בשבחי הדיכאון

רגשות שליליים עושים לנו טובה גדולה: הם מצילים אותנו מעצמנו. כיצד חודר האור דרך הסדקים האפלים של נפשנו?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

אף אחד לא מפקפק בערכה של הרגשה טובה. למעשה, נראה שב-20 השנה האחרונות כולנו נמצאים בעיצומו של חיפוש בלתי נלאה אחרי מצב רוח מרומם, בניסיון לתפוס לנו מקום של קבע בספקטרום שבין שביעות רצון לאקסטזה. הרגשה רעה היא סיפור אחר לגמרי, ואנחנו מתייחסים לרגשות שמעוררים בנו תחושות בלתי נעימות במגוון צורות שליליות: אנו מגדירים אותם כחטאים (כעס, קנאה), נמנעים מהם בחברה (תסכול) ואף קובעים כי הם אינם בריאים (עצב, בושה). אנחנו מדחיקים אותם, מטפלים בהם בתרופות וגוערים בעצמנו על שאנו מרגישים אותם. הם מעוררים בנו סלידה, ולכן אנו קוראים להם לעתים קרובות רגשות "שליליים", למרות ש"שלילי" אינו תואר הולם. רגשות אינם חיוביים או שליליים במהותם. התחושה שהם מעוררים בנו, טובה או רעה, היא רק חלק קטן ממה שמבדיל ביניהם. מתחת לפני השטח, כל רגש מנצח על מערך שלם של שינויים במוטיבציה, בפיזיולוגיה, בתשומת הלב, בתפיסה, באמונות ובהתנהגויות: הזעה, צחוק, רצון לנקמה, אופטימיות, העלאת זיכרונות מסוימים. לכל רכיב של כל רגש יש משימה ספציפית – בין שהוא מכין אותנו לנוע לקראת הדבר שאנו רוצים (כעס), מדרבן בנו לשפר את מצבנו (קנאה), או מאפשר לנו לתקן את הנזק שגרמה פליטת פה (מבוכה).

יש לנו תפיסה מוטעית של רגשות. הם רציונליים מאוד; רגשות הם אמצעים להשגת המטרות החשובות לנו, כלים שגולפו לאורך עידנים שלמים של חוויה אנושית. הם פועלים מעבר לרמה המודעת ומכוונים אותנו לאן שצריך. הם עוזרים לנו לזהות בעיות או הזדמנויות, ומציעים שיטות לתיקון או להשגת רווח. הם מכשירים של הישרדות, והאמת היא שבלעדיהם היינו נכחדים מזמן. לא רק שלא נוכל להתקיים בלי רגשות שליליים, אלא שבאופן אירוני גם לא נוכל להרגיש טוב בלעדיהם. כדי לחיות בצורה מיטבית בעולם ולעמוד באתגריו, עלינו לחוות את כל מגוון המצבים הפסיכולוגיים שירשנו כבני אדם.

בת זוג לשעבר אמרה לי פעם שהיא לא ידעה כמה היא חשובה לי עד שצרחתי עליה. האנקדוטה הזאת מסכמת בתמציתיות עשור או שניים של מחקר בנוגע לרגש המפוספס ביותר שלנו

"מדע הרווחה שכח שאין ודאות בעולם, שזה מקום מורכב שמלא באנשים מעצבנים ומגעילים", אומר טוד קאשדן, פסיכולוג מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון ומחבר הספר The Upside of Your Dark Side (יחד עם רוברט ביסווז-דיינר). אם נדע מתי ואיך להשתמש בכל הרגשות שלנו, נהיה שלמים יותר עם עצמנו ונוכל לחיות בנעימים זה עם זה.

גברים חזקים ונשים יפות

בת זוג לשעבר אמרה לי פעם שהיא לא ידעה כמה היא חשובה לי עד שצרחתי עליה. האנקדוטה הזאת מסכמת בתמציתיות עשור או שניים של מחקר בנוגע לרגש המפוספס ביותר שלנו. אנחנו כועסים כשאנחנו מרגישים שלא מעריכים אותנו כראוי. הכעס מזכיר לנו כמה חשובה רווחתנו האישית בכך שהוא מאיים לגרום נזק לאחרים או למנוע מהם רווחים שונים אם הם לא יתאימו את עצמם לערך שלנו. ההסבר הזה מבהיר למה אנחנו כועסים כשאנשים מנסים לעזור לנו שלא לצורך; הם לא מתכוונים להרע לנו, אבל הם זלזלו בנו.

הפסיכולוג ארון סל (Sell) הראה שגברים חזקים ונשים יפות – אנשים שלאורך האבולוציה האנושית היו בעלי היכולת הרבה ביותר לגרום נזק או למנוע רווח – כועסים מהר יותר מאחרים. "מבחינת האינדיבידואל, היתרון הגדול ביותר בכעס", אומר סל, "הוא מניעת ניצול". אם אתם יודעים מה מגיע לכם, ואדם אחר רואה את הדברים בצורה שונה, אתם חשים כעס. קצב הלב עולה, אתם מתחילים להזיע, אתם חושבים על כל הדברים שתוכלו לעשות אם תעמידו את האדם שמולכם במקומו. בטיחות, נימוס, פרקטיות – כל השיקולים האלה מתפוגגים. כשאנחנו זועמים באמת, אנחנו לא מסוגלים להכיל את האנרגיה הפיזית שלנו. בכל התרבויות אנשים מתארים כעס במטאפורות של נוזלים חמים במכלים: אתם הופכים לקומקום שורק או להר געש על סף התפרצות.

כעס עשוי להיראות כמו איבוד השליטה האולטימטיבי מכיוון שהוא מעודד אותנו לפעול בצורה המנוגדת לנורמות של אכפתיות ואדיבות. אבל "כל רגש, כשהוא עז באמת, משתלט עלינו", אומרת מאיה תמיר, פסיכולוגית מהאוניברסיטה העברית. ולעתים קרובות, התסכול שמצטבר כשמזלזלים בנו, הופך לכעס ועוזר לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. זהו כלי מהימן להשגת יתרון במשא ומתן. נכון – כעס שהולך ונבנה והופך לזעם עלול להחריף את המצב; אבל כשאנחנו סופגים את הזלזול, אנחנו עלולים להיעשות מדוכאים ואף לסבול מבעיות בריאות. וכשאנו מפגינים כעס ומאיימים בתוקפנות, אנחנו מונעים הסלמה. אני צורח, אתה נסוג, הכול טוב.

בעוד שרוב הרגשות ה"שליליים" מעודדים הימנעות – פחד, לדוגמה – הכעס מעודד התקרבות. הוא מגביר את הביטחון העצמי, את האופטימיות ואת הנכונות ליטול סיכונים, שלושה דברים שאנחנו צריכים כשהחלופה היא להפסיד דבר החשוב לנו

הכעס מעודד את האדם לפעול. בעוד שרוב הרגשות ה"שליליים" מעודדים הימנעות – פחד, לדוגמה – הכעס מעודד התקרבות. הוא מגביר את הביטחון העצמי, את האופטימיות ואת הנכונות ליטול סיכונים, שלושה דברים שאנחנו צריכים כשהחלופה היא להפסיד דבר החשוב לנו. והכעס תורם גם למוניטין; הוא מאותת לאחרים שיש לנו משאבים ונחישות. למען האמת, מי שמפגין כעס נתפס כאדם רב-יכולות, מהימן ובעל מעמד גבוה. צורות הביטוי של הכעס שונות מאוד בין תרבויות. תמיר נזכרת בתקרית שהתרחשה זמן קצר אחרי שחזרה לישראל מלימודים בארצות הברית. היא חיכתה וחיכתה בתור כדי להצטלם לתמונת פספורט לרישיון הנהיגה החדש שלה. בסופו של דבר ניגש אליה מישהו ושאל למה היא עדיין שם, והיא הסבירה. "הוא אמר לי, 'אז למה לא צעקת?!'" אל תנסו זאת ביפן. הכעס לא רק מועיל לאינדיבידואל, הוא גם מעודד קדמה חברתית. הכעס היה הכוח המניע של התנועות לזכויות האזרח והנשים. הוא מעודד הוגנות, צדק, נועזות ושקיפות. בלעדיו, קולם של הנדכאים לא יישמע. אם אתם לא מביעים תסכול כשבן הזוג עושה משהו שלא מוצא חן בעיניכם, הבעיות שלכם לעולם לא יתגלו, ומערכת היחסים תישחק מבפנים.

בושה, אשמה, מבוכה

לפני כמה שנים עבדה אילונה דה הוחה כמרצה לפסיכולוגיה. "חשבתי שהולך לי טוב", היא אמרה, "אבל בסופו של דבר נכשלתי נחרצות ופוטרתי". במשך חודש היא עינתה את עצמה. "הרגשתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, שאני חסרת ערך. למרות שנכשלתי רק בהיבט אחד של חיי, הרגשתי כאילו עכשיו אני נכשלת בהכול". אבל אחרי כמה שבועות החוויה "גרמה לי לקום ולחפש עבודה שונה, שאוכל להצליח בה". והיא אכן הצליחה. דה הוחה עובדת כיום כמרצה לשיווק באוניברסיטת ארסמוס, שם היא חוקרת בושה, אשמה ומבוכה.

בני האדם לא היו מצליחים כל כך – וכנראה שלא היו שורדים כלל – ללא לכידות חברתית. החיים בקרב בני אדם אחרים דורשים מאיתנו להישמע לנורמות חברתיות ומוסריות מוסכמות: לא להפליץ בפומבי. לא לשלוח הודעות בעלות תוכן מיני למצביעים. לא לתקוע לאנשים בוקס באף. כשאנחנו מפרים את אחת הנורמות, אנחנו צריכים למצוא דרך ליישר קו עם צורת ההתנהגות ההולמת. וזה תפקידן של הבושה, האשמה והמבוכה – הן מחדירות בנו מודעות עצמית. קודם כול, הן גורמות לנו להרגיש רע. דה הוחה אומרת שאחרי שפוטרה היא הרגישה חסרת ערך לחלוטין – זאת הבושה. השפעתה של המבוכה, לעומת זאת, אינה גורפת כל כך. דה הוחה מספרת שכאשר נפלה מהאופניים ושברה את היד, "הרגשתי כאילו, 'אוף, עשיתי משהו מטומטם וכולם מסתכלים עלי עכשיו'". היא לא הרגישה השפלה משתקת, אבל היא בהחלט הרגישה מטומטמת שעשתה טעות כזאת. כשאתם פולטים הערה חסרת רגישות, אתם נשבעים שלעולם לא תעשו את הטעות הזאת שוב. חוויית הכאב הנפשי והחשש מפני כאב דומה בעתיד משמשים כגורם מרתיע מפני התנהגות טיפשית או מזיקה.

האי-נוחות שבמבוכה, ובייחוד זו שבבושה, מעודדות אותנו להביט פנימה ולבדוק מה הוביל אותנו למצב הזה ומה צריך לתקן. "אנשים יכולים ללמוד מטעויות רק כשהם מודים שמשהו לא בסדר", היא אומרת. הרגשות האלה גם מניעים אותנו לתקן. כשאנחנו מרגישים מבוכה, אשמה או בושה, אנחנו מנסים לתקן את הנזק שגרמנו – להציל את כבודנו או להציע עזרה לאחרים. חוקרים גילו שאנחנו נעשים נדיבים ונוחים יותר, אפילו בקרב זרים; לפושעים שמרגישים אשמה יש סיכוי קטן יותר לחזור לכלא; מטופלים שמרגישים אשמה בזמן ביקור אצל הרופא ישפרו את התנהגותם הבריאותית; בעל שמבין שהוא לא היה בסדר, קונה פרחים.

אנחנו מסמיקים באופן בלתי נשלט כשאנחנו נבוכים; אנחנו מתכווצים מבושה. פעולות מושרשות אלה מעידות על פגיעות ועל יחס של כבוד, והן משרתות מטרה חיובית: הן גורמות לאחרים לחבב אתכם, מדווח דאכר קלטנר, פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה. אם הפגנתם מבוכה, אשמה, או בושה לאחר משגה חברתי, אנשים יחבבו אתכם יותר. הם יתפסו אתכם כאנשים אתיים יותר, יזדהו אתכם ויציעו עזרה. אם לא תחצינו רגשות, תאותתו להם שאתם לא מבינים כי הפרתם נורמה, או שלא אכפת לכם. אף אחד מהמסרים האלה לא יקנה לכם את פרס הפופולריות. הסמקה הנובעת ממבוכה "פועלת כהתנצלות בלתי מילולית", אומר קלטנר, "ומפחיתה את הסיכוי שישפטו אתכם לחומרה ויתקפו אתכם". זה איתות שקשה לזייף, והוא ייחודי לבני האדם, כיוון שהאבולוציה הנחתה אותנו להחצין את אופיינו הטוב-במהותו.

אנחנו מסמיקים באופן בלתי נשלט כשאנחנו נבוכים; אנחנו מתכווצים מבושה. פעולות מושרשות אלה מעידות על פגיעות ועל יחס של כבוד, והן משרתות מטרה חיובית: הן גורמות לאחרים לחבב אתכם

ולפעמים אנחנו מרגישים מבוכה גם אם התנהגנו בסדר גמור. זה קורה כשאנחנו מפלרטטים עם מישהו שאנחנו מעוניינים בו, פוגשים זמר נערץ או זוכים לשירת "יום הולדת שמח". תשומת הלב שאנחנו מקבלים, או היעדרו של  "תסריט" חברתי שינחה את התנהגותנו במצבים האלה, עשויים להעלות אודם בלחיינו, כאילו כדי לבקש שיפוט חיובי מאחרים או לאותת להם שאנחנו לא מהווים איום. אנחנו מתביישים על שהרגשנו בושה, ונבוכים על שהרגשנו מבוכה (הסמקה גוררת הסמקה), אבל בזכות הרגשות האלה אנחנו מסוגלים לחיות זה לצד זה. בלעדיהם לא נוכל לבטוח זה בזה – או בעצמנו.

קנאה שפירה

נילס ואן דה ווֶן עדיין חושב על ימי ילדותו, כששיחק בייסבול. "חבר לקבוצה – שחיבבתי מאוד – תמיד היה חובט טוב יותר", הוא אומר. "וזה מתסכל במיוחד בספורט כמו בייסבול, שבו ממוצעי החבטות מכמתים בדיוק את הפערים בין השחקנים". הפריע לו שלחברו יש משהו שלו אין, אבל הוא לא רצה לגזול ממנו את היכולת הזאת. אז הוא התאמן עוד, התאמן הרבה. הוא תרגל את ההנפה שלו בחדר השינה במקום לישון. "פעם אחת פגעתי בטעות במיטה שלי כל כך חזק ששברתי חתיכה ממנה", הוא מספר. אבל הוא השתפר.

ההצלחה שלנו – מבחינת כסף, רומנטיקה, מוניטין – תלויה לא מעט במעמד ובמשאבים היחסיים שלנו במסגרת הקבוצה. כך היה לאורך כל תולדות האנושות. אנחנו לא צריכים לרוץ מהר יותר מהדוב, אלא רק מהר יותר מהחבר שלנו. האושר שלנו מושפע מאוד מהשוואה בינינו לבין אחרים. לא צריך להיות הכי חכם או הכי עשיר, אלא רק חכם או עשיר יותר מהשכנים. האי-נוחות שאנו חשים כשמצבנו רע יותר מזה של האנשים סביבנו, עלולה לבוא לידי ביטוי כשילוב של עוינות, בושה וטינה – תערובת שאפשר לכנות בשם "קנאה".

צילום: גטי אימג׳ס

אין לבלבל בין הקנאה במישהו לבין הקנאה למישהו. כשאנו מקנאים במישהו, אנחנו רוצים את מה שיש לו. אך אנו מקנאים לבן זוגנו כשצד שלישי מאיים על מערכת היחסים שלנו. צילום: גטי אימג׳ס

קנאה טומנת בחובה השלכות הרסניות. אבל יש לה גם יתרונות. כדי לצמצם או לבטל את תחושת הנחיתות, הקנאה מעודדת אותנו לשפר את מעמדנו או לפגוע במעמדם של אחרים. דרך ידועה אחת לשפר את מעמדנו היא להצליח יותר. ואן דה וון, שעובד כיום כחוקר בתחום הפסיכולוגיה באוניברסיטת טילבורג, ראה שקנאה – אף יותר מהערצה – משפרת את כושר ההתמדה והביצועים של נבדקים במשימות יצירתיות. כשאנו חשים הערצה אנו אמנם מרגישים טוב יותר, באותו הרגע, אבל צריבת הקנאה מציתה בנו את השאיפה להצליח. אנחנו יכולים להצליח גם על-ידי חיקוי מושא הקנאה. הקנאה מגבירה את תשומת לבנו לאחרים ונוטעת אותם בזיכרוננו. ואן דה וון הרגיש מין קנאה שפירה: הוא הבין שחברו באמת טוב ממנו, והתמקד במה שנדרש כדי להשתוות לו. אבל כשלמישהו יש דבר שאנחנו חושבים שלא מגיע לו, אנחנו מרגישים קנאה ממארת, "אי שביעות רצון חריפה שכוללת עוינות כלפי האדם שאנו מקנאים בו, בשילוב עם תחושת נחיתות", אומר ג'רוד פארוט, פסיכולוג מאוניברסיטת ג'ורג'טאון ועורך לקט המחקרים The Positive Side of Negative Emotion. בהחלט לא נעים! אנחנו חשים אז שהמצב אינו צודק, ורוצים להביס את היריב.

בעוד שקנאה שפירה היא כוח יצירתי, הקנאה הממארת היא כוח הרסני – אף על פי שגם היא יכולה לעזור לנו כשצריך לפוצץ איזה בלון נפוח. תשומת הלב המוגברת למתחרה, זו שמאפשרת לנו ללמוד ממנו, עשויה גם לעזור לנו להפיל אדם שצבר הצלחה בצורה לא הוגנת, כיוון שבזכותה אנחנו מזהים את הפגמים ואת הפשעים שלו, ומשתמשים במידע הזה. אין לבלבל בין הקנאה במישהו לבין הקנאה למישהו. כשאנו מקנאים במישהו, אנחנו רוצים את מה שיש לו. אך אנו מקנאים לבן זוגנו כשצד שלישי מאיים על מערכת היחסים שלנו. גם התחושה הזאת עלולה להיות הרסנית, אבל כשמתרחשת בגידה אמיתית, היא עוזרת לנו לשרוד. סוג זה של קנאה נובע מתחושה של הדרה ופחד מנטישה, והוא מכריח זוגות לבחון ולתקן מערכות יחסים – המסגרת המגוננת ביותר שיש לנו לגידול ילדינו ולשימור המין האנושי.

פחד ונאמנות לעצמנו

ערב אחד, בסביבות עשר, צעדה סמנתה (שם בדוי) בת ה-30 לבד בדרכה הביתה, כשחלפה על פני פארק. גבר שישב על ספסל קרא לה. כשהיא התקרבה, הוא משך אותה אליו, הצמיד סכין לצווארה וצרח, "כלבה, אני אחתוך אותך!" במקום להיכנס לפניקה, היא הביטה לו בעיניים בשלווה ואמרה משהו על שירת המקהלה הבוקעת מהכנסייה הסמוכה. "אם אתה רוצה להרוג אותי", היא אמרה, "תצטרך לעבור קודם את המלאכים ששומרים עליי". הוא הניח לה לנפשה. סמנתה סובלת מהפרעה נדירה שהרסה את האמיגדלה במוחה, וכפועל יוצא גם את יכולתה לחוש פחד. היא שרדה אינספור מצבים מסוכנים בביטחון עצמי מרשים, ולכן אפשר לחשוב שהיעדר הפחד הוא מה שאפשר לה לשרוד – עד שמבינים שזה גם הדבר שהכניס אותה למצבים האלה מלכתחילה. הפחד הוא השומר שלנו, תגובה הולמת לאיום המחדדת את המודעות שלנו ומכינה את הגוף להימלטות. מדי פעם אנשים נכנעים לפחד – הם מתחילים להשתולל, או דווקא קופאים – אבל ברוב המקרים הפחד מתאפיין תחילה בעיניים ובנחיריים מורחבים, קרי במוכנות ללקט מידע חושי. אין פלא שהנבדקים במחקר מסוים בחרו להאזין למוזיקה מפחידה לפני ששיחקו במשחקי מחשב שבהם צריך להתחמק מאויבים וחייזרים.

אף שתגובת הפחד היא אוטומטית, מגיעה ממעמקי המוח והשתמרה במינים מסוימים במהלך האבולוציה, ישנם גם לא מעט פחדים נרכשים. לדוגמה, ילדים צריכים ללמוד שלא להתיידד עם שקעי חשמל

הפחד מעלה במוחנו תמונה ברורה של המצב – אנחנו מבינים מה עומד להשתבש וכיצד אפשר להיחלץ. לברוח? להילחם? להעמיד פני מתים? אנחנו נעשים ממוקדים, הלב דופק מהר, החושים מתחדדים. כל דבר שלא קשור לביטחוננו נעלם. אף שתגובת הפחד היא אוטומטית, מגיעה ממעמקי המוח והשתמרה במינים מסוימים במהלך האבולוציה, ישנם גם לא מעט פחדים נרכשים. לדוגמה, ילדים צריכים ללמוד שלא להתיידד עם שקעי חשמל. לא כל איום נושא בחובו סכנת מוות; ישנם איומים המסכנים רק את המוניטין שלנו. אבל גם פחד מהשלכות חברתיות הוא דבר יעיל, וזאת הסיבה שאנחנו עסוקים כל כך בכללי מוסר והתנהגות. אתם לא רוצים להכעיס את הממונה עליכם או להביך את עצמכם. אם אף פעם לא חלמתם שאתם הולכים בבית הספר עירומים, כנראה שהמצב האנושי זר לכם.

ללא פחד, אנחנו הופכים למסתכנים בלתי-מחושבים. ישנם מצבים שפוגעים ביכולתנו להעריך סיכונים – שכרות, עמדת כוח, גיל ההתבגרות. נטילת סיכונים שלא לצורך עלולה להוביל למגוון של תקלות, החל מסקס ללא אמצעי מניעה וכלה בהתמוטטות הכלכלה. לפעמים אנחנו לא מפחדים די הצורך מדברים מסוימים, כמו שינוי האקלים, כי התוצאות אינן מוחשיות מספיק. כשאנחנו מפחדים אך לא מסוגלים לטפל באיום ישירות – ואולי אפילו לא לזהות אותו – הפחד הופך לחרדה. החרדה מעודדת אותנו לאסוף מידע ולכן בעצם משפרת את ביצועיהם של אנשים אינטליגנטים מאוד (כלומר אנשים בעלי יכולת לעבד את המידע החדש), בין אם בעבודה או בלימודים. היא ממריצה ומגבירה עירנות. חוקרים מאמינים שהחרדה לא רק משמרת חיים, אלא שהיא חיונית בכל מיני מצבים שדורשים זהירות ומשמעת עצמית. החרדה לגבי צורת חיינו יכולה לעזור לנו לזהות את המצבים שבהם אנו לא נאמנים לעצמנו, כשפעולותינו לא תואמות את הערכים המהותיים ביותר שלנו. וכך החרדה משמשת ככלי לתיקון, להשבת האותנטיות.

חרטה וסדר

כשטד ליגטי נסע לוונקובר ב-2010, הוא היה מועמד בולט לזכייה במדליה אולימפית בסקי במקצה סלאלום ענק. הוא חזר בידיים ריקות. "אחרי המרוץ ידעתי שאיבדתי מהירות בגבעה", הוא אמר. "זה היה מאכזב מאוד, אבל זה גם עזר לי לשנות גישה". הוא עבד קשה יותר, וארבע שנים לאחר מכן זכה בזהב. חרטה מתעוררת כשאנחנו מהרהרים במה שהיה יכול לקרות לו רק היינו עושים דבר מה בצורה שונה. היא נובעת מצורת מחשבה המנוגדת לעובדות – הרהור במציאויות חלופיות. בעזרת צורת המחשבה הזו אנחנו יכולים לנתח את העבר ואת העתיד ולהבין סיבתיות: לולא עשיתי את א', ב' לא היה קורה; אם אעשה את ג', יקרה ד'. החרטה מעודדת למידה ותכנון.

החרטה מעודדת אותנו לעשות סדר בתסבוכות שיצרנו, למשל להחזיר מוצר מיותר שקנינו מתוך גחמה, או להתנצל בפני חבר. ההיבט התיקוני מבדיל בין החרטה לאכזבה, רגש שמדרבן אותנו לזנוח מטרה במקום להתמיד בה

מכיוון שטעות היא הזדמנות מצוינת ללמידה, הרגשות שלנו מבליטים את הטעויות שאנו עושים ומוסיפים חרטה על פשע. "איך יכולתי לעשות דבר כזה?" אתם שואלים את עצמכם. "זה היה כל כך מגעיל מצדי! אם רק הייתי יודע אז את מה שאני יודע עכשיו". האבולוציה לימדה אותנו לזהות את טעויותינו ולזכור אותן לפרטי פרטים מחרידים. יש סיבה שאנחנו מייסרים את עצמנו: מחקרים מראים שכשאנחנו מנפחים את הטעויות שלנו, החרטה לא נותנת לנו לשכוח אותן ומעודדת אותנו לשנות את דרכינו. ייתכן שזה הרגש השלילי הנפוץ ביותר, שמטיל את צלו על כל מצב, החל מבחירת בן זוג וכלה בבחירת התור לקופה בסופר.

טוד קאשדן עדיין מהרהר בהזדמנות שהייתה לו לעשות קורס אצל קרל סייגן באוניברסיטה. הוא קבע ריאיון קבלה אצל האסטרונום, אבל חש מאוים ולא הגיע. "אני נבוך שנתתי לחרדה שלי להרוס חוויה יפה כל כך", הוא אומר. "וזאת אבן בוחן נהדרת בכל פעם שאני מפחד לקבל החלטה בגלל איך שאני עלול להיראות". לחרטה יש חברה נאמנה שמונעת מאיתנו להסתבך בצרות: חרטה צפויה (anticipated regret). זהו הפחד מתיעוב עצמי בעתיד, ומחקרים מראים שכשהוא לא משתק אותנו, הוא מזכיר לנו להשתמש בקונדומים, לשתות פחות ולאכול נכון.

החרטה מעודדת אותנו גם לעשות סדר בתסבוכות שיצרנו, למשל להחזיר מוצר מיותר שקנינו מתוך גחמה, או להתנצל בפני חבר. ההיבט התיקוני מבדיל בין החרטה לאכזבה, רגש שמדרבן אותנו לזנוח מטרה במקום להתמיד בה. חרטה מתעוררת כשהתוצאה הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו פועלים אחרת, ומעידה על אחריות אישית; אכזבה מתעוררת כשהתוצאה גרועה יותר משציפינו, ומעידה על אוזלת יד. אכזבה אמנם אינה תחושה נעימה, אך היא לא בלתי-שימושית – היא מעודדת אותנו לזנוח מטרה שאי אפשר להשיג, לדוגמה. היא גם מזכה אותנו באהדה ובתמיכה, ומעודדת אחרים לעזור לנו. ויש גם תועלת בדיבור על חרטה – הוא מקרב אנשים אלה לאלה. כשאנחנו חולקים חרטות אישיות אנחנו נראים ענווים יותר (כולם טועים) או פגיעים יותר, ומוכיחים שאכפת לנו מההשלכות של מעשינו.

הפסיכולוגים לורה קינג וג'ושוע היקס מאמינים שהחרטה הכרחית להתפתחות האגו. אנשים שמתעמקים בגרסאות-עצמי אבודות – קרי מי שהיו עשויים להיות – מפתחים אישיות בוגרת ומורכבת יותר: הם יודעים להתמודד עם אי-בהירות ומזהים את המורכבויות שבחיים, הם אמפתיים יותר ופתוחים יותר לחוויות חדשות, והם יוצרים קשרים חזקים יותר. רק אם נזהה את מה שאבד נוכל ללמוד לקח, לזנוח מטרות ישנות ולחתור לחדשות. בטווח הארוך, החרטה עוזרת לנו לזכות באושר חדש ומספק יותר, עמיד ומורכב יותר.

שעמום פרודוקטיבי

כשסידני דמלו, פסיכולוג מאוניברסיטת נוטרדאם, למד לתכנת, הוא היה מקבל הודעת שגיאה בכל פעם שבנה תוכנה וניסה להריץ אותה. הכול נראה בסדר, אבל משהו לא עבד. ההיתקלות במידע חדש שלא תואם את הישן, כמו הודעת שגיאה בלתי צפויה, מפתיעה אותנו, ואם חוסר ההתאמה נמשך אנו נעשים מבולבלים. העולם הופך למקום מטריד ומוזר, שבו כבר אי אפשר לסמוך על החושים ועל ההיגיון. היקום נראה לנו מקולקל. אבל הבלבול יכול להיות גם פרודוקטיבי; הוא מאלץ אותנו להרכיב בחזרה את העולם בצורה שיטתית. דמלו יצר מודל מנטלי של התוכנה שלו והריץ בדיקה אחר בדיקה כדי לקבוע איזה פלט יתקבל מכל קלט. "התהליך העשיר הזה, החשיבה המופשטת, הבדיקות והבנת אופן הפעולה של מערכת מורכבת", אומר דמלו, "זאת מהותה של למידה עמוקה".

דמלו בוחן כעת איך תלמידים לומדים להסיק מסקנות בצורה מדעית. האי-נוחות הרגשית שבבלבול מעודדת פתרון בעיות. חוקרי חינוך מדברים על "קשיים רצויים", שמאלצים את התלמיד להתמודד עם החומר ולעבד מידע לעומק. מורים, כותב דמלו, צריכים לגלות "אזורים של בלבול מיטבי". כשהבלבול לא פוסק, אנחנו נעשים מתוסכלים – ואף כועסים. בלבול, תסכול וכעס גורמים לנו לקמט את מצחנו, סימן למטרה בלתי מושגת. תסכול מדרבן אותנו להמשיך ולנסות, להניע את גלגלי השיניים שבראש, להילחם ולפתור את הבעיות.

עצב עושה אותנו רציונליים יותר, הופך את צורת החשיבה לעניינית יותר. הוא מפחית נאיביות, שכחנות וחשיבה סטריאוטיפית. הוא גם עושה אותנו רגישים יותר לנורמות חברתיות ומעודד נימוס והגינות. לעומת זאת, אושר עלול להוביל לחשיבה שטחית, ליוהרה ולנטילת סיכונים

וכשאנו ממשיכים לנסות אך לא משיגים תוצאות, אנחנו משתעממים. השעמום מפציר בנו לחפש בעיות מעניינות יותר. המצב הזה מעורר בנו סלידה גדולה כל כך שאנשים יעדיפו לתת לעצמם שוק חשמלי מאשר לבלות רבע שעה לבד עם המחשבות שלהם. ואם אין לכם סוללה בהישג יד, ייתכן שתתחילו לחלום בהקיץ או לחפש אתגרים חדשים. או אז אולי יעלו בראשכם רעיונות מצוינים.

טווח החוויה האנושית

ב-1995 טיילו ג'יין ופליקה רודמן בשביל רכס הפסיפיק המוביל מקנדה למקסיקו. אחרי שצעדו כבר יותר מ-3,000 קילומטר, החליטו בני הזוג הצעיר לעשות קיצור דרך וללכת לצד הכביש כדי לפגוש חברים. נהג שסטה הרג את שניהם. אמו של פליקה, ברברה פרי, תיעלה את האבל האדיר שחשה לשני פרויקטים. היא הקימה את קרן ג'יין ופליקה למען איגוד שביל רכס הפסיפיק, וארגנה טיול תרמילאים שנתי בן שבועיים שבו היא וחבריהם של בני הזוג צועדים בקטעים מהשביל. מדי לילה הם יושבים סביב מדורה וברברה קוראת מיומנו של פליקה את תיאור קטע השביל שצעדו לאורכו באותו יום. המשתתפים בוכים וצוחקים בעת ובעונה אחת. פליקה, שהיה סטודנט לרפואה, אהב לכתוב על הקקי שלו. אי אפשר שלא לחוות אבל ועצב (וכעס) אחרי טרגדיה כזאת. בלעדיהם, ברברה לא הייתה עוזרת לארגון שעזר לבנה רבות, ולא הייתה מקרבת כך בין חבריו. "דווקא כשחווים אובדן חסר משמעות", אומרת ברברה, "מרגישים גם צורך אדיר לחלץ מתוכו משהו חיובי".

עצב מתעורר בתגובה לאובדן אמיתי או אפשרי, והוא מעיד על צורך בשיקום. לכן הוא גם מניע תהליך של שינוי, וסוגים שונים של עצב מובילים לסוגים שונים של תיקונים. הנבדקים במחקר מסוים התבקשו לדמיין מוות של אדם קרוב מסרטן, כישלון בהשגת מטרה חשובה, או פשוט הליכה למכולת, ואז לרשום את כל הדברים שהם רוצים לעשות. אלה שחשו אובדן ציינו את הפעילויות החברתיות ביותר, ואלה שחשו כישלון ציינו דווקא פעילויות הקשורות לעבודה. אנחנו מנסים לתקן את הגורם ליגוננו.

עצב עושה אותנו רציונליים יותר, הופך את צורת החשיבה לעניינית יותר. הוא מפחית נאיביות, שכחנות וחשיבה סטריאוטיפית. הוא גם עושה אותנו רגישים יותר לנורמות חברתיות ומעודד נימוס והגינות. לעומת זאת, אושר עלול להוביל לחשיבה שטחית, ליוהרה ולנטילת סיכונים. באופן אירוני, ההשלמה עם רגשות שליליים, כגון עצב, יכולה להפחית את רמות הדיכאון; היא לא גורמת לנו להרגיש רע על כך שאנו מרגישים רע. העצב גם מאותת לאחרים שייתכן כי אנחנו זקוקים לעזרה, ובכי מייצר הבעות שאינן משתמעות לשתי פנים. דיכאון – מצב של עצב או של ייאוש מתמשך – נחשב כיום להפרעה. אבל הוא עשוי להיות גם תגובה בריאה למצבים קשים בחיינו. ייתכן שהוא התפתח ככלי המאפשר לנו להרחיק את עצמנו מפעילויות מסיחות דעת (כי הוא מבטל את העניין שלנו בהן) ולהתעמק בבעיות המורכבות שטורדות את מנוחתנו.

בין שאנו חשים עצב או כעס, בלבול או שעמום, כשאנו מסלקים את הרגשות השליליים האלה אנחנו פוגעים בתפקוד ובצמיחה היומיומיים שלנו ומאבדים את מלוא טווח החוויה האנושית. "נכון שאנחנו לא רוצים לחוש אבל", אומרת ברברה פרי, "אבל זאת אחת מחוויות הצמיחה המשמעותיות ביותר שאפשר לעבור. הוא מעמיק אותנו כבני אדם". היא נזכרת בייאוש שחוותה לאחר שאיבדה את בנה ואומרת, "צריך למצוא נקודות אחיזה איפה שרק אפשר". היא צוחקת. "אפילו להיתלות מקצה של צוק".

Reprinted from Psychology Today. ©2014 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מתיו הטסון, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על בשבחי הדיכאון

02
ד.

מי שמשכנע את עצמו שאי אפשר להיפטר מצער, פחד, עצב כעס ושאר מצבי סבל - דן את עצמו לקיום של סיוט מתמשך וגם יכעס על כל מי שינסה להעיר אותו.

כותב המאמר עושה זאת באופן רהוט ומלומד ועל זה אומר ירמיהו (ד' 22): חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ.

אבל אפשר להיטיב, ואפשר לצמצם ולהימנע ממצבי סבל. אפשר להתעורר. מי שיסרב להתפתות לשועל ממשלי אזופוס הטוען "הענבים כולם חמוצים" רק מפני שאינו יודע להגיע אליהם, ויחפש את הדרך לחיים ללא רגשות שליליים - עשוי למצוא דרך כזו.

04
אשילון

יש כאן עניין של מידה. כמובן שכעס במידה ופחד במידה הם כלי הישרדות וניווט חיים ראויים ( כששאלו את הדלאי-לאמה אם הוא כועס לפעמים, תשובתו הייתה " בוודאי ! כשזה מועיל אני כועס...") . הבעיה היא שאשר במקום להשתמש בכלי טוב אתה מתמכר אליו והוא שולט בך במקום לשמש אותך הסיפור שונה. המאמר מדגיש כל כך את חשיבות הרגשות האלה שאפשר לקבל תחושה שהוא ממליץ לכעוס, לפחד, לקנא ולהתבייש כל הזמן כדי לשרוד ולהצליח. נו טוב... הלקח היחיד שאני מקבל ממה שכתוב : אם אתה כבר פוחד, מקנא, מתבייש, כועס, אל תענה את עצמך. דע שמחקרים חשובים הראו שבזה הרגע הועלת מאד להישרדותך במלחמת החיים האכזרית...