עצוב וטוב לו

עצבות משווה לנו מראה אצילי, אלגנטי ובוגר. הפשטות העגמומית הזו חוצה תרבויות. זה די מוזר, כשחושבים על זה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

לאחרונה האזנתי לאלבום Hearts and Bones של פול סיימון בפעם הראשונה מזה שנים רבות – ליתר דיוק, זו הייתה הפעם הראשונה שאני מאזין לו מאז שהייתי נער. קניתי אותו כשהוא יצא ב-1983, והקשבתי לו שוב ושוב. אבל בהאזנה מחודשת, ובייחוד בהאזנה לשיר הנושא, חלפה במוחי שאלה: איך השפיע עלי האלבום אז? איזו משמעות הייתה לו עבורי, ומדוע היה משמעותי כל כך?
ובכן: שיר הנושא הוא מבט רצוץ ונפלא במערכת יחסים הנמצאת בסופה, שילוב של תמונות נוסטלגיות מזמנים יפים יותר ותחושה כללית של עייפות וכאב בעקבות פרידה קתרטית. אני שואל את עצמי אם ייתכן שכנער בתול וחסר ניסיון בכל הנוגע לרגשות אלה, חשבתי שכך אני רוצה להרגיש. רציתי אושר, אבל מהזן הרטרוספקטיבי (כיוון שכך הוא גמור ונקי ובטוח); רציתי את המלנכוליה כי היא נראתה כל כך בוגרת ומתוחכמת ואלגנטית. רציתי, כפי שאומרת הבדיחה הישנה, לדלג על הנישואים ולהגיע ישר לגירושים. ככלות הכול – ומובן שאיני הראשון שאומר זאת – יש בעצבות מין אושר מורכב.

ייתכן שגיוון רגשי עדיף על מונוטוניות, גם אם זו מונוטוניות מאושרת. אבל זה לא כל הסיפור. אנחנו מייחסים לעצבות ערך רב, ולידה האושר נראה מעט תמים

אך האם זה נכון? הרי לבטח אנשים רוצים להיות מאושרים. פילוסופיות שלמות (אני מדבר אלייך, תועלתנות) מתבססות על ההנחה שיותר אושר הוא תמיד דבר טוב. ישנו "מדד אושר גלובלי", שמודד כמה אנשים מאושרים (דנמרק בראש הטבלה). בבהוטן אף יש ועדה לאושר לאומי גולמי, שבסמכותה לבקר את מדיניות הממשלה ולהקצות משאבים.

מדי פעם בפעם טוב להיות מאושר, זה ברור. אך האמת המוזרה היא שאנחנו לא רוצים להיות מאושרים כל הזמן. לו זה היה המצב, היו בעולם יותר אנשים מאושרים – הרי במערב העשיר לא חסרים לנו כלים ואמצעים לספק את תשוקותינו. לפעמים יש לנו סיבה טובה להיות עצובים, ולפעמים אנחנו עצובים כי – במודע או לא במודע – זה מה שאנחנו רוצים. ייתכן שגיוון רגשי עדיף על מונוטוניות, גם אם זו מונוטוניות מאושרת. אבל זה לא כל הסיפור, אני חושב. אנחנו מייחסים לעצבות ערך רב, ולידה האושר נראה מעט תמים.

העצבות מעוררת באמנים דגולים השראה שהם לא היו מקבלים מאכילת גלידה בתחתונים. במאמרו, Atrabilious Reflections upon Melancholy, משבח הרטלי קולרידג' (בנו של סמואל טיילור) את המלנכוליה וקובע שהיא מצב נפשי מעודן יותר מאושר. "המלנכוליה לא יכולה להתקיים בנפש שלא הושפלה – אין לה שום קיום בחיה." הוא הוסיף:

המלנכוליה היא המוזה היחידה. היא תאליה ומלפומנה. היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים – ויותר מכול אלה שגאונותם היא הקומדיה. אפשר לחלק אנשים (ובכך אני מתכוון לאלה שאינם חיות) לשלושה סוגים, לפי סוג המלנכוליה שאוחזת בהם. אלה שמעוניינים באינסופי, בניגוד לסופי; אלה שמעוניינים למצוא את האינסופי בתוך הסופי; ואלה שמעוניינים לבזות את הסופי על-ידי ההשוואה לאינסופי. הסוג הראשון כולל פילוסופים ואנשי דת; השני – משוררים, מאהבים, כובשים, קמצנים, סוחרי מניות וכולי; והשלישי כולל סטיריקנים, קומיקאים, בדחנים מכל הסוגים, שונאי-גברים ושונאי-נשים, אניני טעם וכל שאר אוהבי החיים הטובים.

המלנכוליה, טוען קולרידג', מכובדת יותר מהאושר. אני מניח שכך מרגישים רוב האנשים – שהאושר, ביסודו, הוא מעין הנאה אידיוטית, שפתם של נבובי המוח, בלון שממתין לסיכה שתבוא ותפוצץ אותו. העצב בוגר יותר מכיוון שהוא מעיד על התפכחות מאשליות. נדמה לנו שהוא כן יותר, אותנטי יותר. כשג'ורג' אליוט התכוננה לכתיבת "אדם בּיד", היא העתיקה למחברתה את הקטע הבא מתוך  Oliver Cromwell's letters and speeches מאת תומס קרלייל: "כמות העצב שבו, האין היא מעידה על כמות האהדה שבו, על כמות היכולות שעוד ירכוש, הניצחונות שעוד ישיג? עצבותנו היא השתקפות אצילותנו."

מכיוון שלעצבות יש גוונים של אצילות, היא עשויה להיראות יפה יותר מאושר. "Money", שירו של פיליפ לרקין, מסתיים כך:

אני שומע כסף שר. זה כמו להביט
מבעד לחלונות צרפתיים גבוהים מטה על עיירה קרתנית,
שכונות העוני, התעלה, הכנסיות מעוטרות ומוכות טירוף
בשמש בין ערביים. זהו עצב צרוף.

"זהו עצב צרוף " תהיה כותרת לא רעה למחקר על שירתו של לרקין בכללותה. מובן שאפשר להגיב לשיר גם כך: "רק רגע, פיל: אתה לא באמת מתכוון לומר 'זהו עצב צרוף.' אתה מתכוון לומר, 'אני חש עצב צרוף.' הרחוב, הכנסייה, העיירה כולה, כל אלה מסתדרים יפה מאוד ואינם אחראים לעגמומיות שמתעוררת בך כשאתה מביט מן החלונות הצרפתיים." תגובה כזו לא תפגום בהישגו של לרקין, מכיוון שזו אכן מטרתה של שירה: לכתוב לא על שכונות העוני, התעלה או הכנסייה, אלא על האלגנטיות שבמלנכוליה.

למה לכל הרוחות שהמלנכוליה תהיה אלגנטית – או מושכת בכל צורה שהיא? על פניו, היא בדיוק מסוג הדברים שהאבולוציה מסלקת מן הגזע, מטרה ראשית לברירה הטבעית. איזו נקבה תרצה להזדווג עם בן זוג אומלל כשהיא יכולה לקבל טיפוס חייכן ומאושר במקומו? כמובן שהניסוח הזה מגחיך את השאלה; כאילו שבאמת נעדיף את בובספוג מכנס מרובע על מוריסי. אבל למה? למה שנעדיף לבלות עם מוריסי על פני אדם שכולו חיוכים?

הדיכאון הוא צחנה מעופשת האופפת את המוח, אך עצבות אלגנטית היא כמו מניפת הטווס, הצבועה בכחול עמוק ובטורקיז עשיר

הדיכאון הוא צחנה מעופשת האופפת את המוח, אך עצבות אלגנטית היא כמו מניפת הטווס, הצבועה בכחול עמוק ובטורקיז עשיר. האם היא גם אוניברסלית? לשאלה הזו האנתרופולוגיה לא מספקת תשובה נחרצת, אך אין ספק שהעצבות מתגלה במגוון של תרבויות. העצבות היא מושאו של הביטוי היפני "מונו נו אווארה" (物の哀れ, מילולית: העצב היפה שבדברים). היא הפשטות העגמומית הטמונה במסורות המוזיקליות שיצאו מאפריקה והופיעו בעולם החדש כ"בלוז." זו תערובת הכוח, המרץ, הרחמים והמלנכוליה שקלוד לוי-שטראוס מצא בברזיל, ובאה לידי ביטוי בכותרת ספרו, Tristes Tropiques. זו התובנה של איניאס, גיבורו של ורגיליוס, הבוחן את החיים הקשים שעבר ואת הקשיים שעוד עתידים לבוא: sunt lacrimae rerum; "יש דמעות בכול" (את זה הוא אומר כהצהרה פרדוקסלית על יופיו של העולם).

היה זה צ'רלס דרווין, בספרו The Expression of the Emotions in Man and Animals, שאמר כי העצבות מתגלה באופן דומה בכל התרבויות. כשעוסקים במשהו נפוץ כל כך, קל להתפתות להסבר אבולוציוני. למרבה הצער, המחקר האנתרופולוגי והאבולוציוני בתחום זה התמקד כמעט אך ורק בדיכאון, וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. אני יכול לומר לכם, לצערי, ממקור ראשון, שההבדל בין עצבות אלגנטית לדיכאון דומה להבדל בין השתכרות נעימה לטיפוס. תיאוריות אבולוציוניות רבות ניסו להסביר את ערכו ההסתגלותי של הדיכאון, אך למיטב ידיעתי אף אחת לא טענה שהוא מהנה.

מובן שאפשר לערוך "ניתוח עלות-תועלת" של סוגי העצבות שאני מתאר פה. אפשר לטעון שעצבות מעידה על כך שלאדם יש הכוח, הפנאי והרגישות הנדרשים כדי להתמסר לה. זה מוביל למה שמדענים אבולוציוניים מכנים "עיקרון ההכבדה", שנוסח לראשונה על-ידי הביולוג האבולוציוני אמוץ זהבי ב-1975. העיקרון אומר שתכונות ראוותניות, כמו הקרניים האדירות של הצבי או זנבו של הטווס, יעילות מעצם יוקרתן, דווקא כי ברור שהן מכבידות על בעליהן. הן משדרות: אני כל כך חזק, הגנים שלי כל כך נחשקים, שאני מרשה לעצמי להסתובב עם החיסרון הבולט – ואגב, היפהפה – הזה על גופי.

עצבות, לפי גישה זו, היא מעין צורה מופרזת של צריכה. בהזעפת פנים אנו מפעילים יותר שרירים מאשר בחיוך, ואולי זה העניין: אנו מבזבזים משאב וכך מאותתים על יכולתנו לבזבז אותו. כל טיפש יכול לחיות באושר. נדרש כוח רב יותר כדי לחיות בעצב. אך הניתוח הזה משמיט את ההיבט החשוב ביותר של העצבות; לא עלותה, אלא יופייהּ. האושר חמוד, אך בזנים מסוימים של עצבות מתגלה יופי שהאושר לעולם לא יידע.

אדם רוברטס הוא מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת רויאל הולווי וסופר מדע בדיוני. ספרו האחרון הוא Twenty Trillion Leagues Under the Sea (2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדם רוברטס, Aeon .
§ מאמר | # אמנות
- דימוי שערמות צ'טרטון. מאת הנרי וואליס


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על עצוב וטוב לו

אני מעזה לומר שהמחבר אדם רוברטס אינו איש חכם במיוחד (והתנסחתי בעדינות). כנראה לא ברור לו שהמצב האנושי הקיומי הוא סיבה בהחלט מספקת לעצבות ולמנכוליה; עד כדי כך שהאושר והשמחה נדמים כצעיף שמסתיר את האמת העגומה. נדמה שעצב ודיכאון הם נחלתם של מי שמנגנון ההונאה העצמית לא די משוכלל אצלם בגלל כל מיני גורמים.

02
יהודית

אני חושבת שהכתבה נחרצת מדי יש במלנכוליה יופי מסוים וזה משוה אצילות חיצונית אך אדם עצוב יכול להיות גם אדם מושחת שהעצב גרם לו להירות אצילי... לעומת זאת השמחה יכולה להיות שטחית ובהחלט אדם שמח עלול להרגיש מה שציינו בכתבה אך שמחה יכולה לשוות מראה שלו ועילאי לכן אני לא מסכימה עם הכתבה
השמחה עולה על העצב במעלות רבות.

03
חיים כהן

לי דווקא נדמה שהוא נגע בנקודה מאוד מעניינת.
הוא הפריד בין עצבות לדיכאון.
אם הייתי אני, מתרגם את המאמר.
הייתי מחליף את המילה עצבות במרירות.
ואת המילה דיכאון בעצבות.
דווקא בחסידות שהיא מרפא לנפש, מוזכר פעמים רבות ההבדל בין עצבות למרירות. כאשר עצבות אסורה ומרירות מומלצת.

ישנה אימרה חסידית שכאשר אדם רוצה לדעת אם הוא במרירות או בעצבות, אז הסימן הוא שאחרי המרירות האדם מנסה לתקן את המעוות ומשקיע יותר זמן לתכליתו.
מנגד אחרי עצבות, האדם הולך לישון.

כך שאני לא מזלזל בכלל במאמר. אלא להיפך מגלה בו ניתוח מעמיק ואבחנה דקה.
רק שהוא (או בכלל עולם המדע) נמצאים בתחילת הדרך, ובחסידות כבר יש על זה ספרות אדירה.

04
יואב לוי

הרשו לי להציע הסבר פשוט למדי להתאהבות האנושות בעצבות: אחד היצרים הבסיסיים שלנו הוא הדחף להשתפר, לנוע קדימה כדי לא להישאר מאחור, להתעלות מעל לסביבה הקרובה. כמו יתר היצרים הבסיסיים, הוא מתיש, מציק, וכבר הוביל לקטסטרופות גלובליות. האדם פיתח דרך חביבה ופשוטה להשקיט "רעב" זה: (1)להידרדר בצורה יזומה לאחור, (2) לבסס את המיקום החדש ע"י ביטוי אומנותי (שירים, מאסות, עשיית צחוק מעצמו), ואז (3) "גאולה" מה-"שאול" היזום הזה וקצירת ההנאה והסיפוק מה-"הישג". תודו שזה הרבה יותר זמין ופחות מזיק מאשר, נניח, הקמת מפלגה נציונאל-סוציאליסטית.

ואגב, דיכאון זה בדיוק אותו דבר, כאשר האבולוציונר שלנו שוכח את שלב שלוש.

05
אסי

הרשי לי לסנגר על הגאון דלעייל: א. מי שעצם קיומו גורם לו למנלכוליה הרי שהוא מעיד על עצמו שה BASE LINE שלו הוא נגטיבי. לא כל האנשים בעלי BASE LINE נמוך ועגמומי. יש ניטרליים ויש אפילו גבוהים. ב. רמת האושר בד"כ נמצאת ביחס הפוך לרמת האינטילגנציה ומימדי העומק של האדם. ככל שאתה יותר טיפש אתה יותר מאושר. ב. ככל שאתה יותר דכאוני/מלנכולי אתה יותר יצירתי. אבל הפאנצ' ליין הוא זה: מי שלא יורד לתהומות, לא יודע ולא יכול לעלות לגבהים. ובמילים פשוטות יותר: ככל שאתה חווה ירידות כך תוכל לחוות ולהעריך את העליות.

הדכאון/העצבות הם כוח מניע ויוצר. האושר הוא גורם לסטגנציה. כשטוב לך אין לך מה שמניע/יניע אותך. טוב לך? אתה נשאר במקום. רע לך אבל במידה שמאפשרת תפקוד? אתה יצירתי. ואתה גם תוכל לחוות את הגבהים בצורה משמעותית יותר.

בא לך להיות תמיד במצב גבוה ולהימנע כמה שיותר מכאב בעולם הזה?
אתה אדם ככל האנשים, בסיסי ופשוט.
הקלישאה האמריקאית נכנסת פה היטב:
no pain no gain

אבל מעבר לכך יש במלנכוליה רובד רומנטי. יש בכך הושטת יד לחברה ובו בזמן היבדלות ממנה.
יש בה הצהרה שאתה אדם חושב ומהורהר ולא רודף כרגע את הנאות העולם.
לי אישית אין ספק שמקור המלנכוליה הוא אבולוציוני.
הוא בו זמנית בקשת עזרה וקשר עם החברה/הלהקה וגם בקשה לשמירת מרחק.
לא תמיד אפשר להסביר מה היתרון האבולוציוני בכך, אבל כבר עולות בי כמה וכמה השערות.
(נכונות או לא אני לא יודע).

אסור לשכוח גם שפער הדורות ודרך ההתנסחות שונה.
אני אישית מאמין שאלה הן מילותיו של גאון.
וכנראה שזר לא יבין זאת...

    08
    Archer

    אסי, תרשה לי לבקש ממך הסבר ברור יותר.

    האם אתה חושב שמדד לרמה קוגניטיבית גבוהה הינה תכלול רמת עצב גבוה?
    בכמה מילים: המאושר הוא הטיפש והעצוב הוא החכם?
    אולי הטיפש אינו יודע מהו אושר והוא מבלבל בינו לבין הנאה?
    או חשיבה פשטנית על בעיות בחיים הינה חכמה ולא טיפשות?

    מה עם הבחירה שלנו על מה להסתכל. אולי החכם מספיק טיפש בכדי לבחור להדגיש את הנקודה השחורה על הדף הלבן?

    אחרי כל השאלות האלו. האם היית מגדיר אותי כאדם טיפש ולא עמוק?
    על אף שאני אומר לך שאני אדם מאושר ביום יום שלי..?

    ושאלה אחרונה ( שאולי אינה רטורית).
    האם הכרת את ספריו של דייל קרנגי..?

09
ד"ר זהר ניימן

ממתי 'עצוב' ו'מלנכּוֹלי' טוב לחיילים בשורה הקדמית ולמדינתנו? אולי להביא ללוחמים דווקא ליצן – כשם שמביאים 'מַצחיקנים' לילדים מוכי מחלה מַמארת ושאר 'צרות'..?
ד"ר זהר ניימן, zoharnei@yahoo.com

10
מוטי פולגר

המלנכוליה חשובה ונחוצה. כל פעם שאנו עוצרים את הקצב והמרוץ כדי להתבונן להעמיק להתלבט, אנחנו מלווים בדכאון מסוים. אני מאמין שזה קורה באופן ביאולוגי.
השמחה היא יותר אקטיבית פעילה אנרגטית וסולדת משקט. הדכאון לא תמיד נעים אבל בלתי נמנע בדרך ליצור לפתור ללמוד ולהפנים.

11
מיכל שטאובר

שובה של הרומנטיזציה של המלנכוליה? אמונת ההבל שכדי להיות מאושר לא צריך משאבים נפשיים? לא חשבתי שאזכה לכך בחיי. המלנכוליה אלגנטית כמו ערמת גללי פרות מהבילה. חמים ונעים דווקא שם.

שתי הערות: רק עצבות מגדירה את האושר כפי שרק עוני מגדיר את העושר ורעב את השובע. אין הדבר קיים בהעדרו של האחר.
הערה שניה: מלנכוליה אינה בחירה, היאנ מצב פרללי כימי-נפשי שעלול להחמיר גם לדיכאון קליני, או להפוך לדיסתמיה כרונית. שניהם אגב, לא נעימים, מאוד לא נעימים. בגיל ההתבגרות, יש רומנטיזציה של המלנכוליה. קנוט המסון והרמן הסה דיברו מאוד אל ליבי כמתבגר. היטם, ספק אם אוכל לקרוא אותם שוב. רוברטס ודומים לו, נתקעו כנראה, אי שם בגיל ההתבגרות.