בארץ העוגות זורקים אוכל

להרים את הדיון בנושא האוכל מן הרצפה, להכיר בגרגרנות שלנו, ולהפסיק לזרוק אוכל
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

נראה שהנושא מנסה להגיח מעל פני השטח ולמתוח ראשו אל אוויר העולם ועדיין אי אפשר לומר שהדבר נעשה בהצלחה גדולה. שואה או לא שואה עדיין לא מצאנו את הדרך להרים את האוכל מהרצפה ולשים אותו על סדר היום, על אף שאנחנו יכולים לעשות את זה בקלות יחסית - אין לנו צורך במנהיג או בשליח.

נושא בזבוז המזון נוגע לכולנו וצריך בהחלט לעניין את החברה כנושא פופולרי ורחב. לזרוק מזון לא שונה במאום מלזרוק כסף

שלא כמו שאר הדברים שאנו בוכים בגנותם בתחום הכלכלי פוליטי, אנחנו, מי שצורכים מזון מדי יום, מכתיבים את המציאות לתעשייה. ובניגוד למיטב התחומים הסביבתיים-חברתיים שלרוב שמורים לפעילותם האדיבה של אקטיביסטים (ורבים יזעקו "אוי השמאלנים”), נושא בזבוז המזון נוגע לכולנו וצריך בהחלט לעניין את החברה כנושא פופולרי ורחב. אם לא בגלל אחת מאלף הסיבות האחרות הכוללות מילים גדולות כמו "התחממות גלובלית" ו"בטחון תזונתי", אז רק כי לזרוק מזון לא שונה במאום מלזרוק כסף. אבל השיח במטבחים ובמוסדות דל. הוא עודנו מוכתב מיוקרת המעמד שמרבית השפים מעופפים על כנפיה. טעמה של אידיאולוגיה חזק ועלול לפגוע בזיגוג העדין. מצד שני השיח בבתים דל גם הוא, אם בגלל שיש לנו דברים יותר חשובים להתעסק בהם בארץ הסוערת שלנו, ואם בשם "לחם ושעשועים" שמכתיבים לא מעט מן העיסוק הפוסטמודרני באוכל.

הדיון בעידן השפע מתחיל בימי המחסור שלפניו. החלומות והסיפורים שעברו מפה לאוזן ובסופו של דבר לכתובים, מעידים בעושרם על מה שפעם אנשים ייחלו לו, ואגב כך מגלים גם את מה שהיה חסר.

 

"מעל הר של פרמז'ן מגורד אנשים שכלום מעשיהם מלבד להרתיח מקרוני ורביולי בציר מרק עוף ולזרוק שיתגלגלו מטה. קירות כל הבתים עשויים לברק, סלמון והרינג, התומכות מחדקן, הגגות מנקניק ירך חזיר והקורות מנקניקיות. שדות הדגנים כולם מגודרים בבשרים צלויים וכתפי חזיר; לצידי הדרך אווזים מושחמים על גבי שיפודים שמסתובבים בעצמם, עטופים רוטב שום; ואני אומר לכם שהיכן שלא תפנו, לאורך הכבישים והסמטאות, תוכלו למצוא שולחנות מוארכים עם מפות שולחן לבנות איפה שכל אחד רשאי לאכול ולשתות כרצונו, דגים או בשר, שכן אין חוקים והגבלות ואם תרצו תוכלו גם לקחת לעצמכם עגלה מלאה".
"וזו אמת קדושה שבאדמה המבורכת הזו זורמים נהרות של יין, מחציתם אדום מהמיטב שניתן למצוא בבון (Beaune) או מעבר לים ומחציתם השנייה לבן מהחזק והמצויין ביותר שניתן למצוא באוס (Auxerre), לה-רושל (La Rochelle) או טונר (Tonnerre)."

האוטופיה של קוּקָאנְיָה (Cuccagna, היא "ארץ העוגות", או Cockaigne) היא אגדה שנולדה בימי הביניים והמשיכה להתגלגל על לשונם של איכרים עניים למרגלות מיטות ילדיהם בגרסאות שונות ומשתנות עד 1690.

"ארץ העצלים הישנים", קוקניה

"ארץ העצלים הישנים", קוקניה, פיטר ברויגל האב, 1567

משך מאות שנים היה הרעב תופעה נפוצה נתונה לגחמות מזג האוויר, מצבה הפוליטי של מדינה ואילוצים אחרים. הסיפורים פשטו כממלאים קיבות בדמיון, מספקים שובע שהלחם הדל לא הצליח לספק. המוני משפחות נאלצו להסתפק בעיקר במצרך אחד – אם תפוחי אדמה באירלנד או תירס במקסיקו – וגם אם לעיתים נמצא דבר-מאכל שיעשיר את המעט הלא קבוע, הדבר קרה לעיתים רחוקות בלבד. מחלות תקפו לרוב ובתכיפות רבה. אחרי כל מכת רעב או כזו שבה מתו לפעמים אלפים ולפעמים אפילו מיליונים, המעטים שנותרו לאו דווקא נהנו ממזון רב יותר. רוב המיתות פשטו בכפרים ולא היה עוד מי שיזרע את השדות, יגדל ויקצור. נטולי כוח אדם, נתקפו השורדים גל רעב שני, לעיתים גדול מקודמו.

אותם התירס ותפוח האדמה שהגיעו לעולם הישן מאדמתה החדשה של אמריקה לא התקבלו מיד. בתחילה הם נדחו בשל חוסר יכולת לספק את טעמו של החך האירופאית הענוגה. רק שנים לאחר מכן, כפתרון כפוי, צלח הניסיון להטמיע אותם בחברה - קל יותר לגדל אותם ותפוקתם גבוהה בהרבה מזו של החיטה. ניסיונות להתאים את חומרי הגלם הזרים למטבח המקומי הולידו מאכלים רבים דוגמת חביבתנו הפולנטה.

תפוחי אדמה בשוק בארקיפה, פרו

סוגים של תפוחי אדמה בשוק בארקיפה, פרו. תצלום: מרסלו דרוק

מעט לאחר מכן ימי הנאורות וראשיתה של הבורגנות הצרפתית מספרים גם הם על תקופה שהיו בה לא מעט רעב ומחסור. גם אם הימים ההם מוזכרים פחות בין דפי הרומנטיקה והפילוסופיה דאז. הרי שעם כל ההערכה לז'אן פול מארה, הרפובליקה החמישית חייבת הרבה גם לאמהות זועמות שבנסיונותיהן להשביע אחד, שניים או שלושה ילדים רעבים, נאלצו לאכול מכל הבא ליד. "לחמים" שבצק הקמח שלהם מהול במקרה הטוב בערמונים ולעיתים קרובות גם בעפר, הם שהביאו אותן לצעוד לוורסאי, לימים מסמליה של המהפכה הצרפתית. שלא בשונה מהיום, אוכל היה כלי לסימון מעמדות בחברה. העשירים ראו את האוכל הדל כראוי לאלו שנאלצו לצרוך אותו וספרי מתכונים לבישול יעיל בעתות מצוקה פרסמו מתכונים ללחם מתפוחי אדמה בליווי טקסטים מפריחי דאגות שמסבירים כי גופם של העניים ממילא יודע לעכל מאכלים קשים שכאלו.

רבים מהפיתוחים והטכנולוגיות שעזרו לנו להפוך אוכל לעניין זמין, אותם פיתוחים שלקחו חלק משמעותי בהיוולדה של תעשיית המזון הנוכחית, באו לעולם והפכו פופולריים רק בעתות מלחמה ובעטיין. קופסאות השימורים הומצאו כפתרון למצוקות חיילים בשטח ומזון קפוא נועד לפתור בעיות של מחסור במשקי הבית. אפילו מערכת הסונאר, היום אחת המערכות היעילות ביתר בידיה של תעשיית הדייג העולמי, התחילה לעורר עניין רק במלחמת העולם הראשונה ושוכללה לכדי שלמות ככלי למלחמה ימית בנאצים.

בארצות הברית של אותם ימים חולקו בכל בית פלאיירים שבהם נכתב:

"אוכל הוא נשק - אל תבזבז אותו" ו"תסתפקו בפחות שיהיה להם [לחיילים] יותר".

רק לפני חמישים שנה בערך, עם השלמת שורה ארוכה של מחקרים ותגליות המהפכה הירוקה, התחיל אותו עידן חסר עונות-שנה שאנחנו חיים בו היום. במקור, הייתה זו מהפכה שמטרתה להקל על קיבתם הריקה של אזרחי ארצות מתפתחות בשנות הארבעים ואכן לימים היא גם הצליחה. היא פיתחה זרעים בעלי תפוקה גבוהה, ופיתחה השקייה, דישון, הדברה ומיכשור לארצות כמו מקסיקו, הודו, טורקיה והפיליפינים. אלא שתוך עשור אותן טכנולוגיות נרתמו למטרה רווחית יותר – תעשיית המזון של העולם המערבי. ומטרתה למכור יותר מאשר להזין.

כי היום, אוי, היום הוא כאן, השפע הבלתי נדלה, ולא היה זמן לפני הזמן הזה שבו נראה חוסר איזון כל כך גדול בין צד רעב לצד שבע. והכמות המיוצרת, שלא יהיה לנו ספק, יכלה כן לספק איזון שכזה. מול 780 מיליון אנשים בצד האין, הצד שלנו זורק שליש המזון שלו שערכם כ 750 ביוליון דולר בשנה.

בזבוז מזון

בזבוז מזון. תצלום: Starr

ברור שאבדן ובזבוז של מזון נגרמים ממגוון אדיר של סיבות שלא כולן בשליטתנו. חלק מהסיבות משותפות לעולם המערבי – וישראל היא חלק ממנו במובן הזה – כמו חוקי האסתטיקה של רשתות המזון. ערימת הבננות הנוצצות בסופר הקרוב לביתכם מוכתבות בחוקים מדויקים של גודל, צבע וצורה שהביאו אותן להיות שם. סיבות אחרות שמורות לנו בשם בורא עולם, דוגמת שנת השמיטה, איסור ערלה ותרומות ומעשרות שעולים לנו בעשרות אלפי טון של פירות וירקות בשנה. יש סיבות בירוקרטיות, ויש סיבות הנוגעות לפעילותם של מונופולים, החל בחקלאים ועד למשווקים. אבל בסוף יש הסיבות שקשורות בנו צרכיני הקצה והן לא מעטות.

לפני שאנו מרחיבים בפוליטיקה של הצלחת, הבזבוז בבתים הוא חד משמעי. אפשר לצייר זאת בדימוי אבסורדי. תארו לעצמכם שאתם יוצאים מהסופרמרקט (או בתקווה מהשוק), ארבע שקיות עמוסות בידיכם, הפלתם אחת והמשכתם ללכת, משאירים אותה מיותרת על הקרקע. על פי דוח מבקר המדינה לשנת 2015, 25%-30% מהאוכל שלנו בבתים הולך לפח. לא קשה לתרגם זאת לשקלים-שקלים מרשרשים שכבר מזמן לא נספרים בבודדים ואנחנו מבזבזים שעות רבות בשירת קינה להם. כ-4000 שקלים בשנה במשק בית ישראלי ממוצע.

נתון שלקוח מתוך הסרט "Just Eat It" מגלה שהמבורגר של 250 גרם, שהרבה מאיתנו זרקנו בהזדמנות זאת או אחרת אחרי מנגל שסוכם כמוצלח וזללני יתר על המידה, שווה ערך כלכלית ואנרגטית למקלחת בת 90 דקות. באותה נשימה, מחשבה נוסטלגית על הפאניקה שיצרו פניה הסדוקות של רננה רז בעוד מדינה שלמה רצה לרכוש את החסכן האופנתי לכל ברזי ביתה מעלה לפתע צחקוק קל. ולצערנו, ישראל היא לא רק אחת המדינות שזורקת הכי הרבה אוכל בעולם – היא גם אחת המדינות שבהן האוכל הזה עלה הכי הרבה. בעולם.

מאיפה זה בא?

רבות עלתה הגרגרנות על השולחן הפילוסופי. במאה השישית הוגים נוצרים רבים ראו בה חטא ראשוני, שממנו נולדים ששת האחרים. התאווה, הקנאה, רדיפת הבצע, העצלות והחטאים האחרים – כולם באים בעקבות הגרגרנות שהוגדרה לא רק כאכילת יתר אלא כנטיית אופי הגורמת לאדם לצריכת יתר, להלעטת גופו דרך פיו. מאז חלפו מאות שנים ואירופה התרחקה מן הנצרות האדוקה והוסכם שאין זה החטא הנורא מכול. אבל "הוא בהחלט הנפוץ ביותר בימינו" כותבת פרנסיס פרוז בספרה שמוקדש לחטא הקדום - "אנחנו דור של גרגרנים".

הנהנתנות אינה זרה לנו הישראלים. לא רק שירשנו את גודל הצלחת הנדיבה מחברינו האמריקאים אבל יש בנו גם הצורך לפיצוי על שנים לא רחוקות שבהן לא היה על הצלחת כלום. מנגד אנחנו חיים בצילה המאיים של מציאות לא כל כך יציבה שקוראת לנו: "איכלו ושתו כי מחר נמות!"

אותה נהנתנות שיש בנו ושבראיה פסיכולוגית מבקשת לפצות על משהו שבעבר היה חסר. במחקר מקיף שערך השנה בארץ ארגון The Natural Step, המתמחה בקידום אסטרטגי של קיימות בישראל, גילו שאנחנו, הישראלים, לא אוהבים לאכול שאריות. הרבה מהבזבוז שלנו מגיע מהעובדה שאנחנו לא אוהבים את התחושה שאנו אוכלים משהו שכבר אכלו ממנו ומעדיפים אוכל שהוכן זה עתה, מתוך כוונה לספק את הרצון של עכשיו.

אגוסטינוס הקדוש, בספרו "וידויים", תהה מי מאיתנו לא התפתה לאכול יותר משדרשו צרכיו. אגוסטינוס הבין לנפשנו. אבל כמו ישו לפניו ואקווינס אחריו הוא טען שמה שחשוב אינו מה האדם אוכל, אלא הרוח והדרך שבהן הוא אוכל.

יתכן שמתוך אותן תחושות פיצוי ואולי כמשהו ששותפים לו כל אזרחי המדינות הנוחות, שאינם רגילים עוד לחוות מחסור בסיסי, יש לנו פחד מהותי מהאין. הוא המקור לנהנתנות ולקורבנות ולגאווה שאנחנו לובשים לארוחת ערב, הוא המקור, חטא הגרגרנות המודרני אם תרצו. חרדת החוסר מלווה אותנו לכל סיבוב קניות, לכל סיר נדיב, לכל שלוש כפות נוספות מעבר לגבולות הצורך ואולי אפילו מעבר לגבולות ההנאה.

עם השנים התופעה קיבלה צורה בולטת בהתנהלות החברתית שלנו. כולנו מכירים את תחושת הבושה של ארוחה שנגמר בה האוכל, את האימה שמישהו יבוא ולא יהיה לנו מה להגיש. האם זה כי עלוב וקמצן הוא המארח שלא מגיש די? מהיכרותי המקצועית עם עולם הארועים הדבר הראשון שחברות קייטרינג יגידו לכם הוא שבחיים, בחיים אסור שיחסר אוכל. זאת ועוד: מי שחווה חברת קייטרינג "מתקמצנת", יציין זאת כמידה הרעה מכל.

אבל מה בעצם יקרה אם ייגמר?

אנחנו כבר לא בימי הביניים ומעמדנו החברתי אינו נמדד בכמות שיש על השולחן. ולא, איננו קיסרים שצריכים להביע את עוצמתם בערימת האוכל שמקשטת את הרצפה בסוף הערב. נדמה שהחשיבה הזו, הפאניקה שלא יהיה, המבוכה החברתית, הם מה שיחזירו אלינו את המחסור.

זרעי עגבניות מזן משובח

זרעי עגבניות מזן משובח (1904). תצלום באדיבות Biodeviersity Heritage Library

פאניקת העגבניות שהייתה בארץ לפני חודשיים ממחישה מציאות שמתקשה להצטייר בדמיונינו אבל היא אינה רחוקה מאות ואפילו לא עשרות שנים. ואמנם אלמנטים רבים הם שהעלימו את העגבניות אבל יום יבוא והבזבוז יצייר לנו מציאות דומה להפליא. לזרוק אוכל הוא לא יותר ממעשה מטופש.

יש אין ספור דרכים לצמצם את הבזבוז. בעלונים אמריקאים מימי מלחמת העולם השנייה נכתב:

(1) קנו עם מחשבה, (2) בשלו באכפתיות, (3) איכלו פחות בשר, (4) הגישו כך שיספיק, (5) רכשו מקומי, (6) השתמשו במה שנשאר.

אם היו מחלקים לנו עלונים כאלו בימי "עופרת יצוקה" או "צוק איתן" סביר שהבזבוז היה פוחת בחצי. אבל להנחיל במקומותינו עקרונות כאלו בלי לקשור את שינוי ההתנהגות לצרכים בטחוניים, דורש הפעלה של מחשבה שרחוקה מאזור הנוחות המנומנת שלה. מלחמה עולה כסף רב, אבל הבזבוז יקר לא פחות. לכן מוטב לנו לבחור בדרכה של היעילות. החברה שלנו, הכלכלה שלנו, המשאבים שלנו והכיס האישי של כולם ירוויחו הרבה אם לא נלך לקנות אוכל בלחץ של זמן או רעב, אם נטיל ספק בתאריכי "תפוגה" על גבי המוצרים (שרובם מטרתם לומר – בתאריך זה המוצר שאני משווק כבר לא מושלם אז תקנו חדש), ואם נקפיא דברים שחשיבה קצרה מראש תגלה שלא נספיק לאכול אותם. ובעיקר אם מראש נקנה פחות ונכין פחות.

מעט מאוד ארצות הצליחו לגבות את הבעיה בחקיקה. השנה צרפת הפכה למדינה הראשונה שהעבירה חוק שיקנוס רשתות מזון על זריקת מוצרים לפח. במציאות הישראלית דרכנו לכנסת בשביל שינוי מעוגן בחוק נראית בימים אלו כמו 40 שנים נוספות במדבר . לעומת זאת, יש בעולם כמה ערים שבעשור האחרון הנושא נהיה בהן יותר אינטגרלי בשיח ויש יוזמות קטנות וחשובות שקל לאמץ אותן. למשל, סל בכניסה לבניין שאפשר להשאיר בו מצרכים שלא רוצים בשביל מי מדיירי הבניין שעשוי ליהנות מהם. או קבוצות פייסבוק שמציעות דברים שעלולים להיזרק, נניח לפני נסיעה לחו"ל, ומפרטות היכן אפשר לבוא לאסוף את המוצרים. בטח שבארץ קטנה כשלנו רבים יכולים להנות ממאצים קטנים כאלו.

אנחנו לא מאוד שונים מכל דור לפנינו בעידן המודרני. הקושי להביט לאחור מתוך מורא על מה שעלול להתגלות לנו, יצר דורות שלמים שמסתתרים בצלו של ההווה כאילו קיים בו אך ורק פתח קדמי מואר ביופיו המסנוור של העתיד. בתעוזה, משהסתכלנו על זנבו המוארך של ציר הזמן, קיימת גם נחמה. האפשרות שניתנה לנו מלכתחילה לבזבז אוכל היא חדשה. והיא בהחלט משהו שרק עכשיו נותן סיבות לדון בו ברצינות ולהתייחס אליו בפעולה. אפשר שהבזבוז והגרגנות של עברנו לא יספרו גם את המחר. אפשר לשמוח במה שיש לנו ודי לנו בו. ולתת למי שחסר לו.

 

נטלי שפריר היא סטודנטית למדעי הגסטרונומיה. בעברה הייתה אחראית לכמה אירועי אוכל משובחים במחתרת התל אביבית. פרסמה ב-VICE גרמניה, THE CONTEMPORARY FOOD LAB ועיתון "הארץ". 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נטלי שפריר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על בארץ העוגות זורקים אוכל

01
יניב בונה

מובן שבעולם שבו הרגלי הצריכה של האדם משתנים וכן כמות בני האדם באותו עולם גדלה וגדלה, עולות הרבה סוגיות בנושא יחסי אדם-חברה-טבע.

הסוגיה שעולה בטקסט נשמעת לי שולית מאוד לעומת סוגיות אחרות,
ובניגוד להרבה סוגיות אחרות שבהחלט מצריכות גישה של ׳חינוך של האוכלוסיה׳ ע"מ שיפתרו, קיים יסוד סביר להנחה כי הנושא הנ"ל יפתר באמצעים ׳טכנולוגיים׳, כשם שדעתי היא כי סביר יותר להניח שקבוצת מדענים תחשוב על פתרונות גנטיים, או פתרונות טכנולוגיים אחרים(כמובן בפיקוח ורגולציה יותר מחמירים מאלו הקיימים כיום עבור התחום),
מאשר שאנושות שלמה תשנה את הרגלי התזונה שלה.

    02
    יניב בונה

    טל,
    אינני מסוגל אלא להתיימר שאני פתוח לדעות אחרות, כי אני לא באמת יודע מה משפיע על דעותי.
    עם זאת, יודע אני להגיד שלעיתים נדירות דעותי משתנות אל מול טענות כדוגמת "אתה ככ טועה שזה לא חשוב ולא דרך החינוך כי חשוב מאוד וכי רק דרך החינוך ניתן ונכון לפעול"
    בניגוד לנטייה שלך להתייחס לדברייך שלך עצמך כאקסיומות(נטיייה שחולקים רבים), תגובתך מורכבת מטענות, שלא נראה שאת פועלת יותר מידי לכיוון הסברתן.
    טענת כי "שינוי יבוא דווקא כשאנשים כמוך - שלא מסכימים - יבינו".
    אני מבין, באמת אני מבין, עם זאת, אני לא מסכים.
    דעתי היא כי לנוכח תהליכים עולמיים כדוגמת התחממות גלובלית ופיצוץ אוכלוסין, אימוץ דפוסי מחשבה חסכוניים ואקולוגיים במטבח אמנם לא יזיק, אך תרומתו לבלימתן של מגפות רעב יהיה מועט, ויהיה זניח כשנדבר על מניעתן המוחלטת.

    03
    טל

    תקשורת. נושא בוער. ההשתוללות של הוט מובייל עם האנטנות. גם בוער. בזק נקנסה במליונים על טירפוד ניסונות לקוחות להתנייד. כל אלה קשורים. כי מאחורי כל זה, לא זוכו לקוחות. הוט מובייל גם טירפדה ניוד בתקופה שלא פוקח כראוי היא שללה עד שהתפתחו מנגנונים של פתיחת סים היא עשתה מליונים, על גבי אישית כמה אלפים כי לא הכירה בניוד וגבתה בפראות במקביל לתשלום על שיחות ללא הגבלה בחברה אחרת, מאות שקלים שהפכו לתביעה והוצאה לפועל....למרות תיעוד במיילים למרות הכל. עובדה שהם נקנסים לבסוף אבל מה בדרך? כמה פניות צריל שיהיו כדי שיקנסו אותם? ולאן הולך הקנס?
    איך זה קשור? כי בזק מוכרת לגמלאים שלא יכולים להתמודד עם כל העומס, בזמן שאתה אני מניחה משלם 20 שקלים לשיחות ללא הגבלה, 89 שקלים כי אין להם כוח להתווכח ואין להם כוח לעשות השתלמות בכל דבר. כשתהייה התייחסות לכל משאב, כסף איבד מערכו וגם מזון, כי כבר אין כוח לעשות מכל דבר בית ספר, הכל ישתנה. ובתחילת המאמר גם התייחסה הכותבת לכך שיש דברים מעטים שאנחנו יכולים להשפיע עליהם ישירות. מה שנקרא להצביע ברגליים. לא ללכת לקנות. עשו בחיפה החודש יום ללא צריכה. לשם מה המודעות? לא בשביל לא לצרוך יום אחד אלה כדי ללמוד דרכים להסתדר בלי. אז היה יום ללא סלולר לכן העליתי הדוגמה הזו. לפני כמה שנים וחד פעמי.

    זה לא מספיק. צריך להצביע ברגליים. פחות להתלונן ולקטר יותר לעשות. יש מה, והרבה. הכי חשוב שהרווח ישיר וזה לא מאמץ כפי שנוטין לחשוב.

    התעשייה, משכילה לגרום לנו לחשוב שהכל יקל עלינו את העומס שזו הבעייה שאנו חשים בעצמותינו תרתי משמע מי שעובד םיסית ומי שיושב - כבר יש קונצנזוס ששניהם נפגעים מהעומס ואף מישיושב נפגע יותר. ושעות שינה ואינסוף לכל מה שעולה ומתקשר.

    וזו עבודה בעיניים. לא רק באוכל אלה בצריכה בכלל. וזה פוגע כלכלית כי מדינה שצורכת זה ישירות תוצר לאומי גולמי שלא נסחר החוצה. כל משק ביית הוא עסק והמדינה היא עסק. לםפני שבוכים על בעלי אינטרסים אילי הון ויחסי הון שלטון, כי הצריכה שלנו דרך המיסוי חוזרת איכשהו לקופת המדינה אבל שלא תטעו - זה לא תל"ג!!! ואין לי שום הבנה והשכלה כלכלית זה בסיסי בלבד וזו ההוכחה שכל אחד יכול להבין. באוכל אני עילוי אז קראתי להקמת שימושון - בכלכלה אני בורה לחלוטין ואין לי צורך בכך כי כשמתמקדים ברמת השליטה שיכולה להיות לנו בהוצאות במקום בהכנסות מגלים עולם ומלואו. אבל זו הוכחה שכל אחד יכול להבין מה אני שחה. לבזבז ליהנות אפילו הדוניזם, כשיש, וניתן וזה תורם לבריאות הנפש (מה שהיה פעם מוכר כהבראה ושמור היום רק למגזרי עובדים מסויימים בצורת שנת שבתון) - לא מקומי לבקר. האמת גם אין לי ביקורת על זה כלל ויש מקום לכמה דעות. אבל - וזה אבל גדול - כשאין ובוכים שאין - כי לא רק עניים רעבים (ולא רק לאוכל רעבים במציאות של היום), גם אמידים קורסים תחת העומס וגם עשירים מבזבזים עושרם על ריפוי מחלות בשל תזונה לקוייה. זה עניין של כוווולם שימור והכרה בערך הדלק, המשאב הזה, המזון, יחולל שינוי נרחב בהתייחסות להההכל!!! ואם חינוך לא יעזור אז גם קנסות יש וגם זה אם אינני טועה זכה לאיזכור במאמר. אבל בחו"ל...

    04
    יניב בונה

    טל,
    תודה על הסבלנות והנכונות להשיב.
    אם נרצה להתרחק מהשיח לשם השיח, ולפעול למען פתרון בעיה,
    עלי קודם להבין מה הבעיה, מכיוון שאינני מצליח להבינה כהלכה לא מן המאמר,ולא מדברייך.

    האמירה העיקרית במאמר היא כי קיימת תופעה של בזבוז מזון בעולם, ונראה שהתופעה לא מקבלת התייחסות עולמית כמו תופעות אחרות המתקשרות בחינוך האוכלוסייה.

    וכן, בזבוז המזון היא תופעה, אך עדיין לא מובן לקורא תמים הדעים מדוע היא בעיה. מצב בעייתי יחיד אותו דליתי מן הקטע הוא זה:

    "כי היום, אוי, היום הוא כאן, השפע הבלתי נדלה, ולא היה זמן לפני הזמן הזה שבו נראה חוסר איזון כל כך גדול בין צד רעב לצד שבע. והכמות המיוצרת, שלא יהיה לנו ספק, יכלה כן לספק איזון שכזה. מול 780 מיליון אנשים בצד האין, הצד שלנו זורק שליש המזון שלו שערכם כ 750 ביוליון דולר בשנה."

    אחרוג מגדרי והתיייחס לטענה: "ולא היה זמן לפני הזמן הזה שבו נראה חוסר איזון כל כך גדול בין צד רעב לצד שבע" כעובדה. אך אשתמש בדעה משלי כי בימי הביניים בתקופת בצורת ומגפה, יתכן,(יתכן) שהמצב היה מאוזן יותר מכיום, אך המצב היה מאוזן בצורה כזו שלרוב האוכלוסייה אין מה לאכול. אכן עולם מאוזן ואוטופי.

    דעה נוספת שאני מחזיק, היא כי הסיבה לירידה במגמות הרעב העולמיות היא גילויים טכנולוגיים הקשורים בחקלאות ובתחומים אחרים הקשורים למזון, וכי לא בלתי סביר לחשוב שאת יתר הרעבים שנותרו בעולם, יהיה יותר קל לאנושות כאנושות להזין בעזרת פיתוחים נוספים, מאשר בעזרת חינוך מחדש.

    וכעת אנסה לסכם את כלל דעותי לדעה מרכזית שתסביר למה בכלל הקדשתי זמן רב כלכך להתעמק בדברייך ובדברי הכותבת:
    התשובה לשאלה מדוע התחום לא זוכה לסיקור רחב היקף,היא ראשית,כן התנערות כזו או אחרות מאחריות של העולם השבע,אך יותר מכל,מכיוון שהוא לא ראוי לסיקור שכזה.
    דפוסי חשיבה חסכוניים ואקולוגיים במטבח הם ללא שום צל ספק עניין חיובי, אך לדעתי הן כלל לא עניין אקוטי.
    ששת הדיברות המצויינות בקטע:
    "(1) קנו עם מחשבה, (2) בשלו באכפתיות, (3) איכלו פחות בשר, (4) הגישו כך שיספיק, (5) רכשו מקומי, (6) השתמשו במה שנשאר."
    הם טיפים מצויינים לניהול מטבח ויש להם מקום ראוי במוספים כלכליים ומגזינים לעקרי/ות בית, אך היכולת ליישומן בכל בית ובית בצורה שתהיה אפקטיבית מוטלת בעיני בספק, בוודאי אל מול פתרונות שכבר הוכיחו עצמם בעבר.
    על כן, בתור אדם שחמפש בטקסטים שהוא קורא מהותיות ועניין, צר לי אך לא מצאתי לא מזה ולא מזה בטקסט הנ"ל.
    וכל זאת בתקווה רבה כי כותבת המאמר תקבל את דברי כדעה ולא כביטוי לאיזשהו יצר התלהמות,כי לא זו הכוונה.

05
טל

לכותבת המאמר נטלי - המאמר מעורר השראה אבל לא כמלל עצמו אלה לפעולה. הגבתי אתמול למאמרך אבל יצא ארוך מדיי. כולל הרבה מידע והסתכלות על הדברים. המידע הוא מהשטח וחלקו יכול לשמש ממש לבניית
"שימושון" איך לשמור ולשמר. ערך תזונתי של חלק מהנזרק כלל לא ידוע ולא איך לנצל. לא רק שהתגובה ההיא נראית יותר כמו מאמר או מאמר המשך, גם יש כאן והטעמים מובנים לי, אורך תגובה מקובל. בנוסף, אם המידע מהשטח אז יש תיאורים של התנהלות בתוך בתים. פרסום שמי המלא בסמיכות להם זה שקול לפרסום שמם ופגיעה בפרטיותם של אותם אנשים שמהם שאבתי את התיאורים. מצד אחד, כמו לדוגמה פנים מטושטשות בטלוויזייה, אותנטיות ולתת פנים כלשהם שיובן שהמידע אמיתי, זה נחוץ, מצד שני אסור לפגוע אפילו שלא במתכוון, בדרך. באפאחד. שלחתי את דבריי בשלמותם למערכת וממה שהבנתי העבירו לך מאחר ומטרתי לעודד אותך בלסתור את דברייך שהדרך לכנסת ארוכה. לדעתי הדרך, לאנשים כמוך, פתוחה לחלוטין. ופירטתי מדוע. כמו גם נסיבות שמכשירות את השעה לפעולה ממש, בזמן הזה. ואולם, האימייל הרשמי שלי הוא שמי המלא וביקשתי להפרידו מהמידע, יצא שהבינו לא לשלוח לך אותו כלל. אני רוצה שיהיה לך כי אני מוכנה לעשות עבודה שחורה של איסוף מידע ולתרום מהידע שלי באם תרצי לקדם את הנושא ואחרים הקשורים אליו מושפעים ממנו ומשפיעים עליו. אז בקשי מהם. יישר כוח כך או כך! מאמרך שונה מהשאר בהבעה הזו של רצון וצורך לפעולה ממשית ולא רק הרחבת דעת או במה. מעשית.

06
טל

הצחקת אותי (לא ביטוי אלה התגלגלתי מצחוק ולא מזלזל) כי עם לא עצוב אז מצחיק, שאני זו שצריכה להגיד תודה על הסבלנות. על סבלנותי מעודי לא קיבלתי תודה, להיפך, או ליתר דיוק לא נכון שמעולם אלה מרגע שמצב החברה שלנו הידרדר. עד לאותה נקודה שאני ממש יכולה לשים עליה את האצבע, היה ההיפך.
אז שיהיה ברור, אני כתבתי באריכות אתה ענית יחסית בקצרה, אני ביקשתי להעלות מודעות ומקום להעלות עובדות ובמציאות בה נדיר שמישהו פתוח לכך וזה לא "חופר" לו, חייב להיות מקום שאניזושאומר תודה. לא מזדמן לי הרבה (ראה פתיחת דברי מקימיי האתר). או שגם על זה אתה רוצה להווכח?? חחח
לענייננו, יש לי כאן בעייה שתגובה על תגובה אין קישור ישיר אז קשה והולך ונהייה יותר קשה עם ההעמקה, לשייך תגובה לתגובה. אני כבר "הצקתי" לעורכים אז "תורך" להעלות הנקודה הזו לשיפור הסנכרון של התגובות...
אז התייחסתי רק לפתיחת דבריך עלהתודה והסבלנות, ויש לי עותק במייל אז שם אערוך ואז אוסיף לכאן כי אין לי איך לראות כאן את תגובתך ולהשיב לה במקביל.

07
דני מובשוביץ

כמה תובנות או תהיות ...
כמה שפים ישתמשו בלחם מאתמול למתכון שמשתמש ב- "לחם אבוד" ??? או ישתמשו בלחם טרי וייבשו אותו בתנור (הוצאת אנרגיה נוספת) - חחחח, אם זה לא היה עצוב.

מה קרה לטעם של כל המזון שמיוצר בשפע ולא בעונתו המקורית?

מה התועלת או הנזק הבריאותי בסוג כזה של מזון?! ( ממליץ לקרא את "בטן של חיטה" )

מה לגבי מזון "לא יפה" - בטטה עקומה ופלפל מקומט? לאן הם מגיעים?

ויש עוד דוגמאות רבות...

08
טל

מאחר וציינתי בהתאם, קיבלתי אימייל שיש תגובה לכאן ועל כן תגובתי "מיידית" - שלא יתקבל רושם שאני כל הזמן ברשת אלה חשוב לי שמי שקורא יבין שמדובר בשינוי גישה והרגלים ליומיום ולא להוגי דעות. מאחר וכמו שחוקים לא שווים כלום בלי אכיפה ויש לנו ביקורת על זה - כך מה שיעלה כאן לא שווה כלום אם לא בר ביצוע לקשי היום והעסוקים. כי אין לנו את מי ל בקר מלבד את עצמנו בעניין כזה.

אז קודם כל, תודה על ההצעה עם ההפנייה מה לקרוא.

שנית, ציפיתי להרבה יותר תגובות ונאלצתי להבין שזה לא על סדר היום ועוד לא השעה.

שלישית, השקיעה כותבת המאמר וכתבה ככ יפה, שכל מה שנעלה חייב רק להוסיף. ואם לסתור, אז כמו שהצעת מה לקרוא כך צריך שמה שסתרת או שאלת תציע פתרון. לא שלא טוב שתשאל שאלה, רק שאנו חיים במציאות שבה זה עלול להתפרש כסתירה לשמה, והרי השיח הוא לא בינינו אלה מיועד להגיע לכמה שיותר אנשים שיוכלו לאמץ ממנו פתרונות...וכולנו יודעים שכדי שייקלט מידע צריך לנקוט בדרכים נכונות ולא רק התוכן קובע...לפיכך, תחת מקום לבקש תשובה באמת ובתמים, צריך להשקיע מעט בניסוח. כולם עמוסים מדיי ולא כל אחד מבין שזה חייב להיות בראש מעייניו או לכל הפחות כל אחד שטוען שקשה לו כלכלית.

מאז כתבתי תגובתי למאמר זה, נתקלתי במקומות כמו בא במייל שיש בהם מידע עצום איך לשמר מזון בצורה נכונה ולנצלו יותר מלכתחילה. בלי שום כיעור אם היה יפה מלכתחילה. אבל כשקונים פעם בשבוע, בהכרח יוצא שמתשמשים במצב אחר משקנינו, רק שמעמד התשלום נעשה מול תוצאת "יפה".

עוד לגבי הערותיך/הארותיך/שאלותיך על מראה המזון העקום, כל אחד יודע היום שזה מעיד על טיבו הטוב, אבל הטייס האוטומטי עדיין שולח את העיין והיד לשלם על מראה טוב עם פחות טעם וערך תזונתי. בתשובה נוספת, ארגונים כמו לקט ישראל מעבירים לאן שצריך אבל חסרה הדרכה לשמר נכון למי שמקבל. כי אם קיבוץ מגדל יותר מדי ממשהו, יש את הבשלנים שיעשו מזה משהו כי יש שיתוף גורל ושיתוף ידע ומשאבים בין חברי הקיבוץ. אבל למשק ביית אין את הידע ולכן חייב שיהיה מקום שמרכז זאת. באתר אורגניקו יש גם הדרכה מאוד ממוקדת איך לגדל צמחי מאכל ברמה של אפילו עציץ על אדן החלון (עשבי תיבול עד רמת שיחוני שרי ותוספת ממני שווה להשקיע לרכוש הדרים ננסיים הם ממש קטנים ואוכלים מה שפותחים בביס וזהו) שגם זה ישפיע על הכמויות הנקנות ועל הכמות כי יש צמחים שמניבים שלא בבת אחת אלה תמיד אפשר לקטוף או לפחות לאורך זמן. מה שלא ראיתי בשום מקום הוא ניצול של המקום שתולים בו כביסה. וזה מפתיע כשמדברים כבר על גידול גם על אדם החלון או בכל מרפסונת, איך ששם המקום פשוט לא חושבים עליו (אם בעלי בתים פרטיים תולים כביסה בגינה, מדוע דרי בתים משותפים לא יכולים לגנן במסתור הכביסה???!!!) ...

תשובה על רובד נוסף של המראה, היא שאנשים קונים מזון מיובש בכסף רב או קונים מייבש מזון בהון עתק. וגם זה מקומט ולא יפה. שלא לדבר על חומרים מוספים במיובש הקנוי אן מחירי עתק לאלה שלא מוסף להם שגם אין איך לבדוק את זה. אז יש מקום לעשות ריכוז מידע בלי שיצטרכו לשוטט בין אתרים, איך לגדל איך לשמר ואיך כחלק משיטות השימור לייבש בלי לרכוש מכשירים משוכללים שגם הם דורשים השקעה בבדיקה ומיון התוצאות.

בנוסף לנ"ל ובאופן בלתי נפרד, הכל מתחיל בחינוך. ובגיל הרך. באירופה נולד הלחם האבוד אצל הצרפתים שנחשבים לבשלני גורמה, ואצלנו יצקחו על מי שיסגל הרגלי חיסכון (יש ביוטי שיטיחו בו - "גטו ווארשה" שכמו כל לעג וצחוק בא מפחד...יש נשאר פחדרש מלהכיר בעובדה שאין ואולי לא יהיה מספיק זו מציאות פשוט). אירופה אימצה פצרונות ואנו אימצנו פחד מושרש... אותנו לימדו בילדותנו להנביט שעועית אלב לא לאכול אותה...אלה רק הערך של לראות משהו גדל כמו טמאג'וצ'י חסר ערך טכני. ויחד עם זה לימדו אותנו להכין עוגיות מקמח לבן וסוכר ושמן וחמאה. קראו לזה כלכלת ביית. הגיע הזמן שמישהו שיש לו הקשרים או ההשכלה הפורמלית ירים את הכפפה לקדם את הנושא הזה. שצריך שיעורי כלכלת ביית כמשמעות המילים. אם בסין המציאו רב קומות שמכלכל את עצמו לא צריך לחכות להמצאות גדולות אלה להבין שכל אחד בשטחו קטן ככל שיהיה יכול. וצריך. ומשיש חוגי טבחות ובישול כבר מכיתה א' ואפילו בגן משתפים פעוטות באפייה, ניתן לשלב בה גידולים והנבטות או ללמד מה מותר לאכול גם בלי לבשל. זה, וגם החוגים הנ"ל, משולבים בתוך שעות הלימוד הבסיסיות, ויש או לפחות היה פרוייקט להצלת בזים נכחדים שהפעיל ילדים לתת להם תנאים על אדן חלונם- על אותו משקלניתן לחנך ילדים לגדל את השעועית (שקושרת חנקן ומטייבת קרקע, שזה כבר ערך אקולוגי) ותורמוס יפהפה שלא רק מטייב קרקע (העלים והגבעול אחרי הקטיף הם זבל ירוק וזה חובה להכניס לחינוך שיראו בעצמם ויעשו בעצמם זה ייחקק בהם הרבה יותר ממאמרים על שדות רחבי ידיים שצריכים לעשות שינוי ברמות עולמיות...) אלה הוא גם מוגן לאחר שעשו בו שימוש מסחרי אף לייצוא והנה הדור שלנו כבר לא מכיר אותו כחלק טריוויאלי במטבח כמו הורי הורינו...אז עוד ערך - וחובה - לגדלו, לא רק לפמפם להם בראש על נטיעות שלא כל אחד יודע איפה ומתי מתקיימות ומה מותר ומה אסור לגדל והיכן, וגם לזה יש התייחסות מפוארת ממש באתר אורגניקו. אם לא דיי בכך אז התורמוס שהוא רק דוגמה להכל ביחד (יפהפה, חזק- ונכון שחזק כי רעיל למאכל ישיר אבל מזין מאוד ובשביל זה יש הורים שיטפלו בו לאחר הקטיף, חסכוני במיים ומטייב קרקע - ממש טמגוצ'י חינוכי ומשודרג כאילו נברא להוות מודל חינוכי) אבל לא חסרים צמחים לכל דבר בנפרד, גם מסתדר בלי מיים אם כי אפשר לעודדו לפרוח יותר חודשים בהשקייה. ולתחום בוער זה יש התייחסות ממוקדת במדור בתוך אתר צמח השדה.

כל זה עוד לפני התייחסות כלכלית נטו לכדאיות גידולים שמחירם מוגזם. אלה רק מה שמתקשר למניעת זריקת מזון על ידי לימוד איך וכמה לקנות, מה לגדל כי נמכר בכמויות (חבילות) לא מתאימות ותמיד נזרק, ואיך לשמר ולנצל הכי נכון.

ולסיום, כי כאמור השיח אינו מכוון לענות אחד לשני אלה לפזר את המידע ככל האפשר, אם יש לך פייסבוק (אני בחרתי להמנע מסיבות מוכרות - הרגישות הטכנית לשימוש לרעה) או שאתה ממילא עובד עם אימיילים מתוקף עיסוקך ויכול להפיץ למי שיש לו, הפץ את המאמר הזה עם בקשה לקרוא גם את התגובות כי המידע הזה חייב להיות מופץ.