דרוש טאבוּ חדש

הדבר שאנו זקוקים לו כדי להתגייס לפתרון בעיית האקלים, הוא מה שהצליח למנוע את השימוש בפצצות אטום: סיפור טוב
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

השאלה מה תהיה הקטסטרופה הגלובלית שתביס את האנושות, מעלה לתודעה תרחישים שונים ומגוונים. תרחישים אחדים הינם ספקולטיביים למדי בדומה לכמה מהקלישאות ההוליוודיות הידועות – פגיעת אסטרואיד, מגיפה כלל עולמית, פלישת חייזרים, השתלטות עוינת על ידי אינטליגנציה מלאכותית ועוד – ואחרים בעלי אחיזה במציאות, כמו בעיית ההתחממות הגלובלית או המשאבים המתכלים לעומת הדרישה התופחת למזון, מים ואנרגיה. באופן אירוני, שתי הבעיות האחרונות (הקשורות זו בזו כמובן) זוכות לאדישות יחסית בציבור ולפעמים נתפסות קלושות אף יותר מחלק מאותן קלישאות הוליוודיות. ההתחממות הגלובלית היא מקרה מעניין במיוחד. ניקח לדוגמה את ארה"ב, האחראית הראשית לתופעה (22% מההתחממות הגלובלית במאה שנה האחרונות): סקרי דעת קהל מראים כי רק מחצית מהאמריקאים "מודאגים" לגבי העניין ושיעור ה"מאוד מודאגים" הוא 15% בלבד. מאז 2008 אין שינויים דרמטיים בנתונים הללו וזאת למרות שכבר למעלה משמונים אחוז מסיקור בעיית האקלים בעיתונים המרכזיים מציג אותה כחמורה ומדאיגה. משהו בסגנון הזה.

שער מגזין טיים.

שער מגזין טיים.

לכן, מעבר לקיומה של שאננות כלפי הסוגיה, מעניין לנסות להבין אם יחס זה עשוי להשתנות אי פעם. נדמה לי שאפשר לענות על כך, גם בלי קשר לשאלה אם בעיית האקלים אכן תוביל לקטסטרופה במידה שנמשיך לשחרר גזי חממה כאילו אין מחר, או שמא היא איננה באמת בעיה כל כך חמורה. בואו נתמקד רגע בפסיכולוגיה של ההמון: האם אנחנו כבני אדם, מסוגלים בכלל להפנים בעיה כמו ההתחממות הגלובלית, ולפתח דאגה גדולה דיה, שתניע אותנו לעשות מאמץ קולקטיבי רציני למזעור משמעותי של פליטת גזי החממה? כדי לנסות לדון בכך באופן ענייני ולא מבוסס אמונה, יהיה מועיל להתבונן בהתפתחות יחסה של האנושות כלפי איום גלובלי אחר: השימוש בנשק להשמדה המונית ובאופן ספציפי, פצצת האטום, שהדימוי שלה נולד אמנם בתור סוגיה לאומית נקודתית, אך עבר מטמורפוזה ונעשה איום גלובלי.

הפצצת הירושימה ונגסקי לא זעזעה את העולם כפי שנהוג לחשוב כיום. לפחות לא מיד. למעשה, עד סוף שנות החמישים, פצצת האטום עדיין נחשבה לכלי נשק לגיטימי. ב- 1955 הצהיר נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר כי "בכל קרב בו ניתן להשתמש בפצצות אטום נגד מטרות צבאיות, אינני רואה שום סיבה מדוע לא להשתמש בהן כפי שהיית משתמש בכדור רובה או כל דבר אחר". זה לקח עוד כמה שנים עד שגישה זו הוחלפה בהדרגתיות באחרת; גישה שלפיה, פצצה אטומית הינה שונה מכל כלי נשק אחר בהיסטוריה וכי השימוש בה ייחשב תמיד בלתי פרופורציונאלי ובלתי לגיטימי, אלא אם כן הוא יהווה תגובה לשימוש של מישהו אחר בפצצה. התגבשות תפיסה זו התבססה, יותר מכל דבר אחר, על סדרת נרטיבים שחזרו עליהם מספיק פעמים בשיח הציבורי.

ההתחלה היתה עצם המודעות לקיומה של הקרינה הנשארת עשרות שנים לאחר הפיצוץ, יחד עם זיהום המשקעים באיזוטופים רדיואקטיביים. המחשבה כי ההשלכות של כלי נשק מסוים חורגות כל כך מחוץ למסגרת המלחמה, הטילה בספק את לגיטימיות השימוש בו. בהמשך, במקביל למרוץ החימוש בין ארה"ב לבריה"מ, שתי המעצמות דאגו ללבות את הסטיגמה כי מדובר בנשק יום הדין. לכאורה היתה זו צביעות מצדן אך בפועל, מהלך בלתי נמנע: אף מדינה לא היתה באמת מעוניינת במלחמה ולכן נרטיב "נשק יום הדין" נועד לשמר את ההתחמשות כאסטרטגיה בלבד, ניסיון למנוע מהצד השני להשיג יתרון. או במילים אחרות, היה זה נרטיב "מאזן האימה": אם הפצצה האטומית כל כך נוראית, לעולם לא תהיה מלחמה גרעינית כי אף צד לא יעז להשתמש בה ראשון נגד השני. כשהרעיון תפס, הלכו התרבו תנועות המחאה שקראו לפירוק המדינות מהנשק האטומי. שירים הולחנו, סרטי אפוקליפסה הוסרטו, עיתונאים חמורי סבר השחיזו עטים וכך, עם השנים, הלך והתגבש לו קונצנזוס. יחס זה הוחרף אף יותר כאשר בשנות השישים עוד ועוד מדינות הביעו התעניינות בבניית כורים לצורך יצירת פצצות אטום, מה שהוביל לנרטיב העצמתי מכולם, המבוסס על הכלל הנודע של צ'כוב: עם כל כך הרבה פצצות אטום במערכה הראשונה, כולנו כבר יודעים מה יתרחש עד המערכה האחרונה.

צריך להודות גם, שהנרטיבים התנכיים שהודבקו לפצצת האטום הם מפוקפקים למדי, כשלוקחים ברצינות תרחישי מלחמה גרעינית. אמנם מדובר בכלי נשק עוצמתי, אך מכאן ועד האפוקליפסה ויום הדין, הדרך ארוכה ולא מציאותית

כל הנרטיבים הללו הפכו עם השנים את היחס של מנהיגי העולם והמדיה בסוגיית הנשק האטומי למעין אובססיה: "שעון יום הדין", הדימוי המפורסם של בולטין המדענים האטומיים, כבר שנים תקוע על השעה "חמישה לחצות" (כלומר, חמש דקות לאפוקליפסה); הזרקור המדיני והתקשורתי על "הפצצה האירנית" או על ניסויים גרעיניים בצפון קוריאה הוא תמיד דרמטי במיוחד, יחסית לסוגיות עולמיות אחרות, ולמי שמעוניין להתעדכן מדי יום(!) אך רק בסוגיה הזו, קיימים גם ערוצי מדיה כאלה; ממשלת ארה"ב עדיין מפיצה דוחות לאזרחיה כיצד יש לנהוג במקרה של התקפה אטומית, ויש אף מחקרים מדעיים עדכניים מציעים מודל מתמטי המחשב את הסיכויים השונים להינצל בעת הפצצה אטומית (למודאגים: במקרה שהמקלט שלכם קרוב יחסית למקום הפיצוץ, החוקרים חישבו כי אם יש סיכוי להגיע למקלט רחוק ובטוח יותר תוך 30 דקות, כדאי לנטוש את המקלט הראשוני למרות החשיפה הגבוהה לקרינה בחוץ).

המציאות, מעניין לגלות, לא ממש מצייתת לנרטיבים הללו. למשל, למרות שלא תקראו על זה בחדשות, צריך לומר שמאז 1964 מספר המדינות שוויתרו על הפצצה האטומית זהה למספר המדינות שבנו או החלו לבנות אותה. בזמן שאמצעי המדיה בעולם היו עסוקים במדינות הבונות פצצת אטום (הודו, פקיסטן, צפון קוריאה, ישראל ואיראן), פחות שמנו לב למדינות הרבות שוויתרו על נשק אטומי (דרום אפריקה, מדינות בריה"מ לשעבר ועוד). צריך להודות גם, שהנרטיבים התנכיים שהודבקו לפצצת האטום הם מפוקפקים למדי, כשלוקחים ברצינות תרחישי מלחמה גרעינית. אמנם מדובר בכלי נשק עוצמתי ללא ספק, אך מכאן ועד האפוקליפסה ויום הדין, הדרך ארוכה ולא מציאותית. ואפשר גם להרים גבה למשמע הטענה שבעצם קיומן של פצצות אטום טמון גורם ההרתעה המרכזי בשמירה על השלום העולמי מאז 1945. הרי טענות דומות נשמעו בעבר גם על הדינמיט ומכונת הירייה לאחר המצאתם ואף אל פי כן, ולמרות שהם גבו מחירים כבדים יותר מפצצת האטום, רק כלי הנשק ל"השמדה המונית" – נשק כימי ופצצה אטומית – נותרים עדיין מחוץ לשדה הקרב.

הטענה כי "לעולם לא נוכל לבטוח באויבינו שינהגו כמונו" הפכה למַנְטְרה ספקולטיבית שאינה מבוססת על עובדות, או לכל הפחות, נתלית באנקדוטות. אפשר לקחת את הנשק הכימי בתור דוגמה: מאז ההתנסות בנשק כימי במלחמת העולם הראשונה, היינו מצפים שלפחות כמה רודנים ישתמשו בו כדי להרתיע את האויב, לא? למרבה ההפתעה, אפילו במלחמת העולם השניה הידועה לשמצה, אף מדינה לא השתמשה בנשק זה נגד אחרת. במשך מאה שנה, מאז תחילת המאה העשרים, נרשמו שני מקרים בהיסטוריה בהם מדינות השתמשו בנשק כימי ואחד מהם – סדאם חוסיין בשנות השמונים – הפך עצמו בשל כך לרודן הנתעב בעולם. בהשוואה לנשק כימי (שיעילותו העיקרית בשדה הקרב היא פסיכולוגית), הפצצה האטומית היא קו אדום שעוד פחות מתקבל על הדעת לחצותו. למרות מראית העין של הדיפלומטיה הקדחתנית סביב הסוגיה, ועל אף הכותרות המאיימות בעיתונים לגבי רודן כזה או אחר, הסיכוי להשתמש בנשק זה כנגד מדינה כלשהי הולך וקטן. את הנימוקים המרכזיים לכך, לטענת חוקרים רבים, ביניהם תומס שלינג (Schelling), נינה טננוולד (Tannenwald) וסטיבן פינקר, אפשר לסכם במילה אחת: טאבוּ. הנרטיביים השונים שצברו תאוצה מאז שנות השישים יצרו עם הזמן סלידה עמוקה מעצם המחשבה על שימוש בפצצת אטום, והפכו אותה מעוד כלי נשק או סוגיה לאומית, לאיום גלובלי.

טאבו הוא כלי תרבותי רב עוצמה. בין אם יש היגיון מאחורי הדחיה שהוא מעורר ובין לאו, הטאבו עצמו אינו פועל על רציונל, אלא על רגשות שליליים. רוב האנשים יתקשו לבסס בטיעונים רציונאליים את הדחייה המתעוררת בהם כאשר מדובר, למשל, בנקרופיליה או קניבליזם. וכך גם במקרים פחות קיצוניים: זרה שתיגש לאישה בהיריון בבר כדי לנזוף בה על כך שהיא מעשנת ושותה אלכוהול, לאו דווקא תעשה זאת כי היא קראה את המחקרים העדכניים או משום שהיא באמת מבינה את הסיכון הביולוגי. אמנם הגיוני היה להניח כי אנשים בעידן הזה הם יותר ספקניים וביקורתיים משום שהגישה לידע ויכולת הצלבת המידע הן גבוהות מאי פעם. אלא שמחקרים עדכניים בפסיכולוגיה ומדע המדינה מראים שרוב השיפוט המוסרי שלנו אינו נשען על ניתוח קפדני של עקרונות רציונליים, אלא מסתמך בעיקר על תחושות בטן רפלקסיביות ורגשות כמו סלידה, זעם ואשמה.

לכן, ייתכן שמה שהעולם זקוק לו כדי להצליח להתגייס לפתרון הבעיה האקלימית, הוא טאבו. ולמרות שאני נמנה על אלה שהשתכנעו כי אכן מדובר בבעיה אמיתית שעלולה להחריף לכדי קטסטרופה, אינני חושב שהשאלה אם אני באמת צודק או טועה היא הגורם המרכזי בתהליך יצירת הטאבו. השאלה המעניינת כאן, היא אם אפשר בכלל ליצור טאבו בסוגיה זו.

נראה שזה עניין של זמן עד שהסיפור ילך ויאבד ממורכבותו ויתגבשו נרטיבים קלים לעיכול. לחוקרי אקלים יש אמנם עדיין לא מעט סימני שאלה אך אמצעי מדיה וקהליהם אינם מסתדרים עם סיפורים מורכבים לאורך זמן

מצד אחד, נראה שזה על גבול הבלתי אפשרי. אם רציונל ותמונת מציאות מורכבת הם אינם החומרים שמהם נוצר טאבו, אז נראה שבעיית האקלים לעולם לא תזכה לסיפור פשוט ונוח לעיכול כמו זה שנתפר סביב פצצת האטום. בהפעלת פצצת האטום, שחקן ספציפי "לוחץ על הכפתור" ראשון, ההרס הוא מידי ונקודתי, כל אחד יכול לדמיין בקלות כיצד זה עלול להזיק לו באופן אישי, והפתרון אף הוא פשוט יחסית- לא ללחוץ על הכפתור או בכלל, להשמידו כליל. עם זאת, בבעיית האקלים, יש כמה שחקנים סימולטנית, בעלי רמות שונות של אחריות ומגוון עצום של "כפתורים" (כלומר גורמי סיכון), שהפעלתם משתרעת על פני זמן מאוד ארוך וקשה יותר לדמיין כיצד כל זה נוגע לאנשים באופן אישי. הפתרונות אף הם רבים, סבוכים וארוכי טווח. ואם לא די בכך, מדי פעם צץ התורן שצועק כי "המלך הוא עירום" ואין בכלל בעיית אקלים או שהיא לא מעשה ידי אדם. ולמרות שברוב המקרים מדובר בטיעונים לא ענייניים, הם מספיק אטרקטיביים כדי לקבל במה תקשורתית ולבלבל עוד יותר את דעת הקהל.

לכן, גם אם 80% מהסיקור כיום מציג את בעיית האקלים כחמורה, המורכבות והאמביוולנטיות הטמונות בסיפור ממשיכות לקעקע התגבשות עמדות קונצנזואליות. ניתן לראות כיצד המנגנון הפסיכולוגי הזה פועל במדינות דמוקרטיות בהן תפקוד גרוע של ממשלה אינו גורם לבוחרים להחליף את השלטון במערכת הבחירות הבאה: מחקרים במדע המדינה מראים כי ככל שיש יותר קולות ושסעים – כלומר ככל שקואליציות מורכבות ממספר רב יותר של מפלגות ואף המפלגות עצמן מאופיינות בחוסר לכידות – כך עצם העמימות מקשה על הבוחרים להטיל את האחריות על גורם אנושי מרכזי ולשלוח אותו הביתה. סיקור בעיית האקלים סובל מבעיה דומה- עודף הקולות, הבעיות והפתרונות, גורם לרוב לקפוא על השמרים.

מצד שני, נראה שזה עניין של זמן עד שהסיפור ילך ויאבד ממורכבותו ויתגבשו נרטיבים קלים לעיכול. לחוקרי אקלים יש אמנם עדיין לא מעט סימני שאלה אך אמצעי מדיה וקהליהם אינם מסתדרים עם סיפורים מורכבים לאורך זמן. לכן אפשר לצפות, שאם סיפור ההתחממות הגלובלית לא ירד מסדר היום הוא ילך ויתפוס קווים ברורים יותר, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי המדינות המזהמות ודה-לגיטימציה של מכחישי בעיית האקלים, תוך תפיסתם כתמימים נודניקים במקרה הטוב, או אינטרסנטים מסוכנים במקרה הרע (כמו בהצעה הסאטירית לקרוא לסופות בארה"ב על שמם של חברי קונגרס מכחישי אקלים). במקביל, למדינות שתעודדנה תעשיית אנרגיה ירוקה יהיה אינטרס כלכלי ללבות את השיח הציבורי.

למעשה, אפשר לומר שמגמת הפשטה זו החלה כבר בעשור האחרון; אחד מסימניה הוא גידול בסרטי הקולנוע (גם הוליוודיים, בז'אנר הפוסט-אפוקליפסה, כמו "היום שאחרי מחר") המתארים את בעיית האקלים באמצעות נרטיבים קלים לעיכול, גם אם לא תמיד מדויקים. שיעור מכחישי הבעיה צונח ובארה"ב מהווה כיום כעשרים אחוז מהאוכלוסייה. לגבי האדישים, ממשלות שונות מתחילות לפתח כלים וקמפיינים שנועדו להמחיש את הסוגיה העולמית בקנה מידה אישי. הסקר הגאולוגי (סוכנות מדעית של הממשל האמריקאי) החל לפרסם מודלים גרפיים המראים את שינויי מזג האוויר עד שנת 2099 ברמה המקומית, חודש אחר חודש, כך שכל אחד יוכל לראות בכמה טמפרטורות יעלה מזג האוויר בסביבת מגוריו, ועד כמה המשקעים ילכו ויתרכזו סביב כחודשיים בשנה, בעוד שאר החודשים ייעשו חמים ויבשים יותר. אכן, זהו כלי שרק כמה גיקים ישתמשו בו, אך זו רק דוגמה להפשטה הנקודתית שתלך ותחלחל עם הזמן גם לאמצעי המדיה, לצד תמונות הבצורת והפגיעה בחקלאות. דוגמה עכשווית היא התמונה של אגם פולסון בקליפורניה שהתייבש בשנתיים האחרונות, שהיו השחונות ביותר ב- 119 שנה האחרונות, לצד הפגיעה הקשה בחקלאות המדינה כולה, המספקת למעלה ממחצית הפירות, הירקות והשקדים של ארה"ב.

נקודת מפנה דרמטית יותר, תתרחש אולי כאשר שינויי האקלים יתחילו לפגוע בכיס של עיירות החוף בעולם. מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי Proceedings of the National Academy of Sciences, חוזה כי העליה החדה בהתפרצויות סופות ועליית גובה פני הים תגביר את נזקי השיטפונות בערי חוף בעולם מ- 10 – 40 מיליארד דולר כיום, למאה טריליון דולר בסוף המאה ה- 21. בהתחשב בעובדה שהערים החזקות והחשובות בעולם הן ערי חוף, ההתמודדות עם הבעיה (מיגון בניינים, שיטות לחסימת נחשולים וכדומה) תלך ותתפוס חלק מרכזי בשיח הציבורי. אך גם אם ההתמודדות הנקודתית תהיה אפקטיבית, התמונות שיזרמו מרחבי העולם ישאירו פחות ופחות מקום לספק. "אם לא נפחית את גזי החממה באופן מהיר ומשמעותי", מסביר ג'ושן הינקל את משמעות ממצאי מחקרו, "חלק מהאזורים יצטרכו לשקול להעביר אוכלוסיות שלמות של בני אדם בטווח הרחוק". אם וכאשר זה יקרה, המרחק משם לשירי מחאה ודימויים אפוקליפטיים תנכיים הוא קצר. כך או כך, הנקודה היא שכאשר שואלים איך ייתכן שהעולם עדיין אדיש יחסית לבעיית שינויי האקלים, צריך לקחת בחשבון שדרוש כאן טאבו חדש, שייקח לו זמן להתגבש ולהתקבע. כעשרים שנה זה לקח בסיפור פשוט כמו הנשק האטומי ולכן אפשר לצפות שבסוגיה סבוכה כמו שינויי האקלים זה ייקח יותר זמן, תוך תקווה שזהו זמן שיעמוד לרשותנו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
§ מאמר | # היסטוריה
- דימוי שערחיילים מגדוד 82 של צבא ארה״ב מביטים בענן הפטריה של ״ביג שוט״, ניסוי של פצצת אטום במדבר נבדה, 22 באפריל 1952. צילום: ארכיון צבא ארה״ב

תגובות פייסבוק

3 תגובות על דרוש טאבוּ חדש

01
יואב לוי

לדעתי אתה מפרש בצורה שגויה את ההימנעות (טאבו) מהשימוש בנשק גרעיני. חלקנו באמת נרתעים מההשפעות ארוכות הטווח, אך בשורה התחתונה, ההיסטוריונים מצדדים בתיאורית ההשמדה ההדדית כגורם המונע. קיימות הרי פצצות ניוטרון להן השפעה ממיתה כדבעי, אך ללא נשורת (לרוב כנשק טקטי). הסיבה מדוע אין שימוש בנשק טקטי היא ההכרה בתאוריה הנ"ל והחשש מ-"התרת הרסן" וגלישה במדרון לתהום המובטחת, גם ע"י הדפרים שבמנהיגים.

לאור ההתייחסות המתעלמת של הציבור (ולכן של נבחריהם) לנזקים הכבירים שהבאנו על עצמנו עד כה, אני לא רואה סיכוי לשינוי ע"י הקבלה כמו שאתה מציע. ה-"סקסיות" של נשק גרעיני היא במיידיות שלו (פטריה, "אלף שמשות" וכו') שמתחברת לשממה שמובטחת אח"כ. אין מזה כלום בנזקי האקלים.

02
אחיעם וינר

כמו דברי הנביאים כך כאן - אין האנושות מתעוררת.
במקביל לפעולות המתבקשות וההכרחיות לרסון נזקי שנויי האקלים
יש לפעול מיידית גם לצמצום האוכלוסיה האנושית.
בשני מסלולים אלו יש לפעול מיד!
אחרת אנו מכלים את עתיד ילדינו.

    03
    מאיר גוטמן

    להגביל את הילודה שלך או של אחרים, להם עוד לא נולדו צאצאים?

    בסין "הצליחו"! ועשו זאת בין השאר על ידי רצח ילודים.

    ראיתי בסין שישה מבוגרים מכרכרים אחרי ילד מפונק אחד. אותו ילד יצטרך לשאת על גבו כלכלית את אותם שישה מבוגרים ואולי יותר, אלו שבניהם מתו מסיבה זו או אחרת.

    ראה מה קורה באירופה וביפן, שם האוכלוסיה קורסת. המודל שם, גם הוא "הצליח", הוא העלאת רמת ההשכלה של נשים ומניעת אפלייתן. אבל התוצאה: כלכלה קורסת.

    בקרה על ילודה כך שגודל האוכלוסיה ישאר יציב היא בלתי יציבה מעיקרה. זה לא עובד!