שוק חשמלי טוב לבריאות

לאחר שנים, טיפול פסיכיאטרי ותיק ומרתיע, משתכלל ומתגלה כיעיל ואף כמקור לתקווה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בוקר אחד בתחילת אוקטובר, ביומה האחרון כראשת החוג לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דיוק, הובילה אותי שרה הוֹלינְגסווֹרת' ליסאנְבּי לארון תצוגה באחד מחדרי הישיבות של החוג. שם, מאחורי הזכוכית, נמצא ה"מוזיאון" היחיד בעולם לטיפול בנזעי חשמל, או בשמו המוכר יותר "טיפול בשוק חשמלי". הפריטים העתיקים ביותר בתצוגה, שחלקם עשויים עץ מלוטש ופליז, יוצרו בסוף המאה ה-19, כשהגרייה החשמלית הוכתרה כפתרון למגוון בעיות. שריד מאמצע המאה ה-20 ועליו התווית "ציוד לטיפול בשוק חשמלי", כולל במרכזו כפתור אדום המסומן למרבה הנוחות במילים "התחל שוק".

לא רק שהגרסה המודרנית של ה-ECT אינה מיושנת, אלא שהיא הטיפול היעיל ביותר שקיים לדיכאון והפרעה דו-קוטבית שאינם מגיבים לתרופות

הטיפול בנִזְעֵי חשמל (electroconvulsive therapy, או ECT) – שבמסגרתו מועבר לגולגולת זרם חשמלי חזק מספיק כדי לעורר פרכוס קצר – נתפס לרוב כפרקטיקה ארכאית שמוטב להשאיר באוספים מוזיאוניים. אבל לפי ליסאנבי וחוקרים מובילים אחרים, לא רק שהגרסה המודרנית של ה-ECT אינה מיושנת, אלא שהיא הטיפול היעיל ביותר שקיים לדיכאון והפרעה דו-קוטבית שאינם מגיבים לתרופות (ולעתים, בשלב מוקדם דיו, גם לסכיזופרניה). אף אחד אינו מבין בדיוק למה ה-ECT עובד – קיימות תיאוריות רבות – אבל מחקרים רבים הוכיחו שהוא אכן עובד: רוב המטופלים הסובלים מדיכאון חמור, ואף מנטיות אובדניות, חשים הרבה יותר טוב בזכותו. רבים מהם חווים רמיסיה מלאה. יתרה מזו שכלולים שפותחו בעשרות השנים האחרונות הפחיתו משמעותית את אובדן הזיכרון הזמני שהטיפול היה גורם בעבר. למרות זאת, בעיקר בגלל הסטיגמה שדבקה בטיפול, נעזרים בו רק בודדים ממיליוני האמריקאים הסובלים מדיכאון עמיד לפסיכותרפיה ותרופות.

Medcraft B-24 MarkII ECT

מכשיר לטיפול בנזעי חשמל Medcraft B-24 MarkII ECT, משנות ה-70. תצלום: ניאל ויליאמס

ליסאנבי, שמונתה לאחרונה לראשת החטיבה למחקר יישומי במכון הלאומי לבריאות הנפש, הקדישה את הקריירה שלה למה שניתן להגדיר כגרסה עדינה ומרוככת יותר של ECT. היא בת 50, ועיניה הירוקות מקרינות התלהבות מהסוג שאפשר לראות בדרך כלל אצל נער חנון חובב מדע – אף על פי שבמקרה הזה מדובר בנער בגובה 1.80 מטר שנועל מגפי ברך ולובש חלוק מעבדה מצמר. במהלך שיחתנו היא סיפרה לי שאת המוניטין השלילי של ה-ECT היא תולה, בין היתר, בסרטים כמו "קן הקוקייה" (1975). הסרט, שעלילתו מתרחשת בבית חולים פסיכיאטרי, כולל סצנה מטרידה שבה סניטרים מחזיקים בכוח בדמותו של ג'ק ניקולסון בזמן שהוא סובל מפרכוסים אלימים כתוצאה משוק חשמלי. "טיפולי ECT מודרניים", אמרה ליסאנבי, "כלל אינם נראים כמו הייצוגים השליליים בסרטים". היא מציינת כמה מההבדלים: "אנחנו משתמשים בחומרי הרדמה והרפיית שרירים, כך שהמטופלים לא חווים פרכוסים מוטוריים. זה כמו כל הליך רפואי אחר".

כמי שמורגלת במתן עדות בפני פאנלים מקצועיים ובהרצאות בכנסים של אגודות מדעיות, ליסאנבי שולטת בסטטיסטיקות: כ-35,000 אמריקאים מתאבדים מדי שנה. דיכאון הוא אחד הגורמים המובילים לכך – למעשה זהו הגורם מספר אחת לפי ארגון הבריאות העולמי. ובכל זאת טיפולי ה-ECT אינם מצליחים להתנער מהמוניטין העגום שדבק בהם, לא רק בקרב הציבור אלא גם בקרב אנשי המקצוע. "אפילו רופאים", אמרה לי ליסאנבי, "אינם חסינים בפני סטיגמות".

כסטודנטית לרפואה באוניברסיטת דיוק בסוף שנות ה-80 חזתה ליסאנבי במו עיניה בהשפעת הטיפול בנזעי חשמל על אישה שסבלה מדיכאון שהחריף והפך לקטטוֹניה. "היא איבדה את כושר הדיבור והפסיקה לאכול. היא פשוט הלכה ודעכה ועמדה למות מהדיכאון שלה, עד כדי כך הוא היה חמור", סיפרה ליסאנבי בריאיון שנערך במסגרת מחקרית. "היא עברה טיפול ECT ובאותו אחר צהריים החלה לדבר, ואני חשבתי לעצמי, זה נס".

לאחר ההתמחות שלה הלכה ליסאנבי לעבור עם הרולד זקהיים (Sackeim), ראש מחלקת הפסיכיאטריה הביולוגית במכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק. זקהיים עבד באותו זמן על שיטה להפחתת אובדן זיכרון בעקבות טיפולי ECT, המתבססת על שינוי באופן שבו החשמל מוזרם אל המטופלים. ב-1994, שנה לפני שליסאנבי הצטרפה למעבדה שלו, פרסם זקהיים מאמר שבו הוא טוען כי אפשר להפחית את תופעות הלוואי אף יותר על-ידי החלפת החשמל במגנטים. בעוד שהקרקפת והגולגולת מפחיתות את השפעת החשמל ומפזרות אותו, הן אינן מסוגלות לשבש את השדה האלקטרו-מגנטי שמייצרים המגנטים. על כן, שיער זקהיים, ייתכן שאפשר להשתמש במגנטים כדי לייצר פרכוסים באזורים ספציפיים של המוח – וכך לחוס על ההיפוקמפוס, אזור שמשפיע באופן מהותי על תהליך יצירת הזיכרון. הוא ביקש מליסאנבי להפוך את הרעיון שלו לאבטיפוס שניתן לבחון.

לאחר כמה שנים שבמהלכן שיתפה פעולה עם חוקרים מרחבי העולם, הרכיבה ליסאנבי מכשיר מגנטי שיהיה מסוגל, כך האמינה, לייצר פרכוסים בבני אדם; היא רק הייתה זקוקה לנבדק אנושי, ומצאה שוויצרית בת 20 שלא הצליחה להחלים מהדיכאון שלה בעזרת הטיפולים המקובלים. באפריל 2000 שלחה ליסאנבי את המכשיר הכבד שלה, היחיד מסוגו, לאוניברסיטת בֶּרְן. היא עמדה לטוס לשם בעצמה כשתומס שְלֶפְּפר, אחד משותפיה השוויצריים, התקשר. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות", הוא אמר לה. "המכשיר הגיע, אבל הוא התפרק לחתיכות". נותרו כמה ימים בלבד עד ההליך, וליסאנבי נאלצה לדחוף חלקי חילוף למזוודה שלה. "למזלי זה היה לפני ה-11 בספטמבר", נזכרת ליסאנבי", לכן האוֹסצילוֹסקוֹפ עבר את האבטחה בלי בעיה".

שלפפר אמר לי שהוא וליסאנבי היו לחוצים לפני ההליך. "עדיין ניקר בי חשש: זה עלול להיות מסוכן. האם חישבנו הכול כמו שצריך?", הוא הודה. "אבל זה עבד בסדר גמור". המטופלת עברה ארבעה טיפולי פרכוס מגנטי ושמונה טיפולי ECT, וחוותה רֶמִיסְיָה [נסיגה בתסמינים] מלאה.

מאז נערכו מחקרים רבים שהראו כי טיפול בגרימת פרכוסים על-ידי גרייה אלקטרומגנטית (magnetic seizure therapy, או MST) הוא יעיל לא פחות מ-ECT בהפגת דיכאון, ובה בעת כמעט שאינו גורם אובדן זיכרון. למרות זאת הטיפול לא אושר לשימוש באירופה ובארצות הברית. הבעיה היא שחברות קטנות שבונות מכשירי MST לא ערכו עדיין ניסוי רנדומלי רחב, כפי שדורש מנהל המזון והתרופות האמריקאי. אך לאחרונה השלימה ליסאנבי ניסוי חדש שאמור, כך היא מקווה, לקדם את העניין.

ב-2005 הקימה ליסאנבי את המחלקה לגְרייה ונוירומוֹדוּלציה באוניברסיטת קולומביה. עד שעברה לאוניברסיטת דיוק, ב-2010, היא הספיקה להשתתף בכתיבת 150 מאמרים אקדמיים ופרקים בספרים ולכהן כנשיאה של שני ארגונים מקצועיים בינלאומיים העוסקים בגרייה מוחית.

כשמִנהל המזון והתרופות ערך שימוע ב-2011 כדי לבחון את העברת ה-ECT מרמת סיכון 3, הגבוהה ביותר, לרמה 2, ליסאנבי העידה בתור ראשת כוח המשימה לענייני ECT של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה. "באתי לכאן כדי להבהיר דבר אחד מרכזי", היא אמרה לפאנל. "דיכאון הורג, ו-ECT מציל חיים". היא הציגה להם סטטיסטיקות. היא סקרה עשרות שנות נתונים. ובנימה אישית הוסיפה, "אני גם קרובת משפחה של אדם שחייו ניצלו בזכות ECT".

בכל פעם שליסאנבי נכנסה לחדר באותו יום, נציג של מתנגדי ה-ECT בקהל השמיע קול זמזום בניסיון לחקות את מכשיר ה-ECT (למעשה, המכשיר כלל אינו מזמזם). בסופו של דבר, למרות עדויותיהם של ליסאנבי ואחרים, ולמרות תוצאותיהם של ניסויים רנדומליים שכללו מאות נבדקים, סירב הפאנל להמליץ על סיווג מחדש של הטיפול.
למען ההגינות יש לומר שבתחילת הדרך טיפולי ה-ECT היו אכזריים; זרמי חשמל חזקים יותר וממוקדים פחות ניתנו למטופלים ללא הרדמה. אבל ליסאנבי ומומחים מובילים נוספים מתעקשים שכיום אובדן הזיכרון הוא קל יחסית. החיסרון המרכזי של הטיפול, נכון לעכשיו, הוא שבלי טיפולי המשך (תרופות או טיפולי ECT נוספים), השיפור במצבם של המטופלים דועך לאחר חצי שנה עד שנה.

אז מדוע רופאים רבים עדיין מהססים להמליץ על טיפולי ECT? "שאלה טובה", אומר תומס אינְסְל, שסיים לאחרונה את כהונתו כמנהל המכון הלאומי לבריאות הנפש, והיה מי שגייס את ליסאנבי למשרתה החדשה (הוא יתחיל בקרוב לעבוד עבור ארגון המחקר Google Life Sciences, שמעוניין להיכנס לתחום טיפולי בריאות הנפש). "לו היה מדובר באלצהיימר, והיה לי טיפול שב-80 אחוז מהמקרים פותר את רוב התסמינים המרכזיים תוך שישה שבועות, ואז הייתי אומר לך שהטיפול הזה אינו זמין ברוב המדינה וניתן רק לעתים נדירות גם במקומות שבהם הוא זמין, היית אומר לי שזה לא יכול להיות".

אינסל אמר לי שהוא העסיק את ליסאנבי, בין היתר, מכיוון שיש לה "גישה מודרנית למחלות נפש". במהלך שנות ה-70 היה מקובל לחשוב שמחלות נפש נובעות בעיקר מטראומה וחוויות קשות בילדות; הטיפול המתאים להן היה פסיכותרפיה. החל משנות ה-80 החלו חוקרים לחשוב שהן נובעות מחוסר איזון במוליכים העצביים – בעיה שיש לטפל בה בעזרת תרופות.

תרופות אינן יכולות להתמקד במעגלים מוחיים ספציפיים, ולחברות התרופות הגדולות אין בשלב זה מוטיבציה רבה לפתח תרופות פסיכיאטריות חדשות.

ליסאנבי, הוא המשיך, "מביאה את הגישה העכשווית: מדובר בהפרעה שנובעת משינויים במעגלים המוחיים". הגישה הזאת מעידה על מגבלותיו של הטיפול התרופתי; תרופות אינן יכולות להתמקד במעגלים מוחיים ספציפיים. יתר על כן, אמר אינסל, לחברות התרופות הגדולות אין בשלב זה מוטיבציה רבה לפתח תרופות פסיכיאטריות חדשות. כיום הוא מזהה תכונה רבה סביב נושא הגרייה המוחית. הודות לליסאנבי וחוקרים אחרים שהתמקדו ב"אפשרות השלישית הזו", הסביר אינסל, "הגענו לעידן חדש".

בסוף יומה האחרון באוניברסיטת דיוק ישבה ליסאנבי בחדר ישיבות, מוקפת בסטודנטים, מרצים ואנשי סגל אחרים, והקשיבה לאחד מהם בשעה שהציג נתונים חדשים. הוא טען שאפשר לקצץ את המתח המקסימלי בעת טיפול ECT בשני שלישים (גם בהשוואה לרמתו כיום) ולהתאים אותו בצורה טובה יותר לגודל וקונפיגורציית המוח של כל מטופל. מדי פעם בפעם קטעה אותו ליסאנבי עם שאלות נוקבות – לא בגסות רוח, אלא בענייניות הנובעת מגישה מדעית פרקטית.

לעומת זאת, ניכר שתפיסת הציבור בכל הקשור ל-ECT מתסכלת אותה מאוד. כשהדיון עבר לסוגיות של מוניטין, ליסאנבי פנתה אלי ושאלה אותי, למרבה ההפתעה, אם מונח כמו electro-seizure therapy יתקבל בצורה טובה יותר מאשר electroconvulsive therapy (קרי החלפת המילה החריפה convulsion – "עווית" או "פרכוס", ב-seizure הקלינית יותר). אחרי ככלות הכול, היא אמרה, אנשים לא ממש נתקפים בעוויתות כיום הודות לחומרים להרפיית שרירים.

"אה", אמרתי, "אינני בטוח שלמילה seizure יש קונוטציות חיוביות".

"יכול להיות", היא אמרה, "אנחנו צריכים לכנס קבוצות מיקוד כדי לראות איך הם מגיבים לשם החדש". אני התלוצצתי, בערך, אבל ליסאנבי לא התלוצצה כלל, ואפשר להבין אותה: טיפול שבכוחו לשנות את חייהם של המטופלים אינו נמצא בשימוש, ואחת הסיבות לכך היא שהשם שלו מרתיע אנשים. ובכל זאת, מחקר הראה שמקרב אנשים שעברו את הטיפול, 98% אמרו שהם יחזרו עליו אם מצבם ידרדר שוב. בהתחשב בנסיבות, יכול להיות שהחלפת הטרמינולוגיה אינה רעיון מופרך כל כך.

בהמשך החודש ליסאנבי ואני שוחחנו שוב, הפעם בטלפון – היא הספיקה בינתיים לעזוב את צפון קרוליינה למרילנד, וכעת ניסתה להסתגל לתפקידה החדש במכון הלאומי לבריאות הנפש. השבוע הראשון שלה שם היה מצוין, היא אמרה, וסיפרה שהיא עסוקה בתכנון שיתופי פעולה עם המדענים שעובדים שם.

מכיוון שלא הפסקתי לתהות לגבי קרוב המשפחה שהיא הזכירה בזהירות בעדותה בפני מנהל המזון והתרופות, זה שעבר טיפולי ECT, שאלתי אותה אם תהיה מוכנה לספר לי עליו. לרגע היא היססה.

"סבא שלי טופל ב-ECT לפני שנולדתי, בשנות ה-50", היא אמרה. "זה היה לפני שהחלו להשתמש בחומרי הרדמה, כשהמתחים היו גבוהים מאוד, והרבה דברים נעשו אחרת". היא השתהתה. "אני מאמינה שלא הייתי זוכה להכיר אותו אלמלא ECT".

דן הרלי הוא מחבר הספר Smarter: The New Science of Building Brain Power (ראה אור ב-2014).
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דן הרלי, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על שוק חשמלי טוב לבריאות

02
עירית

כתבה מעולה. במקום להוציא טונות כסף על שיחות עם פסיכולוגים שבמקרה הטוב עוזרות לחצי דקה ובמקרים רבים אפילו מחמירות את המצב, צריך להתמקד במעגלים המוחיים הספציפיים המשובשים. חבל שאין (?) בדיקות דם שמגלות את החוסרים המדויקים בנוירוטרנסמיטרים כגון סרטונין דופמין נוירופירין וכן הלאה. נשאלת השאלה האם עדיף להתחיל קודם עם תרופות ורק אם הן לא עוזרות אז לעבור לטיפול הזה, או להתחיל מיד בזה?

03
איש חופשי

מאמר שטחי וממש לא מדעי.
בלי ציטוט ובי לינק אחד למחקר על הנושא.
רפואת אליל במיטבה.
הביאו מחקרים, הביאו הסבר לפעולה של ה"טיפול" קודם כל ולפני הכל.