האנטומיה של הגיהנום

מחנות הריכוז וההשמדה של הנאצים זכורים כיום בעיקר כמקומות שבהם חוסלו היהודים בתאי הגזים. בסקר דעת קהל שנערך לאחרונה בגרמניה, רוב המשיבים קישרו את המחנות לרדיפתם ורציחתם של יהודים; פחות מעשרה אחוז הזכירו את קטגוריות האסירים האחרות, כגון קומוניסטים, פושעים והומוסקסואלים. כוחו של מושג ה"שואה" כמעט ומחק את ההיבטים האחרים של פשעי הנאצים וסבל קורבנותיהם, והשכיח את ההיסטוריה של המחנות מן הזיכרון התרבותי. בתולדות המין האנושי, אין פשע חמור יותר מהשמדתם של שישה מיליון מיהודי אירופה בפקודת מנהיג הרייך השלישי. אבל רוב קורבנותיהם היהודים של הנאצים לא הושמדו במחנות; הם נורו, הורעבו למוות או נרצחו בפועל על-ידי הזנחה רפואית. מחנות הריכוז אינם שם נרדף לזוועות השואה.

אמנם מתקנים כגון טרבלינקה או אושוויץ-בירקנאו הוקמו לראשונה במלחמת העולם השנייה כמתקני רצח המוני, אך ניקולאוס וכסמן, במחקרו המרשים והסמכותי "KL: A History of the Nazi Concentration Camps", מזכיר לנו שההיסטוריה של מחנה הריכוז החלה מוקדם הרבה יותר. אסטרטגיית ריכוז אויבי המדינה במחנה נולדה כבר בסוף המאה ה-19 (אם לא קודם לכן) במלחמת הבורים ומלחמת ארצות הברית-ספרד, לאחר המצאת גדר התיל ומכונת הירייה, ויושמה במערכת מחנות העבודה הסובייטית ובדיקטטורות נוספות במאה ה-20. אבל המחנות האלה לא היו האבטיפוס של מחנות הריכוז הנאציים ולא דמו להם בכל המובנים. לדוגמה, 90 אחוז מהאסירים בגולג הסובייטי שרדו, אך במחנות האס אס בזמן מלחמת העולם השנייה שרדו פחות ממחצית האסירים שלא נרצחו מיד עם הגעתם. כ-2.3 מיליון גברים, נשים וילדים נכלאו במחנות הריכוז הנאציים בין 1933 ל-1945, ומתוכם איבדו את חייהם יותר מ-1.7 מיליון. קרוב למיליון מתוכם היו יהודים שנרצחו באושוויץ.

במהלך המחצית הראשונה של 1933 הוקמו מחנות ארעיים ברחבי גרמניה כדי לכלוא קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים. המחנות האלה נסגרו בהדרגה, לאחר שהאסירים שוחררו תמורת הבטחה שיימנעו מפעילות פוליטית.

הנרטיב המרתק, ההומני והרהוט להפליא של וכסמן מתחיל בהקמת המחנה הנאצי הראשון במפעל תחמושת נטוש מחוץ לעיר דכאו שליד מינכן. במהלך המחצית הראשונה של 1933, כשהיטלר לקח לידיו את מושכות השלטון, הוקמו מחנות ארעיים ברחבי גרמניה כדי לכלוא קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים, קרי חברי הקבוצות הפוליטיות העיקריות שהתנגדו לעלייתם האלימה של הנאצים. המחנות האלה נסגרו רק בהדרגה, לאחר שהאסירים (שרבים מהם הוכו קשות ועונו - אפילו ההערכה הרשמית אמרה כי יותר מ-600 איש נרצחו במחנות אלה על-ידי הנאצים) שוחררו תמורת הבטחה שיימנעו מפעילות פוליטית. כפי שווכסמן מראה בספרו הקודם, "Hitler's Prisons" מ-2004, עד 1934 כבר עברה משימת הדיכוי הפוליטי לידי המשטרה, בתי המשפט ומתקני הכליאה הרגילים של המדינה.

מחנות הריכוז הנותרים, שעד 1935 הכילו כבר פחות מ-4,000 אסירים, הפכו למקומות שאליהם משליכים גורמים "א-סוציאליים": אלכוהוליסטים, חסרי בית וסוטים. ב-1939 נותרו שישה מחנות כאלה, בראוונסבריק, זקסהאוזן, דכאו, פלוסנבירג ובוכנוואלד שבגרמניה, ומאוטהאוזן שבשטחי אוסטריה המסופחים. אבל במהלך המלחמה, כשהמחסור בכוח עבודה בגרמניה הלך וגבר – מיליוני גברים יצאו לחזית, ומיליוני נשים נשארו בבית בסבסוד המדינה כדי לשמר את הדימוי הנאצי של האישה כאם ועקרת בית – הפכו המחנות למרכזים של עבודות כפייה, ואליהם התווספו תתי-המחנות התעשייתיים שהתפשטו כסרטן בגופו של הרייך הגרמני.

הפועלים הוחזקו בתנאים רצחניים כל כך שעבור רבים מהם טבעו הנאצים את הביטוי "השמדה באמצעות עבודה". מחנה אושוויץ במיוחד רכש פונקציה ייחודית כפולה – הוא סיפק כוח עבודה כפוי ובה בעת השמיד כמיליון יהודים שהובאו ממקומות אחרים באירופה. עד סוף המלחמה כבר הוחזקו יותר מ-700,000 עובדים בכפייה ברשת המחנות ותתי-המחנות הנרחבת, בתנאים הולכים ומידרדרים; חצי מהם לא שרדו את המלחמה. כמה מהאסירים היו יהודים? וכסמן מעריך כי לאורך רוב תקופת קיומם של המחנות, עד לשלב האחרון של המלחמה, היהודים היוו לא יותר מאשר עשרה אחוזים מאוכלוסיית האסירים. קים וונשמן, במונוגרפיה המצוינת שלה בנושא זה, אשר נכתבה כחלק מפרויקט מחקר רחב בניהולו של וכסמן, מעריכה שמקרב 200,000-150,000 הגרמנים שנכלאו במחנות ב-1933, קרי בזמן עליית הנאצים לשלטון, בין 5,000 ל-10,000 היו יהודים (חמישה אחוזים מאוכלוסיית המחנות עד אמצע 1938). הנתון הנמוך הזה לא אמור להפתיע אותנו. היהודים היוו פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה ב-1933. אבל למרות המספרים הקטנים, אין ספק שהם זכו לייצוג יתר במחנות כבר מתחילתם.

כמה מהאסירים היו יהודים? וכסמן מעריך כי לאורך רוב תקופת קיומם של המחנות, עד לשלב האחרון של המלחמה, היהודים היוו לא יותר מאשר עשרה אחוזים מאוכלוסיית האסירים

כפי שמראה וכסמן, רוב היהודים שנכלאו במחנות היו אנשי עסקים ובעלי מקצוע בגיל העמידה. הם הגיעו לשם ממגוון סיבות. בתחילה, ב-1933-34, היו רובם פעילי שמאל, פוליטיקאים ועיתונאים פוליטיים, או אנשי עסקים שהואשמו על-ידי יריביהם ומתחריהם בשחיתות או פשיעה. בהמשך, לאחר שחוקי נירנברג עברו ב-1935, הצטרפו אליהם גברים שנכלאו על התרועעות עם נשים לא יהודיות. היו יהודים שנכלאו על הומוסקסואליות ונלקחו למחנות עם שחרורם מהכלא. ואז, כשהמחנות הפכו באמצע שנות ה-30 למקום שבו נכלאו גורמים "א-סוציאליים" והמשטר הגביר את מאמציו לדחוק את רגלי היהודים מחיי העסקים והחיים המקצועיים, הגיעו רבים מהם למחנות בגין השתמטות מעבודה או עבירות נואשות שביצעו כדי להישאר בחיים.

לאחר ה"אנשלוס" של אוסטריה במרץ 1938 בוצעו מעצרים המוניים של יהודים, בראש ובראשונה בווינה, וכמוהם נעצרו גם מתנגדי נאצים ותומכי עצמאות אוסטריה. רובם נשלחו לדכאו, וכ-2,000 עד 3,500 מהאוסטרים שהגיעו לשם סווגו כיהודים. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 1938, עבר "חוק השתמטות מעבודה" שבמסגרתו אלפי חסרי בית, סוטים ופושעים זעירים נאספו בהוראות הימלר מכל רחבי הרייך הגרמני המורחב ונשלחו למחנות. 13 אחוז מ-6,224 הגברים שנלקחו לזקסהאוזן במסגרת החוק, 19 אחוז מאלה שנשלחו לדכאו ו-53 אחוז מאלה שהגיעו לובכנוואלד, היו יהודים: בסך הכול, 2,259 יהודים התווספו לאוכלוסיית המחנות ביוני 1938.

ביוני 1938, עבר "חוק השתמטות מעבודה" שבמסגרתו אלפי חסרי בית, סוטים ופושעים זעירים נאספו בהוראות הימלר מכל רחבי הרייך הגרמני המורחב ונשלחו למחנות

ואז, בנובמבר 1938, הורה היטלר על מעצרם של 30,000 גברים יהודים במסגרת "ליל הבדולח". זה היה המקרה הראשון שבו המשטר הורה לעצור יהודים רק על היותם יהודים. אחד האסירים, שכבר היה בבוכנוואלד, ציין שהאסירים היו שרויים במצב של תדהמה בשעה ש:

"היהודים הובאו [למחנה]. יהודים, יהודים, ועוד יהודים, בכמויות, בערמות, במאות ובאלפים. בכל מצב אפשרי – פצועים, חולים, נכים, גפיים שבורות, עיניים חסרות, גולגולות סדוקות, חצי מתים ומתים".

כפי שציין הדו"ח, האסירים החדשים סבלו אלימות ואכזריות בלתי נתפסת מידי האס אס. המחנות לא היו ערוכים להגעתם, ואפילו ללא ההכאות והעינויים החוזרים ונשנים, התנאים שבהם הוחזקו היו עגומים.

רוב היהודים שנעצרו ב-1938 שוחררו לפני המלחמה, חלקם אחרי ששיחדו את פקידי המחנה או מכרו את רכושם ועסקיהם לרשויות במחירים עלובים. אלה שנעצרו בנובמבר היו הראשונים ששוחררו, אבל ראשיהם גולחו כדי לסמנם בפני הציבור כאסירים לשעבר. המשטר דחף אותם להגר, ורבים מהם נאלצו לחתום לפני שחרורם על מסמכי יציאה רשמיים כדי שיוכלו לעשות זאת. עד שפרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, חצי מאוכלוסיית יהודי גרמניה כבר עזבה. רוב הנותרים מאחור היו קשישים. מספר היהודים במחנות צנח שוב, וכעת היו שם רק מעט יותר אסירים יהודים משהיו לפני 1938. ערב המלחמה, מספר היהודים במחנות הריכוז של האס אס הסתכם ב-1,500 (מתוך כ-21,400).

וכך, רוב היהודים שנכלאו במחנות הנאצים לפני פרוץ המלחמה שרדו. אבל גם אם לפני ליל הבדולח הם נכלאו מסיבות שלא היו (באופן רשמי) עצם יהדותם, אלה היו רק תירוצים, וברגע שהם הגיעו למחנות הם סומנו וזכו ליחס אלים ואכזרי במיוחד. הנאצים טענו שארבעת האסירים הראשונים שנרצחו בדכאו היו קומוניסטים, אבל הם היו גם יהודים, ולא במקרה; מכל קבוצה חדשה של אסירים שהגיעה למחנה ב-1933 בחר האס אס יהודים להכאה ועינוי, ובמחנות אחרים הם קיבלו יחס סדיסטי במיוחד.

מ-1941 ואילך, כשתוכנית השמדת היהודים הלכה ונפרשה, נלקחו האסירים היהודים למרכזי ההשמדה, שם הם נרצחו יחד עם יהודים שהובאו מכל שטחי אירופה שבשליטת הנאצים. עד סוף המלחמה גבר הצורך של הנאצים בעובדים שיתרמו לכלכלת המלחמה, ולכן עוד ועוד יהודים נלקחו למחנות הריכוז במקום לתאי הגזים – רובם גברים. אך להערכת וכסמן, גם בשלב זה היוו היהודים רק שליש מאוכלוסיית המחנות.

עד סוף המלחמה גבר הצורך של הנאצים בעובדים שיתרמו לכלכלת המלחמה, ולכן עוד ועוד יהודים נלקחו למחנות הריכוז במקום לתאי הגזים – רובם גברים. אך להערכת וכסמן, גם בשלב זה היוו היהודים רק שליש מאוכלוסיית המחנות

רוב המחנות נועדו לגברים בלבד, אבל בסוף שנות ה-30 נפתח מחנה חדש לנשים, בראוונסבריק, כ-80 קילומטר מצפון לברלין. בספרה החדש עב הכרס, "Ravensbrück: Life and Death in Hitler’s Concentration Camp for Women", מתארת העיתונאית שרה הֶלְם את תולדות המחנה מתחילתן ועד סופן ומציגה גם את סיפוריהן של אסירות רבות. אף על פי שזה אינו ספר אקדמי, הוא מבוסס על מחקר יסודי ומקיף בארכיונים של 12 מדינות, על ידע מעמיק בספרות הקיימת ועל ראיונות עם ניצולות המחנה. הקריאה בספר סוחפת, לעתים מחרידה, לעתים מרגשת, ולעתים, כשהלְם מתארת את ניסיונות ההתנגדות של האסירות, אף מעוררת השראה. בדומה לווכסמן, הלם שוללת את התפיסה הקיימת שאומרת כי האסירים במחנות השלימו עם גורלם.

מחנה ראוונסבריק נפתח במאי 1939 ונועד לקלוט כ-1,000 אסירות שהובאו ממתקנים אחרים, ובעיקר ממחנה קודם לאסירות בליכטנבורג. נכלאו בו קומוניסטיות ומתנגדות משטר אחרות, וכן זונות, "מחללות גזע", "א-סוציאליות", פושעות זעירות וצועניות. בממוצע, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית המחנה היו יהודיות. אחרי תחילת המלחמה עלה מספר האסירות בהדרגה, וב-1941 חצה את סף ה-7,000 לאחר הגעת אסירות חדשות מפולין ומדינות כבושות נוספות. עד סוף המלחמה, עם התרחבות הייצור המלחמתי ופתיחת תתי-המחנות, הגיע מספר האסירות בראוונסבריק ל-45,000, פחות או יותר. והיה גם תת-מחנה קטן יותר לגברים.

בתחילה היו התנאים בראוונסבריק טובים יותר באופן כללי מאשר במחנות הגברים. האסירות לא עבדו בעבודות פרך, אלא בתפירה, ולאחר מכן בייצור חלקי נשק, והיו להן היגיינה טובה יותר ותנאים קשים פחות באופן כללי. אך כמו בכל מחנה אחר החל המצב להידרדר במהלך המלחמה. "חיסולי" המחנות, שכללו שחרור של 7,500 אסירים בזכות משא ומתן שניהל הדיפלומט השוודי הרוזן פולקה ברנדוט, הותירו במחנה רק כ-3,000 אסירות חולות וכחושות, שאותן מצא הצבא האדום כשהגיע בסוף אפריל 1945. מצבן האומלל של האסירות לא מנע מהחיילים לאנוס רבות מהן.

לאורך תקופת קיומו של המחנה הוחזקו בו 130,000 נשים, ולפי ההערכות לפחות 30,000 מתוכן מתו או נרצחו במכוון. הנשים האלה באו ממדינות שונות. היו בהן 40,000 פולניות, 18,000 רוסיות, 8,000 צרפתיות, 1,000 הולנדיות ומספרים קטנים יותר ממדינות רבות אחרות. חלקן נלקחו לניסויים רפואיים: עצמותיהן רוסקו, ושוקיהן נפתחו כדי להזריק להן חומרים גורמי נמק, או חיידקי סטרפטוקוקוס או סטפילוקוקוס, וכל זאת במטרה לתת להן לאחר מכן סולפונאמידים (גרסה מוקדמת של אנטיביוטיקה) כדי לראות אם הטיפול עובד. לקראת סוף המלחמה הגיע רודולף הס, מפקד אושוויץ לשעבר, עם צוות מהמחנה הקודם שלו כדי להקים תא גז נייד שבו נרצח מספר לא ידוע של אסירות.

הלם לא מגבילה את עצמה לדיון בזוועות שחוו האסירות; יש לה דברים מעניינים לומר גם על השומרות ובעלות התפקידים האחרים במחנה. רבות מהן, היא מציינת, היו צעירות וחסרות ניסיון ולא היו מרוצות במיוחד שנשלחו לשם על-ידי ארגוני הנשים הנאציים שאליהן השתייכו. בשלב מאוחר יותר, בזמן המלחמה, עסקים שהעבידו אסירים בכפייה נדרשו לספק שומרים משלהם, ומצב זה הוביל למקרים רבים של שחיתות, פורענות מינית ואכזריות.

במונוגרפיה המוקפדת שלה על אודות קורותיו של מחנה מיידנק בחצי השני של המלחמה (Female SS Guards and Workaday Violence: The Majdanek Concentration Camp, 1942-1944״), בוחנת אליסה מיילנדר את ההתנהגות והמוטיבציות של 28 שומרות. היא משתמשת בזיכרונות כתובים, ראיונות מצולמים, משפטים שנערכו לאחר המלחמה ומקורות נוספים כדי להראות כיצד הכוח הבלתי מוגבל שניתן לשומרות גרם להן להזדהות באופן עמוק עם המשטר. התעמולה והלחץ שהפעיל עליהן השלטון לספק "תוצאות" חיזקו את נאמנותן לאידיאולוגיה הנאצית.

בגלל הלחצים שהופעלו במסגרת ההיררכית של המחנה, השומרות החלו תוך זמן קצר להתעלל באסירות מיוזמתן. רוב השומרות הגיעו מרקע של מעמד בינוני-נמוך; רבות מהן היו אחיות. על בסיס מחקר השוואתי של חומרים מראוונסבריק טוענת מיילנדר שהאכזריות המתוחכמת, שנתפסה לעתים קרובות כ"נשית", העניקה לחלק מהשומרות הסדיסטיות ביותר הילה של זוהר, בעוד שאלימות גסה ואכזרית, שנתפסה כגברית, גרמה לשומרות שנהגו כך להיראות מכוערות ובלתי מושכות בעיני האסירים. "בראוונסבריק ומיידנק גם יחד", היא מסכמת, "נתפסה האלימות הנשית כדבר יוצא דופן". במשפטים שנערכו לאחר המלחמה, כמו זה של אירמה גרזה, "החיה היפה", הוצגו השומרות האלימות כיצורים בלתי טבעיים ובלתי נשיים, והעיתונות הבינלאומית הקדישה להן יחס ייחודי ולעתים קרובות שטוף זימה. עם זאת, לא תמיד קל להבחין בין אכזריות לאלימות, ובסך הכול, התזה של מיילנדר אינה משכנעת לחלוטין.

אירמה גרזה, שהיתה שומרת במחנה ראוונסבריק

לאחר כניסת בעלות הברית למחנות בסוף המלחמה נחשפו במלואן הזוועות שהתרחשו בהם. העולם נחרד. כפי שמראה דן סטון, היסטוריון השואה הפורה, בספרו החדש, “The Liberation of the Camps", חיילי הצבא האדום הזדעזעו כשגילו את הניצולים הכחושים ועמוסי הכינים, ואת ערמות הגופות שמילאו את שטחי המחנה. הזעם שלהם הוביל בתורו ליחס אכזרי כלפי האוכלוסייה הגרמנית שבה נתקלו, ושימש כצידוק לאורגיית האונס והרצח שלהם. במערב, כוחות בעלת הברית אילצו את אזרחי גרמניה, לכל היותר, לבקר במחנות ולראות במו עיניהם למה גרם הנאציזם. בחלק מהמקרים הם אילצו אותם לקבור את המתים ולסייע בעבודות הניקוי.

כפי שסטון מציין בספרו המרתק ומאיר העיניים – המחקר ההשוואתי המלא הראשון בנושא – העובדה שמחנות ההשמדה מוקמו במזרח במשך זמן רב, היטתה את תפיסת הציבור במערב. כשהסובייטים שיחררו את רוב מחנות ההשמדה הגדולים, הם מצאו מספר קטן יחסית של אסירים כיוון שהרוב מתו או פונו כבר על-ידי הנאצים. לכן רוב הניצולים נמצאו במחנות ששוחררו על-ידי בעלות הברית, והסיפורים שלהם הם שעיצבו את תפיסת המחנות המקובלת. המשטר הסובייטי לא עודד את חייליו לדבר בפתיחות על מה שמצאו, והוא הציג את זוועות הנאצים כפשעים נגד אזרחי מזרח אירופה, ולא נגד היהודים באופן ספציפי. בשנים שמיד לאחר המלחמה נדחק זיכרון מחנות ההשמדה ורציחות היהודים לשולי התודעה הציבורית.

המשטר הסובייטי לא עודד את חייליו לדבר בפתיחות על מה שמצאו, והוא הציג את זוועות הנאצים כפשעים נגד אזרחי מזרח אירופה, ולא נגד היהודים באופן ספציפי

סטון מציין שהאסירים לא תמיד קיבלו את חיילי בעלות הברית בצהלות שמחה; רוב המפגשים היו פרוזאיים יותר, בייחוד הרחק מהמרכזים הראשיים – האסירים פשוט הלכו להם, בעוד שבמקומות מסוימים הם נעצרו שוב על-ידי חיילי בעלות הברית החשדניים. השחרור היה תהליך הדרגתי כיוון שהניצולים נאלצו להסתגל מחדש לחיים, או לעבור למחנות עקורים, או להחליט מה לעשות עם שאר חייהם. רבים לא הצליחו להתאושש למרות מאמצי הצוותים הרפואיים של בעלות הברית. אחרים הרגישו אשמה ובושה על ששרדו, או התחילו בחיפוש נואש אחרי קרובי משפחה נעדרים אף על פי שהם ככל הנראה נספו.

משפטן של שומרות במחנה ראוונסבריק בהמבורג, דצמבר 1946. צילום: הארכיון הלאומי של ארצות הברית

יש לציין כי הגישה של סטון טומנת בחובה כמה בעיות. כותרת המשנה של ספרו, "סוף השואה והשלכותיה", מעלה שאלה לגבי הכללת המחנות תחת נושא הגג של "השואה". סטון מודע לכך שהיהודים היוו רק מיעוט מקרב האסירים במחנות, אך בפועל הוא מבלבל ללא הרף בין הקטגוריות ומתייחס ל"אסירי המחנות היהודים" כאילו הם היחידים שהיו שם. הוא אומר לנו כי "קרסה ההבחנה בין רצח היהודים ופונקציית מחנות הריכוז", כי היהודים שהובלו מהמחנות במזרח ב"צעדות מוות", הגיעו בסופו של דבר למחנות במערב ובמרכז גרמניה ששוחררו על-ידי בעלות הברית, אבל גם במחנות אלה היה רוב לא יהודי, כפי שווכסמן וונשמן מציינים.

בהשמדת היהודים ניסו הנאצים לחסל "אויב עולמי"; אבל רציחתם הייתה רק חלק, גם אם חלק ייחודי, מתוכנית רחבה יותר של רצח המוני. "התוכנית הכללית: מזרח", לדוגמה, כללה את רציחתם המכוונת של עד 45 מיליון "סלאבים" במזרח אירופה במטרה לפנות מקום להתיישבות גרמנית. ובנוף ההשמדה ההמונית ישנו היבט חשוב נוסף שלגביו טועה סטון; הוא טוען ש"לאורך המלחמה מתו כשלושה מיליון שבויים סובייטים בשבי האס אס". בפועל (כפי שהמקורות שהוא מצטט כאן מבהירים), החיילים האומללים האלה לא נהרגו בידי האס אס, אלא בידי הצבא הגרמני הרגיל, ובכך השתבשה תוכניתו של הימלר להשתמש בהם לעבודות כפייה. לא רק האס אס ביצע רצח המוני בשם העם הגרמני במהלך המלחמה, ולא רק יהודים נרצחו.

אחד ההיבטים המעניינים והמקוריים ביותר בספרו של סטון הוא תשומת הלב המוקדשת לנקודת מבטם של האסירים וצוותי המחנות, ולא רק לזו של המשחררים. רבים מאנשי הצוות של המחנות, הוא מציין, נורו על-ידי החיילים המבועתים של בעלות הברית כשאלה למדו על המציאות המזעזעת של חיי המחנות בימים ובשבועות האחרונים לקיומם; חלקם הוכו למוות על-ידי אסירים זועמים; ורובם נעצרו ונשפטו על פשעיהם. רוב האנשים יודעים שמנהיגי הרייך השלישי ששרדו, נשפטו בנירנברג בפני בית דין צבאי בינלאומי ב-1945-6, ושחלק גדול מהם -- כולל הרמן גרינג, ראש הלופטוואפה ו"האיש השני ברייך השלישי", יואכים פון ריבנטרופ, שר החוץ לשעבר והאנס פרנק, המושל הנאצי בפולין -- נמצאו אשמים ונידונו למוות.

12 המשפטים שנערכו לאחר מכן, של שופטים נאצים, אנשי תעשייה, רופאים וגורמים בכירים נוספים, מוכרים לנו פחות. וכמעט שלא נותרו עקבות בזיכרון הציבורי למספר רב של משפטים, שנערכו רובם בין 1949-1946, של פונקציונרים נמוכי-דרג, כולל עובדי מחנות הריכוז וההשמדה. הבריטים לבדם ערכו 358 משפטים באזור הגרמני שתחת שליטתם, והרשיעו 1,085 אנשים. 240 מתוכם נידונו למוות, ו-200 הוצאו להורג בפועל. בתי הדין הצבאיים האמריקאיים ערכו בדכאו 489 משפטים, שרובם נגעו לעברות שלא היו קשורות באופן ישיר לאירועים שהתרחשו במחנה עצמו. בסך הכול, המשפטים האמריקאים האלה נמשכו שלוש שנים והובילו ל-1,416 הרשעות של גורמים נמוכי-דרג ברייך השלישי. יותר מ-200 פושעי מלחמה נשפטו באזור הצרפתי. ובגלל הקונבנציה שאמרה כי הפושעים יישפטו במדינות שבהן שירתו את המשטר הנאצי, נערכה עוד שורה של משפטים במדינות שהגרמנים כבשו, כולל איטליה, נורבגיה ופולין, שאליה הוסגרו יותר מ-2,000 גרמנים בין 1945-1949, והורשעו, בהם מפקד אושוויץ לשעבר, רודולף הס.

מעטים מהמשפטים האלה זכורים כיום. לכן הספר “Forgotten Trials of the Holocaust” מאת חוקרי המשפט מייקל ג' בייזלר ופרנק מ' טורקהיימר, מעניין במיוחד. חלק מהמשפטים האלה, כמובן, נחקרו בפני עצמם, אבל כשמחברי ספר זה עוסקים בכולם יחד ומשווים בין הסגנונות השונים בתחומי השיפוט השונים, הם עושים לחוקרים ותלמידים מתחום המשפט שירות גדול. לדוגמה, מחויבותם של האנגלים להליך הוגן הייתה שונה מאוד מהאדישות הצרפתית במקרה של פייר לוואל; ההקפדה האמריקאית על ראיות במשפט ה"איינזצגרופן" שונה מאוד מצורת ההסתכלות הצרה של בית המשפט הגרמני בתיק אושוויץ.

למרות כותרת הספר, לא כל המשפטים שהוא מסקר עסקו ברצח יהודי אירופה. המשפט של לוואל, שעמד בראש ממשלת וישי משתפת הפעולה לאחר שהגרמנים הביסו את כוחות צרפת ב-1940, התמקד במזימתו לחתור כביכול תחת הרפובליקה הצרפתית ובשיתוף הפעולה הבוגדני שלו עם האויב, ולא בחלקו בגירוש ורציחת יהודי צרפת (שהוזכר במשפט אבל לא ברשימת האישומים). משפט שומרי האס אס וגורמי סמכות אחרים במחנה הריכוז דכאו עסק בהפרת חוקי מלחמה, קרי יחס בלתי הולם לאזרחים ושבויים צבאיים שאינם גרמנים. ומשפטם של 38 אנשי ראוונסבריק, שנערך בהמבורג, כלל אישומים דומים, ובנוסף אישום לגבי הניסויים הרפואיים האכזריים והבלתי חוקיים שנערכו באסירות.

בייזלר וטורקהיימר עשו צעד ראשון יפה, גם אם צר למדי מבחינה משפטית, אך נותרו עוד דברים רבים לגלות על מגוון המשפטים שהתרחשו לאחר המלחמה. כל הספרים המוזכרים במאמר זה מספקים לנו יחד מידע רב על פשעי הנאצים ומזכירים לנו שוב לאילו תהומות מוסריים הם הידרדרו. ואין לי ספק כי מחקרו המונומנטלי של וכסמן ישמש כתיאור הקנוני של מחנות הריכוז במשך שנים רבות.

הכנסת כל הפשעים האלה תחת מושג ה"שואה" מצרה את תפיסתנו ומגבילה את יכולתנו לבחון פשעים דומים בעתיד. כפי ששני עורכי הדין מציינים: "כמה טראגי שנותרו לנו עוד רציחות וזוועות המוניות לשפוט, ושהתאכזרות לאוכלוסייה אזרחית ומקרים של שוד, אונס וביתור בקנה מידה המוני אינם סוגיות היסטוריות אלא חלק מהחדשות של ימינו. לפחות אפשר לומר", הם מסכמים, בנימה של אופטימיות זהירה, "כי הרעיונות של שנות ה-40 התפתחו והפכו למערכת של צדק המסוגלת לטפל בחלק מהפשעים האלה". הרי זה "שיפור ביחס למקום שבו היינו לפני 70 שנה".

ריצ'רד ג' אוונס הוא היסטריון מאוניברסיטת קיימברידג' ונשיא וולפסון קולג' בקיימברידג'. הוא מחבר הספרים “The Third Reich at War" ולאחרונה, “Altered Pasts”. 

© 2015 The New York Review of Books.