואלית: המצב הקיים מחייב אותנו לדמיין עולם שבו העבודה כבר אינה המכשיר שמעצב את אופיינו, קובע את גובה הכנסתנו או מושל בחיי היומיום שלנו.

בקיצור: המשבר הקיים מעודד אותנו לומר: די כבר. עבודה בתחת שלי.

אין ספק שהמשבר מאלץ אותנו לשאול: מה יבוא אחרי העבודה? מה נעשה בלי העבודה כמסגרת משמעתית חיצונית המארגנת את חיינו – כציווי חברתי שמקים אותנו בבוקר, מוציא אותנו אל המפעל, המשרד, החנות, המחסן, המסעדה או כל עבודה אחרת, ודואג שנמשיך לחזור לעבודתנו שוב ושוב ואין זה משנה עד כמה אנחנו שונאים אותה? מה נעשה אם לא תהיה לנו עבודה כמקור פרנסה?

ואיך ייראו החברה והתרבות אם לא נצטרך "להרוויח" פרנסה – אם פנאי לא יהיה דבר שאנו בוחרים בו, אלא מנת חלקנו? האם נבלה בבית הקפה השכונתי מול המחשב? או שמא נתנדב ללמד ילדים במקומות מפותחים פחות, כמו מיסיסיפי? ואולי נעשן מריחואנה ונצפה בתוכניות ריאליטי כל היום?

גבר דוחף עגלת תינוק

גבר, טלפון ועגלת תינוק. תצלום: Matthew G

אין מדובר בניסוי מחשבתי מתוחכם. אלה כבר הפכו לשאלות מעשיות, מכיוון שאין מספיק עבודות. לכן הגיע הזמן שנשאל שאלות מעשיות אפילו יותר. איך מתפרנסים בלי עבודה – האם אפשר לקבל הכנסה בלי לעבוד תמורתה? האם זה אפשרי, ויתרה מזאת, האם זה מוסרי? אם גידלו אתכם להאמין שעבודה מגדירה את ערכנו לחברה – ורוב האמריקנים גדלו כך – האם נרגיש כאילו אנחנו מרמים? כאילו אנחנו מקבלים דבר מה בלי לתת דבר בתמורה?

כבר יש לנו מספר תשובות ארעיות לשאלות האלה, הרי כולנו מקבלים  סוג של קצבאות מהממשלה. מבין כל הכנסות משק הבית, מקור ההכנסה בעל קצב הצמיחה המהיר ביותר מאז 1959 הוא "תשלומי העברה" מהממשלה. עד תחילת המאה העשרים ואחת, עשרים אחוז מכל הכנסות משקי הבית הגיעו ממקור זה – כלומר מתשלומי רווחה או קצבאות. בלי השלמת ההכנסה הזאת, מחצית מכל הבוגרים בעלי המשרות המלאות היו חיים מתחת לקו העוני, ומרבית האמריקנים העובדים היו נכללים בין הזכאים לתלושי מזון.

אבל אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את תשלומי ההעברה והקצבאות האלה מבחינה כלכלית או מוסרית? האם אנו מעודדים עצלנות בכך שאנו ממשיכים לחלק אותם ואף מגדילים אותם? או שמא אנחנו מעודדים דיון לגבי יסודות החיים הטובים?

תשלומי ההעברה, ועל אחת כמה וכמה הבונוסים בוול סטריט (אם כבר מדברים על לקבל דבר מה בלי לתת דבר בתמורה), לימדו אותנו איך להפריד בין הכנסה לייצור סחורה, אבל כעת, לנוכח קִצהּ הממשמש ובא של העבודה, עלינו לבחון מחדש את הלקח שנלמד. איך שלא נחשב את התקציב הפדרלי, ברור לגמרי שיש לנו אפשרות לדאוג לאחינו האזרחים. השאלה האמיתית אינה אם נדאג להם, אלא איך נדאג להם.

אני יודע מה אתם חושבים – אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו! אבל אנחנו דווקא כן יכולים, ובקלות. נעלה את הרף השרירותי לתשלומי ביטוח לאומי, שעומד כעת על 127 אלף דולר, ונעלה את מס החברוֹת. זה יהיה היפוך של מהפכת רייגן. שני הצעדים האלה פותרים את הבעיה הפיסקלית הכוזבת ויוצרים עודף כלכלי במקום הגירעון המוסרי שקיים כעת.

אתם תאמרו, מן הסתם – כמו כל הכלכלנים, מדין בייקר ועד גרג מנקיו (Mankiw), מכל אגפי השמאל והימין – שהעלאת מס החברות תפגע בהשקעות ולכן גם תפגע בקצב יצירת מקומות העבודה. או שהיא תבריח חברות לחו"ל, אל מקומות שבהם המסים נמוכים יותר.

אבל בפועל, העלאת מס החברות אינה יכולה ולא תוביל לתוצאות כאלה.

בואו נביט לאחור. חברות הן ישויות "רב-לאומיות" כבר זמן רב. בשנות השבעים והשמונים, לפני קיצוצי המס הידועים של רונלד רייגן, כשישים אחוז מהסחורות המיוצרות המיובאות לארצות הברית יוצרו מחוץ לגבולות המדינה על-ידי חברות אמריקניות. השיעור הזה עלה מאז, אבל לא בהרבה.

פועלים סינים אינם הבעיה – הבעיה היא הטיפשות חסרת התוחלת של החשבונאות התאגידית. זאת הסיבה שההחלטה במשפט העמותה Citizens United (משנת 2010), המחילה את תקנות חופש הביטוי על מקרים הקשורים למימון קמפיינים פוליטיים, היא מגוחכת. כסף אינו צורת ביטוי, לא יותר מאשר רעש, למשל. בית המשפט העליון ברא ישות חיה, אדם חדש, משרידי המשפט המקובל, ויצר עולם אמיתי מפחיד יותר מאשר מקבילותיו הקולנועיות, כמו, לדוגמה, פרנקנשטיין, בלייד ראנר, או הרובוטריקים.

אבל השורה התחתונה היא זאת: מרבית המשרות אינן נוצרות בזכות השקעה תאגידית פרטית ולכן העלאת מס החברות לא תשפיע על התעסוקה. כן, כן, שמעתם נכון. מאז שנות העשרים אנו עדים לצמיחה כלכלית אף על פי שסך כל ההשקעות הפרטיות ירד. מה זה אומר? זה אומר שלרווחים אין משמעות. הם אינם אלא דרך להודיע לבעלי המניות שלכם (ולמומחים להשתלטויות עוינות) ששווה להקדיש תשומת לב לחברה שלכם, שהיא עסק משגשג. אינכם זקוקים לרווחים כדי "להשקיע מחדש", או כדי לממן את הרחבת כוח העבודה של החברה שלכם, או את הגדלת התפוקה שלה, כפי שאפשר ללמוד בבירור מקורותיה של "אפל", ומקורותיהן של רוב החברות הגדולות האחרות בשנים האחרונות.

לכן, להחלטות שמקבלים מנכ"לים לגבי השקעות יש השפעה שולית בלבד על מצב התעסוקה. אין שום בעיה כלכלית בהגדלת המסים על הכנסותיהן של חברות כדי לממן מדינת רווחה, שעוזרת לנו לאהוב את הזולת ולדאוג לאחינו האזרחים. זאת אינה בעיה, אלא דבר אחר – זוהי סוגיה אינטלקטואלית, קושיה מוסרית.

כשאנו שמים את מבטחנו בעבודה קשה, אנו מייחלים להתחזקות האופי, אך בה בעת אנו מקווים, ואף מצפים, ששוק העבודה יקצה את ההכנסות באופן הוגן ורציונלי. ופה קבור הכלב, כי שני הדברים האלה כן הולכים יד ביד. עבודה מובילה לחיזוק האופי רק כשאנו מזהים קשר ברור ומוצדק בין מאמצינו בעבר, הכישורים שרכשנו והגמול בהווה. כשאני רואה שאין קשר פרופורציוני בין ההכנסה שלכם לערך האמיתי שאתם מפיקים, למוצרים בני-קיימא שכולם יכולים להשתמש בהם ולהעריך אותם (וב"בני-קיימא" איני מתכוון רק לדברים חומריים), אני מתחיל להטיל ספק בכך ש"אופי" הוא תוצאה של עבודה קשה.

נער, אמיש, עגלה וסוסים, שדה

נער מבני כת האמיש בעבודה בשדה. תצלום: דייב סמית

כשאני רואה, לדוגמה, שאתם מרוויחים מיליונים בהלבנת כספי קרטלים של סוחרי סמים (HSBC), או בהפצת ניירות ערך מפוקפקים למנהלי קרנות נאמנות (AIG, בר סטרנס, מורגן סטנלי, סיטיבנק), או בהיטפלות ללווים בעלי הכנסות נמוכות (Bank of America), או בקניית הצבעות בקונגרס (כל מי שציינתי לעיל) – עסקים כרגיל בוול סטריט – בזמן שאני בקושי גומר את החודש, אני מבין שההשתתפות שלי בשוק העבודה היא אירציונלית. אני יודע שלחזק את האופי שלי באמצעות עבודה הוא רעיון מטופש, כי הפשע משתלם. עדיף כבר שאהפוך להיות גנגסטר, כמוכם.

זאת הסיבה שמשבר כלכלי כמו זה שאנו שקועים בו הוא בעיה מוסרית, מבוי סתום רוחני – אך גם הזדמנות אינטלקטואלית. השקענו כל כך הרבה בחשיבותה החברתית, התרבותית והמוסרית של העבודה, שכאשר שוק העבודה כושל – והוא אכן כשל באופן מרהיב – איננו מסוגלים להסביר מה קרה, או למצוא אוסף של משמעויות חדשות עבור העבודה והשווקים.

וכשאני אומר "איננו", אני מתכוון פחות או יותר לכולנו, משמאל ומימין, כי כולם רוצים להחזיר את האמריקנים לעבודה, כך או אחרת – "תעסוקה מלאה" היא המטרה של פוליטיקאים מהימין וגם של כלכלנים מהשמאל. ההבדלים ביניהם נוגעים לאמצעים, לא למטרות, והמטרות האלה כוללות הישגים בלתי מוחשיים כמו חיזוק האופי.

כלומר, כולם נאחזים במעלותיה של העבודה דווקא כאשר היא על סף היעלמות. החתירה ל"תעסוקה מלאה" הפכה לשאיפה חוצת-מפלגות בה בשעה שהיא הופכת ליעד בלתי אפשרי ולא נחוץ. קצת כמו החתירה לשימור העבדות באמצע המאה התשע עשרה, או כמו החתירה לשימור ההפרדה הגזעית באמצע המאה העשרים.

למה?

כי בחברות שוק מודרניות העבודה היא כל חיינו – בלי קשר לשאלה אם היא עדיין עוזרת לנו לחזק את אופיינו ולהקצות הכנסות באופן רציונלי ובלי כל קשר לצורך בפרנסה. העבודה היא תווך המחשבה העיקרי שלנו באשר לחיים הטובים עוד מאז שאפלטון זיהה תכלית בקשר בין אומנות ומלאכה לבין אידאות. זוהי דרכנו לקרוא תיגר על המוות, על-ידי יצירת ותיקון דברים בני-קיימא, הדברים החשובים שאנו יודעים שיחזיקו מעמד גם אחרי הזמן שהוקצה לנו בין החיים, כי הם מלמדים אותנו, בעודנו מייצרים או מתקנים אותם, שהעולם שמעבר לעולמנו – זה שבא לפניו ואחריו – הוא בעל יסודות מציאות משלו.

חשבו על היקפו העצום של הרעיון הזה. העבודה שימשה כדרך להמחיש את ההבדלים בין זכרים לנקבות, לדוגמה על-ידי מיזוג המשמעויות של אבהות ו"מפרנס", ולאחרונה גם על-ידי הפרדתם. מאז המאה השבע עשרה, גבריות ונשיות הוגדרו – אך לא בהכרח הושגו – על-ידי מקומם בכלכלה מוסרית: גברים עובדים קיבלו שכר תמורת הערך שהפיקו בעבודתם, ונשים עובדות לא קיבלו כל תשלום תמורות ייצור המשפחה והטיפול בה. מובן שההגדרות האלה משתנות בעקבות שינויים במשמעות מושג ה"משפחה" ובעקבות שינויים עמוקים בשוק העבודה – כניסת נשים לשוק היא רק אחד מהם – ובגישתנו למיניות.

כשהעבודה נעלמת, המגדרים ששוק העבודה מייצר מיטשטשים. כשהעבודה מפסיקה להיות הכרחית לחברה, המשרות שהוגדרו בעבר כ"עבודת נשים" – חינוך, טיפול בחולים, הגשת שירות – הופכות מממד "שלישוני" של הכלכלה לתעשייה הבסיסית שלנו. לא זאת בלבד שעבודת האהבה, הטיפול זה בזה והדאגה לזולת – עבודה המועילה לחברה – נעשית אפשרית, אלא שהיא נעשית הכרחית לגמרי, ולא רק במסגרת המשפחתית, שופעת החיבה. לא, אני מתכוון לעולם הגדול שבחוץ.

בארצות הברית, העבודה שימשה גם כדרך לייצר "קפיטליזם גזעי", כפי שהיסטוריונים קוראים לו כעת, וזאת באמצעות עבדות, עבודת פושעים, חלוקת יבול ובהמשך שוקי עבודה מופרדים – במילים אחרות, "מערכת יוזמה חופשית" הבנויה על חורבות גופם של שחורים, מבנה כלכלי ששואב את כל כוחו ומרצו מגזענות. מעולם לא היה שוק עבודה חופשי בארצות הברית. כמו כל שוק אחר, הוא תמיד היה מגודר בגדר של אפליה חוקית ושיטתית כלפי שחורים. אפשר אפילו לומר שהשוק המגודר הזה יצר סטריאוטיפים לגבי עצלנותם של אפרו-אמריקנים – סטריאוטיפים שעדיין רווחים כיום – באמצעות הדרת עובדים שחורים מעבודות משתלמות וכליאתם בגטאות של ימי עבודה בני שמונה שעות.

ובכל זאת, ובכל זאת. אף על פי שהעבודה הייתה כרוכה לעתים קרובות בשעבוד, צייתנות והיררכיה (ראו לעיל), היא גם המקום שבו רבים מאיתנו, ואף רובנו, הביעו באופן עקבי את תשוקתם האנושית העמוקה ביותר, להיות חופשיים מסמכות או מחובה שנכפים עלינו מבחוץ, להתקיים בכוחות עצמנו. במשך מאות שנים הגדרנו את עצמנו לפי מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו מייצרים.

אבל כעת עלינו לדעת שההגדרה הזאת של עצמנו קשורה קשה בל יינתק לעיקרון הפרודוקטיביות – מכל אחד תתקבל תפוקה בהתאם יכולותיו, לכל אחד יינתן גמול בהתאם לערך הריאלי שהוא מייצר בעבודתו – ומחייבת אותנו להאמין בהנחה הנואלת שאנו שווים רק במידה ששוק העבודה אומר שאנו שווים. בשלב זה עלינו גם לדעת שהעיקרון הזה מתווה מסלול מוגדר מראש, המוביל לצמיחה אינסופית ולבן-לווייתה הנאמן, הרס הסביבה.

עד עכשיו, עיקרון הפרודוקטיביות תפקד כיסוד מציאות שבזכותו החלום האמריקני נראה אפשרי. "עבדו קשה, שחקו לפי הכללים, ותתקדמו", או "אתם מקבלים את מה שתמורתו שילמתם, בונים את עצמכם במו ידיכם, מקבלים בצדק את מה שהרווחתם ביושר" – פעם, דרשות והפצרות כגון אלה עזרו לנו למצוא את דרכנו בעולם. בכל אופן, הן לא נשמעו כמו רעיונות מופרכים. אבל המצב השתנה.

דטרויט, מפעלי רכב, מכוניות, פקארד

סופו של פס יצור למכוניות בדטריוט (מכוניות פקארד). עבודת צילום: ג'ורג' תומס

לכן הציות לעיקרון הפרודוקטיביות מאיים על בריאות הציבור ועל כוכב הלכת עצמו (טוב, זה בעצם אותו דבר). העיקרון הזה מחייב אותנו לדבר בלתי אפשרי, וכך נולד טירוף. הכלכלן אנגוס דיטון (Deaton), חתן פרס נובל, אמר משהו ברוח הזאת כשהסביר את שיעורי התמותה החריגים בקרב לבנים בחגורת התנ"ך: הוא טען שהם "איבדו את הנרטיב של חייהם", ובכך רמז למעשה שהם איבדו את אמונתם בחלום האמריקני. מבחינתם, מוסר העבודה הוא גזר דין מוות כיוון שאינם מסוגלים לקיים אותו בחייהם.

אם כך, קצהּ הקרב של העבודה מעלה את השאלות היסודיות ביותר באשר למשמעות הקיום האנושי. ראשית, אילו תכליות נוכל לבחור לעצמנו אם העבודה – הנחיצות הכלכלית – אינה מכלה את רוב שעות הערוּת שלנו ואת רוב המרץ היצירתי שלנו? אילו אפשרויות, שאינן ידועות עדיין, יתגלו אז בפנינו? כיצד ישתנה טבע האדם עצמו כאשר הפנאי – אותה פריבילגיה קדומה, אריסטוקרטית – יהפך לזכותו המולדת של כל אדם באשר הוא?

זיגמונד פרויד התעקש שאהבה ועבודה הם הרכיבים החיוניים לאדם בריא. מובן שהוא צדק. אבל האם תוכל האהבה לשרוד את קץ העבודה כבת-לווייתה החפֵצה בחיים הטובים? האם נוכל להרשות לאנשים לקבל דבר מה בלי לתת תמורתו דבר, ועדיין לראות בהם את אחינו ואחיותינו – חברים בקהילה אוהבת? האם אתם מצליחים לדמיין מצב שבו זה עתה פגשתם זר מושך במסיבה, או שאתם מחפשים מישהו, מי שלא יהיה, ברשת, אבל אינכם שואלים: "אז, מה אתה עושה בחיים?"

לא נמצא תשובות עד שלא נכיר בכך שהעבודה היא כל חיינו בהווה – אך לא תהיה כל חיינו בעתיד.

אם הגעת עד לכאן...
יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. לתמוך באלכסון

ג'יימס ליווינגסטון (Livingston) הוא מרצה להיסטוריה מאוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי. הוא חיבר ספרים רבים, והאחרון שבהם הוא No More Work: Why Full Employment is a Bad Idea (משנת 2016). הוא מתגורר בניו יורק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ערסל פסים. תצלום: סטיב גורטון, אימג'בנק/גטי ישראל

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס ליווינגסטון, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על עבודה בעיניים

01
ישעיהו דן

בואו נטיף לעולם בו לא חייבים לעבוד כדי להתפרנס. דהיינו, שמישהו אחר יגדל לנו את האוכל ויבנה לנו בתים בחינם.
להצדקת העניין בואו נדמגג משהו על הדמיון בין גנגסטרים לעובדים בוול-סטריט ולא נשכח לטעון שארבעים שעות עבודה בשבוע זה המון (הרבה הרבה פחות מכמה שעובדים בוול-סטריט או בסיליקון וואלי).
על הקשיים המעשיים או הבעיות המוסריות שבזה פשוט נדלג באלגנטיות.

    03
    אריאל ג.

    זה לא "מישהו אחר" אלא "משהו אחר".
    את גידול המזון ובניית הבתים מכונות יכולות לעשות. ולדעתי זה הרבה יותר פשוט מבחינה טכנולוגית מאשר מכונית אוטונומית.
    על הבעיות המוסריות הנוגעות לעבודה של רובוטים די פשוט לדלג.

04
צלו

ובעצם השאלה (הרעועה) נשארה בלי מענה -מה עושים במקום לעבוד? כלומר חוץ מ'לאהוב'.
הדבר היחיד שאפשר לקחת מכן זה תגמול אמיתי על עקרות בית
ואולי גם -לתגמל פעילות אינטלקטואלית יצרנית. למשל, בן ישיבה שכותב מאמר ומפרסם אותו.

05
תשובות

פרויקט ונוס עונה לשאלות כמו-
- עם מיכון רוב העבודות, מה אנשים יעשו?
- האם מעבר לחברה בה לא צריך לעבוד, לא תוביל להמוטטות ערכית של החברה?
- מה יתן לאנשים תמריץ בלי כסף?
- מה עם טבע האדם?
לכל אלו ועוד תמצאו תשובות כאן-
discovervenus.com/qna

    06
    אייל

    לצערנו רוב האנשים טרם מכירים את פרויקט ונוס ומה שיש לו להציע, ויש לו הרבה להציע. הרבה יותר ממה שהמערכת הקיימת מציעה לנו כיום. ממליץ לכל מי שקורא את זה ומעניין אותו לגלות אלטרנטיבות - לרוץ ולברר על כלכלה מבוססת משאבים.

08
נדב

מענין מאד. אבל לאור המתאם הברור בין עליית העידן הדיגיטלי לבין ההגדלה הקיצונית בקיטוב בהכנסות וב'חלוקת העוגה', אין שום סיבה רציונלית להניח שב"עידן החדש" והמופלא מישהו ידאג למובטלים הרעבים יותר מאשר דואגים כיום למי שאוכל מפחי הזבל; וכעת מדובר על כך שיהיו הרבה יותר אנשים כאלו. זו אולי הסיבה האמתית לנסיונות להרס הדמוקרטיה (גם אצלנו): דמוקרטיה היא משטר שבו עוני מחפיר אינו דבר שאמורים להשלים עם קיומו, אבל בדיקטטורה פוסט-הומנית אפשר יהיה "לפתור את הבעיה" די בקלות. לכן מוטב לנו לשקול היטב מה סוג העבודות 'מוכוונות-האדם' שלא היינו רוצים שיוחלפו בידי רובוטים דמויי-אדם (למשל: מחנכים, שוטרים, לוחמים, אחים סיעודיים, עו"סים). חפשו במרשתת: "מה בין רמיסת עובדי קבלן להחלפתנו ברובוטים?"

09
ד"ר דוד מילר

מעניין לראות את המקבילות של המערכת למה שפסיכיאטריה אנו קוראים .
המערכת, כמשהו מאוחד, כמו האישיות, מתפתחת לא בהרמוניה אלא כל דבר מהדברים שמאפיינים אותה מתפתח בחופשיות וללא קשר עם הדברים האחרים, שמרשים תיפקוד הרמוני. מין פסיכוזה אינפנטילית.
החברה גודלת, מתפתחת, עוברת שינויים, אך המימדים השונים של המערכת לא עוקבים אחרי ההתפתחות הזאת וכך יש חברה בת 100 שמטופלת ע"י מערכת בת 40.
התפתחות החברה כפי שרואים אותה כיום מכריחה התפתחות מקבילה של המערכת. ז"א : אין עבודה (כי מכונות עושות ואת) ? אז אין חשבונות לשלם (= לראות מחדש את הסיפור של חשבונות, שמתאים למערכת שכבר לא אוטנטית).
כל האלמנטים שבונים את המערכת צריכים לעבור את אותם השינויים שהמערכת עוברת כדי לשמור על הגיון של חיים.