שמיעה אבסולוטית מדי

האם היכולת לזהות במדויק את גובהו של צליל מועילה למוזיקאים? והאם הכאב הפיזי שיכול להיגרם להם מגיטרה לא מכוונת הוא תשלום סביר על כך?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בתום יום שלם שבו מקטעים מהקונצ'רטו השלישי לפסנתר ולתזמורת של רחמנינוב פלשו לי שוב ושוב לתודעה, מתגנבים לישיבות, מכתיבים את קצב צעדיי במסדרונות, מניעים אצבעות, קוטעים את מחרוזות השירים המלבבות הניגרות מהרדיו בזמן הנהיגה חזרה, אני נכנסת הביתה, זורקת את התיק בכניסה, ובתחושת דחיפות גופנית, שאינה שונה מהותית מזו שמספקת שלפוחית מלאה, מחברת את האייפון לזוג הרמקולים הפשוטים שניצבים על הספרייה. אני פותחת יוטיוב, בוחרת בחטף את הביצוע של וייסנברג, ועד שיטען, רצה לפסנתר. רגע דממה, וברגע הבא התזמורת מתחילה לייצר את ההמייה הזו שלה, לצייר את האפור שהוא הרקע, נייטראלי לכאורה, לסערה העומדת להתרגש. אני נכנסת עם הפסנתר, שתי הידיים מרוחקות זו מזו מרחק אוקטבה אחת, מנגנות שתיהן את הנושא: "רֶה פַה מי רֶה דוֹ רֶה מי רֶה, מי רֶה מי פַה פַה פַה מי רֶה דו, סי דוֹ רֶה".1 אחר כך וייסנברג שועט קדימה בקלילות ובחן, בעוד התזמורת אוספת לחיקה את הנושא, רק אני מאחור, אצבעות שותקות, סופגת בשקיקה את היצירה המכשפת הזו, שרק חלקים זעומים ממנה אני מסוגלת לנגן, וגם זה באופן עילג. אני רוצה להתמסר לגלים, לתת להם להרעיד, לצלול בי עמוק, ממשפכי האוזניים ישר אל הרקמות הרכות של הגוף, לחמוק מלפיתת הקליפה הדקה שמבריקה, חדשה, את המוח, אך זו מסרבת לוותר, באחד ממתחמיה גר לי תוכי מעצבן שמתעקש להכריז על כל תו ותו בשמו, ועדיין לא מצאתי שום דרך להשתיק אותו. ככה זה תמיד. אף צליל, מכינור עד מסור חשמלי (לא כולל קול אנושי2), לא יכול לחמוק לתוכי מבלי שהכרוז הזה, שלא ברור מי מינה אותו, אך אין ספק שהוא מתכוון להישאר, יְשַיֶים בשׂשׂון לא מוסתר, יזדרז לְתייג, למַשְטֵּר, למצק למילה. הרבה הייתי נותנת בשביל להיות מסוגלת להאזין פעם אחת ליצירה בלי הטרטור המתמיד הזה שמלווה אותה, כדי שפעם אחת צליל יהיה בתוכי רק רטט, חוויה טהורה שאינה נרדפת על ידי אף מסמן.

2.
בת חמש הייתי כשהתחלתי ללמוד נגינה. אם הייתי ילדה טובה (מובן שתמיד הייתי), בסוף השיעור אילנה המורה היתה משחקת איתי משחק: אני ישבתי על הספה עם דוגמת הפרחים הבהירה, גבי לפסנתר, בזמן שהיא ניגנה - בתחילה תו אחד בכל פעם, אחר כך יותר, ואני הייתי צריכה לנחש איזה תו זה היה. מרגע ששלטתי בשמות כל התוים, לא טעיתי אפילו פעם אחת. כשאמא באה לקחת אותי בסוף אחד השעורים, אילנה הזמינה אותה להיכנס ואמרה: "לילדה שלך יש שמיעה אבסולוטית". אבל עוד לפני שאמא הספיקה לשמוח, אילנה הפטירה: "זו לא כזו מציאה״. ״ברב המקרים", היא אמרה, "זו יותר קללה מברכה". אבל אני הייתי גאה. כילדה, ובמידה מסוימת גם היום, עונג רב הפקתי מאותו כשרון פרטי, מהיכולת ללכוד ברשת ההכרה המילולית את התווים, למסמר אותם לְשֵם, ממש כמו שאבא היה מספר איך, כנער, היה לוכד פרפרים, חונק אותם בצנצנת פורמאלין, ואז נועץ בהם סיכה, מצמיד לקופסא, רושם את שם המין, הסוג והמשפחה. אולי היה זה נצחוני הקטן, אזור תחוּם וזעיר בו יכולתי לכונן סדר בְּעולם שמרבית הזמן הרגיש מעורפל ומציף. ואולי מקור העונג נעוץ היה בידיעה שמכל מי שאני מכירה, כולל אילנה המורה, כולל אפילו את אמא, שידעה לנגן בגיטרה, באקורדיאון ובחליל כל שיר ששמעה, אך למרבה הפליאה לא ידעה להגיד ש"סול" הוא "סול" ו"לה" היא "לה", שמכל הגדולים רק אני ניחנתי ביכולת הזו, שנראתה לי כל כך פשוטה ומובנת מאליה. "זה בדיוק כמו שאת רואה צהוב ויודעת שזה צהוב ולא אדום, ככה את שומעת "מי" ויודעת שזה "מי" ולא "רֶה", איך את לא מזהה?", אמרתי לה פעם, והיא נעלבה.

3.
שמיעה אבסולוטית (perfect pitch) היא היכולת לזהות במדויק ובאופן אוטומטי את גובהו של צליל, ללא תיווכו של תהליך מנטאלי מודע, ומבלי להזדקק לנקודת ייחוס חיצונית. נראה כי זוהי פונקציה משולבת של שמיעה וזיכרון. מעבר לתפיסה של הבדלים דקים בגובה הצליל הנשמע, היא מצריכה גם התאמה מדויקת בין תדר לבין שם התו המייצג אותו (לדוגמה: 440 הרץ = "לַה").  המשמעות היא שבאיזשהו מקום במוח מאוחסנים התדרים "הנכונים"3, מתויקים תחת שמותיהם, וכל צליל שנקלט במערכת השמע מושווה אליהם באופן מיידי. שכיחותה של תכונה זו בקרב האוכלוסיה הכללית נמוכה: על פי הערכות, פחות מאחד מתוך 10,000 מחזיק בה.

חינוך מוזיקלי מוקדם הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לפיתוחה. מוזיקאים רבים החלו ללמוד נגינה בגיל צעיר מאוד, ובכל זאת לא רכשו שמיעה אבסולוטית.4 מעניין לציין כי בקרב דוברי שפות טונאליות, בהן לגובה הצליל שבו רצף פונמות מסוים נהגה ישנה משמעות סמנטית (למשל וייטנאמית וסינית מנדרינית), השמיעה האבסולוטית נפוצה הרבה יותר. כך גם בקרב עיוורים מלידה5 ובקרב הסובלים מהפרעה על הספקטרום האוטיסטי.

ויכוחים מרים ניטשים בסוגיה האם עבור מוזיקאים זוהי יכולת מועילה. עבורי, שאיני מוזיקאית, רב הזמן היא נחווית כמגבלה מעיקה. אמנם כל רצף צלילים שאני שומעת או מדמיינת מיתרגם בי אוטומטית לתווים אותם ניתן לרשום או לנגן, וקיימת גם התועלת הנרקיסיסטית שתארתי לעיל ונובעת מעצם נדירותה של התכונה, אך כאן בערך מסתיימים היתרונות. החסרונות, לעומת זאת, רבים, וכולם נובעים מאותה לפיתה מוחלטת, שאינה ניתנת לריכוך או התרה, בין גובהו של צליל לבין תחושה קטגורית, גופנית יותר ממנטאלית, של "טוב" או "רע", כשה"רע" מעורר מצוקה של ממש. זו כנראה הזירה היחידה שבה אין לי שום טולרנטיות לגוני-ביניים. אם מישהו ישתמש במילה לא מדויקת לתיאור אובייקט, או אם חברה תטען ששמלתי אפורה בעוד שבעיני היא יותר חומה, אני אסמן לעצמי את הפער ואולי אחווה חוסר נוחות מסוים, אך לא כאב פיזי מהזן שגורמת לי גיטרה לא מכוונת. כשמישהו מכוון בנוכחותי גיטרה, כל תדר שהוא "בדרך" לצליל הנכון כמו חורץ את הרקמות העדינות הממוקמות איפשהו בין האוזן למח, ורק התדר "הנכון" מביא עימו הקלה, מתיישב כמו רטייה קרה על השריטה. ולנגן על כלי לא מכוון זו בכלל חוויה מערערת. כשאני עושה "סול" אבל שומעת "פה דיאז" התוצאה היא סחרחורת ובחילה, ממש כמו מחלת ים, שגם היא נובעת מפער בין הנתפס במערכות חישה שונות.

בנוסף, כל תו וכל סולם מייצר בי חוויה ייחודית משלו. "סי בְּמול", למשל, מרגיש לגמרי אחרת  מ"סי". הוא רך ונוגה, קר וכחול הרבה יותר. על כן, האזנה ליצירה שלא בסולם המקורי שלה, גורמת לי אי שקט חריף. זה כמו להביט ב"חמניות" של ואן גוך, כשהציור כולו עשוי גוונים של סגול במקום צהוב, ואף אחד בסביבה לא שותף להרגשה שמשהו כאן מאוד לא בסדר. הטעם הנבדל של כל תו ותו יוצר גם בעיה בתפיסת מרווחים. קשה לי, לדוגמה, לזהות שהצירוף "דו-מי" הוא מרווח של שני טונים (טרצה גדולה) בדיוק כמו "פה-לה", כי השונות האיכותית בתחושה של הצלילים כשלעצמם (בעיקר של הצליל הגבוה ביותר בכל צירוף, שתמיד נתפס אצלי ביתר בהירות), דומיננטית הרבה יותר מהזהות ברווח ביניהם. וישנה גם הבדידות שנגזרת מעצם הידיעה כי החוויה השמיעתית שלי שונה מהותית משל אחרים, ואין לי כל דרך מיידית לחלוק אותה, או לדמיין איך זה מרגיש להם להאזין לקונצ'רטו השלישי.

אך מכל הקשיים, הטורדני והיומיומי ביותר הוא האפקט המרגיז של התוכי עם תסביך המסמנים, שנחווה כְּישות זרה ומנג'סת, המופעלת בתוכי בניגוד לרצוני ומחבלת בחוויה. קשה להסביר זאת, אך זה לא כמו כשצופים, נניח, בשקיעה, והמילה "אדום" צפה ברכות לפני התודעה, מבלי לדרוש לעצמה יותר מדי תשומת לב. כשהתוכי מדקלם את התווים, התחושה היא שהמסמן תובע, בגסות, קדימות והכרה, מתערב בתחום לא-לו, מקשיח, מצמצם, כמעט ורומס את המסומן.
אבל אולי דווקא אותה הפרעה לגולמיות החוויה עומדת בבסיסה של השמיעה האבסולוטית שלי.

פרסומת ישנה למכללה המלכותית לאמנות (RCA) שבלונדון. צילום: בוורלי & פאק

פרסומת ישנה למכללה המלכותית לאמנות (RCA) שבלונדון. צילום: בוורלי & פאק

4.
אני רוצה לחזור לרגע לפסקה הראשונה ולהתעכב על הרמקולים הפשוטים שניצבים על הספרייה באמצע השורה השישית. הרמקולים האלו, על איכותם המפוקפקת, הם בחירה מושכלת, לא הכרח. יכולתי להרשות לעצמי לרכוש רמקולים משובחים יותר, אך אני מעדיפה את אלו שלי, הזולים, שגוזמים מעט את קצוות היצירה, זורעים בה צרימה וחספוס, וכך מקהים, ולו במעט, את עוצמת החוויה שהיא מחוללת. בתור קוריוז משפחתי, אימי נהגה לספר שכתינוקת הייתי מפגינה סימני מצוקה בכל פעם שהיתה משמיעה לי מנגינה או שיר בסולם מינור. קצת אחר כך, בשנות הגן, אני זוכרת היטב את דריכותי בכל יום רביעי לקראת הרגע שבו עודדה, המנגנת, היתה מופיעה בשער, חמושה באקורדיון, לשיעור ריתמוזיקה. בניגוד לסביבה הביתית, שם ניתנה לי זכות וטו, וכצנזורית קטנה, פשוט הייתי מרימה את המחט של הפטיפון בכל פעם שהתקליט ניגן מנגינה עצובה מדי לטעמי6, בגן לא היתה לי שום שליטה על השירים שעודדה תנגן ותכריח לשיר. ומה אם תחליט שוב לנגן את "אמא אמרה לי דני"?7  לכן, כשרק הייתי רואה אותה מתקרבת, הייתי נמלטת על נפשי ומתחבאת מאחורי השיח בפינת החצר או במחסן הכלים, עד שיגמר השיעור. לעיתים נדירות זה הצליח. כבוגרת, יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי יושבת באולם קונצרטים8 רועדת, פניי שטופות דמעות, מטולטלת כולי מעוצמת החוויה של פריעת הגבולות, של פלישת רגשות עזים, זרים, אל מתחת עורי, לא עומדת בִּיְפי המתקפה המשולבת של הצלילים העטים עלי מכל עבר.

אין כל חדש בקביעה כי למוזיקה יש את הכח הפלאי להצית בנו תגובה רגשית עמוקה, כמו גם בעובדה כי אנו נבדלים זה מזה במידה שבה אנו נתונים להשפעתה. ייתכן ואצלי, בשל המיקום המולד איפשהו בקצה הגבוה של סקאלת התגובתיות, השמיעה האבסולוטית היא הכרח, הממתן, ולו במעט, את הסחף הרגשי, דווקא על ידי יצירת מה שנחווה כהפרעה. על ידי כפיית מעורבותו של קול, ספק-פנימי ספק-חיצוני, קר, קווי וצייקן, כה זר לחוויה הרוטטת והמציפה של ההאזנה, קול שמנכיח ללא הרף את המסמנים הנעוצים שרירותית בספקטרום הנשמע, מניפים בין גליו דגלים קטגוריים של שפה. כך אני יכולה להישאר בשליטה, להתכנס לדו-שיח פנימי עם חיית המחמד הרודנית הדמיונית שלי, ולהתיק את תחושת הכפייה מן החוץ אל הפנים (התוכי, גם אם מעצבן, בכל זאת כלוא היטב בתוך גולגלתי). אולי מרגע שניתנה לי הזדמנות להכיר את התווים בשמם (כמו גם לנגן בעצמי9), נצמדתי אליהם כמוצאת שלל רב, כמי שמצא תרופה, גם אם בעלת יעילות חלקית ותופעות לוואי מטרידות, למחלה מכאיבה.

5.
לפעמים אני חושבת שׁשׂפה היא הפיצוי הסמלי שאלוהים העניק לבני האדם על כך שהלביש אותם בעור כל כך עדין ודק. שהרי שפה יוצרת מרווח, מניחה שכבת מילים מבודדת בין גודש הגירויים המתנפצים בלי הרף אל פתחי הנפש, מחוץ ומפנים, לבין התגובה הרגשית-גופנית שהם מעוררים. שפה גודרת וממיינת, מקבצת ומנפה, מחברת וטווה סיפורים סיפורים, אותם אנו יכולים לספר לעצמנו, כמו גם לפרוט למטבעות של לשון, שבאורח פלא נארגות מחדש בנפשותיהם של אחרים, משרטטות בתוכם את נופינו שלנו, הפרטיים.

אבל אני רוצה להשתמש במקרה המבחן של השמיעה האבסולוטית לא על מנת להצביע על הפונקציה התקשורתית של השפה, אלא דווקא כדי להורות על הפונקציה המרחיקה והמנתקת שלה, זו הנדחקת, המבצרת חיץ בין ה"עצמי" לבין החוויה. בדיוק את החיץ הזה מסורות מדיטטיביות ורעיוניות שונות שואפות להמיס, וכך לשחררנו, לטהר את התנסויותינו מעול ייצוגן. אך לפחות לפרקים, אותו פער יצוק מילים, כל כך חיוני.

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולומדת לתואר שני בספרות עברית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שירה שמי .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

27 תגובות על שמיעה אבסולוטית מדי

03
לי

תודה על החשיפה המרתקת של חוויית השמיעה האבסולוטית. נתת לי אולי קצת תובנות אל עולמה של הבת שלי, שמהתבוננות בה אני חושבת לעתים שהשמיעה האבסולוטית ראויה לשמה גם כי היא דומה לשליט (רודן) אבסולוטי.
ונושא ה"תוכי" והשפה כחיץ, ואופן הניתוח שלך אותו, מרתק ועתיר חומר למחשבה עבור כל אדם רגיש שמוצף לפעמים. אז שוב תודה.

    05
    שירה

    שלום יאיר. אני חושבת שאין הבדל מהותי בהאזנה שלי לשירי רוק ופופ לעומת יצירות אחרות. הליווי הכלי "מדוברר" בלי הרף (באקורדים אני שומעת את הצליל הגבוה ביותר. לפעמים את הבסיס). אבל מכיוון שהליווי הוא רק הרקע, ובמוקד - השיר (שמבוצע בקול אנושי ולכן חומק, לשמחתי, מהרדאר של אותו "תוכי"), ההפרעה פחות מורגשת.

08
אייל

אחד המאמרים המרתקים שקראתי כאן.
הסערה מתעוררת בהאזנה לכל מוזיקה קלאסית? או שיש הבדל בין סקרלטי, לדוגמא, לרחמנינוב?
או שיש הבדל בין צורת הביצוע להשפעה עלייך, כי וייסנברג רץ על היצירה הזאת בניגוד להורוביץ שסוחט אותה לחלוטין אבל מנגן לאט יותר באופן יחסי.
(ואיך את עם מוזיקה א-טונאלית?)

מה שכתבת על השפה יפהפה בעיניי, ורציתי לשאול אם על אף כל הסבל את רואה בשמיעה האבסולוטית גם יכולת ששוברת את המיסוך בין חוויות מוזיקליות ובין הנפש, דבר שהרבה אנשים היו מבקשים לעצמם.

    09
    שירה

    היי אייל. כמובן שלא כל יצירה מחוללת תגובה רגשית משמעותית, ודאי שלא סערה. וגם לביצוע יש משמעות. אם נמשיך לרגע עם הדוגמא של הקונצ'רטו השלישי, הביצוע של הורביץ מייצר אצלי תגובה מתונה בלבד, וייסנברג מורגש חזק יותר, אבל הביצוע המרטיט ביותר עבורי הוא זה של מרתה ארגריך. גם הרגש שכל ביצוע מעורר שונה מעט. זה לא רק עניין של עוצמה.
    אבל כל זה לא קשור כלל לשמיעה האבסולוטית.
    בנוגע לשפה - הטיעון שלי הפוך (: לתחושתי, השמיעה האבסולוטית דווקא יוצרת מיסוך - מבורך - בין החוויה המוזיקאלית לבין הקולטנים הנפשיים שלה.

10
גיורא פישר

רשימה מרתקת. רגישות כזו לצליל, קשה לדעת אם היא ברכה או קללה. אני מכיר (מנסיון אישי :) רגישות דומה אך למילים..
אגב, גם אני אוהב מאד את הביצוע של אלכסיס וויסנברג לקונצ'רטו השלישי של רחמנינוב. הידעת שגדל ולמד בארץ?

11
נועם כץ

מאוד נהניתי לקרוא. אני בעצמי עם שמיעה אבסולוטית ואני ממש מזדהה. אצלי אמנם אין חיבור כל כך עמוק לצבעים כמו שאת מתארת פה, אבל גם אצלי ההקבלה היא מאוד ויזואלית. ממה שמתואר ברשימה אני מבין שהתחושות שלי הם לא כל כך קיצוניות כמו שחשבתי (נשמע ששלך הרבה יותר קיצוניות), אבל זה בהחלט מנחם לדעת שאני לא היחיד שבוכה לעיתים כל כך תכופות כשהוא שומע מוזיקה. תודה!

12
משה דותן

הנושא מאלף והכתיבה מרתקת! קראתי בנשימה עצורה ומאד נהניתי. שירה "סובלת" לא רק משמיעה אבסולוטית, כעדותה, אלא גם מכשרון כתיבה מדהים. העשירי נא אותנו בעוד רבים שכאלו...
מעריץ גלוי.

14
ד"ר זהר ניימן

שמיעה מוחלטת (אבסולוטית) היא מתנת חינם, שבה גאונים כמוצארט בִּידלוּ 'מִי בֶּמול' מ'רֶה דיאז'.
בהאזנה לַ'קאקופוניות' מודרניות אני לעיתים קרובות מצטער שלא חוננתי בתכונה: אולי הייתי ניהנה יותר...
ד"ר זהר ניימן
[zoharnei@yahoo.com]

15
איתי ארד

המאמר כתוב יפה ומעניין, אך הרשי לי לחלוק עלייך. אני מנגן בגיטרה 5 שנים, בעל שמיעה אבסולוטית ובעיני זאת מתנה נדירה, ואני לא סובל ממנה בשום דרך. האם את מבינה כמה מוזיקאים אחרים משתוקקים לזכות לפחות בחלק מההטבות ששמיעה אבסולוטית מקנה? (יכולת לכוון כלים משמיעה, לשמוע שיר ולדעת לנגנו אח"כ, לאלתר גם על קטעים מורכבים לפי שמיעה, להרשים חברים ;), ועוד....)
בקשר לטיעון שלך בנוגע ל"צרימה הבלתי נסבלת מכלי לא מכוון", לעניות דעתי הוא חסר כל תוכן, מכיוון שבאופן עקרוני כלי חייב להיות מכוון... את מסוגלת להעלות בדעתך להקה או תזמורת שעולה לבמה / מקליטה עם כלים לא מכוונים? גם לי כלי לא מכוון צורם באוזן (ולא רק לבעלי שמיעה אבסולוטית ד"א...), אבל לא עד כדי כך. מעולם לא חוויתי אי נעימות עד כדי כאב פיזי בגלל כלי לא מכוון.
החיסרון היחיד של שמיעה אבסולוטית שאני יכול לחשוב עליו הוא שאני אדע לנגן כל שיר שאשמע, גם אם הוא גרוע.

16
נתנאל

תודה שירה כתבה מרתקת.
יש ספר נפלא בנושא המוזיקה על קצוותיה בעיקר אצל אנשים עם יכולות נדירות "מוזיקופיליה" של אוליבר סקאס. מומלץ בחום.

אני אינני שומע באופן אבסלוטי ממש אבל כמוך הניחוש שלי נכון כמעט בכ-95% מהמקרים אנגן מידית את השיר בסולם הנכון אם כי לא תמיד אוכל לומר את שמו של התו בטרם אנגן אותו באופן אוטומטי במקומו הנכון.

אני גם סובל באופן פיזי מזיופים. כאב גופני של ממש. גיטרה לא מכוונת ופסנתר שאינו מכוון מסב לי פשוט כאבים בכל הגוף ואני אינני מגזים.

תודה על השיתוף המרתק

18
ליאורה

תודה שירה על הכתבה.
גם לי יש שמיעה אבסולוטית ולא יכולתי לתאר טוב יותר את הברכה והקללה שבכך.
תודה על השיתוף. הדברים שכתבת פתרו לי חידה רבת שנים לגבי השמיעה שלי : חשתי שהיכולת שלי לזהות הרמוניה ובוודאי מורכבת, נפגעת בגלל "קללת" השמיעה האבסולוטית. כל צליל משוים בפני עצמו, צועק אלי בנפרד את מקומו באוקטבה ומונע ממני לשמוע אותו בהרמוניה עם צליל נוסף.
אני מאד מזדהה עם החוויה הרגשית שתיארת בהאזנה ליצירה עם ביצוע סוחף. דמעות ודופק מואץ.
תודה לך

21
ים טימור

אני מזדהה לחלוטין עם הכתבה, שמחתי לגלות שאני לא המשוגע היחיד ;)
אם את רוצה להגיע עם התוכי שלך לקצה, פוגות וקונטרפונקטים של באך גורמים לו לאבד את זה לגמריי :)

    23
    שירה

    מעניין. דווקא עבור התוכי שלי, קונטרפונקטים, ופוגות בפרט, הם חוויה מיטיבה ומאזנת שתורמת לבריאותו הנפשית. אם אני מצליחה למקם אותו בדיוק באמצע, בין שני הנתיבים המלודיים, כך שכל אחת משתי האזניים שלו פונה לאחד מהם, באופן יוצא דופן הוא מצליח לתפוס את שניהם בו זמנית. אולי זה מתאפשר תודות לתמהיל הייחודי של עצמאות מול תלות הדדית של כל אחד מהקווים, ואולי גם בזכות איפוס המשתנה של הכלי המבצע.

26
אלון

לא יכולת לתאר טוב יותר את חלקה של השמיעה בשגרה - לטוב ולרע. חוסר היכולת לשתף תחושות בעניין אכן מצער אך לדעתי השמיעה הינה מבורכת ועוזרת לי רבות כמוזיקאי

27
משה

כתבה טובה אבל אני חייב לציין שקצת חורה לי ההתנשאות (מצטער אבל ככה לפחות זה נשמע לי מהצד) של אותם בעלי "שמיעה אבסולוטית" והיומרה הזו של "הלוואי שהייתי יכול להיות כמוכם, פשוטי העם, שלא מבדילים בין לה במול לישבן של פה דיאז.. אתם לא יודעים כמה אתם מבורכים בבורותכם המוזיקלית. היכולת המדהימה הזו לזהות צלילים היא קללה.. מה זאת אומרת אם באמת הייתי מחליף את השמיעה האבסולוטית בשמיעה יחסית? ברור שהתשובה היא.. אההעעההה.. אז מה אתם אומרים על ביבי?"