אנו זקוקים לקצת פראות

מה אפשר ללמוד מנערי המחאה של שנות ה-60 על דרכי פעולה שעשויות לפתור בעיות עכשוויות כמו התחממות גלובלית ופיצוץ אוכלוסין?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

העשור השני של המאה ה-21 לא שונה מאוד מהעשור השביעי של המאה ה-20. צעירים בכל העולם, עייפים מהפניית המשאבים הכבירים של העושר הקפיטליסטי אל דברים שאינם מקדמים את האדם והסביבה – אלא עושים בדיוק את ההפך - מנסים לשבור את השלשלאות ולסחוף אחריהם את ההמונים, מתוך אמונה שחכמת ההמון יכולה לשנות את אופן קבלת ההחלטות בחלונות הגבוהים. כמו אז כן היום, הפגנות ענק מזעזעות את אלה שמעוניינים בשמירת הסדר הקיים, גם אם הם מפחדים להודות בכך. בשנות ה-60 ההיפים היו במוקד, והיום אלה הצעירים בני המעמד הבינוני ברחבי העולם. אבל, וזו נקודה חשובה – מאחורי כל תנועת המונים שכזו יש אנשים שמציתים את הניצוץ שהופך לבסוף לשריפה. אמנם מוחמד בועזיזי הצית את האביב הערבי, אך אנשי האוונגארד המחשבתי הם אלה שמניעים את התהליכים הללו מאחורי הקלעים, עוד לפני שהם תופסים תאוצה.

היום, כשההמונים מבקשים להעלות נושאים לסדר היום, בעיקר בנושאים סביבתיים הקשורים ליחסים שבין התעשייה וההון לחברה ולטבע, נדמה לעתים כי הם יודעים שהם רוצים שינוי, אבל לא בדיוק מה ואיך. כך קורה, לדוגמה, במאבקים בישראל נגד מתווה הגז הטבעי, או קידוחי הנפט ברמת הגולן. וכאן צריך לחזור לשנות ה-60.

ההיפים בשנות ה-60 היו תנועה חברתית עצומה שלא היה ניתן להתעלם ממנה, אך מי שניסח את העקרונות והניע את המחשבה קדימה, היו אנשים כמו טימות׳י לירי, אלן גינזברג, אלן וואטס, סטיוארט בראנד, ז'אן-פול סרטר ועוד. כשההמונים כבר שטפו את הרחובות בפריז, לונדון וסן פרנסיסקו, המחשבה הייתה מגובשת. החומר היה מעובד.

שנות ה-60 היו שנים משמעותיות ביותר בכל הנוגע לאיכות הסביבה, ושנת 1969, הסמן הסופי והקיצוני של ה"מהפיכה", במיוחד. לאט לאט, אנשים החלו להבין שלמעשים שלהם יש השלכות; שהחרא שלהם, מטאפורית ולא מטאפורית, הולך לאנשהו. דליפת הנפט ההרסנית בסנטה ברברה, קליפורניה, תפסה את האמריקאים לא מוכנים, בעודם מסוחררים מהשיאים אליהם הגיע הקפיטליזם הצרכני, והכתה אותם בהלם. הימים היו ימי סוף תור הזהב של התנועה ההיפית, וגם אם התודעה הסביבתית לא הצליחה לחולל מהפכה, היא בהחלט הגיעה לקונגרס האמריקאי, שבעקבות הדליפה חתם על חוק המדיניות הסביבתית, שהגדיר לראשונה צעדים שעל כל הגופים הפדרליים בארה"ב לנקוט על מנת להגן ולצמצם את הפגיעה בסביבה.
דליפת הנפט הייתה כמובן רק הזרז להתעוררות בחלונות הגבוהים.

שנות ה-60, כפי שההיסטוריה יודעת לספר, היו שנים של התעוררות רחבה בכל הנוגע לקשר של האדם עם הסביבה והטבע, הצמחים ובעלי החיים, אבל זה לא הגיע סתם ככה מהמוני צעירים עם פרחים בשיער. ב-1962 יצא לאור הספר Silent Spring של רייצ'ל קרסון, שתאר את ההשפעה ההרסנית שיש לחומרי הדברה על הסביבה, ובעיקר על ציפורים. הספר עורר דיון ציבורי ער בעיקר על DDT, שבסופו של דבר נאסר לשימוש חקלאי בארה"ב ב-1972. ב-1968 התפרסם הספר The Population Bomb של פול ר. ארליך ו-אן ארליך, שהאיר באור חדש את הסכנות שבגידול באוכלוסיה האנושית. לבסוף, באוקטובר 1969, קם גוף שנקרא Don't Make a Wave, שבמהרה שינה את שמו ל"גרינפיס" שכולנו מכירים.

את כל הנושאים האלה דחף האוונגרד המחשבתי של התקופה - לא השוליים של החברה, אך גם לא בובות הקרטון של החלום האמריקאי. כך שבבואנו לדבר על תנועה חברתית וההתעוררות שהיא מביאה עמה, צריך להיזהר עם המושג "היפים". ההיפים היו יפים. הם עשו מוזיקה טובה. בדרך כלל הם היו בצד הנכון של המשוואה. אבל הם היו בעיקר מסה. כדי לעשות שינוי, או לעשות משהו בכלל – צעד בכיוון הנכון, מחשבה קוהרנטית ומבוססת – צריך להיות קצת יותר חריף. יותר חד. ואת זה יגיד לכם כל סטלן שקם בבוקר ואמר: "שיט, היה לי רעיון ממש טוב אתמול, שכחתי".

ההיפים היו All Right, אבל האנשים החריפים באמת בסחף החברתי ההוא היו יצורי הכלאיים. הם אלה שידעו לנתב את הרעיונות החברתיים והסביבתיים דרך ההמון ההיפי ועד לחלונות הגבוהים. אחד מהאנשים האלה, שגם השפיע על שנות ה-60 הסביבתיות וגם הושפע מהן, הוא גארי סניידר - משורר, מסאי, ביטניק, היפי, אנרכיסט בודהיסטי ופעיל איכות סביבה נלהב, שמבחינתו נבוט בראש היה נחוץ לעתים, ממש כמו חיבוק ונשיקה.

גארי סניידר באוניברסיטת קולומביה, 2007. צילום: פט

גארי סניידר באוניברסיטת קולומביה, 2007. צילום: פט

סניידר נולד ב-1930, ואולי זו הסיבה לעמדה המפוכחת יותר שלו בשנות ה-60. כשראה אור חיבורו המונומנטלי, "ארבעה שינויים", הוא כבר היה בן 39. סניידר לא הסתפק רק בכתיבת מקור, הוא גם הספיק לתרגם עד היום יצירות רבות מסינית ויפנית לאנגלית, מה שוודאי תרם לראיית העולם שלו, כמו שעשו גם מסעותיו הרבים בעולם והחקר הבלתי נגמר שלו של תרבויות המזרח. אנקדוטה משעשעת בהקשר הזה היא נסיעתו ליפן ב-1955 ללימודי זן, שכמעט נמנעה על ידי הרשויות האמריקאיות. הסיבה – הוא נחשד כקומוניסט.

 

נדמה שבאקלים הנוכחי, בו המלחמה למען הסביבה והחברה ממוקדת באופן חלקי באדם עצמו אך גם, ואולי בעיקר, במוסדות הפוליטיים, כדאי לזכור שגם המפגין הפשוט בשדרות רוטשילד זקוק למקורות השראה שהם יותר מ"ואו, אנחנו המון אנשים". אני מציע את גארי סניידר. נדמה שגם היום, אין מתאים ממנו ומהחיבורים שלו להיות מניפסט-העל של המאבקים החברתיים-סביבתיים במאה ה-21.

בחיבורו משנת 1961, "אנרכיזם בודהיסטי", הוא מדגים את משנתו היטב: בודהיסט, אבל ביקורתי; היפי, אבל לא פציפיסט:

"פילוסופים בודהיסטים כשלו בניתוח של עד כמה הבורות והסבל נגרמים או מעודדים על ידי גורמים חברתיים, בהתחשב בכך שפחד ותשוקה הם עובדות מוגמרות של המצב האנושי. עקב כך, העניין העיקרי של הפילוסופיה הבודהיסטית הוא אפיסטמולוגיה ו'פסיכולוגיה', בלי לתת את הדעת לבעיות היסטוריות או סוציולוגיות. למרות שלמהאיאנה בודהיזם יש חזון על של גאולה אוניברסלית, ההישג האמיתי של הבודהיזם הוא פיתוחן של מערכות פרקטיות של מדיטציה לשחרור אינדיבידואלים מסורים ספורים מעכבות פסיכולוגיות והתניות תרבותיות. הבודהיזם הממוסד תמיד קיבל או התעלם מחוסר השוויון והעריצות של כל מערכת פוליטית שהוא היה כפוף אליה. זה יכול להיות מוות לבודהיזם, כי זה מוות עבור כל פונקציה משמעותית של חמלה. חכמה ללא חמלה לא מרגישה כאב".

בחיבור סניידר כותב:

כיום, איש אינו יכול להרשות לעצמו להיות תמים, או לשקע עצמו בבורות לגבי טבען של ממשלות מודרניות, פוליטיקה וסדר חברתי. המדיניות הלאומית של העולם המודרני מתחזקת את קיומה באמצעות טיפוח מכוון של כמיהה ופחד: דמי חסות מפלצתיים. 'העולם החופשי' הפך להיות תלוי כלכלית במערכת פנטסטית של גירוי של בצע שאינו יכול להתממש, תשוקה מינית שאינה יכולה לדעת שובע ושנאה שלא יכולה אלא להיות מכוונת נגד האדם השונא, נגד האנשים שהאדם אמור לאהוב, או נגד השאיפות המהפכניות של חברות שוליות, מסכנות, מוכות עוני, כמו קובה או וייטנאם. [...] האספקט האחרון, עבורי, משמעו תמיכה בכל מהפכה תרבותית וכלכלית שמכוונת לעולם חופשי, בינלאומי וחסר מעמדות. משמעות הדבר היא שימוש באמצעים כמו אי ציות אזרחי, ביקורת גלויה, מחאה, פציפיזם, עוני מבחירה ואף אלימות עדינה אם הדבר נדרש כדי לעצור איזה אידיוט. משמעות הדבר היא להבטיח ספקטרום רחב ככל הניתן של התנהגות אינדיבידואלית בלתי מזיקה - הגנה על הזכות של אינדיבידואלים לעשן מריחואנה, לאכול פיוטה, להיות פוליגמים, פוליאנדריים או הומוסקסואלים. עולמות שלמים של התנהגות ומנהגים שנאסרו מזמן על ידי המערב היהודי-קפיטליסטי-נוצרי-מרקסיסטי".

בין אמונה לפעולה

"ג'אפי היה נחשב מוזר בקמפוס, שזה מתאים לקמפוסים ולאנשי קולג' לחשוב ככה כל פעם שבנאדם אמיתי מופיע בסצנה – הרי קולג'ים הם בסך הכל חממות להעדר הזהות של המעמד הבינוני שבדרך כלל מוצא את ביטויו המושלם בפרברי הקמפוס, בשורות של בתים של אנשים מסודרים כלכלית עם דשא וטלוויזיות בכל סלון וכולם מסתכלים על אותו דבר ורואים את אותו דבר וחושבים אותו דבר באותו זמן בזמן שהג'אפים של העולם משחרים לטרף בטבע כדי לשמוע את הקול הקורא שבטבע, כדי למצוא את להט הכוכבים, לגלות את הסוד האפל והמסתורי של מקור התרבות השיכורה נעדרת הפנים ונעדרת הפלא. 'כל האנשים האלה', אמר ג'אפי, 'לכולם יש חדרי שירותים מצופים קרמיקה לבנה והם מחרבנים חרא גדול ומלוכלך כמו דובים בהרים, אבל כל החרא נשטף לביבים נוחים ומבוקרים ואף אחד מהם כבר לא חושב על חרא או מבין שמקורן בחרא ובטינופת של הים. הם מבלים את כל הימים שלהם בלשטוף את הידיים שלהם בסבונים עם קרם שבחדרי חדרים הם רוצים לאכול בחדר האמבטיה'".

מתוך ״בטלני הדהרמה״ מאת ג'ק קרואק 1. הדמות של ג'אפי ריידר מבוססת על גארי סניידר. 

"בטלני הדהרמה" של קרואק מספר את הסיפור הזה בדיוק – המאבק בין להיות היפי מואר ומנותק, לבין ההחלטה להיאבק בתוך עולם התופעות ולשנותו באמצעות מחשבה מנומקת וקוהרנטית - קונפליקט שרבים מאנשי המחאות השונות יכולים להזדהות איתו. מצד אחד ריי סמית' (המבוסס על קרואק עצמו) ומנגד ג'אפי ריידר, הלא הוא גארי סניידר:

"הוא למד סינית ויפנית ונהיה מלומד של המזרח וגילה את בטלני הדהרמה הגדולים מכולם, מטורפי הזן של סין ויפן. בו בזמן, מכיוון שהיה בחור מצפון-מערב אמריקה עם נטיות אידיאליסטיות, הוא התחיל להתעניין באנרכיזם המסורתי של ה-WWT, פועלי העולם הבינלאומיים".

סמית' מתלונן על "מורי הזן האלה שזורקים נערים צעירים לתוך הבוץ בגלל שהם לא מסוגלים לענות לשאלות המילוליות הטיפשיות שלהם", וריידר אומר ש"זה כי הם רוצים שהם יבינו שבוץ עדיף על מילים, ילד". כשהם יוצאים לטפס על פסגת המטרהורן, סמית' נאחז בסלע בעוד ריידר מעפיל לפסגה. ואכן, זו הדרך להעפיל לפסגה – להיזרק אל הבוץ, לא לשמור על הבגדים נקיים.

ובחזרה לאיכות הסביבה. בקיץ של 1969 כתב סניידר את החיבור החשוב Four Changes 2, אשר גיבש את כל השינויים הסביבתיים והמחשבתיים של שנות ה-60 לכדי יצירה קוהרנטית ומדויקת, ורלוונטית ביותר היום. במסה, דן סניידר בשינויים שעל בני האדם לעשות כדי לעצור את הפגיעה האנושה בכדור הארץ ובישויות שמאכלסות אותו - צמחים, בעלי חיים ובני אדם - ולחזור לחיים של קהילה וקיימות.

ארבעת השינויים עליהם מדבר סניידר הם:

  1. הגידול באוכלוסיה
  2. הזיהום
  3. הצריכה
  4. השינוי המחשבתי

בספר, סניידר נוגע בנקודות קריטיות ולא תמיד מובנות מאליהן (ודאי שלא ב-1969), ביניהן ההשפעה העצומה שיש לצרכן על הכלכלה ועל הסביבה, ההתניה החברתית לפיה זוחלים וחרקים זה דבר מגעיל ולכן יש להשתמש בחומרי הדברה, והאפשרות לחיי קהילה ומשפחה אלטרנטיביים. בנושא זה, סניידר מיישם עקרונות אנרכיסטיים מתקדמים ביותר בנוגע לאופי ערי המערב, רעיונות שהקדימו הוגים כמו חכים ביי והוא לא איבד קמצוץ מהרלוונטיות שלו.

כשסניידר כותב במסה ש"יש יותר מדי בני אדם, והבעיה מחריפה במהירות. זה עלול להיות הרסני לא רק עבור האנושות, אלא גם עבור מרבית צורות החיים האחרות", וש"המטרה צריכה להיות מחצית מהאוכלוסייה הגלובלית הנוכחית, או פחות מכך", זה נשמע בוטה ולא נוח, בעיקר בשל התפיסה המערבית לגבי הקטנת הילודה בסין, למשל. אבל בהתחשב בגידול העצום של האוכלוסייה מאז שהוא כתב את המילים הללו, קשה להתווכח. כדי להתמודד עם זה, סניידר טוען:

"יש לדרוש מכל המדינות להשתתף מיד בתוכניות ללגליזציה של הפלות, לעידוד סירוס ועיקור (על ידי מרפאות חינמיות), להסדרה בחינם של התקנים תוך רחמיים, לניסיון לשנות גישות תרבותיות מסורתיות שנוטות להכריח נשים להרות, לביטול של הקלות מסים עבור שני ילדים ומעלה ברמות הכנסה מסוימות, באופן שבו משפחות בעלות הכנסה נמוכה יהיו חייבות להיות זהירות, או לשלם למשפחות כדי להגביל ילודה״.

עוד הוא טוען כי:

"יש לחקור מבנים חברתיים וצורות נישואים שונות, כגון נישואים קבוצתיים ונישואים פוליאנדריים, שמספקים חיי משפחה אך עם פחות ילדים. יש לחלוק את התענוג שבגידול ילדים, כך שלא כולם יצטרכו להתרבות על מנת להיות חלק מהחוויה האנושית הבסיסית הזו. עלינו לקוות שאף אישה לא תלד יותר מילד אחד (או שניים?) בתקופת המשבר הזו. יש לאמץ ילדים. כיבוד החיים וכיבוד הנשיות צריך להיות גם כיבוד מינים אחרים וחיים אנושיים עתידיים, אשר רובם נמצאים תחת איום".

וכמובן שגם על הצריכה העודפת של העולם המערבי סניידר לא חס. "... האדם הפך לסוג של מגפת ארבה בכדור הארץ, והוא ישאיר מטבח ריק לילדים שלו עצמו, בו בזמן שהוא חי פנטזיה של שפע, נוחות, קדמה בלתי נגמרת, תוך שימוש בהישגים האדירים של המדע כדי לייצר תוכנה ופסולת", הוא כותב. וכשהוא מציין ש"יש להתעקש על כך ש'כלכלה צומחת' באופן תמידי כבר אינה דבר בריא, אלא סרטן", כואבות העיניים מלקרוא את זה, לאור קידוש מדד התמ"ג כעדות לצמיחה עד ימינו אנו, והסירוב של ממשלות ומוסדות כלכליים לאמץ מדדים חלופיים שלוקחים בחשבון את טביעת הרגל האקולוגית של האדם.

את הסעיף האחרון ב"ארבעה שינויים" נביא כאן במלואו, שכן הוא אוצר בתוכו את כל היופי והשחרור המחשבתי שקיימים בראשו של סניידר. לא בכדי הוא הציב את השינוי המחשבתי הנדרש בתור השינוי הרביעי והאחרון. כך הוא כותב:

התנאים

עמדה: כל אחד הוא תוצאה של ארבעה כוחות: התנאים של היקום הידוע הזה (חומר/צורות אנרגיה ושינוי תמידי); הביולוגיה של המין שלו; המטען הגנטי שלו והתרבות אליה הוא נולד. בתוך מרקם הכוחות הזה ישנם מרחבים ולולאות שמאפשרים לאנשים מסוימים לחוות חופש פנימי והארה. החקר ההדרגתי של חלק מהמרחבים הללו הוא "אבולוציה", ועבור תרבויות אנושיות, מה ש"היסטוריה" יכולה להפוך אליו. יש לנו כוחות עמוקים ביותר שמאפשרים לנו לא רק לשנות את "עצמנו" אלא לשנות את התרבות שלנו. אם האדם מתכוון להישאר בכדור הארץ הוא חייב להפוך את מסורת הציביליזציה של העיור שקיימת מזה 5,000 שנה לתרבות חדשה, רגישה אקולוגית, מונחית הרמוניה, בעלת אופקים פראיים ורוחנית-מדעית. "פראות היא מצב של מודעות מלאה. לכן אנו זקוקים לה".

מצב: הציביליזציה, שהפכה אותנו למין כה מוצלח, החטיאה את המטרה שלה ועכשיו מאיימת עלינו באינרציה שלה. יש גם ראיות לכך שחיים מתורבתים אינם טובים עבור מאגר הגנים האנושי. על מנת להגיע לשינוי עלינו לשנות את היסודות עצמם של החברה שלנו ושל הראש שלנו.

מטרה: כל דבר שהוא פחות משינוי מוחלט לא ממש יועיל. מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא כוכב לכת שבו האוכלוסייה האנושית חיה בהרמוניה ובדינמיות על ידי שימוש בטכנולוגיות מתוחכמות ועדינות בסביבה עולמית שנשארת "טבעית". נקודות ספציפיות בחזון הזה: אוכלוסייה בריאה ודלילה של כל הגזעים, קטנה בהרבה מכפי שהיא היום.

פלורליזם תרבותי ואישי, שמאוחד על ידי סוג של מועצה שבטית עולמית. חלוקה על ידי גבולות טבעיים ותרבותיים, ולא גבולות פוליטיים שרירותיים. טכנולוגיות תקשורת, חינוך ותחבורה שקטה, שימוש באדמה שיש בו רגישות לתכונות של כל אזור. כך, התאו יוכל לחזור למרבית המישורים הגבוהים. חקלאות זהירה אך אינטנסיבית בעמקי הסחף הגדולים; המדבריות יישארו פראיים עבור אלה שיש להם את הכישורים לחיות בהם. טכנאי מחשבים שמנהלים מפעל חלק מהשנה ונודדים עם הדישונים בשאר הזמן. השקפה תרבותית וסדר חברתי חדשים שמרסנת כוח וחיפוש אחר נכסים, אך מעודדת חקירה ואתגר בדברים כמו מוזיקה, מדיטציה, מתמטיקה, טיפוס הרים, קסמים וכל דרך אותנטית אחרת של קיום בעולם. נשים חופשיות לחלוטין ושוות. סוג חדש של משפחה - אחראית, אבל יותר עליזה ונינוחה - היא דבר מובן מאליו בסדר החדש.

פעולה

חברתי/פוליטי: נדמה שזה ברור שברחבי העולם ישנם כוחות חברתיים ודתיים שלאורך ההיסטוריה הלכו לכיוון מצב עניינים מואר מבחינה אקולוגית ותרבותית. יש לעודד את הדברים האלה: גנוסטיקנים, מרקסיסטים מגניבים, קתולים בסגנון תייאר דה שארדן, דרואידים, טאואיסטים, ביולוגים, מכשפות, יוגים, נזירים בודהיסטים, קווייקרים, סופים, טיבטים, אנשי זן, שמאנים, בושמנים, אינדיאנים, פולינזים, אנרכיסטים, אלכימאים… הרשימה ארוכה. תרבויות פרימיטיביות, קומונות ואשרמים, יוזמות קואופרטיביות. לחשוב שכוח אלים וישיר יכול להשיג משהו זה לא פרקטי ולא רצוי, ולכן עדיף לחשוב על זה כעל "מהפכה תודעתית" מתמשכת, שתושג לא על ידי רובים אלא על ידי כיבוש של דימויים מרכזיים, מיתוסים, ארכיטיפים, רעיונות לגבי החיים והמוות ואקסטזות, כך שיהיה ברור שאין טעם לחיות את החיים אלא אם האדם נמצא בצד של אנרגיית השינוי. עלינו להשתלט על "המדע והטכנולוגיה" ולשחרר לחופשי את האפשרויות והכוחות האמיתיים שגלומים בהם למען הכוכב הזה, שאחרי הכל מייצר אותנו ואותם. [באופן יותר קונקרטי: אין שינוי בלי הרגליים על הקרקע. עבור רובנו, אחריות סביבתית משמעה למצוא את המקום שלך בכדור הארץ, להתחפר ולקחת אחריות משם - העבודה המעייפת אך הממשית של הנהלות בתי ספר, מושלים, יערנים מקומיים - פוליטיקה מקומית. גם תוך מתן תשומת לב להיקף הרחב יותר של שינוי אפשרי. תבינו מה זה אומר טריטוריה שאפשר לעבוד איתה, תלמדו על זה ותתחילו לפעול צעד אחר צעד. בכל הרמות, מהרמה הלאומית עד המקומית, יש ללמד שצריך להתקדם לעבר כלכלה יציבה - איזון, שיווי משקל דינמי, צמיחה פנימית. בגרות/גיוון/שיאים/יצירתיות].

הקהילה: בתי ספר חדשים, כיתות חדשות, יציאה לטיולים ביער וניקוי הרחובות. יש למצוא טכניקות פסיכולוגיות ליצירת מודעות ל"עצמי" שכוללת את הסביבה הטבעית והחברתית. "התחשבות במה ששפה מסוימת יוצרת - מערכות סמלים - ומוסדות חברתיים מהווים מכשול בפני מודעות אקולוגית". בלי ליפול לפרשנות פשטנית של מקלוהן, אנחנו צריכים לנסות להשתמש במדיה. אף אחד לא יכול להתעלם מעובדות הביולוגיה והדיסציפלינות הקשורות אליה; עלינו לגדל את ילדינו כחלק מהטבע. יש קהילות שיכולות לבסס את עצמן באזורים כפריים נחשלים ולפרוח. אחרים מכלכלים את עצמם במרכזים אורבניים. שני הסוגים עובדים יחד, כזרם דו כיווני של חוויה, אנשים, כסף וירקות בגידול ביתי. בסופו של דבר, ייתכן שערים יתקיימו ככינוסים שבטיים שמחים וכירידים בלבד, רק כדי להתפרק לאחר כמה שבועות. עלינו לחקור צורות חיים חדשות, כמו גם שיטות למציאת המקומות הפנימיים שלנו - כולל הסכנות הברורות של כישלון שהולכות עם זה יד ביד. יש לשלוט בארכאי ובפרימיטיבי כמודלים של תרבויות בסיסיות הקשורות לטבע, כמו בשלוחות הדמיוניות ביותר של המדע - ולבנות קהילה בה שני הווקטורים האלה נפגשים.

הראש שלנו: בו הכל מתחיל. אנחנו בני האדם הראשונים בהיסטוריה בעלי גישה כל כך רחבה לחקר התרבות והחוויות האנושיות שקדמו לנו ואנחנו משוחררים מהמשקל של התרבויות המסורתיות וזה נותן לנו את האפשרות למצוא לעצמנו זהות רחבה יותר. אנחנו החברים הראשונים בחברה מתורבתת מאז התקופה הניאוליטית שיש להם רצון להביט בטבע ולמצוא בו את העצמיות שלהם, את המשפחה שלהם. יש לנו את היתרונות האלה שמאפשרים לנו להתגבר על החסרונות הברורים מאליהם של הדפיקות שלנו - מה שנותן לנו סיכוי סביר לפצח חלק מהתעלומות שלנו ושל היקום, להגיע אל מעבר למושגים של 'הישרדות האדם' או 'הישרדות הביוספירה', ולשאוב את הכוח שלנו מההבנה שבלב הדברים עומד תהליך שליו ואקסטטי שהוא מעבר לתכונות ומעבר לחיים-מוות. 'אין צורך לשרוד!'; "באש שהורסת את היקום בסוף הקאלפה, מה שורד?"; 'עץ הברזל פורח בריק!'. הידיעה שאין צורך לעשות כלום, היא המקום ממנו אנו מתחילים לנוע".

כך, גם אם הוא שנוי במחלוקת בחלקים מסוימים (עיקור וסירוס על מנת לעצור את הגידול באוכלוסיה) או מיושן, החיבור "ארבעה שינויים" רלוונטי גם היום בצורה יוצאת מגדר הרגיל. בצורה תמציתית ומעוררת השראה, סניידר פורש לפני הקורא את תחלואי החברה המודרנית ואת הנזקים שהיא גורמת לעולם ולעצמה, עד שנדמה כי דבר לא השתנה מ-1969 עד 2015. היום, אין דרך לקרוא את החיבור הזה אלא ככתב אישום חמור נגד האנושות, שעד היום לא מוצאת לנכון להשקיע את כל המשאבים הנחוצים על מנת להתמודד עם ההרס שהיא יצרה ולא משכילה לבצע את השינוי המחשבתי הנדרש, שמתואר היטב בחיבורו.

היום, כמו אז, השינויים הללו לא יגיעו מהיפים מוארים ולא מהאנשים בחלונות הגבוהים, אלא רק מהאוונגרד המחשבתי, מנערי המחאה החברתית שעבורם זהו כורח להגיע לפסגת ההר ולא להסתפק בסלע שמתחתיה, ושלא מוציאים מכלל אפשרות את החשיבות לא רק של רואי חשבון, עורכי דין וכלכלנים, אלא גם של "גנוסטיקנים, מרקסיסטים מגניבים, קתולים בסגנון תייאר דה שארדן, דרואידים, טאואיסטים, ביולוגים, מכשפות, יוגים, נזירים בודהיסטים, קווייקרים, סופים, טיבטים, אנשי זן, שמאנים, בושמנים, אינדיאנים אמריקאיים, פולינזים, אנרכיסטים, אלכימאים". בנקודה זו אפשר להתעודד מעט, כי נדמה שמסתובבים בינינו היום יותר ג'אפי ריידרים ממה שנדמה.

נדב נוימן, משורר, עיתונאי ופסיכונאוט, מתגורר בתל אביב. ספר ביכוריו, "נעמן", יראה אור הקיץ הזה בהוצאת "רעב".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נדב נוימן.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על אנו זקוקים לקצת פראות

02
גילי

המאמר המפוכח הזה הוא כמו אור בקצה המגדלור.. וראוי להיות הבסיס לחומר הנלמד בגן ובבתי הספר, רק ככה יהיה איזשהו סיכוי לחיים מלאים לצומח לחי ולבני האדם.
תודה!

04
אייל

מהמאמר עולה שאנחנו זקוקים להרבה יותר מאשר קצת פראות.. :)
תודה על ה"אוצר הסניידרי" הזה שחשפת בפני, אשמח אם תרחיב ותכתוב גם על רדיקלים עכשווים יותר, שהושפעו ממנו (חכים ביי, למשל, שהזכרת במאמר)