בעד שילומים מארה״ב

מאתיים וחמישים שנות עבדות. שישים שנות "נפרדים אבל שווים". שלושים וחמש שנים של מדיניות דיור גזענית. עד שארצות הברית לא תפצה את אזרחיה השחורים, שעל עמלם והדרתם נבנתה המדינה, עברה ימשיך לרדוף אותה
X זמן קריאה משוער: כשעה

"וזאת רק אחת האבדות שלי"

קלייד רוס נולד ב-1923, השביעי מבין 13 אחים, ליד קלארקסדייל, מיסיסיפי, מולדת הבלוז. להוריו של רוס הייתה קרקע בגודל כ-160 דונם, מלאה בפרות, חזירים ופרדים. אמו נהגה לערוך קניות בקלארקסדייל, והייתה נוסעת לשם בכרכרה וסוס שבהם התגאתה כמו בקדילק. למשפחה היה סוס נוסף, אדום-פרווה, ואותו קיבל קלייד. משפחת רוס חיה בנוחות וחסר לה רק דבר אחד, הדבר שכל המשפחות השחורות בדרום העמוק השתוקקו לו – הגנת החוק.

בשנות ה-20 התנהלה מיסיסיפי של ג'ים קרואו, בכל המובנים, כשלטון גנבים. זכות ההצבעה נשדדה מרוב האנשים במדינה – שוד שהתבצע מחד גיסא בתחמנות (מס הגולגולת, ה-poll tax) ומאידך גיסא בכוח הזרוע (האספסוף האלים). בין 1882 ל-1968 נעשו במיסיסיפי יותר לינצ'ים בשחורים מאשר בכל מדינה אחרת. "אנחנו יודעים איך לוודא שכושי לא יצביע," התלהם תיאודור בילבו, סנטור ממיסיסיפי וחבר גאה בקו קלוקס קלאן. "עושים את זה בלילה שלפני הבחירות."

המשטר של המדינה לא הסתפק בגניבת זכות ההצבעה, וגנב גם מהארנק. חקלאים שחורים רבים במיסיסיפי היו שקועים בחוב תמידי ל"מלכי כותנה", שהיו בעלי הבית, המעסיקים והקונים המרכזיים שלהם גם יחד. הם קיבלו כלים ומצרכים כמקדמה כנגד התשואה על היבול, שנקבעה על-ידי המעסיק. כשהוחלט שלחקלאי יש חוב – כפי שקרה לעתים קרובות – המאזן השלילי נגרר לעונה הבאה. מי שמחה נגד ההסדר הזה הסתכן בפציעה חמורה או מוות. ומי שסירב לעבוד נעצר לפי דיני השוטטות, ונענש בעבודות כפייה על-ידי המדינה. לאורך המאה ה-20 המשיכו שחורים לדבר על מנוסתם ממיסיסיפי בדיוק כפי שדיברו עליה אבותיהם. בספרה משנת 2010, The Warmth of Other Suns, מספרת איזבל וילקרסון את סיפורו של אדי ארווין, קוטף תרד שנמלט ממיסיסיפי ב-1963 לאחר שהכריחו אותו לעבוד באיומי אקדח. "לא יכולנו לדבר על זה או לספר על זה לאף אחד," אמר ארווין. "היינו צריכים לברוח." 

ב-2001 פרסמה סוכנות אי-פי תחקיר בן שלושה חלקים בנושא גניבת אדמות של שחורים החל מהתקופה שלפני מלחמת האזרחים. הסדרה הציגה 406 קורבנות וקרוב ל-100,000 דונם של אדמה בשווי מוערך של עשרות מיליוני דולר

כשקלייד רוס עדיין היה ילד, רשויות מיסיסיפי טענו שאביו חייב 3,000 דולר במסים. רוס האב לא ידע קרוא וכתוב. לא היה לו עורך דין. הוא לא הכיר אף אחד בבית המשפט המקומי. הוא ידע שהמשטרה לא תהיה חסרת פניות. בפועל לא הייתה למשפחת רוס שום אפשרות להתנגד לטענה, והחוק לא סיפק לה שום הגנה. הרשויות עיקלו את הקרקע. עיקלו את הכרכרה. עיקלו את הפרות, החזירים והפרדים. וכך, תחת עיקרון "נפרד אבל שווה", הפכו בני משפחת רוס לאריסים.
לא מדובר במקרה חריג. ב-2001 פרסמה סוכנות אי-פי תחקיר בן שלושה חלקים בנושא גניבת אדמות של שחורים החל מהתקופה שלפני מלחמת האזרחים. הסדרה הציגה 406 קורבנות וקרוב ל-100,000 דונם של אדמה בשווי מוערך של עשרות מיליוני דולר. האדמות נלקחו באמצעים שונים, מרמאות ועד הפחדה. "חלק מהאדמות שנלקחו ממשפחות שחורות הפכו לקאנטרי קלאב בווירג'יניה," דיווחה הסוכנות, וגם ל"שדות נפט במיסיסיפי" ול"מתקן אימונים לבייסבול בפלורידה."

קלייד רוס היה ילד חכם. המורה שלו חשבה שהוא צריך לעבור לבית ספר מאתגר יותר. במיסיסיפי לא הייתה תמיכה רבה בהשכלתם של ילדים שחורים. אבל ג'וליוס רוזנוולד, אחד מבעלי רשת "סירס-רובק", השיק מפעל שאפתני לבניית בתי ספר לילדים שחורים ברחבי הדרום. המורה של רוס חשבה שהוא צריך ללמוד באחד מבתי הספר האלה, אך בית הספר היה רחוק מדי, ולרוס לא היה זמן לחזור מהלימודים ולהספיק לעבוד בשדה. לילדים הלבנים הייתה הסעה לבית הספר. וכך איבד קלייד רוס את הסיכוי לרכוש השכלה טובה יותר.
ואז, כשרוס היה בן 10, קבוצה של גברים לבנים דרשה לקבל את רכושו היחיד – הסוס אדום הפרווה. "אתם לא יכולים לשמור את הסוס הזה, אנחנו רוצים אותו," אמר אחד הלבנים. הם נתנו לאביו של רוס 17 דולר.
"עשיתי הכול בשביל הסוס ההוא," סיפר לי רוס. "הכול. והם לקחו אותו. שלחו אותו למרוצים. אף פעם לא גיליתי מה קרה לו – אני רק יודע שהם לא החזירו אותו. וזאת רק אחת האבדות שלי."

האבדות הלכו והצטברו. כאריסים ראתה משפחת רוס כיצד בעל האדמות משתמש בשכרם כקופה קטנה. בעלי האדמות היו אמורים להתחלק ברווחים משדות הכותנה עם האריסים. אבל לעתים, במהלך הספירות, נעלמו חבילות כותנה, או שהחלוקה שונתה בהחלטה של רגע. אם הכותנה נמכרה ב-50 סנט לפאונד, משפחת רוס יכלה לקבל 15 סנט, או רק 5. פעם אחת הבטיחה אמו של רוס לקנות לו חליפה ב-7 דולר לחוג הקיץ בכנסייה שלהם. היא הזמינה את החליפה בדואר. אבל באותה שנה קיבלה משפחת רוס רק חמישה סנט לכל פאונד כותנה. הדוור הגיע עם החליפה. המשפחה לא יכלה לשלם. החליפה נשלחה בחזרה. קלייד רוס לא השתתף בחוג.
באותן שנות ילדות התחיל רוס להבין את מקומו כאמריקאי – הוא לא חי תחת חסותו של החוק, אלא תחת צלו המאיים של משטר שהפך את השוד המזוין לעיקרון שלטוני. הוא רצה להילחם. "תישאר בשקט," אמר לו אביו. "כי הם יבואו ויהרגו את כולנו."

אמט טיל, שנרצח בלינץ׳ במיסיסיפי לאחר שלכאורה פלרטט עם אישה לבנה.

אמט טיל, שנרצח בלינץ׳ במיסיסיפי לאחר שלכאורה פלרטט עם אישה לבנה.

קלייד רוס גדל. הוא גויס לצבא. קציני הגיוס הציעו לפטור אותו מחובת השירות אם יישאר בבית ויעבוד. הוא העדיף להסתכן במלחמה. הוא הוצב בקליפורניה, ושם גילה שהוא יכול להיכנס לחנויות בלי שיטרידו אותו. הוא יכול לצעוד ברחובות בלי שיציקו לו. הוא יכול להיכנס למסעדה ולקבל שירות. משם נשלח רוס לגואם. הוא לחם במלחמת העולם השנייה כדי להציל את העולם מרודנות. אבל כשחזר לקלארקסדייל, הוא גילה שהרודנות הגיעה איתו הביתה. זה היה ב-1947, שמונה שנים לפני שמיסיסיפי ביצעה לינץ' באמט טיל והשליכה את גופתו המרוסקת לנהר טלהאצ'י. הגל השני של "ההגירה הגדולה," נהירה אדירת-ממדים של שישה מיליון אפרו-אמריקנים אשר נמשכה לאורך רוב המאה ה-20, היה בעיצומו. הצליינים השחורים לא היגרו צפונה בחיפוש אחר שכר גבוה יותר או עבודה טובה יותר. הם לא השתוקקו לאורות בוהקים והרפתקאות מלהיבות. הם נמלטו מהמצביאים הרכושניים של הדרום. הם חיפשו את הגנת החוק.

ובין המהגרים היה גם קלייד רוס. הוא בא לשיקגו ב-1947 והתחיל לעבוד כטועם בחברת Campbell’s Soup. הוא הרוויח שכר קבוע. הוא התחתן. הוא הביא לעולם ילדים. תלוש המשכורת שקיבל היה אך ורק שלו. לא היו שם חברי קו קלוקס קלאן שיגזלו ממנו את זכות ההצבעה. כשהוא צעד ברחוב, הוא לא היה צריך לזוז הצדה כשאדם לבן הלך מולו. הוא לא היה צריך להסיר את הכובע או להסיט את מבטו. מסעו מאריסות לאזרחות מלאה כמעט והושלם. רק פריט אחד היה חסר – בית, כרטיס הכניסה הסופי למסדר הקדוש של מעמד הביניים האמריקני בשנות שלטונו של אייזנהאואר.

ב-1961 קנו רוס ואשתו בית בנורת' לונדייל, קהילה תוססת במערב שיקגו. נורת' לונדייל הייתה זה מכבר שכונה יהודית בעיקרה, אבל חופן משפחות אפרו-אמריקאיות ממעמד הביניים השתקעו שם החל משנות ה-40. הקהילה נבנתה סביב המטה הגדול של חברת "סירס-רובק". המכון היהודי של נורת' לונדייל עודד באופן פעיל את השחורים לעבור לשכונה, מתוך רצון להפוך אותה ל"קהילת פיילוט בין-גזעית." נורת' לונדייל הייתה חזית מבטיחה במאבק הלאומי על אינטגרציה. אך גם שם ארבו בסתר שודדי דרכים מרושעים לא פחות מהגנבים של קלארקסדייל.

סוחרי החוזים של נורת' לונדייל מכרו בתים במחירים מנופחים ואז פינו משפחות שלא יכלו לשלם – הם לקחו את המקדמות והתשלומים החודשיים שלהן כרווח לעצמם. ואז הם הכניסו משפחה שחורה נוספת, וחוזר חלילה

שלושה חודשים לאחר שקלייד רוס עבר לביתו החדש, התפוצץ הדוד. ברוב המקרים התיקון הוא באחריותו של בעל הבית, אך למעשה הבית לא היה בבעלותו של רוס. הוא העביר את התשלומים למוכר, לא לבנק. ורוס לא חתם על משכנתא רגילה. הוא קנה "לפי חוזה": הסכם אכזרי המשלב את כל תחומי האחריות המתלווים לבעלות על בית עם כל החסרונות שבשכירות – ללא היתרונות של אף אחד מהם. רוס קנה את הבית תמורת 27,500 דולר. המוכר, שלא היה בעל הבית הקודם אלא מתווך מסוג חדש, קנה אותו תמורת 12,000 דולר חצי שנה לפני שמכר לרוס. לפי חוזה המכירה שמר המוכר את שטר המכר עד שהחוזה שולם במלואו – ובניגוד למשכנתא רגילה, רוס לא קיבל בינתיים שום זכות על הבית. מספיק שהוא יפספס תשלום אחד בלבד, והוא יפסיד מיד את המקדמה ששילם, בסך 1,000 דולר, את כל התשלומים החודשיים שלו, ואת הנכס עצמו.

נורת׳ לונדייל מסומנת באדום במפה של שיקאגו

נורת׳ לונדייל מסומנת באדום במפה של שיקאגו

סוחרי החוזים של נורת' לונדייל מכרו בתים במחירים מנופחים ואז פינו משפחות שלא יכלו לשלם – הם לקחו את המקדמות והתשלומים החודשיים שלהן כרווח לעצמם. ואז הם הכניסו משפחה שחורה נוספת, וחוזר חלילה. "הוא מעמיס עליהם תשלומים בלתי אפשריים," סיפרה מזכירה ל"שיקגו דיילי ניוז" על הבוס שלה, הספקולנט לו פושניס, ב-1963. "ואז הוא לוקח מהם את הנכס. הוא מכר חלק מהבניינים שלוש או ארבע פעמים." רוס ניסה לקבל משכנתא אמיתית בשכונה אחרת, אבל הפקיד אמר לו שהם לא יכולים לממן אותה. משנות ה-30 ועד שנות ה-60 הודרו רוב השחורים ברחבי ארצות הברית משוק המשכנתאות באמצעים חוקיים ואחרים. הלבנים של שיקגו השתמשו בכל שיטה, מ"תנאים מגבילים" ועד הפצצות, כדי לסגור את שכונותיהם בפני שחורים.

והממשל הפדרלי תמך במאמציהם. ב-1934 הקים הקונגרס את מִנהל הדיור הפדרלי (ה-FHA), שביטח משכנתאות פרטיות וחולל ירידה בשיעורי הריבית ודעיכה בגודל המקדמות הנדרשות לרכישת בית. אבל קלייד רוס לא היה יכול לקבל משכנתא מבוטחת. ה-FHA השתמש במערכת מפות שדירגה שכונות לפי יציבותן המשוערת. על המפות, האזורים הירוקים, שזכו לדירוג A, היו שכונות "מבוקשות" שלא היה בהם ולו "זר או כושי אחד," כפי שאמר אחד השמאים. השכונות האלה נחשבו מועמדות מעולות לביטוח. השכונות שבהן חיו שחורים דורגו D, ולרוב לא היו זכאיות למימון של ה-FHA. הן נצבעו באדום. ולא היה משנה מה אחוז השחורים שם או מעמדם החברתי. שחורים נתפסו כמגיפה. הגישה הזאת התפשטה מעבר להלוואות של ה-FHA והתקבעה בכל תעשיית המשכנתאות, שכבר הייתה ממילא גזענית ביותר. כך נמנעו משחורים רוב האמצעים הכשרים להשגת משכנתא.
"ממשלה המציעה שלל כזה לקבלנים ובנקים יכולה לכפות עליהם מדיניות של אי-אפליה," כתב ב-1955 צ'רלס אברמס (Abrams), מומחה למחקרים אורבניים שעזר להקים את רשות הדיור של העיר ניו יורק. "אך במקום זאת אימץ ה-FHA מדיניות גזענית שכאילו נשלפה מחוקי נירנברג."

ההשפעות ההרסניות מתוארות בצורה משכנעת על-ידי מלווין ל' אוליבר ותומס מ' שפירו בספרם משנת 1995 Black Wealth/White Wealth:

ההזדמנות ההמונית הגדולה ביותר להתעשרות בתולדות ארצות הברית נחסמה בפני האפרו-אמריקנים, ואלה מהם שחשקו בבית ויכלו להרשות זאת לעצמם הוגבלו לקהילות מסוימות במרכז העיר, שבהן נפלו קורבן ל"נבואות-המגשימות-את-עצמן" של שמאֵי ה-FHA: מכיוון שהם לא קיבלו גישה להשקעות חדשות, בתיהם וקהילותיהם הידרדרו ואיבדו את ערכם בהשוואה לבתים ולקהילות שקיבלו את חותמת האיכות של ה-FHA.

בשיקגו ובשאר המדינה יכלו לבנים שניסו להגשים את החלום האמריקאי להסתמך על מערכת אשראי לגיטימית במימון הממשלה. אך שחורים נפלו לידיהם של מלווים חסרי מצפון שגנבו מהם כסף כאילו מדובר בתחביב. "כמו אנשים שנהנים לירות באריות באפריקה. אותו ריגוש," אמר עורך דין לענייני דיור להיסטוריונית בריל סאטר, בספרה משנת 2009 Family Properties. "הריגוש שבציד ובהרג."
ההרג היה רווחי. בזמן מותו היו בבעלותו של לו פושאניס יותר מ-600 נכסים, רבים מהם בנורת' לונדייל, ועזבונו הוערך ב-3 מיליון דולר. הוא הרוויח את הונו מניצול תקוותיהם ותסכולם של מהגרים שחורים כמו קלייד רוס. בתקופה זו, לפי אחת ההערכות, 85 אחוז מכל השחורים שקנו בתים בשיקגו, קנו לפי חוזה. "אם איש נדל"ן מבוסס משיקגו לא מרוויח לפחות 100,000 דולר לשנה," אמר סוחר חוזים ל-Saturday Evening Post ב-1962, "הוא כנראה בטלן."
סוחרי החוזים התעשרו. נורת' לונדייל הפכה לגטו.

קלייד רוס עדיין גר שם. ביתו עדיין בבעלותו. הוא בן 91, ואותות ההישרדות מקיפים אותו מכל עבר – פרסים על שירותו לקהילה, תמונות של ילדיו בגלימה וכובע. אבל כששאלתי אותו על ביתו בנורת' לונדייל, שמעתי רק תוהו ובוהו.
"התביישנו. לא רצינו שאף אחד יידע שאנחנו עד כדי כך טיפשים," אמר לי רוס. הוא ישב ליד שולחן האוכל במשקפיו עבי-המסגרת ודיבר במבטא הכבד של קלארקסדייל. "יצאתי מבלגן אחד במיסיסיפי וקיבלתי בלגן אחר כאן. אז כמה אני טיפש? לא רציתי שאף אחד יידע כמה אני טיפש. "כשהסתבכתי בזה, אמרתי, 'איך זה קרה? בדיוק יצאתי מהבלגן הזה. בדיוק עזבתי מדינה בלי חוק. בלי כבוד. ואז אני בא לפה ועובדים עליי בעיניים.' בטח הייתי רוצה לפגוע בכמה אנשים, אתה יודע, אם הייתי אלים כמו חלקנו. חשבתי, "הסתבכתי בדבר הזה. אני אפילו לא יכול לדאוג לילדים שלי.' לא היה לי מספיק בשביל הילדים. כשנלחמים בלבנים אפשר ליפול בלי בעיה בין הכיסאות. אין חוק."

ובכל זאת, קלייד רוס נלחם. ב-1968 הוא הצטרף לליגת רוכשי החוזים החדשה –בעלי בתים שחורים מדרום ומערב שיקגו שנפלו קורבן לאותה מערכת אכזרית. היה שם האוול קולינס, שלפי החוזה שלו נדרש לשלם 25,500 דולר על בית שהספקולנט קנה ב-14,500 דולר. הייתה שם רות וולס, שהצליחה לשלם חצי מהחוזה שלה וציפתה למשכנתא, אך לפתע התגשמו מולה דמי ביטוח – דרישה שהמוכר הוסיף ללא ידיעתה של וולס. סוחרי החוזים השתמשו בכל כלי באמתחתם כדי לגנוב מלקוחותיהם. הם שכנעו את התושבים הלבנים למכור בזול בעזרת הפחדות. הם הצהירו שהנכסים עומדים בתקנות הבנייה גם כשזה לא היה נכון. הם הציגו את עצמם כסוכני נדל"ן כשלמעשה הם היו הבעלים. הם שלחו את לקוחותיהם לעורכי דין המעורבים במזימה.

https://www.youtube.com/watch?v=DOK3cVZ9_MY

ליגת רוכשי החוזים השיבה מלחמה. חבריה – שמספרם עבר בסופו של דבר את ה-500 – יצאו לפרברים האופנתיים שבהם גרו הספקולנטים והביכו אותם; הם התדפקו על דלתות השכנים והסבירו להם איך עובד סחר החוזים. הם סירבו לשלם את תשלומיהם, ובמקום זאת העבירו אותם להשלשה בנאמנות. ואז הם הגישו תביעה נגד סוחרי החוזים והאשימו אותם בקניית נכסים ומכירתם מחדש במטרה "לגרוף רווחים גדולים ובלתי צודקים על חשבון בני הגזע השחור."
בגין "קיפוח הזכויות המגיעות להם לפני התיקונים ה-13 וה-14," דרשה הליגה פיצויים – החזרת כל הכסף ששולם במסגרת החוזים וכל הכספים ששולמו על שיפורים מבניים בנכסים, בריבית של שישה אחוזים מינוס מחיר שכירות "הוגן, בלתי מפלה" על תקופת המגורים. יתרה מזו ביקשה הליגה מבית המשפט לפסוק שהנתבעים "פעלו ברצון ובזדון, ושאותו זדון הוא המניע העיקרי לפעולתם."
רוס וליגת רוכשי החוזים לא הסתפקו עוד בדרישה לשוויון. הם לא נמלטו עוד בתקווה לקבל יחס טוב יותר במקום אחר. הם תבעו את החברה על פשעיה נגד הקהילה. הם דרשו הכרה פומבית בפשע. הם דרשו הכרה רשמית בפושעים כאנשים מסוכנים לחברה. והם דרשו שיפוי על הנזק הגדול שגרמו להם אותם פושעים. ב-1968 לא דרשו קלייד רוס וליגת רוכשי החוזים אך ורק את הגנת החוק. הם דרשו שילומים. 1

"פער במהות, לא במידה"

לפי הסטטיסטיקות העדכניות ביותר, נורת' לונדייל נמצאת כעת בתחתית כל המדדים הסוציו-אקונומיים. ב-1930 מנתה אוכלוסייתה 112,000 תושבים. כיום היא מונה 36,000. הדיבורים הנעימים על "קהילה בין-גזעית" נעלמו. 92 אחוז מתושבי השכונה שחורים. שיעור הרצח הוא 45 ל-100,000 – פי שלושה מאשר בעיר כולה. שיעור תמותת התינוקות הוא 14 ל-1,000 – יותר מפי שניים מהממוצע הלאומי. 43 אחוז מהתושבים בנורת' לונדייל חיים מתחת לקו העוני – פי שניים מהשיעור הכללי בשיקגו. 45 אחוז מכל בתי האב מתקיימים בעזרת תלושי מזון – כמעט פי שלושה מהשיעור הכללי בעיר. סירס-רובק עזבה את השכונה ב-1987, ולקחה עמה 1,800 משרות. ואם לילדים בנורת' לונדייל יש תקוות שווא, אל דאגה: מרכז המעצר הזמני לקטינים של מחוז קוק שוכן ממש בסמוך לשכונה.

נורת' לונדייל היא דיוקן קיצוני של המגמות הרודפות את השחורים של שיקגו. צרותיהם גדולות כל כך עד שאפשר לומר שהשחורים והלבנים לא גרים באותה עיר. ממוצע ההכנסה בשכונות הלבנות של שיקגו גבוה כמעט פי שלושה מזה שבשכונות השחורות. כשרוברט ג' סמפסון, סוציולוג מהרווארד, בחן את שיעורי המאסר בשיקגו בספרו מ-2012, Great American City, הוא גילה ששיעור המאסר באחת השכונה השחורות הקשות ביותר (ווסט גרפילד פארק), גבוה יותר מפי 40 מאשר שיעור המאסר בשכונה הלבנה הקשה ביותר (קלירינג). "זהו פער מדהים, גם יחסית להשוואה ברמת הקהילה," כותב סמפסון. "פער במהות, לא במידה."
במילים אחרות, השכונות השחורות העניות של שיקגו – המתאפיינות בשיעור אבטלה גבוה וריבוי משפחות חד-הוריות – אינן עניות ותו לא; הן "שונות מבחינה אקולוגית." זה "לא שקול למעמד כלכלי נמוך," כותב סמפסון. "ושיקגו אינה העיר היחידה שהדפוס הזה מתגלה בה."

משפחות שחורות מכל רמות ההכנסה הן הרבה פחות עשירות מאשר משפחות לבנות. מכון המחקר PEW מעריך שבתי אב לבנים שווים בערך פי 20 מאשר בתי אב שחורים

חייהם של שחורים אמריקאים טובים יותר משהיו לפני 50 שנה. אין עוד השפלות דוגמת שלטים האומרים "לבנים בלבד." שיעורי העוני של השחורים ירדו. שיעור ההיריון בקרב מתבגרות שחורות נמוך מתמיד – והפער בין שיעור זה לבין שיעור ההיריון של מתבגרות לבנות הצטמק משמעותית. אבל ההתקדמות הזאת נשענת על יסודות רעועים, ובכל מקום אפשר לזהות קווי שבר. פער ההכנסה בין בתי אב שחורים ולבנים זהה פחות או יותר למה שהיה ב-1970. פטריק שרקי (Sharkey), סוציולוג מאוניברסיטת ניו יורק, חקר ילדים שנולדו בין 1955 ל-1970 וגילה שארבעה אחוזים מהלבנים ו-62 אחוז מהשחורים ברחבי אמריקה גדלו בשכונות עניות. בדור שלאחר מכן נערך מחקר זהה שהראה כי בפועל שום דבר לא השתנה. ובעוד שרוב הלבנים שנולדו בשכונות עשירות נשארו בשכונות האלה, רוב השחורים שנולדו בהם הידרדרו.

הממצאים האלה אינם מפתיעים. משפחות שחורות מכל רמות ההכנסה הן הרבה פחות עשירות מאשר משפחות לבנות. מכון המחקר PEW מעריך שבתי אב לבנים שווים בערך פי 20 מאשר בתי אב שחורים, וכי יותר משליש מהשחורים חיים באפס-עושר, או עושר שלילי, לעומת 15 אחוז מהלבנים בלבד. אפשר לומר כי למשפחות השחורות באמריקה אין רשת ביטחון; משברים כספיים – מצב חירום רפואי, גירושים, פיטורים – מסתיימים בנפילה כואבת במיוחד.

ובדיוק כפי שמשפחות שחורות מכל רמות ההכנסה מוגבלות על-ידי העדר העושר, הן מוגבלות גם על-ידי אפשרויות הבחירה המצומצמות שלהן בשכונות מגורים. שחורים עם הכנסה של מעמד בינוני-גבוה לא חיים בדרך כלל בשכונות מעמד בינוני-גבוה. המחקר של שרקי מראה שמשפחות שחורות המכניסות 100,000 דולר בשנה גרות בדרך כלל בשכונות שהמשפחות הלבנות בהן מרוויחות 30,000 דולר בשנה. "שחורים ולבנים גרים בשכונות שונות כל כך," כותב שרקי, "עד שאין בסיס להשוואה בין המצב הכלכלי שאליו מגיעים ילדים שחורים ולבנים."
ההשלכות מצמררות. רוב השחורים העניים לא מצליחים להיחלץ מהגטו – ואלה שכן נאלצים לעתים קרובות לראות את ילדיהם ונכדיהם מידרדרים בחזרה.
גם הראיות-כביכול על התקדמות לא מחזיקות מים כשבודקים אותן לעומק. ב-2012 ציין מכון מנהטן בשמחה שמידת ההפרדה הגזעית ירדה מאז שנות ה-60. ובכל זאת אפרו-אמריקנים עודם – בהפרש גדול – הקבוצה האתנית הסובלת יותר מכל מתופעה זו.

ההפרדה הגזעית, בידודם של הפצועים והנשדדים, מוביל לריכוז הקיפוח. באמריקה ללא הפרדה גזעית, העוני, על כל השלכותיו, יתפשט ברחבי המדינה ללא הטיה כלפי צבע עור מסוים. אבל בפועל, ריכוז העוני מקושר לריכוז המלנין, והמצב הנובע מכך הוא הרסני. אחת הטענות שעולות בקהילה האפרו-אמריקאית אומרת שהנתונים המדכאים האלה נובעים, בין היתר, מפתולוגיה תרבותית שאפשר לשנות בעזרת נחישות אישית והתנהגות טובה (ב-2011, בתגובה לנושא האלימות בקרב שחורים צעירים, האשים ראש העיר מייקל נאטר את המשפחות: "יותר מדי צעירים מביאים לעולם יותר מדי תינוקות שהם לא רוצים, ואז אנחנו צריכים להתמודד עם הילדים שלכם." נאטר פנה לאותם תינוקות נטולי-אב-לכאורה: "תרימו את המכנסיים ותקנו חגורה, כי אף אחד לא רוצה לראות את התחתונים או את החריץ שלכם"). צורת החשיבה הזאת קיימת עוד מראשית הפוליטיקה השחורה. והיא שגויה. הגזענות הנחרצת הזאת, שרודפת את השחורים ללא הרף, לא תובס אם קורבנותיה יעטו מראה מכובד יותר. מהות הגזענות האמריקנית היא חוסר כבוד. והנתונים העגומים חושפים את הירושה העגומה.

הבית הלבן ברק אובמה

נשיא ארה״ב ברק אובמה מראה לסטודנטים מתיכון בשיקגו את הצהרת העצמאות עליה חתם אברהם לינקולן, בעת סיור כיתה בבית הלבן. צילום: הבית הלבן

ליגת רוכשי החוזים של קלייד רוס ובני בריתו תקפה ישירות את הירושה הזו. התביעה נבעה מההיסטוריה הארוכה של ההפרדה הגזעית בשיקגו, אשר הולידה שני שווקי נדל"ן – האחד לגיטימי וממומן על-ידי הממשלה, והשני נטול פיקוח ושורץ טורפים. התביעה נגררה עד 1976, אז הפסידה הליגה במשפט מול חבר מושבעים. התברר שקשה לזכות בהגנת החוק, ובלתי אפשרי לזכות בפיצויים. ואם היה ספק לגבי נטיות המושבעים, יושב הראש הבהיר את המצב כשאמר שהוא מקווה שפסק הדין ישים סוף "לבלגן שארל וורן יצר עם בראון נגד מועצת החינוך וכל השטויות האלה."

ונראה שבית המשפט העליון מסכים איתו. בשני העשורים האחרונים בוטלו כמה חוקים פרוגרסיביים משנות ה-60. לפתע הליברלים מצאו את עצמם תחת מתקפה. ב-2008, כשברק אובמה רץ לנשיאות, הוא נשאל אם בנותיו – מאליה וסשה – צריכות ליהנות מהעדפה מתקנת. הוא ענה שלא. חילופי הדברים האלה התבססו על ההשוואה השגויה בין המשפחה הלבנה הממוצעת למשפחה הנשיאותית יוצאת הדופן. ברק ומישל אובמה ניצחו בתחרות על הניעות החברתית, אבל כדי לנצח היה עליהם להיות טובים פי שניים – ולסבול פי שניים. מאליה וסשה אובמה נהנות מזכויות יתר שילד לבן ממוצע לא יכול לחלום עליהם. אבל ההשוואה אינה מדויקת. השאלה המהותית היא איך להשוות ביניהן לבין ג'נה וברברה בוש, שנולדו לדורות רבים של זכויות יתר. יהיו הישגיהן של מאליה וסשה אשר יהיו, הם יעידו רק על כוח ההתמדה הייחודי של משפחתן, ולא על שוויון נרחב.

"אנו יורשים את עיזבוננו השופע"

ב-1783 עתרה בלינדה רויאל, שפחה משוחררת, למדינת מסוצ'סטס ודרשה פיצויים. בלינדה נולדה בגאנה של ימינו. היא נחטפה כילדה ונמכרה לעבדות. היא שרדה מ"מעבר הביניים" ומ-50 שנות עבדות תחת אייזק רויאל ובנו. אבל רויאל הצעיר, לויאליסט בריטי, נמלט מהמדינה במהלך המהפכה. בלינדה, שהפכה לאישה משוחררת לאחר חמישים שנות עמל, הפצירה ברשות המחוקקת החדשה של מסצ'וסטס:

הזמן חרש קמטים בפני עותרת זו, וקומתה כפופה תחת עול השנים, אך חוקי המדינה מונעים ממנה ולו שבריר מהעושר העצום ההוא, שנצבר חלקו בזכות עמלהּ וגדל כולו בזכות שעבודהּ.

על כן היא מטיל את עצמה לרגליכם, אם כבודכם, בהיותכם גוף שהוקם לחיסול הצמיתות, להענקת גמול על יושר, ולהגשת פיצוי על חריצות – הרי היא נושאת תחינה, אנא הסכימו לתת לה קצבה מעיזבונו של הקולונל רויאל, אשר תחסוך ייסורים רבים ממנה ומבתה, שבריאותה לקויה אף יותר משלה, ותעניק להן נוחות בנתיב האשפתות הקצר של חייהן.

בלינדה רויאל קיבלה קצבה של 15 פאונד ו-12 שילינג מעיזבונו של אייזק רויאל. זאת הייתה אחת העתירות המוצלחות הראשונות לפיצויים. בזמנו, השחורים באמריקה סבלו יותר מ-150 שנות עבדות, והמחשבה שהמדינה חייבת להם משהו בתמורה – אף על פי שלא הייתה בגדר קונצנזוס לאומי - כבר לא נראתה שערורייתית. "עלינו לתת דין וחשבון, כחברה אזרחית, על דיכוי אנשים שלא פגעו בנו," כתב הקווייקר ג'ון וולמן ב-1769, "ואם אנשים רבים הציגו כל אחד את טענותיהם הצודקות, הרי שאנו חבים להם חוב גדול."

ב-1782 שחרר הקווייקר רוברט פלזנטס את 78 עבדיו, העניק להם כ-1,400 דונם ולאחר מכן בנה בשטחם בית ספר והעניק להם השכלה

כפי שהראה ההיסטוריון רוי פינקנביין, בעת הקמת המדינה הזאת נבחנה באופן פעיל – ולעתים אף אושרה - הענקת פיצויים לשחורים. קווייקרים בניו יורק, ניו אינגלנד ובולטימור אף הגדילו לעשות וקבעו כי "חברותו של אדם מותנית בפיצוי אלה שהיו עבדיו." ב-1782 שחרר הקווייקר רוברט פלזנטס את 78 עבדיו, העניק להם כ-1,400 דונם ולאחר מכן בנה בשטחם בית ספר והעניק להם השכלה. "עשיית צדק זה עם האפריקנים הפצועים," כתב פלזנטס, " היא מנחה ראויה לשולט במלכות אנוש."

אדוארד קולס, בן חסותו של תומס ג'פרסון, אשר הפך לבעל עבדים בירושה, לקח רבים מהם צפונה והעניק להם חלקות באילינוי. ג'ון רנדולף, בן דודו של ג'פרסון, קבע בצוואתו שעבדיו ישוחררו עם מותו, ושמהם, אלה שהגיעו לגיל 40 יקבלו 40 דונם כל אחד. "אני מעניק ומוריש לכל עבדיי את חירותם," כתב רנדולף, "ומתחרט בכל לבי על שהייתי בעליו של עבד."

בספרו Forever Free מספר אריק פונר את סיפורו של בעל מטע הנוזף בעבד משוחרר המתבטל בעבודה:

בעל המטע: "כושי עצלן, אני מפסיד פה יום עבודה שלם בגללך."
העבד המשוחרר: "אדון, כמה ימי עבודה אני הפסדתי בגללך?"

במאה ה-20 תמכו מגוון של אנשים בהענקת שילומים, כולל ולטר וון, יוצא צבא הקונפדרציה, שהאמין כי השילומים יתמרצו את הדרום; האקטיביסט השחור קאלי האוס; מנהיגים לאומנים שחורים כמו "המלכה האם" אודלי מור; ופעיל זכויות האדם ג'יימס פורמן. התנועה התכנסה ב-1987 תחת ארגון גג המכונה "קואליציית השחורים למען שילומים באמריקה (N’COBRA). ב-1993 קראה האגודה הלאומית לקידום השחורים (NAACP) להענקת שילומים. צ'רלס ג' אוגלטרי, הבן, מבית הספר למשפטים של הרווארד הגיש תביעות שילומים בבתי המשפט.

אך בעוד שאנשים שונים קראו לשילומים לאורך השנים, תגובתה של המדינה נותרה בעינה. "לימדנו אותם לעבוד," נכתב במאמר מערכת של "שיקגו טריביון" ב-1891. "לימדנו אותם תרבות נוצרית, ולימדנו אותם לדבר את השפה האנגלית האצילית במקום ג'יבריש אפריקאי. החשבון עם העבדים-לשעבר סגור."
לא בדיוק. גם לאחר 250 שנות שעבוד, הלבנים לא עזבו את השחורים לנפשם. הם מיררו את חייהם. בדרום העמוק השתררה עבדות שנייה. בצפון חברו מחוקקים, ראשי עיר, אגודות אזרחיות, בנקים ואזרחים ודחקו את השחורים לגטאות, שם הם חיו בצפיפות יתר, שילמו מחירים גבוהים מדי וזכו להשכלה מעטה מדי. בעלי עסקים הפלו נגדם ונתנו להם את העבודות הגרועות ביותר בשכר הנמוך ביותר. המשטרה התעמרה בהם ברחובות. התפיסה שחיים שחורים, גופים שחורים ועושר שחור הם מטרות לגיטימיות, נותרה מושרשת בחברה. כיום התרחקנו במידת מה ממאות שנות חמס והבטחנו: "לא עוד." אך אנו עדיין רדופים. כאילו שצברנו חשבון אשראי גדול וקיווינו שברגע שנפסיק לחייב אותו, המאזן ייעלם. את השלכות המאזן, הריבית הנצברת מדי יום, אנו רואים בכל מקום.

אם תעלו את נושא השילומים כיום תתקלו במטח בלתי נמנע של שאלות: "מי יקבל כסף? כמה כסף הם יקבלו? מי ישלם? אבל אם המכשול האמיתי לשילומים הוא הפרטים הטכניים, ולא הצדק, אז דעו שכבר זמן מה קיימת התחלה של פתרון. ב-25 השנים האחרונות, חבר הקונגרס ג'ון קוניירס, הבן, המייצג את אזור דטרויט, מעלה בכל מושב הצעת חוק הקוראת למחקר רשמי של העבדות והשלכותיה המתמשכות, אשר יניב המלצות ל"פיצוי המתאים."  אם המדינה רוצה לדעת כיצד יעבוד עניין השילומים, אזי יש לה פתרון פשוט בהצעת החוק של קוניירס, המכונה כיום HR 40, "חוק מחקר הצעות השילומים לאפרו-אמריקאים." עלינו לתמוך בהצעת החוק הזאת, לחקור את הנושא ואז להעריך את הפתרונות האפשריים. אבל אנחנו לא רוצים. "זה בגלל ששחורים דורשים את זה," אומרת נקיצ'י טאיפה, מייסדות N'COBRA. ״אנשים שמדברים על שילומים נחשבים שמאלנים מטורפים. אבל אנחנו מדברים רק על מחקר [נושא השילומים]. כפי שג'ון קוניירס אמר, אנחנו חוקרים הכול. אנחנו חוקרים את המים, את האוויר. ואת הנושא הזה אי אפשר אפילו לחקור? הצעת החוק הזאת לא נותנת אגורה לאף אחד."

שיאו של עידן הלינצ'ים כבר חלף, אבל זיכרון האנשים שחייהם נגזלו מהם מורגש בהשפעות המתמשכות. קיימת באמריקה אמונה עזה ומוזרה שאם אתה דוקר אדם שחור עשר פעמים, הדימום נפסק וההחלמה מתחילה ברגע שהתוקף משליך את הסכין

העובדה ש-HR40 מעולם – תחת הדמוקרטים או הרפובליקנים – לא הגיעה לדיון בבית הנבחרים, מעידה על כך שהחששות שלנו אינם נטועים בבעיות פרקטיות, אלא במשהו קיומי יותר; אם נודה שיש הסבר הגיוני לתנאים הקיימים בנורת' לונדייל בפרט ובאמריקה השחורה בכלל, שאלה בדיוק התנאים שאפשר לצפות שיתקיימו בקהילה המשמשת כשעיר לעזאזל של אמריקה כבר מאות שנים - מה זה אומר על הדמוקרטיה הוותיקה בעולם?

אי אפשר לברוח מהשאלה בביטול העבר, בהתכחשות למעשי אבות, או בטענה שאבותינו הם מהגרים טריים. בעל העבדים האחרון מת מזמן. החייל האחרון ששרד מוואלי פורג' מת זמן רב לפני כן. לטעון בגאווה שהחייל הוא משלנו ובה בעת להתכחש לבעל העבדים – הרי זה פטריוטיזם א-לה-קרט. אומה אינה מוגבלת לדור אחד. לא היינו שם כשוושינגטון חצה את נהר הדלאוור, אבל הציור של עמנואל גוטליב לויצה נושא משמעות בעבורנו. לא היינו שם כשוודרו וילסון לקח אותנו למלחמת העולם הראשונה, אבל אנחנו עדיין משלמים על הקצבאות. אם הגאונות של תומס ג'פרסון חשובה, אז חשובה גם העובדה שהוא השתמש בגופה של סאלי המינגס. אם אנו זוכרים כיצד חצה ג'ורג' וושינגטון את הדלאוור, עלינו לזכור גם כיצד רדף באכזריות אחר השפחה הנמלטת אוני ג'אדג'.

ב-1909 אמר הנשיא ויליאם הווארד טאפט למדינה שדרומיים לבנים "נבונים" מוכנים להכיר בשחורים כ"חברים יעילים בקהילה." שבוע אחד לאחר מכן, ליד גרינווד, מיסיסיפי, בוצע לינץ' בג'וזף גורדון, אדם שחור. שיאו של עידן הלינצ'ים כבר חלף, אבל זיכרון האנשים שחייהם נגזלו מהם מורגש בהשפעות המתמשכות. קיימת באמריקה אמונה עזה ומוזרה שאם אתה דוקר אדם שחור עשר פעמים, הדימום נפסק וההחלמה מתחילה ברגע שהתוקף משליך את הסכין. אנו מאמינים שהדומיננטיות הלבנה היא תופעת-עבר, חוב נפשע שאנו יכולים להעלים אם רק נפסיק להביט בו.

אך מאז ומתמיד הייתה דרך אחרת. "אין טעם לטעון שאבותינו הביאו אותם למצב הזה, ולא אנחנו," אמר טימותי דווייט, נשיא ייל, ב-1810.
אנו יורשים את עיזבוננו השופע על כל המעמסות המתלוות אליו; ואנו מחויבים לשלם את חובות אבותינו. את החוב הזה בייחוד אנו מחויבים לפרוע: כשהאל ישב לשפוט את ברואיו ביום הדין, הוא ישיב לנו כגמולנו ללא רחמים. אם נעניק להם חירות ותו לא, אנו מטילים עליהם קללה.

"הרעות שמהן משחררת אותנו העבדות"

אמריקה התחילה בביזה שחורה ובדמוקרטיה לבנה, שני מאפיינים שאינם סותרים, אלא משלימים. "האנשים האלה, ששיתפו פעולה והקימו את ארצות הברית העצמאית המוקדשת לחירות ולשוויון, היו בעלי עבדים, או לכל הפחות היו מוכנים לצעוד לצדם," כתב ההיסטוריון אדמונד מורגן. "אף לא אחד מהם לא הרגיש בנוח עם העניין, ובכל זאת הם לא חשו אחראים לו. רובם ירשו מהדורות הקודמים גם את העבדים שלהם וגם את שאיפתם לחירות, והם הבינו שהדברים אינם מנותקים."
כשאפריקנים משעובדים, שגופם נבזז מהם, משפחותיהם נבזזו מהם וזכותם על עבודתם נבזזה מהם, הובאו לווירג'יניה ב-1619, הם לא סבלו בתחילה מהגזענות הבוטה שתרדוף את צאצאיהם. חלקם שוחררו. אחדים נישאו בנישואים מעורבים. ואחרים נמלטו לצד המשרתים החוזיים הלבנים שסבלו לא פחות מהם; חלקם אף מרדו יחד וב-1676 עשו יד אחת, בהנהגת נתניאל בייקון, לשריפת ג'יימסטאון.

מבקרים האנגלים בווירג'יניה גילו שהאדונים "מתעללים בעבדיהם בדיכוי בלתי נסבל וניצול כבד." המשרתים הלבנים הולקו, שוכנעו במרמה לשרת מעבר לשנים המוגדרות בחוזיהם, ונסחרו בדומה לעבדים

מאה שנה לאחר מכן היו אנשים מזדעזעים מעצם המחשבה על שיתוף פעולה בין עבדים שחורים ללבנים עניים, אבל בימים הראשונים של המושבות האנגליות היה לשתי הקבוצות לא מעט במשותף. המבקרים האנגלים בווירג'יניה גילו שהאדונים "מתעללים בעבדיהם בדיכוי בלתי נסבל וניצול כבד." המשרתים הלבנים הולקו, שוכנעו במרמה לשרת מעבר לשנים המוגדרות בחוזיהם, ונסחרו בדומה לעבדים.
ה"ניצול הכבד" הזה נבע מעובדה בסיסית בעולם החדש – אדמות יש בשפע, אבל כוח עבודה זול קשה למצוא. ככל שתוחלת החיים במושבות עלתה, כך גילו בעלי המטעים מווירג'יניה שהאפריקנים המשועבדים הם כוח עבודה זול יעיל מתמיד. בעוד שהמשרתים החוזיים עדיין נחשבו לנתיני אנגליה ולכן זכו להגנה מסוימת, העבדים האפריקנים הגיעו למושבות כזרים. ללא חסות אנגלית הם הפכו למעמד הפועלים החיוני של אותם ימים – פועלים שאפשר לנצל עד תום ללא התנגדות משמעותית.

ב-250 השנים הבאות פעל החוק האמריקאי להורדת השחורים למעמד של "טמאים" ולהעלאת כל הלבנים למעמד של אזרחים. ב-1650 קבעה וירג'יניה ש"לכל האנשים מלבד הכושים" מותר לשאת נשק. ב-1664 קבעה מרילנד שכל אישה אנגלית שמתחתנת עם עבד חייבת לחיות כשפחה לאדונו של בעלה. ב-1705 העבירה אסיפת וירג'יניה חוק המאפשר כריתת אבריהם של עבדים מרדנים – אבל אוסר על האדונים להצליף "במשרת נוצרי לבן עירום ללא צו משופט שלום." באותו חוק קבעה המושבה ש"כל הסוסים, הבקר, החזרים השייכים כעת, או יהיו שייכים בעתיד, לעבד" יילקחו ממנו ויימכרו לכנסייה המקומית, ושרווחי המכירה ישמשו לתמיכה ב"עניי אותה קהילה." באותם ימים עדיין חיו אנשים שלבטח זכרו כיצד שחורים ולבנים שרפו יחד את ג'יימסטאון, רק 29 שנים קודם לכן. ובכל זאת, בתחילת המאה ה-18 הוגדרו שני מעמדות עיקריים באמריקה.
"שתי החטיבות המרכזיות בחברה אינן העשירים והעניים, אלא הלבנים והשחורים," הכריז ב-1848 ג'ון קלהון, הסנטור הבכיר של דרום קרוליינה, בסנאט. "וכל הלבנים, העניים והעשירים גם יחד, שייכים למעמד העליון, ויש להתייחס אליהם כאל שווים."

עבדות בארה״ב

עבדים מחכים להמכר בוורג׳יניה. ציור מ-1853

ב-1860 השתייכו רוב האנשים בדרום קרוליינה ומיסיסיפי, כמעט חצי מהאנשים בג'ורג'יה, וכשליש מכל הדרומיים, למעמד הנמוך, לפי הגדרתו של קלהון. בווירג'יניה היה המספר הרב ביותר של אמריקאים משועבדים, ובמחוזות מסוימים עבדו כ-70 אחוז מהאנשים בשלשלאות. כרבע מכל הלבנים בדרום היו בעלי עבדים, עבדים שעל גבם הונח הבסיס הכלכלי של אמריקה – ושל רוב העולם האטלנטי. בשבע "מדינות הכותנה," שליש מכל הכנסותיהם של הלבנים הגיעו מעבדות. ב-1840 היוותה הכותנה המיוצרת על-ידי עבדים 59 אחוז מסך כל תוצרי הייצוא של המדינה. רשת העבדות הזאת התפרשה צפונה עד לגבולות ניו אינגלנד, ומעבר לאוקיינוס האטלנטי אל בריטניה, שם היא שימשה ככוח מניע של תהליך כלכלי משמעותי ושינתה את מהלך ההיסטוריה. "מי שמדבר על מהפכה תעשייתית," כתב ההיסטוריון אריק הובסבאום, "מדבר על כותנה."

העושר שהעניקו העבדים לאמריקה לא היה טמון רק בעמלם, אלא גם בגופם. "ב-1860, הנכס שנקרא 'עבדים' היה שווה יותר מכל התוצרת של אמריקה, כל הרכבות, כל כושר התפוקה של ארצות הברית גם יחד," ציין ההיסטוריון דייוויד בלייט (Blight). "העבדים היו, ללא תחרות, הנכס הפיננסי הגדול ביותר בכלכלה האמריקנית." מכירת העבדים האלה – "שבגופם התגשם הכסף הזה," כותב וולטר ג'ונסון (Johnson), היסטוריון מהרווארד – הייתה מקור נוסף לרווח. הלוואות נלקחו לשם רכישות, והוחזרו בריבית. פוליסות ביטוח התייחסו למותו בטרם עת של עבד ולאובדן הרווחים הפוטנציאליים. מסים הוטלו על מכירות העבדים, שלשמן נדרש גם אישור נוטריוני. מכירת הגוף השחור ופירוק המשפחה השחורה הפכו לכלכלה בפני עצמם, ולפי ההערכות הניבו עשרות מיליוני דולרים לאמריקה שלפני מלחמת האזרחים. ב-1860 היה שיעור המיליונרים בעמק המיסיסיפי הגבוה ביותר בארצות הברית.

מכירת הגוף השחור ופירוק המשפחה השחורה הפכו לכלכלה בפני עצמם, ולפי ההערכות הניבו עשרות מיליוני דולרים לאמריקה שלפני מלחמת האזרחים

אך מאחורי הנתונים הסתתרו חיים במשבר. "דאגתי כל הזמן שגברת מור תהיה זקוקה לכסף ותמכור את אשתי היקרה," כתב עבד משוחרר על ימי השעבוד שלו. "חיינו בפחד מפרידה סופית. אהבנו אחד את השני מאוד, ולכן חששנו תמיד מפירוד אכזרי." פרידות כפויות היו נפוצות בדרום שלפני מלחמת האזרחים. באזורים מסוימים של הדרום היה לעבד סיכוי של 30 אחוז להימכר במהלך חייו. 25 אחוז מהעסקאות שנעשו בין אנשים ממדינות שונות הפרידו בין בעל לאישה, וחצי מהן פירקו משפחה גרעינית.

כשאשתו וילדיו של הנרי בראון, עבד מריצ'מונד, וירג'יניה, נמכרו, בראון חיפש אדון לבן שיהיה מוכן לקנות את אשתו וילדיו כדי שהמשפחה תישאר מאוחדת. הוא נכשל:

למחרת התייצבתי בצד הדרך שלאורכה עמדו לחלוף העבדים, 350 במספר. האיש שקנה את אשתי היה כומר מתודיסטי שעמד לצאת אל צפון קרוליינה. תוך זמן קצר חלפו על פניי חמש עגלות עמוסות ילדים קטנים, וכשהבטתי בראשונה ראיתי לפתע ילד קטן שמצביע לכיווני באצבע קטנטנה וקורא, "הנה אבא שלי; ידעתי שהוא יבוא לומר לי להתראות." זה היה בני הבכור! זמן קצר לאחר מכן התקרבה החבורה שבה הייתה גם אשתי בשלשלאות. הסתכלתי וראיתי את פניה המוכרות; אך אבוי, קורא יקר, איזו הבעה של ייסורים! מי ייתן ואלוהים יחסוך ממני בעתיד את האימה המענה של אותו רגע! היא התקרבה למקום שבו עמדתי. אחזתי בכף ידה בכוונה להיפרד ממנה; אבל לא מצאתי מילים; מתנת הדיבור חמקה ממני, ונותרתי אילם. הלכתי לצדה מרחק מה, ידה בידי, כאילו כדי לגאול אותה מגורלה, אבל לא הצלחתי לומר דבר ונאלצתי לפנות משם בשתיקה.

בתקופה של טלקומוניקציה פרימיטיבית, שבה לא היה לשחורים חופש תנועה, פרידה של בני משפחות שחורים הייתה משולה לרצח. כאן אנו מוצאים את שורשי העושר והדמוקרטיה האמריקאיים – בהשמדה למען רווח של הנכס החשוב ביותר של כל עם באשר הוא: המשפחה. ולא רק שההשמדה הזאת אינה מנותקת מעלייתה של אמריקה; היא הכלי שאפשר אותה. ביצירת חברת עבדים הניחה אמריקה את היסודות הכלכליים לניסוי הדמוקרטי הגדול שלה. סכסוכי העובדים שהובילו למרד של בייקון הודחקו. מעמד הפועלים החיוני של אמריקה הפך לרכוש הקיים מחוץ לממלכת הפוליטיקה, וכך יכלו הלבנים להכריז על אהבתם לחירות וערכיהם הדמוקרטיים. בהתייחסו לדמוקרטיה של טרום מלחמת האזרחים בווירג'יניה ציין מבקר מאנגליה שילידי המדינה "מסוגלים להביע אהבה חסרת גבולות לחירות ודמוקרטיה בזכות אותו המון אדם, שבמדינות אחרות עשוי להפוך לאספסוף זועם, המורכב כולו כמעט אך ורק מעבדיהם הכושים."

הביזה השקטה

השלכותיהן של 250 שנות שעבוד, של מלחמה במשפחות שחורות ואנשים שחורים, הן משמעותיות. כמו בעלות על בית בימינו, בעלות על עבדים הייתה שאיפה חברתית שכיחה למדי. כפי שבעלי בתים כיום מתלבטים לגבי תוספת לפאטיו או ציור התלוי בחדר השינה, בעלי העבדים החליפו טיפים להשבחת עובדים, הפקת המרב מעבדים וענישה. כפי שבעל בית כיום עושה מינוי לכתב עת בנושא עיצוב פנים, לבעלי עבדים היו כתבי עת כגון De Bow's Review, שהמליץ על השיטות הטובות ביותר להפקת רווחים מעבדים. עד שהתחילה מלחמת האזרחים, שעבודה של אמריקה השחורה נחשב לנדבך יסודי כל כך במדינה עד שאלה שרצו להפסיקו נחשבו לכופרים הראויים למוות. דמיינו מה יקרה כיום אם נשיא יתמוך בלקיחת כל הבתים מבעליהם: התגובה תהיה אלימה.

"המדינה הזאת הוקמה למען האדם הלבן, לא השחור," כתב ג'ון וילקס בות' לפני שרצח את אברהם לינקולן. "וכשאני מביט בעבדות האפריקאית מנקודת המבט של אותם אצילים שניסחו את חוקתנו, אני מצדי תמיד ראיתי בה את אחת הברכות הגדולות (להם ולנו גם יחד) שאלוהים העניק לעם הזוכה לחסדיו."
לאחר מלחמת האזרחים ניסו רפובליקאים קיצוניים לבנות מחדש את המדינה על בסיס משהו שנראה כשוויון אוניברסלי – אבל הם נהדפו על-ידי קמפיין של "גאולה" בהובלת קבוצות לוחמניות שונות ואנשי ה"קלאן", שהיו נחושים לקיים חברה "שנוסדה למען האדם הלבן, לא השחור." גל של טרור עלה מן הדרום. בספר ההיסטוריה הנרחב שלו, Reconstruction (קרי :"תקופת השיקום", התקופה שלאחר מלחמת האזרחים), מתאר אריק פונר תקריות שבהן שחורים הותקפו כי לא הסירו את כובעיהם; כי לא הסכימו לתת את בקבוקון הוויסקי שלהם; כי לא נשמעו לנהלי הכנסייה; כי "דיברו בחוסר כבוד"; כי ערערו על חוזי העסקה; כי סירבו "להיקשר כעבד." לפעמים התוקפים רצו רק "לצמצם קצת את הכושים."

קו קלוקס קלאן ארצות הברית

חברי הקו קלוקס קלאן שורפים צלב ב-1921 בדנוור קולרדו. צילום: ספריית הקונגרס

הטרור נמשך עד היום. חיילי הפדרציה נסגו מהדרום ב-1877. חלום ה"שיקום" מת. במהלך המאה הבאה סבלו שחורים מאלימות בוטה, ויחס מיוחד הופנה לשחורים שאפתניים. בתי ספר וכנסיות של שחורים נשרפו. מצביעים שחורים ומועמדים פוליטיים שניסו לגייסם התמודדו עם הפחדות, וחלקם נרצחו. בסוף מלחמת העולם הראשונה, החיילים השחורים שחזרו הביתה הותקפו על שהעזו ללבוש מדים אמריקניים. סוף המלחמה הציב יוצאי צבא לבנים ושחורים זה מול זה בתחרות על המשרות הזמינות המעטות, וכך נולד ה"קיץ האדום" של 1919: רצף של פוגרומים גזעניים נגד עשרות ערים, מלונגוויו, טקסס ועד לשיקגו וושינגטון די.סי. האלימות הלבנה המאורגנת נגד שחורים נמשכה גם בשנות ה-20 – ב-1921 החריב אספסוף לבן את "וול סטריט השחור" בטולסה, וב-1923 הרס אספסוף נוסף את העיר השחורה רוזווד, פלורידה – ובפועל אף אחד לא נענש.

מעשיהם של אספסופים אלה היו ביטוי מוטרף ואלים של דעות קדומות שהשתרשו גם בדרגים הגבוהים של הממשל האמריקני. ה"ניו דיל" זכור כיום כדוגמה ומופת להתנהגותה של ממשלה פרוגרסיבית – הצבת רשת ביטחון נרחבת שמגנה על העניים והנדכאים, ובמקביל בניית מעמד הביניים. כשפרוגרסיבים רוצים להביע את אי-שביעות רצונם מברק אובמה, הם מצביעים על הישגיו של פרנקלין רוזוולט. אבל הפרוגרסיבים האלה לא טורחים לציין שהניו דיל של רוזוולט, כמו גם הדמוקרטיה שהולידה אותו, נשען על היסודות של ג'ים קרואו.

"הדרום של ג'ים קרואו," כותב איירה כצנלסון (Katznelson), היסטוריון ואיש מדע המדינה מאוניברסיטת קולומביה, "היה שותף שהדמוקרטיה האמריקאית לא יכלה לוותר עליו." ושיתוף הפעולה הזה הטביע את חותמו בניו דיל. התוכנית המקיפה שהתקבלה במסגרת חוק הביטוח הלאומי ב-1935 נוסחה באופן שהגן על אורח החיים של הדרום. ביטוח לגיל הזהב (הביטוח הלאומי עצמו) וביטוח בפני אבטלה לא ניתנו לפועלים חקלאיים ומשרתים – שתי משרות שכיחות בקרב שחורים. כשהנשיא רוזוולט חתם על החוק, 65 אחוז מהאפרו-אמריקנים במדינה, ו-70-80 אחוז מאלה שבדרום, לא היו זכאים לביטוח לאומי. ה-NAACP מחתה וכינתה את רשת הביטחון האמריקנית החדשה "מסננת שחוריה מספיק גדולים כדי שרוב הכושים יפלו דרכם."

החוק המהולל, שנקרא G.I.Bill (אשר נועד לעזור ליוצאי הצבא שלחמו במלחמת העולם השנייה), הכזיב גם הוא את האמריקאים השחורים כי הוא שיקף את ההתעקשות הרחבה יותר של המדינה על מדיניות דיור גזענית. לכאורה התעלם החוק מצבע העור, אבל סעיף 3 (Title III) שמטרתו הייתה הענקת משכנתאות בריבית נמוכה ליוצאי צבא, הכריח את השחורים להתמודד עם הפקידים הלבנים בסניפים המקומיים של מנהל יוצאי הצבא, ועם אותם בנקים שבמשך שנים סירבו להעניק משכנתאות לשחורים. ההיסטוריונית קתלין פרידל ציינה בספרה משנת 2009, The GI Bill, שכל כך הרבה שחורים לא היו זכאים להטבות של סעיף 3, "עד שיהיה מדויק יותר לומר ששחורים לא יכלו לנצל את הסעיף הזה."

בשנות המלחמה הקרה, בעלות על בתים באמריקה נתפסה כאמצעי להגברת הפטריוטיות, וככוח מתרבת ואנטי-רדיקלי. "שום בעל בית ורכוש לא יהיה קומוניסט," הכריז ויליאם לוויט, אבי הפרבר המודרני, שפיתח "ערי-לוויט" שונות, הקהילות המתוכננות הידועות שלו. "יש לו יותר מדי דברים לעשות."
אבל ערי לוויט היו בשנותיהן הראשונות (ללא התנגדות מצדו של מייסדן) ערים של הפרדה גזעית. דייזי וביל מאיירס, המשפחה שחורה הראשונה שעברה ללוויטאון, פנסילבניה, התקבלה במחאות ושריפת צלב. שכן שהתנגד למשפחה אמר שביל מאיירס הוא "כנראה בחור נחמד, אבל בכל פעם שאני מסתכל עליו אני רואה את הערך של הבית שלי צונח ב-2,000 דולר." ולשכן הייתה סיבה טובה לחשוש; ביל ודייזי מאיירס הגיעו מהצד האחר של החברה הדואלית של ג'ון קלהון, ואם הם יעברו לגור בבית שליד, מדיניות הדיור תבטיח שערך הנכסים של שכניהם יצנח.
בעוד שזמן קצר לפני ה"ניו דיל" הצריכה המשכנתא הטיפוסית מקדמה גדולה והחזר מלא תוך עשר שנים, הקמת סוכנות ההלוואות לבעלי הבתים ב-1933, והקמת מנהל הדיור הפדרלי בשנה שלאחר מכן, אפשרו לבנקים להציע משכנתאות שדורשות מקדמה של עשרה אחוזים בלבד שתוחזר לאורך 20 או 30 שנה. "ללא מעורבות פדרלית בשוק הדיור לא היה מתאפשר המעבר ההמוני לפרברים," כותב תומס סוגרו (Sugrue), היסטוריון מאוניברסיטת פנסילבניה. "ב-1930, רק 30 אחוז מהאמריקנים היו בעלי בתים; ב-1960, הנתון עלה ליותר מ-60 אחוז. הבעלות על בית הפכה לאות האזרחות האמריקאית."

האות הזה לא הוענק לשחורים. שוק הנדל"ן האמריקאי ראה בהפרדה גזעית עיקרון מוסרי. ב-1950 עדיין הזהיר הקוד האתי של האגודה הלאומית של סוכני הנדל"ן ש"אסור לסוכן להכניס לשכונה... כל גזע או לאום, או כל אדם שנוכחותו תפחית בבירור את ערך הנכסים." עלון מ-1943 ציין כי אנשים בלתי רצויים כאלה כוללים מנהלות בתי בושת, סוחרים לא חוקיים, גנגסטרים – ו"אדם שחור בעל אמצעים שמעניק לילדיו השכלה אקדמית וחושב שמגיע להם לחיות בין לבנים."

הממשלה הפדרלית הסכימה. הייתה זו סוכנות ההלוואות לבעלי הבתים, לא איגוד סחר פרטי, שהתחילה בהענקה סלקטיבית של משכנתאות והתעקשות שלכל נכס מבוטח יוצמד תנאי מגביל – סעיף בשטר המכר האוסר על מכירת הנכס לאדם שאינו לבן. מיליוני דולרים מכספי המיסים זרמו לשכונות לבנות מופרדות.
"אולי לראשונה אי פעם אימץ הממשלה הפדרלי את הגישות המפלות של השוק," כתב ההיסטוריון קנת ג'קסון בספרו מ-1985, Crabgrass Frontier, סקירה היסטורית של תהליך המעבר לפרברים. "עד אותו זמן דעות קדומות כוונו לאנשים פרטיים; מנהל הדיור הפדרלי עודד הפרדה גזעית וקיבע אותה במדיניות הציבורית. אזורים שלמים בערים הוכרזו כלא ראויים למשכנתאות." מדיניות זו לא הוצאה מחוץ לחוק עד 1968, עם החלת חוק הדיור ההוגן. אך הנזק כבר נעשה – ודיווחים על הענקה סלקטיבית של משכנתאות בבנקים המשיכו להתקבל.

הממשל הפדרלי מבוסס על מחויבות שווה של כל אזרחיו, כאשר בתמורה הוא מעניק להם יחס שווה. אבל גם באמצע המאה ה-20 עדיין לא הוכללו השחורים בעסקה הזאת; שוב ושוב הם שילמו מחיר גבוה יותר על אזרחותם וקיבלו פחות בתמורה. הביזה היא מאפיין בסיסי של עבדות, של החברה שתיאר קלהון. אבל גם מאה שנים לאחר סוף מלחמת האזרחים וביטול העבדות נמשכה הביזה – בשקט, באופן שיטתי ומוצנע – והתקיימה לצד המטרות וההישגים של הליברלים מה"ניו דיל".

הקמת הגטו השני

כיום ההפרדה הגזעית בשיקגו היא מהחמורות במדינה, דבר המעיד על תכנון קפדני. שיקגו – עיר שייסד סוחר הפרוות השחור ז'אן-בטיסט פואן דו סאבל – הייתה מאז ומתמיד אחת המובילות במאמץ לשמור על עליונות הגזע הלבן, עד לרמת השכונה. המאמצים האלה תפסו תאוצה ב-1917, כשמועצת הנדל"ן של שיקגו, המזועזעת מהמוני השחורים הנוהרים מהדרום, קראה לחלק את העיר כולה לפי גזע. אבל לאחר שבית המשפט העליון פסק באותה שנה נגד חלוקה גזעית בוטה, העיר נאלצה לקדם את מטרותיה בדרכים מוצנעות. כמו סוכנות ההלוואות לבעלי הבתים, גם מנהל הדיור הפדרלי התעקש בתחילה על התנאים המגבילים שעזרו למנוע הענקת משכנתאות במימון פדרלי לשחורים ומיעוטים אתניים בלתי רצויים אחרים. בשנות ה-40 שיקגו כבר הובילה את ארצות הברית במידת השימוש בתנאים מגבילים, וכמחצית משכונות המגורים בעיר היו סגורות בפועל לשחורים.

 

יותר מ-98 אחוז מכל יחידות הדיור הציבורי המשפחתיות שנבנו בשיקגו בין 1950 לאמצע שנות ה-60, הוצבו בשכונות שחורות

אנשים רבים מדברים כיום בהתרגשות על הגטו השחור, שבו רופאים ועורכי דין חיו לצד קצבים ופועלי פלדה, שחיו גם הם לצד זונות ומובטלים. הנוסטלגיה הזאת מתעלמת מהתנאים האמתיים שבהם חיו האנשים בגטו – מזיקים והצתות, למשל – ומתעלמת גם מהעובדה שמטרת הגטו הישן הייתה למנוע משחורים את הזכויות שמהן נהנו אמריקנים לבנים. ב-1948 פסק בית המשפט העליון שאי אפשר לאכוף תנאים מגבילים בפעולה משפטית (אך לא אסר אותן כליל), הייתה שיקגו מוכנה עם כלי נשק נוסף. הרשות המחוקקת של אילינוי כבר העניקה למועצת העיר את הזכות לאשר או לאסור כל סוג של דיור ציבורי בשכונות העיר. זכות זו באה לידי ביטוי ב-1949, אז העביר חוק דיור פדרלי חדש מיליוני דולרים מכספי המסים אל שיקגו וערים נוספות. החל מ-1950, בחירת אתרים לדיור ציבורי נעשתה אך ורק על בסיס הפרדה גזעית. עד שנות ה-60 כבר הקימה העיר, בעזרת מפעלי הדיור האדירים שלה, "גטו שני," (מונח של ההיסטוריון ארנולד הירש), גדול יותר מהראשון אבל אטום לא פחות. יותר מ-98 אחוז מכל יחידות הדיור הציבורי המשפחתיות שנבנו בשיקגו בין 1950 לאמצע שנות ה-60, הוצבו בשכונות שחורות.

הגזענות הארסית של תושבי שיקגו הלבנים הדביקה גם את הממשל, שאימץ את מדיניות ההפרדה הגזעית. שכונות לבנות שאליהן היו עלולים לחדור שחורים, הקימו אגודות שכל מטרתן אכיפת ההפרדה הגזעית. הן קראו ללבנים לא למכור. הן קראו לשחורים שכן הצליחו לקנות, למכור בחזרה. ב-1949 הקימה קבוצה של קתולים מאינגלווד אגודות שמטרתן "לשמור על רמת השכונה." תרגום: להרחיק את השחורים. כשהמעורבות האזרחית לבדה לא הספיקה, כשהממשלה נכשלה, כשהבנקים הפרטיים לא יכלו עוד להמשיך בקו הזה, פנתה שיקגו לכלי ותיק ברפרטואר האמריקאי – אלימות גזעית. "קל לזהות את דפוסי הטרור," הסיקה קבוצה זכויות אזרח משיקגו בשנות ה-40. "הוא נמצא בתפרים של הגטו השחור ומצביע בכל הכיוונים." ב-1 ו-2 ביולי, 1946, התכנס המון זועם בשכונת "פארק מנור" בשיקגו בתקווה לסלק רופא שחור שעבר לגור בה לא מזמן. ההמון רגם את ביתו באבנים והצית את המוסך שלו באש. הרופא עזב את השכונה.

ב-1947, אחרי שכמה יוצאי צבא שחורים עברו לאזור פרנווד בשיקגו, פרצו מהומות שנמשכו שלושה לילות; כנופיות של לבנים משכו שחורים מתוך מכוניות והיכו אותם. שנתיים לאחר מכן, בפגישת איגוד באינגלווד שבה נכחו גם שחורים, עלו שמועות על בית ש"נמכר לכושים;" שחורים (כמו גם לבנים שלכאורה הביעו כלפיהם אהדה) הוכו ברחובות. ב-1951, בסיסרו הנמצאת 20 דקות מערבה לשיקגו, תקפו אלפי לבנים בניין דירות שבו התגוררה משפחה שחורה אחת. הם זרקו לבנים ופצצות תבערה דרך החלונות והציתו את הדירה. חבר מושבעים ממחוז קוק סירב להעמיד את התוקפים לדין, ובחר לתבוע את עורך הדין של NAACP, את בעל הבית הלבן של הדירה ואת עורך הדין וסוכן הנדל"ן שלו, בטענה שזממו יחד להוריד את ערך הנכס. שנתיים לאחר מכן הפגינו לבנים בסאות' דירינג, השוכנת במרחק חצי שעה ממרכז שיקגו, ואף טמנו בה חומרי נפץ כדי לסלק משם את השחורים.
כשהתברר שהטרור נכשל, בעלי הבתים הלבנים פשוט נטשו את השכונה.

הטרמינולוגיה המסורתית, "מנוסת הלבנים" (White Flight), מרמזת על מין ביטוי טבעי של העדפות. אך בפועל סימלה מנוסת הלבנים את ניצחון ההנדסה החברתית, אשר התבססה על תפיסותיהם הגזעניות המשותפות של הציבור והמגזרים הפרטיים בארצות הברית. שהרי אם משפחות לבנות שאינן גזעניות יחליטו שאינטגרציה אינה דבר נורא כל כך, בעיקרון או בפועל, עדיין יהיה עליהן להתמודד עם העובדות שקבעה בשטח מדיניות הדיור האמריקנית: כשבעל בית לבן מאמצע המאה ה-20 טען שנוכחותם של ביל ודייזי מאיירס מפחיתה את ערך הנכס שלו, הוא לא רק הביע את אמונותיו הגזעניות – הוא תיאר במדויק את השפעת המדיניות הפדרלית על מחירי השוק. המדיניות הזאת הרסה כל אפשרות להשקיע במקומות שבהם גרו שחורים.

"הרבה לא החזיקו מעמד"

הספקולנטים בנורת' לונדייל וסביב הגטאות השחורים ידעו שאפשר להרוויח מהפניקה הלבנה. הם החלו להפחיד לבנים כדי שימכרו בזול לפני שהשכונות יתמלאו בשחורים. הם היו שוכרים נשים שחורות שילכו ברחוב עם עגלת תינוק. או שהיו שוכרים מישהו שיתקשר למספר טלפון בשכונה ויעמיד פנים שהוא מחפש את "ג'וני מיי". ואז הם היו משדלים את הלבנים למכור בזול: הם אמרו להם שאם יעברו עוד שחורים לשכונה הערך של ביתם ימשיך לרדת, ולכן מוטב למכור בהקדם. ולאחר שהשתלטו על בתי הלבנים פנו הספקולנטים להמונים השחורים שנמלטו מהגטו, או זרמו לכיוון צפון-מערב כחלק מההגירה הגדולה: הספקולנטים לקחו את הבתים שהם קנו בזול ומכרו אותם לשחורים לפי חוזה.

כדי שקלייד רוס יוכל לעמוד בתשלומים שלו אך גם לדאוג שהחימום יעבוד, הוא לקח משרה נוספת בדואר ואז עוד אחת כשליח פיצה. אשתו התחילה לעבוד באצטדיון "מרשל פילד". היה עליו להוציא חלק מילדיו מבית הספר הפרטי. הוא לא היה יכול להיות בבית כדי לפקח עליהם ולעזור בשיעורי הבית. הכסף והזמן שרוס רצה להעניק לילדיו הלכו לספקולנטים הלבנים. "הבעיה הייתה הכסף," אמר לי רוס. "בלי כסף לא יכולת לעבור. לא יכולת לתת השכלה לילדים. לא יכולת לתת להם אוכל טוב. לא היה לך בית יפה. הם חושבים שהשכונה הזאת היא המקום שהם צריכים להיות בו. היא משנה את נקודת ההשקפה שלהם. הילדים שלי הלכו לבתי הספר הטובים ביותר בשכונה הזאת, אבל לא יכולתי להמשיך לשלם על הלימודים בהם."

מאטי לואיס באה לשיקגו מאלבמה, מדינת הולדתה, באמצע שנות ה-40, כשהייתה בת 21. חברה שכנעה אותה שהיא תוכל לעבוד שם כספרית, אך היא נאלצה לעבוד ב"ווסטרן אלקטריק", והמשיכה לעבוד שם במשך 41 שנה. פגשתי את לואיס בבית שכנתה, אתל וית'רספון. לשתיהן היו בתים בנורת' לונדייל לפני יותר מ-50 שנה. שתיהן קנו את בתיהן לפי חוזה. וגם הן, בדומה לקלייד רוס, לקחו חלק במאמצים של ליגת רוכשי החוזים לקבל פיצוי מסוחרי חוזים שפעלו בנורת' לונדייל, מהבנקים שממנו את המכירות ואף ממנהל הדיור הפדרלי. הצטרף אלינו ג'ק מקנמרה, שהיה אחד מהמארגנים של הליגה כשנוסדה ב-1968. למפגש שלנו הייתה אווירה של פגישת מחזור, מכיוון שהסופר אלן מקפירסון פרסם ב-1972 כתבת פרופיל על ליגת רוכשי החוזים ב"אטלנטיק".

וית'רספון קנתה את ביתה ב-1957. "רוב הלבנים התחילו לעזוב," היא אמרה לי. "'השחורים באים. השחורים באים.' הם השתמשו במילים האלה ממש. הם תלו שלטים: לא למכור לשחורים." לפני שעברו לנורת' לונדייל ניסו לואיס ובעלה לעבור לסיסרו, כי ראו מודעה לבית העומד שם למכירה. "מצטער, בדיוק מכרתי היום," אמר הסוכן לבעלה של לואיס. "אמרתי לו, 'אתה יודע שהם לא רוצים לראות אותך בסיסרו,'" נזכרת לואיס. "'הם לא הולכים להכניס אף שחור לסיסרו.'"
ב-1958 קנה הזוג בית בנורת' לונדייל, לפי חוזה. הם הבינו שנעשה להם עוול. אבל לואיס, שנולדה במלתעותיו של ג'ים קרואו, השלימה עם קיומה של הפיראטיות האמריקאית – השחורים עושים, הלבנים לוקחים. "רציתי נורא בית. ורק ככה יכולתי להשיג אותו. הם לא נתנו אז לשחורים הלוואות," היא אמרה. "חשבנו, זה המצב. אנחנו נמשיך עד שנמות, והם אף פעם לא יקבלו אותנו. ככה זה ואין מה לעשות.'
"הדרך היחידה שיכולנו לקנות בית היא לעשות מה שהם רוצים," היא המשיכה. "ואני הייתי נחושה להשיג לי בית. אם לכולם יש בית, גם אני רוצה. עבדתי בשביל לבנים בדרום. וראיתי איך הלבנים האלה חיים בצפון וחשבתי לעצמי, 'יום אחד אני אחיה בדיוק כמוהם.' רציתי שידות וכל הדברים האלה שלאחרים יש."

אבל בכל פעם שהיא ביקרה את עמיתיה הלבנים בבתיהם, היא ראתה את ההבדל. "ראיתי שעובדים עלינו," היא אמרה. "הייתי רואה דברים ואומרת, 'את זה אני רוצה לעשות בבית שלי.' והם היו אומרים, 'אז תעשי,' אבל אני חשבתי, 'אני לא יכולה, כי זה עולה לנו הרבה יותר'."

שאלתי את לואיס ווית'רספון איך הן עמדו בתשלומים.
"שילמת והמשכת לעבוד," אמרה לואיס. "כשהגיע הזמן לשלם, ידעת שאתה חייב לשלם."
"יכולת להוציא פחות על תאורה. להוציא פחות על אוכל," התערבה וית'רספון.
"הוצאת פחות על דברים לילד, זה היה הדבר העיקרי," אמרה לואיס. "הבכור שלי רצה להיות אמן, השנייה רצתה להיות רקדנית והשלישית מוזיקאית."
כמו רוס, גם לואיס ווית'רספון הצליחו לשמור על בתיהן. התביעה לא הניבה להן פיצויים, אבל היא אילצה את סוחרי החוזים לגשת למו"מ ולאפשר לכמה מחברי הליגה לעבור למתכונת של משכנתא רגילה, או פשוט לקבל בעלות מלאה על הבית. עד אז כבר גנבו מהם אלפי דולרים. השיחה עם לואיס ווית'רספון מגלה לי רק חלק מהתמונה – המיעוט הקטן שהצליח לשמור על הבית. אבל על כל יוצא דופן, על כל ברק ומישל אובמה, על כל אתל וית'רספון או קלייד רוס, על כל שורד שחור, ישנם אלפים שנפלו.
"הרבה לא החזיקו מעמד," אמרה לי לואיס. "אישה אחת שאלה אותי אם אני מוכנה לשמור לה על כלי החרסינה. היא אמרה, 'אותך הם לא הולכים לסלק'."

"העוני של הכושים אינו העוני של הלבנים"

לא מזמן, באחר צהריים אביבי בנורת' לונדייל, ביקרתי את בילי לאמאר ברוקס, האב. ברוקס היה פעיל מאז צעירותו בתנועת הפנתרים השחורים, וסייע לליגת רוכשי החוזים. פגשתי אותו במשרדו ב- Better Boys Foundation. הקרן היא גורם מרכזי בנורת' לונדייל ומטרתה היא להרחיק ילדים מקומיים מהרחוב ולכוון אותם אל משרות ואוניברסיטאות. עבודתו של ברוקס נושאת אופי אישי. ב-14 ביוני, 1991, נורה ונהרג בנו בן ה-19, בילי הבן. "הם ניסו לשדוד אותו," סיפר לי ברוקס. "אני חושד שהוא היה מעורב בכל מיני דברים... אני חושב עליו כל הזמן. כל יום."
ברוקס לא גדל ברחובות, אף על פי שבשכונה כזאת קשה להימלט מהשפעתם. "הלכתי לכנסייה 3-4 פעמים בשבוע. היו שם בנות," הוא סיפר וצחק. "המציאות הקודרת עדיין שם. זה לא מחסה מהחיים. צריך ללכת לבית הספר. גרתי כאן. הלכתי לתיכון מרשל. פה היו ה"קוברות המצריות", שם היו ה"החוטאים".

בבית הלבן ובכל הדרגים שתחתיו קיים המיתוס שאומר כי אבהות היא תרופת הנגד הגדולה לתחלואי השחורים. אבל לבילי ברוקס, הבן, היה אבא. לטרייבון מרטין היה אבא. לג'ורדן דייוויס היה אבא. נורמות מעמד הביניים מעולם לא הגנו על השחורים מביזה

מאז עזב ברוקס את מערב שיקגו. אבל הוא עדיין עובד בנורת' לונדייל. אם "אתה משיג בית נחמד, גר בשכונה טובה, אז אתה רחוק יותר מאלימות כי המרחב שלך לא מקופח," אמר ברוקס. "יש לך מקום מאובטח. אתה לא צריך להתגונן." אבל אם "גדלת במקום כמו זה, הדיור מחורבן. כשחיסלו את השכונות העניות, הם עזבו את הרבי-קומות המסבסדים ובאו לשכונה עם מנטליות של כנופיה. אין לך כלום, אז אתה הולך לקחת משהו, גם אם זה לא אמיתי. אין לך רחוב, אבל בראש אתה חושב שהוא שייך לך." ניגשנו לחלון שמאחורי השולחן שלו. קבוצה של צעירים שחורים עמדו ליד ציור קיר ענק לזכרם של שני שחורים: "לזכרו של קוונטין "קיו", 18 ביולי, 1974 ❤ 2 במרץ, 2012. השם והפנים של האדם האחר רוססו בידי קבוצה יריבה. הבחורים שתו בירה. מדי פעם הגיעה מכונית, האטה ועצרה. אחד הבחורים היה ניגש אליה, מבצע עסקה, ואז המכונית הייתה נוסעת משם. ברוקס הכיר את כל הבחורים האלה כילדים.
"זאת הפינה שלהם," הוא אומר.

ראינו עוד מכונית שעצרה לרגע ואז הסתלקה. "אין כבוד, אין בושה," אמר ברוקס. "זה מה שהם עושים. מהסמטה עד לפינת הרחוב. הם לא הולכים רחוק יותר. רואה את הטיפוס הגדול הזה שם? הוא כמעט מת לפני שנתיים. זה ששותה שם בירה... אני מכיר את כולם. והסיבה שהם מרגישים בטוחים שם היא בגלל הבניין הזה, ובגלל שהם פחדנים מדי ללכת למקום אחר. אבל זאת המנטליות שלהם. זה השטח שלהם." ברוקס הראה לי תמונה של קבוצת ילדים שהוא אימן. הוא עבר על הילדים והצביע על אלה שנמצאים בכלא, אלה שמתו, אלה שמסתדרים לא רע. בסוף הוא הצביע על הילד שלו – "זה הבן שלי, בילי," אמר ברוקס. אז הוא שאל את עצמו בקול רם אם הוא זירז את מותו של בנו כי השאיר אותו יחד איתו בזמן שעבד בנורת' לונדייל. "בטוח יש קשר, כי הוא היה חלק ממה שעשיתי פה. ואני חושב שאולי לא הייתי צריך לחשוף אותו. אבל מצד שני, לא הייתה לי ברירה," הוא אמר, " רציתי שהוא יהיה איתי."

הפגנה נגד גזענות בשיקאגו בעת המשפט נגד ג׳ורג׳ צימרמן, שירה למוות בנער השחור טרייבון מרטין. צילום: דברה סוויט

הפגנה נגד גזענות בשיקאגו בעת המשפט נגד ג׳ורג׳ צימרמן, שירה למוות בנער השחור טרייבון מרטין. צילום: דברה סוויט

בבית הלבן ובכל הדרגים שתחתיו קיים המיתוס שאומר כי אבהות היא תרופת הנגד הגדולה לתחלואי השחורים. אבל לבילי ברוקס, הבן, היה אבא. לטרייבון מרטין היה אבא. לג'ורדן דייוויס היה אבא. נורמות מעמד הביניים מעולם לא הגנו על השחורים מביזה. נורמות מעמד הביניים הן מה שהפך את אתל וית'רספון למטרה מפתה לספקולנט חמדן. סוחרי החוזים לא כיוונו לעניים ביותר. הם כיוונים לשחורים שעבדו קשה וחסכו וחלמו לקבל את אות האזרחות האמריקנית – בעלות על בית. לא הפתולוגיה ציירה סימן של מטרה על גבו של קלייד רוס. לא בגלל תרבות העוני נבחרה מאטי לואיס לספק את "הריגוש שבציד ובהרג." יש שחורים שתמיד יהיו טובים פי שניים. אבל הם רק יתקלו בטורפים לבנים מהירים פי שלושה.

רוב הליברלים של ימינו לא תופסים את הגזענות כרוע מרוחק, אלא כקרוב משפחה של העוני והאי-שוויון הלבנים. הם מתעלמים מהמסורת רבת השנים של המדינה הזאת להעניש שחורים באופן פעיל על הצלחתם – ענישה שהפכה באמצע המאה ה-20 למדיניות פדרלית. אף שהנשיא לינדון ג'ונסון ציין בנאום זכויות האזרח ההיסטורי שלו באוניברסיטת הווארד ב-1965 ש"העוני של הכושים אינו העוני של הלבנים," יועציו ויורשיו סרבו, ועודם מסרבים, לנסח מדיניות שמכירה בהבדל הזה.
לאחר נאומו כינס ג'ונסון קבוצה של מנהיגי זכויות אזרח, כולל א' פיליפ רנדולף ובייארד רסטין המכובדים, כדי לטפל ב"אכזריות הקדומה." בנייר אסטרטגי הם הסכימו עם הנשיא ש"העוני של הכושים הוא צורה ייחודית והרסנית במיוחד של עוני אמריקני." אבל כשהגיע הרגע לטפל בזווית הזו, ה"הרסנית במיוחד," נמנעה קבוצתו של רסטין מיחס מיוחד והעדיפה לקדם תוכניות שפנו ל"כל העניים, שחורים ולבנים."

הדחף להשתמש בכוח המוסרי של המאבק השחור כדי לפתור בעיות רחבות של אי-שוויון נובע מחמלה ופרגמטיזם גם יחד. אבל הוא מייצר מדיניות דו-משמעית. לדוגמה, מטרותיה המדויקות של ההעדפה המתקנת תמיד היו חמקמקות. האם היא אמורה לפצות על הפשעים שנעשו לשחורים? לא אם שואלים את בית המשפט העליון. בפסיקתו מ-1978 ב"חברי הנהלת אוניברסיטת קליפורניה נגד באקי" טען בית המשפט ש"אפליה חברתית" אינה "קונספט פוגעני אמורפי שייתכן כי מקורותיו שוכנים בעבר הרחוק." האם העדפה מתקנת נועדה להגדיל את ה"גיוון"? אם כן, היא קשורה רק בעקיפין לבעיות הספציפיות של השחורים – קרי הדברים שאמריקה גזלה מהם לאורך מאות שנים.

הבלבול הזה לגבי מטרותיה של ההעדפה המתקנת, לצד אי-יכולתנו להתמודד עם ההיסטוריה של קיפוח השחורים על-ידי הלבנים, טמון במקורות המדיניות הזו. "אין הגדרה קבועה ונחרצת להעדפה מתקנת," אמר אחד הבכירים במשרד העבודה תחת ג'ונסון. "העדפה מתקנת היא כל דבר שיש לעשות כדי להשיג תוצאות. אבל זה לא כולל בהכרח יחס מועדף." אך אמריקה נבנתה על יחס מועדף ללבנים – 395 שנות יחס מועדף. הצהרות מעורפלות ונעימות לאוזן על גיוון לא מפצות על כך.
כיום ממאנים הפרוגרסיבים להשתמש בכוח הלבן כהסבר, ולמה משנה לְמה. ברמה המעשית, ההיסוס הזה נובע מהגישה העמומה שנקט בית המשפט העליון ברפורמות שבוצעו בשנות ה-60. חוק זכות ההצבעה עוקר מתוכן. ייתכן שחוק הדיור ההוגן הוא הבא בתור. ההעדפה המתקנת שורדת בקושי. הפרוגרסיבים מחליפים את המאבק האנטי-גזעני במאבק מעמדי נרחב, וכך מקווים לגייס קואליציה על-ידי שינוי הנושא.

הפוליטיקה של ההעדפה המתקנת מפתה מאוד, אך תוצאותיה מעורבות. תוכנית ה"סיוע למשפחות בעלות ילדים נתמכים" הושקה בעיקר כדי להדיר שחורים – אך בשנות ה-90 נתפסה דווקא כתוכנית שמחלקת לשחורים כסף במתנה. החוק לטיפול בר השגה לא מתייחס לגזע, אבל ראש לימבו גינה אותו בכל זאת וקבע שמדובר בשילומים. יתרה מזו, ההרחבה שהוגדרה בחוק לתוכנית ה-Medicaid היא למעשה אופציונלית, ולכן שחורים עניים רבים ממדינות הקונפדרציה לשעבר לא נהנים ממנה. החוק הזה, בדומה לביטוח הלאומי, יגיע בסופו של דבר גם לאלה שנותרו בחוץ; אך בינתיים, השחורים ייפגעו.

"כל שיידרש כדי לחסל תוכנית WPA חדשה (תוכנית מהניו דיל שהעסיקה גברים ללא הכשרה בביצוע עבודות ציבוריות) היא צילום ממוסגר היטב של גברים שחורים נשענים על אתי חפירה ומעשנים," כותב הסוציולוג דאגלס מאסי. "טיוח בעיית הגזע לא מייצר תיאוריה חברתית טובה, מחקר טוב או מדיניות ציבורית טובה." להתעלם מהעובדה שאחת הרפובליקות הוותיקות בעולם נבנתה על יסודות הכוח הלבן, להעמיד פנים שבעיות החברה הדואלית הן בעיות של קפיטליזם נטול רגולציה – זה טיוח של חטא הביזה הלאומית בשקר לאומי. השקר מתעלם מהעובדה שהפחתת העוני האמריקני וחיסול הכוח הלבן אינם אותו דבר. השקר מתעלם מהעובדה שסגירת "פער ההישגים" לא יצמצם את "פער הנזקים," מכיוון שבוגרי אוניברסיטאות שחורים עדיין סובלים משיעור אבטלה גבוה יותר מאשר בוגרי אוניברסיטאות לבנים, ומכיוון שהסיכוי של מועמדים שחורים ללא תיק פלילי להתקבל לעבודה זהה לזה של מועמדים לבנים עם תיק פלילי.

שיקגו, כמו המדינה כולה, אימצה מדיניות שהדירה את התושבים הנמרצים, השאפתניים והמצליחים ביותר של אמריקה השחורה והפכה אותם למטרות לגיטימיות לשוד חוקי. המשפחות הנשדדות אינן הנפגעות היחידות; גם הקהילה הצופה במחזה נפגעת. אל תחשבו רק על קלייד רוס העובד בשלוש משרות כדי לשלם על ביתו. חשבו על שכניו מנורת' לונדייל – ילדיהם, אחייניהם ואחייניותיהם – וחשבו איך הצפייה במחזה הזה משפיעה עליהם. דמיינו את עצמכם כילדים שחורים צעירים המבינים כי אף על פי שהוריהם שיחקו לפי הכללים, כל רכושם הושלך לרחוב והדבר המקודש להם ביותר – ביתם – נלקח מהם.

המסר שמקבל צעיר שחור במדינה הזאת, אומר בילי ברוקס, הוא "'אתה אפס. אתה לא שווה כלום. אתה מתאים רק לעבוד בשבילנו. אף פעם לא יהיה לך שום דבר משלך. אתה לא תקבל השכלה. אנחנו זורקים אותך לכלא.' הם אומרים לך שלא משנה כמה תילחם, לא משנה מה אתה תורם, אתה לא שווה כלום. 'אנחנו ניקח מה שיש לך. אף פעם לא יהיה לך שום דבר משלך, כושי'."

לעבר מדינה חדשה

כשקלייד רוס היה ילד, היה לאחיו הגדול, וינטר, התקף אפילפטי. הרשויות אספו אותו והביאו אותו לחוות פרצ'מן, כלא בגודל 80,000 דונם בדלתא של מיסיסיפי.
"הוא היה עדין," מספר קלייד רוס על אחיו. "אתה יודע, הוא היה נחמד לכולם. ואז התחילו ההתקפים. הוא לא היה יכול לשלוט בעצמו. והם אספו אותו, כי הם חשבו שהוא מסוכן." המתקן נבנה בתחילת המאה ה-20 והיה אמור להיות מענה רפורמיסטי ופרוגרסיבי לבעיית "הפשיעה הכושית." בפועל הוא היה הגולג של מיסיסיפי, הסיוט של כל האפרו-אמריקנים בדלתא. בתחילת המאה נהג מושל מיסיסיפי, ג'יימס ק' ורדאמן, לשעשע את עצמו: הוא היה משחרר אסירים לשממה שמסביב וצד אותם עם כלבים. "בכל דרום ארצות הברית," כותב דייוויד אושינסקי בספרו Worse Than Slavery, "הייתה חוות פרצ'מן שם נרדף לענישה ואכזריות, ובצדק... פרצ'מן היא חוות העונשין האולטימטיבית, הדבר הקרוב ביותר לעבדות ששרד לאחר מלחמת האזרחים." כשמשפחת רוס הלכה לשחרר את וינטר, אמרו להם שווינטר מת. כשהם ביקשו לקבל את הגופה, האחראים בפרצ'מן אמרו שהם קברו אותו. המשפחה מעולם לא ראתה את גופתו. וזאת רק אחת האבדות שלהם.

 

אולי אין נתון שממחיש את השפעותיה המתמשכות של ההיסטוריה המבישה של המדינה - שהתייחסה לשחורים כאל תת-אזרחים, תת-אמריקאים ותתי-אדם - טוב יותר מאשר האי-שוויון הכלכלי. השילומים יעזרו לסגור את התהום הזו

חוקרים דנים זה מכבר בדרכים שבהן תוכל אמריקה לפצות את האנשים שעל עמלם והדרתם נבנתה המדינה. בשנות ה-70 טען בוריס ביטקר מבית הספר למשפטים של ייל בספרו The Case for Black Reparations, שאפשר לקבוע תג מחיר מחמיר לפיצויים: נכפיל את מספר האפרו-אמריקנים באוכלוסייה בהפרש ההכנסה לנפש בין לבנים לשחורים. את הנתון הזה – 34 מיליארד דולר נכון ל-1973, כשביטקר כתב את הספר – אפשר להוסיף מדי שנה, במשך עשור או שניים, לתוכנית שילומים. כיום מבקש צ'רלס אוגלטרי, מרצה מבית הספר למשפטים של הרווארד, משהו רחב יותר: תוכנית להכשרה מקצועית ועבודות תשתית שמטרתה היא צדק גזעי, ובכל זאת כוללת את עניי כל הגזעים. להלל את החירות והדמוקרטיה ובה בעת לשכוח את כלכלת העבדים שממנה צמחה אמריקה – הרי זה פטריוטיזם א-לה-קרט.

ואולי אין נתון שממחיש את השפעותיה המתמשכות של ההיסטוריה המבישה של המדינה - שהתייחסה לשחורים כאל תת-אזרחים, תת-אמריקאים ותתי-אדם - טוב יותר מאשר האי-שוויון הכלכלי. השילומים יעזרו לסגור את התהום הזו. אבל יצירת הפער דרשה שיתוף פעולה בין כל נדבכי החברה, והגישור על הפער ידרוש זאת גם כן. ייתכן שלאחר דיונים מעמיקים – אלה שדורשת הצעת החוק HR40 – אנו עשויים לגלות שהמדינה לעולם לא תוכל לפצות את האפרו-אמריקנים. אבל אנו עומדים לגלות לא מעט על עצמנו במהלך הדיון הזה – ואולי זה מה שמפחיד אותנו. השילומים לא מפחידים אותנו כי אנו חוששים שלא נוכל לשלם. הם מאיימים על דבר עמוק הרבה יותר – על המורשת של אמריקה, ההיסטוריה שלה, מעמדה בעולם.

הכלכלה האמריקאית המוקדמת נבנתה על מלאכת עבדים. הקפיטול והבית הלבן נבנו על-ידי עבדים. הנשיא ג'יימס פולק סחר בעבדים מהחדר הסגלגל. הטענות ל"פתולוגיה שחורה", הביקורת שמעלים ברי-סמכא ואינטלקטואלים על מבנה המשפחה השחורה, הן חסרות משמעות במדינה שקיומה התאפשר בזכות עינוי אבות שחורים, או אונס אימהות שחורות, או מכירת ילדים שחורים. הערכה כנה של מערכת היחסים של אמריקה עם המשפחה השחורה מראה כי המדינה אינה מטפחת אותה, אלא הורסת אותה.

וההרס הזה לא הסתיים בעבדות. חוקים מפלים שידכו בין עול שווה של אזרחות לחלוקה בלתי שוויונית של השלל. החוקים האלה הגיעו לשיאם באמצע המאה ה-20, כשהממשל הפדרלי – דרך מדיניות הדיור – הנדס את האי-שוויון הכלכלי שנותר עמנו עד היום. כשאנו חושבים על כוח לבן, אנו מדמיינים שלטים נוסח "שחורים בלבד", אבל עלינו לדמיין דגלי פירטים.
ברמה מסוימת, תמיד הבנו את זה.
"העוני של הכושים אינו העוני של הלבנים," אמר הנשיא ג'ונסון בנאום זכויות האזרח ההיסטורי שלו.

רבות מהסיבות ורבים מהפתרונות זהים. אבל ישנם הבדלים – עמוקים, שוחקים, עיקשים – המקרינים שורשים כואבים אל תוך הקהילה והמשפחה, ולתוך טבע האדם. ההבדלים האלה אינם הבדלים גזעיים. הם אך ורק תוצאה של אכזריות קדומה, אי-הצדק של העבר והדעות הקדומות של ההווה. אנו מצטטים את מילותיהם של ג'פרסון ולינקולן כי הן מעידות על המורשת והמסורות שלנו. אנו זוכרים אותן כי אנו מבינים את קשרינו לעבר – לפחות כשהם מחמיאים לנו. אבל ההיסטוריה השחורה לא מחמיאה לדמוקרטיה האמריקנית; היא גוערת בה. הגישה הלעגנית הנפוצה לשילומים, הרואה בהם מזימה נמהרת של שמאלנים מיואשים ולאומנים שחורים חסרי רצינות אינטלקטואלית, היא פחד המתחזה לצחוק. לאומנים שחורים תמיד ידעו על אמריקה דבר שאין להזכירו, שתומכי האינטגרציה לא מעזים להכיר בו – העליונות הלבנה אינה רק מעשה ידם של דמגוגים חמומי מוח, או עניין של תודעה כוזבת, אלא כוח מהותי כל כך באמריקה עד שקשה לדמיין את המדינה בלעדיו.

לכן עלינו לדמיין מדינה חדשה. השילומים – ובכך אני מתכוון לקבלה מלאה של הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו על כל השלכותיה – הם המחיר שעלינו לשלם כדי לראות את עצמנו נכוחה. אלכוהוליסט המנסה להחלים מתמודד עם מחלתו כל חייו. אבל לפחות הוא לא חי חיי שקר. השילומים קוראים לנו לדחות את שיכרון היוהרה ולראות את אמריקה כפי שהיא – מפעל של אנשים בלתי מושלמים.
האם השילומים יפלגו אותנו? לא יותר משהם פילגו אותנו עד כה. האי-שוויון הכלכלי רק מייצג באופן מספרי דבר שכולנו מרגישים אבל לא מסוגלים להעלות על דל שפתינו – שהתפלגות השגשוג האמריקני היא בלתי הוגנת ובררנית. עלינו לחשוף סודות משפחתיים, להתמודד עם השדים הישנים. יש להבריא את התודעה האמריקנית ולגרש את האשמה הלבנה.

אני מתכוון אך ורק לפיצוי על נזקי העבר – לנדבה, פריעת חוב, או שוחד שניתן ביד מסויגת. אני מדבר על הכרה לאומית שתוביל להתחדשות רוחנית. השילומים יבשרו את סופו של עידן שבו אנו זוללים נקניקיות ב-4 ביולי אך בה בעת מכחישים את עובדות מורשתנו. השילומים יבשרו את סופו של עידן שבו אנו צועקים "פטריוטיות" אך בה בעת מנופפים בדגל הקונפדרציה. השילומים יבשרו את בואה של מהפכה בתודעה האמריקנית, מהפכה שתיישב בין הדימוי העצמי שלנו כנציגי הדמוקרטיה בעולם לבין עובדות ההיסטוריה.

"לא יהיו 'שילומים' עם גרמניה"

הפגנה בירושלים מנחם בגין

מנחם בגין נואם בהפגנה כנגד הסכם השילומים. צילום: לע״מ

אנחנו לא הראשונים שנדרשים לאתגר כזה.

ב-1952, כשגרמניה המערבית התחילה בתהליך הפיצוי על השואה, היא עשתה זאת בתנאים שעלינו להפיק מהם לקחים. ההתנגדות הייתה אלימה. מעטים הגרמנים שהאמינו שליהודים מגיע לקבל משהו. סקר שנערך הכריז כי רק חמישה אחוזים מאזרחי מערב גרמניה חשים אשמה לגבי השואה, ורק 29 אחוז חושבים שמגיע ליהודים לקבל פיצויים מהעם הגרמני. "השאר," כתב ההיסטוריון טוני ג'אדט בספרו משנת 2005 "Postwar" ("אחרי המלחמה"), "נחלקו לאלה (כ-40 אחוז מהמשיבים) שחשבו כי רק אנשים 'שבאמת עשו משהו' הם אחראים וצריכים לשלם, ולאלה (21 אחוז) שחשבו 'שהיהודים עצמם אשמים באופן חלקי במה שקרה להם בתקופת הרייך השלישי'."

ניצולי השואה חששו מכיבוס המוניטין הגרמני בכסף, וממשכון זיכרון פשעיהם. מעבר לכך, היה רצון בנקמה. מאיר דבורז'צקי, ששרד ממחנות הריכוז באסטוניה, אמר כי היה רוצה לראות 6 מיליון גרמנים מתים תמורת 6 מיליון היהודים

חוסר הנכונות של גרמניה להתמודד בכנות עם ההיסטוריה לא היה קיים אך ורק בסקרים. סרטים שטענו כי גם החברה הגרמנית אחראית לשואה, ולא רק היטלר, נאסרו להקרנה. "החייל הגרמני לחם באומץ ובכבוד למען מולדתו," טען הנשיא אייזנהאואר, ובכך אישר את המיתוס הטווטוני הלאומי. ג'אדט כתב, "במהלך שנות החמישים קידמו הגורמים הרשמיים במערב גרמניה תפיסה נעימה של העבר הגרמני, המציגה את חיילי הוורמאכט כגיבורים, ואת הנאצים כמיעוט שהוענש בהתאם למעשיו."

קונרד אדנאואר, שכיהן כקנצלר לאחר המלחמה, תמך בהענקת שילומים, אבל מפלגתו הייתה מפולגת; הוא הצליח לאשר את המהלך רק בעזרת קולות האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית. בקרב יהודי ישראל עוררו השילומים תגובות אלימות וארסיות, החל מהוקעה ועד למזימות התנקשות. בשבעה בינואר, 1952, כשהכנסת התכנסה לדון בהסכם שילומים אפשרי עם מערב גרמניה, עמד מנחם בגין, ראש הממשלה לעתיד, מול קהל גדול והשתלח במדינה שבזזה את חייהם, עבודתם ורכושם של בני עמו. בגין טען שכל הגרמנים הם נאצים ואשמים ברצח. הוא המשיך והאשים גם את מדינתו הצעירה. הוא דחק בקהל להפסיק לשלם מסים וטען שהאומה הישראלית הטרייה רואה במאבק על קבלת או אי-קבלת הכסף מגרמניה כ"מלחמה לחיים או למוות." וכשבגין שמע שהשוטרים המשגיחים על ההתאספות נושאים גז מדמיע תוצרת גרמניה כביכול, הוא צרח, "אותם גזים שהחניקו את אבותינו."

בגין הוביל אז את הקהל בשבועה שלא לשכוח את קורבנות השואה, או ש"תשכח ימיני" ו"תדבק לשוני לחכי." הוא הוביל את הקהל אל הכנסת. מהגגות הדפו השוטרים את האנשים עם גז מדמיע ופצצות עשן. אבל הרוח שינתה כיוון והגז הגיע לכנסת וחדר דרך החלונות שנופצו באבנים. במהומה, בגין ובן-גוריון הטיחו עלבונות זה בזה. 200 אזרחים ו-140 שוטרים נפצעו. קרוב ל-400 אנשים נעצרו. פעילות הכנסת הופסקה.

לאחר מכן פנה בגין לנוכחים באולם המליאה במילים חדורות להט וגינה את החקיקה העומדת להתרחש. "היום אסרתם מאות," הוא אמר. אולי תאסרו אלפים. אין דבר, הם יכלו, הם ישבו. נשב יחד אתם. אם יהיה צורך - ניהרג יחד אתם. ולא יהיו 'שילומים' עם גרמניה." ניצולי השואה חששו מכיבוס המוניטין הגרמני בכסף, וממשכון זיכרון פשעיהם. מעבר לכך, היה רצון בנקמה. מאיר דבורז'צקי, ששרד ממחנות הריכוז באסטוניה, אמר כי היה רוצה לראות 6 מיליון גרמנים מתים תמורת 6 מיליון היהודים. בן-גוריון, מצדו, הציג עמדה אחרת. הוא לא התכחש לרצון בנקמה, אך דיבר בהיגיון קר. הוא הצהיר כי היה מעדיף שלא לשבת עם הגרמנים, שהיה מעדיף לקחת את הרכוש הגרמני בכוח צבאי. אבל בן-גוריון ידע שאין לישראל היכולת הזו.

הדיון בנושא השילומים הביא עמו גל של ניסיונות חבלה בפצצות מצד קיצונים ישראלים. אחד הופנה למשרד החוץ בתל אביב. אחר לקנצלר אדנאואר בעצמו. וניסיון נוסף נעשה בנמל חיפה, שאליו הגיעו הסחורות שנקנו בכספי השילומים. מערב גרמניה הסכימה בסופו של דבר לשלם לישראל 3.45 מיליארד מרק גרמני, השקולים ליותר מ-7 מיליארד דולר כיום. לאחר מכן הגיעו תביעות פיצויים אישיות – על טראומה נפשית, פגיעה בכבוד היהודי, קטיעת קריירות משפטיות, ביטוח חיים, עצם השהייה במחנות הריכוז. 17 אחוז מהכספים שימשו לרכישת ספינות. "בסוף שנת 1961 היוו אניות השילומים כ־70 אחוזים מן המעמס הכולל של צי הסוחר הישראלי," כותב ההיסטוריון תום שגב בספרו "המיליון השביעי". "בעשר השנים הראשונות להסכם מימנו כספי השילומים כשליש מכלל ההשקעה של חברת החשמל, לרבות תחנות כוח; רשת האספקה גדלה בתקופה זו פי שלושה. רכבת ישראל רכשה בגרמניה קטרי דיזל, קרונות, פסים וציור איתות; כספי השילומים מימנו כ-45 אחוזים מכלל ההשקעות ברכבת."

השילומים לא יכלו לכפר על רציחות הנאצים. אבל הם היו ראשיתו של תהליך חשבון הנפש הגרמני, וייתכן שסיפקו מפת דרכים לאופן שבו תרבות גדולה תוכל להיות ראויה לתואר זה

התל"ג של ישראל גדל פי שלושה ב-12 שנות ההסכם. בנק ישראל ייחס 15 אחוז מהצמיחה הזו, וכן 45,000 משרות, להשקעות שנעשו בכספי השילומים. אבל שגב טוען שההשפעה הייתה גדולה הרבה יותר; לשילומים הייתה "חשיבות פסיכולוגית ופוליטית" שאין עליה עוררין.

השילומים לא יכלו לכפר על רציחות הנאצים. אבל הם היו ראשיתו של תהליך חשבון הנפש הגרמני, וייתכן שסיפקו מפת דרכים לאופן שבו תרבות גדולה תוכל להיות ראויה לתואר זה.

בהעריכו את הסכם השילומים, אמר דוד בן-גוריון:

לראשונה בתולדות יחסי-העמים נקבע תקדים לפיו מדינה גדולה, בעקבות לחץ מוסרי בלבד, מחליטה לשלם פיצויים לקורבנות הממשלה שבאה לפניה. לראשונה בתולדות עם שנרדף, דוכא, נבזז ונעשק במשך מאות שנים במדינות אירופה, אחד העושקים מחויב להחזיר חלק מן הגזלה, ואף מבטיח שילומים קולקטיביים כפיצוי חלקי על אבדות חומריות.

ישנו דבר נוסף, מעבר ללחץ המוסרי, הדורש מאמריקה להעניק שילומים. אסור לנו לברוח מן ההיסטוריה. על כל פתרונותינו לבעיות הגדולות של שירותי בריאות, השכלה, דיור ואי-שוויון כלכלי, מעיב צל שעליו איננו מדברים. "הסיבה לכך שהשחורים נמצאים עכשיו בפיגור גדול כל כך אינה ההווה," אמר לי קלייד רוס. "אלא העבר." בתחילת העשור הקודם נסע צ'רלס אוגלטרי לטולסה, אוקלהומה, כדי להיפגש עם ניצולי מהומות הגזע של 1921 שהחריבו את "וול סטריט השחור." העבר לא היה העבר מבחינתם. "היה מדהים לראות את הנשים והגברים השחורים האלה, נכים, עיוורים, בכיסאות גלגלים," סיפור לי אוגלטרי. "לא היה לי מושג מי הם ומדוע הם רוצים לפגוש אותי. הם אמרו, 'אנחנו רוצים שתייצג אותנו בתביעה הזאת'."

ועדה שהקימה הרשות המחוקקת של אוקלהומה הגישה דו"ח המאשר שהמהומות, שדבר קיומן הוסתר במשך שנים, אכן התרחשו. אבל התביעה נכשלה בסופו של דבר, ב-2004. תביעות דומות שהוגשו נגד תאגידים כמו Aetna (שביטח עבדים) ו"ליהמן ברדרס" (שאחד ממייסדיו היה בעליהם), נכשלו בינתיים גם הן. התוצאות האלה מייאשות, אבל בפשע שבו מאשימים פעילי השילומים את המדינה, לא אשמות רק כמה ערים או חברות. ההאשמות האלה מופנות לעם האמריקני עצמו, בכל דרג וכמעט בכל תצורה. פשע שבו אשם העם כולו ראוי לדיון ברשות המחוקקת שמייצגת אותו.

הצעת HR40 של קוניירס היא הכלי המתאים לביצוע המשימה הזו. אף אחד לא יודע מה יניב הדיון הזה. ייתכן שאין מספר שמסוגל לפצות על ביזת השחורים באמריקה, ביזה בת מאות שנים. ייתכן שהמספר הזה גדול כל כך שאי אפשר לתארו, קל וחומר לחשבו או לשלמו. אבל אני מאמין שהתמודדות פומבית עם השאלות האלה חשובה לא פחות – אם לא יותר – מאשר התשובות הספציפיות שיינתנו. אמריקה ששואלת מה היא חייבת לאזרחיה הפגיעים ביותר היא מדינה טובה ואנושית יותר. אמריקה שמפנה את מבטה מתעלמת לא רק מחטאי העבר, אלא גם מחטאי ההווה ומחטאים מסוימים שיבוצעו בעתיד. הענקת השילומים משמעותית יותר מהצ'קים שיירשמו לכבוד אזרחים אפרו-אמריקנים – היא תייצג את התבגרותה של אמריקה, ממיתוס הילדות של תמימותה לתבונה הראויה לאבותיה המייסדים.

ב-2010 פרסמו ג'ייקוב ס' רוּ (Rugh), שהיה אז דוקטורנט בפרינסטון, והסוציולוג דאגלס ס' מאסי (Massey), מחקר על משבר העיקולים. בין המניעים למשבר הם זיהו אויב ישן: הפרדה גזעית. לשחורים שקונים בתים – גם לאחר שנבדקו גורמים כמו מצב האשראי שלהם – עדיין יש סיכוי גבוה יותר לקבל משכנתאות סאבּפּרַיים מאשר לבנים. עשרות שנות מדיניות דיור גזענית של הממשל האמריקני ועשרות שנות פרקטיקות דיור גזעניות של העסקים האמריקניים הובילו יחד לריכוז האפרו-אמריקנים באותן שכונות. בדיוק כפי שהיה בנורת' לונדייל לפני 50 שנה, השכונות האלה מלאות באנשים שנמנעת מהן הגישה למוסדות הפיננסיים המרכזיים. המלווים בסאבפריים שיחרו לטרף, והם מצאו את השחורים ממתינים כמו ברווזים בכלוב.

"רמות גבוהות של הפרדה גזעית מייצרות שוק טבעי להלוואות סאבפריים," כותבים רו ומאסי, "ולכן משכנתאות בסיכון גבוה יותר, ואיתן עיקולים, מצטברות באופן בלתי פרופורציונלי בשכונות המיעוטים של הערים המאופיינות בהפרדה זו."
ביזת העבר הגבירה את יעילותה של ביזת ההווה. הבנקים באמריקה הבינו זאת. ב-2005 ערך הבנק "וולס פארגו" סדרה של סמינרים בנושא אסטרטגיות לצבירת עושר. הבנק הכתיר את עצמו כ"יצרן המוביל במדינה של משכנתאות לבני מיעוטים אתניים," וגייס אישים שחורים בניסיון מדומה לחנך את השחורים בנוגע לצבירת "עושר רב-דורי". אבל הסמינרים האלה הסוו גניבה של עושר. ב-2010 הגיש משרד המשפטים תביעת אפליה נגד וולס פארגו בטענה שהבנק תמרן שחורים לקחת הלוואות בתנאים קשים בלי להתחשב במצב האשראי שלהם. לא מדובר בקסם, או בצירוף מקרים, או בחוסר מזל. זו גזענות שבאה לידי ביטוי בשטח. לפי הניו יורק טיימס, התצהירים שהוגשו הראו כי פקידי המשכנתאות קראו ללקוחותיהם השחורים "אנשי בוץ" ולמשכנתאות הסאבפריים "הלוואות גטו".
"חיפשנו אותם," אמרה לטיימס בת' ג'ייקובסון, פקידת משכנתאות לשעבר בוולס פארגו. "בחטיבת המשכנתאות הייתה יחידה של שווקים מתפתחים שהתמקדה בכנסיות שחורות מתוך מחשבה שלראשי הקהילה יש השפעה רבה והם יוכלו לשכנע את באי הכנסייה לקחת משכנתאות סאבפריים."

ב-2011 הסכים "בנק אוף אמריקה" לשלם 355 מיליון דולר כפשרה במסגרת תביעת אפליה נגד יחידת Countrywide שלו. בשנה שלאחר מכן התפשר וולס פארגו בתביעה ושילם יותר מ-175 מיליון דולר. אבל הנזק כבר נעשה. ב-2009, חצי מכלל הנכסים בבולטימור שנרכשו בין השנים 2005-2008 בעזרת משכנתאות מוולס פארגו, עמדו ריקים; 71 אחוז מהנכסים האלה נמצאים בשכונות שחורות.

טא-נהאסי קואטס (נולד 1975) הוא מחבר האוטוביוגרפיה The Beautiful Struggle, שבה הוא מתאר את יחסו למאבקים הפוליטיים של אביו, פעיל בתנועת ״הפנתרים השחורים״, ואת השפעתם על אמו, אשר פירנסה את משק הבית ובין השאר עבדה בהוצאה לאור המתמחה בהיסטוריה של האפרו-אמריקאיים. הוא כתב בכיר ב״אטלנטיק״ וזכה בפרס ״סידני הלמן״ לחברה ושיוויון על כתבתו ״החרדה הלבנה מנשיא שחור״ ב-2012. טא-נהאסי קואטס, שמעולם לא השלים תואר ראשון, הוא פרופסור עמית בתוכנית לכתיבה יוצרת ב-M.I.T.
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טא-נהאסי קואטס, Atlantic .

תגובות פייסבוק

3 תגובות על בעד שילומים מארה״ב

01
נעמה נגר

תודה על התרגום המלא החשוב. החכמתי מההערה אודות 'שילומיים' לעומת 'פיצויים'. אני מקווה שתאפשרו לי לנצל את הבמה להפנות לדיווח המקוצר שלי מלפני כשבוע באתר ה'עוקץ', לא משום העבודה שלי (אמנם סיכמתי מעט את הטיעונים של קואטס ), אלא מכיוון שקוראי 'אלכסון' ימצאו עניין בדיון שהתפתח ב'תגובות' שם, לדעתי.
http://www.haokets.org/2014/06/04/בגין-מאות-שנות-ניצול-על-ההצדקה-לפיצויי/

02
משה אוריין

בהתייחס להערת השוליים -
כיום, כ-70 שנה לאחר השואה, הגרמנים חשים ומפנימים את אשמתם ואחריותם הרבה יותר מאשר מיד לאחר תום הזוועות, אף שמדובר אצלם כבר בדור שני ושלישי שיכול היה לכאורה להתנער מכל זיקה.
נראה לכן, כי "פיצויים" מעלים אסוציאציה של נזיקין וביטוח ונועדו בעיקר לקרבן כניסיון להשיב ככל הניתן מצב לקדמותו הפורמלית. בעוד "שילומים" נועדו (גם) להפנמת תחושות העוול אצל האשם ובכך ליצור אפשרות להמשך חיים תקינים ובריאים יותר בין אנשים ואומות, מתוך הבנה כי יש מצבים ותחושות שאין אפשרות להשיב לקדמותם.