אחים לפשע

גם אם לנטייה לבצע פשעים יש רקע גנטי מסוים, הסביבה, החברה והמשפחה משפיעות ויכולות ליטול אחריות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-1871, כאשר ערך נתיחה בגופתו של שודד בנק ידוע לשמצה, ראה הקרימינולוג האיטלקי צֶ'זארֶה לוֹמְבּרוֹזוֹ דבר יוצא דופן. היה זה שקע קטן בבסיס הגולגולת, שתחתיו שכן חלק מוגדל של חוט השדרה. תופעה כזאת נדירה באירופאים, אבל הוא נתקל בה בעבר בקופים וב"גזעים נחותים" אחדים בדרום אמריקה. אאורקה! "למראה הגולגולת", כפי שכתב אחר כך, הבין לומברוזו את טבעו הביולוגי של הפושע – "ברייה אָטָביסטית שמשמרת בתוכה את האינסטינקטים החייתיים של האנושות הפרימיטיבית".

כך נולדה תיאוריית "האדם הקרימינלי", הגורסת כי אנשים מסוימים הם פושעים מטבעם הביולוגי. לפי לומברוזו, אנשים אלה הם בגדר תקלה אבולוציונית: משום מה הם ירשו את מבנה המוח של אבותיהם הפרימיטיביים. הם מתקשים לשלוט בדחפים, נוהגים באכזריות ובאנוכיות ואין להם אמפתיה או תחכום מוסרי. "מחשבות על מוסר חולפת מעל הראשים החולים האלה כפי ששֶמֶן נוזל על פני שיש, בלי לחדור פנימה", כתב. ישנם גם סימנים חיצוניים למצבם, כמו גבות נמוכות, לסת גדולה וזרועות ארוכות, כמו של קופים. בבית המשפט היה יכול לומברוזו לזהות את האשם על-פי מאפייניו הגופניים ותו לא.

בבית המשפט היה יכול לומברוזו לזהות את האשם על-פי מאפייניו הגופניים ותו לא.

התיאוריה שלו התקבלה. בשילוב עם האבולוציה והאנתרופולוגיה הגופנית, שגם הם היו מדעים חדשים, שימשה תיאוריית "הפושע המולד" הסבר נוח לעלייה בשיעורי הפשיעה באירופה. שכחו מהאי-שוויון החברתי ומהזעזועים הכלכליים שהולידה המהפכה התעשייתית: הביולוגיה הסבירה הכול.

ג'ק המרטש

ג'נטלמנים אנגלים עוקבים אחר גבר בעל מראה חשוד - ג'ק המרטש? תצלום: Illustrated London News, ויקיפדיה

בעיצומה של ההתרחשות הזאת טבע פרנסיס גולטון, בן דודו של דרווין, את המונח "אֶאוּגֶניקה" ויצר מדריך שימושי לזיהוי הסוגים השונים של האדם הקרימינלי: הוא ליקט מאות תמונות של עבריינים ומיין אותן לפי סוג הפשע. אחר כך הניח את התמונות בכל קטגוריה זו על גבי זו ויצר מעין קלסתרון אופייני לכל טיפוס, כמו "שודד בנק" או "כייס". בסופו של דבר הניח את הקלסתרונים הטיפוסיים זה על זה ויצר את קלסתרון "פושע-העל" – בריון עב-גבות ומזוגג-מבט.

רבים טענו כי בעזרת התפישה התורשתית והאבולוציונית החדשה הזאת יהיה ניתן למנוע פשעים עוד לפני שהתרחשו. הקרימינולוג הצרפתי מוריס דה פְלֶרי (de Fleury) קרא ל"סילוק חוקי, רשמי" של פושעים מולדים ממאגר הרבייה. "האם יהיה אנושי להרשות למפלצות האלה, ליצורי האופל האלה, לזחלי הבלהות האלה, להמשיך לנשום?"

היום מתברר שבהתנהגות פסיכופתית מעורבים גנים, תפקוד מוחי והתעללות רגשית, פיזית או מינית בילדות

כולנו יודעים אילו זוועות נולדו מצורת החשיבה הזאת – שיטה לסיווג בני אדם שבסופו של דבר הובילה למחנות ההשמדה של הנאצים. אך כבר בשנות ה-60 של המאה העשרים חזרו חוקרים לנסות לזהות את הגורמים הגנטיים לפשיעה. הפעם הם ניתחו בדיקות דם שנלקחו מאסירים סקוטיים בבתי חולים פסיכיאטריים סגורים והגו תיאוריה חדשה, שלפיה לגברים אלימים רבים יש שני כרומוזומי Y במקום אחד, שיש לגברים נורמליים. יש לציין שהכרומוזום הנוסף התגלה רק בשמונה מתוך 197 האסירים שהם ניתחו. התיאוריה הזאת המשיכה להיות מקובלת עד שצוות חוקרים בינלאומי הפריך אותה אחת ולתמיד בעזרת מחקר גדול הרבה יותר ב-1976.

תיאוריית XYY הצטרפה להיכל הקלון המדעי הכולל את מחקר ג'וּקס, שהתפרסם לראשונה ב-1877, ובמסגרתו טענו החוקרים כי זיהו קשר גנטי במשפחה מורחבת של פושעים. לאחר מכן התברר שמושאי המחקר אינם בני אותה משפחה, ושלא כולם פושעים. היה גם מחקר קאליקָק הידוע לשמצה מראשית המאה ה-20: החוקרים טענו כי רפיון-שכל עבר בתורשה לאורך כמה דורות במשפחה ששמה לא נחשף. גם מחקר זה הופרך, אך עד אז השתמשו בו רשויות ההגירה בארצות הברית במשך שנים רבות כדי למנוע את כניסתם של "גורמים לא רצויים".

היה אפשר לחשוב שלאחר כל המחקרים האומללים האלה יוותר המדע על הניסיון למצוא יסוד ביולוגי האחראי להתנהגות פלילית. אבל לא: בשנים האחרונות ישנה תחייה של תחום מדעי זה, כאשר הדוגמה העדכנית ביותר היא מחקרי "גן הלוחם", שהופך גברים מסוימים – מחקרים מסוג זה עוסקים רק בגברים – לאלימים מטבעם. אסלח לקוראים אם ישאלו: מתי יפסיק המדע להתעסק בשטויות האלה?

זה בדיוק היה הלך הרוח שלי כשהתחלתי לבחון לעומק מחקרים ביו-חברתיים העוסקים בפשיעה. כמחבר ספר על אודות מקורות הקרימינולוגיה, באתי מוכן ומזומן למצוא את אותם דפוסים שזיהיתי אצל מדענים מהמאה ה-19: הסקת מסקנות פזיזה, הטיות גזעניות ותיוג עבריינים כ"אחרים". אבל גיליתי דבר אחר.

חוקרים המעוניינים לבחון את מקורותיה הביולוגיים של הפשיעה פונים כיום לשלושה מקורות עיקריים: מחקרי אוכלוסייה, סריקות מוח וניתוחים גנטיים. מחקרי אוכלוסייה בוחנים דגימות גדולות של בני אדם כדי למצוא בהן קישורים מובהקים. לדוגמה, ב-1984 בדק הפסיכולוג סַרְנוֹף מֶדְניק (Mednick) בסיס נתונים דני של יותר מ-14 אלף ילדים מאומצים, שחלקם הורשעו בפשעים. מדניק מצא שבקרב עבריינים שהורשעו בעבירות רכוש, כמו פריצה, מִספר האנשים שאביהם הביולוגי היה פושע יותר מכפול ממִספר האנשים שאביהם המאמץ היה פושע. הפער היה גדול אף יותר בקרב עבריינים חוזרים. הוא הסיק שהורים עבריינים מעבירים "גורם כלשהו" לילדיהם הביולוגיים, ושגורם זה מגדיל את הסבירות שאלה יהיו פושעים. עם זאת, הוא ציין כי מתאם דומה לא נמצא בקרב עבריינים שביצעו פשעים אלימים, כגון רצח או תקיפה.

אחרים פנו למחקרי תאומים. חוקרים שניתחו את רשומות התאומים של דנמרק מצאו אצל תאומים זהים מתאם עברייני חזק יותר מאשר אצל תאומים לא זהים. לפי ארווינג גוֹטֶסְמן (Gottesman), פסיכולוג מאוניברסיטת וירג'יניה שחקר את התאומים הדנים, זאת אינה הוכחה לקיומם של פושעים מולדים. ובכל זאת נראה שלתורשה יש השפעה כלשהי על מאזן הסיכויים.

מחקרי אימוץ ומחקרי תאומים הם מחקרים שנויים במחלוקת, וברובם יש פגם בסיסי – הם בוחנים התנהגויות מסוימות ואז פונים בדיעבד לחפש את הגורמים האחראים להן. מכיוון שנקודת המוצא שלהם היא רשומות בתי המשפט והזיכרונות האישיים של הנבדקים, הם מושתתים על נתונים בלתי מדויקים.

כדי להשיג תוצאות איכותיות יותר יש לעקוב אחרי מדגם גדול של אנשים למשך פרקי זמן ארוכים, לאסוף כמויות עצומות של נתונים ולראות כיצד התנהגות מסוימת מתפתחת בקרב חברי המדגם. חוקרים אחדים ערכו מחקרי אורך מסוג זה, בהם הפסיכולוגים אבשלום כספי (Caspi) וטרי מוֹפיט (Moffitt) מאוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה. כספי ומופיט, בעל ואישה, עקבו במשך יותר מ-40 שנה אחר תושביה של דָנידֶן, עיר קטנה בניו זילנד. מדי מספר שנים ביקרו השניים את נבדקיהם ואספו שורה ארוכה של נתונים גופניים ופסיכולוגיים, כולל נתונים על מקרים של עבריינות. לדוגמה, ב-2011 הם פרסמו ממצא, אחד ממאות שהפיקו לאורך השנים, לפיו ניתן לנבא אם אדם יהפוך לפושע בשנות השלושים לחייו על סמך הערכות פסיכולוגיות של שליטה עצמית בגיל הרך. למסקנה הזאת הם הצליחו להגיע כיוון שעקבו אחר יותר מאלף איש מהילדות המוקדמת ועד לבגרות.

דרך נוספת לחקור את מקורותיה הביולוגיים של התנהגות קרימינלית היא באמצעות סריקות מוח מטבוליות. שיטה זו התאפשרה בעקבות פיתוחים בטכנולוגיית ה-PET באמצע שנות ה-90. בניגוד לטכנולוגיות דימות אחרות, סריקות PET מתעדות את המוח בזמן אמת על-ידי הצגת אזורים שבהם מתרחשת פעילות מטבולית של גלוקוז. בבדיקת PET טיפוסית אפשר לבקש מהנבדק לחזור שוב ושוב על מטלה כלשהי, למשל ללחוץ על כפתור בכל פעם שאות כלשהי מופיעה על צג, ולראות אילו אזורי מוח מגיבים.

חוקרים השתמשו בטכנולוגיה הזאת כדי לסרוק אזורי מוח פעילים אצל פסיכופתים ורוצחים ולהשוות אותם לאנשים בעלי פעילות מוח "נורמלית". אחת התוצאות הבולטות היא שאצל פסיכופתים, הקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי לתפקודים הניהוליים, לא מצליח לווסת כנדרש את האותות המתקבלים מהאמיגדלה, אזור פרימיטיבי יותר ובעל קשר חזק יותר לדחפים. המסקנה הטנטטיבית: גם אם פסיכופתים מבינים שהם עומדים לעשות דבר אסור, חסרים להם הכלים העצביים שיאפשרו להם להתנגד לדחף.

מחקרים גנטיים הם השיטה השנויה ביותר במחלוקת לחקר הביולוגיה הקרימינלית. ב-1978 נערך בתחום זה מחקר פורץ דרך: אישה, שאחדים מבני משפחתה הם גברים אלימים ביותר, פנתה להאן ברוּנר (Brunner), גנטיקאי קליני מאוניברסיטת ניימכן בהולנד, וביקשה ממנו לבצע בדיקות גנטיות. ברונר הסכים. הייתה זו ראשיתו של מחקר בן 15 שנה, שבמהלכו עקב ברונר אחר מספר דורות של גברים, סיווג את התנהגותם וערך בדיקות דם. הוא מצא שלכולם יש פגם בגן מסוים. הגן הזה מקודד ל-MAOA, או מוֹנוֹאָמין אוֹקְסידאז, אנזים המפרק מוליכים עצביים המקושרים לעצבנות ולדריכות. ברונר שיער כי היעדר הגן עלול להוביל להצטברות של מוליכים עצביים וליצור, בפועל, "פיוז קצר".

חוקרים אחרים גידלו עכברי מעבדה ללא הגן המקודד ל-MAOA. המכרסמים האלה היו תוקפניים יותר מאשר עכברים אחרים. לאחר מכן, כחלק ממחקר דנידן, ניסו גם כספי ומופיט לבחון את הנושא הזה: הם עקבו אחר יותר מ-400 בני 3 עד 26, ומדי מספר שנים נטלו מהם דגימות רוק. ב-2002 הם דיווחו שרמות נמוכות של גן ה-MAOA, או היעדרו, בשילוב עם התעללות בילדוּת, מגדילות את הסיכוי שאדם יהיה אלים בבגרותו. במילים אחרות, ילדים בעלי החריגה הגנטית הספציפית הזאת התקשו "להשתחרר" מההתעללות שחוו ולהפוך לאנשים בוגרים נורמליים ובלתי אלימים.

תוך זמן קצר הבינו כלי התקשורת שגן בודד עלול להיות אחראי להתנהגות אלימה, והעניקו לו את הכינוי "גן הלוחם". אחת הדוגמאות המטופשות ביותר לכך היא התוכנית Born to Rage? ששודרה ב-2010 בנשיונל ג'יאוגרפיק. בתוכנית, מוזיקאי הפאנק הנרי רולינס ראיין חברי כנופיות לשעבר, אמני לחימה וכל מיני טיפוסים קשוחים-למראה במוסך לאופנועי הארלי, ואז הביא אותם למעבדה כדי לבדוק אצלם את רמות גן הלוחם. למותר לציין שבבדיקות לא נמצא שום דפוס ראוי לציון.

מכיוון שתחום הביולוגיה הקרימינלית רווי מסקנות פשטניות וכותרות בומבסטיות, מפתה לזלזל בו או להדביק לו תווית גזענית. אך כלל לא מדובר בגזענות או בכזב מדעי. בפועל, הממצאים מורכבים והמסקנות דורשות זהירות.

גבר צעיר כועס

גבר צעיר כועס. תצלום: bass_nroll

אמנם גן בודד אינו גורם ישירות לצורת התנהגות מסוימת, אך הדפוסים המצויים באלפי גנים עלולים להשפיע על אלפי צורות התנהגות בסביבתנו האנושית המשתנה ללא הרף. חוקרים שגידלו זבובי פירות אלימים במיוחד, מצאו אצלם קישורים חלקיים בין התנהגות אלימה ל-80 גנים שונים. יתר על כן, ידוע כעת שהתבטאות גנים אינה נתיב חד-סטרי: אמנם גנים עשויים להשפיע על גופנו ואף על התנהגותנו, אך הסביבה עשויה גם היא להשפיע על התבטאות הגנים. באחד ממחקרי דנידן, טרי מופיט והפוסט-דוקטורנט עידן שליו (Shalev) בחנו ילדים בני 10 שחוו התעללות, ומצאו בדנ"א שלהם סימנים ל"בלאי" הנובע בדרך כלל מהזדקנות. כל הממצאים האלה יחד מבהירים דבר חשוב: גם אם ייתכן שמחסור בגן יחיד ישפיע באופן כלשהו על התנהגות אלימה, מגוחך לטעון שהוא גורם לה ישירות.

זה נכון גם ביחס למבנה המוח ולתפקודו. מובן שהמוח מסוגל לייצר נטיות התנהגותיות מסוימות, אך בשנים האחרונות גילו חוקרים שחוויותינו מסוגלות להשפיע על האופן שבו נטיות אלה באות לידי ביטוי. שניים משלושת החוקרים האמריקנים הבולטים בתחום – חוקר המוח ג'יימס פאלון (Fallon) מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, ואדריאן רֵיין (Raine), פסיכולוג, פסיכיאטר וקרימינולוג מאוניברסיטת פנסילבניה – זיהו דפוסים מטרידים בסריקות המוח של עצמם. בספרו, The Psychopath Inside (משנת 2013) מספר פאלון כיצד ערך עשרות סריקות מוח לפסיכופתים ולאנשים נורמליים, וגם לעצמו. בשעה שניסה לעשות סדר בנתונים, הוא שם לב לסריקה המתאפיינת בתפקוד מוחי מועט מאוד באזורים הקשורים לשליטה עצמית ולאמפתיה. "לא היה ספק כי המסכן שהמוח הזה שייך לו הוא פסיכופת". ואז הוא גילה שזה המוח שלו.

לריין הייתה חוויה דומה. גם הוא, כמו פאלון, אומר שבזכות החינוך שקיבל הוא הצליח לתעל את הנטיות ה"פסיכופתיות" שלו לאפיקים חיוביים ולהפוך לאדם סביר – עקשן ואימפולסיבי, אך סביר. "היו לי הורים שאהבו אותי בדרכם", אמר ריין ב-2013 בתוכנית Fresh Air ברשת הרדיו הציבורית האמריקנית. "תמיד הייתה לי קורת גג, והסתדרתי עם אחי ואחיותיי. אולי זה המרכיב החיוני: קצת אהבה".

בניגוד לְמה שמספרים לכם בתקשורת, לא כל מחקר חדש הוא תורה מסיני, ולא כל מחקר חדש הוא צעד נוסף לעבר סיוט אאוגני. רוב המחקרים המדעיים אינם מניבים תגליות שהופכות את עולמנו. נקודות מבט חדשות או מדויקות יותר מתגבשות לאורך זמן בעקבות הצטברות של מידע. מחקרים המזהים קשרים בין גנטיקה, מבנה המוח ופשיעה אינם אלא ראיות בודדות המצטרפות למצבור הידע הקיים בנושא מורכב למדי.

אם נתעלם מכל הרעש ונבחן את התמונה הכוללת שמציגים בפנינו מחקרים מהשנים האחרונות – מחקרים שעברו ביקורת עמיתים – לא נוכל להכחיש שלביולוגיה יש השפעה כלשהי על התנהגות עבריינית. את ההשפעה הזאת אי אפשר לכמת. התחום הביולוגי החדש המכונה "אפיגנטיקה" עוסק באינטראקציה בין סביבה ותורשה ובוחן כיצד גורמים סביבתיים מסוימים, כמו התעללות בילדות, משפיעים על התבטאות גנים. במילים אחרות, אותה חלוקה בין סביבה לתורשה שמדענים מתווכחים עליה כבר יותר ממאה שנה, מיטשטשת והולכת. יום אחד אולי תיעלם כליל. בגנים ובמבנה המוח אין מתג שבאמצעותו אפשר פשוט לכבות או להדליק היבטים התנהגותיים מסוימים. אך כפי שהתגלה במחקר, הם עשויים לייצר מוּעדוּת מסוימת. לבחור צעיר וחם-מזג מרקע קשה קיבל אקדח, יש סיכוי רב יותר לקבל החלטה רעה מאשר בחור חם-מזג משכונה טובה שקיבל מחבט טניס חדש.

רג'י ורוני קריי

האחים התאומים רג'י ורוני קריי, הפושעים הבולטים ביותר בלונדון בשנות ה-50 וה-60. תצלום: פר אובו

ריין חוקר סריקות מוח כבר עשרות שנים, והוא פיתח מין תיאוריה מאוחדת של אלימות. הוא מציג אותה בכותרת, "מִגֶנים למוח להתנהגות אנטי-חברתית". חריגות גנטיות אחדות עלולות לייצר חריגות במבנה המוח, ואלה, בתורן, עלולות להוביל להתנהגות אנטי-חברתית. אך הוא מוסיף שחוויות שונות בילדות – כולל הזנחה אימהית, תזונה לקויה או קרבה לחברי כנופיה אלימים – עלולות לתרום גם הן למעגל הקסמים הזה.

"לאור זאת", כותב ריין, "האם ניתן להצדיק מוסרית את העונשים החמורים שאנו נותנים כיום לרבים מהפושעים?"

כאן טמון ההבדל המשמעותי בין המחקרים של ימינו לקודמיהם מהמאה ה-19: לא רק בתוכנם אלא גם בכיוון שהם מובילים אליו. אף אחד לא מנסה להוכיח כיום את קיומם של "פושעים מולדים", ואף אחד לא טוען שעלינו לכלוא אנשים כאלה לעד. פאלון מציג מודל משולש לפסיכופתיה: גנים, תפקוד מוחי והתעללות רגשית, פיזית או מינית בילדות. הרכיב היחיד שאנו מסוגלים להשפיע עליו, קרי התעללות בילדות, דורש טיפול סוציאלי, לא ביולוגי. ריין וקרימינולוגים אחרים מציעים לבתי המשפט לבחון את ההרכב הגנטי והנוירולוגי של הנאשמים לפני מתן גזר הדין, כאשר המטרה היא להעניק טיפול הולם לאנשים בעלי נטיות אלימות במקום לכלוא אותם לכל חייהם.

כבר ראינו איך חשיבה ביולוגית יכולה להשפיע לטובה על מערכת המשפט. נוירולוגים הוכיחו שמוחם של נערים עדיין לא סיים להתפתח ולכן הם מועדים לקבלת החלטות רעות. התוצאה: ערכאות רבות, כולל בית המשפט העליון של ארצות הברית, אוסרות לגזור על עבריינים צעירים עונשי מוות ומאסרי עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם.

בשנים האחרונות חלק מבתי הכלא נותנים לעבריינים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי במקום הארכה אוטומטית של תקופת המאסר. הטיפול עוזר להם לשבור את הדפוסים הקיימים במספר דרכים: זיהוי מצבים שעלולים לעורר בהם תגובה אלימה; החלפת דחפים אלימים בדחפים בלתי אלימים; תרגול פתרון בעיות; ופיתוח כישורי התמודדות. לא זו בלבד שהטיפולים האלה הפחיתו את שיעור הרצידיביזם - הידרדרות חוזרת לפשיעה - אלא שמחקרים מלמדים כי יש להם גם השפעות נוירולוגיות, כלומר הם מתכנתים מחדש את האופן שבו המוח מגיב לגירויים מסוימים. גם כאן, לפי מחקר שערכו קרימינולוגים מאוניברסיטת ווסטרן קרוליינה ומאוניברסיטת סינסינטי, נתקלה הביולוגיה בטענה ש"שיקום פושעים הוא מפעל ליברלי מעורפל". אך בפועל, החוקרים שמזהים רכיב גנטי ונוירולוגי בהתנהגות עבריינית, טוענים כי המענה המעשי והיעיל ביותר לפשע הוא שירותים סוציאליים ובריאותיים.

ללומברוזו, שהגה את תיאוריית "הפושע המולד", היה יריב אינטלקטואלי מוכר פחות – הקרימינולוג הצרפתי אלכסנדר לָקָסאן (Lacassagne). לומברוזו היה מופיע לכנסים מדעיים עם גולגולות ושלדים כדי להדגים את מאפייניהם הגופניים של פושעים מולדים, ואילו לקסאן היה מגיע עם נתונים דמוגרפיים ומפות כלכליות המצביעות על מתאם בין מחסור לפשיעה. הוא הסכים שלאנשים מסוימים יש נטיות מסוימות, אך טען שהתנאים החברתיים הם הציר שבתוכו מבשילות הנטיות האלה. לקסאן לא היה יפה נפש. הוא תמך בעונש מוות. אך בו בזמן הוא טען בתוקף כי חברה שאינה מטפלת במקופחים ואינה משקמת עברייניים, יהיו אשר יהיו מאפייניהם הביולוגיים, מזניחה את האחריות המוטלת עליה. כפי שאמר: "חברות מקבלות את הפושעים שמגיעים להן".

 

דאגלס סטאר (Starr) הוא ממנהלי המרכז לעיתונות מדעית ורפואית באוניברסיטת בוסטון. ספרו האחרון הוא The Killer of Little Shepherds (משנת 2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דאגלס סטאר, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אחים לפשע