שובר שורות דוט קום

הסיפור המופלא על עלייתה ונפילתה של "דרך המשי", רשת סודית לסחר בטובין בלתי חוקיים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הוויקי הנסתרת (Hidden Wiki) היא שער המוביל לאינטרנט סודי. כדי להגיע אליה, אתם זקוקים לדפדפן מיוחד שיכול לגשת ל-Tor Hidden Services – אוסף אתרים שבחרו להסוות את מיקומם הפיזי. אבל אין די בדפדפן לבדו. כמו אי המתים בסרט "שודדי הקאריביים", את אתרי האינטרנט הנסתר יכולים לגלות רק אלה שכבר יודעים היכן הם נמצאים.

אתרים כמו "הוויקי הנסתרת" מספקים מפות אוצר לא מהימנות. הם מפרסמים רשימות של כתובות מיוחדות לאתרים שבהם אפשר להשתמש במטבע הממוחשב "ביטקוין" (Bitcoin) כדי לקנות סמים או מספרי אשראי גנובים, לשחק משחקים מוזרים, או פשוט לדבר – לפעמים על נושאים רגישים מכדי להעלותם ברשת הרגילה. אך, כאמור, לא תמיד אפשר לסמוך על הרשימות האלה. לפעמים הכתובות לא מעודכנות. לפעמים הן מטעות במכוון. קישור אחד עשוי להוביל לשוק שוקק פעילות שבו אפשר לקנות ולמכור נתונים גנובים; אבל קישור אחר יוביל אתכם למצג שווא: אתר משוכפל שכל מטרתו לגזול מכם כסף בלי להעניק תמורה.

האינטרנט הנסתר הזה הוא תוצר של דיונים שנערכו בשנות ה-90 בקרב ליברטריאנים בעלי אובססיה לטכנולוגיה. הרדיקלים האלה קיוו לשלב בין קריפטוגרפיה לאינטרנט כדי ליצור חומר ממס אוניברסלי שיחבל בכבלי הרודנות הממשלתית. מטבעות חדשים, המבוססים על פיתוחים קריפטוגרפיים, היו אמורים לערער את מעמדו של המטבע הרשמי ולחלץ את השליטה בקשר הכסף מידיה של המדינה; פרוטוקולי Mix Networks, המסווים את זהות כל המשתתפים בעזרת אינספור שכבות הצפנה, יאפשרו לגולשים לדבר ולעסוק בפעילות כלכלית בלי שהממשלה תוכל לראות דבר.

בדומה לרפובליקות הפיראטיות של המאה ה-18, העולם התחתון הווירטואלי הזה משלב בין חירות לפשע

התוכניות ליצירת מטבעות קריפטוגרפיים הובילו להמצאת "ביטקוין", וה-mix networks הולידו את "טוֹר" (Tor). שתי הטכנולוגיות מבטאות היבטים שונים של חלום מוכר – השאיפה האוטופית לעולם שבו אפשר לדבר ולסחור בלי לחשוש מהתערבות ממשלתית – והם אכן צמחו יחד. במשך זמן רב הדרך הקלה ביותר להשתמש בביטקוין הייתה באסופת האתרים המפוקפקים של טור.

בדומה לרפובליקות הפיראטיות של המאה ה-18, העולם התחתון הווירטואלי הזה משלב בין חירות לפשע. קבוצות של אכיפת חוק והגנה על זכויות יוצרים, כמו ה- Digital Citizens’ Alliance מוושינגטון די. סי., מעדיפות לשים דגש על ההיבטים המלוכלכים יותר של השירותים שמציעה הרשת של טוֹר – סחר בסמים, נשק ופורנוגרפיית ילדים. אבל יש לזכור שהניסיון ליצור רשת סודית נבע מאידיאולוגיה לא פחות מאשר מתאוות בצע. ברשת הזאת משתמשים מתנגדי משטר, לא רק סוחרי סמים. אם אתם חיים תחת משטר אוטוריטרי, טוֹר מספקת לכם טכנולוגיה לעקיפת הפיקוח הממשלתי על האינטרנט. אפילו חלק מהשירותים המפוקפקים יותר מבוססים על אידיאליזם מסוים. ליברטריאנים רבים חושבים שאנשים צריכים להיות מסוגלים לקנות ולמכור סמים ללא מעורבות ממשלתית, והם מקווים לבנות שווקים שיאפשרו בדיוק את הדבר הזה, רק ללא אלימות ולחימה בין כנופיות.

האנונימיות של טוֹר עוזרת לפושעים, כי היא מקשה על המדינה לזהות ולעצור אותם. אבל יש לכך תופעת לוואי אירונית: היא גם מקשה עליהם לבטוח זה בזה, כי בדרך כלל הם לא יכולים לדעת בוודאות עם מי הם מדברים. כדי להרוויח כסף בשווקים נסתרים אתם צריכים לזכות באמונם של אנשים, כדי שהם יקנו מכם וימכרו לכם. לאחר השגת המטרה הראשונית הזאת, יזמים מוצלחים באמת הולכים עוד צעד אחד הלאה: הם הופכים למתווכי-אמון שערבים לקשרים בין אחרים ולוקחים לעצמם נתח מהרווחים.

ברשת הזאת משתמשים מתנגדי משטר, לא רק סוחרי סמים. אם אתם חיים תחת משטר אוטוריטרי, טוֹר מספקת לכם טכנולוגיה לעקיפת הפיקוח הממשלתי על האינטרנט

היזמים האלה הבינו שאם ברצונם להמשיך ולפעול כך, עליהם ליצור ולטפח קהילות, לקבוע כללים, לאכוף אותם, להעניש את העבריינים ואף לנקוט באלימות כשלא נותרת כל ברירה אחרת. למעשה, הם הקימו גרסאות בזעיר אנפין של הממשלות שהם נסים מפניהן. כפי שטען הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס טילי (Tilly), המדינה המודרנית החלה כעסק של "פרוטקשן" המציע לנתיניו הגנה מפני זרים ותושבים אחרים. אותו היגיון שורר כיום גם ברשת הנסתרת, כשברונים ופיראטים זעירים נלחמים למסות את נתיניהם ולפקח עליהם, ובה בעת להגן על עצמם מפני מתקפות.

סמים

צילום מסך מאתר ״דרך המשי״

לא היה יזם אמון מצליח יותר מהטקסני רוס אולבריכט (Ulbricht), שתחת הפסבדונים "הפיראט האיום רוברטס" (Dread Pirate Roberts) הקים וניהל את שוק "דרך המשי" (Silk Road) הידוע לשמצה, שבו נסחרו סמים ומוצרים אסורים אחרים. ואף אדם לא ממחיש בצורה טובה יותר כיצד השתבש החלום הליברטריאני של חירות מן המדינה. אולבריכט בנה את "דרך המשי" מאפס בעקבות חלום פוליטי ואינטרסים אישיים. אבל אט אט הוא מצא את עצמו בונה מדינה זעירה עם מידה הולכת וגדלה של ביורוקרטיה, אכיפה ובסופו של דבר גם איומים באלימות כלפי מפרי הכללים המסוכנים ביותר. הוא ניסה לשחזר את ה"גיא של גאלט" 1, אבל בסופו של דבר שחזר את הלווייתן של הובס; הוא הפך בדיוק לדבר שממנו ניסה לברוח. אבל זה לא היה אמור להפתיע אף אחד.

בספר הזיכרונות שלו, Men of Dishonor, המאפיוזו לשעבר אנטונינו קלדרון מתאר את עולם המאפיה כמקום שבו אין שום עובדה או אמירה שאינן דו-משמעיות. הבוס, טוטו רינה, הורה לחסל את אחיו של קלדרון ואז שיבח את המת בהלווייתו; לאחר שמכר את חברו הקרוב, עמנואלה ד'אגוסטינו, לבוס אחר, הוזמן רוזריו ריקובונו לברביקיו בביתו של אותו בוס, ואז התעורר מהנמנום שאחרי האוכל כשרוצחיו ממתינים לו עם חבל חניקה. וסטפאנו בונטאדה הכיר את רוצחיו היטב, ואף הכין להם קפה לפני שהרגו אותו.

אחת ההשלכות של שפיכות הדמים הזאת היא שפושעים חייבים להשגיח זה על זה ללא הרף ולחפש רמזים לבגידה בכל אמירה. כפי שאמר דייגו גמבטה (Gambetta), סוציולוג החוקר את המאפיה הסיציליאנית, הם "מפחדים כל הזמן שמרמים אותם, אבל הם בעצם לא מפסיקים לרמות אחרים". נדמה שפרנויה מאותו סוג נפוצה אף יותר ברשת הנסתרת, שבה האנונימיות מובנית בארכיטקטורה של האינטראקציה החברתית. כשמאפיונרים סיציליאניים מתעסקים אחד עם השני, הם לפחות מכירים זה את זה ויכולים לנקום, לעתים גם בדרכים נוראות, אם הם חושבים שרימו אותם. זה מאפשר להם לשמור על שלום זהיר רוב הזמן. אבל ברשת הנסתרת אנשים לא יודעים את זהותם האמיתית של שותפיהם לעסקים.

כשמאפיונרים סיציליאניים מתעסקים אחד עם השני, הם לפחות מכירים זה את זה ויכולים לנקום אם הם חושבים שרימו אותם. זה מאפשר להם לשמור על שלום זהיר. אבל ברשת הנסתרת אנשים לא יודעים את זהותם האמיתית של שותפיהם לעסקים

וזה בעייתי מבחינת כל המעורבים. באופן ברור למדי, הקונים לא יודעים אם הם יכולים לבטוח במוכרים שיספקו להם את המוצר או ישמרו את הפרטים שלהם בסוד. אם המוכר מרמה אותם, הם לא יכולים לנקום בקלות כי הם לא יודעים מיהו. אבל זה מקשה גם על המוכרים. תורת המשחקים אומרת שבלי האפשרות לנקום, שום קונה לא יהיה מוכן לבצע קנייה מלכתחילה, כי הוא מניח שירמו אותו. בקיצור – לא יהיה שוק. למוכרים לא יהיה למי למכור, וכולם יפסידו.

פושעים פוטנציאליים באינטרנט הנסתר מתלוננים שוב ושוב שרימו אותם. כפי שכתב אחד המגיבים בוויקי הנסתרת: "עבדו עליי כבר כמה פעמים כל מיני בני זונות שאומרים לי שאפשר לסמוך עליהם כשאני רוצה לקנות כרטיסי אשראי גנובים. יש לי הרבה עסקים לעשות אבל אני לא רוצה שירמו אותי. למה אין פושעים ישרים. אם מישהו יכול לעזור לי זה יהיה מדהים! אני רק רוצה לקנות אחד, בשלב ראשון, כדי לדעת שאפשר לסמוך על המוכר". התופעה הזאת יוצרת ביקוש למתווכים, שיכולים להפוך ליזמי אמון המגבים קשרים בין קונים למוכרים שלא היו סומכים זה על זה בלעדיהם. וגם לזה יש תקדים במאפיה הסיציליאנית. גמבטה אומר שהמאפיוזי התחילו כמתווכי-אמון בין קונים למוכרים בחברה כפרית שבפועל הייתה נטולת חוק. המאפיה הרוויחה כסף כשערבה לעסקאות, איימה על רמאים ולפעמים עודדה אווירה כללית של פרנויה כדי להבטיח שיהיה ביקוש לשירותיה. במילים אחרות, המאפיה בנתה סדר בלתי רשמי משלה, שהיה עוין לחוק הקונבנציונלי אבל החל לתפוס אט אט את מקומה של המדינה המסורתית.

כשאולבריכט התחיל לגדל פטריות הזיה ולמכור אותן באינטרנט ב-2010, הוא לא תפס את עצמו כמאפיוזו או כמייסד מדינות. נדמה שהוא פעל דווקא מתוך התלהבות מהגותו הליברטריאנית של מארי רות'בארד. בפרופיל הלינקדאין שלו הכריז אולבריכט על כוונותיו להשתמש ב"תיאוריה כלכלית ככלי לחיסול הכפייה והתוקפנות בקרב המין האנושי", ולבנות "הדמיה כלכלית" שתמחיש לאנשים את חוויית החיים בעולם ללא "שימוש מערכתי בכוח". בה בעת, הוא לא התנגד לעשות כמה דולרים מהאקטיביזם שלו – רשומות היומן שלו מראות כי הוא שמח שהצליח להרוויח מיבול הפטריות הראשון שלו, והתאכזב מכך שמימש את הרווחים לפני שערכו של הביטקוין הגיע לשיא.

אולבריכט העיד על עצמו כי הוא אינו האקר מיומן במיוחד. בגרסאות הראשונות של אתר דרך המשי היו ליקויי תכנון ואבטחה רציניים. אבל הוא הצטיין בשכנוע אנשים אחרים לבטוח בו. בגרסה המוקדמת ביותר של האתר הוא מכר סמים בעצמו ופיתח מוניטין כסוחר בעל מודעות לשירות לקוחות. הוא טיפל בכל העסקאות שלו בעצמו, לא גבה עמלה, והשתמש במערכת של הודעות כתובות כדי לתקשר עם קונים ומוכרים. כך הוא טיפח רשת של קשרים, שתהפוך יום אחד לשוק במלוא מובן המילה.

ומובן שככל שהאתר גדל, הוא הלך ונעשה ביורוקרטי יותר. זמן רב לפני שאולבריכט התחיל לפתח אותו בפועל, ייעצו לו שהוא צריך להגדיר מדדים של מהימנות. בהזדמנות הראשונה הוא שילב באתר מערכת דירוג אוטומטית המאפשרת למוכרים מהימנים לצבור מוניטין של הוגנות. אולבריכט יצר גם פורום שבו יכולים מבקרים להחליף חוויות לגבי סוחרים ולקוחות. התשלומים נעשו באמצעות מערכת צד ג' אוטומטית, שבעזרתה הקונים יכולים להפקיד סכומים בידי הנהלת האתר ולסרב לשלם עד שהסחורה תגיע לידיהם. אבל מוכרים עם מוניטין טוב יכלו, לעתים קרובות, להתעקש שלקוחותיהם לא ישתמשו במערכת הזאת. כשהתשלום נעשה מראש, זה נקרא "סגירה מוקדמת".

הפסבדונימים של המוכרים הפכו למשהו שאינו רחוק ממותג מסחרי. כפי שציין הכלכלן דייוויד קרפס (Kreps) מאוניברסיטת סטנפורד, מותג משלך עם מוניטין של הוגנות הוא נכס, והרצון לשמר את ערכו מהווה תמריץ להתנהגות הוגנת בעתיד. לא שהערך תלוי בבעליו האמיתיים של השם: סימן מסחרי יכול להימכר או להחליף ידיים בלי לאבד מכוחו. הפסבדונים המקורי של אולבריכט מראה שהוא השקיע בזה מחשבה מסוימת: "הפיראט האיום רוברטס" הוא מונח מרומן הפנטזיה הקומי "הנסיכה הקסומה" מאת ויליאם גולדמן (1973), שם הוא מייצג זהות העוברת מקפטן-פיראט אחד ליורשו ומבטיחה מוניטין מאיים.

וככל שאולבריכט שילב עוד ועוד היררכיה מסודרת בשוק שלו, הוא החל לנהוג ביד קשה יותר ויותר. למשל, הוא החל לסלק סוחרים על עבירות כגון הונאת לקוחות או ניסיון לגזול מהמערכת את העמלה שלה. נראה שדרך המשי צעדה בכך בנתיב מוכר. תיאורטיקנים של תורת המשחקים, כמו אבנר גרייף ורנדל קלברט (Calvert), טוענים כי כך מערכות המסחר המבוזרות של ימי הביניים פינו את מקומן בהדרגה למערכות איתנות יותר המבוססות על ריכוז הכוח בידי המדינה. אולבריכט – ומייסדי שווקים נוספים כמוהו – שחזרו את ההתפתחות ההיסטורית הזאת על-ידי שילוב בין תמריצים המבוססים על מוניטין לבין ריכוז של סמכויות פיקוח.

נראה שמעמדו הפוליטי החדש גרם לאולבריכט לחוש צורך מסוים להתגונן. בפורומים של דרך המשי הוא הצהיר, בתור "הפיראט האיום רוברטס", כי יש הבדל מהותי בין ארגון כמו שלו לבין מדינה. על דרך המשי "מפקחים כוחות השוק, לא כוח ריכוזי", ואפילו הוא, הפיראט האיום רוברטס בכבודו ובעצמו, כפוף לכללים שמכתיבה התחרות בשוק. מוכרים ולקוחות שלא אוהבים את הכללים שהוא ניסח יכולים ללכת לשווקי סמים אחרים ברשת הנסתרת. הוא הודה באפשרות התיאורטית ש"ארגונים וולונטריים" כמו שלו עלולים לרגל אחרי משתמשים, לכלוא אותם ואף לרצוח אותם. משמעות הדבר תהיה ש"חזרנו למקום שבו התחלנו, המדינה של ימינו". ובכל זאת, הוא התעקש, זה לעולם לא יקרה – בזכות התחרות.

לקוחות שרצו שהסמים יישלחו אליהם נאלצו לתת את הכתובות שלהם לסוחרים. לפי חוקי דרך המשי, הסוחרים היו אמורים למחוק את המידע הזה ברגע שהעסקה הושלמה. אבל לאולבריכט לא הייתה שום דרך לאכוף את החוק הזה

אבל תחרות בשוק אינה ערבות להוגנות בשוק. היו סוחרים שרצו לצבור מוניטין של הוגנות כדי שיוכלו לקחת את הכסף ולברוח בשלב מאוחר יותר. כמה רמאים תעתעו במערכת בכך שבנו לעצמם שם כסוחרי סמים אמינים, ביצעו כמה מכירות כמעט בו-זמנית, דרשו מהלקוחות "לסגור מוקדם" לפני קבלת הסחורה, ואז נעלמו עם הכסף. מכיוון שהסוחרים האלה השתמשו בפסבדונים ובטוֹר בדיוק כמו כולם, הלקוחות הזועמים לא יכלו לעשות דבר מלבד לפרסם איומים גרנדיוזיים בפורומים.

והיו גם בגידות כואבות יותר. לקוחות שרצו שהסמים יישלחו אליהם נאלצו לתת את הכתובות שלהם לסוחרים. לפי חוקי דרך המשי, הסוחרים היו אמורים למחוק את המידע הזה ברגע שהעסקה הושלמה. אבל לאולבריכט לא הייתה שום דרך לאכוף את החוק הזה אלא אם (כפי שקרה באחד המקרים) סוחר הודה שהוא שמר את השמות והכתובות. סביר להניח שסוחרי דרך המשי הפרו את החוקים האלה באופן שיטתי. לפחות סוחר אחד לשעבר, מייקל דוּק (Duch), שהעיד במשפטו של אולבריכט, שמר את השמות והכתובות של כל לקוחותיו בגיליון אלקטרוני פשוט.

וכך נוצרה נקודת תורפה ברורה, שהייתה למעשה איום קיומי על העסק של אולבריכט. אם סוחר מצליח ידליף את פרטי הקשר של כל המשתמשים בבת אחת, הלקוחות יברחו והאתר יתמוטט. וכשאחד ממשתמשי דרך המשי, שפעל תחת הפסבדונים FriendlyChemist, איים לעשות זאת, אולבריכט לא ניסה לצטט את כללי האתר או להסתמך על הכוחות האימפרסונליים של השוק; הוא בחר להשתמש בקלף האחרון של המלכים: אלימות פיזית. הוא שילם 150,000 דולר לאדם שהיה אמור להיות חבר בכיר ב-Hells Angels כדי שיארגן את חיסול הסוחט, ואחר כך שילם 500,000 דולר נוספים תמורת חיסול שותפיו של FriendlyChemist.

לא ברור אם אכן התבצע רצח. הדבר הסביר ביותר הוא שכל הפרשה הייתה תרמית שרקחו יחד FriendlyChemist והרוצח-כביכול (שאולי בכלל היו אותו אדם). עם זאת, היא סימנה את השלב האחרון בתהליך יוצא דופן של שינוי. אולבריכט החל כאידיאליסט שרצה לבנות שוק שאינו לכוד בין "טפריה הרצחניים של המדינה". אך בסופו של דבר הוא שילם לבריונים כדי שיגנו על המערכת הביורוקרטית שיצר.

הודעת ה-FBI על סגירת אתר ״דרך המשי״

הודעת ה-FBI על סגירת אתר ״דרך המשי״

ייתכן שאולבריכט היה חובבן, אבל סביר להניח שהוא חשב שאין לו ברירה אלא להיעזר בפושעים אמיתיים. כשהכסף החל לזרום ברשת הסודית, זרמו איתו גם החמדנות והריאל פוליטיק. בתחילה  אולבריכט ראה את עצמו כמי שמביא "סדר ותרבות" לשוק שחור שמשתתפיו, ממש כמוהו, מחויבים לאידיאלים ליברטריאנים. אבל בשווקים אמיתיים הסדר נובע מהאיום באלימות – בין שמדובר בעונשים המוגדרים בחוקי המדינה ובין שמדובר בהתערבויות אלימות של מאפיונרים. בהיעדר סידורים כאלה, הטורפים מסתערים. המודל העסקי של דרך המשי היה תלוי בכך שאנשים אכזריים באמת לא יבחינו בנקודות התורפה המהותיות של השוק. וברגע שדרך המשי החלה למשוך תשומת לב – ולהרוויח הון אדיר – גורלה נחרץ.

היומנים של אולבריכט מבהירים שהוא כבר היה תלוי בחסדיהם של פושעים אחרים שבכלל לא דגלו באידיאלים ליברטריאנים. והוא שילם מאות אלפי דולרים כדי למנוע מתקפות מניעת שירות שאיימו לשתק את האתר שלו. די היה בכך שסוחר בגודל בינוני יחשוף את רשימת לקוחותיו, והדבר היה מוביל לקריסת רשת האמון השבירה שהשוק היה תלוי בה. לכן לא מפתיע שאולבריכט רצה לעשות יד אחת עם כנופיה אלימה וידועה לשמצה – הוא לימד אותם על שווקי סמים מקוונים, והם הנחו אותו בנטרול איומים המסכנים את המודל העסקי שלו. הוא הזדקק נואשות להגנה.

היומנים של אולבריכט מבהירים שהוא כבר היה תלוי בחסדיהם של פושעים אחרים שבכלל לא דגלו באידיאלים ליברטריאנים. והוא שילם מאות אלפי דולרים כדי למנוע מתקפות מניעת שירות שאיימו לשתק את האתר שלו

מעבר לפרטים הספציפיים בסיפור של אולבריכט, אנחנו מוצאים כאן מהלך עניינים טיפוסי למדי. לכן לא מפתיע לגלות ששווקי סמים אחרים השוכנים במחשכי האינטרנט נכנעים גם הם ללחצים ונעשים דומים יותר למדינות זעירות; הם מפקחים באופן הדוק על פועלם של החברים שבפנים, ומתגוננים באכזריות רבה מתמיד מפני האיומים שבחוץ. כמו הלווייתנים הריבוניים של הובס, גם הם לכודים ברשת של קנאה בלתי פוסקת: ממשיכים לסחור אלה עם אלה, אך לעולם לא מסיטים את מבטם או את כלי נשקם.

לאחר מעצרו של אולבריכט באוקטובר 2013, כמה מעמיתיו הוותיקים ניסו להקים שוק נוסף, "דרך המשי 2". כשהאתר הזה הותקף, הפיראט האיום רוברטס החדש תקף בחזרה את השוק שהיה אחראי, לדעתו, להתקפה; הוא פרץ למערכות שלו, גנב את שמותיהם וכתובותיהם של הלקוחות וכך החריב את עסקיו. שווקים אחרים, כמו Sheep Marketplace (שמפעילו הסתלק עם הון של ביטקוין בשווי עשרות מיליוני דולרים), פשוט עושקים את לקוחותיהם ונמלטים. כל הנסיכויות הזעירות האלה פגיעות לפושעים המנסים לדרוש כופר, ואף לגורמי חוק שהשתחלו לעמדות מפתח כדי לאסוף מידע ולחסל שווקים בלתי חוקיים. התקווה הליברטריאנית שהשווקים יוכלו לקיים את עצמם על בסיס של התקשרויות חופשיות וזכות בחירה, היא אשליה שסופה להתנפץ; ללא אכיפה מטעם המדינה, שווקי הסמים הסודיים של טוֹר מתקרבים יותר ויותר למצב הטבע האנרכי שבו אדם לאדם זאב.

חוסר הזהירות של אולבריכט הוביל לשקיעתה בטרם עת של דרך המשי. אבל גם לולא היה טיפש, השוק היה קורס ממילא תוך זמן קצר תחת כובד משקלו, או הופך לכלי משחק בידיהם של ארגונים גדולים בעלי יכולת ונכונות גדולות הרבה יותר להשתמש באלימות. החלום הליברטריאני של שווקי סמים מקוונים המתנהלים בשלווה כבאורח קסם, הוא אכן חלום ותו לא. כיף לשחק בפיראטים רק כל עוד שאר השחקנים גם הם ילדים. הבעיה היא שכאשר המבוגרים באים עם חרבות אמיתיות, עלול להיות מאוחר מדי להתעורר.

הנרי פארל הוא מרצה למדע המדינה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. ספרו האחרון מ-2009 הוא The Political Economy of Trust.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי הנרי פארל, Aeon.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על שובר שורות דוט קום

02
אפרים ק

בדיוק סיימתי לקרוא את הספר מרד הנפילים, 'העמק של גאלט' היה נראה לי שקר ברור, אך זה כיף לקרוא כיצד השקר נהרס בפועל. כמעט כל הספר בנוי על הטיעון שמדינת רווחה תקרוס תחת עצמה, והנה מה שקורה למדינות הרווחה לעומת השווקים החופשיים.