השנה שבה הפכנו כולנו לאנשים נוראים

הנה ההבטחה היחידה שלי לעצמי לקראת 2016... האם תסכימו להצטרף אלי?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

לו הייתם אומרים לעומייר הקטן, החנון בן השש שבוהה בכם מבעד לעדשות משקפיים עבות, שכמה עשרות שנים לאחר מכן הגיבור האינטלקטואלי שלו, הסופר שאת ספרו הוא קורא בדיוק באותו רגע, המדען הנודע, ישפיל ברשת ילדים קטנים בדיוק כמוהו... רק כי ניסו לבנות פרויקטים מדעיים שאפתניים... הוא היה חושב שאתם משוגעים.

אבל הצדק היה עמכם.

2015 הייתה השנה שבה הפכנו כולנו לאנשים נוראים.

הנה פסקה קצרה המבהירה מדוע האנשים שאמורים להיות המנהיגים שלנו הפכו לאנשים נוראים. ריצ'רד דוקינס העליב באובססיביות ילד... בן 14... בפומבי... על שבנה שעון. דונאלד טראמפ איים להחרים דת שלמה... וטיפס בסקרים. רוב אירופה העלימה עין מהמשבר ההומניטרי החמור ביותר זה עשרות שנים... אחרי עשור של מדיניות צנע מיותרת והרסנית.

הנה פסקה קצרה המבהירה מדוע הפכנו לאנשים נוראים. השמאל המקוון הפך לאכזרי לא פחות מהימין, ואולי אף יותר. "זכויות הגבר" הפכו למטרה שנלחמים למענה. אנשים החלו לאיים זה על חייו של זה בגלל... משחקי וידאו. נשים פרסמו את האלימות שמופנית כלפיהן ברשת... ותעשיית ההיי-טק כולה עברה על כך בשתיקה. התעללות מחרידה - לא רק מצד ממשלות, פוליטיקאים, תאגידים ומוסדות, אלא אפילו מצד שכנים ועמיתים - עברה מתחום החריג לתחום הנורמלי: היא הפכה לשגרתית, נורמטיבית, מופנמת, מקובלת, דבר שמצפים לו.

אז למה הפכנו לאנשים נוראים כל כך השנה? שילוב של נסיבות תרבותיות, כלכליות וחברתיות: התמזגות מצערת של שלושה גורמים משמעותיים שיצרו יחד חור שחור מסיבי של "נוֹראוּת" השואב לתוכו את כולנו.

 

אז הרשו לי לומר זאת שוב: 2015 היא השנה שבה הפכנו כולנו לאנשים נוראים.

נכון לרגע זה, השמאלנים שביניכם מזדעקים בזעם ובעלבון: "אבל תמיד היינו אנשים נוראים!", אך אינכם מבינים שהאמונה בחוסר השלמות האנושי היא הנדבך היסודי של... השמרנות. נכון, רוב האנשים תמיד היו אנשים נוראים. אז מה? בואו נשים את התיאוריות התרבותיות המעורפלות בצד. חברים – האנשים הנוראים האלה מתים. אנחנו לא. ואז באים הימניים שביניכם, כדי להרגיש שגם הם חלק מהעניין, וצועקים: "אבל אני לא אדם נוראי – אתה מכליל!!111". גם אתם אינכם מבינים משהו: שהאמונה בייחודיות האנושית היא הנדבך היסודי של... הליברליזם. אולי אתם ספציפית באמת אינכם אנשים נוראים. אבל האמת היא שיש בינינו מספיק אנשים נוראים שבגללם כולנו סובלים מפוליטיקה קיצונית, מלחמות תרבות אינסופיות, זעם בלתי פוסק ברשת וגלי היסטריה חוזרים ונשנים. מכאן שברגע זה אנו אכן קבוצה נוראה של אנשים – ובכלל אין זה משנה אם אתם, באופן אישי, יוצאי דופן.

אז למה הפכנו לאנשים נוראים כל כך השנה? שילוב של נסיבות תרבותיות, כלכליות וחברתיות: התמזגות מצערת של שלושה גורמים משמעותיים שיצרו יחד חור שחור מסיבי של "נוֹראוּת" השואב לתוכו את כולנו.

קיפאון כלכלי

הגורם הראשון הוא קיפאון כלכלי. קיפאון אין משמעותו שהכלכלה לבדה תקועה – משמעותו שגם הפוטנציאל האנושי שלכם תקוע. אתם אינכם מצליחים לממש אותו – לא כי נכשלתם, אלא כי אין לכם אפשרות לעשות זאת. אולי יש לכם הכישורים הנדרשים להפוך לרופאים דגולים – אבל מי יכול לממן לימודי רפואה... בריבית שנתית של שמונה אחוז... אם נולדת עני... ואתה בקושי מסוגל להרשות לעצמו להירשם לאוניברסיטה מלכתחילה? היכנסו לנעליו של אדם כזה ודמיינו לעצמכם איך הוא מרגיש כשהאפשרות הזו נמוגה ונגזלת ממנו. זה לא רק כואב. זה צורב, מצלק, והצלקת לעולם אינה נעלמת. כל עוד הפוטנציאל האנושי נתון בקיפאון הוא לועג לנו דרך כישלונות, ייאוש ואי-התאמה, מלגלג עלינו עם חרדה, אימה ופחד. וכך אנו נעשים מתוסכלים, מרירים, כועסים, זועמים, רדופי דאגות... מבעבעים כהרי געש על סף התפרצות. אפשר להבין מדוע זה קורה. אך אם המערכת מכשילה אותנו, לא יועיל לנו להכשיל גם את עצמנו.

תסכול

תסכול. תצלום: אריק

 

 

"תרבות העצמי"

את הגורם השני אני מכנה בשם "תרבות העצמי". נרקיסיזם פופ-פסיכולוגי. בכל רגע נתון מיליארדי תמונות אינסטגרם, טריליוני הרצאות טד, אינסוף רבי מכר ואלפי רשומות בלוגים מפצירים בנו כל שנייה להתנהג כמטופלים פסיכולוגיים ממושמעים – בלי לעשות את העבודה הנדרשת. הנה כמה דוגמאות: "תהיו אותנטיים", "תאהבו את החיים שלכם", והחביבה עלי מכולן, "תחיו את האמת שלכם". "תחיו את האמת שלכם!!". אבל מה אם האמת שלכם היא ש... אתם אידיוטים מגעילים עם מנעד רגשי של פטיש אוויר ומעולם לא קראתם ולו ספר אחד? אם תנסו לחיות את האמת הזאת לא תעזרו לאף אחד במסע אל האושר... אפילו לא לעצמכם. זה רק יהפוך את העולם למקום משעמם ואפל יותר. לכן תרבות הפופ הטיפולית משולה לסוחר סמים הנמצא במסע למען העצמי: היא מעודדת את התשוקות הנוראות ביותר שלנו על חשבון שאיפותינו הטובות ביותר. התרבות לימדה אותנו, ציוותה עלינו ואישרה לנו להיות כמה שיותר רדודים, צרי אופקים וחמדנים – ואף אמרה לנו שזו הדרך ההכרחית אל האושר – הפכנו לנרקיסיסטים מפונקים ושבריריים... בעלי תיאבון שאינו יודע שובע, תיאבון שהחליף את התשוקות והשאיפות הגדולות שלנו ברצונות זעירים, טריוויאליים וחסרי חשיבות לחלוטין.

בשעה שחצי מהעולם חי על פחות משני דולר ליום. כמעט כל דבר, קטן ככל שיהיה, עלול לפגוע ברגשותינו, והפגיעה הזו מובילה למחזור נוסף של נרקיסיזם, כעס וזעם.

 

תרבות העצמי הנרקיסיסטית הופכת אותנו לבובות חרסינה: עדינות ושבירות, יפות מבחוץ... אך ריקות מבפנים. לכן יש לנו התקפי זעם ועלבון ילדותיים – בשעה שחצי מהעולם חי על פחות משני דולר ליום. נדמה שכמעט כל דבר, קטן ככל שיהיה, עלול לפגוע ברגשותינו, והפגיעה הזו מובילה למחזור נוסף של נרקיסיזם, כעס וזעם. נרקיסיסטים מרירים שלעולם אינם שמחים בחלקם או מרוצים משלמות החפצים שברשותם (כאשר החשוב שבהם אינו אלא העצמי) – האין אלה בהכרח אנשים נוראים?

 

שיחה. תצלום: stekelbes

שיחה. תצלום: stekelbes

 

ואיך לא: הטכנולוגיה

הגורם השלישי הוא הטכנולוגיה, ובעיקר עולם האפליקציות. אתם מכירים את הסיפור. טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם. כל אלה מעניקים לנו לא רק את היכולת להשתלח – אלא גם את התמריץ לעשות זאת. כי האמת היא שאם תקראו למישהו "זבל" ברחוב, יש סיכוי טוב שהוא יכניס לכם מכות. אבל אם תעשו את זה במדיה החברתית... סביר להניח שה"חברים" הדיגיטליים שלכם יריעו לכם. לכן התמריצים החברתיים ב"מדיה החברתית" הם מבלבלים, הפוכים, מוטעים מיסודם. הם אינם רק מכשולים בדרך לאושר, למשמעות, לתכלית, אלא גם נשקים להשמדה המונית המופנים כנגד כל המטרות האלה: הם מעודדים התנהגות סוציופתית במקום לעודד התנהגות סוציופילית, ולכן הם מייצרים שטף בלתי פוסק ואינסופי של מקרי אלימות פעוטים, מלחמות-עד זעירות על הבדלים קטנים, טריוויאליים וחסרי משמעות בדיוק בין אותם אנשים שלא אמורים לבזבז את חייהם על מלחמות מלכתחילה.

מה קורה כשכל שלוש ההשפעות האלה נפגשות ומתמזגות? כשהטכנולוגיה מלבה את רגישותם המופרזת של הנרקיסיסטים ואף מעניקה להם תמריצים להפנות את הזעם האינסופי שלהם כלפי המערכת שאכזבה אותם ומנעה מהם לממש לא רק את הפוטנציאל האנושי ההולך ופוחת שלהם, אלא גם את רצונותיהם המלאכותיים ההולכים ומתרבים?

בום!! זה מה שקורה. כולנו הופכים לאנשים נוראים. אנו מתעללים זה בזה ללא הפסקה. ברשת. בעבודה. בשעת משחק. באמצעות הפוליטיקה. בטלוויזיה. בבית. אבל כל אלה אינם אתרי המאבק החשובים באמת. האתרים החשובים באמת הם בלבנו, במוחנו, בנפשנו. כל רגע שאנו מבלים בזעם, בכעס, באכזבה, בחרדה, בפחד, בתרעומת, בהשתלחות, בהתגוננות, בתוקפנות, הוא בדיוק ההפך מרגעי הלהט, ההארה וההבנה שממלאים אותנו אושר, משמעות ותכלית.

הפכנו לתותחים אנושיים בעלי הדק רגיש להפליא. נרקיסיסטים מרירים התרגלנו לחשוב שהאושר הוא זכותנו ("תחיו את האמת שלכם!"), ולכן אנו חשים תסכול וכעס כלפי המערכת שאינה מאפשרת לנו לממש את הפוטנציאל שלנו. כעת אנו חמושים בנשק להשמדה המונית חברתית שאנו מפנים כלפי כל מי שאיתרע מזלו לעמוד בקו האש בעודנו יורים את הזעם שהצטבר בעקבות רצונות שלא התממשו וחלומות שנגוזו. זאת הסיבה שהפכנו לאנשים נוראים ב-2015.

 

ובכל זאת

המשימה הגדולה של כל אחד מאתנו – משימתנו החשובה והמהותית ביותר – היא להצליח להיות בני אדם. כל שאר הדברים משניים בחשיבותם. אין זה אומר שאינכם צריכים להיאבק על קיומכם היומיומי – אבל אם המאבק הזה שוחק את הצדדים החיוביים באישיותכם, הרי שכלל לא היה טעם להיאבק, והמשמעות היא שלא הצלחתם להיות בני אדם הראויים למתנת החיים שהוענקה לכם.

המשימה הגדולה של כל אחד מאתנו – משימתנו החשובה והמהותית ביותר – היא להצליח להיות בני אדם.

חלקכם יתעקש על ההגדרה: "רגע!! מה זה אומר 'להצליח להיות בן אדם', ומה הופך אותך למומחה לעניין?". כאילו שמדובר בתעלומה מסתורית, או בסוגיה המשתנה מתרבות לתרבות, או בעניין שנוי במחלוקת. זה לא. כל ההוגים הדגולים – נביאים, אמנים, פילוסופים – מסבירים לנו זאת מאז שחר האנושות. מה זה אומר 'להצליח להיות בן אדם'? לחלום, לדמיין, ליצור, לאהוב, להתפלא, לסבול, לחשוב, לדעת, לקרוא תיגר, למרוד, ליפול – וכך לצמוח ולחיות חיים מלאים. לא לתת לחוויה האישית שלכם להצר את אופק קיומכם. להעדיף את האפשרויות שהעולם טומן בחובו על פני הביטחון המנחם של העצמי. להוקיר את החיים, ולא את ה"איזמים" שהולמים את תפיסת עולמנו הצרה. אלה הדברים שמתנת החיים דורשת מאתנו. הנה האמת המרה: לא נצליח למצוא אושר, משמעות ותכלית אלא אם נצליח להיות בני אדם. כדי לזכות בחיים בעלי משמעות עלינו לאמץ את מלוא האפשרויות הניצבות בפנינו – ולא להסתתר מאחורי חרדות ואגו שאינו יודע שובע.

יש בינינו אנשים שהלכו בגיא צלמוות ומבינים עד כמה גדולה ומופלאה היא מתנת החיים. ואף על פי שאפשר לנסות להסביר זאת, אי אפשר להביע זאת במילים. המילים לבדן אינן מספיקות.

מיכאלאנג'לו, בריאת האדם, הקפלה הסיסטינית

מיכאלאנג'לו, בריאת האדם, הקפלה הסיסטינית (פרט)

כאן אעצור. איני יכול להצליח, אלא רק להיכשל. אך אולי בזה טמון הלקח. להיות בן אדם אין משמעותו להצליח או להיכשל. המשימה אינה רק ללכת על הקו הדק להחריד בין האפשרות האנושית לחוסר השלמות האנושי. המשימה היא לדעת שחוסר השלמות והאפשרות אינם הפכים. הם כמו נהר וים. כל אחד מהם זורם כל העת אל האחר. אם כך, אל לנו לקלל אחרים על חוסר השלמות שלהם, או לקלל את עצמנו על שלנו; ואל לנו לקלל את עצמנו בגין אובדן האפשרות, או לקלל אחרים מאותה סיבה – כי זה הרגע שבו אנו נכשלים בניסיון להיות בני אדם.

להיות בן אדם אין משמעותו להצליח או להיכשל. המשימה היא לדעת שחוסר השלמות והאפשרות אינם הפכים. הם כמו נהר וים. כל אחד מהם זורם כל העת אל האחר.

מטרתה של המשימה הגדולה היא זו: ללמד כל אחד מאתנו להבין שחוסר שלמות מרחיב את האפשרות, והאפשרות מצדה מרחיבה את חוסר השלמות. זהו ריקוד אינסופי של התרחבות, ואם יתמזל מזלנו לקבל אותו כמתנה, נוכל לכנותו בשם "חיים מלאים". אבל כדי לקבל מתנה זו עלינו לשחרר וכך להתגבר על הכעס, הפחד, הזעם, התסכול, הייאוש, התרעומת, החמדנות, השנאה – כולם תוצרים של הסיפוק העצמי השטחי שאליו אנו חותרים בחסות עידן הנרקיסיזם. זעם, כעס, פחד... מהסוג העלוב ביותר. אלה אינן תחושות שמתעוררות בנו כי האור הפנימי דועך בתוכנו, אלא רק כי איננו מצליחים להשיג את העצמי המושלם שנדמה לנו כי אנו יכולים לקנות ולהרכיב כמו רהיטים בייצור המוני. הנפילה במלכודות האלה היא סימן בטוח לכך שאנו נכשלים במשימה הגדולה: להיות בני אדם.

כדי להצליח להיות בני אדם עלינו לטפח תכונות על-זמניות כגון רחמים, סלחנות, חמלה, מרדנות, התמדה, תחושת תכלית, דמיון, תשוקה – במיוחד לנוכח חוסר השלמות האנושי והמאבק הקשה, המסוכן וכפוי הטובה שמלווה אותו. זה המפתח לדלת המכונה אהבה, ודרכה בלבד נגיע לחסד: לתחושה שזכינו בחיים בעלי משמעות. זה הדבר שהמשימה הגדולה נועדה ללמד אותנו.

לכן אני מבטיח לעצמי דבר אחד בלבד לקראת 2016. להיות אדם מעט פחות נורא. כולי תקווה שתצטרפו אלי.

עומייר
וושינגטון, די.סי.
דצמבר 2015

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עומייר חק.
§ מאמר | # אינטרנט
- דימוי שערבלון אדום מעל עיר אפורה. תצלום: אימג'בנק ישראל. /gettyimages

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על השנה שבה הפכנו כולנו לאנשים נוראים

02
יוסף כהן

אהבתי , במיוחד את המסקנות (החל מהמילה "ובכל זאת .....").
גם צורת הכתיבה יפה מאוד.

ובכל זאת , אני חושב שיש גורם מהותי שאיננו מובא בכתבה מספיק :

הסיבה שלדעתי אנחנו הופכים לאנשים נוראיים , היא "חוסר היעוד". העולם הופך למכני , בני האדם הופכים למכניים , דיבורים על יעוד , שליחות , ואפילו על אלהים - מאבדים את משמעותם.
האדם המערבי בן זמננו , רואה את עצמו כמקור הכל וכמקור הסמכות. גם כשהוא מאמין באלהים זה רק ובעיקר כי "אני רוצה".
ובגדול , הכל מתחיל מ"אני רוצה"......
זה יוצר בגדול , עולם שבו "האדם והנאתו" הופכים להיות הערכים המרכזיים. וכך נראית בימינו תרבות המערב הנהנתנית והמסואבת.
בני האדם הפכו למכונות עבור סיפוק הצרכים , כל דבר נשגב הפך למשרת של היצרים האנושיים הפחותים ביותר , והכל נמדד אך ורק במספרים וסטטיסטיקות של חברות וארגונים שמטרתם היא עשית כסף.

אני מאמין כי מלחמת התרבות בין האסלאם למערב צומחת על הרקע הזה. משמעות המילה "איסלאם" איננה "שלום" כפי שנהוג לחשוב , אלא יותר "כניעה לצו האל".
ביטול העצמי מול האל.
רק שכפי שהמערב הלך לקיצוניות אחת , כאשר הפך את ה"אני" לחזות הכל , גם האיסלאם הלך לקיצוניות השניה כאשר הפך את ה"ספר" לחזות הכל , ולא משנה כמה ברבריים המעשים הכתובים בו.
האנושיות איבדה את ערכה , לטובת מה שנתפס כ"רצון האל" , ורמיסת האנושיות מגיעה עד כדי ביזוי צלם האנוש בהוצאות מזוויעות להורג ובעריפת ראשים.

הפתרון הוא באמצע :
השבת מושג האלהים לחיינו , אך לא אלהים של "ספר" , אלא אלהים של מצפון.
שיהיה לאדם אלהים , שתהיה לאדם רוח , שיהיה לאדם מצפון.

שמודל "האדם המצליח" , לא יהיה היפה , המליונר , השחקן , אלא האדם בעל המצפון והרוח.

הדת צודקת שיש לה אלהים - אין תקווה לבני האדם בלי אלהים.
פשוט אין תקווה לאנושות בלי ההבנה ש"יש משהו מעלינו".
כאשר ה"אני" במרכז , האנושות מסתאבת ומסתאבת ומאבדת את עצמה.

אך הדת טועה כאשר היא מכניסה את אלהים לחוקים וספרים מוגדרים.
זה מה שגרם לאנשים לאסור מלחמה זה על זה אלפי שנים "בשם אלהים" ....
הפתרון הוא להכניס את אלהים ללבבות , ולא לספרים !

לחנך אנשים הנשמעים לצו מצפונם , לחנך אנשים היודעים להעריך ולכבד "רוח".
לגדל אנשים עם "שאר רוח" אמיתי , ולהפוך את האנשים הללו למודל לחיקוי.
אנשים שיש להם את אלהים בתוכם , ולא בספר !

ואז , אני מאמין שהקונפליקט הנוכחי יבוא על תיקונו.

    03
    מירי אורן

    אלוהים עצמו, לפחות כפי שהוא מוצג בתנ"ך, הוא קריזיונר קפריזי, אלים ומרוכז בעצמו, שנרגע רק כשהוא מצליח להכניע מסות של בני אנוש למרותו

04
יוסף כהן

היי מירי ,
אני חושב שגם אלהים התנכ"י צריך "שדרוג".

אני לא הראשון בדיעה זו .... הרמב"ם , למשל , הציג את האלהים התנכ"י באופן מאוד מופשט , ולגבי הפסוקים המדברים על אלהים "אנושי" , אמר הרמב"ם כי "דיברה תורה כלשון בני אדם" או במילים אחרות , שהתורה דיברה במושגים שגם ההמון יכול לקבל ולהתחבר אליהם - כי התורה מדברת לעם , ולא רק לאיזושהיא אליטה פילוסופית משכילה.

ועם זאת , אני חושב שהאנושות מספיק התקדמה מאז , והעם מספיק התקדם מאז בכדי לאפשר לתפיסה חדשה "להיכנס".

אני מאמין שאי אפשר בלי שהאדם יהיה מחויב ל"משהו" , בלי שהאדם יבין שיש משהו "מעליו".
אני מאמין שבלי אלהים , החברה תקרוס - בדיוק כפי שהקומוניזם קרס.
ועם זאת , אני מאמין שצריך להשתחרר גם מהספרים.
להגיע לאלהים אישי , חוויתי , המדבר אלינו מהמצפון ומהמקום העמוק ביותר בתוכינו.

כבר הנביא ירמיהו כתב על כך :

"כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם יהוה נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם.
ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יהוה כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם יהוה כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד"

05
בנצי בר טלולה

מישהו פה שתה יותר מידי תה מפרחי באך.
ואני לא יודע לגבי מחבר המאמר אבל אני לא הפכתי לשום איש נורא השנה, וגם כנראה שלא אהפוך לכזה בשנה הבאה.

06
רמי פריד

"הפכנו כולנו לאנשים נוראיים"? האמנם? מאיפה הנתון השיפוטי והמוחלט הזה? על איזה בסיס נשענת הפסיקה הפשטנית והכוזבת הזו? "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" ??? (במדבר טז, כב).