מי ירחם על ילדי הגן?

שיידעו לקרוא, שיהיו מוכנים לכיתה א', שלא יפגרו במירוץ. ואולי יש דרך אחרת?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אם תיכנסו כיום לגן ילדים אמריקני, סביר להניח שתמצאו את עצמכם מכותרים על-ידי מה שאנחנו, אנשי החינוך, מכנים "סביבה עתירת דפוס": כל משטח פנוי עמוס בטבלאות אלפבית, גרפים, כרטיסיות עם מילים, פוסטרים לימודיים, כללי הגן, לוחות שנה, לוחות זמנים וסיסמאות מעוררות השראה – מעטים בני הארבע שמסוגלים לפענח את כל אלה. אגב, המילה "לפענח" (decode), היא המילה העכשווית לתיאור הפעולה שהייתה ידועה בעבר בשם "קריאה".

הילדים מבלים זמן רב יותר עם ספרי ודפי עבודה, ועוסקים פחות במוזיקה ובאמנות. גן החובה הוא אכן כיתה א' החדשה

מרבית המבוגרים אינם זוכרים במדויק את שנות הגן שלהם, ולכן קשה לעתים להבין עד כמה השתנה הנוף החינוכי של ילדי הגן בעשרים השנה האחרונות. השינויים אינם מסתכמים רק בערבוביית הפריטים שמעטרת את הקירות. גם שיטות ההוראה ונושאי הלימוד השתנו, לאחרונה בעקבות ההנחיות שפרסמה יוזמת Common Core State Standards Initiative בכל הקשור לגני חובה. חלקים ניכרים מהיום מוקדשים כעת לעבודה עצמאית ולצורת הוראה מתוסרטת מראש המוכרת כ"הנחיה ישירה", ששימשה בעבר בעיקר בכיתות גבוהות יותר ובה המורים מנהלים בקפידה את תכני הלימוד וקצב הלימוד של הילדים.

מחקר בשם "האם גן החובה הוא כיתה א' החדשה?" השווה את גישת גננות גן החובה ברחבי ארצות הברית ב-1998 לגישתן ב-2010, ומצא שאחוז הגננות שמצפות מהילדים לדעת לקרוא בסוף השנה עלה מ- 30% ל- 80%. החוקרים דיווחו גם כי הילדים מבלים זמן רב יותר עם ספרי ודפי עבודה, ועוסקים פחות במוזיקה ובאמנות. גן החובה הוא אכן כיתה א' החדשה, הסיקו החוקרים בעגמומיות. ילדים שגן החובה שימש בשבילם, בעבר, כשנת מעבר מרוככת לבית הספר, נאלצים לעתים להישאר בגן שנה נוספת. חוקרים במיסיסיפי מצאו שבמחוזות מסוימים, יותר מ-10% מתלמידי גן חובה לא הורשו להמשיך לכיתה א'.

טקס סיום גן ילדים, 2011

טקס סיום גן ילדים, 2011. תצלום: St. Francis Academy

עד לאחרונה, מידת המוכנות לבית הספר לא הייתה במקום גבוה בסדר העדיפויות של אף אחד, וכמוה גם החשש שהלומדים הצעירים עלולים "להישאר כיתה". אבל כעת, כשגן החובה משמש כשומר הסף של בית הספר היסודי, ולא כשוער חביב, החששות לגבי מוכנותם של הילדים מופיעים בשלבים מוקדמים יותר ויותר. אם ילד אמור לדעת לקרוא בתום גן חובה, מוטב שיתחיל להתכונן כבר בשנים שלפני כן. כתוצאה מכך, ציפיות שאולי הופנו בעבר כלפי ילדים בני 5 ו-6, מופנות כעת כלפי ילדים קטנים אף יותר, אף על פי שאין להם הכישורים המוטוריים וכושר הריכוז הנדרשים כדי להצליח.

נדמה שלילדים רבים חסרים כיום כישורי השפה הנדרשים כדי לספר מחדש סיפור פשוט או להשתמש במילות קישור ויחס בסיסיות.

כיתות הגן הפכו למרחבים טעונים, שבהן הגננות משדלות את חניכיהן לסיים את "העבודה" לפני שהם יוכלו ללכת לשחק בחוץ. ובכל זאת, אף שילדי הגן רוכשים כישורים לימודיים בגילאים מוקדמים מתמיד, שמעתי גננות רבות אומרות שהם נראים איכשהו – הייתכן? – סקרנים ומעורבים פחות מאשר הילדים בדורות הקודמים. נדמה שלילדים רבים חסרים כיום כישורי השפה הנדרשים כדי לספר מחדש סיפור פשוט או להשתמש במילות קישור ויחס בסיסיות. הם אינם מסוגלים לבצע אנלוגיה קונספטואלית בין "ורידי" העלה, למשל, לבין הוורידים שבידיהם.

מחקרים חדשים חותמים בנימה מדאיגה במיוחד. במסגרת הערכה מקיפה של מערכת הגנים בטנסי, שהתפרסמה בספטמבר, נמצא כי ילדים שלמדו בגני טרום-חובה הפגינו בתחילת גן חובה כישורי "מוכנות בית ספרית" רבים יותר מאשר ילדים שלא למדו בגני טרום-חובה, אך עד שהגיעו לכיתה א' גישתם כלפי בית הספר החלה להידרדר. ובכיתה ב' ביצועיהם במבחנים שבדקו אוריינות ומתמטיקה היו גרועים יותר. החוקרים האחראים להערכה אמרו למגזין "ניו יורק" שהאשמה תלויה, ככל הנראה, בהסתמכות יתר על הנחיה ישירה ושיטות הוראה חזרתיות ולקויות; ילדים שחזרו על אותן מטלות משעממות שנה אחר שנה הולכים ומאבדים, מטבע הדברים, את התשוקה ללמידה.

זה נכון. נראה כי אותה מדיניות חינוכית שמגדירה יעדים אקדמיים עבור גילאים צעירים מאי פעם, יוצרת מצב שבו הילדים הקטנים רוכשים דווקא פחות מיומנויות מאשר בעבר (ובה בעת מסווה את הבעיה).

תהפוכות בגישה החינוכית מתרחשות בארצות הברית מאז הקמתה. סטיבן מינץ (Mintz), היסטוריון שכתב על האבולוציה של הילדות האמריקנית, מתאר את התנודה של רוח הזמן הלאומית הרווחת מתפיסת הילדות ה"מוגנת" לזו של הילד ה"מוכן". אך החל מראשית שנות ה-2000 החל צירוף של כוחות להטות את ההעדפות החינוכיות אף יותר לכיוון המוכנות: מספרן ההולך וגדל של משפחות שבהן שני ההורים עובדים ומנסים למצוא סידור לילדים; פוקוס מדעי חדש על הפוטנציאל הקוגניטיבי שטמון בשנות החיים המוקדמות; וחששות לגבי פערי היכולות הגדלים בין משפחות עשירות ועניות, שעודדו, בתורם, מגמה של הערכה המבוססת על סטנדרטים בבתי הספר הציבוריים.

מוסד ה-Preschool (קרי מסגרות הגן שקודמות לגן החובה) הוא תוספת חדשה יחסית למערכת החינוך האמריקנית. מלבד כמה יוצאי דופן, לממשל היה תפקיד מוגבל בחינוכם של ילדים קטנים עד שנות ה-60, כשתוכנית Head Start הושקה. גם גני ילדים פרטיים היו מצרך נדיר לפני שאימהות החלו להצטרף בהמוניהן לכוח העבודה, והם בעיקר שימשו כמרחב חברתי בטוח שבו יכולים הילדים ללמוד כיצד להסתדר עם אחרים.

אך בעשרות השנים האחרונות אנו עדים להעברת האחריות לטיפול בילדים קטנים ולחינוכם מן ההורים אל המוסדות: כמעט שלושת-רבעי מהילדים האמריקנים בני ארבע נמצאים כעת במסגרת לא-משפחתית כלשהי. המסגרות האלה כוללות ערב רב של סביבות פרטיות וציבוריות, כולל משפחתונים, גנים פרטיים במרתפי כנסיות, תוכניות Head Start בבתי ספר יסודיים ציבוריים, ועוד. נדמה כי בכל המסגרות האלה, ההבחנה בין חינוך ראשוני לבית הספר ה"רשמי" הולכת ונשחקת.

אם לא תבחרו את הגן ה"נכון", לא בטוח שהילדה שלכם תתקבל לאוניברסיטה. לא בטוח שהיא תמצא עבודה.

כשאני מראיינת הורים לילדים בגיל הגן, הם נוטים להסכים עם המגמה החדשה; חלקם חוששים שלתהליך הלמידה הנינוח של ימים עברו אין מקום בעולם ההיפר-תחרותי של ימינו, וחלקם פשוט אינם מסוגלים למצוא – או להרשות לעצמם – חלופה טובה יותר. אפשר לחוש בלחץ: אם לא תבחרו את הגן ה"נכון", ואם לא תקפידו על תרגילי ההגייה בבית, לא בטוח שהילדה שלכם תתקבל לאוניברסיטה. לא בטוח שהיא תמצא עבודה. אולי אפילו לא יתנו לה לגשת לכיתה א'!

תשומת הלב שמעניקה התקשורת לפוטנציאל הקוגניטיבי הטמון בילדות המוקדמת רק מחריפה את החששות האלה, אך כשבוחנים את הקונצנזוס האקדמי הקיים לגבי המרכיבים הנדרשים לחינוך איכותי בגיל הגן, מצטיירת תמונה אחרת. מומחים כמו אדוארד זיגלר (Zigler) מאוניברסיטת ייל, שכבר 50 שנה נחשב למומחה בולט בתחום התפתחות הילד ומדיניות החינוך לגילאי הגן, טוענים כי מסגרות הגן הטובות ביותר חולקות מספר מאפיינים: הן מספקות לילדים שפע הזדמנויות לשמוע שפה אינטראקטיבית מורכבת ולהשתמש בה; תוכנית הלימודים שלהם מסייעת לילדים לרכוש מגוון רחב של כישורי מוכנות לבית הספר, כולל מיומנויות חברתיות ורגשיות ומיומנויות למידה פעילה; הן מעודדות מעורבות משפחתית משמעותית; והן מעסיקות גננות בעלות ידע ומרובות-כישורים.

במסגרת עבודתי כאשת חינוך לגילאי הגן ביליתי שעות רבות בגנים וגיליתי שאני יכולה להעריך את איכותו של הגן לפי המבט על פני הילדים, לפי היחס בין השטח שתופסים השולחנות לשטח הפנוי, ולפי כמות השיחות המתנהלות בכל אחד מהם. במסגרות איכותיות, המבוגרים בונים מערכות יחסים עם הילדים ומקדישים תשומת לב רבה לתהליכי החשיבה שלהם, וכפועל יוצא גם למיומנויות התקשורת שלהם. הם מוצאים דרכים לדרבן את הילדים לחשוב בקול רם.

ילדה צופה בגן

ילדה צופה בגן. תצלום: מטס אריקסון

בשנות הגן איננו אמורים להתמקד אך ורק באוצר המילים ובקריאה, אלא גם בדיבור ובהאזנה. אנחנו שוכחים עד כמה שיחה ספונטנית וחופשית היא חיונית לכישורי ההבנה של ילדים קטנים. כאשר הם מדברים זה עם זה או עם מבוגרים, הם מלקטים מידע. הם לומדים איך דברים עובדים. הם פותרים חידות שמטרידות אותם. חשוב לציין שלפעמים ילדים מסיקים מסקנות מוטעות בעקבות שיחה. הם עלולים להסיק, כפי שעשה בני הקטן, שחזירים מפיקים נקניק כפי שתרנגולות מטילות ביצים או כפי שפרות מניבות חלב. אבל המסקנות האלה עוברות טיפול, ליטוש והתאמה – כפי שקורה כאשר אח בכור אכזר מסביר את מקורותיו הזוועתיים של כריך שינקן.

לגננות יש תפקיד מכריע בעידוד למידה כזו. מחקר שהתפרסם ב-2011 בכתב העת Child Development מצא כי שימוש באוצר מילים מתוחכם בשיחות בלתי רשמיות בין הגננות לילדי הגן ניבא את כישורי הבנת הנקרא ואוצר המילים של הילדים בכיתה ד'. למרבה הצער, חלק ניכר מהשיחות המתרחשות כיום בגני הילדים הוא חד-כיווני ופשטני, כיוון שהגננות פועלות לפי תוכנית מובנית ונוקשה, גוררות את הילדים מפעילות אחת לאחרת ולכל היותר זורקות להם "כל הכבוד" מהיר כשהצליחו במשימה.

חשבו על ההבדל בין השימוש בהצהרה פסקנית לשאלה פתוחה. תארו לכם גננת שניגשת לילדה שמציירת להנאתה ומכריזה, "ואו, איזה בית יפה!". אם הילדה לא באמת מציירת בית, היא עלולה להרגיש מותקפת, וגם אם היא מציירת בית, הערתה של הגננת מחסלת כל אפשרות לדיון נוסף: היא תייגה את הציור והיא אוהבת אותו. מה עוד אפשר לומר? גישה מועילה הרבה יותר היא לומר, "ספרי לי על הציור שלך", ולהזמין אותה לחשוב עליו. אי אפשר לחזות כל דבר שילדה או ילד צריכים ללמוד, לכן שאלה פתוחה עשויה לגלות לגננת מה הם יודעים ומה לא. הבדל פעוט כל כך בגישה עשוי לשמש זרז חשוב להרגל קוגניטיבי בסיסי אך בעל פוטנציאל בלתי מוגבל – חשיבה בקול רם.

שיחה שווה זהב. זוהי מערכת הלמידה היעילה ביותר שיש לנו עבור גילאי הגן. והיא יעילה הרבה יותר מרוב תרגילי הקריאה שהוטמעו לאחרונה: מטה-אנליזה שנערכה על 13 תוכניות אוריינות לגילאי הגן הראתה כי "לא נמצאו ראיות להשפעתן של התכניות על כישורי שפה וכתיבה". קחו רגע לעכל את המסקנה הקשה הזאת.

לאחרונה התבקשתי לסקור תוכנית לימודים פופולארית לגני ילדים, הכוללת מקבץ גדול של יחידות נושאיות, כולל רשימות מילים ו"מושגים מרכזיים" שבהם הילדים אמורים לשלוט. אחד היעדים של יחידת הלימוד על האוקיינוס, למשל, הוא לעזור לילדים להבין "את חשיבותו של האוקיינוס לסביבה". הילדים מקבלים רשימה של מונחים ללמוד, כולל "שלד חיצוני", "קונכיית סקאלופ", blubber (סוג של רקמת שומן הקיימת אצל לווייתנים ויצורים ימיים נוספים) ו-tube feet (הבליטות שעל גופו של כוכב יסודיים ים). במבט ראשון, זה נשמע כיפי וחינוכי, אבל לא נראה לכם שזה ביטוי מוגבל למדי עבור "מושג מרכזי"? מה מיוחד כל כך ברקמות השומן האלה, בעצם? האם ילדים קטנים לא יעדיפו להרהר בשאלות יסודיות ורחבות יותר: מה זה מים? מאיפה באים כחול וירוק? האם יש משהו יפה ומפחיד יותר מהים?

המעבר מגישה חינוכית פעילה, ששמה דגש על חקירה, למודל מתוסרט ומובנה יותר המבוסס על הנחיה ישירה, אינו מסתכם בשקלול המאזן הפשוט בין משחק לעבודה, או בין שמחה להישגיות. להפך, העיסוק הבלתי פוסק במתן דין וחשבון הוביל ליצירת שורה של מדדים אשר שמים את הדגש על חיקוי וזיכרון – לדוגמה, שינון רשימת מילים וזיהוי צבעים וצורות (משימה שכלב מסוגל לבצע, דרך אגב, אך מציבה רף נמוך להפליא עבור רוב בני הארבע הסקרנים) – ובה בעת ממעיטים בערכה של למידה מורכבת, אינטגרטיבית ומגוונת.

בשנה שעברה שמתי לב לכמה ילדי גן הדנים בשאלה האם לנחשים יש עצמות. הם התווכחו ביניהם באריכות והשוו את הגוף הנחשי הגמיש למאובני דינוזאורים ולדגים, שני יצורים שאותם הם כבר חקרו קודם. הם לא הגיעו לתמימות דעים ברורה לגבי האופן שבהם היצורים השונים האלה עשויים להכיל את אותם שלדים קשיחים, אבל אני צפיתי בהם מהופנטת בשעה שכל ילד בנה על יסודות החשיבה שאחר הניח לפניו. הגננת הנחתה את הקבוצה כפי שקברניטה הייתה מנווטת ספינה גדולה - בנגיעות קלות בהגה. לבסוף, ילד שראה שלד של נחש במוזיאון החל להמחיש את מבנה עמוד השדרה של הנחש בסדרה של מכות קרטה חדות ונלהבות: "עצם, ועוד עצם, ועוד עצם", הוא הודיע לחבריו. "אני חושבת שכולנו נצטרך להמשיך לחקור את הנושא הזה", ענתה הגננת בהתרשמות. שיטת ההוראה הזאת, הסוקרטית-משהו, מושלמת לילדים קטנים; הבעיה היא שהיא איננה תואמת את הצ'ק ליסט של גישת ה"מוכנות לבית הספר".

את ההשתלטות האקדמית על גני הילדים אפשר לתפוס כמעבר מתוכנית לימודים המבוססת על פיתוח רעיונות לתוכנית לימודים המבוססת על שִׁיּוּם ותיוג. אין זה צירוף מקרים שאת הגישה החדשה אפשר ליישם בלי לשפר משמעותית את כוח ההוראה האמריקני. מורים בלתי מנוסים, או מורים שמקבלים שכר נמוך, נדרשים להסתמך על מערכי שיעור מוכנים ומתוסרטים, ולא בכדי: אנחנו יכולים להצביע על יעד מוגדר ולומר לעצמנו שבאופן הזה לפחות הילדים מקבלים משהו.

אבל המשהו הזה – למרות עלותו הנמוכה יחסית – הוא עלוב ביותר. מחקר גדול שכלל 700 גני ילדים ב-11 מדינות מצא שרק ב-15% מתוכם נמצאו ראיות לקיומן של אינטראקציות יעילות בין גננות לילדים. 15 אחוז.

שעת סיפור

שעת סיפור. תצלום: דמיאן גדאל.

הזנחת האינטראקציות החיוניות בין מורים לילדים היא טעות מסוכנת. אמנם שילוב התכנים הלימודיים בגני הילדים הוא חלק מהניסיון לצמצם את פערי ההישגים בין ילדים עניים לעשירים, אבל רוברט פיאנטה (Pianta), אחד מהמומחים המובילים בארצות הברית לנושא מדיניות הילד, מזהיר ש"אין שום ראיה" לכך שמערכת החינוך האמריקנית לגיל הרך מותאמת למשימה זו. הוא מעריך שתוכנית הלימודים של הגן הממוצע "מצמצמת את פער ההישגים אולי רק בחמישה אחוזים" (מחקרים אומרים כי תוכניות לימודים איכותיות יוכלו לצמצם את הפער ב-30%-50%). כשמשווים את ההישגים העגומים של מערכת גני הילדים של טנסי להישגים מבטיחים יותר במקומות כמו בוסטון המעודדים תוכניות לימודים פעילות שמציבות את הילד במרכז (ומשקיעים במימונן יותר מפי שניים מאשר הממוצע הלאומי), מבינים שאיכותם של גני הילדים אכן חשובה.

זו כבר כמעט קלישאה – לשאת עיניים אל מערכת החינוך הפינית. כפי שדווח בהרחבה, פינלנד החלה תהליך רדיקלי של התמקצעות בכוח העבודה שלה בשנות ה-70, וזנחה ברובה את ההערכות המבוססות על סטנדרטים שמאפיינות את מערכת החינוך האמריקאית. כיום בתי הספר של פינלנד מדורגים דרך קבע בין הטובים בעולם. ה"נס הפיני" הזה נשמע כמעט כמו חלום באספמיא. לבטח יש במדינה כמה מורים גרועים ותלמידים חפפנים!
ובכל זאת, כשביקרתי בפינלנד לא יכולתי שלא להתרגש ממה שראיתי: מדינה שבוחנת ומעריכה את סביבת הלימוד בגני הילדים, ולא את הילדים עצמם. לאחר שהם דחו כל מיני שיטות הערכה פשטניות ופסבדו-אקדמיות, יכולים מורי הגן בפינלנד להתמקד בדבר החיוני באמת: מערכת היחסים שלהם עם הילד המתפתח.

הנה מה שהפינים – שמתחילים ללמד קריאה באופן רשמי רק בסביבות גיל 7 – אומרים על הכנת ילדי הגן לקריאה: "הבסיס לאוריינות נבנה דרך שמיעה והקשבה... הילדים מדברים, ואחרים מדברים אליהם, דנים איתם [בדברים שונים]... הם שואלים שאלות ומקבלים תשובות".

מה חשוב יותר מזה עבור הלומדים הקטנטנים שלנו?

אריקה כריסטקיס היא מחברת הספר “The Importance of Being Little: What Preschoolers Really Need From Grownups".
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריקה כריסטַקיס, Atlantic.

תגובות פייסבוק