בין הבריאה לפטפוט

אומרים שהעולם נברא במאמר מילים. בהתחלה, בראשית כמו שאומרים, היתה רק תהיה ובהיה. התוהו ובוהו הוא תמצית המצב הפרה-לשוני. שום דבר לא היה 'מושג', שום דבר לא היה 'מונח', לא היתה לא מנוחה ולא משפט. אולי גם שופט לא היה, אז, לפני ה"ויהי". ואילו מהרגע שבו התרחש הדיבור, כאירוע, מהרגע שבו הוזנקו 'דברי הימים', מאז ועד היום אנחנו שרויים בתולדות הלשון, במעין מתווה - או מטווה? - מתמשך, רשת של משמעויות שאנחנו טווים אותה ולכודים בה בעת ובעונה אחת, אשר נמתחת, כפי שאמר פעם וולטר בנימין, מן הבריאה ועד הפטפוט.

הסקאלה שבין בריאה ופטפוט היא אמנם סקאלה כרונולוגית, כלומר שיש בה התפתחות (או התדרדרות) ליניארית, אבל יותר מכך זוהי סקאלה תודעתית. אם תרצו - זוהי הטיפולוגיה של ההכרה: מהבריאה, תחום השמור לבורא, דרך הכרת הבריאה, הכרת השמות, ההשתתפות בנתינתם, היכולת לדבר אותם ואודותם ועד הפטפוט, שאלה הם תחומיו של האדם. "אלוהים עשה את הדברים לניתנים לזיהוי בשמם. ואילו האדם מכנה אותם בשם בהתאם להכרה שיש לו לגביהם", הוא כותב בחיבורו "על השפה בכלל ועל שפתו של האדם".

אם נאמץ לרגע את הביטוי של בנימין, הרי שהיחס שבין בריאה ופטפוט מייצר מתח לשוני - ועל כן תרבותי - אדיר. אנחנו לא תמיד ערים לו, אבל בבסיסו זהו המתח שגורם לנו מצד אחד להתרגש מלידתן של מטבעות לשון ומילים חדשות שממשיגות עבורנו מרחבי קיום בתוליים, ומאידך להיחרד לשמע מילים נכות ומעוותות, או מילים אבודות, גולות בתחביר או בדקדוק לא להן. לפעמים תהיה זו אותה המילה שתעמוד בעין הסערה בין שתי הגישות השונות.

מי קובע מה התדרדר לידי מה: האם שפת הבריאה התדרדרה לידי הפטפוט, או שמא החלה השפה כפטפוט והתדרדרה לידי (נרטיב) הבריאה

אלא אם כן, דווקא נמאס לחלקנו ממשטר הקאסטות של השפה, מן ההבחנה בין נכון ושגוי, ואנחנו חותרים לדמוקרטיזציה של המילים. מזווגים זיווגים בין מה שבמשטר הישן כונה "שפת רחוב" ו"שפה גבוהה", ומכוננים במו ידינו ובזעת אפנו את המשלב הפוסט-יעני, את מרד הפטפוטים. היחס בין הבריאה והפטפוט גם מעלה את שאלת הקדימות, זו שנשאלת בוויכוחים בין בריאתנים לאבוציונליסטים (שבאופן אישי טרם הצלחתי למצוא בהם עניין). כלומר מי קובע מה התדרדר לידי מה: האם שפת הבריאה התדרדרה לידי הפטפוט, או שמא החלה השפה כפטפוט והתדרדרה לידי (נרטיב) הבריאה.

היחס שבין בריאה ופטפוט גם מצמיח טאבוים מסורתיים - חוצי תרבויות - על לשון הרע ורכילות בפטפוטי הסרק של שגרת היומיום. כיום אנחנו נוטים להבין את האיסורים הללו כאיסורים מטעמים מוסריים, אבל זוהי תפיסה צרה, פוסט-מאגית, של פני הדברים. היא לא מוטעית, אבל היא חלקית. "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", כפי שאומר בעל המזמורים אל "האיש החפץ חיים", זה לא רק ציווי מטעמים מוסריים - אלה בעיקר הוראות בטיחות לשימוש בנשק מזוין.
השפה יורה מציאות ואסור לו לחי-המדבר להקל ראש באחריות שנגזרת מכך. איך שלא נסתכל על כך, איך שלא נאמר זאת, למילים יש כח. יהיה זה כח אסתטי, פוליטי או מאגי, הוא מוצא אל הפועל ועל כן בדיבור יש יסוד אינהרנטי של אחריות.

לדבר באחריות

 השפה עבור ביאליק היא כמו קרח דק ששומר על האדם מפני התהום שרובצת לפתחו, תהום שהוא נחרד ממנה לא פחות משהוא נמשך אליה, "לתוהו תשוקתך, והדיבור ימשול בך"

עבור ביאליק, למשל, האחריות היא טוטאלית. "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן." כך הוא פותח את "גילוי וכיסוי בלשון", אולי המופלאה שבמסות שנכתבו על השפה העברית.

כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא;... והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים.

המתח בין הבריאה והפטפוט ניכר כאן. בשביל ביאליק האחריות איננה מתמצה רק בתוכן של הדברים שאנחנו מדברים. ביאליק דורש מאיתנו משהו טוטאלי, להכיר בעצם האירוע של השפה, כאירוע של חסד מתמשך בכל רגע נתון. זוהי קריאה בקנה מידה נבואי! מבחינתו אנחנו כפויי טובה על כך שאנחנו לוקחים את השפה כדבר מובן מאליו במקום להכיר במימד הגואל שבה. השפה עבורו היא כמו קרח דק ששומר על האדם מפני התהום שרובצת לפתחו, תהום שהוא נחרד ממנה לא פחות משהוא נמשך אליה, "לתוהו תשוקתך, והדיבור ימשול בך". השירה, אגב כך, היא האקזיסטנציה הנאמנה ביותר, אומר לנו ביאליק, כי בשונה מן הפרוזה שנסמכת על הלשון השגורה, בשירה יש את האומץ ללכת על פי התהום, לאתגר את השפה, להיאבק עימה, להציץ - ולו לרגע - למה שיש (או אין) - מן העבר השני, "לפגוש את התוהו פנים אל פנים" ולהיוותר בחיים. בדומה לבנימין, ביאליק כותב על השפה בכלל, כמדיום, אבל אי אפשר להתעלם מן הזיקה בין העקרונות עליהן הוא מדבר לבין השפה העברית שבה הוא כותב עליהן.

גישתו של ביאליק יש באה להדגיש את אופיה היצירתי של העברית, שנתפסת אצלו כשפת קודש לא רק מתוקף היותה "מדוברת על ידי האל" או היותה השפה בה "ניתנה התורה" (הסברים שתשמעו אולי מפי המחזיר בתשובה הטיפוסי), אלא כי בשמה ובאוצר המילים שלה היא מזקקת את הפונקציה של כל לשון באשר היא, דהיינו כממשק בין עֶבֶר לעֶבֶר. כ"שפה" היא מאפשרת את ה"מעבר" בין הבריאה לאי-בריאה, בין המנוחה - מצב שבו יש מונחים ומינוחים - ובין האימה - מצב של דיסאוריינטציה קיומית (איפה? מה?).

בדומה לביאליק, גם גרשום שלום סבור שאנחנו הולכים על פי התהום, אלא שאצלו זוהי תהום אחרת לגמרי, והוא איננו מנהל איתה יחסים של פחד ותשוקה. שלום מודאג מן הבורות והעיוורון של דוברי השפה, מצב שמבחינתו איננו בעיה אתית של כפיות טובה, אלא סכנה היסטורית של רגרסיה דתית (שאיתה אולי היו לו יחסים של פחד ותשוקה). במכתב לפרנץ רוזנצוויג מ 26/12/1926 (בדיוק לפני 87 שנים) הוא כתב אודות המחדל הנוראי של תחיית שפת קודש בידי תנועה חילונית שפשוט לא ערה לפשר מעשיה.

העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה… כל מלה מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו. אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.

גם זה אחד המסמכים המדהימים שנכתבו בדורותינו על העברית, אלא שבמקרה של שלום התהום היא של הר הגעש שמאכלס את השפה, שעתידה - בהכרח דטרמיניסטי - להתפרץ ולשחרר את כל המטענים המיתיים והדתיים שאגורים בה, ולהפנות את נישקה נגד דובריה אם הם ימשיכו להתכחש לטבעה המקורי וימשיכו להשתמש בה כשפת חולין. כחוקר מיסטיקה יהודית, שלום כיבד את התפיסות המהותניות והמאגיות של השפה, והוא תפס את פרויקט התחייה המודרני שלה כמעשה אטום ביהירותו. שימו לב, הוא לא ביקש - בדומה לחוגים אנטי-ציוניים - להגן על השפה מפני החילול שלה בידיים לאומיות חילוניות. להיפך - הוא ביקש להגן על הפרויקט הלאומי מפני קדושתה של השפה. האם שלום טעה בהשערותיו? קחו למשל את המושג "גאולת הארץ" שאומץ על ידי החלוצים מטעמים של רומנטיקה מורשתית, וכיום משרת בעיקר שיח פונדמנטליסטי. האם זו הדוגמה היחידה?

עצם ההתייחסות אל הפרויקט של אליעזר בן-יהודה ובני דורו כאל "תחיית השפה" חושפת את נקודת המבט המוגבלת על העברית כשפת קודש; זוהי פרספקטיבה מחולנת שמבינה את הקודש במונחים היסטורים וסוציולוגיים בלבד, בעוד שמן ההיבט הדתי השפה היתה חיה תמיד, לא רק במובן הליטורגי (גם זו הרי התיחסות היסטורית וסוציולוגית), אלא במובן המאגי, רוחשת ובוחשת מאחורי הקלעים של ההיסטוריה, "מחדשת תמיד בכל יום מעשה בראשית".

בנימין, ביאליק ושלום, כל אחד מנקודת מבטו ובהתאם לתפיסת עולמו ומלאכתו - בנימין כפילוסוף, ביאליק כמשורר ושלום כחוקר - היו קשובים למטאפיסיקה של השפה. אצל שלושתם - שוב כל אחד בדרכו - הקשב הזה ישב על רגישות רליגיוזית והלכי רוח מיסטיים לצד כושר אינטלקטואלי חריף, שמקורם במוקדים של ההשכלה באודסה ובברלין. אבל עוד קודם לכן, עוד לפני המשקעים של ההשכלה האירופית, את רגישותם למטאפסיקה של השפה אפשר לראות דווקא כאיבר אורגני במסורת היהודית, מסורת שנישאת בתוך מרחב לשוני "חי". ושוב, כפי שכרגע צוין לעיל, הכוונה איננה במובן של "פעיל" - אנחנו הרי יודעים שהשפה לא היתה פעילה מלבד שימושה הליטורגי - אלא חיה במובן המילולי ביותר, האנימיסטי, במובן של ישות חיה בעלת תודעה ואיברים.

אותיות פורחות באויר

האותיות, הקליגרפיה ובהמשך גם הטעמים והניקוד, אינם רק סמלים או קישוטים. הם יצורים חיים. זהו אחד ההיבטים המאגיים של השפה, ואולי הפחות מוכרים שלה, שבעטיים היא מכונה שפת קודש

דורות לפני הקמת האולפנים של וולט דיסני, השפה העברית התנהלה במדרשים היהודיים כאילו בתוך סרט אנימציה. האותיות, הקליגרפיה ובהמשך גם הטעמים והניקוד, אינם רק סמלים או קישוטים. הם יצורים חיים. זהו אחד ההיבטים המאגיים של השפה, ואולי הפחות מוכרים שלה, שבעטיים היא מכונה שפת קודש.

שפת הקודש העברית היא בראש ובראשונה שפה חיה, וקיומה - בעיני עצמה ובעיני דובריה המאמינים בתוקף קדושתה - קודם וחיצוני לקיום העולם. העברית איננה שפת הקודש היחידה בעולם. הסנסקריט למשל, שפת הוודות, היא שפה קדושה אשר מיוחסת לעולמותיהם העליונים של דובריה, וישנן מילים שלא ניתנות לתרגום כי הן לא מסמלות שום דבר זולת עצמן. כלומר הצליל והמשמעות המקופלת בהן לא מתפקדים כרפרנטים למהות או ישות נפרדת מהן - והדוגמה המפורסמת לכך היא המילה "אום". גם הערבית היא שפה קדושה, וקדושה יתרה יש למשלב הלשוני של הקוראן, אשר לשמע התחביר והצלילים השמיימיים שלה יש האומרים שלא ניתן שלא להתאסלם. כלומר שיש בשפה עצמה, במצלול שלה, זרעים פרה-בריאתיים שמחוללים טרנספורמציה מיידית אצל מי שקשוב להם.

גם במסורת העברית השפה היא פרה-בריאתית, והיא לא רק חיצונית לעולם, אלא שהעולם עשוי ממנה, בנוי מאותיותיה, ומן הרזים הטמונים בצליליה. אם תיזכרו, השפה איננה נמנית אם הדברים שנבראים בששת ימי הבריאה, היא לא נבראת כלל, היא האמצעי שבוראים באמצעותו. יש על כך מדרשים רבים וספרות מרתקת, ואחד הנהדרים בעיניי הוא המדרש בהקדמה לספר הזוהר, ובו מסופר על כל האותיות שנכנסות ללשכתו של האל ערב הבריאה ומבקשות לשכנע אותו, אחת אחת, מדוע כדאי לו להתחיל בהן את הבריאה. הדיאלוגים שמתקיימים בין האל לאותיות, מעבר לכך שהם משעשעים ומעידים על הומור עצמי, חושפים תפיסת עולם פנטנסטית על פיה האותיות הן הדי-אן-איי של המציאות.

בחרתי ספציפית במדרש הזה כי יש לו גם הדהודים (ישירים) בספרות העברית המודרנית. סיפור הילדים "מעשה בפא סופית" הוא בסבירות גבוהה הגירסה של אלתרמן לאותו מדרש קבלי, במיוחד באופן שבו מרגע שמוציאים את הפא הסופית מן האלף-בית, אחרי שהאותיות מחליטות להחרים אותה בשל צורתה המוזרה, פתאום הציפורים לא יכולות "לעוף" ונגנים לא יכולים "לתופף" וכן הלאה, וברגע שהאותיות מבינות שלכול אחת מהן יש תפקיד בעולם, הן מבקשות סליחה ומחזירות את הפא הסופית לשפה. זהו סיפור ילדים עם ערכים חינוכיים על קבלת האחר והשונה, אבל הוא מהדהד תפיסת עולם פלאית. כמובן שגם הסיפור "מעשה בחיריק קטן" הוא ביטוי של האנימציה הלשונית. כמכשף של מילים, אלתרמן הבין שהוא יוצר בתוך מרחב חי ונושם, ובמסגרת כישורי הכתיבה שלו אף פיתח טכניקה של ציד מלקט של מילים, כפי שעולה באחד מהבתים בשירו "הבקתה":

אֶהֱבוּ הַמִּלִּים הָעֵרוֹת כְּוָרִיד
הַמְפַכּוֹת בְּסֻבְּכֵי מְלִיצָה וָשָיִת
לִבְלִי יֶגַע רַדְּפוּן עַד קַצוֵי הָעִבְרִית
גָרְרוּן בַּצַּמּוֹת אֶל הַבַּיִת.

אלתרמן מעיד על עצמו כמי שפועל באותה אקזיסטנציה שביאליק מטיף לה. כמשורר הוא לא יכול להסתמך על השגור והצפוי שבשפה, והוא נכון לרדוף עד קצה העברית בשביל למצוא את המילה המתאימה, ולהכניע אותה תוך כדי מאבק מתמיד.

את השפה החיה ניתן לראות גם בשיריו הפסיכדליים של דוד אבידן, ובמיוחד בקובץ השירים "מסעאלאסדי", שבו שיריו תרים אחר המשמעויות האנימיסטיות של השפה, אשר מילותיה קמות לחיים ומתפרקות לאותיות אוטונומיות במהלך הטריפ. במובן זה גם דוד אבידן הוא המשורר הביאליקאי שהולך על שפת התהום, "אל מעבר לדלתות של הפרספציה", אם לצטט את הפילוסוף של התנועה הפסיכדלית אלדוס האקסלי. גם מאיר אריאל מנהל מערכת יחסים אנימיסטית עם העברית, כפי שעולה ממה שנראה כמו תהליך ההתגלות של השיר.

כמה מילים יפות היו מתרוצצות לכאן ולשם והנה מזדמן לקראתן עניין מסוים. סובבוהו, הקיפוהו, הסתדרו לפניו בשורה ואמרו: איך אנחנו בשבילך. אמר להן יפות יפות אבל איפה אתן ואיפה אני. שבו והתערבבו זו בזו, שבו והסתדרו לפניו בסדר אחר ואמרו איך עכשיו? אמר להן הרבה יותר יפות אבל אתן זה אתן- ואני זה אני. שבו ונתערבבו שבו והסתדרו לפניו בסדר חדש. שתק ולא השיבן דבר.

השיר המדויק מתגלה באנימציה של האותיות והמילים, וברגע הנכון נוצרת אינטימיות של אחדות שהיא מעבר למילים. האם ישנו קשר בין התמות הללו ביצירה העברית החילונית לבין האופן שבו השפה מציגה את עצמה במסורת כשפת קודש רווית חיים טרנצנדנטים? לדעתי כן. ויתרה מכך, יש לזה גם קשר לתפיסת העולם המונותאיסטית שצמחה בתרבות העברית, ולמקום של האדם ביחסיו עם העולם ועם הבורא.

למה דווקא העברית?

תפיסת עולם מונותאיסטית חייבת להוציא את השפה מן העולם, כי היא חייבת שהשפה תהיה טרנצנדטית לנרטיב עצמו. אם ההיסטוריה היא סיפור, אזי שהיא צריכה להתחיל ממקור חוץ לשוני. שוב, שימו לב: מן ה'עבר' השני של ה'שפה'. כלומר העברית, שפת הבריאה, מציגה את עצמה כאותה השפה שמיני וביה מכילה בתוכה את המשמעויות הטרנצנדנטיות שביחסים בין שפה ואי-שפה. המילה "שפה", כפי שראינו לעיל, מייצגת מרחב ביניים בין כאן ושם, בין חוף המבטחים לים המסוכן, בין הסדר לכאוס. עבור המיתולוגיה שמתרחשת במעגליות נרטיבית נצחית, השפה היא חשובה אבל היא לא משחקת תפקיד משמעותי כפי שהיא משחקת בנרטיב היסטורי מונותאיסטי. זו גם הסיבה שבמונותיאזם, השפה תופסת את קדמת הבמה והתמונה מוסתת לשוליים, האות הלשונית קודמת לדימוי הפיגורטיבי.

וולטר בנימין מפנה את תשומת ליבנו לכך שהאדם הוא הנברא היחידי שאינו נברא מדיבור, מ"ויאמר ויהי", אלא מעפר ומרוח, ואז הוא מוזמן על ידי הבורא להשתמש בשפה כדי להיות שותף בתהליך מתן השמות

אם לא בעוד מיתוס רצוננו אלא בבריאת יש מאין בתוך לינאריות היסטורית, הבריאה חייבת להיעשות על ידי הדיבור, ולא זו בלבד אלא על ידי הבורא שבשמו לא ניתן לנקוב (שימו לב למילה לנקוב), שלא ניתן לדעת אותו, לבעול אותו. שלושת השמות הללו - לנקוב, לדעת, לבעול - הם גם מילים נרדפות, וגם בעלות סמנטיקה כפולה: שליטה ומיניות. את האל המדבר לא ניתן לדעת, מבחינה הכרתית, וגם לא ניתן להתאחד איתו ולהתרבות איתו מבחינה מינית (וזה אומר שגם אין יותר חצאי אלים-חצאי אדם למיניהם), כי הוא האחר המוחלט. המונותאיזם לא יכול אפוא שלא להופיע ללא "המדבר הבלתי מדובר", והמציאות לא יכולה שלא להיות "סך הדברים שהוא מדבר".

אהבה אפלטונית מאת דוד אבידן

בנרטיב הזה אמנם אין מקום לחצאי אלים-חצאי אדם, אבל יש מקום לחצאי מדברים. האדם נבדל מהבריאה בהיותו ניחן ביכולת לדבר גם הוא. וולטר בנימין מפנה את תשומת ליבנו לכך שהאדם הוא הנברא היחידי שאינו נברא מדיבור, מ"ויאמר ויהי", אלא מעפר ומרוח (תקראו בבראשית פרק ב), ואז הוא מוזמן על ידי הבורא להשתמש בשפה כדי להיות שותף בתהליך מתן השמות.  "מתת השפה מיוחסת לאותו אדם שלא נוצר במילה, והלה מורם מעל הטבע… [אלוהים] לא רצה לכפוף אותו לשפה; באדם נתן אלהים דרור לשפה ששימשה אותו כמדיום לבריאה, באדם שחרר אותה אל מחוץ לעצמו. אלהים שבת מכל מלאכתו כשהותיר בידי האדם את היצירתי [כלומר את היכולת להשתמש בשפה, י.י.] שבו", כותב בנימין.

שותפות - זה הרעיון הבראשיתי המעוגן בשפה הבריאה העברית. לא בלעדיות של האל, ולא בלעדיות של האדם, שמתגלות בהקשר זה, כל אחת מהן, כצורה של רודנות. כי רודנות משמעה נפרדות, יחידאיות - ואלה מהופכות לעיקרון הסימביוטי של המעברים שהעברית מעודדת.

נו… אז מה נסגרוש?

בחודש שעבר ציינו את יום השפה העברית, עם ציון יום הולדתו של מחולל התחייה - ההיסטורית והסוציולוגית - שלה, אליעזר בן-יהודה. וזוהי הזדמנות עבורנו לשאול את עצמנו איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה. באיזה עבר של העברית אנחנו ממקמים את עצמנו, בין הבריאה לפטפוט? האם אנחנו קנאי הדקדוק והתחביר הבראשיתי? האם אנחנו מובילים את מרד הפטפוטים? האם אנחנו מכירים במעמדה הגואל של השפה בכל רגע נתון? האם אנחנו משוררים אמיצים או שמא רק פרוזאיסטים שמרנים? האם אנחנו שמחים ששפת הקודש התחלנה סוף-סוף? או שמא אנחנו מודאגים מהרגע שבו היא תפנה נגדנו את נשקה? ואולי אנחנו בכלל נעים בין העמדות השונות, בהתאם לסיטואציות המזדמנות בתוך הברירות של החיים? אחרי הכל, לפעמים גם פשוט צריך לקנות דברים במרכולית. כל אחת מן העמדות הנ"ל היא לגיטימית כמובן, כל עוד אנחנו מבינים שתהיה אשר תהיה העמדה שבה אנחנו מתמקמים, הרי שיש בה משהו, בעברית הזו, שמזמינה אותנו להיות ערים לעמדתנו ומזמנת אותנו להיות אחראיים על הדברים שאנחנו מדברים. מעברים שמחים לכם.

* את הביטוי "מהבריאה ועד הפטפוט" שמעתי ממוקי צור, שייחס את האמירה לוולטר בנימין.