אמא שלך שחתה לעבר ספינות הקרב היפניות

בשנת 2012 דיווח עיתון ה"סאן" הבריטי שחבר הפרלמנט אנדרו מיטשל, שהיה באותה עת חבר בכיר בממשלת בריטניה, כינה קבוצה של אנשי משטרה "fucking plebs" ("פלבאים דפוקים"). לפי הדיווח, השוטרים שקלו לעצור אותו, אבל נמלכו בדעתם. לאחר הפרשה, שזכתה לכינוי "plebgate", היו עיתונאים שהצביעו על הסטנדרט הכפול: מיטשל הצליח לחמוק ממאסר, אבל כשמדובר בנו, אנשים מהשורה, מעצר על הטחת קללות בשוטרים בהחלט אינו עניין של מה בכך. המעצרים מהסוג הזה נעשים לפי סעיף 5 של החוק לסדר ציבורי בבריטניה. אנשים שנעצרים לפי סעיף 5 יכולים לקבל התרעה לפני קנס קבוע בחוק, והרשעות יכולות לגרור קנס.

נראה שלקלל זה עניין רציני. אבל למה, בעצם?

אני גסה ומעליבה כשאני אומרת לך שהתינוק החדש שלך מגעיל, או כשאני מספרת בדיחה סרת טעם על מוות לאחר שגילית לי שאתה חולה במחלה סופנית.

המילון המקוון של Cambridge University Press מגדיר קללות כ"לשון גסה או מעליבה שאנשים משתמשים בה, במיוחד כשהם כועסים". המחשבה על קללות כ"לשון גסה ומעליבה" היא נקודת התחלה טובה, אך למטרותינו כאן, מדובר בנקודת התחלה לא מדויקת מספיק. ראשית, "לשון גסה ומעליבה" יכולה לא לכלול קללות משום סוג. אני גסה ומעליבה כשאני אומרת לך שהתינוק החדש שלך מגעיל, כשאני מקבלת ממך את המתנה שהשקעת בה מחשבה ואיני מודה לך, או כשאני מספרת בדיחה סרת טעם על מוות לאחר שגילית לי שאתה חולה במחלה סופנית. הגדרות מסוימות לקללות עוקפות את העניין בכך שהן אומרות במפורש שקללות צריכות לכלול לשון שהיא טאבו (כלומר אסורה), אבל אפילו הגדרה כזאת אינה ספציפית דיה. לשון שהיא טאבו כוללת לא רק את ביטויי הקללה המוכרים והסטנדרטיים כמו אלו שהוזכרו לעיל, אלא גם מלים מסוגים אחרים, שאינן מוקד הדיון שלי כאן.

"My name is not nigger", תצלום: קווין דומברובסקי

קטגוריה של לשון טאבו שאינה קללות היא למשל ביטויי עלבון כלפי האל ומלים שאין לומר אותן מבחינתן של קבוצות דתיות מסוימות. קטגוריה אחרת היא עלבונות: מלים שמבזות קבוצות שלמות של בני-אדם, ואשר מקושרות לעתים קרובות לשפת-שנאה. בכך שאתה מעליב מישהו – למשל על ידי כך שאתה מכנה אותו "מתרומם" – אתה מבטא בוז לא רק כלפי האדם שאתה פונה אליו, אלא גם כלפי קבוצה רחבה יותר שהוא עשוי להשתייך אליה. הקו המפריד בין קללות ועלבונות אינו ברור וחד (אנחנו מתייחס ל"כוס" כאל קללה, אך היחס למלה הוא כאל מונח שהוא פוגעני לנשים באורח כל כך אוניברסלי, שיתכן שמתאים לראות בו גם עלבון). הקו העובר בין קללות ובין שפה שהיא טאבו על רקע דתי גם הוא מטושטש: למשל, השימוש במושג האנגלי "damn". יחד עם זאת, יש ניגוד מספיק בין קללות ובין הקטגוריות האחרות הללו כדי שיהיה טעם להפריד ביניהם כשאנו בוחנים את ההיבטים האתיים של העניין.

נראה שלקלל זה עניין רציני. אבל למה, בעצם? – מישהו שאומר "!Fuck it" לאחר ששפך על עצמו תה אינו מביע רצון לבצע אקט מיני...

אתמקד ברשותכם בקללות שאינן עלבונות ואינן על רקע דתי, מלים שבאנגלית ובשפות רבות אחרות יש להן לעתים קרובות מוקד הקשור למין או לחדרי שירותים. ובכן, מה כל כך מיוחד במלים הללו? מה מבדיל אותן מאזורים אחרים של השפה?

רמז לתשובה ניתן לנו על ידי החלק השני של ההגדרה שציטטתי כאן: הקביעה שאנשים מקללים "במיוחד כשהם כועסים". אין זה נכון בכל מאת האחוזים לקשור קללות וכעס באורח בלעדי, אבל יש לקללות תפקיד מיוחד בביטוי של רגש ובהעברתו לזולת. הביטויים: "גנבו לי את המכונית!", ו"לעזאזל, גנבו לי את המכונית הדפוקה!" מוסרים מידע זהה, אך הביטוי השני משקף גם כעס, ייאוש ותסכול, בזכות הקללות. כפי שהעיר הבלשן ג'פרי נונברג (Nunberg): "מלות קללה אינו מתארות את הרגשות שלך; הן מכריזות עליהם". התפקיד הייחודי הזה הקשור לביטוי של רגש הוא מה שמפריד בין אמירת קללות ובין שימושים אחרים בלשון, כולל סוגים אחרים של לשון טאבו.

התפקיד הפסיכולוגי הייחודי הזה גם מעניק לאמירת קללות תפקיד לשוני ייחודי. נניח שאנחנו שומעים מישהו מפטיר "!Fuck it", כשהוא בטעות שופך על עצמו תה. איננו יכולים לתפוס את משמעות הקריאה על ידי כך שנחשוב על המובן המילולי של המלים, כפי שהיינו עושים אילו הדובר אמר "!Wash it" או "!Eat it". מישהו שאומר "!Fuck it" לאחר ששפך על עצמו תה אינו מביע רצון לבצע אקט מיני והוא גם אינו מורה לאדם אחר לבצע אקט כזה. כדי להבין את הקריאה עלינו לחשוב לא על מה שהדובר מתייחס אליו או מדבר עליו, אלא למה שהוא מתכוון להביע במובן הרגשי. זה מה שגורם לאמירת קללות, בנסיבות כאלו, לדמות יותר לצרחה מאשר לאמירה: בדיוק כמו צרחה, הביטוי מבטא רגש בלי שהוא אומר משהו על דבר-מה ספציפי.

"Fuck", תצלום: לונה אמנדה

יתכן שכאן טמון ההסבר לכך שמלות קללה אינן מתפקדות כמו מלים אחרות. סטיבן פינקר (Pinker) טוען ש"fucking" אינו שם תואר כי הוא פשוט אינו מתאר את שם העצם שהוא צמוד אליו בביטוי מהסוג "Drown the fucking cat". הבלשן המנוח ג'יימס ד. מק'קואלי (McCawley) סבור, מסיבות שונות, ש"!Fuck you" אינו צורת ציווי כמו "שטוף את הכלים!" אחת הסיבות היא שבניגוד לצורות ציווי אחרות, אינו יכול להיות חוליה ברצף של ביטויי ציווי. נונברג גם סבור ש"fucking" אינו תואר פועל כמו "מאוד" או "נהדר" כי איננו יכולים להשתמש בו כתשובה לשאלה "?How was it"

הפילוסוף ג'ואל פיינברג העיר שמלות קללה "רוכשות את כוח ההבעה העז שלהם תודות למתח כמעט פרדוקסלי בין טאבו רב עוצמה ובין נכונות אוניברסלית להפר הוראות". ואכן, הן בבריטניה והן בתרבויות רבות אחרות, אנחנו עושים הרבה כדי למנוע ולצנזר שימוש בקללות ולהעניש את מי שעובר על כך. לעתים קרובות הדבר נעשה באורח לא-פורמלי: יתכן שהדרך היעילה ביותר להגביל שימוש בקללות היא המודעות שלנו באשר ליחס כלפי המעשה. הידיעה שאנו עתידים להיתקל בתוכחה מצדם של אחרים אם נקלל בהקשר לא מתאים היא כלי יעיל המבטיח שניזהר בלשוננו. אך יש גם מאמצים פורמליים לפקח על שימוש בקללות: אם אתה מקלל אתה עלול להיות מפוטר ממקום העבודה שלך, לספוג קנס, לספוג עונש אחר, ואפילו להיעצר. נראה שהטאבו בנוגע לקללות הוא עסק רציני למדי.

רמז לסיבה אפשר למצוא בהתמקדות של הקללות בנושאים שהם טאבו, ובעובדה שתרבויות שונות מייחסות חשיבות שונה לנושאים טאבו שונים. למשל, באנגלית נדירות יחסית צורות הקללה הקשורות לעלבונות כלפי האל, ואלה הקיימות ("damn" ו-"God") נחשבות בימינו לקללות רכות למדי. אך בתרבויות אחרות, העלבת האל ממלאת תפקיד הרבה יותר מרכזי. נראה שהדגמה הבולטת ביותר היא צרפתית של קוויבק בקנדה, שפה שבה הקללות החריפות ביותר משתמשות במלים הנוגעות לקתוליות: tabernak (ארון קודש), criss (ישו), baptême (טבילה), calisse (גביע יין) ו-osti (לחם קודש). כך, למשל "Je m’en calisse" משמעו בערך "אני שם זין", והצרפתית של קוויבק גם נוהגת לשלב בין המונחים כדי לייצר רצפי קללות עזי מבע הכוללים ארבע וחמישה מונחים שמקורם בפולחן הקתולי.

העלבת האל מילאה תפקיד מרכזי בתרבויות דתיות רבות, באיטלקית, בספרדית, בהונגרית, ברומנית ועוד, אך גם תרבויות חילוניות במובהק רואות בקללות על רקע דתי פוטנציאל פוגעני במיוחד. בהולנדית, בפינית, בדנית ובשבדית, אזכורים לשטן, לגיהינום, לשדים וגם קללות ישירות כלפי האל משמשים כעניין של שגרה.

יש קללות הקשורות לטאבו המתייחס להיררכיה. בעיקר הבעה של חוסר כבוד כלפי אנשים מסוימים, בעיקר אמו של האדם שהקללה מופנית אליו. בקרואטית אומרים "הכוס של אמא שלך" וגם "כלב זיין את אמא שלך". בפיליפינים אומרים אל אדם שיש לו "אמא-זונה", וברומנית אומרים "שיזדיינו האלים של אמא שלך" (או "קרוביה המתים"). בספרדית אומרים "אני מחרבן בחלב של אמא שלך", וגם "אני מחרבן על הדודה שלך", וגם מדברים על "אמא-זונה" של מישהו. בתורכית אומרים "אני מזיין את אמא שלך", ואילו במנדרינית מרחיבים ואומרים: "שיזדיינו אבותיך עד לדור ה-18". בקוריאנית מפרטים: "אמא שלך שחתה לעבר ספינות הקרב היפניות". והביטוי האנגלי "Son of a bitch" מוכר בצורות דומות בשפות רבות, בהן צרפתית, גרמנית, איטלקית ותורכית. וכך גם "Motherfucker".

קללות הקשורות לאבות המשפחה ולהיררכיה פחות נפוצות באנגלית, אבל למנהג עצמו יש שושלת יוחסין היסטורית מפוארת. במחזה "טיטוס אנדרוניקוס" של שייקספיר מופיעים חילופי הדברים הבאים:

Demetrius: Villain, what hast you done?
Aaron: That which thou canst not undo.
Chiron: Thou hast undone our mother.
Aaron: Villain, I have done thy mother.

[משחק המלים מתבסס על המשמעויות השונות של to do, מ"מה עשית" ועד ""עשיתי את אמא שלך"]

נראה שהשפה היפנית מציגה את הדוגמה הבולטת ביותר של עלבון על בסיס היררכיה. אחת הדרכים היעילות ביותר להעליב אדם ביפן היא לפנות אליהם ב-てめ, שאינו קללה אלא צורה מזלזלת מאוד של "אתה".

אף כי עצמתה של הקללה נובעת משבירת הטאבו, העובדה שהקללות עצמן מתייחסות לנושאים שהם טאבו אינה מסביר מדוע אמירת הקללה עצמה גם היא טאבו. בסופו של דבר, יש דרכים לא פוגעניות להתייחס לנושאים רגישים: אפשר לומר "צואה" או "צרכים" במקום "חרא", "וגינה" במקום "כוס" וכו'. בעוד שפונקציות מיניות ופונקציות הקשורות לשירותים הן טאבו, לא כל הדרכים להתייחס אליהן נחשבות ללא ראויות. אנחנו עדיין זקוקים להסבר מה הופך את "חרא" לפוגעני יותר מ"צואה".

היו מי שהציעו שהצליל שנשמע בהגייתן של מלות קללה תורם להיותן פוגעניות. פינקר מציין ש"קללות נוטות לעשות שימוש בצלילים שנתפסים כמהירים וקשים", ואילו קייט וורוויק משערת שהפוגענות המיוחדת של המלה "cunt" נובעת מהשילוב בין המשמעות שלה ובין "צליל המלה והסיפוק הפיזי מהטחת רימון-היד המילולי הזה". יש בכך מידה של סבירות. הניסיון להביע כעס באמצעות מלים המלאות בצלילים נעימים ורכים היה דומה לניסיון לטרוק דלת בכעס, אבל דלת שיש לה מעצור הידראולי. ובכל זאת, צלילן של מלות קללה אינו יכול להסביר באורח מלא את היותן פוגעניות. מלים בלתי-פוגעניות רבות נשמעות גם הן "מהירות וקשות".

"Courageous Cunts", תצלום: Tahrir Cunts

בכל אופן, ההתמקדות במלות הקללה עצמן לא תניב לנו הסבר מלא ביחס לסיבות שגורמות להן להיות פוגעניות. הסיבה לכך היא שהפוגעניות של אמירה מסוימת הכוללת ביטוי שהוא קללה תלויה בהקשר החברתי וההיסטורי. סביר שקללה הנאמרת ליד קבר בשעת הלוויה תגרום לעלבון קשה יותר מאשר אותה הקללה כשהיא נאמרת ביציע במהלך משחק כדורגל. היום השימוש ב"damn" נחשב לרוב הרבה פחות פוגעני מאשר לפני דור או שניים. לכן לא די שנביט במלות הקללה ונבחן למה הן מתייחסות וכיצד הן נשמעות: הווריאציות התלויות בהקשר, בזמן ובמקום הן חלק מהפוגענות הפוטנציאלית שלהן.

בחינה הכוללת את ההקשרים הרחבים מקלה עלינו למצוא הסבר למידת הפוגענות של קללות. בסופו של דבר, הרי יש לנו העדפות ביחס להתנהגות של אנשים. רבות מההעדפות הללו תלויות במוסריות שלנו, ואילו אחרות קשורות לקוד התנהגות ולנימוסין. הנימוסין מכתיבים לנו לאחוז במזלג בידנו השמאלית ובסכין בידינו הימנית, להסיר את הכובע כשאנו בכנסייה, לומר "תודה רבה" כשאדם מגלה כלפינו אדיבות ועוד. כללי הנימוסין משתנים לפי תרבות וצורת חינוך, והמוסכמות הכלולות בהם מיושמות בקפידה רבה יותר או פחות בסביבות שונות. העובדה שפיתחנו העדפות לסוגים מסוימים של התנהגות על פני אחרים, לעתים קרובות ללא סיבה ברורה, מורה על כך שסביר גם שיהיו לנו העדפות ביחס להתנהגויות לשוניות מסוימות. להטיח קללות היא התנהגות לשונית שאינה מועדפת.

אבל כיצד מובילים הדברים הללו להסבר לכך שלקלל הוא התנהגות פוגענית? ובכן, מרגע שקבענו העדפות ביחס להתנהגות, הרי שהאפשרות שהתנהגות מסוימת תהפוך לפוגענית היא טבעית למדי. כדי להדגים זאת, עלו בדעתכם את התסריט הבא (והוא מבוסס על מקרים אמיתיים, החוזרים על עצמם). נניח שיש לכם ידידה חדשה בשם רבקה, אבל אתם מתרגלים משום מה לקרוא לה רחל. לאחר שעשיתם זאת פעם או פעמיים, רבקה מעירה לכם בנימוס שקוראים לה רבקה ולא רחל. אם, לאחר שהיא הפנתה את תשומת לבכם לעניין, אתם ממשיכים לקרוא לה רחל, סביר מאוד שהדבר יפריע לה, ושהיא אף תחזור ותבקש מכם לקרוא לה רבקה. אם אתם מתעלמים מבקשתה בפעם השנייה או השלישית, הרי שאם אין לה סיבה לחשוב שלא הבנתם את בקשותיה או שיש לכם קושי להיענות להן – סביר שבסופו של דבר היא תראה בהתנהגות שלכם התנהגות פוגענית. מה שהחל כצורת דיבור לא מועדפת על רבקה הופך כעת לצורת דיבור פוגענית.

כיצד קורה דבר כזה? ובכן, בפעם הראשונה שאתם קוראים לרבקה רחל, רבקה מניחה שעשיתם טעות תמימה, מהסוג הנפוץ, והיא מניחה שלא הייתה לכם כל כוונה לפגוע בה. כשאתם ממשיכים לקרוא לה רחל גם לאחר שהיא הזכירה לכם את שמה, היא מגיעה למסקנה שאתם חסרי התחשבות כלפיה וכלפי רצונותיה. וכשאתם ממשיכים בכך ומכנים אותה רחל שוב ושוב, על אף שהיא העירה לכם פעמים אחדות שזה אינו שמה, קשה לה להימנע מן המסקנה שאתם פונים אליה בצורה לא נאותה בכוונה, ושאתם עושים זאת כדי לעצבן אותה. בראשית הדרך היא הניחה שאין לכם כוונה לפגוע בה, ובסופה היא מגיעה למסקנה שאתם עוינים כלפיה. ואכן, קשה לראות כיצד אפשר להבין את ההתרחשות באופן אחר.

בדוגמה הזאת איננו מוצאים הסבר לפוגענות של הביטוי הלא מועדף במהות הביטוי עצמו. אין כל דבר פוגע בשם רחל. אלא שהביטוי הופך לפוגעני במידה גוברת לאחר שהוא עבר בשורה של הנחות שהדובר והשומעים מניחים זה ביחס לזה וגם ביחס להנחות של כל צד. בעיקרו של דבר: אתם יודעים ששמה של רבקה אינו רחל, ואתם יודעים שהיא אינה אוהבת שקוראים לה רחל, ובכל זאת אתם ממשיכים לקרוא לה רחל. רבקה יודעת שאתם יודעים את כל זה, וההתנהגות שלכם מביאה אותה למסקנה, לאור הידיעה הזאת, שאתם עוינים כלפיה. ואילו אתם מזהים את כל המהלך, ובכל זאת ממשיכים לקרוא לה רחל. רבקה רואה שאתם נוהגים כך, ונפגעת.

סוכריות ליקריץ אנגליות. תצלום: פיטר טאונסנד

הבה נכנה כעת את האופן הזה שבו הפוגענות של התנהגות לא מועדפת עולה מתוך מערכת של הנחות ומסקנות כזאת המתקיימת בין דוברים ושומעים בשם "הסלמת הפוגענות".

הסלמת הפוגענות עשויה להסביר כיצד קללות הפכו לפוגעניות. הסיפור מתחיל בצורות דיבור והתבטאות מסוימות שאינן מועדפות. ברגע שמערכת העדפות כזאת מתבססת בקרב קהילת דוברים, הידיעה שצורות ביטוי מסוימות אינן מועדפות מוליכה את הדוברים, בהכרח, למסקנה שאם הם בכל זאת ישתמשו בביטויים כאלו, סביר מאוד שהם יגרמו לאי-נוחות בקרב השומעים אותם. ובכן, השימוש בצורת ביטוי כזאת היא חריגה עוד יותר גדולה: דבר אחד הוא להשתמש בביטוי לא מועדף מבלי דעת, ודבר אחר לחלוטין הוא להשתמש בו בידיעה שהוא כזה, בעיקר אם קהל השומעים שלכם יודע שאנו יודעים זאת. במקרה האחרון (אם כי לא בהכרח במקרה הקודם), לשומעים שלנו יש בהחלט סיבה טובה לפקפק ברצון הטוב שלנו כלפיהם. וכתוצאה מכך, הם חשים פגועים ונעלבים.

לסיפור הזה על הסלמת הפוגענות אנחנו צריכים כעת להוסיף דבר-מה כדי להסביר כיצד מלים הופכות לקללות. כפי שהתוויתי את העניין, הסלמת הפוגענות מאפשרת לכל מלה באשר היא להפוך לפוגענית, לפחות עבור מישהו, כל עוד מעורבת בעניין מלה שהשומע אינו אוהב. כפי שאנו רואים מהדוגמה על רבקה/רחל, גם שם מכובד ומקובל בתכלית יכול להפוך לפוגעני עבור מישהו, כשנעשה בו שימוש בדרך מסוימת. יחד עם זאת, קללות אינן רק מלים שאין אוהבים אותן, מלים שהפכו להיות פוגעניות לאחר תהליך של הסלמת הפוגענות. בסופו של דבר, "רחל" אינה קללה, גם כשנעשה בה שימוש כפי שתואר קודם לכן. בנוסף לעובדה שקללות הן מלים לא מועדפות, יש להן גם תכונות משותפות מסוימות, כמו ההתמקדות שלהן בנושאי טאבו כמו מין ועשיית צרכים. וכפי שראינו, יש להן גם צליל מסוים. הסלמת הפוגענות אינה מסבירה מדוע דווקא מלות טאבו בעלות צליל מסוים, ולא מלים אחרות, הן הזוכות להפוך לקללות.

הצליל "המהיר והקשה" של קללות בוודאי מוסיף דרמה לחדווה הגדולה של שבירת הטאבו.

למעשה, העובדה שקללות מתמקדות בטאבו תואמת בדיוק את הסיפור של הסלמת הפוגענות. כדי שדובר יתחיל את תהליך הסלמת הפוגענות, הוא צריך להשתמש בביטוי שהוא יודע שהשומע לא יאהב. כיצד יעשה זאת? ובכן, אם הוא מכיר את השומע במידה מספקת כדי לדעת איזה סוג של אמירות הוא לא יאהב, עבודתו קלה, והוא נמצא בדרך המלך שתוליך אותו להעלבת השומע. למשל, אם השומע רגיש לנשירת השיער שלו, הצד היוזם יכול לכנות אותו "קירח". אבל מה אם הדובר אינו יודע דבר על ההעדפות של השומע? ומה אם הדובר פונה למספר אנשים, עם העדפות שונות? האם יש לדובר אפשרות לפגוע בנסיבות כאלו? קיומם של נושאי טאבו מבטיח שאכן כן.

אם הדובר וקהלו מכירים באותם נושאי טאבו – מה שסביר אם הם בני אותה התרבות ודוברים את אותה השפה – הדובר יודע דבר-מה על ביטויים שהשומעים שלו ככל הנראה לא יאהבו. הוא יודע ששומעיו בוודאי יחשבו שדרכים לא מועדפות להתייחס לנושאי טאבו הן אינן נעימות מבחינתם. וכך יכול תהליך הסלמת הפוגענות לצאת לדרך. יתרה מזו, בתנאים אלו הוא יוכל להתחולל בקנה מידה הרבה יותר גדול, ובמהירות רבה יותר, בהשוואה לדוגמה על רבקה/רחל. היות שהעדפות הקשורות לטאבו נפוצות בכל תרבות מוגדרת (וגם ידוע לכל שזהו המצב), אתה יכול להציק למספר רב של אנשים בעת ובעונה אחת באמצעות התייחסות אחת ויחידה לנושא שהוא טאבו. ובניגוד למצב של רבקה/רחל, אין שום צורך שהמאזינים יעירו שביטוי טאבו מסוים אינו ראוי, שכן הכול יניחו שהדובר מבין זאת לכתחילה.

קיומם של מיני טאבו המוכרים לכל מאפשר מסלול מהיר בדרכם של ביטויים מסוימים להפוך לפוגעניים בקנה מידה רחב. הוא גם מציג מוטיבציה ודאית לכך שהדבר אכן יקרה: שבירה של טאבו שמקובל בחוגים רחבים (בניגוד למצב שבו אתה מכנה אדם בשם לא נכון) יכול להיות עניין מרגש, מגרה. לפעמים כיף לזעזע בני-אדם. אולי יש בכך אפילו הסבר לכך שקללות נוטות להישמע באופן מסוים: הצליל "המהיר והקשה" של קללות עשוי לא להספיק, לבדו, כדי להסביר את הפוגענות שלהן, אבל סביר להניח שהוא מוסיף דרמה לעונג המגרה של שבירת הטאבו. כך שאין להיות מופתעים מכך שההתייחסויות עזות-הצליל הללו לטאבו נבחרות להפוך לקללות.

יחד עם זאת, קללות הן יותר ממלים פוגעניות לכל בתרבות מסוימת. גם עלבונות מתאימים לתיאור הזה. סביר שעלבונות, כמו קללות, נעשים פוגעניים לאחר תהליך של הסלמת הפוגענות. אך הם שונים מקללות בכך שהם מבטאים בוז כלפי קבוצה מסוימת. ובכן: מדוע מלים לא מועדפות מסוימות הופכות לקללות ואילו אחרות הופכות לעלבונות?

אני חושבת שהתשובה טמונה במה ששני הצדדים לשיחה תופסים כמשמעות המקופלת במלים. העובדה שהמלה "fuck" הופכת לקללה מעליבה יכולה להיות מיוחסת לכך שהשומעים מניחים שהדובר מגלה חוסר התחשבות כלפי הסלידה שלהם מהמילה. והעובדה שהמלה "nigger" הופכת להיות עלבון פוגעני יכולה להיות מיוחסת לדבר-מה שונה מעט: כשהשומעים שומעים את המלה נאמרת מפיו של הדובר, הם מזהים שהוא מכוון, באמצעות השימוש שלו במלה לא מועדפת, להביע בוז כלפי אנשים שחורים. ואנו יכולים להוסיף – כפי שעושים לעתים פילוסופים הכותבים על עלבונות – שבאמצעות השימוש בעלבון הדובר מנסה להפוך את שומעיו לשותפים שלו לבוז שהוא מביע, על ידי כך שהוא מסמן שהוא מאמין שהוא נמצא בקרב אנשים שחושבים ומרגישים כמוהו. גם העניין הזה פוגעני לקהל שאינו שותף לבוז הזה. קהל כזה אף נעלב מכך שמניחים שהוא שותף לרגש הבוז המובע בקול.

אנו יכולים לראות את תהליך הסלמת הפוגענות כדומה בשני המקרים: כשמדובר בקללות וכשמדובר בעלבונות. שני המקרים מערבים את הידיעה המשותפת לדובר ולשומעים שמלה מסוימת אינה מועדפת. אך בעוד שבמקרה של קללות הפגיעה נובעת מעצם הידיעה שהמלה היא כזאת (ולכן הדובר נתפס כחסר התחשבות כשהוא בוחר להשתמש בה), הרי שבמקרה של עלבונות הפגיעה נובעת גם מן הידיעה שהדובר מבקש להעביר לשומעיו יחס של בוז כלפי קבוצה מסוימת, ואולי גם את ההנחה שהקהל שותף לו מבחינת היחס לאותה קבוצה.

אם-כן, לקלל הוא פעולה פוגענית לא כיוון שיש איזה רכיב קסם במלים המשמשות לקללה, רכיב שאינו מצוי במלים אחרות, אלא כיוון שכשאנו מקללים, הקהל שלנו יודע שאני עושים זאת בידיעה שהם יפרשו את המעשה כפוגעני. זוהי הסיבה שבגללה ההקשר חשוב: יש הקשרים מסוימים שבהם אנו יודעים שאם נקלל לא נגרום לפגיעה, וכשאנו מקללים בהקשרים כאלו השומעים שלנו הרי יודעים שלא התכוונו לפגוע, והדבר מסייע להבטיח שאכן לא נפגע. זהו גם ההסבר לכך שאנו סובלניים יותר לקללות מפיהם של דוברים שאינם שולטים שליטה מלאה בשפה שלנו, כמו ילדים קטנים או מי שזאת אינה שפת אמם. כשמי שאינם שולטים היטב בשפה מקללים, לעתים קרובות אנו מוכנים להניח שהם נהגו כן בלי לדעת שהמלים שהם אמרו פוגעניות, ולכן פחות סביר שניעלב.

הסלמת הפוגענות מסייעת להסביר מדוע קללות מסוימות פוגעניות יותר מאחרות. ככל שהנורמות נגד ביטוי מסוים חזקות יותר, כך גדלה הפוגענות שמלווה את השימוש בו. וגם ההפך מתקיים: ככל שהפוגענות של ביטוי מסוים גדולה יותר, כך הנורמות נגד השימוש בו חזקות יותר. הפוגענות של לשון הקללות מזינה את עצמה.

מה כל זה אומר לנו על המעמד המוסרי של שימוש בקללות? שוב, יש טעם להשוות בין שימוש בקללות ובין הפרה של כללי נימוסין. היות שמוטב לא להרגיז אנשים במקומות שאנו יכולים להימנע מכך בקלות, יש לנו סיבות לא לקלל בהקשרים שבהם סביר שהמעשה יפגע באחרים. אותו הדבר נכון ביחס להפרות של כללי נימוסין. ובכל זאת, ברוב המקרים איננו נוטים לראות בהפרות של כללי נימוסין מעשים בלתי מוסריים, גם אם גורמות לפגיעה. סירוב שלי להודות לכם על מעשה טוב ייראה לכם כגסות-רוח, אבל יש להניח שלא תתייגו את ההתנהגות שלי כבלתי מוסרית. כך גם תשפטו אותי אם אקלל במהלך שיחה מנומסת.

אין משמעות הדבר שהשמעת קללות, או הפרה של כללי נימוסין באיזושהי דרך אחרת לעולם אינם התנהגות בלתי מוסרית. אנו יכולים לדמיין מצבים שבהם הפרה של כללי נימוסין – קללות לא ראויות, פנייה לאדם בצורה שאינה מכובדת, סירוב לנהוג לפי קוד לבוש מסוים, או אי-אמירה של "בבקשה" או תודה" וכו' – יגרמו לכעס, ואנו יכולים לדמיין מצבים שבהם דברים כאלו יהיו בעיניו בלתי מוסריים. מצבים מהסוג השני עשויים להיות למשל הפרה של הנימוסין מתוך מטרה להשפיל, לגרום למצוקה, להטריד, להלך אימים, להתגרות וכו'. אך ברוב המקרים, הפרה של כללי נימוסין – כולל רוב המקרים של השמעת קללות – אינה בלתי מוסרית.

מתוך מחשבה כזאת, אחדים מן המאמצים שלנו למנוע השמעת קללות ולהעניש את מי שעושה כן – כמו מעצר לפי סעיף 5 בחוק הבריטי לסדר ציבורי – נראים דרקוניים.

השמעת קללות היא לעתים קרובות מעשה הראוי לגנאי, אך רק לעתים רחוקות מדובר במעשה בלתי מוסרי.

רבקה רואץ' היא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון, ומחברת ספר על קללות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.