בין שני זמנים

היכולת לדמיין את העתיד על סמך ניסיון העבר היא לכאורה כלי מצוין של תיכנון רציונלי: לפחות מחשבה אחת קדימה לפני שאתה מסתכן, מבזבז משאבים, מוותר על הזדמנויות או מחליט לתת אמון. בפועל, מרבית הדמיות העתיד מבוססות על תקוות או על פחדים יותר מאשר על תחזיות וחישובי הסתברות מציאותיים. העמדה הטיפוסית כלפי סכנה אפשרית היא "לי זה לא יקרה". החרדתיים, מיעוט נכבד, מתרחקים מן הסבירוּת לקוטב הנגדי – הכל אפשרי, ובמיוחד הגרוע ביותר.

כידוע לכל, האסטרטגיה הכדאית ביותר היא לקוות לטוב אך להתכונן לקראת מה שעלול להשתבש. אם כך, מדוע יחידים ומדינות דוחים טיפול בבעיות חמורות עד שהן מתפוצצות? מדוע מיליוני אנשים באזורים מוכי איידס לא נוקטים באמצעי זהירות? ומדוע פוליטיקאים משנים החלטות לפי סקר דעת הקהל האחרון והכותרת של מחר? מתברר כי הדמיות העתיד פועלות במיטבן רק כאשר התוצאות הן מיידיות ומוחשיות. קופי־על מסוגלים לשמור כ־15 שעות על כלים לשימוש חוזר. לאבותינו הציידים־לקטים הועיל תיכנון קדימה רק עד לארוחה הבאה. מחנה הוקם או פורק בהתראה קצרה, עם כל שינוי של היצע המזון והמים. בעולם של אשראי, תוכניות חיסכון, חברות ביטוח וחיסונים, קל לשכוח שגם כיום חסרי האמצעים חיים מן היד אל הפה וחייבים לאלתר פתרונות ברגע האחרון.

תמותת תינוקות גבוהה ותוחלת חיים קצרה היו נחלת האנושות כולה עד המאה העשרים, ופירוש הדבר שכיחות גבוהה של מחלות, שכוֹל ויתמוּת. ריאליזם לגבי עתיד מאיים, בלי אמצעים מעשיים להתגונן מפניו, גורר פאניקה במקום לשפר את התיפקוד ואת כוח העמידה. אופטימיות מופרזת היא אפוא הטיה מומלצת בתנאי קיום אלה, והיא שהועדפה על־ידי הברירה הטבעית. כדי להרגיע חרדות ולמנוע תבוסתנות עלינו להאמין באשליה שסיכויינו להיפגע ולסבול קטנים מן הממוצע, ואילו הסיכוי שנצליח להגשים את מטרותינו גבוה מן הממוצע. רוב הנשאלים מביעים ביטחון שיזכו לאריכות ימים ולבריאות מעל הממוצע, לנישואים מאושרים ויציבים, וכך הלאה. האשליה חוצה גזעים ומעמדות, והגיל מערער אך לא מצמית אותה.

כדאי מאוד להאמין שנצליח להשיג מטרות הנתונות לשליטתנו, או שנצליח להתאושש ממשבר. אך מאוד לא מומלץ להאמין שכוחותינו הם בלתי מוגבלים, שנגשים את כל חלומותינו, שאין דבר העומד בפני הרצון והשמים הם הגבול

האופטימיות עשויה לעודד פזיזות מסוכנת, אבל מפצה על כך במקרים שבהם היא מפיחה אומץ ונחישות: לחפש דרכים להיחלץ ממצוקה, להעז למרות פחדים, להתמיד למרות כישלונות, לשמור על הרצון לחיות גם בזמנים קשים מאוד. בזכות הנטייה לאופטימיות "אנו צועדים קדימה, ולא אל עבר הגג של רב־הקומות הקרוב". עם זאת, כמו ביטחון עצמי, האופטימיות מאבדת את תועלתה ככל שהיא ממריאה גבוה יותר. כדאי מאוד להאמין שנצליח להשיג מטרות הנתונות לשליטתנו, או שנצליח לעבור משבר ולהתאושש ממנו. מאוד לא מומלץ, לעומת זאת, להאמין שכוחותינו הם בלתי מוגבלים, שנגשים את כל חלומותינו, שאין שום דבר העומד בפני הרצון והשמים הם הגבול. לא רצוי לזחול כדי למנוע נפילות, אך גם לא נבון לעוף כמו איקָרוּס ולזלזל בכוח הכבידה.

אזורי המפתח במוח האחראים להתמקדות בתרחישים אופטימיים זהים לאלה המשרתים את הנטייה להתעלם מן המאיים עלינו – האמיגדלה וברודמן 32. האמיגדלה קובעת את הגוון הרגשי של הדמיית העתיד, וברודמן 32 מפנה את הקֶשב הרצוני לעבר החיובי. אצל אדם שאינו חרד או מדוכא, שני האזורים פועלים יותר בהדמיה מטרימה של אירועים רצויים בהשוואה להדמיית אירועים מדאיגים. ההבדל הבסיסי בין האופטימיסט לפסימיסט הוא במה שתופס את תשומת הלב: על מה אתה מתעכב, במה תתרכז ולכן גם תזכור ותדמיין באופן חי וזמין יותר.

האמגידלה במוחו של אדם. הדמייה: Life Science Databases

מה תהיה נטייתו השלטת של האדם, מעבר למצב רוח זמני, קובעים הגֶנים והסביבה. השפעתו של הגֶן נשא הסֶרוֹטוֹנין כבר נחקרה. כשליש מבעלי מוצא אירופי וחמישית מילידי מזרח אסיה נולדים עם שתי גירסאות ארוכות של הגן. מיעוט מעצבן זה מצליח בקלות ובעקביות להתמקד בגירויים חיוביים ולהתעלם מגירויים שליליים. הם אמנם לא נכחדו עדיין, אבל נטייתם לשאננות במצבים מסוכנים מנעה, כנראה, תפוצה רחבה יותר של המוּטציה הזאת. במדגמי אוכלוסייה שהקיפו כ־5,500 נשים וגברים לא נמצאה תמיכה להשערה שהם חסינים יותר בפני דיכאון או נוירוטיות. לשמירה על אופטימיות עוזרת הנטייה לייחס רלוונטיות אישית למידע כללי מעודד יותר מאשר למידע מדאיג. כך, למשל, הסיכוי של אדם ממוצע להתגרש הוא גבוה, אבל אנחנו לא נכללים בסטטיסטיקה הזאת – אנחנו זוג מיוחד ולנו זה לא יקרה. לעומת זאת, היכרות עם שני זקנים מעשנים אך בריאים מחזקת את האמונה כי זה מה שצפוי גם לי. בעיני עצמנו, כולנו מקרים יוצאים מן הכלל, לטובה כמובן.

לחיזוק הביטחון העצמי אפשר לגייס הגנה והשגחה אישיוֹת מטעם ישות על־אנושית: רוחות האבות, מלאך שומר, בורא העולם, אלֵי מזל, וכך הלאה. הלגלוג על המאמינים, המלוּוה בקנאה קלה, מתפוגג מול עדויות של התמודדות עם זוועות בסיוע משענת כמו "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמָדי". לעזרה נפשית כזו אין מתחרה ואין תחליף, ולכן אלוהים לא ימות בעתיד הנראה לעין. לאופטימיות בהשראת הדת (״בעזרת השם הכל יסתדר״) יש השפעה מצוינת על הבריאות הפיזית. במחקר שבדק לאורך 16 שנים כ־4,000 חברי קיבוצים דתיים וחילוניים נמצא שיעור תמותה קטן פי שלושה בקיבוצים הדתיים (69 מקרי מוות לעומת 199). החילוניים והדתיים לא נבדלו בטווח הגילים, בתנאי החיים, בביטחון הכלכלי, ברמת הטיפול הרפואי או במידת התמיכה הקהילתית. ההסבר הכללי, כצפוי, הוא תרומתה של הדת להפחתה של לחץ נפשי הנובע מדאגה וחרדה, אי־ודאות, ספקות והתלבטויות. המאמין בלב שלם הוא פשוט רגוע יותר. אבל כיצד זה משפר עד כדי כך את החוסן בפני מחלות?

לתרופת ההרגעה ואליוּם אין השפעה על חרדה כאשר היא ניתנת בלי ידיעתו של המטופל. ציפיות פסימיות מבטלות השפעה של משככי כאבים אמיתיים. עצם השיכנוע בהקלה העתידית הוא המרגיע העיקרי, וזהו גם סוד ההשפעה של תפילות 

רמז למנגנונים המתווכים בין אמונה לבין ריפוי עצמי נמצא בכוחה של האופטימיות לשכך כאב פיזי או נפשי ולזרז החלמה במיגוון רחב של בעיות רפואיות. שיכוך כאבים בעזרת תרופות־דמה (כמו גלולת סוכר או שיקוי הוֹמיאוֹפטי) נגרם על־ידי ייצור עצמי של אוֹפיוֹאידים, ביניהם האֶנדוֹרפינים. חומרים טבעיים אלה, מבית־המרקחת הפנימי של הגוף, פועלים במוח באותם מסלולים כמו האוֹפּיוּם והמוֹרפיוּם. השפעת הציפייה הסובייקטיבית להקלה היא מכרעת גם כאשר התרופה היא ממשית. לתרופת ההרגעה ואליוּם, למשל, אין השפעה על חרדה כאשר היא ניתנת בלי ידיעתו של המטופל. ציפיות פסימיות מבטלות השפעה של משככי כאבים אמיתיים ומגבירות ייצור של אדרֶנלין וקוֹרטיזוֹל. עצם השיכנוע בהקלה העתידית הוא המרגיע העיקרי, וזהו גם סוד ההשפעה של תפילות או של ריפוי בכוח האמונה. הציפייה האופטימית מעוררת הדמיה מוחשית של הרגשת השיפור, והמוח מממש את ההקלה בייצור של סמי הרגעה. בזכותם נעצרת הפרשת הקורטיזול, "הורמון המתח" המחליש את המערכת החיסונית, ויורד גם הסיכון של התפתחות התקף זמני לבעיה כרונית.

ההדמיה המוחשית של גמול צפוי, ובכלל זה הקלת כאב, מתבצעת בתיווך הסטריאטוּם (המשגר אופיואידים ודופָּמין) ואזור ברודמן 11. את ברודמן 11, המעריך ומשווה השלכות רגשיות אפשריות, פגשנו בהדמיית הפרספקטיבה של הזולת: "איך הייתי מרגיש אילו נמצאתי במצבו." תפקידו העיקרי הוא ניתוב העדפות ובחירות על סמך הדמיה מראש – "איך ארגיש אם". הדמיה זו כוללת ציפייה מודעת לגמול או לעונש (האם ועד כמה ההרגשה העתידית תהיה נעימה).  ברודמן 11 מופיע בכל סריקות המוח שבדקו את השפעתן של ציפיות על החוויה הסובייקטיבית בעקבותיהן:

• הקלה בעקבות תרופות דמה.
• השפעת מיתוג יוקרתי ומחיר גבוה של יין על שיפוט טעמו.
• השפעת כותרת של ריח ("גבינת צֶ'דר" לעומת "ריח גוף") על דירוג נעימותו.
• השפעת תווית של משחה ("קרם טיפוח עתיר לחות" לעומת "קרם בסיסי") על ההנאה ממנה.

איברי החושים מספקים למוח רק חלק מן המידע המשמש אותנו כדי לראות ולשמוע, לטעום או להריח. שאר המידע מגיע מן הזיכרון ומן ההדמיה מראש. זהו ההסבר לדרך פעולתן של אשליות אופטיות רבות: אנחנו רואים את מה שאנחנו רגילים ומצפים לראות. התפיסה, במקרה הטוב, היא שילוב של מידע חושי עם דמיון מבוּקר המשלים פערים (זהו זנב של חתול המסתתר מתחת למכונית). בדוגמאות לעיל, לעומת זאת, הדמיון מצליח לבטל את עדות החושים. אותו יין בדיוק נעשה "טעים" יותר כאשר הודבקה לו תווית מחיר יוקרתית, כפי שיהלום "יפה" יותר מזכוכית מלוטשת זהה למראה. הדמיון רגיש מאוד לתימרוּן מניפולטיבי המכוון ציפיות ותגובות. רגישות זו מספקת פרנסה למוכרי הבטחות – אנשי דת, מרפאים למיניהם, פירסומאים ונוכלים. ההבטחות המפתות מייצרות הדמיה של תוצאות רצויות, ועוצמתו המוחשית של הייצוג הפנימי משכנעת את המאמין כי ההבטחות התממשו בפועל (הסגולה של הרב או התרופה ההומיאופטית עזרו, המוצר הקוסמטי חולל נפלאות). אכן, ניצחון הרוח.

האירוניה היא שדווקא הספקנים הגמורים הם הטועים. תרופות־דמה יעילות מאוד כטיפול במעי רגיז, כיבים, דיכאון מתון, ועוד סגולות וברכות יכולות להפחית מתח נפשי ולסלק בעיות שנבעו ממנו, כמו אין־אונות או קושי להרות מסיבות פסיכולוגיות. אפילו "קרם נעורים" עשוי לנסוך ביטחון, ולהצעיר הבעות ושפת גוף. חבל שהוא יקר כל־כך, אבל מחיר גבוה הוא רכיב מרכזי של עוצמת ההשפעה גם בתרופות־דמה. המחיר מרשים את הצרכן ומחדיר בו מוטיבציה להצדיק את ההוצאה הגדולה.

חרטה על בחירות לא מוצלחות בעבר והדמיית חרטה צפויה בעתיד (איך ארגיש אם אחזור על הטעות), גם הן בשליטתו של ברודמן 11. הדמיה של חרטה עתידית עוזרת למתֵן שאננות אופטימית ("יהיה בסדר"), ומונעת אדישות לתוצאות מעשינו וחזרה על אותן שגיאות. תגובות הסביבה בילדוּת מלמדות אותנו על מה צריך להתחרט ועד כמה – האם ההורים, למשל, לא יפסיקו להזכיר את הבושה, או שתוך חמש דקות הכל נשכח? לימוד הנורמות החברתיות וניווט ההתנהגות לפיהן הם תפקידיו של ברודמן 47, הצמוד לברודמן 11. יחד הם מרתיעים אותנו מפני חזרה על מעשים שגררו בעבר עונש חיצוני או פנימי (כמו אשמה והלקאה עצמית). חרטה בדיעבד מהווה נימוק להקלה בעונשם של עבריינים, אבל היכולת לחזות מראש חרטה היא המונעת מלכתחילה נזקים לעצמך ולזולת.

הדמיה של חרטה עתידית עוזרת למתֵן שאננות אופטימית ("יהיה בסדר"), ומונעת אדישות לתוצאות מעשינו וחזרה על אותן שגיאות

את האופטימיסט מדריכה האמונה שיצליח, ואילו הפסימיסט מוּנע על־ידי הדאגה שהוא עלול להיכשל. שתי נקודות המוצא יכולות להזין את הדחף להתאמץ, להשקיע, להתמיד ולהשיג. הבחירה ביניהן היא תלויית חינוך ותרבות, אך שתיהן גירסאות של ההטיה החיובית האוניברסלית: "אני אצליח יותר מאחרים" או "אני אכשל פחות מאחרים". מדד של הפחד מכישלון הוא עוצמת החרדה מכל טעות שעשינו אי־פעם או שאנחנו עלולים לעשות. היפנים הם כאן בליגה משל עצמם, ולכן הם מצטיינים כל־כך בבקרת איכות ("חפשו טעויות!"). שטף אזהרות, התרעות וביקורת החל מגיל מוקדם מעלה את מפלס הפאניקה ומבטיח הקפדה על זהירות מונעת.

אזור המפתח המגיב על טעויות הוא ברודמן 32, השולט במיקוד צר של תשומת הלב הרצונית. שלא במפתיע הוא פעיל במיוחד אצל כפייתיים. הם מתקנים סטייה של מילימטר בהצבת חפצים או בתליית תמונות, ומצטיינים במקצועות הדורשים דיוק מרבי (כמו עבודת מעבדה, בניית כינורות או הגהה). בעיניהם, רשלנות והזנחה פירושן שלא עשית שבע בדיקות חוזרות, בשבע עיניים, ועוד פעמיים ליתר ביטחון, כי ברור שכל מה שעלול להשתבש אכן ישתבש. יש עדוֹת, בלי לנקוב בשמות, שבהן הפסימיות מתבטאת בציפייה דרוכה לפורענות כמצב קיומי רגיל (מאז נבואות החורבן, דרך עלילות הדם והפוגרומים, ועד האיום הביטחוני התורן). ג'וזֶף הֶלֶר, יהודי אמריקאי בן למהגרים מרוסיה, תיאר במילכוד 22 את רואה השחורות המופתי:

הוא ראה את בנו התינוק מת פעמיים־שלוש בשבוע, בגלל שלא לימד אף פעם את אשתו איך לחסום שטף דם עורקי; הוא התבונן בדממה משותקת ושטופת דמעות בחיזיון של משפחתו מתחשמלת למוות, בזה אחר זה, ליד לוח שקעים, בגלל שלא אמר לה שגוף האדם מסוגל להעביר זרם; כל הארבעה עלו בלהבות כמעט מדי לילה, כשהתפוצץ דוד החימום; בפירוט מבעית ראה את גופה החטוב והשברירי של אשתו היקרה האומללה נמחץ [נדלג על התיאור הגרפי] במכוניתו של נהג שיכור ומפגר למחצה, בזמן שילדתו בת החמש נלקחת ממקום התאונה בידי ג'נטלמן אדיב וכסוף שיער, שאונס ורוצח אותה שוב ושוב ¹.

העברית כורכת במילה אחת – "דאגה" – חשש מפני רעה העלולה להתרחש (worry), חרדה לשלומו של מישהו (concern), וטיפול בזולת (care). דאגה אובססיבית לשלומם של קרובים מתפרשת כעדוּת למסירות אוהבת, גם כשהיא ממררת את חיי הזולת (״למה לא הודעת לי שתאחר בחמש דקות, הנשמה יצאה לי בגללך, צלצלתי כבר לחדרי־מיון״). צפירות האזעקה במוחם של הדאגנים מופעלות על־ידי כל משב רוח, וחלון פתוח הוא הזמנה למוות מדלקת ריאות. מצד שני, הם לא יסמכו על המזל או על חסדי האל, אלא על כישוריהם להיזהר, להצטייד מראש ולא להיתפס לשאננות בהפוגות הזמניות בין שואה אחת לשנייה. לפחות הם יכולים להיות אופטימיים לגבי הצלחתם לשרוד עוד ועוד קטסטרופות, שיגיעו בלי ספק. נכון שהחרדתי מת מפחד אלפי פעמים ואילו האמיץ מת רק פעם אחת, אבל למות באמת אפילו פעם אחת בלבד מסוכן יותר מאלפי אזעקות שווא.

חשדנות רואת שחורות כלפי זרים איננה תלוית תרבות. בכל החברות בעולם מי שאינו משלנו (בן שבט אחר, מהגר, פליט, צועני וכדומה) מוּעד להיתפס כמסוכן ומזיק. קל למחות נגד הנטייה הזו, אבל גורלם של האינדיאנים שנתנו אמון באדם הלבן מדגים עד כמה גבוהה העלוּת של טעות בכיוון האופטימי. קסֶנוֹפוביה היא הנורמה, כי מי שפחד מזרים והרחיק אותם מן הטריטוריה שלו הגדיל את סיכוייו לשרוד. גם הוא טעה לא מעט וחשד בכשרים, אבל המחיר ששילם הוא־עצמו על טעויותיו היה זניח. רתיעה מפני זרים טבעית לנו כמו הביטחון בחברת הדומים לנו, אבל מעודד לדעת שגיוון אֶתני מתקיים כיום ברוב מדינות העולם בלי להצית שפיכות דמים יומיומית.

מערכת הגמול מודדת את הפער בין הציפיות לבין המתרחש בפועל, ומגיבה בעיקר על חריגות לטוב או לרע מן הצפוי. טעויות החיזוי הן הקובעות את עוצמת התגובה הרגשית. זכייה ודאית בגמול בטוח גורמת פחות הנאה מאשר הצלחה מפתיעה, ואכזבה כואבת פחות ככל שהיא צפויה. איפיון זה של המערכת מפצה דווקא את הפסימיסט על ציפיותיו הנמוכות, ודן את האופטימיסט לקבל את ההצלחה כמובנת מאליה ואת הכישלון כזעזוע שערורייתי. העובדה שהרווחים והמחירים של אופטימיות ופסימיות שקולים למדי מסבירה מדוע מרבית בני־האדם שומרים על שילוב של שתיהן. הקטבים הקיצוניים של אופטימיות חסרת גבולות ושל פסימיות מוחלטת מתקרבים למצבים של מאניה מול דיכאון. השפיות נמצאת ביניהם. הנורא והנפלא מגיעים רק לעיתים רחוקות לשיאים שהעלינו בדמיון, ואחרי כל מהפך חוזרת יציבות של שיגרה באיזון חדש. אנחנו פגיעים יותר ממה שנדמה לנו, אבל גם חזקים יותר מכפי ששיערנו לפני העמידה מול משבר. העולם, המדינה וכל אחד מאיתנו לא נהרסים ולא משתפרים בקצב שחוזים רואי שחורות או מבשרי גאולה. בסיכומו של חשבון, האופטימיות והפסימיות מוצדקות באותה מידה. הכל עובר והכל נמשך ומתחדש, הן הרצוי והן המזיק לנו.

תיכנון, בחירה ואשליית שליטה

אינני בטוח שיש דבר כזה, רצון חופשי. יש רצון, והאדם אחראי למשהו שבא מרצונו. מבחינה מוסרית אין לחופש הרצון רלוונטיות. זוהי שאלה מטאפיזית. ישעיהו לייבוביץ'

התנאי הראשוני להפעלת רצון הוא האפשרות לבחור בין חלופות, בלי כפייה שאין לנו יכולת להתנגד לה. הבעיה היא בהגדרה של "יכולת להתנגד". להלכה היא קיימת תמיד, בתנאי שאדם מוכן לשלם את מחיר ההתנגדות. למעשה, גורמים שאין לנו שליטה עליהם הם המכריעים במידה רבה עד כמה נצליח להתמרד נגד כפייה חיצונית או נגד אילוץ פנימי כמו פחד. האמונה ברצון "חופשי" ובשליטת היחיד על חייו מותנית היא עצמה בהקשר חברתי, שאינו עומד לבחירה אישית. המקרה העיוור הוא שקבע כי אוולד בתקופה, בתרבות ובמעמד המאפשרים לאשה לבחור כרצונה מקצוע, מגורים, סגנון חיים, בני־זוג, מספר ילדים. למי שגדל בתרבות פטליסטית (הכל בידי שמים; זאת הקארמה שלי), וספג חינוך המטפח השלמה סבילה, יש הרבה פחות חופש להאמין בחירוּת הרצון, ולא רק להפעיל אותה.

חופש הבחירה של כולנו, כפי שיפורט מייד, כבול על־ידי המוּלד, המוטמע בילדות, המותנה, המורגל, המושפע מאחרים, ועוד ועוד. אף־על־פי־כן, עדיין קיים פער עצום בין טווח הבחירות הפתוחות בפני בעלי מעמד גבוה לעומת הנמצאים בתחתית המידרג (גם אצל זאבים או קופים). אפילו בטווח המעמדי הצר יחסית של עובדי ציבור באנגליה, הבדלים במידת השליטה שיש לאדם במקום עבודתו התגלו כבעלי השפעה דרמטית על בריאות ותוחלת חיים. מאז 1967 עוקב "מחקר ווייטהוֹל" אחר אלפי עובדים, וממצאיו מרשימים. שיעור התמותה ממחלות לב בקרב העובדים הזוטרים הוא פי 3.6 בהשוואה לעובדים הבכירים ביותר, ושיעור התחלואה בסוגים שונים של אירועי לב גדול ב־50 אחוז עד 75 אחוז.

השפעתה של מועקה מתמשכת על שכיחות מחלות לב תורמת 60 אחוז לסיכוי לחלות בהן: יותר מן ההשפעה הכוללת של תזונה לא בריאה, עודף משקל, צריכת אלכוהול, או היעדר פעילות גופנית

חוסר שליטה וחופש לבחור – מה אעשה, מתי ואיך – הוא מקור למתח נפשי, שאותו מגבירה הכפיפות לדרישות ולביקורת של הנמצאים מעליך. השפעתה של המועקה המתמשכת על שכיחות מחלות הלב נאמדה במחקר ווייטהול כתורמת 60 אחוז לסיכוי לחלות בהן: יותר מן ההשפעה הכוללת של תזונה לא בריאה, עודף משקל, צריכת אלכוהול, או היעדר פעילות גופנית. מעמד מבוסס מצוין לעצבים.

הריבוד החברתי מעצב תפיסות שונות של עצמנו ושל אפשרויותינו, כפי שמצא במחקריו הסוציולוג מֶלווין קוֹן: "מהותו של מעמד חברתי גבוה היא הציפייה שהחלטותיו ופעולותיו של הפרט יהיו בעלות השפעה; מהותו של מעמד חברתי נמוך היא האמונה שהפרט נתון לחסדם של כוחות ואנשים מחוץ לשליטתו, ולעיתים קרובות גם מעבר להבנתו. הכְוונה עצמית – לפעול על סמך שיפוטיך, להתחשב בהשלכות פנימיות ולא רק חיצוניות, ולהחזיק באמות מידה מוסריות של אחריות אישית – היא אפשרית רק אם תנאי החיים אכן מעניקים חופש פעולה ניכר, בסיס להרגשה שאתה אדון לגורלך".

תחושת חוסר אונים מתמשכת היא אחד הגורמים לשכיחות הגבוהה יותר של דיכאון בשכבות החלשות. סֶרוֹטוֹנין ודוֹפָּמין שניהם מעורבים, כנראה, בהשפעות של הסטטוס על האיזון הכימי במוח ועל מצב הרוח. רמות נמוכות של סרוטונין הן תסמין הנלווה לדיכאון, ומשערים כי מוליך עצבי זה ממתן ומרסן תגובות רגשיות. יש ראיות לכך שהוא מפחית עוררוּת של האמיגדלה ושל האינסולה. מחקרים בבני־אדם ובקופים מצאו מיתאם בין מיקום בסולם החברתי לבין ייצור סרוטונין, המוגבר אצל הזכר השולט בהשוואה לנשלט. אצל קופים התגלה יחס דו־סטרי בין קידום במעמד ובין סרוטונין גבוה. אחרי ניצחון על יריבים עולה רמת הסרוטונין, ומעניין יותר – העלאת כמות הסרוטונין הנקלט במוח (באמצעות "פּרוֹזָק") מובילה את הקוף להתנהגות רגועה ויציבה המקדמת את מעמדו.

אצל קופים ובני־אדם נמצא גם מיתאם חיובי בין הצלחה חברתית לבין כמות קולטני הדופמין, מדרבן המוטיבציה. מדובר כנראה בטנגוֹ צמוד של גנטיקה וסביבה. הצלחות חברתיות של קופי רֶזוּס צעירים מפעילות מתגי בקרה הממריצים את התפתחות קולטני הדופמין במערכת הגמול של המוח. להצלחות המוקדמות עצמן תורם רבות מעמדה של האם, המדגימה לצאצאיה התנהגות בטוחה ואסרטיבית של נקבה מיוחסת.

עטיפת הספר

ניסיונות מוקדמים בילדוּת הם בעלי השפעה גורלית בכל התחומים. דוגמה נוספת היא הבחירה החופשית כביכול של בני־זוג בתרבויות שאינן מעניקות להורים סמכות לכפות שידוך. רוב האנשים נוטים להיצמד לדגמים של יחסי קירבה שהכירו בילדותם ולשחזר מרכיבים מתוכם בקשר הזוגי. "תסביך אֶדיפּוּס" (כל אדם וטעמו אמוֹ) הוא גילוי שכיח למדי, אף כי לא אוניברסלי, של השפעה כזו. באופן רחב יותר, משיכה מיידית נובעת מזיהוי אינטואיטיבי של המוכּר, ואיתו הרגשה של קירבה אינטימית "כמו בבית" (familiar). כוחות העבר, בשיתוף ה"סמים" הממכרים של ההתאהבות, הם המנווטים את הבחירות המשמעותיות בחיינו, ולא התיכנון הרציונלי.

באופן רחב, משיכה מיידית נובעת מזיהוי אינטואיטיבי של המוכּר, ואיתו הרגשה של קירבה אינטימית "כמו בבית"

התעוררות של חשק ודחף ספונטניים לעולם אינה בשליטה רצונית, ולרוב גם אין לנו מושג מה גורם להעדפה זו או אחרת. לרצון הניהולי יש לכל היותר כוח לדחות את הסיפוק או לבלום את הדחף. הקונפליקט הנצחי בין הרצייה הספונטנית לבין כוח הרצון משקף מאבק בין רשתות מוח של התנעה ובלימה. היכולת להפעיל מעצורים ולהתאפק ממשיכה להתפתח עד גיל הבגרוּת, ולחיברוּת תפקיד מכריע ברכישתה. החינוך הוא הקובע האם "אני יכול לעמוד בפני כל דבר חוץ מאשר בפני פיתויים" (כדברי דמות במחזה של אוסקר וַויילד); או שאני פוסל כל מימוש של חשק, גם לשוקולד, כחטא ושחיתות. על שורשיה הפּוּריטניים של תרבותנו מעיד, בין השאר, השימוש במושג "מוטיבציה" רק לתיאור עשייה של הכרוך בחובות, במאמץ, בהקרבה – כלומר, כל מה שלא בא לך לעשות. חשק ספונטני הוא קפריזה של פינוק מעורר בוז, פתח להתמכרות מזיקה, יצר הרע.

מעצורים ועכבות שהופנמו בילדות הופכים בעצמם לכוח הכופה את עצמו עלינו ומונע בחירה רצונית. אפשרויות כמו נהנתנות או ביטוי רגשות באופן משוחרר נחסמות לתמיד ונעלמות מן הרפרטוּאר. לימוד השליטה בסוגָרים הרגשיים הוא חלק מכל חיברוּת, אבל יש הבדלים תרבותיים במידת הסובלנות כלפי גילויים ספונטניים של רגש. ככל שהסביבה משדרת דחייה ורתיעה ("תראו אותו, בוכה כמו תינוק!" "תפסיקי להיות היסטרית!"), כך מתחזקים המעצורים הפנימיים. האם שליטה עצמית כזו היא התניה או בחירה?

באופן אובייקטיבי אין דרך להבחין בין בחירה המונחית "מבפנים" לבין בחירה בהשפעת ציפיות וניתוב של הסביבה. האמונה ב"קול פנימי" אישי ואותנטי, שצריך ללכת בעקבותיו, אינה אלא הפנמה של אידיאולוגיה תרבותית. האזנה מפוכחת לעצמך מגלה מקהלה שלמה, לאו דווקא הרמונית, אשר לכל חבר בה יש רצונות ומטרות משלו. כל הקולות הללו – גם נטיות טבעיות מוּלדות – למדו להתבטא במסגרת חברתית מסוימת ואימצו את כלליה, סגנונה וטעמה. כל אחד מהם מתעצב בתיווך של חינוך, מסורת ותעמולה, אבל סך הכל שלהם הוא "אני"; ו"אני" זה הוא גם תוצר של בחירות חופשיות יחסית מתוך מבחר של דגמי חיקוי והזדמנויות שמציעה הסביבה.

נטיות מולדות והתניות נרכשות הן רק חלק מן האילוצים הפנימיים הכופים עצמם עלינו. כל פעילות המתבצעת "על טייס אוטומטי", בלי תשומת לב מודעת (״שמתי כבר סוכר?״) מציבה לרצון החופשי גבול נוסף. פעולות שגורות מתחילות אמנם בהחלטה מודעת ליזום אותן (״עכשיו אני קמה והולכת מכאן״), אבל ביצוען המלא מתנהל בפיקוח אוטומטי, מתחת לסף ההכרה. פיקוח זה מתאם את פרטי התנועות, הסדר והעיתוי שלהן (מתי להרים את רגל ימין וכדומה). רצף פעולות תכליתי המתבצע על־פי נוהל קבוע נכנס למאגר "הזיכרון הפּרוצֶדוּרלי". פירוש הדבר שהוא מתנהל באמצעות מסלולים עצביים שהמוח חיזק אחרי כל חזרה על אותן פעולות, כך שאין צורך בשליטה מודעת בזמן ביצוען. הפניה במודע של תשומת לב ושל פיקוח בזמן ביצוע פעולה מיומנת – שבירת ביצה או קליעת כדור – רק פוגעת בהצלחה.

מפתיע שבתנאים מסוימים גם רצף פעולות חדש לחלוטין יכול להתבצע על טייס אוטומטי. בטטת כורסה חסרת קואורדינציה מסוגלת בשעת סכנה להפגין זריזות לוליינית: התודעה מתרוקנת והגוף עושה את הנדרש. חישובים מוטוריים ומרחביים מסובכים (מאין ולאן לקפוץ כדי להימלט) נערכים במהירות תת־סיפית, באופן "אינסטינקטיבי". גם במקרי החירום של אילתור תחת לחץ, לא רק שבחירה שקולה איננה נחוצה, אלא שהיא משבשת ביצוע חלק ומדויק.

עיבוד אינטואיטיבי יעיל של נתונים, לפני שלב ההחלטה המודעת, נבדק במחקר על בחירה במהלך משחק קלפים. למשתתפים הוצגו ארבע חפיסות לבחירה, בלי מידע מראש איזו מהן משתלמת יותר ואיזו גוררת הפסדים בלתי צפויים. לאורך הניסוי נמדדו סימני לחץ נפשי כמו הזעה בכפות הידיים. התברר כי כבר אחרי 10 קלפים, הגוף הגיב במתח על בחירת קלף מן החפיסה הכרוכה בסיכון גבוה. תחושת בטן של "רגליים קרות" עיכבה בחירות מן החפיסה ההפכפכה אחרי כ־50 קלפים. הזיהוי המודע של הסיכון, לעומת זאת, הגיע רק אחרי כ־80 קלפים. הבחירה הרצונית על בסיס כוונה מודעת הייתה, למעשה, חותמת גומי להחלטות שהתקבלו כבר מאחורי הקלעים.

מסקנה דומה עלתה ממחקרי מוח שעסקו ישירות בנושא הרצון החופשי. מחקרים אלה עוקבים אחר גיבוש של החלטות שרירותיות לגבי בחירה בתנועה סתמית – איזו אצבע להרים ומתי, לדוגמה. ב־1983 פירסם בנג'מין ליבֶּט תוצאות בדיקה של פעילות מוחית חשמלית שהראו התעוררות של "פוטנציאל מוּכנוּת" לקראת ביצוע תנועה. ההפתעה הייתה שההתעוררות חלה כ־350 אלפיות השנייה לפני שהנבדקים דיווחו על הרגשה סובייקטיבית של רצון להניע את האצבע. אותה תוצאה עקרונית התקבלה ב־2011 משיגור של זרם חשמלי ישיר לתאי עצב באזור הקְדם־מוטורי. "פוטנציאל המוכנוּת" התחיל כשנייה לפני שהמטופלים דיווחו על כוונה מודעת לבצע תנועה.

בניסוי של ליבט ההכנה הרצונית לפני הפעולה נעשית קודם כל בקווים כלליים: אני אמור להניע אצבע תוך זמן קצר באופן "ספונטני" (בהתאם להוראות הנסיין שלא להיצמד לדפוס מסוים). על־פי סריקת מוח ששיחזרה את הניסוי ב־2008, ההחלטה העקרונית הזאת מתרחשת עד עשר שניות לפני ביצוע התנועה. שניות אחריה מופיע "פוטנציאל המוכנות", המציין את שלב התיאום של פרטי התנועה העומדים להישלח כהוראות לשרירים. מסתמן אפוא שבחירה רצונית מתגבשת במהלך שלבים המתחלפים בין קֶשב רצוני מודע (לאופציות, לשיקולי העדפה, למטרה), לבין עיבוד והכנה תת־סיפיים. התבוננות פנימה, הנדרשת מן הנבדקים בזמן הדיווח על כוונה רצונית, אינה מסוגלת לעקוב אחרי שלבים הנמשכים חלקיקי שנייה. הביטחון בכך שיש לנו גישה ישירה לתהליכים פנימיים – כמו גיבוש החלטה – הוא אשליה. עצם הפניית תשומת הלב משנה את מה שהיא אמורה למדוד. עליך לעצור את "זרם התודעה" ולבודד מתוכו כוונה ספונטנית אך מודעת לעצמה בו בזמן.

ברמה הבסיסית ביותר אנחנו חווים את עצמנו כיוזמי פעולה רצונית (free agents), כאשר קיימת התאמה בין ההוראות המוטוריות לשרירים ובין המשוב שמתקבל מן הגוף והחושים בזמן ביצוע התנועות. כל עוד ההתאמה מתקיימת, תחושת השליטה בפעולות נשארת בשולי התודעה. רק כאשר התוצאות חורגות מן הצפוי מופנית תשומת לב מלאה להתנגשות בין הכוונה ומה שקרה בפועל. האזור האחראי לבדיקת ההתאמה הוא הקודקודי התחתון, הכולל את ברודמן 39 וברודמן 40.
רוב הזמן הבדיקה מתבצעת, כאמור, ללא פיקוח רצוני וללא דיווח להכרה. היינו מתקשים מאוד לתפקד אם היה נדרש מאיתנו ריכוז מלא בכל תנועה ותנועה כדי ללכת או להזיז יד. שיטוט מחשבות רגעי היה קוטע את המשך הפעולה, ותיקון טעות היה תובע שיקלול נתונים מחושב (עד איזה גובה, באיזו זווית או באיזה קצב להזיז את הגפיים בכל שנייה). אנחנו חייבים לאבולוציה תודה על המשרתים הבלתי נראים, שעושים בזריזות את העבודה המשמימה בלי להטריד את ההכרה, ומאפשרים לה להתפנות לעיסוקים מעניינים יותר.

בסופו של דבר, כמו כל יצור חי אני קובעת בעצמי את פעולותי, ו"אני" זה כולל חלקים לא מודעים שאינם בשליטת הרצון. הכרעה מחושבת ממילא אינה מסוגלת להתמודד עם כמויות המידע הנחוץ להחלטות מיידיות במשימה רבת משתנים בלתי צפויים – כמו חציית כביש סואן או השתלבות במפגש חברתי. אם האני המודע לעצמו הוא אכן מריונטה המופעלת על־ידי מנגנונים אוטומטיים, אפשר לפחות להתנחם בכך שהם מנהלי ההצגה מאחורי הקלעים כי הם מהירים, יעילים, ולרוב גם מועילים יותר.

המאמר מבוסס על פרק מספרה החדש של ד״ר יעל רנן ״הדמיון והמוח״ שרואה אור בימים אלה בהוצאת עולם חדש ד"ר רנן היא המחברת של אלות וגיבורים (עם עובד, 2001) והתפוח המורעל (הקיבוץ המאוחד, 2007). בין תרגומיה: יוליסס מאת ג׳יימס ג׳ויס וחדר משלך מאת וירג׳יניה וולף