תנו לחינוך להתבלבל

רבים מאיתנו מייחלים לעידן של שלום ושלוות עולמים, אך חשוב לזכור שאותה אחווה אינה יכולה להיווצר מאחידות -- שלום יכול להיווצר רק במקום שבו הדעות מרובות והשפות שונות
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

והארץ היתה שפה אחת ודברים אחדים. המשפט הזה מוכר לכם? במילים אלו מתואר המצב בארץ ערב בניית מגדל בבל. נעשה לנו שֵם, אמרו החברים. כלומר נכונן לעצמנו זהות ברורה. ונבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים פן נפוץ על פני כל הארץ. אם תגייסו את כל הזכרונות והפרשנויות שספגתם מאז ימיכם בגן חובה ועד הלום אתם בוודאי תגידו שהם ביקשו לקרוא תיגר על האל(ים), ושיש כאן את המוטיב המפורסם של חטא ההיבריס. הם רצו לבנות מגדל שראשו בשמיים, והאל לא יכול היה להרשות לעצמו סיטואציה כזו, ולכן הוא ירד ובלבל להם את כל העסק, טרף את שפותיהם ומרגע שלא יכלו להבין עוד איש את רעהו הפרויקט כשל ועם עם על לשונותיו נפוצו לדרכם, ומאז יש לנו אומות ועמים ותרבויות. ייתכנו ניואנסים קטנים לכאן או לכאן אבל זהו פחות או יותר הסיפור המוכר לכולנו, ואפשר לשוב ולקרוא אותו על כל תשעת הפסוקים שבו, בפרק יא של ספר בראשית.

ואם באמת תקראו, וגם אם רק תסתפקו בדברים שהבאתי בפסקת הפתיחה, בוודאי תשימו לב לכך שכל מה שלימדו אותנו לא מצוי בפשט הכתוב, ושהסיבה שהם ביקשו לבנות מגדל היא הרבה יותר פשוטה, ברורה ומוצהרת. הם ללא ספק רוצים לבנות מגדל, והם ללא ספק רוצים שראשו יגיע לשמים. אבל בנוגע למניעים? מה יש כאן מעבר לפחד פשוט? במובן הכי טכני והכי טבעי שיש. הם רוצים להישאר ביחד, הם לא רוצים להיפרד, הם לא רוצים להתרחק אחד מהשני. כל מעלליהם נובעים מתוך "פן נפוץ על פני כל הארץ".

שפה אחת ודברים אחדים אינם מתארים מצב של לשון אחת, אלא מצב של נקודת מבט אחת, של בחינת המציאות רק מצד אחד שלה, של דלות רעיונית ועוני יצירתי

גם אם אותי היו שואלים היום "תגיד היית רוצה להתנפץ על פני כל הארץ?", סביר להניח שהייתי מפחד. במיוחד אם נזכר בנתון הבא. כל החבר'ה האלה, כל "דור הפלגה" הזה כפי שמכנים אותם, הם הרי דור שני ודור שלישי - למבול. ולכן הם צריכים לדעת שיש מקום שיגן עליהם, והם צריכים להיות מאוחדים, והם צריכים שיהיו להם עיר ומגדל ושֵם כדי שאף אחד לא יתעסק איתם. אנחנו הרבה פעמים מדברים על המבול כאילו מדובר בסיפור יפה על נח ועל החיות שנכנסו לתיבה. אבל מבול זו חתיכת טראומה. זה קצת קשה לעשות אבל תתארו לכם מה זה אומר לחיות בעולם שרק כמה שנים קודם לכן המשפחה שלכם כמעט נמחקה, ולמזלכם היו כמה שניצלו והצליחו להקים אותה מחדש. גם אם אתם בעצמכם לא הייתם בסיטואציה כזו, וגם אם רק היו מספרים לכם עליה, זה עדיין יכול להיות קצת מפחיד, ויכול להיות שהייתם רוצים, למשל, בגלל שאתם מאוד אחראיים, לנקוט במספר צעדים שימנעו מצב כזה בעתיד, ששנית לא תיפלו. ששנית לא יבוא איזה גל או מבול כלשהו ויפזר אתכם שוב בתפוצות. אז אפשר לחשוב מה הם כבר עשו. הם הקימו מקום שיגן עליהם. בחיי שלפעמים אני רק רוצה לחבק אותם ולנחם אותם ולהגיד להם שאני מבין למה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים.

אז למה אלוהים מעניש אותם? אין בו טיפת אמפטיה להבין שהם מפוחדים? או שמא זה רק עניין בירוקרטי, משום שלא היו להם היתרי בנייה לגובה? הרי אם קבלנים בתל-אביב ובירושלים יודעים למי צריך לשלם בעירייה בשביל להשיג היתרי בנייה, קל וחומר שאלוהים יודע, והוא בקלות היה יכול לשחד איזה פקיד בחיי נצח או משהו. האם שוחד לא יכול היה להיות פתרון יעיל יותר מאשר להפיץ את כולם על פני כל הארץ ולבלבל להם את כל השפות? אתם יודעים מה, בסדר, שוחד זה לא מוסרי, ושמעתי פעם מישהו אחד שאפילו האמין שהשוחד מעוור עיני חכמים, אז למה לא, למשל, להגביל את גובה הבניין? אולי הם באמת קצת הגזימו, בכל זאת פוסט-טראומה, אז היה אפשר להגיד להם "חבר'ה תבנו עיר ומגדל, אני מבין את הצורך שלכם, אבל לא עד השמים, לא להגזים". למה לא להימנע מכל הבלבול הזה של בבל? כמה פשוט היה וכמה קל היה אילו היינו חיים בעולם שבו "כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אז ריבונו של עולם, למה?

מגדל בבל מאת פיטר ברויגל האב

מגדל בבל מאת פיטר ברויגל האב

אם אתם חושבים שאתם מבינים לאן אני חותר, הרשו לי לחזק אתכם ולהגיד לכם שאתם בכיוון הנכון. אבל לפני כן, בואו נסבך עוד קצת את העניינים. לפני סיפור מגדל בבל מתוארת לנו השרשרת הגנאולוגית של בני נח למשפחותיהם. משפחת יפת, משפחת חם ומשפחת שם, לפי הסדר הזה (בראשית י'). אלה הרי אבות האנושות, אפשר לכנות אותם, למשל, "ניצולי מבול". בסוף הרשימה הגנאולוגית של יפת, אשר כוללת בין היתר את יוון, ואת אשכנז ואת תרשיש, מובא הסיכום הבא: "מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגוייהם" (הוספתי ניקוד, ואתם מוזמנים לקרוא במקור). כלומר שכבר העמים שהם יוצאי חלציו של יפת נבדלו בלשונותיהם! תמוה משהו, שהרי שנים לאחר מכן עת בניית המגדל הארץ היתה שפה אחת ודברים אחדים. הטקסט הזה מזמין אותנו לדרוש בו. בואו נמשיך. תמוהה היא עוד יותר העובדה, שריבוי הלשונות לא מתמצה רק בבני יפת, אלא גם בבני חם, שכוללים בין היתר את כוש ואת מצרים, וגם עליהם נאמר "אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגוייהם". ולמרות שאפקט ההפתעה כבר לא משחק כאן מי יודע מה, נציין שאזכור הריבוי של הלשונות חוזר על עצמו בשלישית גם עם בני שם, באותה התבנית בדיוק.

מתברר אפוא שהרבה לפני תקרית בבל, היו גם היו מגוון אדיר של לשונות בעולם. ולא זו אלא שהתזכורת האחרונה לכך נמצאת במרחק שלא עולה על שני פסוקים (!) לפני תחילת סיפור בבל, שמתחיל מיד עם סיום אילן היוחסין של בני שם. כלומר שמי שקורא את הסיפורים ברצף חייב לשים לב לסתירה הפנימית הזו. אבל מה ניתן לעשות, את הרשימות הגנאולוגיות לא מלמדים בשיעורי תנ"ך, וגם לא בגני הילדים. מזל שלפחות מזכירים לנו (אמנם בשיעורי כלכלה אבל זה תופס גם בספרות) לקרוא את האותיות הקטנות. אז בבקשה. קראנו. ועכשיו אנחנו מבולבלים.

קיים קשר פנימי בין "עיר ומגדל", כלומר בין ריבונות שניתן לתלות בה את זהותנו ("נעשה לנו שם"), לבין קונפורמיזם. במצבים מסוימים, כמו במגדל בבל, העיר והמגדל מהווים אמצעי לריכוז הזהות

איזה מן מצב הוא המצב של שפה אחת ודברים אחדים, אם במצב הזה מתקיים כבר מגוון אדיר של לשונות? ומהו אותו בלבול שהתרחש בבבל, אם לא הבלבול של הלשונות עצמן? בקיצור, על מה הסיפור הזה מדבר? שפה אחת ודברים אחדים אינם מתארים מצב של לשון אחת, אלא מצב של נקודת מבט אחת, של בחינת המציאות רק מצד אחד שלה, של דלות רעיונית ועוני יצירתי. תחשבו על זה גם במובן הפיזיולוגי. כמה דברים אפשר להגיד כשיש לנו רק שפה אחת? במקרה הטוב - אם בכלל - אפשר להגיד "דברים אחדים". אפילו לחייך אי אפשר עם שפה אחת.

כך שאולי לא בעוד סיפור של "החטא ועונשו" מדובר, אלא להיפך. אולי יש כאן שיעור מרתק בחינוך, בהוראה, בליווי, בתמיכה, בקידום של ציבור מפוחד אל עבר התייצבות אמיצה יותר בעולם, עולם שכל אחד יודע - כל שכן דורות שניים ושלישיים למיניהם, כל שכן עמים שבזכרון הקולקטיבי שלהם נושאים טראומות של תפוצות למיניהם - שהוא יכול להיות קצת מפחיד ומסוכן. נכון, יש הרבה סכנות מסביב. נכון, מותר לזכור ולא לשכוח. נכון, ראוי וכדאי לוודא ששנית לא ניפול. אבל אם בבסיס כל אלה יש פחד, אם כל אלה מונעים מתוך מצב של "פן נפוץ", ואם זה הגנרטור של הזהות שלנו, של השם שלנו, אז תחושת הליכוד אינה אלא אשליה שמכסה על מציאות של כיווץ. את הכיווץ הזה מבקש האל לפוגג. את הפירוש ה"מבלבל" הזה לסיפור מגדל בבל למדתי מהדברים הבאים שאמר פעם ישעיהו לייבוביץ':

דומני, שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית העיר והמגדל אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של "שפה אחת ודברים אחדים" - של ריכוזיות, שבסגנון המודרני אנחנו קוראים לו טוטאליטריות. שפה אחת ודברים אחדים - בתודעתם של תמימים רבים בימינו מציאות כזאת מצטיירת בצורה אידאלית: האנושות כולה כגוש אחד, בלי דיפרנציאציה ובלי קונפליקטים. אבל המבין יבין שאין דבר איום יותר מאשר הקונפורמיזם המלאכותי הזה… שלא יהיו חילוקי דעות ולא יהיה מאבק על תפיסות שונות ועל ערכים שונים… אין להעלות על הדעת עריצות גדולה מזה, אין להעלות על הדעת עקרות רעיונית וערכית יותר מזה - שלא תהיינה חריגות ולא תהיינה סטיות מן המקובל והמוסכם, המקויים באמצעים המלאכותיים של עיר ומגדל.

מתברר אפוא שקיים קשר פנימי בין "עיר ומגדל", כלומר בין ריבונות שניתן לתלות בה את זהותנו ("נעשה לנו שם"), לבין קונפורמיזם. במצבים מסוימים, כמו במגדל בבל, העיר והמגדל מהווים אמצעי לריכוז הזהות. וזהו מצב מסוכן ביותר. שימו לב! חלילה שלא נטעה ונבין מדבריו של לייבוביץ' שעיר ומגדל - או כיוצא בזה כל ריבונות באשר היא - אינן לגיטימיות. הן לגיטימיות מאוד - ואף רצויות מאוד - כאמצעים ארגוניים. אבל כאשר הזהות מתכוננת על פיהם, כאשר העיר והמגדל מכוונות לריכוז והאחדה של השפה והדברים, אז גם הזהות וגם העיר חלולות. ואת המצב הזה, שמבוסס על פחד, האל מבקש לתקן. לייבוביץ' מגבה את דבריו בכך שבניגוד לסיפור המבול שצמוד לסיפור המגדל, בזה האחרון אין גינוי מפורש של המעשה שבעטיו מגיעה תגובת האל. לפני המבול ישנן שש התייחסויות שונות שמבטאות לשון גינוי לחטאי בני האדם (בראשית ו, ה-יב), ואילו בסיפור מגדל בבל מתוארים היוזמה והיישום של בניית המגדל, תשומת הלב של האל לכך, ותגובתו. הנטייה הטבעית שלנו לפרש את בלבול השפות כעונש (שימו לב הבלבול הוא של השפות, לא של הלשונות) היא לפיכך בלתי מבוססת.

"הקב"ה ברחמיו ובחסדיו על האנושות מנע את הדבר הזה", אומר לייבוביץ', "ויצר אנושות אשר בה לא תיתכן טוטאליטריות של אחידות כוללת… ושבה מוטל על בני האדם להיאבק על ערכיהם, על מגמותיהם ושאיפותיהם השונות זו מזו… אמנם התוצאה היא אותה היסטוריה אנושית... [שהיא] תולדות הפשעים, הטירופים והאסונות, אבל היא גם תולדות מאבקי האדם נגד הפשעים, נגד הטירופים ונגד האסונות, והעובדה שמאבק זה קיים בכל הדורות ובכל החברות האנושיות הוא-הוא המשווה משמעות ערכית להיסטוריה האנושית… צדקה עשה הקב"ה עמנו שמנע את הריכוזיות הטוטאליטרית והניח לבני האדם - ואף הטיל עליהם - להאבק על תכנים וערכים."

התוצאה של בלבול השפות (=ריבוי נקודות המבט) היא ההיסטוריה האנושית. בין אם אנחנו דתיים משיחיים - ולא משנה כרגע מאיזו דת או זרם - ובין אם אנחנו חולמים על עולם בלי דתות - ע"ע ג'ון לנון - ובין אם אנחנו פשוט רציונאליסטים או אתאיסטים או בעלי רגישות מינימלית לסבל, רבים מאיתנו סולדים מן ההיסטוריה הזו. רבים מאיתנו מייחלים לעידן אוטופי של שלום ושלוות עולמים. למקום וזמן שכולנו נחיה בו כאחים. אלא שצריך לזכור שאחווה אמיתית לא יכולה לצמוח במקום של אחידות וקונפורמיות. אחווה אמיתית נוצרת מתוך דיאלוג, מתוך ריבוי, מתוך נכונות לפגוש ולהכיר שפה נוספת.

בימים של דיון ציבורי חשוב על אופיה ורוחה וממלכתיותה של מערכת החינוך הישראלית, חשוב שנזכור את סיפור מגדל בבל, ונכיר את האותיות הקטנות שמלמדות אותנו משהו על היחסים הסמויים שבין זהות וחד ממדיות. מערכת החינוך הממלכתית היא הכלי המשמעותי ביותר של החברה הישראלית להבנות ולכונן את הזהות של אזרחי המדינה, ולכן טוב מאוד שהיא ניצבת בפני השאלה החשובה הזו:

האם הזהות שהיא מכוננת תהיה זהות שמותנית ב"עיר ובמגדל", כלומר זהות שמבינה את עצמה רק ביחס לריבונות שלה עצמה ומונעת מן הטראומות של הדורות הקודמים ומן ה"פן נפוץ על פני כל הארץ"? האם הזהות שהיא תכונן תהיה מכווצת וקונפורמיסטית של שפה אחת ודברים אחדים? או האם הזהות שהיא מכוננת תהיה זהות רב שפתית, עשירה ויצירתית, שמנהלת יחסים עם ה"עיר והמגדל" אבל לא נאחזת בהם כאילו חייה תלויים בכך? זהות שמתייצבת באומץ מול סיכוני העולם, שזוכרת את עברה הכואב אבל לא קורסת תחת משקלו, ונכונה להתפרש - באומץ - על פני שפות רבות?

גם במערכת החינוך, כמו בסיפור, יש "ריבוי לשונות". מערכת החינוך מלמדת אנגלית ועברית וצרפתית וערבית ומתמטיקה וספרות ומדעים וביו-טכנולוגיה ורובוטיקה ומה לא הכניסו כבר לתוך המערכת המפוטמת הזו. מסיפור מגדל בבל אנו למדים שלא ב"לשונות" המוקד, כי אם ב"שפות"; לא בכמות התכנים, כי אם בכמות הפרספקטיבות. מותר לפחד, אבל להתבסס על הפחד כאתוס חינוכי? אוי לנו מן האשליה של האחידות שאנו עשויים עוד להאמין בה. חובה לחנך לשפות רבות ודברים מרובים, לטפח אתוס שיכול גם לחייך. תנו לחינוך להתבלבל.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על תנו לחינוך להתבלבל

01
ניר ויצמן

השפה בהזזת אותיות זה השף שהוא דיקטטור במטבח. זה יפה לפרש את השפה כנקודת מבט יחסית, מה שרואים מפה לא רואים משם מי אמר שפה זה יותר צודק משם. לשון זה כבר משהו שלשו אותו?

04
רם

אחרי הצמצום הגנטי של האנושות במבול, נדרשה פעולת גיוון והרחבה.
ברי ש"פרוייקט בבל" הציע שוב אחידות והתכנסות, לעומת הגיוון הנדרש.
לכן, לעניות דעתי, מעשי האל (או סיפור העלילה) :תפוצה, גיוון, הגברת השוני- עולים בקנה אחד עם ההיגיון (הביולוגי) הישר.
ההשוואה המרומזת לשואה מעניינת אך אינה מתאימה, מפני שהמבול פגע בכל האנושות והשאיר רק משפחה אחת (משפחת נוח) בעוד שהיהדות איבדה סלקטיבית ענפים מסויימים, אך ענפים אחרים כמעט שלא נפגעו. היות והשואה פגעה סלקטיבית בעם היהודי, גם פעולת השיקום הנדרשת הינה סלקטיבית, בהתאם. ושונה לחלוטין משיקום האנושות הכללי לאחר המבול.

06
עודד גלעד

אבל מה אם "שפה אחת" היא לא "דברים אחדים"?
הרי אם זה היה המצב, דוברי העברית - למשל - היו מסכימים בינם לבין עצמם. אבל אפילו אני עם עצמי לא מסכים על כל דבר אלא מתלבט...
בקיצור, אני בעד שפה אחת משותפת לכל בני האדם.

07
יותם יזרעאלי

תודה ניר, יובל, יניב, נטע, רם ועודד. רם, ההשוואה לשואה היא אכן מרומזת, דווקא בגלל שברור שזו לא השוואה של חפיפה אלא הדהוד של פן אחד בלבד מתוך העולם הזה, הפן של הפוסט טראומה. כמובן שכאן בהיסטוריה מדובר, וכאן במיתוס. כאן בעם אחד וכאן באנושות כולה. במילים אחרות, זו השוואה ספרותית ולא השוואה היסטורית. לכן עדיין אפשר לקשר בין הפחד "פן נפוץ" בשני המקרים, במיוחד כאשר בשני המקרים אנו רואים שהפחד הזה מייצר צורך באחידות מחשבתית, בפחד מן הפריסה של מגוון הדעות, ה"שפות".
עודד, שים לב, אתה מתכוון ללשון אחת, מצב שבו כולם יכולים לתקשר זה עם זה ולהבין זה את זה. זה מצב שסוציולוגית הוא לא אפשרי עבור כל העולם, והיו ניסיונות רבים לייצר שפה כזו, כמו האספרנטו למשל. והאמת שגם מבחינה היסטורית היו ניסיונות להתחקות אחר הלשון המקורית, הבראשיתית של לפני מגדל בבל. למשל דנטה בקומדיה האלוהית מחפש את הלשון של אדם הראשון. אבל שפה אחת בהכרח מייצרת דברים אחדים, כי שפה אחת זו זוית ראיה אחת. תחשוב על אגם שכולם עומדים רק על שפה אחת שלו. בשביל שיהיה אפשר לראות את האגם במלואו, צריך שיהיו אנשים שיעמדו על כל השפות שלו, מכל הצדדים שלו. ההבחנה בין שפה ולשון לא תמיד מובנת, וגם כאן הצעתי פרשנות שלי להבחנה ביניהן. מקווה שכעת היא נהירה יותר. תודה על התגובה.

08
עודד גלעד

יותם, אתה שוב חוזר על הטענה ששפה אחת זו זוית ראיה אחת ובכך אתה צובע את כל מי שמדבר בשפה מסויימת - למשל עברית - באחידות מבהילה. כאילו שאוהדי בית"ר והפועל רואים את החלטות השופט באותם עיניים, כאילו שדב חנין ומירי רגב ויאיר לפיד - ותומכיהם - הם בקונצנזוס נפלא כי הם מדברים את אותה השפה ואפילו יושבים באותה כנסת. איזו אחידות!
וכיצד אתה יודע שסוציולוגית האחדה של שפות אינה אפשרית? אתה יודע כמה לשונות דוברו בשטח שאנו מכנים אותו 'צרפת' לפני מהפיכת הדפוס של גוטנברג?
אני מציע לך לחשוב על שפה כעל קנקן - לקנקנים יש צורות שונות אבל מה שחשוב הוא התוכן שלהם. היכולת שלך ללמוד כל שפה ותרבות אנושית מעידה על הגמישות הזאת. היכולת שלך להתפעם מאקזופרי בלי שלמדת צרפתית או משינבורסקה בלי שלמדת פולנית, מעידים שהשפה האמיתית שבה הם כתבו היא *אנושית* כאשר הצרפתית והפולנית שלהם זה רק הקנקן. זה האגם האמיתי ומשם נובעות הדמעות שלנו.
ודבר אחרון, רבים הספידו את האספרנטו - אבל העובדה היא שלפני 120 שנה היה משוגע אחד שדיבר אותה והיום יש מאות אלפים, ואני אחד מהם. אני מכיר כמה ילדים שאספרנטו היא שפת אמם.

09
יותם יזרעאלי

עודד אינני טוען טענה. אני מציע פרשנות ל"שפה אחת ודברים אחדים" בסיפור מגדל בבל. מציע נקודת מבט נוספת דרכה ניתן לקרוא את הסיפור ולדרוש ממנו משהו שנוגע לימינו. לא יותר מכך, ואתה כמובן מוזמן לחלוק עליי. מקסימום נתנפץ על פני הארץ. ולדעתי זה מגניב שאתה דובר אספרנטו. שבוע טוב. :)

10
ד"ר זהר ניימן

האין עולם ללא שְׂנָאוֹת-מלחמות, שכולם מדברים
שׂפה אחידה ומובנת – 'שַׁעֲממת' גדולה..?
ד"ר זהר ניימן, בורלא 21, י"ם
([email protected])

11
ד"ר זהר ניימן

ואולי שם המאמר הנכון יהיה: "בל תתנו לחינוך לבַלבלכם/ן!"..?
ד"ר זהר ניימן, בורלא 21, י"ם
([email protected])