רעל הוא רעל הוא רעל

תופעה חסרת תקדים תוקפת את החקלאות האמריקאית: הדבורים נעלמות. החל משנת 2006, אוכלוסיית הכוורות באזור ארצות הברית הצטמצמה בכשלושים אחוז מדי שנה, אירוע שמכונה כעת "הפרעת התמוטטות המושבה". מושבות בודדות מסוימות איבדו עד תשעים אחוז מהדבורים שלהן. הדבורים חיוניות לחקלאות. משרד החקלאות האמריקאי מעריך שהאבָקָה של דבורים מגדילה את ערך היבולים בחמישה עשר מיליון דולר בשנה. מצוקתן של הדבורים עשויה להיות חשובה גם לבריאותם של בני האדם. למעשה, אומר צ'ן שנג לוּ (Chensheng Lu) מבית הספר לבריאות הציבור של הרווארד, דבורים יוכלו לשמש כקנריות במכרות הפחם.

בקיץ 2010 התחיל לוּ, מרצה זוטר המתמחה בביולוגיה של החשיפה הסביבתית, בניסוי שטח בין ארבעה עשר שבועות. בכל אחד מארבעה אתרים שונים הוא הציב חמש כוורות וסיפק את המזון הנפוץ (והזול) ביותר שמשמש להזנת דבורים במהלך חודשי החורף – סירופ תירס עשיר בפרוקטוז. בארבע כוורות מכל חמישייה הוא הוסיף לסירופ התירס כמויות משתנות של חומר ההדברה אימידקלופריד. הכוורת החמישית תפקדה ככוורת ביקורת; שום דבר לא הוכנס לסירופ התירס. בכל אחת מעשרים הכוורות זמזמו להן כשמונים אלף דבורים.

אימידקלופריד הוא אחד מחומרי ההדברה הפופולאריים ביותר בעולם כיום. מדובר בנוירוטוקסין (רעלן המשפיע על מערכת העצבים) שגורם למוות מהיר בשיתוק. הוא חוסם קולטנים מסוימים במערכת העצבים במרכזית של החרק כך שתאי העצב לא מסוגלים לקלוט את המוליך העצבי אצטילכולין, גורם חיוני לתפקוד השרירים.
מאז שנת 2004 מפוזר הכימיקל על רוב יבולי התירס, ובמיוחד על זרעי תירס מהונדסים גנטית, כדי להשמיד חרקים כגון כנימות, טרמיטים וחיפושיות. תירס הוא המוצר החקלאי הנפוץ ביותר של ארצות הברית, ללא תחרות. מחקרים מראים שאימידקלופריד מגיע מזרע הנובט אל הצמח הגדל ואז אל גרעיני התירס.

לו חושד שהתזמון של העלמות הדבורים האמריקאיות משמעותי. כוורנות היא מקצוע עתיק; מעט מאוד השתנה לאורך הזמן מלבד השימוש בסירופ תירס עשיר בפרוקטוז כמזון לחורף במקום הדבש היקר יותר. הוא עשוי מסוכרים שהופקו מגרעיני תירס.

שלושה עשר שבועות לאחר שהאימידקלופריד הוסף למאגר המזון שלהן, התחילו המוני דבורים למות ושתי כוורות חוסלו לחלוטין. תוך עשרים ושלושה שבועות, חמש עשרה משש עשרה הכוורות שנחשפו לחומר ההדברה היו ריקות, והדבורים שקיבלו את המינונים הגבוהים ביותר מתו הכי מהר. אבל הדבורים מתו גם ממינון של עשרים חלקים למיליארד, פחות ממה שהן יתקלו בו כשהן סורקות יבולים מרוססים. רק כוורת ביקורת אחת מתה – בעקבות התפרצות של דיזנטריה.

"תוצאות המחקר הזה מצביעות על ההשפעה העמוקה וההרסנית גם של רמות נמוכות של אימידקלופריד בסירופ תירס עשיר בפרוקטוז במושבות דבורים," דיווחו לו ועמיתיו מוקדם יותר השנה ב-Bulletin of Insectology.

רמות החשיפה לאימידקלופריד במחקרו של לו היו כל כך נמוכות, עד שהוא נאלץ להסיק מסקנה מפכחת: אין מינון בטוח של אימידקלופריד לדבורים

מחקרים אחרים דיווחו באותו זמן על תופעות מטרידות לא פחות. אחד מצא שחומר ההדברה משבש את הביצועים של ריקוד הדבורים (waggle dance), תמרון אווירי שהדבורים מבצעות כדי לאותת לחברות הכוורת האחרות על מיקומם של מקורות מזון טובים. בעקבות זאת מביאות הדבורים הפועלות פחות מזון למושבה, ולכן המושבות מייצרות הרבה פחות מלכות. החשיפה לאימידקלופריד משבשת גם את מערכת הניווט הפנימית של הדבורים. הן לא מסוגלות להגיע הביתה אחרי שהן יוצאות לחפש מזון.

אם מחקרו של לו בנוגע לקשר בין אימידקלופריד להפרעת התמוטטות המושבה מוכיח משהו, זה שרמות רעילות גבוהות בחומרי הדברה אינן האיום היחיד לבריאות. אמנם החשיפה לרמות גבוהות מספיק של אימידקלופריד הורגת בגלל רעילות גבוהה; הדבורים שנחשפו לחומר בצורה קשה אפילו לא מצליחות לחזור לכוורת. אבל מה שאף אחד לא צפה הוא שרמות נמוכות ביותר הן קטלניות גם כן. הן מועברות בגנבה בסירופ תירס עשיר בפרוקטוז, מגיעות ישר לכוורות ויוצרות איום גדול יותר להכחדה המונית, הרחק מנקודות המגע עם הזרעים המרוססים.

רמות החשיפה לאימידקלופריד במחקרו של לו היו כל כך נמוכות, עד שהוא נאלץ להסיק מסקנה מפכחת: אין מינון בטוח של אימידקלופריד לדבורים. זו דעה שמסכימות איתה ממשלות גרמניה, צרפת ואיטליה, שהשעו כולן את השימוש בחומר. הסוכנות להגנה סביבתית אחראית על רמות חומרי ההדברה במזון, משרד החקלאות מנטר את הרמות השיוריות בבשר ובביצים, ומנהל המזון והתרופות אוכף תקנים לתוצרת חקלאית ושאר סוגי המזון. אבל אף אחד, מציין לו, לא מנטר את הרמות השיוריות של אימידקלופריד בסירופ תירס עשיר בפרוקטוז – כי הוא לא משווק ישירות לצרכנים.

"המחקר הזה מראה שרמות תת-קטלניות ונמוכות של חומרי הדברה מזיקות לבריאות," מסביר הביולוג מהרווארד. יתרה מזו, הוא אומר, התוצאות מעידות כי בדיוק כמו הדבורים במחקר שלו, גם אנשים עלולים להיחשף בלא יודעין לכמויות קטנות של אימידקלופריד שמזיקות לאט לאט לבריאות שלהם. התעשייה האגרו-כימית והפקחים לא מקבלים ראיות מחרקים כהוכחה לסיכון בריאותי לבני אדם. "בלי שפע של נתונים על בני אדם," אומר לו, "חומר ההדברה הזה יוכל להיות בשימוש גם בעשרים או שלושים השנה הבאות."

חששות קוגניטיביים

יש מעט מאוד נתונים על חשיפת בני אדם לאימידקלופריד. עם זאת, מבול של מחקרים אפידמיולוגיים שנערכו לאחרונה מעיד על קשרים מטרידים בין חשיפה מזערית למגוון של חומרי הדברה נפוצים ללקויות שונות, החל מהפרעת קשב וריכוז בילדים ועד למחלות של התנוונות עצבית כגון פרקינסון בשלב מאוחר יותר בחיים.
עידן חומרי ההדברה הסינתטיים יצא לדרך בשנת 1945, אז התחיל השימוש החקלאי בדי-די-טי ותפוקת היבולים הרקיעה שחקים. עד שנת 2007, מעל לשני מיליארד קילוגרם של חומרי הדברה סינתטיים פוזרו על יבולים בצורת ריסוס, אבקה או ציפוי, לפי הסוכנות להגנה סביבתית. ארצות הברית משתמשת בעשרים ושניים אחוז מסך כול חומרי ההדברה ומניבה 4.3 אחוז מהתוצרת החקלאית של העולם.

מעבר למגע הישיר בבתים ובגנים, הצורה השכיחה ביותר של חשיפה לחומרי הדברה היא דרך אספקת המזון, שאריות הנמצאות על ובתוך פירות וירקות טריים או מעובדים, על מוצרי תירס וחיטה ובמי השתייה. אנשים החיים באזורים חקלאיים ניצבים בפני חשיפה נוספת בגלל העבודה הישירה עם חומרי הדברה ושאיפת שאריות הנסחפות מהשדות שבהם נעשה ריסוס. מדי שנה, רופאים מאבחנים עשרת אלפים עד עשרים אלף מקרים של הרעלה בקרב שני מיליון עובדי חווה בארצות הברית.

הסוכנות להגנה סביבתית קובעת ספי סיבולת לחשיפה לחומרי הדברה לפי בדיקות הנעשות בבעלי חיים. המוטו שלה הוא "המינון עושה את הרעל." היא חושפת עכברושים למינונים גבוהים של הכימיקל ומחפשת ראיות פיזיות ונוירולוגיות לרעילות. לאחר מכן המינון מופחת עד לרמה שבה אי אפשר להבחין עוד בהשפעות. המינון הזה, מחולק במקדם הביטחון, מניב את רמות החשיפה הסבירות לבני אדם. הסקר השנתי האחרון של משרד החקלאות, זה של שנת 2010, מצא שרק רבע אחוז מתוך 12,845 דגימות של מי שתייה ומזון הכיל שאריות של חומר הדברה מעל לגבול הסיבולת שקבעה הסוכנות להגנה סביבתית. הדו"ח קובע ששאריות של חומרי הדברה במזון לא מהוות סכנה.

"בבדיקות הטוקסולוגיות הנוכחיות של חומרי הדברה, שנועדו לקבוע תקנים לרגולציה, אנחנו מתמקדים ברמות הגבוהות יותר מאשר ברמות הנמוכות," מסביר לו. "אבל הרמות הנמוכות רלוונטיות יותר לחשיפת בני אדם ביומיום." וכמו עם דבורים, ההשפעות עשויות להתרחש ברמות "בלתי ניתנות לזיהוי."

לאחר שדי-די-טי הוחרם בשנת 1972 בגלל שהוא שורד בגוף ובסביבה ובגלל הנזק שהוא גרם לחיות הבר ולצמחייה, פנתה התעשייה החקלאית לסוג של כימיקלים הידוע כאורגנו-פוספטים. חומרים אלה עמידים הרבה פחות מהדי-די-טי ומחזיקים מעמד בגוף רק כשלושה עד שישה ימים. בכל זאת, הרעילות שלהם מידית הרבה יותר (חשבו על גז סארין). במקור הם פותחו במהלך מלחמת העולם השנייה כסוכני עצבים; פעולתם אכזרית במיוחד וחוסמת את ההולכה העצבית של אצטילכולין. בשנת 1990 האורגנו-פוספטים היוו כבר שבעים אחוז מכלל חומרי ההדברה החקלאיים; משתמשים בהם רבות על כותנה, אספסת ותפוזים.

חוקרים במרכז הרפואי מאונט סייני בחנו 404 זוגות של אימהות-ילדים בניו יורק. החל מגיל שנה, הילדים לאימהות שנחשפו רבות לאורגנו-פוספטים התקשו בתפיסה מרחבית ועיבוד חזותי

יכולתם לתקוף את מערכת העצבים של האדם הפכה את האורגנו-פוספטים למועמדים בולטים למחקר על הסכנות הבריאותיות של חשיפה לחומרי הדברה. מחקרים בבעלי חיים חשפו מגוון של השפעות. עכברים ועכברושים הנחשפים עוד לפני הלידה נולדים במשקל נמוך יותר, סובלים מבעיות מוטוריות, מסת מוח פחותה באזורית קריטיים (כמו המוח הקטן וההיפותלמוס) וקשיים קוגניטיביים (אלה הוסקו מהזמן הרב יותר שנדרש להם לנווט במבוך). בשנת 1993 הכריזה האקדמיה הלאומית למדעים ש"החשיפה לתרכובות של נוירוטוקסינים ברמות שנחשבות בטוחות למבוגרים עלולה לגרום לאובדן תמידי של פונקציות מוחיות אם היא תתרחש במהלך ההיריון או בשלבים המוקדמים של ההתפתחות המוחית."

בעקבות החששות הגוברים לגבי חשיפת ילדים לאורגנו-פוספטים, התחילה הסוכנות להגנה סביבתית לבטל את השימוש ביתי בחומר ההדברה כלורפיריפוס החל משנת 2000, והיצרנית Dow Chemical Company הורידה אותו ממדפי השוק הביתי בשנת 2002. כלורפיריפוס עדיין נמצא בשימוש נרחב בחקלאות, בעיקר בתירס, ענבים, תפוזים, תפוחים ושקדים.

מחקר משנת 2010 שפורסם בכתב העת Pediatrics על-ידי חוקרים מהרווארד ומאוניברסיטת מונטריאול מצא שהחשיפה לקבוצה של אורגנו-פוספטים מגבירה את הסיכון שהילד יפתח הפרעת קשב וריכוז. החוקרים ביססו את המחקר שלהם על נתונים שנאספו בין השנים 2000 ל-2004 ב-National Health and Nutrition Examination Survey, סקר תקופתי של חמשת אלפים אנשים שמטרתו לבחון את הסטטוס הבריאותי של ילדים ומבוגרים בארצות הברית. הסקר אוסף דגימות שתן, וצוות של רופאי ילדים בודק את רמות האורגנו-פוספטים ואת תוצרי ההתפרקות שלהם.

"כמעט אצל כולם – תשעים ושישה אחוז מהילדים – היו רמות ניתנות לגילוי של אורגנו-פוספטים בשתן," מדווחת מריס בושאר, חוקרת ממונטריאול. אצל ילדים מגיל שמונה עד חמש עשרה, שבשתן שלהם התגלו ריכוזים גדולים מהממוצע של מטבוליטים של אורגנו-פוספטים, הסיכוי לאבחנה של הפרעת קשב וריכוז היה גבוה פי שניים. "אורגנו-פוספטים אמורים להתנקות מהגוף תוך כמה ימים, ובכל זאת מצאנו אותם אצל כולם. זה אומר שאנחנו נחשפים להם שוב ושוב. סביר להניח שכולם סופגים מנה קטנה מדי יום," ככל הנראה דרך שאריות של חומרי הדברה במזון.

שלושה מחקרים בנושא חשיפה לאורגנו-פוספטים שהופיעו לאחרונה בכתב העת Environmental Health Perspectives, מצאו ליקויים קוגניטיביים בילדים של נשים שהיו הרות בין השנים 1999 ל-2000 בניו יורק וקליפורניה, אף על פי שכל רמות החשיפה היו בטווח הסביר שהגדירה הסוכנות להגנה סביבתית. הנשים משני החופים השתמשו בחומרי הדברה אורגנו-פוספטיים בבתיהן; יתרה מזו, הנשים מקליפורניה הם עובדות חווה מסאלינס ואלי. הילדים עברו בדיקות קוגניטיביות לאורך הילדות. אלה שאצל אימהותיהן התגלו רמות גבוהות של חשיפה במהלך ההיריון – בבדיקות של דם טבורי או שתן – הפגינו ליקויים משמעותיים בתפיסה ובזיכרון בהשוואה לאלה שאצל אימהותיהן כמעט ולא התגלו שאריות של חומר הדברה.

בקרב 329 ילדים ממשפחות חווה, שנבדקו לאחרונה בגיל שבע, מצאו החוקרים הבדל של שבע נקודות במנת המשכל בין אלה שלאימהותיהם היתה החשיפה הגדולה ביותר לאלה שלאימהותיהם הייתה החשיפה הקטנה ביותר. בושאר, חברה בצוות המחקר, מעלה נקודה למחשבה לגבי הממצא: ממליצים לנשים הרות לא לאכול דגים כמו טונה כי יש בהם שאריות של כספית. חשיפה טרום-לידתית לכספית קושרה לאובדן נקודה אחת של מנת משכל אצל ילדים. "בעולם הבריאות הסביבתית," היא אומרת, "שבע נקודות זה סיפור רציני."

חוקרים במרכז הרפואי מאונט סייני בחנו 404 זוגות של אימהות-ילדים בניו יורק. החל מגיל שנה, הילדים לאימהות שנחשפו רבות לאורגנו-פוספטים התקשו בתפיסה מרחבית ועיבוד חזותי (המדידות נעשו בתרגילים עם לבנים ותמונות). הליקויים הקוגניטיביים נותרו גם בגיל תשע, במיוחד אצל ילדים שלאימהותיהן יש וריאציה גנטית נפוצה שפוגעת ביכולתן לפרק אורגנו-פוספטים. אצל שלושים אחוז מהנשים קיימת הווריאציה הגנטית הזו.

מחקר שלישי תיעד נפילה של שלוש נקודות במנת המשכל, ואצל אלה שנחשפו הכי הרבה מבין 265 הילדים בניו יורק התגלו ליקויים בזיכרון העבודה. כל רמות החשיפה נמצאו בטווח הסביר של הסוכנות להגנה סביבתית. לממצאים, מציינת וירג'יניה רו (Rauh) מבית הספר מיילמן לבריאות הציבור באוניברסיטת קולומביה, "יש השלכות על למידה, והן אינן טובות". באמצע יולי, לאור חששות בנוגע להשפעת כלורפיריפוס על מנת המשכל של ילדים בקהילות חקלאיות, הציבה הסוכנות להגנה סביבתית מגבלות חדשות על השימוש בכימיקל בשדות ובפרדסים – אבל נמנעה מאיסור מוחלט.

שיבושים הורמונליים

האורגנו-פוספטים הנחקרים אינם מזיקים לקוגניציה בשיטה הרגילה: שיבוש של המוליך העצבי אצטילכולין. פועל כאן מנגנון אחר. וירג'יניה רו מקולומביה מזהה רמז מדהים בין הממצאים האחרונים שלה, שפורסמו ב-Proceedings of the National Academy of Sciences. הם מראים שחומר ההדברה משנה מבנים רבים במוח במגוון מוזר של דרכים. היא וצוותה ביצעו סריקות MRI של ארבעים מהילדים הניו יורקיים, בגילאים שש עד אחת עשרה, שנחשפו לאורגנו-פוספט כלורפיריפוס בעודם ברחם; עשרים עם רמות חשיפה נמוכות, עשרים עם גבוהות.

בסך הכול, מסת המוח לא הושפעה. אבל קליפת המוח, אתר עיבוד המידע וזיכרון העבודה, נעשה דליל יותר באופן כללי, אף על פי שכמה אזורים גדלו. הדילול של קליפת המוח הפרה-פרונטלית עשוי להסביר את הצניחה במנת המשכל בקרב ילדים עם רמות חשיפה גבוהות. יש לציין שהופיעו סימנים להיפוך מיני בגודלם של כמה מבנים קליפתיים. אזורים שלרוב גדולים יותר אצל בנות היו גדולים יותר אצל בנים שנחשפו בצורה משמעותית, בעיקר אזורים הקשורים למודעות העצמית ולעיבוד מידע חושי. "אנחנו לא יודעים מדוע התרחשו האנומליות האלה במוח," אומרת רו.
ייתכן שברמות נמוכות, כלורפיריפוס, בנוסף להיותו נוירוטוקסין, משבש את תפקודם התקין של הורמונים אנדוקריניים, החשובים מאוד להתפתחות האיברים הראשונית וחשובים גם בשלב מאוחר יותר לתפקודים מיניים ואחרים. במובנים רבים, כלורפיריפוס וחבריו האורגנו-פוספטים מחקים את הורמוני האסטרוגן והטסטוסטרון.

לורה ונדנברג (Vandenberg) מהמרכז לביולוגיה רגנרטיבית והתפתחותית באוניברסיטת טאפטס סקרה יותר משמונה מאות מחקרים על השפעותיהם של סוכנים מסוג זה. "כימיקלים שמחקים הורמונים, גם במינונים נמוכים, עלולים להשפיע בצורה משמעותית על הביולוגיה של הגוף שלנו," היא מדווחת. את השפעותיהם אי אפשר לחזות לפי אופן הפעולה של אותם סוכנים במינונים גבוהים.

רוב המחקרים על האופן שבו חומרי הדברה משבשים את המערכת האנדוקרינית נעשו בחיות. הסוכן הנחקר ביותר הוא אטרזין, קוטל עשבים משבש-אסטרוגן שנמצא בשימוש נרחב בתירס, קני סוכר ודּוּרָה. הנֶגֶר מיבולים שרוססו באטרזין פוגע בזכריותם של צפרדעים זכרים והופך אותם להרמפרודיטים עם אברי רביים זכריים ונקביים. בסקר השנתי האחרון שלו מצא משרד החקלאות את עקבותיו של קוטל העשבים ביותר מתשעים ותשעה אחוז מתוך שלוש מאות דגימות מי שתייה.

כלורפיריפוס נחשב למשבש-אנדוקריני קל. ונדנברג אומרת כי יש לו השפעות אנטי-אנדרוגניות; הוא פוגע בהורמוני המין הזכריים, כגון טסטוסטרון, האחראי להתפתחות מאפיינים זכריים שונים, מייצור זרע ועד למסת השרירים הגדולים. אצל עכברים הנחשפים למינונים נמוכים של כלורפיריפוס במהלך ההיריון, התגלו רמות נמוכות של הורמונים מבלוטת התריס חמישה חודשים לאחר הלידה. הורמונים אלה, מציינת ונדנברג, קריטיים להתפתחות המוח.

בהעדר ראיות מבני אדם, וירג'יניה רו מקולומביה אינה מוכנה עדיין לייחס לכלוריפיריפוס את האנומליות המוחיות המיניות שהיא זיהתה. ובכל זאת, היא מודה, "ייתכן שהוא קשור להיפוכים מסוימים בהתמיינות המינית הנורמלית." לפי ראיות מבעלי חיים, השינויים במוח לא יתנרמלו עד ההגעה לבגרות מינית.

השפעות מצטברות

ירתרואידים נמצאים כיום ביותר מ-3,500 מוצרי הדברה, במיוחד ביתיים. הם משתקים והורגים חרקים על-ידי שינוי ממברנות של תאי עצב. "אנחנו כמעט ולא יודעים שום דבר על השפעת פירתרואידים על בני אדם," אומרת אסקנזי

וירג'יניה רו אומרת שלחשיפה לרמות נמוכות של כלורפיריפוס יש השפעה "צנועה". אבל היא ממהרת גם לציין שאנחנו כמעט ולא פוגשים כימיקלים כמו אלה באופן מבודד. אף על פי שהבדיקות של הסוכנות להגנה סביבתית מגדירה סף סביר לכל כימיקל בפני עצמו, "לא מציאותי לטעון שאנשים ייחשפו לכימיקל אחד בלבד," אומרת רו. "ילדים שנחשפו רבות לכימיקל מסוג אחד נחשפו ככל הנראה גם לכימיקל או כימיקלים אחרים במקביל." השפעותיהן של שאריות אורגנו-פוספטים הנמצאות לעתים קרובות באותם סוגי מזון, מצטברות ומתווספות זו לזו, לכל הפחות.

יתרה מזו, כימיקלים שמשנים מנגנונים בגוף מסוגלים יחד להשפיע לא מעט על הבריאות האנושית. מחקר משנת 2009 שהתפרסם ב- American Journal of Epidemiology בחן 368 אנשים שאובחנו כחולי פרקינסון, מחלה של התנוונות מערכת העצבים המאופיינת ברעידות הפוגעות ביכולת התפקוד, בין השנים 1998 ל-2007. כל הנבדקים חיו במרחק של כחמש מאות מטר משדות שרוססו בחומרי הדברה במשך חמש שנים לפחות לפני אבחנתם.

בהנחיית הממצאים ממחקרים שבדקו בעלי חיים, התמקדו החוקרים בחשיפה לשני סוכנים, קוטל העשבים פאראקוואט (Paraquat) וקוטל הפטריות מאנב (Maneb). אצל עכברים שנחשפו לשני חומרי ההדברה בשלב מוקדם בחייהם התפתחה התנוונות עצבית דמוית פרקינסון כשהם התבגרו. לבני אדם שככל הנראה נחשפו לשני חומרי ההדברה, היה סיכון גבוה בשבעים וחמישה אחוז מהרגיל לחלות בפרקינסון. לאלה שאובחנו כחולי פרקינסון לפני גיל שישים היה סיכוי כפול מהרגיל לחלות בעקבות חשיפה מוקדמת לאחד הכימיקלים בלבד – וסיכויים גדולים פי ארבעה עד שישה אם הם נחשפו לשניהם.

שני הסוכנים משפיעים בצורות שונות על תאי העצב הדופאמינרגיים, אלה שמתים אצל חולי פרקינסון. פאראקוואט דומה לתרכובת שמשבשת את המיטוכונדריה, או מרכז האנרגיה, של התאים האלה. מאנב משבש את התהליך שהתאים מפעילים כדי לחסל חלבונים פגומים. הצטברות של חלבונים מסוימים בתאי עצב הרגישים לדופאמינים היא סימן היכר של מוחות שנפגעו מפרקינסון.

חומרי הדברה הם כורח של החיים המודרניים. הם עוזרים להבטיח את קיומה של אספקת מזון שוטפת. וכאן טמונה הדילמה. "אם מסירים כימיקל מסוים או סוג מסוים של כימיקלים מרשימת החומרים שהמגדלים רשאים להשתמש בהם, הם יחליפו אותו במשהו שאנחנו מכירים אפילו פחות," אומרת ברנדה אסקנזי, אפידמיולוגית מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי שהובילה את מחקר סאלינס ואלי. היא מצביעה ישירות על פירתרואידים (pyrethroids), גרסאות סינתטיות של חומרי הדברה טבעיים (pyrethrins) שנוצרים על-ידי חרציות. הפופולאריות של פירתרואידים צומחת מאז שנות התשעים, על רקע חששות מתגברים בנוגע לרעילותם של אורגנו-פוספטים לבני אדם. פירתרואידים נמצאים כיום ביותר מ-3,500 מוצרי הדברה, במיוחד ביתיים. הם משתקים והורגים חרקים על-ידי שינוי ממברנות של תאי עצב. "אנחנו כמעט ולא יודעים שום דבר על השפעת פירתרואידים על בני אדם," אומרת אסקנזי.

בשעה שהקהילה המדעית לומדת עוד ועוד על השפעותיהם של חומרי הדברה במינונים נמוכים על תאי עצב והורמונים, מסקנה אחת חוזרת ועולה: הדרכים הקיימות להגדרת חשיפה כבר אינן מספיקות. "ההסתמכות על מינונים בלתי ניתנים לזיהוי – קביעת מינון בטוח רק על בסיס הרמה שלא משפיעה בצורה נראית לעין על עכבר או עכברוש – אינה שיטה שתגן על הבריאות האנושית או אפילו על הבריאות האקולוגית," אומר לו. צריך לשנות מן היסוד את המערכת שאנחנו משתמשים בה מאז לידתה של הסוכנות להגנה סביבתית."
נראה שמינון כבר לא משנה. רעל הוא רעל.

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.