התודעה הישראלית

אנחנו כל כך רוצים שכבר יהיה טוב. על הקשר בין שבתאי צבי, דודו טופז והשבר ההולך ומעמיק בחברה הישראלית
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

מול הטלוויזיה, פתאום, בא לי בראש הביטוי הזה. על המסך רץ הסרט של דורון צברי, מתאר את התקופה המטורפת ההיא של סוף שנות התשעים-תחילת שנות האלפיים, כשכמעט כולם במרחב הישראלי היומיומי, לא רק הפריפריאלי, סגדו לתופעה הזו שנקראה "דודו טופז", כשכמעט כולם חיפשו חייזרים בשמיים או נקרעו מצחוק כשאנשים ניסו לקלוע כדורי שוקולד אל תוך פה של אישה שמנה בשמלה כחולה בוהקת או התלהבו מקרחת בשידור חי (" מלך הרייטינג", ערוץ 10). השנים ההן, כשכמעט כולם התרגשו ואמרו "איזה יופי" ו"איזה צדיק" אחרי שעוד בנאדם כמעט פוטר ובסוף "ניצל" כי "דודו" דיבר עם הבוס שלו ואחר אתו ובדרך רמס את הכבוד שלו ובסוף נתן לו גם חופשה באילת.

ושוב, במרחב הישראלי כולו, לא רק בקריית שמונה, לא רק בחדרה. והיו גם את אלה שצעקו לו ברחוב שהם אוהבים אותו, וגם הם היו לא מעטים, והיו נשים שנישקו וחלמו להיכנס אתו למיטה או לחופה או לכל הפחות אמרו לו שהוא כמו הבן שלהם. וזו באמת הייתה תקופה מטורפת, מטורפת באמת, במובנים מסוימים זה העשור המטורף ביותר של המציאות הישראלית עד היום: מאינתיפאדה ורציחות וילדים הרוגים ותמונות של שלדי אוטובוסים מפויחים להסכמי שלום על מדשאות אמריקאיות ורסיסים של תקווה דרך רצח ראש ממשלה ושוב אוטובוסים מתפוצצים ושוב דם ברחובות ובסוף, שוב אינתיפאדה ודם קרוש על הכבישים.

דודו טופז

דודו טופז, מתוך "מלך הרייטינג". צילום באדיבות דורון צברי

ואצלי, ככה פתאום, תוך כדי הסרט, כשהרגליים מונחות על השולחן והפה מפמפם באיטיות את המקטרת החומה, החדשה, שקניתי לא מזמן, בביקור האחרון שלי בגרמניה, בא לי בראש הצירוף הזה "שבתאי צבי". פתאום חשבתי עליו. כאילו משום מקום. תחושה אפלולית, כבדה, לחצה לי את החזה. משהו בין פחד לדחייה. משהו בין מחקרים ארוכים שקראתי על הדמות המורכבת הזו לבין המערכת החינוך הציונית- דתית שחינכה אותנו ששבתאי צבי היה הרע האולטימטיבי, משיח שקר שרצה לגרום לכל היהודים להתאסלם או לחילופין, לגרום לכל היהודים לחטוא. ובכלל שהוא היה נוכל, נוכל ממש, וסוטה, וטמא וכל הרע שאפשר לחשוב. קצת כמו מה שאמרו לנו על משה מנדלסון, אני חושב עכשיו, להבדיל אלפי הבדלות. כלומר, קצת כמו שמערכת החינוך הציונית דתית עשתה לדמות של משה מנדלסון כשהפכה אותה לסמל של היהדות הרפורמית, לאבא של תנועת ההשכלה, לאחד שעשה צחוק מהיהדות. מנדלסון, מצד האמת, היה אורתודוכס שנלחם על כבוד היהדות בכל הכלים שהיו ברשותו.

אחרי הצירוף הזה שבא, המילים, התארים, זרמו: "משיח שקר", "גאולה", "טירוף", "ארור", "התאסלמות"," חילוניות" וכו'. ואיתם שוב חזר השם הזה, ושוב התחושה ה-כמו אפלולית, ושוב התארים, והכל באיזה מעגל בלתי פוסק, כמעט בלי עצירה, כמעט בלי יכולת לפרק, מילה אחרי מילה, דימוי אחרי דימוי, כשאני עם הרגליים על השולחן, מול הטלוויזיה, שכעל המסך נראה דודו טופז הולך, לבוש גלימה לבנה, ברחבות העיר נתיבות. ולמען האמת, אם אני מסתכל על זה לעומק, אם אני באמת מנסה להבין את התחושה ההיא, את הסיבה שהיא פתאום, משום מקום מילאה אותי, אז לא הצירוף עצמו "שבתאי צבי" היה העניין, גם לא התארים או הדימויים שבאו אחריו. הרי התארים האלה, השחוקים, לא באמת יכולים להפעיל רגש משמעותי כלשהו. והתחושה ההיא שלחצה לי על החזה בהחלט הייתה משמעותית, חזקה. יכולתי להרגיש אותה בכפות הרגליים.

***

מה שמילא לי את הראש, את בית החזה, היה העומק של מה ש"שבתאי צבי" מסמל. מתחת לאינסטינקט הראשוני, מתחת לסיפור הסקסי. העומק של התופעה הזו שריסקה את העולם היהודי. העומק של התופעה הזו של "משחיות שקר". המהות . מה המהות? כמות עצומה של אנשים, גברים, נשים, ילדים, יהודים, רמוסים, מבוזים, נרצחים, כאלה שהעולם שלהם (תודעה, קיום ממש) הוא עולם נורא. עולם על סף חוסר קיום: רדיפות , חוסר הצדקה, שנאה מהותית. חיים בתחתית שרשרת המזון האנושית. מספיק לקרוא ספר היסטורי אחד על התקופה ההיא של אמצע המאה ה-17 כדי לקבל את המוזיקה הכוללת. מוזיקה רעה מאוד.

אני מנסה לדמיין את התודעה שלהם דרך התודעה שלי. מה התודעה שלי? יהודי, ישראלי, אזרח שווה זכויות, תודעה מסוימת של בן המקום, תחושת ביטחון, תחושת קיום במרחב, תחושה מסוימת של "מגיע לי"

אני חושב על האנשים האלה, אנשים שבכל רגע , בלי סיבה אמתית, הדם שלהם יכול להיות מותר על ידי השלטון. אנשים שמופקרים לכל גזרה, לכל רוח, לכל שיגעון. אין כמעט גוונים בקיום היהודי של התקופה ההיא. בטח לא באירופה. כנראה שגם לא באפריקה. היהודי בזמן ההוא הוא כמעט תת-אדם. לא מבחינת המהות, לא מבחינת "מה שהוא" כשלעצמו- מבחינת היחס של המציאות אליו. מבחינת העולם שהוא יוצא אליו מדי בוקר. אני מנסה לדמיין לעצמי את הפנים של האנשים האלה. משהו באופן שבו אני תופס אותם מתחבר לי להבעות הפנים של היהודים כמו שהם נראים בתצלומי השואה, או אולי אפילו כמו שהם נראים בתצלומים ההם מתחילת המאה ה-20 במזרח אירופה, תצלומים שרצו לתעד "עולם הולך ונעלם" ולא ידעו עד כמה ההעלמות שלו תהיה מובהקת. הקווים הכלליים ידועים: מבט שחור, גדול, מבוהל, פה פתוח מעט, כזה שאפשר לדמיין את השפה התחתונה שלו רוטטת. שפת גוף שאומרת "תמשיך הלאה, אני לא קיים".

עגל הזהב

יאן ואן אייק, "עבודת עגל הזהב", פרט מתוך הפאנל המרכזי בקתדרלה של גנט, בלגיה.

אני חושב עליהם שוב ושוב. מגלגל אותם בראש. אני מנסה לדמיין את התודעה שלהם דרך התודעה שלי. מה התודעה שלי? יהודי, ישראלי, אזרח שווה זכויות, תודעה מסוימת של בן המקום, תחושת ביטחון, תחושת קיום במרחב, תחושה מסוימת של "מגיע לי". אני מנסה להבין דרך התודעה הזו את התודעה של האדם שקם בבוקר ולא יודע איך ואם הוא יחזור בערב הביתה. אני מנסה להבין דרך התודעה הזו את התודעה של זה שפוחד שיתקעו בו סכין, ככה סתם, רק כי הוא יהודי, כי הוא נראה יהודי, כי הוא לא בא טוב בעין, כי הבנאדם שמולו שיכור או עצבני. כי פתאום בא לו להרגיש חזק. ולאותו יהודי אין למי לפנות. ואין לו לאן לברוח. אני מנסה להבין את תודעת הקיום במרחב ש"אין למי לפנות", ש"אין לאן לברוח".

אני מגלגל את זה בראש. למשל, התודעה של האדם שחי בתחושה, בידיעה, בהבנה העמוקה, שאם מקללים אותו הכי טוב בשבילו זה לשתוק ולהאיץ. אם מרביצים לו אז עדיף לו לחטוף את המכות בשקט, בשפתיים קפוצות, בעיניים מושפלות, לא להגיד שום דבר, לחכות שיסתיים ולרוץ הביתה. בטח לא לענות, בטח לא להיכנס לעימות. אחר כך, על הכיסא, כשאשתו תצמיד לו גוש של קרח לעין הנפוחה היא לא תגיד שום דבר, היא לא תשאל למה לא התגוננת, היא לא תגיד שחייבים ללכת למשטרה. גם היא יודעת שזה יכל להסתיים הרבה יותר גרוע. גם היא יודעת שזה מזל שזה רק פנס בעין ימין, רק יד שבורה. גם היא יודעת שאין באמת למי להתלונן, שאין על מי לצעוק, שאין על מה להרגיש מקופח. בתודעה של אותו אדם, של אותו זוג, כמו שאני מנסה להבין אותה, כמו שאני מנסה להרגיש אותה, המושג קיפוח לא קיים: זה הקיום שלו. אין קיום אחר. "תגיד תודה שאתה פה". לפעמים אפילו נחות מכלב. בטח בתקופה ההיא, התקופה של הפרעות הגדולות בפולין, של הרציחות המאסיביות של אלפים, אלפים, סתם, בלי סיבה, רק מתוך היותך מה שאתה, כלומר, יהודי.

***

תוך כדי שיחה על המציאות הישראלית, לפני יותר משנה, אמרתי למי שישב מולי, שלדעתי התקופה ההיסטורית הכי חשובה להבנה של התודעה הישראלית כמו שהיא היום, היא התקופה השבתאית. הרי מה אחד הדברים הכי חזקים בתודעה הישראלית, אמרתי לו, במודע או בלא במודע?, "מה?", הוא שאל, "התודעה המשיחית", אמרתי. "תחשוב על המדינה הזו, על המהות של התנועה הציונית, על הרעיון הזה של "שיבת ציון", של להחזיר את כל היהודים לארץ ישראל, של להקים פה מדינה. הרי זה נטו מחשבה גאולית. לא, לא בהכרח דתית. עד כמה שאפשר להפריד". "טוב", הוא אמר , "יכול להיות. למרות שבכל מקרה זה לא עד הסוף מדויק. ההקשר של הציונות הרבה יותר רחב מזה. אבל נגיד, אני מבין מה שאתה אומר, ברור שיש בזה משהו, ובכל זאת, איך זה קשור לשבתאות?" "השבתאות היא הפעם האחרונה, לפני הפעם הזו, שיהודים היו בטוחים שהם הולכים להיגאל". "במובן מסוים", אמרתי לו אז, " ואולי אפילו יותר ממסוים. היהדות כמו שאנחנו מכירים אותה, היא תוצאה של השבתאות, כלומר, של השבר הזה שהתחולל אז, של התקווה , האמונה ואז השבר הכמעט בלתי נתפס. תחשוב בהקשר הזה על התגובה של החרדים לציונות, תחשוב בהקשר הזה על הפחד העצום שלהם מכל דיבור גאולי כלשהו, מכל שיוך גאולי למדינה הזו שקמה".

"בני אדם לא היו יוצאים מהמיטה אם הם לא היו בטוחים שיש סיכוי כלשהו שהיום הם יגאלו, שהיום יבוא המשיח שלהם. גם התאהבות היא משיח. גם עבודה חדשה, גם שקט. כמעט כל משהו טוב, טוב אמיתי, כזה עם קיום בעולם, הוא סוג של משיח"

אני זוכר אותו תוקע בי עיניים תוהות. ד"ר לפילוסופיה. חסיד של ניטשה. הפניתי אותו לקרוא את יצירת המופת של גרשום שלום "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", אחר כך הפניתי אותו לקרוא מאמר חשוב, מהפכני, לדעתי עד היום, גם הוא של שלום, "מצווה הבאה בעברה". מה יש במאמר הזה, הוא שאל אז. מה שיש בו, אמרתי, זה אולי הניתוח העמוק ביותר להיווצרות התודעה החילונית בתוך העם היהודי. מה שיש בו, אמרתי, זה אחד מניתוחי התודעה המדויקים ביותר ל"איך האדם היהודי הפסיק להאמין באלוהים", או אולי יותר נכון להגיד: איך אלוהים, כאורתודוקסיה, כדימוי, ככוח המוחלט, התחיל להישחק. כמובן, לא אצל כולם, אפילו לא אצל הרוב, אבל יש משהו בשבתאות, אמרתי לו אז, יש משהו בשבר ההוא, שהתחיל להזיז את הגלגל הזה שבסופו של דבר הביא להשכלה ולחילון כמו שאנחנו חושבים עליהם היום.

הרי העולם היהודי התפרק שם לחתיכות, אמרתי לו, תקרא את המאמר הזה, תקרא את הביוגרפיה, אתה תראה. הרי העולם היהודי שחלק גדול ממנו, גדול ממש, האמין ששבתאי צבי הוא המשיח והאמין שנתן העזתי הוא הנביא שלו והאמין שעוד רגע חזון אחרית הימים הולך להתגשם בדיוק כמו בספריי הנביאים, חטף סטירה רצינית מאוד. ובכלל, תחשוב על זה, הרי מה התודעה הכי חזקה אצל הישראלי, מה החלום שלו? הוא רוצה גאולה, פשוט גאולה. "כולם רוצים גאולה" , הוא אמר," לא רק ישראלים, לא רק יהודים". "זה גם נכון", אמרתי, "בני אדם לא היו יוצאים מהמיטה אם הם לא היו בטוחים שיש סיכוי כלשהו שהיום הם יגאלו, שהיום יבוא המשיח שלהם". "משיח?", הוא שאל. "גם התאהבות היא משיח", אמרתי לו , "גם עבודה חדשה, גם שקט. כמעט כל משהו טוב, טוב אמיתי, כזה עם קיום בעולם, הוא סוג של משיח", אמרתי לו. "בסוף, תרצה או לא, בני אדם חיים בשביל האפשרות להיגאל. ואם תרצה, אז ברעיון הזה יש גם איזה פתח לירוק השאלה הידועה של אלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס".

***

ציור דמיוני של עינויים וסיגופים שקיבלו על עצמם מאמיני שבתי צבי לכפר על עוונותיהם

ציור דמיוני של עינויים וסיגופים שקיבלו על עצמם מאמיני שבתי צבי לכפר על עוונותיהם

עכשיו, בחדר , אני מנסה שוב ושוב להבין את התודעה של היהודי אז, במאה ה-17. אני מנסה להבין אותה על רקע הצירוף הזה של "שבתאי צבי" שמתגלגל לי בראש, על רקע הרעיון הזה של משיח, של משיח שקר, של גאולה, של הרצון לגאולה, של המילה הזו "תקווה", שטומנת בתוכה את הפצצה הזו, פצצה ממש, כזו שיכולה להפיל בנאדם על הפרצוף. כזו שיכולה לעשות הרבה יותר. אני מנסה לפרק אותה ולהבין דרכה את התופעה ההיא שבה בני אדם פשוט זרקו את החיים שלהם, ממש, כפשוטו, עזבו הכל, רק בשביל הסיכוי לגאולה, רק בגלל שמישהו אמר שהוא שמע ממישהו ששמע ממישהו נוסף שהתגלה המשיח איפשהו ושהוא הולך לגאול את עם ישראל ושהוא אומר לעזוב הכל ולמכור את כל הנכסים כדי להתכונן ליום הגדול, היום שבו הוא יהיה מלך העולם.

לא כולם עשו את זה כמובן, גם לא הרוב. ובכל זאת, כמות אנשים לא מבוטלת שוויתרו על הנכסים והכסף שלהם כדי לנטוש את החומריות. כדי להיות מחוברים כמה שיותר לרוח. ועוד כמות אנשים גדולה יותר, הרבה יותר, שנסחפה באמת אחרי ההזיה הזו, אחרי האפשרות לגאולה, עד כדי אכילה בצום ט' באב. תחשבו על זה: אדם שבא משום מקום, אדם ממש, כמו זה שראית ברחוב כמה דקות קודם, לא תופעת טבע מרהיבה, לא נס, אדם שמופיע פתאום ומכריז על עצמו שהוא הולך לגאול את העם יהודי ואיתו את כל העולם. אתה, כמובן, לא רואה אותו, גם רוב הסיכויים שלא תפגוש אותו עד סוף ימיך, ובכל זאת. הוא משתמש במונחים שאתה מכיר, מונחים ששמעת מליון פעם בדרשות שבת בבית הכנסת, מונחים שאתה ממלמל לעצמך כשאתה הולך הביתה אחרי ששוב חטפת מכות, אחרי ששוב שרפו לך את החנות, אחרי ששוב ביזו אותך מול הילדים.

הרי כשאתה הולך הביתה, אחרי עוד אירוע כזה, אתה מתפלל לאלוהים, אתה אדם דתי ואתה יודע שאלוהים הוא הדבר היחיד שיש לך. אין לך שום דבר אחר. ואתה מתפלל באמת. בכוונה שלמה. ואתה אומר לעצמך, אומר לאלוהים, מבקש ממנו, שכל הנבואות האלה על אחרית הימים ועל מלחמת גוג ומגוג ועל הישועה ועל "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" ועל העובדה שהיהודים ישלטו בכולם, ושכולם יבואו אליהם כדי ללמוד את הדת שלהם, ושכולם, כל העמים האחרים, יעריצו אותם, יכבדו אותם, אתה מבקש מאלוהים שכל הנבואות האלה כבר יתגשמו. שיתגשמו מחר. אין לך עוד כוח. אין לך עוד סבלנות. אתה אומר לו שזה הזמן. שאין זמן אחר. אתה שואל אותו כמה עוד אפשר לסבול, אתה צועק אליו:" איך אפשר להצדיק את כל הרע הזה?".

אתה יודע שהוא טוב מוחלט ואתה שואל אותו שוב איך טוב מוחלט כמוהו מאפשר חיים רעים כאלה, אחר כך אתה שוב מתפלל ושוב חושב על הנבואות ההן, ושוב מתפלל. ושוב, ושוב. אתה צועק ממש. לפעמים אתה דופק את הראש בקיר. ואתה מאמין בזה, אתה חייב להאמין בזה , אתה אומר שוב ושוב שאתה "מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". באמת מאמין. הרי אם לא היית מאמין, במצב ההוא , במצב הבלתי נתפס הזה של חוסר זכות הקיום, אם לא היית מאמין במשיח, אם לא היית מאמין באיזו אפשרות של גאולה, באיזו אפשרות של שינוי, של שיפור, אם לא היית מאמין בכל זה, איזו סיבה היתה לך להמשיך. איזו סיבה היתה לך לצאת מהמיטה.

***

"בני האדם של היום מתים לגאולה", הוא אמר, אותו בחור, באותה שיחה על החברה ישראלית, אחרי שהוא שוב ציטט קטע מניטשה, ואחרי שהוא שוב אמר שאני חייב לקרוא אותו יותר לעומק לפני שאני מסתייג ממנו כל כך בחריפות. "בני אדם מאז ומעולם רצו גאולה אבל במאה ה-20 ואולי אפילו קצת לפני, "ובטח היום בתקופה הזו שכל אחד חי לבד מול מחשב, בני האדם פשוט צמאים למשהו שיגאל אותם, למשהו שיהפוך להם את החיים על הראש".

אני חושב על האדם ההוא שהאמין בשבתאי צבי, הזה שכבר מכר את כל הרכוש שלו, הזה שבאמת הרגיש בתוכו את השינוי, את התקווה. אני חושב על השבר שלו

הוא דיבר על הניכור, על העובדה שבני אדם פשוט מרגישים לבד, שאין להם שום תחושת יציבות, שהכל שברירי, שהיום אתה פה ולך תדע איפה תהיה מחר. "אנשים יושבים בדירות שלהם ופשוט מרגישים לבד. גם כשהם יוצאים החוצה הם לבד. גם כשהם עם אנשים הם לבד". "מה זה לבד?", הוא אמר בלי ששאלתי, " הם מרגישים מופקרים, הם מרגישים שאף אחד לא באמת אוהב אותם, שכל רגע הכל יכול להתמוטט". "הגאולה של האנשים האלה היא הטלוויזיה, האינטרנט, שם הם מרגישים חיים, שם יש כאילו יציבות, שם יש שיגרה מסוימת".

"תחשוב על כל הכתות האלה שקמות, וכל חבורות הקבלה האלה, ועל הנשים האלה שהולכת אחרי כל מיני גורואים כאלה עקומים ומוכנות לחיות בתנאים נוראיים רק כדי שמישהו ייתן להן קצת חום, הקשבה, תשומת לב, רק כדי שמישהו יסתכל עליהן באמת, לא דרך המסך, לא דרך האינטרסים המידיים שלו, אלא מישהו שבאמת יקשיב למילים שהן אומרות, יחשוב עליהן". "הרבה אנשים מוכנים לאכול הרבה מאוד חרא בשביל קצת תשומת לב", הוא אמר, "תחשוב על גואל רצון, תחשוב על ההוא מירושלים שלמרות שהוא אנס ופגע ואני לא יודע מה, עדיין יש נשים שנוסעות אחריו לבית המשפט ותומכות בו. שמעתי אחת כזו ברדיו, היא אמרה שהיא פשוט אוהבת אותו. שבשבילה הוא הבנאדם הכי מדהים בעולם או איזה קשקוש כזה".

***

ואז זה קורה. פתאום, יום אחד, באיגרת מ-לך תדע איפה, מישהו רץ ומספר, חבר אומר לחבר, אישה אומרת לבעלה, כרוז צועק ברחוב. התפילות שהתפללת מתגשמות. המשיח מופיע. הנביא מעזה, נתן הנביא, נותן אישור לדבר הזה, הוא מגלה את המשיח הבא, הוא מסמן אותו, הוא נותן לו קיום. יש הדים מכל העולם. התופעה הזו מתפשטת. זה נשמע אמיתי, מבוסס, לא עוד מטורף שהפציע והתרסק אחרי יום. יש כאלה שמתארים נסים של ממש, יש כאלה שמתחילים להתנבא פתאום. אחד השכנים שלך מתחיל לראות חזיונות. העולם הוא המאה ה-17. כמעט לכל איגרת יש משקל.

ובכלל, הגילוי הזה של הנביא מעזה הוא לא סתם אמירה בריק. הוא מתאים בדיוק לכל מיני חישובי קיצין של אחרית הימים, וכל מיני הבטחות לגאולה שעומדת בפתח, בטח ובטח אחרי הפרעות הגדולות, וכולם בלאו הכי מחכים, והנפש רוצה, כל כך רוצה שיהיה משהו כזה, וזה מופיע, ומה שביקשת אתמול בלילה כשדפקת את הראש בקיר, כשבכית, עומד מולך עכשיו בדמות איגרת על משיח שמבטיח שעוד מעט, ממש עוד מעט, הסולטן התורכי ייתן לו את הכתר שלו והוא יהפוך להיות שליט על כל האימפריה ואחר כך על כל העולם, ושימי הגאולה הגיעו וכו', וכו'.

זה לא קורה ברגע אחד, אבל זה מתגלגל, לאט, לאט, ותופס תאוצה, וסוחף את כל העולם היהודי ממרוקו ועד גרמניה. ונכון, יש מתנגדים, ויש אנשים שמזהירים, שמוחים, שאומרים שמדובר במשיח שקר, ששיש סימנים לזהות משיח אמת, ושהמשיח הזה לא עונה לסימנים האלה ושאסור להאמין, אבל לאותו יהודי בכפר ההוא בפולין או במרוקו, זה לא אכפת, לא כרגע. הרי תמיד יש מתנגדים ותמיד יש כאלה שמבלבלים את המוח, והוא כל כך רוצה שהמשיח הזה יהיה אמיתי, והוא כל כך רוצה שכבר יהיה טוב, והוא כל כך רוצה לנקום בטינופת ההוא ששוב תקע לבן שלו מקל בראש או בזה ששוב הטריד את אשתו. והוא מאמין. והוא מתמסר. והרי הוא בעצמו בכה על זה איזה מיליון פעם, והוא בעצמו התפלל, והוא יודע באיזו כוונה עמוקה הוא התפלל, אז למה לא.

והוא תולה את כל התקוות שלו באותו משיח, שהוא מעולם לא ראה, ושכל מה שהוא יודע עליו זה שברי דברים מאנשים שראו או שמעו. וזה מספיק לו. הוא לא מבקש הרבה. הוא הרי כבר מרגיש את המשיח הזה בתוך הדם שלו, בתוך הראש, הוא כבר שומע קולות משל עצמו, זה הרי ימי הגאולה, הרי הנבואה חוזרת. גם השכנים מתנבאים. יש אחד שחזה בדיוק את מה שיקרה עוד חודש. אחת אחרת רואה חזיונות לא מובנים. פתאום גם הלא מובן הופך מובן. פתאום הכל נראה מובן, פתאום הכל נטען במשמעות חדשה, גדולה. והדם מתלהט בוורידים.

***

ואני יושב מול הטלוויזיה, כשעל המסך כתובית שחורה שמספרת על ההתאבדות של דודו טופז, תשע שנים אחרי צילום הסרט הזה, וחושב על הרגע הזה שבו הודיעו ששבתאי צבי התאסלם, על הרגע ההוא שבו הוא הלך אל הסולטן כדי לקחת ממנו את הכתר ובמקום זה, אחרי שהציעו לו או למות או להתאסלם, הוא בחר להתאסלם. אני חושב על התיאור הזה של גרשום שלום, באותה יצירת מופת שלו, כשהוא מתאר איך הגויים, שכבר התחילו כבר קצת להתבלבל, לא לדעת, אולי אפילו לפחד מכל העניין של המשיח הזה, אלה שלא ידעו איך להתמודד עם הטירוף הזה שוטף את כל העם היהודי, שלא ידעו איך להתמודד עם מה שאולי יקרה ממש עוד מעט. אני נזכר איך שלום מתאר את התגובה שלהם אחרי שההתאסלמות התפרסמה, כלומר, אחרי שהתברר שכל העניין הזה של לשלוט על העולם, של להפוך את חוקיי החיים על הראש, לא היה באמת שווה משהו.

הוא מתאר איך הם ביזו את היהודים וקיללו אותם ולפעמים אפילו פרעו בהם ממש. אני חושב על האדם ההוא שהאמין בשבתאי צבי, הזה שכבר מכר את כל הרכוש שלו, הזה שבאמת הרגיש בתוכו את השינוי, את התקווה. אני חושב על השבר שלו, על הסירוב להאמין, על הניסיון למצוא פתרונות, על הריסוק הקיצוני, הכמעט טוטאלי.

אחר כך אני חושב על המציאות של היום, על הצורך לחשוב ש"מחר, אולי, יהיה טוב יותר". על הקושי לחיות לאורך זמן עם התודעה של החיים כמו שהם. אני חושב לעצמי שחייב להיות משהו ברעיון הזה של משיח, שחייב להיות משהו באפשרות הזו לגאולה. אחרת בני האדם בכלל לא היו יכולים לדמיין את הדבר הזה. אחרת הבנאדם לא היה יכול להעלות על הדעת את האפשרות ש"מחר יהיה טוב יותר". הפרה לא חושבת שמחר יהיה טוב יותר. המחשבות מתערבבות. יש שאלות שאין להן פתרון. שהעיסוק בהן הוא אינסופי. שהעיסוק בהן מחולל מציאות. בחוץ יש שקט ורוח קרה נכנסת מהחלון. אני קם מהספה ויוצא אל הרחוב.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על התודעה הישראלית

01
אורנג אוטן

זה מעניין שיליד 86 מכנה את שנות התשעים כ-"עשור המטורף ביותר של המציאות הישראלית עד היום". אם הוא היה נולד בשנת 66 הוא היה נותן את אותו הכינוי לשנות השבעים (שכללו את מלחמת יום כיפור). וכך הוא היה מכנה את שנות השמונים (שהוא עצמו לא זוכר מהן דבר) אם הוא היה נולד ב-76.
סובייקטיביות, דבר נפלא, לא?
זה חל גם על הרעיון שהוא מציג שהוא נכון כשלעצמו אבל האם כולנו חיים כמוהו כל הזמן בתחושת החיים על סף משבר?

02
חי ברונשטיין

מצטרף לדברי אורנג אוטן בעניין החיים על סף משבר -

האם לא די לנו בתיאור חווית הקיום שלנו כדינמית, בעלת תסביכים - עליות ומורדות, ציפיות ואכזבות, תקופות רגועות או סוערות?
האם חייבים אנחנו לתאר ציפייה מטורפת לישועה שלולא היא חיינו אינם שווים את עצמם? אני, אישית, לא חי כך. יציבותי הנפשית, לפחות רוב הזמן, מעט פחות דרמטית. דינמית, אבל לא על סף משבר וכליון.

דבר נוסף -
התיאור על תקופת השבתאות. האם ה'כניסה לתודעה' של היהודי במאה ה-17 נאמנת לאופן שבו היה מתאר היהודי הזה עצמו את חייו? ואולי, חוסר האפשרות שלו לחיים חופשיים לא היו בעיניו חיסרון כלל, הוא לא ראה בהם אופציה, לא כסף אליהם, ולא חשב שהם חסרים לו?
תיאור תודעת היהודי לוקה לדעתי בשיפוטיות יתירה ובאנכרוניזם - כאומר כך: חיים חופשיים מודרניים בוודאי עדיפים על חיים מסורתיים בחברה פשוטה ובעלת עצמאות פוליטית ברמה הקהילתית בלבד. לכן, ברור הוא שהיהודי במאה ה-17 היה זקוק לגאולה. (גאולה שאנו זקוקים לה גם כיום מסיבות אחרות. הניכור המודרני וכו') האמנם?
האם לא ייתכן, ואף מתבקש, שהמערכת התרבותית-יהודית-מסורתית של אותם ימים ייצרה מובן שונה וחיובי יותר לחיים תחת חסד הא-ל, לקיום רוחני, לקיום יהודי שמשמעו ראיית העולם הזה כפרוזדור והכנה לעולם הבא? ציפייה לישועה במובן חיובי ונוח יותר, ולא במובן תלותי?

03
דאפי

לפני כמה חודשים קראתי ספר שמאד השפיע עלי ונוגע גם באותה תחושת הרצון לגאולה שאתה מדבר עליה, או כמו שחברך אמר- כולם רוצים להגאל...
הספר (שנקרא ישמעאל) דיבר על כך שהרצון לגאולה החל להופיע רק אחרי שהפסקנו להיות ציידים לקטים. (וזה על בסיס מחקרים של חברות כאלו שעדיין חיות, שאין להן את הצורך העמוק הזה בגאולה שכ"כ מוכר לנו)
כדי לקצר- הספר טוען שבעבר כל שבט היה חי לפי חוקים משלו שעבדו, ולכן היית חלק מהקבוצה ולא הרגשת ניכור או בדידות אולם ברגע שעברנו לחברה חקלאית ודברים התחילו להשתנות משהו בתוכנו מרגיש שזו לא הדרך ה"טבעית" לחיות, ואותו קול בתוכנו שמזהה שיש בעיה אבל לא ממש רוצה לראות אותה נוכחה או להתמודד איתה מפתח איזה רגש חזק של רצון להגאל

04
ניר

תודה על החיבור, כתוב היטב.
לאריך פרום יש ספר מעניין שנושאו מתכתב עם נושא חיבורך, שם הספר הוא "מנוס מחופש"; בספר זה פרום מציע היפותזה - תיאוריה פסיכולוגית - המנסה להסביר את הסיבה שבגינה בני אדם נוטים להתמסר לדמות המנהיג\המשיח ולרעיונות שגדולים מהם.
לדידו, בדומה להצעתך, מדובר בניסיון לפצות על הבדידות שהאדם חש בהתמודדותו עם העולם.
בהיותו פסיכואנלטיקאי, פרום מבקש למצוא את שורש התופעה בחוויות הילדות האינפנטילית- בתור עוללים אנו עטופים במעגל המשפחה, ב"קשרים ראשוניים" המעניקים לנו ביטחון, בקשרים אלה הפעוט לא באמת רואה בהורים כישות נפרדת ממנו ומכך הוא שואב כוח נפשי, הוא לא ער להיותו ישות בודדת המובחנת מן העולם ולכן הוא לא חש שהעולם גדול עליו. אט-אט, בתהליך התבגרותו האדם "מתפרט" ומשתחרר בעל כורחו מן הקשרים הראשוניים, הוא מתחיל להכיר בהיותו נבדל מכל החיצוני לו ובשל כך הוא חש מאויים, הוא חש בקטנותו. כעת הוא חסר את הביטחון שהיה לו בקשרים הראשוניים והוא "רעב" לו, כמו שהגוף רעב למזון, הנפש רעבה לביטחון וחיזוקים, ליכולת להזדהות עם דבר מה מחוץ לה... הנהירה אחר המנהיג או המשיח מהווה ניסיון של האדם לחזור לקשרים הראשוניים שהעניקו לו ביטחון בילדותו, ניסיון לצאת מתוך עצמו ולקחת חלק במשהו גדול ממנו.
הצרה היא שבהתמסרות שלמה לדבר מה שונה מהוא עצמו, האדם מקטין עצמאותו עוד יותר וכך למעשה פוגע עוד יותר בביטחון אותו ביקש להגדיל במהלך זה מלכתחילה...
לצד הצגת התיאוריה (שהוצגה על ידי בפשטנות שעושה עוול לרעיונות העמוקים שפרום מעלה), פרום גם מציע דוגמאות היסטוריות שמאוששות את סברתו (מימי הביניים ועד עליית הנאציזם). מומלץ בחום.

    05
    ניר

    *תיקון* ההסבר של פרום מציע הצעה הדומה להצעתו של חברך הניטשיאני שטען שהניכור פועל כמניע להתמסרות של אדם לדמות משיחית ו\או אידיאל. דעתך שלך, כפי שאני הבנתי, היא שההתמסרות נובעת מאיזו כמיהה אופטימיסטית כמו-פסיכוטית (בעיוותה את המציאות, בסירוס השיפוטיות שהיא כופה על המבקש להאמין) ש"חייב להיות יותר טוב" והיא מתכתבת גם היא עם ההיפותזה של פרום, אך יש להבהיר זאת קצת יותר מפני שהיא מתכתבת באופן פחות מובהק משל חברך.

    אין באמת סתירה בין דעתך כפי שאני מבין אותה, לבין דעתו של חברך: אפשר והניכור שחברך הניטשיאני תולה בו את שורש המצב הבעייתי הוא שקודם כרונולוגית לתפיסת ה"חייב להיות יותר טוב" שאתה (שוב, כפי שאני מבין) מציג כטריגר להתמסרות האדם לדמות המשיחית. כלומר, תחושת ה"לבדיות", הניכור, גורמת למועקה נפשית לאדם וכעת יש בפניו מספר אפשרויות להתמודד איתה: הוא יכול לחשוב שהמצב הזה זמני, ולסגל לעצמו תפיסה אופטימיסטית כמו-פסיכוטית. כלומר, לתת למחשבה ש"חייב להיות יותר טוב" להפוך לכוח ש"גרום לבן אדם לצאת מן המיטה". ובכך בעצם להשליך את התקווה שהעולם ישתנה לטובה- לעולם עצמו. כלומר, מדובר בהתנהלות כמו-פסיבית מבחינת כך שהאדם ממשיך לראות בעצמו כדבר מה זניח שלא משפיע על המצב הקיים, בשונה מדמות המשיח\מנהיג שתביא לשיפור לו הוא עורג.
    או שהוא יכול לחשוב שהמצב הזה אינו הכרחי, כלומר, הוא בר שינוי- "יכול להיות יותר טוב" - אבל השינוי נובע מן האדם עצמו, לא משום דבר חיצוני לו. כך מציג פרום את הדרך הנכונה לדידו להתמודד עם חוסר הביטחון של האדם בעולם: על האדם לפעול בעולם באופן כזה שפעולותיו נובעות-נגזרות, ממנו ולא מאחר, כך הוא מעצים את עצמיותו ומגדיל את תחושת הביטחון שלו בעצמו. בפעילות יצרנית בעולם המבטאת את עצמיותו, האדם יוצר קשר מחודש עם העולם סביבו מבלי להתכנס לתוך עצמו ומבלי "ללכת לאיבוד" בתוך דמות משיחית\רעיונות גדולים ממנו.

09
חן

כתוב יפה ומעורר מחשבה. שבתאי צבי, עם זאת, היה כנראה אדם מרשים בכל קנה מידה, וחוג מאמיניו יצר עולם רוחני מורכב ומרתק. דודו טופז במובן זה הוא בקושי שבתאי צבי לעניים. השבתאות בשנות התשעים היא בראש ובראשונה התנועה האמונית של ארץ ישראל השלמה. ראשיתה כמובן קודם, אבל בשנות התשעים חסידיה מגיעים לשיאים: מברוך הגבר דרך רצח רבין ועד תחילת היציאה לגבעות, שנות התשעים מסמנות פרידה מ'אתחלתא דגאולה' לגאולה ממש. והתיאור של היהודים במאה השבע עשרה, החוששים לצאת, מתאים כמובן לשכניהם, שלא מרצון, של השבתאים החדשים.

11
אפי

אבל מה זו השטות הזאת עם עגל הזהב של ואן אייק? זהו כבש ולא עגל ואיפה הזהב? הכבש הוא סמל נפוץ ומקובל של ישו. זה בסיסי. ואם לא יודעים, מספיק לבדוק את שם הציור: Adoration of the mystic lamb או Lamb of God. בחיי שזה מביך.