הטוב, הרע והסיגר

פידל קסטרו והאמריקאים: הם רצו לרצוח אותו אבל נזקקו לו, הוא היה מהפכן, שרדן בלתי נלאה וגם רודן
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

90 שנה, 11 נשיאים אמריקאים, שני קצוות לדימוי של אדם אחד. על אי שהוא פִרצה בלולאת הזמן נולד – עזב, חזר, מרד, שלט – ומת פידל קסטרו המהפכן, הסוציאליסט הגואל והארכי-רודן. מה אנחנו יודעים על קסטרו זה? מאין מגיע המידע הזה? רגע לפני שנוקטים עמדה חד-משמעית וברורה, כפי שרבים אוהבים כל-כך לעשות, אלה שאלות שראויות להישאל. כמו בדימויים עצמם, מדובר במענה על צורך, קמאי כמעט, להגדיר ולעדכן את מפת העולם של חיינו כך שנדע היכן וביחס למה למקם עצמנו. ההסכמה העיקרית על דמותו של קסטרו תהיה, אם כן, האבסולוטיות המבהילה בה מיטיבים לתאר אותו. עבור אלה שאהבו אותו, קסטרו היה הגדול מכולם, המשחרר הסוציאליסטי, גואל האי והאומה הקובנית. עבור שונאיו, קסטרו הוא הרוע בהתגלמותו.

עבור אלה שאהבו אותו, קסטרו היה הגדול מכולם, המשחרר הסוציאליסטי, גואל האי והאומה הקובנית. עבור שונאיו, קסטרו הוא הרוע בהתגלמותו

פידל קסטרו

פידל קסטרו, הוואנה, 1978. תצלום: מרסלו מונטסינו

השגים וביקורת: בעיני המתבונן

אפשר להתחיל דווקא מהישגיו של קסטרו, הנשלפים כל אימת שביקורת מופנית כלפיו (היְנו השכם והערב), ולספר על אודות מערכת החינוך שפרחה בחסותו והפיצה ידיעת קרוא וכתוב; השיפורים במערכת הבריאות ובמה שהציעה לתושבי האי; הרחבת תשתית החשמל לאזורים הכפריים (הפריפריה הקובנית); צמצום ממדי האבטלה; ההשקעה בספורט, וכל אלה עוד בטרם התעכבנו על עובדה שאינה בת-ויכוח, אך פעמים רבות משתכחת מלב הדיון: קסטרו הדיח רודן צבאי, ששלט בקובה בגיבוי אמריקאי (כן, האמריקאים גיבו רודן כשהדבר שרת אותם). עניין פרדוקסלי.

מובן שמי שרואים בקסטרו עצמו רודן יסבירו, בין השאר, שהשקעתו בספורט כללה הוצאה להורג של שחקנים שגרמו הפסד לקבוצתם, ושגם מחנות עבודה עוזרים לצמצם אבטלה. גם לו היו הדברים האלה נכונים בניסוחם זה, הדיון הנוכחי אינו מבקש לאמץ שיח כזה, ולכן מציע לייתר לרגע את הוויכוח, שאינו טורח לפרוץ את גבולותיו שלו עצמו. אף שאת הישגיו של קסטרו קשה לבטל, ואולי הגיעה העת להפסיק לנסות לעשות כן, הרי שהעניין מורכב מכך ואין בהישגים אלה כדי למחוק דברים אחרים או להקל במשמעותם. מדובר במגדלים עשויים תלי תלים של קומות, המפרידות בין יסודות עובדתיים יצוקים בקרקע לבין פרשנות שמוסיפה גובה רב, ומעצבת מיתוס.

מהיכן נובע דימוי הנבל של קסטרו? מהצורך. והצורך מתוחזק ביעילות באמצעות פחד

מיתוס זה, בה בעת שהוא מסתפק בגרעין מצומצם של איזו אמת, מחייב אותנו, תחת היגיון מיתי, להתכחש לכך שמדובר בגרעין בלבד. במילים קשות ובלתי מתפשרות, לחיפוש אחר האמת עלולה להיות השלכה קיומית על המיתוס. אין זו קריאה לתחזק מיתוסים אד-הוק אלא בקשה להסב את תשומת הלב לממד הסימבולי ולחשיבותו, ולבחון את הדברים מתוך ההקשר התקופתי הרלוונטי. ובעיקר, לתהות על טיבם של דימויים אחידים כשהדבר נדרש.

כעת אפשר להתפנות ולשאול מהיכן, אם כך, נובע דימוי הנבל של קסטרו? ואפשר להשיב: מהמקום שבו דברים רבים מתחילים, כלומר מהצורך. ואיך מתחזקים את הצורך הזה באופן קבוע ויעיל? באמצעות פחד. אין כמו תחושה מאיימת של סכנה אורבת, כדי לספר דרכה מי הוא אמריקאי ומה היא אמריקאיות, ובעיקר מה אינם. כאמור, אין בכך כדי לטעון שלא היו דברים מעולם. קסטרו אינו מלאך והוא צרב בהיסטוריה של קובה כוויות עמוקות. יש לראות את הדברים בהקשר הייחודי ולהודות כי אף שהסתירות שמזמנת דמותו של קסטרו עמוקות ורבות, מעטים, אם בכלל, יחלקו על כך שהאיש עצמו היה מהפכן. ומקורו של חלק לא מבוטל מהסיפור טמון בכך.

מיהו מהפכן

נדמה שבימינו ישנה נטייה לחלק בקלות תארי גיבורים עממיים ומהפכנים, מבלי לבחון לעומק, ובאופן אחראי, את משמעות התואר. המילה "מהפכן" נגזרה מהמונח הלטיני, revolutio שמשמעותו סיבוב (בעברית נמנע הפרדוקס הטמון בתנועה הסיבובית דרך השורש ה.פ.כ, במובן של ניגוד), והיא מבטאת שינוי – חברתי פוליטי ערכי מבני – מידי (לא בהכרח), עמוק (בהכרח) וכתוצאה מכך פעמים רבות אלים (האלימות צורות רבות לה). מכאן, שלא כל שינוי הוא מהפכה. כדי ששינוי יחשב למהפכה, עליו למרוד בסדר שקדם לו ולשנותו. מרידה בסדר כרוכה פעמים רבות בפרקטיקות ובפריצת גבולות שיפות לשעת המהפכה, ויש להתייחס לכך בהתאם – אי אפשר לשנות את הסדר הקיים מבלי לבעוט בו ואין ספק שהדבר מסכן גם את הבועט עצמו, כפי שהיטיב לנסח בוב מארלי “Better to die fighting for freedom then be a prisoner all the days of your life” (עדיף למות במאבק על החירות מלחיות את כל החיים כאסיר).

קובה, מהפכה, מצעד

איש זקן מביט במצעד לציון 50 שנה למהפכה בקובה, 2009. תצלום: תומסין מיכאל

זו כמובן אינה הצדקה למה שמתרחש לעתים בהמשך, במקומות בהם שלטון מהפכני מתבסס ובוחר להמשיך את דרכו בנתיבים איומים. תואר המהפכנות הנכסף טומן בחובו איזו נכונות לפרוץ גבולות, שהיא בבחינת אמצעים המקדשים מטרה, ויש בכך מן הממש אך מתחייבת מתוך כך גם הערבות להשלכות. מהצד ישנה ההשתאות נוכח האומץ הנדרש לקיום מהפכה, אבל לא קל להסכים על הגבול עד אליו מותר לאומץ הזה להרחיק לכת. הבנת המורכבות הזו מבעיתה: כדי למוטט את הסדר הישן נפרצים הגבולות ולרגע אחד, מהפכני, מותרת הפרת הנורמות המקובלות. רגע אחרי, בין הסדר הישן לחדש מפרידה הידיעה שאמור להיות כאן משהו שונה לגמרי, עולם ומלואו. בחסותה של ידיעה זו מצופה מהסדר החדש לנהוג אחרת, להציג חלופה טובה יותר, המתקנת את הרעות החולות של הסדר הישן (איש אינו עוסק באותו רגע ברעות החולות שיזמן הסדר החדש). עם זאת, נדמה שהגבולות המוסריים שהיטשטשו בחסותו של רגע מהפכני אחד, שוב אינם קשיחים ומובנים כשהיו. על זה נאמר כנראה איפשהו ומתישהו - מהפכנות היא סקסית, ההשלכות שלה פחות.

רודנים: עניין של אינטרסים

וקסטרו הדיח את פוּלְחֶנְסְיוֹ בטיסטה (Batista), רודן שתפס את השלטון בעזרת חונטה צבאית ופעל בגיבוי ארצות-הברית.  אף כי מדי הקבע הפכו לתלבושת האחידה של קסטרו והיו בעיני רבים פשע אופנה של ממש, הרודן הצבאי ששלט בקובה במאה ה-20 היה בטיסטה. כלומר, ספק אם הסדר החדש שהציבו המורדים וקסטרו בראשם שיפר מלכתחילה את המצב מבחינת ארה"ב. לאחר תפיסת השלטון, ניסו קסטרו והאמריקאים להגיע להסכמות. לרגע קצר, בזמן ביקורו בארה"ב ב-1959, האמין המורד המזוקן באפשרות לכונן יחסים טובים בין המדינות ועשה מאמצים למען דו-שיח אמיתי. אבל ההלאמה בקובה, הרפורמה האגררית וצעדים דומים נוספים היו בבחינת קו גבול אידיאולוגי עבור האמריקאים, ומשזה סומן, נמשכה ההתדרדרות ביחסים בין המדינות. העידן היה עידן המלחמה הקרה, וכל צעד התפרש כתמיכה באחת משתי המעצמות. התנהלותו של קסטרו לא עלתה בקנה אחד עם דרישותיה של ארה"ב, והוא לא היסס להחליף אותה בברית-המועצות. ובכן, ארה"ב אינה אוהבת שממרים את פיה. ככה זה כשאת הדמוקרטיה הגדולה בעולם.

ב-1959, לראשונה מאז החלוקה העולמית הדו-גושית, במרחק של כ-140 ק״מ מחופי ארה"ב, איש מזוקן על אי קריבי קטן אינו מוכן להיות עושה דברם של האמריקאים. בעולם דו-גושי, התנהגותו של קסטרו מתפרשת כאיום מידי. אף אם קשה להצביע על הנקודה המדויקת די בכך כדי לאפיין את הגרעין ממנו נבטו הדברים – קסטרו הוא מסוכן. מה קדם למה: מסוכנותו של קסטרו או הקביעה שהוא מסוכן? זו שאלה שבאופן תמוה קשה לענות עליה (תשובות קלות אינן טובות דיין). העובדות בשטח נתונות לפרשנות, כך כשמדברים על ״משבר הטילים״ איש אינו מתכוון לסערה בעקבות טילים אמריקאים שהוצבו על אדמת תורכיה באותה עת. מה שניתן לומר היום הוא, שלאורך שנים רבות קסטרו לא היווה איום ובכל זאת ארה"ב לא שינתה את מדיניותה כלפיו.

לא חלף זמן רב והאמריקאים כבר שרטטו את תוואי הדרך להפלת קסטרו. קסטרו היה לא רק אויב שמאיים על האומה האמריקאית, אלא גם סכנה לבני העם הקובני. האמברגו שהטילה ארה"ב על קובה בפברואר 1962 טמן בחובו, בין השאר, את השאיפה האמריקאית שהקשיים שיביא עמו יגרמו לתושבי קובה להפעיל לחץ על השלטון ולהפילו. השאיפה אמנם נכזבה, אבל קרו שני דברים אחרים בחסות האמברגו: ראשית, קסטרו נדחק לעבר ברה"מ (בעולם דו-גושי, דחייה מצד מעצמה אחת, דוחקת אותך אל עבר המעצמה השנייה. במידה מסוימת ארה"ב עצמה אחראית לכך שקסטרו הפך בן-ברית של הסובייטים). שנית, מצב הקובנים הורע במקביל להתנהלות האכזרית של קסטרו בשנים שלאחר המהפכה (בארה"ב הביעו דאגה לבני העם הקובני ומבחינה זו נחשב האמברגו לבחירה תמוהה).

הנבל השכונתי

במבט לאחור, מתבהר איך הפכה ארה"ב את קסטרו לנבל האולטימטיבי. היו לה נקודות אחיזה בשטח וביד אמן הן צורפו זו לזו תוך מילוי הרווחים ביניהן, ונתפרו למידותיו של קסטרו. כאן מתחייב לומר משהו על רעיון הנבלוּת. אומה זקוקה לנבל, לדמות ספציפית שהיא המחשה אישית של כל מה שמנוגד למכלול הערכים הלאומי. הדיבור על רעיונות הוא לעתים קרובות מופשט, נטול גשמיות, ואילו דמותו של הנבל כורכת את הרעיון עם פָנים, קומה, התנהגות ואישיות, שמשווים לו ממד קונקרטי. קל לנו להבין זאת כשאנחנו עוסקים בגיבורים, בין אם מדובר בגיבור-על בין דפי קומיקס או בגיבור בין דפיו של נרטיב לאומי. נבלים מוּכרים לנו לרוב כתמונת מראה של גיבורים, כאידאליזציה של הרוע. הנבל הוא דמות המונעת מרצון זדוני הטבוע בה. מתוך כך, הוא לכאורה מזמן את קיצו על-ידי מי שרואה בו נבל. תפישת הנבל כמי שאינו בר-שיקום מצטרפת לזהות שמשורטטת בינו לבין הרוע, ומחייבת את סילוקם של השניים. במילים אחרות, הנבל הוא האנשה של הכוח עליו הגיבור צריך לגבור ואכן, האמריקאים אימצו לעצמם את מה שניתן לכנות ״תפישת היום שאחרי״.

היום שאחרי קסטרו, הבטיחו האמריקאים לעצמם (ולכל מי שרצה לשמוע, שהלא הנרטיב האמריקאי מקובל גם מחוץ לגבולות ארה"ב) ולתושבי קובה, הוא היום שצופן בקרבו הבטחה לעתיד טוב יותר. קסטרו לא אִפשר להחליף אותו באופן דמוקרטי, העם הקובני לא הפעיל לחץ לסיום שלטונו ובצוק העתים, האמריקאים החליטו לקחת את העניינים לידיים. אמרו עליו הכול: הוא רדוף שיגעונות פרנואידים, הוזה, שוגה בדמיונות או סתם נודניק שדורש תשומת לב, אבל התיאורים של קסטרו את ניסיונות ההתנקשות בו תאמו למה שהתפרסם לבסוף, כשנחשפו דוחות סודיים שהאמריקאים הכחישו זמן רב. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהאמריקאים לכאורה כשלו, וקסטרו שרד את ניסיונות ההתנקשות. לו היו רוצים במותו של קסטרו, יש לשער שהאיש לא היה מזדקן כפרזנטור סמוי של אדידס.

פידל קסטרו

"פידל אמריקני", תצלום: רובריאן בורחס

כחלק מהפיכתו של קסטרו לנבל הלאומי בעיניי האמריקאים, טופלו מאפייניה החיצוניים של דמותו עד כדי כך, שכל דבר שעשה או אמר (ואין חולק על כך שהוא עשה ואמר הרבה דברים שראוי היה שייתן עליהם את הדין), תורגם באותו אופן. תשומת הלב שהקדישו האמריקאים לתלבושת של קסטרו, לזקן שלו, לנאומיו, להיותו פרובוקטור ובעיקר (אף אם זה לא נאמר מפורשות) ליכולת שלו להקניט את האמריקאים בחן רב – יותר משהיא מעידה על קסטרו עצמו, היא מעידה על האמריקאים ובעיקר על כך שהדיון בסוגיות של כוח הפך לסימבולי בעיקרו. העיסוק בדמותו הפך להיות מובן מאליו, עד כדי כך שלא נראה תמוה שבשנות ה-90, לאחר עשורים של לעג למדי הצבא שלו, כאילו הם מעידים על אופיו ועל צורת שלטונו, וושינגטון הייתה עדיין עסוקה בניתוח מלבושיו. גם כשקסטרו השתדל והופיע בגוּויָאבֶּרָה (Guayabera, חולצת ארבעה כיסים בגזרה חופשית) האמריקאים טרחו להסביר שאינו עומד באמות המידה שלהם. אין זה משנה כלל מה יעשה קסטרו הנבל, לעד הוא נידון להיתפש כמי שאינו מסוגל להבין את המערב ואינו פועל בהתאם למוסכמותיו. אם כן, אולי לא היה זה קסטרו המשוגע, אלא וושינגטון היא שהשתגעה בגללו. קסטרו הואשם בכל דבר – לא רק במה שהיה אשם בו–- הוא הפך לאובססיה אמריקאית, ויותר משקסטרו חש רדוף, האמריקאים אכן רדפו אחריו.

בנפול החומה

כשהמלחמה הקרה הסתיימה לא בא הקץ על דימוי הנבל ותפקידו כסמל מאחד עבור האומה האמריקאית. ארה"ב חיפשה נקודות אחיזה חדשות – סמים וטרור – משל הייתה הנבלוּת נקודת אל-חזור. ״מהפכנים לעולם אינם עוזבים את שדה הקרב״, אומר קסטרו באמצע שנות ה-90, ובארה"ב מתגנבת לתגובות איזו נימה לעגנית. אנשים מתחלפים, דמויות משתנות, גיבורים מתים, נבלים מחוסלים, קסטרו – שהוא כולם ואינו אף אחד מהם – נותר בעינו. התמונה שהתגבשה בתרבות הפופולרית האמריקאית הציגה שני תהליכים: האחד, הברור והמובן מאליו, שרטט את קסטרו כתלוש; לא מתאים; מיושן; מגוחך. בה בעת התרחש תהליך מורכב יותר, ארה"ב, בהבזק של ביקורת עצמית, הכינה את הקרקע לאפשרות שדמותו של קסטרו תישאר דמות הנבל האולטימטיבי, אך תהיה מרוקנת מסכנה אמיתית. המהלך המבריק הזה אִפשר לארה"ב לאחוז במקל בשני קצותיו.

ובהתאם, עם הזמן, מותו של קסטרו – מטרה שבעבר נעשו ניסיונות מעשיים להשיגה –  הפך למושא המתנה. מצד אחד, קסטרו לא היווה איום, ומצד שני, האמריקאים המתינו וייחלו למותו. התרבות הפופולרית האמריקאית נמלאה בתרחישים אפשריים למותו. כל מעשה שלו, כל פעם שבה נעדר מהבמה הציבורית הניבו חרושת שמועות על מצבו הבריאותי, אבל קסטרו לא מת! מותו קיבל חיים משל עצמו והעיסוק בו נעשה לקיבעון, שחרג אל מרחבי ההלצה וכלל קשת שלמה של תגובות, שנעו מסקפטיות ועד להמתנה שבאה לידי ביטוי באורח בוטה וסרקסטי. והנה, בסוף נובמבר האחרון, סופסוף הגיע היום שאחרי קסטרו. המזוקן הסתלק מן העולם הזה. אפשר להניח את מכונות הגילוח, כל ההבטחות הגדולות התממשו, ארה"ב שוב חופשיה ולא מאוימת.

היום שאחרי קסטרו הגיע, ואף שלאורך עשורים רבים, רבים משאפשר היה לשער, ארה"ב המתינה לו בציפייה דרוכה וקשרה בו הבטחות אֶסכטולוגיות כמעט, נדמה שבמונחי הימים שאחרי, דווקא היום שאחרי סיום כהונתו של אובמה רלוונטי הרבה יותר. הרי זהו בדיוק המקום שממנו מגיע אלינו רוב המידע על הקסטרו הזה. מבלי להקל ראש או להסיר אחריות מקסטרו עצמו, חשוב לזכור מה אנחנו יודעים ומהם מקורות הידיעות שלנו, ולא נכון יהיה לשכוח את חלקה של ארה"ב במצבה של קובה טרם עליית קסטרו לשלטון (ולאורך תקופת שלטונו). ויש בכך כדי להסב את תשומת הלב למסורת ההתנהלות הזו של מעצמות: התערבות וניצול ארוכי שנים, שהשלכותיהם מתבררות בתקופות מאוחרות יותר.

פידל קסטרו, מיקי מאוס, Hasta siempre comandante

"Hasta siempre, comandante"' , תצלום: קרולינה לובריצ'ינסקה

שלושה דורות של אובססיה

על הרצף שבין מורֵד-משחרר-דיקטטור, קסטרו זכה לתשומת לב יוצאת דופן מצד ארה"ב, בהשוואה לדמויות לטינו-אמריקניות אחרות. הוא הוצג כבעל צורך אובססיבי באויבים וכמי שמייצר אותם כשאינם, ומתוך כך, לאחר שגבר על בטיסטה, גם כמי שסימן לעצמו את ארה"ב כאויבת החדשה. זו אחת האמירות האמריקאיות המדהימות על מערכת היחסים בין ארה"ב לקובה, שכן בתחילה ביקש קסטרו לראות בארה"ב ידידה ובעלת ברית אפשרית למיסוד הבנה הדדית ויחסים תקינים. התפישה האמריקאית שללה את האפשרות שקסטרו פועל למען תכלית חיובית כלשהי ובו-בזמן מיקמה אותו כמי שמוּנע מהתנגדות. כך התאפשר לארה"ב לפעול ללא אשמה, בטענה שכדי להגן על עצמה היא מוכרחה להישמר מפני כוח המבקש לפגוע בה. יתרה מכך, קסטרו הוצג כמי שלאחר שהתביית על אויב, הוא מספר את הסיפור לאחור ומחפש מסגרת תוכנית שתספק גושפנקה לזיהוי אויב הספציפי, ובמקרה הזה – האימפריאליזם. עמדה זו ביטאה צמצום חריף של קסטרו והוא זוהה כקומוניסט – דינו של מי שנתפש על ידי ארה"ב כאנטי-אמריקאי – תוך התעלמות ממי שהיה בתחילת דרכו ומתפישתו האידיאולוגית העמוקה.

עשורים ארוכים הפכו את קסטרו ואת קובה לבלתי-נפרדים, לטוב ולרע. אף שהמערב האמריקאי מבקש באופן עיקש לכמת את עשייתו ואת דמותו של קסטרו אל תוך טבלה דו טורית – שהלא מַאזנים הם לחם חוקו של הקפיטליזם – ולהציע חסרון אל מול כל עשייה חיובית, השתיקה שאפפה את קובה לאחר הסתלקותו של קסטרו מעידה כי יהיה זה עוול לפתור את מורכבות העניין כך. אמנם בקובה יש דור שאינו מכיר חלופה לקסטרו ולעומתו דור צעיר, שבתקופתו קסטרו הפך רלוונטי פחות, אך ביום מותו, במקביל להורדת הדגלים לחצי התורן ברחבי קובה, הוואנה השוקקת חיים וקולות השתתקה, שקט מטריד ומוזר התפשט ברחובות. הקולות הפכו ללחישות, שהייתה בהן תערובת של פחד ובלבול, אבל גם של כבוד עמוק, מסוכסך לעתים, כלפי מי שנתפש אצל רבים כמנהיג ששחרר את קובה.

תמר טאובר-פאוזנר היא דוקטור למדעי המדינה שתחום עיסוקה הוא תרבות פוליטית. היא מתמחה בסמלים ובמיתוסים פוליטיים ומלמדת בבית הספר לממשל וחברה, המכללה האקדמית ת״א-יפו. ספריה "צ'ה גווארה - פנים למיתוס" ו"פידל קסטרו - פנים לנבל" ראו אור בהוצאת רסלינג

תמונה ראשית: "שעת סיגר", תצלום: אדריאן סקוטו

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תמר טאובר-פאוזנר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הטוב, הרע והסיגר

04
צביקה

אולי זו נובע מבורותי, אבל הרגשתי שהמאמר סובב רק מסביב לנושא, וחא נוגע בנקודה.
טוב, אז קסטרו יותר מורכב, האמריקאים מביטים עליו בצורה לא נכונה, ובעקבותיהם אנחנו.
את השלילה הבנתי.
אבל מה כן?
מי הוא באמת?
קווים למשנתו העמוקה?