ה-Ost Juden החדשים

התשוקה המועצמת להשתלב במערב, והחומרה של תקנות ההגירה לאיחוד האירופי, מצמיחה אצל צעירים ישראלים רצון לאמץ מחדש את זהותם המזרחית
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

לפני כמה חודשים, החלטתי לשנס מותניים ולקדם את הטיפול בהשגת כמה זכויות שמגיעות לי, אבל לא מצאתי עד כה זמן לממש אותן. בין השאר, טיפלתי בקבלת החזרים של כמה מאות שקלים ממס הכנסה, ובארוחת בוקר במסעדה שהייתי זכאי לה בזכות תלוש שי שקיבלתי בחגים. אבל הזכות העיקרית שאותה ביקשתי לממש היתה זכות שהוענקה למגזר מסוים באוכלוסיה – יהודים אשכנזים – לפני כמה שנים: זכות השיבה לאירופה. כמו רבים מחבריי, החלטתי להוציא דרכון פולני. סבי וסבתי נולדו בפולניה, והתרשמתי שחידוש שייכותי לאומה אירופית זו לא יהווה בעיה.

חיפשתי באינטרנט מידע על הוצאת דרכון פולני. הבדיקה העלתה שלצורך הוכחת הזכאות לדרכון, יש להשיג כמה מסמכים, ביניהם אישור מהצבא שסבי לא שירת בו לפני שנת 51'. ניגשתי למשרד קצין העיר ברחוב זלמן שניאור.

דרכון פולני

מסמך נכסף

החיילת בעמדת הש"ג בבניין קצין העיר ניחשה מיד לאיזו מטרה באתי. בלי הרבה עיכובים היא ביקשה ממני להראות לה את המסמכים שבידי, בדקה משהו והודיעה באמפתיה: "הוא חויל בשנת 50', אז אין לך סיכוי לקבל דרכון. זה מה שהפולנים מבקשים. מצטערת".

וכך, החיילת הישראלית מאוד ניפצה את תוכניותיי לדרכון אירופי, שהייתי משוכנע שכבר היה מונח בכיסי. שאלתי את עצמי איך זה קרה. האם סבי הוא פחות פולני? האם אני פחות אשכנזי מחבריי המלטפים בהנאה את הדרכון הרומני האדום שהוענק להם, או דרכון אירופי אחר מעוטר בעיט או בצלב?

לא. עובדה שרירותית – מועד חיולו קצר המועד של סבי בצבא הישראלי – קבעה את גורלי וניתקה אותי מאירופה. וזאת בשל תקנה ישנה שפקעה לא מכבר לפני 50 שנה. כפי שמבהירים היטב אתרי הייעוץ בנושא דרכון פולני, על אף העובדה שחוק האזרחות המצוי בתוקף כיום הינו משנת 1962, החוקים הרלוונטיים לגבי מרבית הישראלים הינם דווקא חוקי האזרחות הפולנית מן השנים 1920 ו–1951, אשר תקפים לגבי מי שעזב את פולין באותן שנים. 
מחוקים אלו עולה בין היתר, כי בין השנים 1918 עד 1951, אזרח פולני שרכש אזרחות זרה, אזרח שעבד בשירות מדינה אחרת או שביצע שירות צבאי במדינה אחרת איבד את אזרחותו ולא יהיה זכאי להשיבה. החיילת הישראלית ניפצה את תוכניותיי לדרכון אירופי, שהייתי משוכנע שכבר היה מונח בכיסי. שאלתי את עצמי איך זה קרה. האם סבי הוא פחות פולני? חשבתי, אם כן, שהדרכון הזר הוא הוא זכות שהוענקה לי אוטומטית כאשכנזי, אך התברר שטעיתי. השורשים שלי נעוצים באשכנז, כלומר למעשה בפולין, אך העתיד הפולני נגזל ממני מבלי שידעתי. פתאום הבנתי: אין לי לאן ללכת. אני נמצא באמת כאן.

נכון – הזכאות הדרכון היא כמובן רק ביטוי אחד, ממשי אך גם סמלי למחצה, לשאלת השייכות בעידן הזהויות הגלובליות. דרכון זר אינו מבטיח שתוכל לחיות ולהתפרנס באירופה, והיעדרו אינו שולל לחלוטין את האפשרות הזאת. ועם זאת, הוא מגדיר חלוקות חברתיות חדשות שאופייניות לעידן הנוכחי, בין "האדם המקומי" לבין "האדם הגלובלי".

בספרו "גלובליזציה: ההיבט האנושי" טוען הסוציולוג זיגמונט באומן כי ההאחדה והפיצול, הגלובליזציה והטריטוריאליזציה, הם שני פנים של אותו התהליך. לטענתו, תהליכי הגלובליזציה מחוללים פיזור מחדש של פריבילגיות וקיפוח, עושר ועוני, יכולת וחוסר אונים, חופש ומגבלות. אנו עדים לתהליך כלל עולמי של ריבוד מחדש , שבמהלכו נבנה מדרג סוציו תרבותי חדש , בקנה מידה כלל עולמי. באומן כותב –

מה שלאחדים הוא חופש בחירה, נוחת כגורל אכזר על אחרים. [...] מספרם של אותם "אחרים" נוטה לגדול ללא מעצור, ולשקוע עוד ועוד בייאוש הנובע מקיום חסר תקווה.

כפי שמראה האנתרופולוג יוסי הרפז במחקרו על תופעת הדרכונים הזרים, אזרחות כפולה או החזקת דרכון זר היא תופעה גלובלית. כך למשל, באוסטרליה יש חמישה מיליון אזרחים כפולים. עד שנות השמונים, אזרחות כפולה היתה אסורה ברוב המדינות, כי הגדרת האזרחות היתה רפובליקאית, והאזרח נמדד כחייל פוטנציאלי. לעומת זאת בעידן הגלובליזציה האזרח הטוב הוא מי שמייצר שגשוג למדינה אליה הוא משתייך, על ידי ייצוא וחיזוק מעמדה בשוק הגלובלי. במסגרת זו, שודרג מעמדו של האזרח הכפול.

לפי סקר של מכון מרקט ווטש, ל-20% מהיהודים בישראל – 1.2 מיליון – יש אזרחות זרה. 75% מקבוצה זו הם עולים, אבל 300 אלף פנו לשגרירות זרה בבקשה לקבלת אזרחות, בעיקר למדינות אירופיות – צרפת, גרמניה, רומניה, אוסטריה ופולין.

כפי שהראו סוציולוגים לא אחת, הגדרת הזהות האשכנזית משתנה עם הזמן. המושג, שהתייחס במקור למשתמשי נוסח התפילה האשכנזי, או ליהדות אשכנז ההיסטורית, מציין מאז הקמת המדינה קבוצה הטרוגנית של יוצאי אירופה ותיקים וצאצאיהם, שמזוהה גם עם משתנים של מעמד והשכלה.
בשנים האחרונות, גם הדרכון הזר נטמע בתפישת הזהות האשכנזית. קראתי לא מזמן הגדרה על פיה "אשכנזי הוא מי שיכול להגר". בעוד בעבר תפשו עצמם הצברים האשכנזים כשורשיים ומקומיים, כיום האשכנזי הוא האזרח הגלובלי, שרגלו האחת כאן ורגלו השנייה מעבר לים.

ועם זאת, לא בפני כולם נפתחת אופציית האזרחות הגלובלית, והיא יוצרת דיפרנציאציה גם בתוך הקבוצות הקיימות, וחלוקה מחודשת של המרקם החברתי. כך למשל, אף כי פתחתי בהצגת הדרכון הזר כזכות השמורה לאשכנזים, למעשה היא אינה שמורה רק ליוצאי אירופה. חלק מהיהודים ממוצא צפון אפריקאי פונים להוצאת דרכון צרפתי; ולאחרונה פורסם שספרד עשויה לאפשר אזרחות לצאצאי יהדות ספרד ההיסטורית. אם תוכנית זו תתממש, הדרכון הזר עשוי להיות זמין יותר דווקא לספרדים. בעידן הגלובליזציה האזרח הטוב הוא מי שמייצר שגשוג למדינה אליה הוא משתייך, על ידי ייצוא וחיזוק מעמדה בשוק הגלובלי. במסגרת זו, שודרג מעמדו של האזרח הכפול. בד בבד, כפי שהראיתי בהתחלה, ישנם גם אשכנזים רבים שמסיבות שונות, לרוב שרירותיות, אינם זכאים לדרכון אירופי. איך אפשר, אם כן, לכנות את אותם אזרחים לא-גלובליים שהדרך למערב נסגרה בפניהם? הם אינם מזרחים, אבל גם כבר-לא אשכנזים שלמים.

אני מציע לכנות אותם, בהשאלה, Ost-Juden – הפעם לא יהודים שבאו מהמזרח, אלא יהודים שנשארו במזרח.

דווקא הסביבה הגלובלית מדגישה בפני הישראלי את שייכותו למזרח. כידוע, במדינות צפוניות כמו גרמניה גם יהודים אשכנזים נראים בדרך כלל מזרחיים, ועל אף פנטזיית ההשתייכות למערב הם מתקשים להיטמע באוכלוסייה המקורית.

חברות המועדון למען האשה בקהילה היהודית של פרנקפורט, 1904

חברות המועדון למען האשה בקהילה היהודית של פרנקפורט, 1904

ישראלים רבים שבילו תקופה משמעותית באירופה מכירים היטב את החיפוש אחר האוכל המזרח תיכוני. לפני שנתיים, כאשר שהיתי כמה חודשים בעיר אוניברסיטה קטנה בגרמניה, זכור לי איך חיפשתי נואשות אחרי טחינה גולמית. בסופו של דבר מצאתי צנצנת טחינה אחת, היחידה בעיר כולה, חבויה במדף תחתי בחנות טבע (Reformhaus). בדיעבד התברר לי שגזלתי את אותה צנצנת מישראלי אחר, שיצא גם הוא במסע לחיפוש טחינה והגיע למדף כמה שעות אחריי. בסיטואציות כאלה, גם המכולת הערבית או הפלאפלייה מהווה לעתים הזדמנות ראשונה בחיים לפגוש לבנוני, סורי או פליט פלסטיני.
כפי שציין הסוציולוג איתמר ט' טהרלב, מדינת ישראל "מזרחה" במובן מסוים את המזרחים והאשכנזים גם יחד. לדבריו, כולנו דוברים שפה מזרחית-עברית, חיים באוכלוסייה שרובה ממוצא מזרחי, ובעיקר – נמצאים מבחינה פיזית במזרח.

ישראלים צעירים רבים, שבעודם בישראל תופסים עצמם כטיפוסים קוסמופוליטיים, מגלים כאשר הם מנסים להגר שהם למעשה מזרחים. את שלטונות ההגירה האירופיים לא מעניינות דעותיהם הליברליות, טעמם המוסיקלי או הזדהותם עם ערכי האיחוד האירופי. מערביים ככל שיהיו בעיניי עצמם, הם ישארו מהגרים מהמזרח.

גם אם בעיית הוויזה או הדרכון נפתרת, נתקלים ישראלים רבים במכשול השפה. בטקסט שפירסמה בבלוג ארץ האמורי כתבה נטע אלכסנדר, הלומדת באוניברסיטה אמריקאית, על המעמסה הכבדה שמטיל המבטא הזר על ישראלים צעירים החיים בחו"ל. וכך היא מספרת כי -

ככל שיותר ויותר ישראלים צעירים מוצאים את עצמם מבלים שנים ארוכות (ולעיתים עשורים שלמים) בחו"ל, כך שאלת הדו-לשוניות שלהם מתחדדת. בשיחות קפיטריה עם ישראלים אחרים באוניברסיטה האמריקאית שבה אני לומדת נתקלתי לא פעם בביטויי קנאה בישראלים שבילו את ילדותם או את גיל ההתבגרות שלהם במדינה דוברת אנגלית.  משפטים בסגנון "איזה כיף למ' שההורים שלו היו בשליחות בלונדון כשהוא היה בן 6" מבטאים את הכמיהה הפוסט-ציונית הרווחת להשיל מעלינו את הזהות הלא-מובנת והפרימיטיבית של הלבנט.

הדיפרנציאציה שמתארת אלכסנדר בין ישראלים השולטים היטב בשפה האנגלית לבין אלה המגמגמים או מדברים בעלגות יוצרת היררכיה פנימית בקהילת הפזורה: אלה שנקלטו בארה"ב בגיל מוקדם יותר מביעים לעתים זלזול מופגן כלפי "האנגלית הנוראה" של חבריהם שבאו זה מקרוב מהמזרח. וכידוע, בתרבות הישראלית שליטה באנגלית נחשבת לסממן המובהק של אינטליגנציה והצלחה. דווקא הגלובליזציה והנגישות הגוברת של אפשרות ההגירה, יוצרות צורות חדשות של זהות מקומית, ואפילו של מזרחיות. זוהי אינה זהות עדתית הקשורה למוצא ולעבר, אלא זהות הקשורה להווה ולעתיד. כאשר מדובר על שפה שלישית, כמו צרפתית או גרמנית, הקושי הוא לרוב גדול פי כמה. ישראלים השולטים באופן אקטיבי בשפה הגרמנית, ומסוגלים לנהל בה שיחה קולחת, נהנים מהון סימבולי עצום ומהווים מעמד נפרד בקהילת הישראלים בברלין. דיברתי פעם עם ישראלי שעקר לפני כמה שנים לברלין, שדיווח לי על הרצאה של מכרה משותפת, ישראלית, שהרצתה בגרמנית בכנס שבו הוא השתתף בהיידלברג. הוא סיפר לי בזעזוע ש"הגרמנית שלה היתה כל כך נוראה שאנשים בקהל סתמו את האזניים". תיאור זה, הנושא טביעות אצבע אנטישמיות קלות, מזכיר כמובן את האופן שבו תיארו היהודים הגרמנים ה"ותיקים", ה-West Juden, את המבטא המכוער של ה-Ost Juden שהגיעו זה מקרוב מפולין.

ההתוודעות לעלגות, לזרותו המביכה של המבטא, חושפת בפני הצעיר הישראלי המערבי בעיניי עצמו את היותו מזרחי, הדובר שפה מזרחית. עם הוודאות הזו הוא עשוי להתמודד בכמה דרכים: אפשרות אחת היא להתאמץ לשפר את האנגלית שבפיו; אפשרות שנייה היא להכיר בהיותו אוריינטלי החי במערב; והאפשרות השלישית היא לשוב למזרח – הפעם מתוך הכרה שאינו שייך למערב.

דוגמאות אלה באות להראות כי דווקא הגלובליזציה והנגישות הגוברת של אפשרות ההגירה, יוצרות צורות חדשות של זהות מקומית, ואפילו של מזרחיות. זוהי אינה זהות עדתית הקשורה למוצא ולעבר, אלא זהות הקשורה להווה ולעתיד.

דומני שאפשר לזהות סימנים לצמיחתה של הזהות הזו בתרבות התל אביבית של השנים האחרונות. כך לדוגמא, צעירים אשכנזים החלו לענוד שרשרת מכסף או מזהב – גורמט – כפריט אופנתי, ולשתות עראק או מיץ גת. פריטים אלו שהיו מזוהים עם מזרחים הפכו לסממן של מעין "מזרחיות מסדר שני". גם בתי קפה ובארים אימצו מראה אוריינטלי, למשל קירות מסוידים לבן. זאת לעומת המגמה של העשורים הקודמים – לפחות משנות השמונים ואילך – ששאפה לחיקוי של הסגנון הניו יורקי, הפריזאי או הברלינאי.

ניתן לומר שהתרבות האשכנזית התנפצה על צוקי הגלובליזציה וגילתה מחדש את זהותה המקומית. הדבר מתבטא בבירור גם בשמות המוענקים בשנים האחרונות לאותם מקומות בילוי תל אביביים: לא עוד רוקסן, הקולוסאום, הפרילנד, דיקסי, קליפורניה, אפרטו או באצ'ו, אלא שמות עבריים בעלי ניחוח נוסטלגי-אירוני: המזנון, חדר אוכל, הברזייה, הקיוסק, המזללה, וגם: אלכסנדריה, פורט סעיד וכדומה. ככל שהפזורה הישראלית בגולה תצמח ותתרחב, עשוי להתחזק הקונפליקט בינה לבין "אלה שנשארו", בין ה-West-"Juden לבין ה-Ost-Juden.

אגב, יש לציין שמול אותה "היהדפות למזרח" שחווים ישראלים הנוסעים למערב מתרחש במסגרת הישראליות הגלובליסטית תהליך נגדי: התמערבות על ידי נסיעה למזרח. זוהי למעשה הפונקציה החברתית של "הטיול למזרח": הישראלים נוסעים להודו או לתאילנד כדי להפוך שם לתיירים מערביים, החווים את המזרח כ"מערביים". מסע זה כולל את כל הפרקטיקות של מסורת "המסע למזרח" שמקורן בעידן הקולוניאלי, ובעיקר התנשאות על המקומיים תוך היקסמות מהאקזוטיקה, הרוחניות והאותנטיות של המזרח.

המסע למזרח מהווה מבחינה זו הרחבה של הפרויקט הציוני עצמו – פרויקט שהונע על ידי הדחף של יהודים ממזרח אירופה להפוך למערביים על ידי השתתפות בפרויקט הקולוניאלי האירופי.

יוהן פטר האסנקלאבר, "מפגש לעת ערב", שמן על בד, 1865.

יוהן פטר האסנקלאבר, "מפגש לעת ערב", שמן על בד, 1865.

התזה הזו, המבחינה בין הזהות המקומית-מזרחית והגלובלית-מערבית, מצריכה כמה הסתייגויות. בסופו של דבר, בעולם העכשווי האבחנה בין "להיות שם" לבין "להישאר כאן" היא נזילה יותר מאשר בעבר. אדם יכול לחיות בחו"ל חלק מהשנה, או תקופה קצרה, או לחיות בישראל אבל להתפרנס מגורם חיצוני. האבחנה בין הצורות החדשות של מזרחיות ומערביות מציינת לפיכך דרגות שונות על סקאלה, יותר מאשר חלוקה דיכוטומית.

לסיכום, ביקשתי לשרטט כאן מהלך המראה כיצד התשוקה המועצמת להשתלב במערב, וההתנפצות על חומותיהן של תקנות ההגירה של האיחוד האירופי והשפות האירופיות, מצמיחה אצל צעירים ישראלים רבים תסכול מודע יותר או פחות, המביא אותם לאמץ מחדש את זהותם המזרחית. אפשר לקוות, שהתהליך המנטלי הזה יביא את האוסט-יודן החדשים להשלמה ולהתפייסות עם המרחב בו אנו חיים, ואולי יגביר את העניין באסלאם, ביהדות המזרחית ובשפה הערבית. כידוע, קו ישר כמעט לעולם אינו הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות; והדרך לרמאללה ולקהיר עוברת דרך ורשה וברלין.

גרמניה, לתפישתו של שלגל, היא אומה השייכת למזרח, ואת התחדשותה התרבותית היא תשאב לפיכך מהחכמה ההודית

אך יש לציין שגם התרבות הגרמנית עצמה, בתקופת עיצובה בראשית המאה ה-19, נתפשה לעתים כתרבות אוריינטלית. אינטלקטואלים גרמנים כמו האחים פרידריך ואוגוסט וילהלם שלגל גיבשו את תפישת הזהות שלהם לאחר שנסעו לצרפת וזכו שם לזלזול על מנהגיהם המסורבלים ומבטאם המכוער. פרידריך שלגל, הפילולוג והמבקר, נסע לפאריס בגיל 30 וקיווה להשתלב בטבעיות בחוגי הפילוסופים שם. אך אמונתו בערכי המהפכה לא עזרה לו, והוא זכה לכתף קרה מצד הצרפתים פוקדי הסלונים והנשפים. בעקבות הכישלון, פיתח שלגל דחייה מהתרבות הצרפתית ומהנאורות, ותיאר בסלידה את נזקי "הטעם הטוב" שמפיצה צרפת באירופה. לעומת זאת, הוא אימץ אידיאל חדש: המזרח. גרמניה, לתפישתו, היא אומה השייכת למזרח, ואת התחדשותה התרבותית היא תשאב לפיכך מהחכמה ההודית.

"אם האוריינט הוא האזור ממנו יצאה לדרכה התחדשותו של המין האנושי, גרמניה צריכה להיחשב לאוריינט של אירופה", כתב אחיו, אוגוסט וילהלם שלגל.

מתברר, אם כן, שגם הגרמנים עצמם הונעו באופן היסטורי מרגשי נחיתות כלפי המערב. השייכות למערב או למזרח, לפיכך, לעולם אינה יציבה: היא תמיד היברידית ומוצבת ביחס לזהות אחרת. אם הדבר נכון לגרמניה, לא כל שכן שהוא נכון לגבי ישראל: בתרבות הישראלית, אין דבר כזה מערבי; יש רק מזרחי ומזרחי יותר.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על ה-Ost Juden החדשים

03
חנן

הי עפרי - מאמר מצויין (למרות שכפי שאתה מנחש אני לא יכול לקבל כפשוטה את ההערה בנוגע לפרויקט הציוני. בכל זאת. לפחות עד אחרי הדוקטורט)

04
קרמבה

הישראלי, מדברים כאן על יהודים, כן?
כמובן, הערבים עדין על תקן של ילידים. ברור.

אז איפה היינו? אה, זהות זהות
נולדת להורים אשכנזים כבר סיבה לחייך.
ברגע שנולדת עלית על פס יצור ציוני, ברית מילה, חגים, ימי עצמאות, שירי פלמ"ח, בגרות ואופה לבקו"מ. לאיציק שמתגייס היום לצה"ל מאחלים ההורים שיפשוף קל ונעים, עליה מהירה בסולם הדרגות ושלא תבייש את הפירמה.
מוצר מוגמר

לחופש נולד אדם, לא לשום דת ולא לשום אידיאולגיה כמו הציונות.
יהודי? מאין לי שהורי יהודים, שיש להם קשר אורגני רציף ליעקב בן יצחק בן אברהם. שבכלל היה יצחק, יש הוכחות, עדיות.

המושג ארץ ישראל קיים לפני קום המדינה, אז מה הגבולות של ארץ ישראל? מושג סיפרותי דתי.
חילוני שמאמין שלו הארץ הוא דתי לייט.
הרי לא ניתן לו להוכיח שכאן חיו אבות אבותיו.

למה לישראל אין חוקה נאורה וליברלית.
למה, חוקה כזו תחייב שני דברים שאין הציונות מעונינת בהם.
1. שוויון זכויות מלא בין כל אזרחיה (ביטול חוק השבות)
2. הפרדה בין דת למדינה. דהיינו הוצאת הרבנות כחלק אורגני ממנגנון המדינה.
כמובן המדינה לא תוכל להיות יהודית.
יהודית דמוקראטית זה נישמע כמו נחש עם רגלים.
המדינה רושמת אותך כיהודי מבלי לשאול אותך, חוצפה? השטלתות על הפרטיות שלך? על הזהות שלך? חחח

שמירה על רוב אטני מסוים באופן מלאכותי על ידי המדינה זה מעשה אנטי דמוקראטי ממדרגה ראשונה.

כל מי שבעד ונהנה מהרוב היהודי הס לו מלהזכיר צדק חברתי, גיזענות או דמוקרטיה.

דרכון או דרקון