תנ"ך ים תיכוני

האם התנ"ך מתעד את המהפכה החקלאית? האם הוא נכתב על רקע האבולוציה האנושית הפרה-היסטורית?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לא רק אומץ נדרש מקארֶל ואן סְחַייק (Van Schaik), פרופסור לאנתרופולוגיה ביולוגית מציריך, ומהעיתונאי הגרמני קאי מיכְהֶל (Michel), כדי להגיש לנו "קריאה אבולוציונית" של הביבליה (התנ"ך והברית החדשה יחד). היה עליהם לחשוב מחדש באופן יסודי על אסופת הטקסטים העצומה הזאת ולהציג אותה, בתור "יומנהּ של האנושות, מסמך המתעד הן את הבעיות שאבותינו התמודדו עמן והן את הפתרונות שהם מצאו". לא פחות ולא יותר. הנחת היסוד של ספרם היא שהביבליה היא "מקור אנתרופולוגי בלתי נדלה שאין דומה לו" – אמירה שעלולה להפתיע את חוקרי היהדות המוקדמת והנצרות המוקדמת.

אופנת המבט הגדול על ההיסטוריה האנושית קוראת את התנ"ך כתיעוד להתיישבותם של הציידים-לקטים באזורנוהם מבקשים מאיתנו להאמין שהביבליה, הכוללת בתוכה כתבים שנכתבו לאורך האלף הראשון לפנה"ס והמאה הראשונה לספירה, משקפת את האבולוציה המתמשכת של המין האנושי החל מעידן הציידים-לקטים לפני 13 אלף שנה, וכלה במגוון השינויים שאורחות החיים הנייחים הביאו עמם. לפי ואן סחייק ומיכהל, השינויים האלה כללו את המצאת הרכוש, דיכוי האישה ואיסור משכב בהמה – דברים שככל הנראה לא אפיינו את הציידים-לקטים. למרבה הצער, האנשים המיתיים הקדומים האלה לא סיפרו לנו את כל זה בעצמם. אף על פי שהביבליה מוכיחה מעל לכל ספק שסוגיות של רכוש, נשים ויחסי מין עם בעלי חיים העסיקו את מחברי התורה, היא אינה מוכיחה כי נושאים אלה לא העסיקו כלל את הציידים-לקטים.

אברהם אבינו יוצא מאור כשדים, יוזף מולנר

"אברהם יוצא מאור כשדים לכנען", יוזף מולנר (1850). תצלום: ויקימדיה

הפרשנות האבולוציונית שלהם לביבליה היא מרתקת, והכותבים מצהירים כי היא מבוססת על ספרו המבריק של ג'ארד דיימונד, "רובים, חיידקים ופלדה" (1997). כפי שוואן סחייק ומיכהל מזכירים לנו מספר פעמים, דיימונד טוען כי תהליך האימוץ של אורח החיים הנייח – המכונה "המהפכה הנאוליתית" – היה "הטעות החמורה ביותר בתולדות המין האנושי". ספרו של דיימונד מתפרש על-פני יבשות רבות ושם דגש רב על השפעתה של הסביבה על ההתפתחות החברתית של בני האדם. בנקודה זו חלק עליו בבירור ההיסטוריון הרב-תחומי המנוח ויליאם מקניל (McNeill), כיוון שלדעתו דיימונד לא ייחס חשיבות מספקת להשפעתה הרבה של האוטונומיה התרבותית על האבולוציה החברתית. מקניל הצביע גם על חשיבותה של הטכנולוגיה ביצירת שינויים תרבותיים.

הפרשנות האבולוציונית לתנ"ך רואה בו מקור אנתרופולוגי בלתי-נדלהאין ספק כי ואן סחייק ומיכהל מייחסים חשיבות רבה יותר להשפעתם של גורמים סביבתיים על האבולוציה החברתית. הם טוענים כי אנשים שניהלו אורח חיים נייח היו צריכים להגדיר זכויות רכוש (שלא היו קיימות לפני כן), לפקח על המתירנות המינית של הנשים (שלכאורה לא היו מוגבלות לגבר אחד בחברות ציידים–לקטים), ולוודא שבעלי החיים שהם החלו לגדל לאחר ההתיישבות לא שימשו ליחסי מין. סיפור קין והבל ממחיש את סוגיית הרכוש, אף שקשה לומר שהוא מציין את "המצאת הרכוש", כפי שוואן סחייק ומיכהל טוענים. הדגש שהם שמים על משכב בהמה נראה מופרז, מכיוון שסיפוק מסוג זה אינו – ומעולם לא היה – מוגבל לאיכרים.

בבואם לבחון את הביבליה מנקודת מבט אבולוציונית, ואן סחייק ומיכהל מבהירים, בלי להתנצל, שאינם מסוגלים לקרוא את כתבי הקודש בשפות המקור שלהם – עברית ויוונית – וגם לא את הארמית המעטה שבספר דניאל. הם טוענים, בהתגוננות מעט מוגזמת, שאינם מעוניינים לבחון את הביבליה ברמה מיקרוסקופית: "אנו מעוניינים בתמונה הרחבה, לא בפסוקים ספציפיים". במובן זה ניצבת עבודתם בשורה אחת עם סגנון הפרשנות ההיסטורית הרווח כיום. ישנה כעת אובססיה לתמונה הרחבה בניתוחים ההיסטוריים. תופעה זו הובילה לקריסה מבורכת של הגבולות הכרונולוגיים והגיאוגרפיים. מחקר היסטורי עשוי להתחיל בסוף עידן הקרח, לדלג בחופשיות בין יבשות ולהגיע בסופו של דבר לעידן המודרני.

אבל התמונה הרחבה אינה תמיד אחידה, בין היתר מכיוון שאנתרופולוגים וחוקרי אבולוציה פונים כעת לשיטות מדעיות יותר, המבוססות על ריצוף הגנום וחקר הדנ"א, זאת במטרה להסיק על בסיס ניתוח של גוויות העבר אילו זיהומים שלחו את רובן לקבר. השיטות האלה חשפו את הפתוגן Yersinia Pestis האחראי למגפה השחורה של המאה ה-14. הן מעידות גם על סבירות גבוהה שהפתוגן הזה היה קיים כבר בזמן המגפה הגדולה של המאה השישית, שפרצה במהלך כהונתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. שינוי האקלים, כפי שתוארך לפי טבעות עצים בעזרת נתונים מכיפות קרח שקפאו זה מכבר, זוכה כעת למקום מרכזי בהסברים הסביבתיים.

עד לפני זמן לא רב חסר להיסטוריונים סיוע מדעי: עמיתים מתחום המדע, שיטות מדעיות וטכנולוגיות מתאימות. אך כעת אפשר למצוא את כל אלה במרכזים כגון Initiative for the Science of the Human Past של הרווארד, בראשות מייקל מקורמיק (McCormick), ו-Max Planck Institute for the Science of Human History של אוניברסיטת יינה, בראשות יוֹהַנֶס קראוּזֶה (Krause). מקורמיק וקראוזה עומדים בחזית המחקר החדש בנושא עברנו ההיסטורי.

עם זאת, הם אינם הראשונים שיצאו לחפש את התמונה הרחבה. שורשיה של המגמה הזאת טמונים במחקרים שההיסטוריון הצרפתי פֶרְנאן בּרוֹדֶל (Braudel) החל לערוך בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא חולל את השינוי המהותי ביותר בדיסציפלינה ההיסטורית במאה העשרים, זאת על-ידי שימוש בפרמטרים גיאוגרפיים רחבים שאותם החיל על טווח כרונולוגי מצומצם. במחקרו הקלאסי "הים התיכון והעולם הים-תיכוני בתקופת פליפה השני" מ-1949, הוא התייחס לעולם הים-התיכוני כאל מכלול הטומן בחובו מגוון מסורות תרבותיות. אבל הוא הגביל את המחקר לתקופת שלטונו של המלך הספרדי פליפה השני (1556-1598).

התעוזה שהפגין ברודל כאשר בחן את אזור הים התיכון כגוש אחד של פעילות היסטורית, הולידה שפע של מחקרים בתחום הים התיכון. ויליאם האריס סיפק עמוד תווך חשוב נוסף למפעל זה כשהקים את המרכז לחקר הים התיכון בעת העתיקה באוניברסיטת קולומביה, וכשערך אחר כך כנס חשוב וכתב בעקבותיו ספר בשם Rethinking the Mediterranean (משנת 2005). רק שנים ספורות קודם לכן הוצגה גישה שונה, אך מקיפה לא פחות, לחקר הים התיכון בספר The Corrupting Sea (משנת 2000) מאת ניקולס פֶּרְסֶל (Purcell) ופֶּרֶגְרין הוֹרְדֶן (Horden). כותבים אלה קיבלו את הנחת קיומו של מכלול ים-תיכוני, אך בה בעת טענו שיש לזהות בתוכו אזורים גיאוגרפיים מובחנים בעלי תרבויות ומסורות ייחודיות. לשיטתם, אזורים אלה קיימו קשרים אלה עם אלה והשפיעו אלה על אלה, אך דורשים התייחסות נפרדת.

מוניק אוֹקוֹנֶל (O’Connell) ואריק דֶרְסְטֶלֶר (Dursteler) התבססו על המודל הברודליאני בספרם החדש, The Mediterranean World (משנת 2016). אבל בניגוד לברודל, הם בוחנים תקופה ארוכה, החל מנפילת רומא וכלה בעליית נפוליאון. אותן "מיקרו-תרבויות" שפרסל והורדן מדברים עליהן ב-The Corrupting Sea נעלמו מן העולם, נקברו תחת שטף האירועים ההיסטוריים, וכעת בספרם של אוקונל ודרסטלר קשה לזהות את חזונו המקורי של ברודל. דייוויד אבולעפיה, מצדו, דווקא שימר אותו היטב במספר ספרים שכתב על הים התיכון.

אבל לזעזוע הגדול ביותר שחווה עולמו של ברודל אחראי סיפְּריאן בְּרוּדבֶּנְק (Broodbank). ספרו משנת 2013, The Making of the Middle Sea, שינה כליל את התמונה הרחבה, באמצעות ניסיון נועז ומשכנע לבחון את עולם הים התיכון החל מעידן הקרח ועד יוון ורומא של העת העתיקה. את גישתו החדשנית ממחישה הכותרת שהוא מעניק לאזור הגיאוגרפי שהוא מתמקד בו: "הים האמצעי" (The Middle Sea). שם זה מדגיש את מקומו של הים התיכון בינות לסביבות המשתנות והאקלימים המתחלפים של האזורים הסובבים אותו.

סירות דייגים ים תיכוניות, מלטה.

סירות דייגים ים תיכוניות, מלטה. תצלום: טוביאס פון דר האר

אצל ברודבנק אנו נתקלים שוב בציידים-לקטים, אבל הפעם הם נראים אחרת לגמרי מאותם אנשים שחיים, אצל ואן סחייק ומיכהל, בגן עדן נוודי, ללא בעלות על נשים וללא רכוש אישי. תמיד היה קל מדי לדבר על ציידים-לקטים כאילו אנחנו באמת יודעים מה הם עשו, מלבד ציד וליקוט. השבטים ששרדו באוסטרליה ובגינאה החדשה אינם בהכרח מעידים על האופן שבו אנשים חיו בסוף עידן הקרח. ואן סחייק ומיכהל יוצרים, למעשה, חברה דמיונית שאותה אפשר להשוות לחברה המשתקפת בביבליה. אך מהלך זה אינו בחזקת מחקר אנתרופולוגי או ביולוגי-אבולוציוני אמיתי, וסביר להניח שהפרשנות שלהם לכתבי הקודש תיחשב ברבות השנים לתרגיל מחשבתי משונה ותו לא.

לעומת זאת, ראו כיצד ברודבנק מתאר את "הציידים-לקטים המתורבתים" שחיו לאחר תקופת השיא האחרונה של עידן הקרח (Last Glacial Maximum שהתקיימה בשנים 18,000-20,000 לפנה"ס):

"על אף זרותם ומרחק הזמן, אפשר לקבוע כי ציידים-לקטים אלה היו בעלי משפחות, ניהלו חיים חברתיים והיו להם סגנונות אישיות שהשתנו בהתאם לגילם, מעמדם, תפקידם, ומינם. הם היו בריות תרבותיות, והסביבות שבהן דרו היו טעונות, בלי ספק, במשמעויות סימבוליות ובמיתולוגיות".

זוהי גישה מתוחכמת הרבה יותר מגישותיהם הסותרות של דיימונד או של מקניל. הדבר החשוב ביותר בניתוחו של ברודבנק הוא מושג הרישות החוץ-שבטי.

הוא קובע כי לכל חבורה של עשרה או עשרים איש היו מאפיינים משותפים רבים ו"תפישה מצומצמת מאוד של בעלות אישית". עד כאן עולה גישתו בקנה אחד עם חלק מהעמדות שמציגים ואן סחייק ומיכהל. אבל בהמשך הוא עובר לתיאור מדוקדק יותר:

"כל חבורה הייתה מקושרת לאחרות באמצעות מערך של קשרים חברתיים שכלל מאות אנשים. הקשרים האלה הגבירו את זרימת המידע, המיומנויות והחומרים, והרחיבו את מגוון האפשרויות למציאת זיווג ולטיפוח קשרים אחרים. יתרה מזאת, החבורות האלה השיגו יציבות ארוכת-טווח כיוון שהפחיתו את הסיכונים העומדים בפני כל אדם בנפרד... התוצאה הייתה הקמתן של הרשתות הים-תיכוניות המובהקות הראשונות – רשתות שלעתים קרובות, בגלל הצפיפות הנמוכה שהציידים-לקטים חיו בה, התפרשו על-פני מרחקים כמו אלה שאפיינו בני תקופות מאוחרות הרבה יותר".

בהמשך, ברודבנק מספק הוכחות ארכיאולוגיות לתופעה זו, שאותה הוא מכנה "השחרור מן הסמיכות". תפישתו לגבי חייהם של הציידים-לקטים סותרת את הפרשנות האבולוציונית של ואן סחייק ומיכהל לחברה הארץ-ישראלית של ימי התנ"ך.

דבר מדהים אף יותר בספר בראשית הוא תיאורו של אלוהים המתהלך בגן עדן לאור יום לא רחוק מאדם וחווה. כאן עולה שאלת גשמיותו של אלוהים, מכיוון שללא גוף אי אפשר לשוטט בנינוחות בגן ולשוחח עם שני בני אדם המנסים להתחבא. אם אלוהים ברא את האדם בצלמו, כפי שאומר ספר בראשית, אולי אפשר לטעון כי לאלוהים היה גוף אנושי. הנושא המורכב הזה, שכבר נדון רבות בעבר, הוא שעומד במרכז הספר Gottes Körper ("גוף האלוהים") מאת כריסטוף מַרְקְשׁיס (Markschies). ספר ארוך זה, שכתוב בגרמנית בהירה ביותר, הוא דוגמה מעולה לגישת התמונה הרחבה. מרקשיס בוחן את הטיעונים בעד ונגד גופו של אלוהים בספקטרום ההגותי הרחב של העת העתיקה ותחילת ימי הביניים. הוא מסתכל על ייצוגי אלוהים בטקסטים מהיהדות, מהנצרות וממסורות פגאניות. בניגוד לוואן סחייק ומיכהל, מרקשיס אינו מתנצל על אי-ידיעת שפות המקור הרלוונטיות, משום שהוא שולט בכולן ומצטט מהן. אבל למדנותו אינה מפריעה לו לאמץ נקודת מבט רחבה.

מרקשיס יודע היטב שיהודים ונוצרים בימי הביניים ובעת המודרנית פירשו את ההתייחסויות לגופו של אלוהים כמטאפורות וטענו כי יש הבדל בין מהות שמימית למהות ארצית. זה היה הפתרון של הרמב"ם במאה השתים עשרה. ובכל זאת, לרמב"ם הייתה נכונות רבה יותר להעניק לאלוהים גוף מאשר לשפינוזה, שהכריז במאה ה-17 כי הטענה שלאלוהים יש גוף מופרכת לא פחות מהטענה שעיגול הוא מרובע. עלינו להבין שבעת העתיקה התייחסו לאבסורד הזה ברצינות תהומית, וזאת הסיבה שתמונתו הרחבה להפליא של מרקשיס טורדת מנוחה. זוהי תרופת נגד יעילה לחוסר הדיוק האבולוציוני של ואן סחייק ומיכהל, ולרדוקציה שהם מבצעים לנרטיב התנכי כאשר הם הופכים אותו למעין שידור חוזר של ההתפתחות האנושית בעולם שאחרי התפשטות יישובי הקבע.

ברור לגמרי שבעיית גופו של אלוהים עלתה לדיון כבר בימי שושלת תלמי, ושמתרגמי תרגום השבעים (תרגום התורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס) הכירו בחשיבותה. כשמתרגמי תרגום השבעים קראו את ספר במדבר, פרק י"ב פסוק ח', האומר שמשה מביט בתמונת אלוהים, הם חשו צורך לשנות את המשמעות ל"תפארת אלוהים". גם התרגום הארמי של התנ"ך התחמק מההשלכות האפשריות של המקור על-ידי פירוש המילה "תמונה" כ"כבוד". נושא זה המשיך לעלות לדיון בתקופת האימפריה הרומית: מֶליטוֹ מסרדיס וטרטוליאנוס תמכו בקיומו של גוף האלוהים. טיעוניהם הובילו בסופו של דבר לקבלת קיומו של גוף אלוהי בקרב נזירי מצרים, שהכריזו על אמונתם ב"הגשמה" – ייחוס תכונות גופניות לאלוהים.

העולם הים-תיכוני שבו התגבשו היהדות הרבנית והנצרות המוקדמת מספק לנו נקודת מבט כמעט ברודליאנית על סוגיית גופו של אלוהים. בעולם הזה סגדו היוונים והרומאים במשך מאות שנים לאליהם, ומעל לכול לזאוס (יופיטר), באמצעות פסלים שהוצבו במקדשים ולא הותירו ספק לגבי גשמיותם. אבל היה זה גם עולם שבו חלחלה באופן בלתי מורגש התפישה האפלטונית לתוך המחשבה המונותאיסטית, ולכן אין פלא שבשלב כלשהו החלו הוגים לפרש את מופעיו של אל פיזי בביבליה כאשליה, כתחליף לאל האמיתי, ולראות בגופו מטאפורה. הדיונים בעת העתיקה היו מורכבים וסוערים הרבה יותר מאלה שהתקיימו בהמשך, וזאת בגלל המתקפות השיטתיות של התיאולוגים של ימי הביניים, כמו הרמב"ם ותומס אקווינס, על שרידי הטיעונים התומכים בגשמיות האל.

ואן סחייק ומיכהל כוללים גם את הברית החדשה המקורית, היוונית, בפרשנותם האבולוציונית לביבליה. בכך הם מגיעים למחוזות הכריסטולוגיה, אף על פי שאינם משתהים בהם זמן רב. אבל מי שיקרא את מרקשיס ידע שהשילוש הנוצרי כולל רכיב שיש לו גוף ללא כל ספק – הבן – ועובדה זו ממשיכה ללבות את הדיון על אודות מהותו של ישו. אף על פי כן, הסוגיה הזאת אינה מטרידה את שני האנתרופלוגים האבולוציוניים, שרואים בישו "תוצר מושלם של אבולוציה תרבותית מצטברת". הם מנסים להראות כיצד המטיף הנודד ישו "הצליח לגבור על התחרות", והם עושים זאת בשיטה סבירה בהחלט - על-ידי בחינת הנסים שחולל ישו, שאותם הם מתעקשים משום מה לכנות בשם "פלאות". הם אומרים לנו שמפגני עוצמה רוחנית אלה הגדילו את אמינותו של ישו וסייעו לו לנטרל את "מערכת החיסון התרבותית הספקנית".

למעשה, ואן סחייק ומיכהל טוענים כי הצלחתו של ישו היא תוצאה ישירה של מספר נסים: לידתו לאם בתולה, הצליבה והתחייה. לאחר הניתוח הזה הם מציגים טענה מפתיעה יותר, והיא שהנשים בתנועתו של ישו, ומעל לכול מרים המגדלית, מילאו תפקיד מהפכני בחברה, הפטריארכלית ביסודה, של אותם ימים. על בסיס זה הם מעלים את ההשערה המדהימה כי מדובר בתחייתה של תרבות הציידים-לקטים, שבמסגרתה הייתה כביכול לנשים חירות רבה יותר, ושלכל הפחות הן היו יכולות להתרועע עם כל מי שרצו. זוהי תפישה לא מבוססת מאוד של תרבות הציידים-לקטים, אף שאכן הייתה בתרבות הזו מידה מסוימת של שיתוף פעולה בין גברים לנשים. אך הדבר המפוקפק באמת הוא הטענה שבימי ישו הייתה תחייה של התרבות הזאת – תחייה שניתן לתאר כ"הכללה אמנציפטורית של נשים [בחברה]".

ישו מתגלה למרים המגדלית לאחר תחייתו, אלכסנדר איבנוב

ישו מתגלה למרים המגדלית לאחר תחייתו. אלכסנדר איבנוב (1835). תצלום: Google Art Project

רצה המקרה ובימינו ישנם דיונים רבים בסוגיית ישו והנשים בחייו בגלל פיסת פפירוס שפורסמה לראשונה על-ידי קארן קינג (King) מבית הספר לתיאולוגיה של הרווארד. בפפירוס, שקינג הציגה כחלק מאחת הבשורות, מצוין כי לישו הייתה אישה. הוויכוח הסוער שהתלקח בעקבות פרסום הפפירוס יוּשב לבסוף לאחר זיהויו של האיש שניסה לשווק את המסמך וככל הנראה זייף אותו, אף על פי שהוא מכחיש זאת. מדובר בחוקר גרמני מדרג ב' של התרבות הקופטית בשם וולטר פריץ (Fritz), שהפך לפורנוגרף, יצר סרטים שבהם מופיעה גם אשתו, ואחר כך החל גם לסחור בפפירוסים מזויפים. הקריירה המשונה של פריץ ותקרית הפפירוס מזכירים לנו באיזו קלות ניתן להוליך שולל היסטוריונים, תיאולוגים ואנתרופולוגים. למרבה הצער, העניין של קינג בנשות הנצרות המוקדמת הוביל אותה לניסיון סרק לשכתב את סיפורו של ישו, באמצעות מסמך שרוב החוקרים האובייקטיביים זיהו מיד כזיוף.

למרבה הצער, כשוואן סחייק ומיכהל כתבו את ספרם הם לא ידעו שהפפירוס מזויף, ולכן היה להם חופש רב יותר להעלות השערות לגבי שובה של תרבות הציידים-לקטים. כפי שהם כתבו, הם לא מתעניינים בפסוקים ספציפיים אלא ב"תמונה הרחבה", אך ה"פרשנות האבולוציונית" שלהם אינה מעוגנת במחקר מעמיק, ולעתים קרובות אינה סבירה כלל. ניכר שפרשנותם מנותקת מהמחקר ההיסטורי העדכני המסתמך רבות על גנומים, דנ"א, "ליבות קרח" וטבעות עצים.

אין ספק שברודל הוכיח כבר מזמן, כמו רבים מממשיכי דרכו, שהתמונה הרחבה מסוגלת לספק לנו תובנות מעמיקות גם בלי מדע. אבל כדי לייצר תמונה רחבה מבוססת ומקיפה יש להעמיק חקר ולהסתמך על כושר שיפוט בריא, ואלה התכונות שכריסטוף מרקשיס מביא למחקרו בנושא גופו של אלוהים. אין די בתמונה "רחבה" ותו לא. מרקשיס, בלי להתיימר להציג פרשנות אבולוציונית, מצליח לגשר בין דיסציפלינות ותקופות, ולהעניק הן לביבליה והן לעולם הים-תיכוני פרשנות חדשה וראויה לשמה.

ג' ו' באוורסוק (G. W. Bowersock) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של העת העתיקה במכון למחקר מתקדם בפרינסטון. ספרו הבא, "The Crucible of Islam", יראה אור ב-2017.

על הספרים

“The Good Book of Human Nature: An Evolutionary Reading of the Bible” by Carel van Schaik and Kai Michel. Basic Books, 472 pp. “The Mediterranean World: From the Fall of Rome to the Rise of Napoleon” by Monique O’Connell and Eric R. Dursteler. Johns Hopkins University Press, 318 pp. “Gottes Körper: Jüdische, christliche und pagane Gottesvorstellungen in der Antike[God’s Body: Jewish, Christian, and Pagan Conceptions of God in Antiquity]” by Christoph Markschies. Munich: Beck, 900 pp.

© 2016  New York Review of Books.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג' ו' באוורסוק, The New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על תנ"ך ים תיכוני

02
סמיון ק

המאמר לא קריא כל כך, אולי בגלל התבניות המדעיות שהוא משתמש בהן. בכלל המדע בוחן את הנתונים ברזולוציות קרובות מדי. רק כדי להמחיש אומר שהמדע מסתכל על תמונת האבולציה קרוב מדי, ומה שהוא רואה זה פיקסלים. התנ״ך , ובכלל כתיבה הסטורית (כמו של יובל נח הררי למשל) מציעה לקחת כמה צעדים אחורה ואז תמונה יותר רחבה מתגלית.

דוגמא אחת - היא סיפור קיין והבל. התנ״ך מספר שקין היה עובד אדמה, כלומר חקלאי, כלומר כזה שמייצר מוסר וחוקים שמגנים על הרכוש החקלאי, ועל העבודה של החקלאי. הבל לעומת זאת הוא הנווד, רועה הצאן, שמסתובב עם העדר שלו וחי על מה שהאדמה מוציאה, או בעצם לקט. ויש כאן קונפליקט ברור, בין הרצון של מי שחי על מה שהאדמה מוציאה לזה שמקיף אותה בגדרות.

נכון, הסיפור התנ״כי, לא ״מתיימר״ למדעיות, אבל הסיפור הוא אותו סיפור, אותו קונפליקט, (קין והבל, הלקט והחקלאי) רק באמצעים אחרים.

03
סמדר זאבי

בס"ד
בכותרת המאמר מדובר ב"מהפכה". ברוב המאמר הנדון דובר רק מה היה אחרי המהפכה. יש לתת את הדעת למהם השינויים , כדי להראות מהפכה. אין בכך חידוש משום שהמקורות היהודיים והמקורות האחרים לעיתים מקבילים. והמקור היהודי ידוע בקדימותו.