אפילו ענני הגובה

אובדנות של צעירים ובני-נוער היא תופעה עולמית. על הדרכים לאתר צעירים במשבר, לעזור להם ולמנוע את הגרוע מכול.
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

בבוקרו של יום מעונן אך שכיח בסן פרנסיסקו, יוצא קווין היינס (Kevin Hines) מביתו במטרה לסיים את חייו. הוא נוסע לגשר גולדן גייט בסן פרנסיסקו , "גשר הזהב", אחד מאתרי ההתאבדויות השכיחים בעולם  1. קווין, בחור בן 19 שסבל מהפרעה ביפולרית, התמודד עם כאב נפשי רב ותחושת בדידות קשה. הוא יוצא אל הגשר, עומד יותר משלושים דקות סמוך למעקה. חושב, מתלבט, בוכה. יגון וצער רב מתנקזים לדקות אלו והשאלה מה לעשות מנקרת בראשו כל הזמן. בשלב מסוים הוא מחליט לעבור את המעקה של גשר הזהב, וקופץ. את ההמשך מתאר קווין במספר קטעי וידאו ביוטיוב – "ברגע שהידיים שלי עזבו את המעקה חשבתי לעצמי, 'מה אני עושה כאן, אני לא רוצה למות, זהו זה, אני מת' ". קווין ניצל מניסיון אובדני קשה מאוד, וסיפורו מאלץ אותנו להתמודד עם אחד המיתוסים החזקים ביותר בנושא של התנהגות אובדנית: "מי שמתאבד רוצה רק למות ולא לחיות ולכן אין שוב דרך ואין שום סיבה לעזור להם". מסיפורו של קווין ברור כי מיתוס זה אינו נכון כלל. המעשה האובדני הוא סוף של תהליך ארוך, בדרך-כלל, שכולל התמודדות עם סבל וכאב נפשי.  האנשים האובדניים אינם משוכנעים ברצונם למות ולרוב הם אמביוולנטיים מאוד לגבי המעשה. לא פעם אנו רואים במקביל קולות המחפשים את סיום החיים לצד קולות המבקשים עזרה וסיוע.

האנשים האובדניים אינם משוכנעים ברצונם למות ולרוב הם אמביוולנטיים מאוד לגבי המעשה.

כך גם לגבי קווין. הוא מתאר כי "במהלך הנסיעה באוטובוס אל הגשר, הדהדו בתוכי שני קולות – 'מה אני עושה כאן, אני לא רוצה למות.' וקולות אחרים שאמרו 'אתה חייב למות'". אדווין שניידמן, אחד מגדולי החוקרים בתחום האובדנות הדגיש אמביוולנטיות זו בהמשגה של "פרלמנט הנפש" אותו ויכוח פנימי לגבי הפעולה האובדנית הנמשכת לעיתים עד לרגע האחרון.

הליקופטר טס מתחת לגשר Golden Gate

"מתחת לגשר", תצלום: melfoody

אמביוולנטיות זו היא גם מקור תקווה עבורנו – אנשי טיפול, חינוך, מחקר, בריאות ורווחה. היא מצביעה על כך שאם נוכל לזהות אדם הנמצא במצוקה ובתוך משבר אובדני, אם נדע לשאול אותו ולבדוק איתו מה מצבו ואם נוכל להציע לו מקורות תמיכה ועיבוד רגשי בזמן אמת – נוכל למנוע את ההתאבדות הבאה.

אם נוכל לזהות אדם הנמצא במצוקה ובתוך משבר אובדני, אם נדע לשאול אותו ולבדוק איתו מה מצבו ואם נוכל להציע לו מקורות תמיכה ועיבוד רגשי בזמן אמת – נוכל למנוע את ההתאבדות הבאה.

התאבדות של אדם צעיר היא מההתנהגויות האנושיות המורכבות ביותר, התנהגות המותירה את כל מי שנאלץ להתמודד עמה כואב, מבולבל ולא מבין. הרי מטרת רוב הפעולות שלנו היא להצליח להעביר את הגנים שלנו הלאה, לדור הבא; אנחנו ישנים, אוכלים, לומדים, עובדים, פוגשים חברים, יוצרים ומקריבים – וכל זאת כדי לשמור על עצמנו, להתקיים ולחיות. ואם כך, איך זה שיש צעירים הפועלים בדיוק ההפך מהדחפים המושרשים בנו? מהן הסיבות שבעטיין בני נוער מחליטים לסיים את חייהם, להפסיק להתקיים?

רב הנסתר על הגלוי בנושא כאוב זה של התאבדויות – אדם הפוגע בעצמו במטרה להרוג את עצמו ולא להתקיים. למרות המחקר הרב, עדיין איננו יודעים מספיק על התופעה והדרכים למנוע אותה. ידוע לנו כי אין הסבר אחד ויחיד להתאבדות וכי אין גורם אחד שאחראי לה. זהו צעד סופי וטרגי הנובע מבעיות רבות ומושפע מגורמים רבים ומשתנים שונים; מעין פאזל רב-חלקים המְערֵב בתוכו מרכיבים ביולוגיים ומאפייני אישיות, מאפיינים שנלמדו מהסביבה וסגנון חשיבה, תהליכים ממושכים ונסיבות נקודתיות, רגעיות, שעשויות לחלוף במהירות שבאו בה. במאמר זה אנסה להציג חלק מהידע הקיים בארץ ובעולם, ולפרוש את הדרכים בהם גם חבר או חברה, מורה או מדריך בתנועה, שוטר או רופא יכולים להציל חיים של אדם במשבר.

מי בסיכון להתאבדות – התבוננות אפידמיולוגית
מדי שנה מתאבדים בעולם קרוב למיליון בני אדם 2. מספרים אלו גבוהים ממספר האנשים הנהרגים במלחמות או הנרצחים מדי שנה בעולם כמו גם מספר האנשים המתים ממחלות ואפילו מרעב. מספרים אלו מדגישים את היותה של ההתאבדות מגיפה בקנה מידה עולמי. בחישוב גס, מדי 40 שניות מתאבד אדם וההערכות הן כי עד 2050 המצב רק יחריף, משמע אדם יתאבד בעולם כל 25 שניות. התאבדות היא אחת מעשר הסיבות המרכזיות למוות בעולם המערבי, ובעיה חריפה בעיקר בקרב צעירים. ואכן, בקרב קבוצה זו (שהוגדרה בבדיקה סטטיסטית זו כגילאי 15–44) התאבדות מדורגת כאחת משלוש סיבות המוות המרכזיות.

בישראל מתאבדים מדי שנה קרוב ל-500 בני אדם. יותר מאדם אחד בכל יום. פי 1.5 מאשר מספר האנשים שנהרגים כל שנה בתאונות דרכים בארץ. בשנים האחרונות אנו עדים לירידה מסוימת בשיעורי ההתאבדויות של כ -20%, אולם עדיין קשה לשמוח מכך. ראשית, ירידה זו היא חלק מתנודתיות כללית ועדיין לא ניתן להתייחס אליה כמגמה. עם זאת, מצבנו ביחס למדינות האיחוד האירופי הוא יחסית טוב, וישראל נמצאת במקום ה-30 בשיעור ההתאבדויות בקרב נשים (2.4 לכל 100,000), ובמקום ה-27 בקרב גברים (שיעור של 11.7 לכל 100,000). עם זאת, יש לציין כי בקרב מתבגרים צעירים (גילאי 15–29) ישראל נמצאת במקום ה-15 מתוך 30, עם שיעורים של 12.1 למאה אלף, והממוצע של מדינות האיחוד האירופי נמוך יותר (11.7). מבין המתאבדים, אחוז הגברים גבוה מאוד, קרוב 75%. נתון זה הוא חלק מה"פרדוקס המגדרי" הקשור לאובדנות, לפיו בעוד גברים מתים מהתאבדות פי 4 יותר מנשים, נשים מנסות להתאבד פי 4 ואף 5 יותר מגברים. אפשר להסביר פרדוקס זה, המבטא פער עצום בין שיעורי ההתאבדות בין המינים, בעזרת היותם של גברים משתמשים בשיטות התאבדות קטלניות, בהיותו של הדיכאון הגברי סמוי יותר מן העין ולא מדובר, וכן בעוצמת הנטייה האימפולסיבית והתוקפנית של גברים יחסית לנשים. עם זאת, חשוב לציין כי לא בכל העולם הפערים האלו קיימים, ובסין למשל, שם מתאבדים מידי שנה רבע מיליון בני אדם, שיעור ההתאבדות של נשים גבוה מגברים.

מבחינה גיאוגרפית כמובן שישנם הבדלים רבים נוספים. אזור צפון מזרח אירופה הוא אזור בעל שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר בעולם, במיוחד בקרב גברים. בעוד השיעור הממוצע הוא של 15 למאה אלף, בקרב גברים במדינות כמו ליטה, לטביה, בלארוס ורוסיה שיעור ההתאבדויות הוא יותר מ 60 למאה אלף.

אם כן, נוסף על גורמי הסיכון האפידמיולוגים של מגדר (גבר) וגיאוגרפיה (מזרח אירופה), גם להגירה משקל משמעותי. מהגרים נתונים ללחצים רבים, הן בתקופת המעבר והן בצורך להסתגל לחברה חדשה, תרבות חדשה ולעיתים גם שפה חדשה. גם בישראל הגירה היא משתנה משמעותי, ועולים חדשים מברה"מ ובמיוחד מאתיופיה נמצאים בסיכון מוגבר להתנהגות אובדנית והתאבדות.

דיכאון, גבר בדיכאון

"דיכאון", תצלום: יואניס קונטומיטרוס.

הלך הרוח האובדני
"התאבדות נובעת מכאב נפשי". כך סיכם אדווין שניידמן, גדול חוקרי ההתאבדות, את מחקרו ארוך השנים בנושא טעון זה. רבות נכתב על הסיבות הפנימיות והחיצוניות לאובדנות, וגם בספר זה אנחנו מתארים גורמי סיכון שונים, תאוריות פסיכולוגיות ומחקרים המצביעים על מאפיינים שונים ומגוונים של נערים ונערות אובדניים. אולם בסופו של יום, מדובר בשילוב בין מספר מאפיינים. ברקע, גורמים מוכרים כגון פסיכופתולוגיה, אירועי חיים שליליים, שימוש באלכוהול וסמים, תחושת חוסר שייכות בסיסית, תכונות אישיות מסוימות כגון פרפקציוניזם ונוקשות חשיבתית. כשאלו קיימים, האדם נמצא בסיכון מוגבר. אולם, לא כל מי שסובל ממאפיינים אלו חושב או מנסה להתאבד. הבעיה – כשאדם מתמודד עם קשיים שכאלו, כל טריגר, אירוע עכשווי קשה אותו חווה האדם – עלול להיות ה"קש ששבר את גב הגמל" ולהוביל לאובדנות. טריגרים אלו הם למשל אובדן ושכול, פרֵדה וסיום של מערכות יחסים, קונפליקטים בין-אישיים וקשיים כלכליים, משפטיים או משמעתיים. מובן שלאירועי חיים שונים יש השפעה שונה בגילאים שונים. נושאים הקשורים לקשיים בין ילדים ובין הורים מהווים גורם דחק מרכזי יותר בקרב ילדים צעירים, ואילו קשיים רומנטיים משפיעים יותר בגיל ההתבגרות המאוחר. בקרב בני נוער אנחנו רואים עלייה בטריגרים שקשורים להעלבות, לבריונות ברשת, לשיימינג ועוד.

כשמתקיימים גורמים ראשוניים (גורמי פגיעות – דיאתזה) ומתרחש אירוע חריף של אובדן (מרכיב הלחץ/דחק)– או אז אנו רואים עלייה בתחושת הכאב הנפשי הבלתי נסבל. כאב זה אינו רק דיכאון. הוא מכלול של רגשות שליליים עזים כגון אשמה, בושה, השפלה, חוסר תקווה וצער. זהו מערך כאב רב-עוצמה הגדול מסך הרגשות והתחושות המרכיבים אותו. לצד העוצמה המפעמת של הרגשות השליליים, מתקיימות חוויות נוספות כגון חוסר השליטה בכאב ובעוצמתו ותחושה כי זהו הכאב האולטימטיבי וכי הוא לא יפוג לעולם. כאשר הכאב עובר סף מסוים – וסף זה שונה בקרב אנשים שונים – החיים הופכים בלתי-נסבלים. רוב האנשים אינם מתאבדים כדי להפסיק לחיות אלא כדי להפסיק לסבול. בני נוער אובדניים מעידים לרוב כי הם רוצים לחיות, אבל אינם רוצים "לחיות ככה"; לא יכולים לחיות עם אותו כאב נפשי בלתי-נסבל. אחד מהקשיים המרכזיים של אנשים אובדניים העדרה של היכולת והאמצעים לשכך את הכאב הנפשי. אחת המסגרות שבהן אנו מנסים לשכך את הכאב היא המסגרת הטיפולית. כשאדם בעל מחשבות אובדניות מגיע לטיפול, והוא סובל מכאב נפשי בלתי-נסבל ומרגיש כי צורך חשוב לו אינו מסופק או כי איבד את הדבר היקר לו מכול ועל כן אין טעם לחייו, עולה שוב ושוב השאלה – איך "מגיעים" אליו? איך יוצרים אתו קשר ומנסים להפחית מכאבו? איך משכנעים אותו לבחור בדרך אחרת? במאמרו המכונן "אמפתיה טיפולית למשאלת ההתאבדות" ישראל אור-בך טוען חד וחלק כי התפקיד של המטפל אינו לשכנע, אינו לומר כי הכאב יחלוף, אינו לנסות לפתור את הקשיים. תפקידו הוא לתת מקום לכאבו של המטופל, לאפשר מצע טיפולי שאפשר יהיה לגעת בו בכאב נפשי זה ולהכיר אותו לעומקו. בסוגים אחרים של טיפולים אנו מלמדים את האדם האובדני דרכים לוויסות הכאב הנפשי ויותר מכך , מציעים לו להכיר ולהיות מודע למצב הקוגניטיבי הקשה ביותר והמסוכן ביותר באובדנות, "ראיית מנהרה" – Tunnel Vision.

מהי ראיית מנהרה? ראיית מנהרה מתאפיינת בחוסר יכולת להבחין באפשרויות וחלופות נוספות מלבד האופציה האובדנית. מצב זה הינו מצב מסוכן המאפיין אנשים במשבר אובדני-דיכאוני. במצב זה האדם מרגיש כי יש רק פתרון אחד – הפעולה האובדנית. אחת הדרכים לנסות ולהבין מהי ראיית מנהרה היא להיזכר לרגע בסוגיה, בבעיה או בהתלבטות שאנו נתקלים בה מעת לעת. כמה אפשרויות העלינו? לבטח יכולנו לבחור בין חלופות שונות או לנסות דרכים שונות לפתרון. ראיית מנהרה היא מצב שבו כל זה נעלם ואיננו. הקרקע נשמטת מתחת לכל תהליך קבלת ההחלטות, ויכולת פתרון הבעיות הרגילה של הלוקה בה, המרחב, הפלורליזם, החלופות מפנים את מקומם לנוקשות, לראייה דיכוטומית ולתחושה כי יש פתרון אחד בלבד. בשל כך ראיית מנהרה המשולבת בכאב נפשי בלתי-נסבל עלולה להיות גורם קטלני ביותר.

במצב של ראיית המנהרה הכל נראה באופן דיכוטומי בלבד: שחור או לבן, טוב או רע. התפיסה הופכת צרה יותר ויותר עד שנקודת המבט התלויה במציאות החיצונית אובדת. האפשרויות מוגבלות ביותר, והראייה היא קצרת טווח וממוקדת. כתוצאה מכך האדם האובדני עלול לטעות בתפיסת המציאות שלו ובהסקת המסקנות שלו. זהו תהליך צמצום טרגי של המרחב המנטלי ושל היכולת להתבונן במצב או בבעיה באופן מורכב. במצב כזה האדם האובדני גם לא יפנה לעזרה שהרי "מה הטעם? שום דבר לא יכול לשנות את המצב". מחקרים ותאורטיקנים שונים טוענים כי רגעים אלו הם בעלי סיכון רב לביצוע מעשה אובדני. אלו הם גם הרגעים שבהם יש להתעקש על מתן סיוע לאדם האובדני, תוך הקפדה יתרה על הדגשת החלופות שהוא אינו מסוגל להכיר בקיומן.

היכרות ומודעות שלנו לחוויה הקשה הזו של ראיית מנהרה יכולה להציל חיים. בין היתר שכן אנו יודעים שבבואנו להתמודד ולסייע לאדם הנמצא בדיכאון או במשבר אובדני – חשוב יהיה מאוד לעזור לו לראות חלופות. בטקסט מדויק להפליא כותבים חיים עומר ויואל אליצור על כך שבין היתר, חשוב לנסות לעזור "לאדם שעל הגג" למצוא אפשרויות אחרות לפתרון המשבר שאליו נקלע, בכדי להגמיש מעט את הנוקשות והראייה הדיכוטומית שבה הוא רואה את המציאות.

ראיית מנהרה, מנהרה צרה, Tunnel Vision

"Tunnel Vision", תצלום: פטריק ניגרן.

אתגר נוסף שאנו פוגשים בהקשר זה הוא ההבדל בין התאבדות למוות. לכאורה, לא קיים הבדל שכזה שכן התאבדות היא בהגדרתה מוות. אולם אנו פוגשים לא מעט בני נוער השרויים בדיכאון שעבורם יש הבדל בין השניים והם לא פעם רוצים להתאבד אך לא למות, להתאבד ולראות מה יקרה אחרי זה, כפי שמתארת שירלי אברמי במאמרה המכיל דוגמאות שונות שכאלו. ההבנה כי התאבדות היא מוחלט של החיים אינה תמיד ברורה בגיל הנעורים ולא פעם ההבדל מעורפל מדי. לכן, חשוב מאוד להבהיר כי המוות הוא סופי והוא מהווה סיום החיים המוחלט, סיום שיוביל לכאב וייסורים עבור בני המשפחה והחברים. בהקשר זה הסלוגן ההולך איתנו לא פעם בשיחות עם בני נוער הוא "התאבדות היא פתרון קבוע ומוחלט לבעיה או משבר זמני".

חשוב לזכור שאחרי כל אלו, קיימים בנוסף גם סייעים ובלמים אשר מגבירים את הסיכון האובדני אצל האדם או מפחיתים אותו. לזמינות אמצעים למשל, יש חשיבות מכרעת בהוצאתה לפועל של התנהגות אובדנית. קיומו של כלי נשק בבית מגביר את הסיכון להתאבדות, כמו גם קיומם של אמצעים זמינים אחרים. בעת משבר שעובר על אחד מהילדים בבית חשוב עוד יותר לשים לב לאמצעים אפשריים להתאבדות ולסלק אותם – במיוחד חפצים וכלי נשק היכולים להוביל להתאבדות אלימה – מן הבית. האפשרות לרכישת כמות גדולה של תרופות עלולה להיות גורם מסוכן. במדינות כמו אנגליה בה הורידו את האפשרות לרכישה של כמות כדורי אקמול משמעותית – חלה ירידה בשיעורי התאבדויות. כך גם במקומות אשר גידרו מגדלים גבוהים. בגרמניה למשל מנעו עלייה למגדלים גבוהים מהם שיעור ההתאבדויות היה גבוה – וכתוצאה ירד השיעור במדינה באופן גורף.

נורמות חברתיות ותרבותיות יכולות להאיץ התנהגות אובדנית או לבלום אותה. בני נוער המשתייכים לתת-תרבויות שבהן שיעור ההתאבדות נמוך נמצאים בסיכון נמוך יותר להתאבד מאשר בני נוער המשתייכים לתת-תרבויות שבהן שיעור ההתאבדות גבוה. כך הדבר גם לגבי אמונה דתית; אמונה מהווה גורם תרבותי המפחית את שיעור ההתאבדויות.

גם חשיפה למוות ולאירועי אלימות יכולה להיות זרז למעשה אובדני. ג'וינר ועמיתיו התייחסו לגורם זה כהביטואציה (התרגלות) לגבול שבין החיים ובין המוות; כאשר גבול זה נשחק, קל יותר לנער לפעול בתוקפנות נגד גופו-שלו. על כן, בית ספר או מסגרת בה אירעו מספר התאבדויות בעבר הקרוב הופכת למסגרת בסיכון – אשר חשוב מאוד יהיה לבצע שם התערבות ועיבוד של האירועים. מנגד, תמיכה חברתית, תחושת שייכות חברתית ובעיקר יכולת לחשיפה עצמית - משמע יכולת לשתף אחרים במחשבות, רגשות וחוויות אינטימיות ואישיות – כל אלו הן יכולות פסיכולוגיות שיש בהן כדי לעבד, לאפשר ביטוי ולקרא לעזרה ובכך להקל על המצוקה והכאב הנפשי. בסדרה ארוכה של מחקרים שביצענו במרכז האקדמי רופין ראינו כי יכולות אלו הן חסם לאובדנות, כך שכשהן מתקיימות אצל הפרט, הוא יוכל להתמודד גם עם עוצמת כאב נפשי גבוהה מבלי שיבצע פעולה אובדנית חריפה ומסוכנת.

האם לדבר על אובדנות בתקשורת מוביל לאובדנות?
סתיו 1774. יריד הספרים בלייפציג מציג ספר חדש ההופך את יוהאן וולפגנג פון גתה, מחברו, לסופר מפורסם ברחבי גרמניה. מלבד היותו של פרט ביוגרפי זה נקודת מפתח בחייו של הסופר, הוא גם נקודת ההתחלה של שרשרת אירועים המגלמת את הקשר הגורדי שבין ספרות, אמצעי התקשורת והתאבדות. במרכז רומן המכתבים הקלאסי "ייסורי ורתר הצעיר" ניצב ורתר, המתאהב בלהט בלוֹטֶה, בתו של פקיד, המאורסת לאחר. אהבתם של השניים עזה אך חסרת סיכוי, וּורתר בייאושו כותב מכתב פרֵדה ומתאבד ביריית אקדח. עם יציאתו לאור זכה הספר להצלחה אדירה, וצעירים ברחבי אירופה הושפעו ממנו עד כדי כך שהחלו להתאבד בשיטתו של ורתר, ולעתים אף לבשו בגדים זהים לשלו והחזיקו את הספר בעת ההתאבדות. כתוצאה מכך הוא נאסר להדפסה במקומות שונים באירופה 3. עם השנים הפך שמו של ורתר הצעיר לשם נרדף להתאבדות בחיקוי (copycat suicide).

קריאה בוורתר של גתה, וילהלם אמברג

"קריאה ב'ורתר' של גתה", ציור של וילהלם אמברג, 1870. תצלום: ויקיפדיה

היום אנו יודעים כי אפשר ואף רצוי לדבר על אובדנות, לשאול על אובדנות ובהחלט לסקר אובדנות. ללא דיבור וסיקור, התופעה תמשיך להיות במחשכים, חסרת מודעות וחסרת טיפול. אולם, כמו תמיד מה שחשוב זו הדרך. מחקרים שבים ומוכיחים כי הדרך שהמדיה מסקרת בה את מקרי ההתאבדות יכולה להשפיע על הציבור הן לשלילה – בחיקוי של מקרי התאבדות ועלייה בשיעורי התאבדות, הן לחיוב – בעידוד לפנות לסיוע נפשי במקרה של מצוקה. מחד, הסיכון להתאבדויות נוספות לאחר סיקור בתקשורת עולה כאשר הכתבה מתארת במדויק את שיטת ההתאבדות, כאשר יש שימוש בכותרות דרמטיות, כאשר משולבות בכתבה תמונות וכאשר הדיווח מייצר רומנטיזציה של ההתאבדות ובכך נותן לה לגיטימציה במידת-מה. מאידך, סיקור אחראי וממוקד המדגיש כי ניתן למנוע התאבדויות וכי ניתן להפחית דיכאון ומצוקה יכול לעודד אנשים הנמצאים בסיכון לפנות לסיוע וכן לתקן מיתוסים על התאבדות. בסדרת מחקרים שערכנו במרכז האקדמי רופין והוצגו בכנסים של "להבין בכדי למנוע" – הכנס המדעי השנתי לחקר האובדנות בישראל מצאנו כי התקשורת הישראלית עדיין מתקשה לדווח בצורה אחראית ונכונה אודות מקרי אובדנות וכי ברוב המקרים הסיקור מלא בפרטים, מדווחים בו השיטה והמקום של ההתאבדות וחסרים פרטים אודות גורמי סיכון ומקורות תמיכה. יותר מכל, ההתאבדויות מוצגות ככאלו שהתרחשו בגלל סיבה אחת ויחידה – בדרך-כלל מצב כלכלי או משבר בין אישי.

הידע המצטבר בעולם מגלה כי סיקור נכון של התאבדויות מוביל לאפקט חיובי. אפילו בהתאבדויות מאוד מתוקשרות כגון ההתאבדות המפורסמת של קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, בשנת 1994, לא מתרחש אפקט וורתר כאשר הסיקור נעשה באחריות ובמקצועיות. הסיקור הנרחב שקיבלה התאבדותו של קורט קוביין רק הגבירה את המודעות הציבורית לנושא ולסיבות להתאבדות, לגורמי הסיכון שיש לשים לב אליהם ובעיקר את המודעות ואת השימוש בפועל במשאבי הסיוע הקיימים בקהילה לתמיכה וסיוע במצבי משבר נפשי. אולי זהו ההיבט החיובי היחיד בטרגדיה העצומה שבהתאבדותו של מי שנחשב היה למנהיג דור צעירי שנות התשעים.

ומה לגבי המדיה החדשה? ברור, כי במאה ה 21 ההשפעה של המדיה החדשה ובמרכזה של הרשתות החברתיות עולה בהרבה על השפעתה של המדיה המסורתית – העיתונות הכתובה והאלקטרונית. ולכן, בדיקות רבות נערכו בהקשר של סיקור אובדנות ברשת האינטרנט על גווניה השונים. הממצאים מדגישים כי ככלל לרשת ישנה השפעה מכריעה, וזאת בשל העלייה הדרמטית בשיעורי השימוש בה בקרב צעירים (עלייה של 556% בין השנים 2000 ו-2012) והנגישות אליה בכל מדינה ומכל מקום (מחשב, טלפונים חכמים ועוד). ומהו כיוון ההשפעה, גם שלילית וגם חיובית.

ההשפעה החיובית ברורה. פורומים באינטרנט מהווים מעין קהילות המאפשרות לחבריהן להרגיש שייכות ושוויון. במרבית הפורומים שנבחנו נמצא כי שיתוף ומציאת מקום לתמיכה ולאמפתיה הם המרכיב המרכזי ביותר של המסרים שנכתבו בפורום. פורומים שונים מהווים גם מקום מפגש לאנשים הסובלים מבעיות דומות, ובאמצעותם אפשר לא פעם לאמץ דרכי התמודדות אדפטיביות שאנשים אחרים משתמשים בהן ונעזרים בהן. כמובן, ישנם פורומים ייעודיים לתמיכה ולסיוע בעת משבר, כמו פורומים של ער"ן וסה"ר, המאפשרים נגישות לסיוע 24 שעות ביממה. ככלל, תכנים באינטרנט הקשורים לאובדנות בדרך כלל מסייעים להתמודד עם משבר בצורה טובה. למשל, כאשר מקלידים בגוגל "התאבדות" בעברית או באנגלית, התוצאה הראשונה תמיד מפנה למקום שניתן לקבל בו סיוע (ער"ן או סה"ר) או לטקסט המנסה לדבר על לבו של החושב להתאבד, כדי להניא אותו מלפגוע בעצמו. גופים רבים משתמשים באינטרנט וברשתות החברתיות ככלי למניעת אובדנות. לדוגמה, צבא ארצות-הברית בנה אתר המחנך את החיילים לזהות גורמי סיכון לאובדנות, לאתר חיילים במצוקה ולהפנותם לטיפול. יתרה מכך, במדינות מסְפר, ביניהן ישראל, הפייסבוק משמש כלי לאיתור אנשים בסיכון, ומשתמשים יכולים לדווח ישירות על אדם הנמצא במצוקה אובדנית. באתר פייסבוק ישנו דף שבאמצעותו אפשר לדווח על חשד לאדם בסיכון אובדני, וכך להביא ליצירת קשר מהיר אתו, ואולי אף להצלת את חייו. לדף הפייסבוק של הקו החם למניעת אובדנות בארצות-הברית יש (נכון לספטמבר 2015) 270 אלף אוהדים, וזה כמובן מגדיל את החשיפה של קווי הסיוע ומאפשר לגלוש לאתר הארגון ולהיחשף למסריו.

ומאידך, כמובן שקיימת גם השפעה שלילית לא מעטה לרשת בהקשר של אובדנות. לא מעט פורומים ומסגרות באינטרנט שנושא האובדנות בהם נידון באופן שמנרמל אותו לחלוטין והופך אותו להתנהגות כשרה לגמרי. בפורומים שכאלו נמצא לעתים כי בני נוער משתפים אחד את השני בשיטות לפגיעה-עצמית. בני נוער מדווחים לא פעם כי הם מקבלים את רוב המידע על התאבדות בדרכים המוכרות יותר (חברים, משפחה, עיתונים), אולם הם מדווחים כי גם אתרים באינטרנט הם מקור מידע שכיח (59%). שיתוף סרטוני וידאו של התאבדויות זוכה לפופולריות בשנים האחרונות, כשהבעיה המרכזית בכך היא שסרטים אלו של פגיעה-עצמית עלולים לנרמל את התופעה ולחשוף בפני הצעיר שיטות לפגיעה-עצמית ולהתאבדות. לדוגמה, ביפן עלה בחדות שיעור המתאבדים בעזרת גז הנקרא "מימן גופרתי" – יותר מ-220 ניסיונות ו-208 התאבדויות בשנת 2008. המחקר בנושא מצא כי העלייה החדה התרחשה בעקבות חשיפה לפורומים באינטרנט שעסקו בשיטת התאבדות זו.

בריונות באינטרנט ושיימינג (Shaming). קשה להפריז בעוצמתה של בריונות ובהשפעתה על ילדים. בריונות כלפי ילדים היא תופעה חריפה וכואבת. קורבנות של בריונות מפתחים פעמים רבות תסמיני דיכאון והם בעלי מחשבות אובדניות והתנהגות אובדנית בשיעורים גדולים. מחקרים אמפיריים עדכניים מדווחים כי גם בריונות באינטרנט היא בעיה חמורה. קורבנות אלימות ברשתות החברתיות או בפורומים מעידים על עלייה ברמת הדיכאון, המחשבות האובדניות והניסיונות האובדניים. בקרב בנות, קורבנות אלימות באינטרנט מפתחות רמות גבוהות של מחשבות אובדניות, אולם עושות פחות ניסיונות אובדניים. מעניין לגלות כי גם הקורבנות וגם הילדים הבריונים עצמם מפתחים מחשבות אובדניות ונמצאים בסיכון גבוה לפתח התנהגות אובדנית. המקרה הידוע ביותר של התאבדות בעקבות בריונות אינטרנט בישראל הוא זה של דוד-אל מזרחי, נער בן 15 שעבר מסכת התעללויות קשה בפייסבוק, שכללה תגובות נאצה לסטטוסים שפרסם, קללות והשפלות, אשר היו גלויות שם לעיני כל חבריו. בינואר 2011 החליט דוד-אל להתאבד לצד מסך המחשב הפתוח שעליו נראו הגידופים. בעולם ישנם מקרים מפורסמים אחדים, ביניהם זה של אמנדה טוד הקנדית.

שיימינג היא אחת התופעות הקשות. כל פוסט בפייסבוק המבייש אדם בפומבי עלול להפוך מידבק, ויראלי, וליצור תהודה שלילית בתקשורת ולחץ עז על הפרט. העובדה שהשיימינג נעשה על ידי מאות או אלפי אנשים בעת ובעונה אחת מורידה לכאורה מהאחריות של כל אחד מהם ומאפשרת ככל הנראה את המשך התהליך בלי שאיש יוכל לעצרו. שיימינג הוא זרז ומחולל של מקרי התאבדות רבים, הן בקרב בני נוער והן בקרב מבוגרים. אחד המקרים המפורסמים הוא התאבדותו של אריאל רוניס במאי 2015. רוניס, מנהל סניף משרד הפנים בתל-אביב, הואשם באפליה בפוסט שהפך ויראלי ושבו הוטחה בו האשמה בגזענות. לאחר ימים ספורים התאבד בביתו, לאחר שפרסם פוסט המציג את מניעיו, ובמרכזם הבושה שחש בעקבות ההאשמה הפומבית.

אז מה לעשות כאשר צעיר שאתם מכירים נמצא במשבר אובדני?
במשך שנים רבות היו העיסוק באובדנות והדיבור עליה בבחינת טאבו, וכך התפתחו סביבה מיתוסים ודעות קדומות. החשש הגדול היה שהדיבור עם המתבגר על התאבדות עלול "להכניס לו רעיונות לראש". אולם מחקרים מצביעים על כך שההפך הוא הנכון. מחקר רחב היקף בראשותה של פרופ' של מדלין גולד (Gould) הוכיח כי אם שואלים מתבגר על אובדנות, הסיכון האובדני אינו עולה ואף להפך – מתבגרים שנשאלו על כך דיווחו על מצוקה פחותה מאחרים. מחקר עדכני יותר מאשש מסקנות אלה, וכך גם מחקרים רבים אחרים. כאשר שואלים בישירות את המתבגר על הנושא, הסיכוי שהוא יענה באופן כן ואמתי עולה, וכך אפשר להבין שהוא זקוק לעזרה ואולי להפחית את הסיכון שהוא נמצא בו. גם הניסיון הקליני בטיפול בבני נוער אובדניים מצביע על כיוונים דומים. כיום גם ארגוני בריאות בעולם ואיגודים למניעת אובדנות בארצות-הברית ממליצים לשאול מתבגרים שנראה כי הם במצוקה על מחשבות אובדניות, על כוונות אובדניות ועל התנהגות אובדנית.

1. מה זאת אומרת "לשאול על אובדנות"?
הכוונה היא לשאלה ישירה ואמפתית בארבע עיניים – אתם והצעיר; שאלות אמפתיות העוסקות במצבו – על מה הוא מרגיש, על הכאב הנפשי שלו ועל המשבר שהוא נתון בו, וכן שאלות ישירות על מחשבות אובדניות או על התנהגות אובדנית. שאלות אלו מעבירות למתבגר את המסר: אני מבוגר שרוצה, מסוגל ומוכן להקשיב לדברים שאתה חווה ומרגיש, אפילו לדברים הקשים והכואבים ביותר.
חשוב לדעת כי במצבים של משבר אובדני לעצם השאלה חשיבות מכרעת, שכן פעמים רבות הסביבה מתקשה לאתר מתבגרים הנמצאים בסיכון כיוון שהם מתפקדים ולעתים אף מצליחים מאוד למרות סבלם. ככלל, מתבגרים אלו מתקשים לבטא את קשייהם ולבקש עזרה, אך עשויים לעשות זאת אם יישאלו ישירות.

2. מה שואלים ואיך?
מומלץ להתחיל ולשאול את המתבגר מה הוא מרגיש וחווה: מה עובר עליך? מה אתה מרגיש? ספר לי קצת מה קורה אתך, ולהמשיך בניסוחים כגון: מה גורם לך לקושי הזה? ספר לי על המשבר שאתה נמצא בו. כל אלו נותנים למתבגר מקום לשתף, לספר, לשפוך את לבו. לאחר מכן ניתן לשאול שאלות ישירות על אובדנות, הכוללות שאלות על מחשבות אובדניות ועל התנהגות אובדנית. שאלות אלו יכולות להיות למשל: איך אתה מתמודד עם מה שקורה לך בחיים? האם אי-פעם חשת שאתה רוצה לוותר על הכול? האם חשבת להתאבד? האם אתה מרגיש שאתה רוצה ללכת לישון ולא להתעורר לעולם? האם יש סיכוי שתפגע בעצמך?
חשוב לשאול את השאלות בהתאם לסגנונכם האישי ויחד עם זאת להקפיד לא להטיף, לבקר או לשפוט. חשוב לא להתווכח עם מה שהמתבגר מרגיש ולתת לו הרגשה שאתם באמת רוצים להקשיב לו. אל תשאלו שאלות שייגרמו למתבגר להבין שאתם לא באמת רוצים לדעת (אתה לא חושב להתאבד, נכון? אתה לא תעשה דבר טיפשי כזה...).

3. הקשיבו ורק אז שכנעו
חשוב מאוד להקשיב למתבגר ולתת לגיטימציה לרגשותיו עוד לפני שמנסים לעודד, לפתור, להפנות הלאה. רק אחרי שהקשבתם טְעו בנער תקווה אמתית שאפשר לעזור לו להתמודד עם קשייו. אין צורך להבטיח פתרונות שלא יוכלו להתממש, אך חשוב להביע תקווה שניתן לטפל בו ולעזור לו להתמודד. תקווה זו עשויה להציל את חייו. נערים במשבר אובדני אינם מסוגלים לראות אפשרויות מלבד התאבדות, ולכן הצעת אפשרויות נוספות היא לעתים בעלת חשיבות מכרעת.

4. מה עוד חשוב לעשות בשיחה כזו?
הדרך הטובה ביותר לעזור למתבגר בסיכון אובדני היא להקשיב לו, לטעת בו תקווה כי ניתן לעזור לו ואז לשכנעו לקבל סיוע ולהפנותו לעזרה מקצועית. התקווה היא מרכיב מציל חיים! חשוב מאוד להעביר את המסר כי לכל בעיה יש יותר מפתרון אחד. חשוב להדגיש כי מצבים בחיים הם זמניים והפיכים, ואילו המוות הוא סופי. היכולת לשכנע את המתבגר לפנות לטיפול מקצועי תלויה בהקשבה אמתית; אין טעם לנסות לשכנע מישהו לפני שמקשיבים לו.

חשוב כי נכלול בשיחה הסבר על כך שחייו של המתבגר חשובים ונָראה לו שאנחנו נכונים לעשות הכול כדי לעזור לו להישאר בחיים. חשוב מאוד לא להבטיח סודיות אם אי-אפשר לעמוד בהבטחה. כאשר משוחחים עם מתבגר שעלול להיות בסיכון לאובדנות, חרדה ולחץ הן תגובות נורמליות, אך יש להתגבר עליהן ולא להימנע מלדבר בגללן. כאמור, יש לשוחח בישירות ובאמפתיה על הנושא ולא לפחד לקרוא לילד בשמו ולהגיד את המילה "התאבדות". אם אתם מרגישים כי אינכם מסוגלים לדבר עם המתבגר על הנושא, דאגו שמבוגר אחר יעשה זאת. נוסף על כך, במצבים שהמתבגר נמצא בהם בסיכון מידי אסור להשאירו לבד עד שהוריו או עזרה מקצועית מגיעים, ויש לדאוג להרחיק ממנו אמצעים קטלניים כגון נשק.

קשה להתמודד לבד עם אדם בסיכון אובדני. גם מי שמקשיב ומנסה לסייע זקוק לסיוע. לכן שתפו בני משפחה, חברים או אחרים שיכולים לתמוך בכם ונסו להיעזר בהם כדי להגיע להחלטה נכונה וכדי להתמודד עם העומס הרגשי הכרוך בשיחה עם מישהו הנמצא במשבר אובדני. ערבו אנשים נוספים מסביבתו של המתבגר ונסו לגייס אותם כגורמי תמיכה וסיוע. הם גם יוכלו לסייע להפחית את הסיכון להתאבדות בכך שימנעו את הגישה לאמצעים לפגיעה-עצמית כמו אקדח הנמצא בהישג יד.

כיום קיימים טיפולים שונים היכולים להציל מתבגר אובדני. על כל אחד מאתנו להכיר את מקורות הסיוע בקהילה שלו שניתן להפנות אליהם אנשים לעזרה נפשית: גורמי טיפול, שירותים פסיכולוגיים-חינוכיים, מרפאות לבריאות הנפש, ער"ן, סה"ר, מוקד קופת חולים, מיון וכיוצא באלה. כאשר אתם מפנים את המתבגר לעזרה הציעו לו ליווי לגורם המקצועי וּודאו שאכן הלך לקבל את הטיפול המתאים ושהוא ממשיך לקבל את העזרה עד שהוא יוצא מכלל סיכון.

ד"ר יוסי לוי בלז הוא פסיכולוג קליני מומחה, ראש המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין. חבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים", והעורך הראשי של הספר "להאיר את הרי החושך"

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יוסי לוי בלז.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על אפילו ענני הגובה

01
תומר

טוב לדעת. קראתי את הספר "להאיר את הרי החושך" ואני חושב שהוא ספר חובה לכל העוסקים במניעת אובדנות בארץ. בין 2003 ל2011 התאבדו 70 תלמידי בית ספר. כפי שכתוב במאמר חשוב לשאול כדי למנוע אבל במערכת החינוך לא שואלים (לפחות לא באופן שיטתי כפי שהציעו חוקרים) יש לחוסר השאלה השיטתית במערכת החינוך הסברים אבל ההסברים השונים לא משפרים את המצב. בגדול, הנושא הזה לא נמצא מספיק גבוה בסדר העדיפויות הלאומי. ראש הממשלה, שר החינוך ושר הבריאות צריכים לעשות יותר בעניין הזה וליצור מערכת לאומית יעילה יותר למניעת אובדנות, במיוחד במערכת החינוך. חיפוש ואיתור שיטתי של נערים ונערות אובדניים במערכת החינוך ובכלל של אנשים אובדניים לא קיים. אני חושב שזה גרוע מאוד.

02
ענת אורן

מוזר ותמוה שבכל הכתבה הארוכה הזאת אין ולו מילה אחת על תרופות פסיכיאטריות, על המחקר הנוירופסיכולוגי המתקדם בימינו ועל כל המחקרים של חקר המח אשר מראים את ההשפעה העצומה ולעיתים הבלעדית, של תופעות ביולוגיות מולדות או נגרמות (כגון תאונות או פגיעות באזורים שונים של המח ) על דכאונות, אובדנות ומגוון אין סופי של בעיות נפשיות. האם לא ברור שהעזרה ראשונה במקרים אלו צריכה להיות תרופתית או חשמלית או טיפול בקסדה מגנטית על מנת לנסות לשפר את המצב של הנוירוטרנסמיטרים במח? רק אחר כך אפשר לבחור טיפול פסיכולוגי או גופני או רוחני או כולם ביחד.