מי ייטיב לענות על שאלות באשר לתכלית החיים יותר מהאנשים שחיו יותר זמן מכל השאר?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות
לפני עשר שנים הגיעה הקריירה שלי למבוי סתום, ואולי לנקודת מפנה – באותו זמן לא הייתי בטוח. עבדתי עשרים וחמש שנה כגרונטולוג, כלומר עסקתי בכל מה שקשור להזדקנות. ערכתי מחקרים בעזרת בסיסי נתונים אורכיים ושיטות מתוחכמות של ניתוח סטטיסטי. פיתחתי תוכניות לשיפור חייהם של קשישים ובחנתי את יעילותן. לימדתי קורסים ונתתי הרצאות בנושא הזדקנות. כתבתי חוות דעת בסוגיות של מדיניות הקשורות לרווחת אוכלוסיית הקשישים. אז מה בדיוק קרה?
הבנתי שמעולם לא דיברתי עם זקנים.
הדברים ששמעתי מבני השביעים שינו את גישתי לחיים מן הקצה אל הקצה. אולי הם ישנו גם את הגישה שלכם
הייתי שקוע כל כך במחקר, עד שלא באתי במגע עם האנשים בשר ודם שבהם המחקר שלי עוסק. במקרה הטוב שכרתי מראיינים שיתשאלו אותם בשבילי. במקרים אחרים השתמשתי במאגרי נתונים מִשניים, מרוחקים יותר. ה"מגע" שלי עם אנשים אמיתיים הסתכם בבדיקת קוד והרצת סטטיסטיקות. האנשים בשר ודם שדיווחו לי על שביעות רצון גבוהה מהחיים, או על חרדה הנובעת מהטיפול בקרוב משפחה קשיש, היו מרוחקים ממני בה במידה. ולפתע נתקפתי דחף לצאת לעולמם של בני השבעים ומעלה, להקשיב להם. הדברים ששמעתי מהם שינו את גישתי לחיים מן הקצה אל הקצה. אולי הם ישנו גם את הגישה שלכם.
בכיתת הסמינרים בקמפוס של אוניברסיטה יוקרתית, ישבתי מול סטודנטים חרוצים, חרדים ומלאי תקווה, בשנת הלימודים האחרונה שלהם. בעוד חודשים אחדים הם יעזבו את הקמפוס הירוק המטופח, את משחקי הפוטבול, את הארוחות המופלאות – כמעט גורמה – שהקפיטריות האמריקניות מגישות בימינו. ארגנתי את הפגישה הזאת כדי לגלות מה "הבוגרים בהתהוות" האלה רוצים ללמוד מקשישים בסוגיות של עבודה וקריירה.
קשישה חכמה אומרת: הקפידו לשמור על גמישות. לכו בעקבות הכשרונות שלכם, והם יובילו אתכם למקומות שאליהם אתם רוצים להגיע
כשישבתי מול הסטודנטים הצעירים האלה באותו בוקר אביבי רענן, ציפיתי שהם ירצו ללמוד אסטרטגיות להצלחה, לקבל טיפים לגבי התקדמות מקצועית, לשמוע כיצד משיגים עבודה חלומית ומכניסה. לכן הופתעתי למשמע השאלה הראשונה. שאל אותה ג'וש, מנהל כספים לעתיד, לבוש בחליפה ובעניבה. הוא אמר:
"הייתי רוצה להתייעץ איתם בנושא שממש מדאיג אותי. האם אני צריך תכלית בחיים? זה מה שכל הספרים אומרים, אבל נראה לי שאין לי תכלית. משהו לא בסדר אצלי? ואם אני באמת צריך תכלית בחיים, איך אני מוצא אותה?"
המשתתפים האחרים הסכימו בהתלהבות. אלה היו סטודנטים בעלי דחף אדיר להצטיין. הם בלעו ספרים שלמים בנושא אסטרטגיות מקצועיות והצלחה מקצועית, שרבים מהם שמים את הדגש על מציאת תכלית בחיים. הם שמעו כל מיני "מרצים למוטיבציה" שהפצירו בהם למצוא תשוקה אחת גדולה בחייהם, כיוון שבלעדיה הם לבטח יאבדו כיוון וידשדשו בקריירה מאכזבת. אבל ככל שהמפגש התקדם, התברר לי שהטענה הזאת לא התיישבה עם תחושת הבטן שלהם. לחלקם היו תחומי עניין, זיקות, ניצוץ של תשוקה למשהו שעשוי להסב להם הנאה – אבל הם לא מצאו יעד אחד ויחיד להקדיש לו את חייהם. וכעת הם פחדו שהיעדר התכלית הזה יידון אותם לחיים של כישלון וחוסר משמעות.
לעומת זאת, בקצהו האחר של מסלול החיים אנו פוגשים את הקשישים, שנותנים לנו נקודת מבט שונה לחלוטין בסוגיית התכלית – וגם עצה שתעזור לנו למצוא אותה. בשורה התחתונה, האמריקנים הקשישים ביותר (שרובם התמודדו בעצמם עם השאלה הזאת) אומרים לנו פשוט להירגע. הם אומרים שיהיו לנו ככל הנראה מספר תכליות, ושחשיבותן תשתנה לאורך חיינו.
מרג'ורי וילקוקס (Wilcox), בת שמונים ושבע, עזרה לי להפנים את הלקח הזה. מרג'ורי גבוהה ונמרצת, והיא בכושר מצוין. יש בה שילוב של אלגנטיות ונינוחות – היא מזכירה מעט את לורן בקול, הן בהופעתה והן בנימת קולה. מרג'ורי הקדישה את הקריירה שלה לבניית דיור בר השגה, ונסעה לאזורים הגרועים ביותר של ערים תעשייתיות ברחבי ארצות הברית. עם תשוקה כזאת לתקן את העולם, ועם היסטוריה אישית גדושה בקשיים, הנחתי שגם היא תטען בתוקף שתכלית היא תנאי הכרחי לחיים טובים.
אך גם היא וגם קשישים רבים אחרים אמרו לי דבר שונה לחלוטין: אל לנו להתמקד בתכלית אחת ויחידה, אלא במספר תכליות שונות. היא אמרה שה"תכליות" שלה השתנו בהתאם לתנאי חייה, לתחומי העניין שלה ולסדרי העדיפויות שלה. היא התריעה מעל לכול מפני דהירה לעבר תכלית יחידה:
"אתם תעשו מספר דברים שונים. אל תישארו על מסילה אחת, כי צריך להחליף רכבת. הרחיבו אופקים. זאת אמורה להיות המטרה העיקרית שלכם כאנשים צעירים. הקפידו לשמור על גמישות. לכו בעקבות הכשרונות שלכם, והם יובילו אתכם למקומות שאליהם אתם רוצים להגיע".
הקשישים ממליצים לנו לשנות את פניו של החיפוש אחר התכלית: לחפש, לחלופין, כיוון כללי ולצעוד בו במרץ ובנחישות. קל יותר למצוא כיוון בחיים מאשר למצוא תכלית בחיים. זאת משימה ספונטנית יותר, גמישה יותר, דומה פחות לאיזו התגלות מיסטית המשלחת אותנו אל נתיב שאין לשנותו. זמנים משתנים, נסיבות משתנות. למעשה, השינוי הוא בעצמו הכלל, לא היוצא מן הכלל. לשיטתם של הקשישים, לא זאת בלבד שתכלית גדולה אינה הכרחית, אלא שהיא עלולה להפריע לנו לפתח קריירה מסַפקת. הם מציעים דווקא להתמקד במציאת כיוון, או "מודל עבודה", שינחה אותנו בכל שלב ושלב בחיינו.
אבל כיצד עלינו למצוא את הכיוון המתאים לנו? איך לזהות תכלית שתתאים לשלב הנוכחי בחיינו? מתברר שישנה טכניקה מועילה להפליא, אף על פי שרוב האנשים מתעלמים ממנה: אם אתם מחפשים כיוון או תכלית בחיים, ראיינו את העצמי העתידי שלכם.
יש לכך שפע יתרונות. ניסויים מלמדים שכאשר אנשים נדרשים לדמיין את העצמי העתידי שלהם, הם מיטיבים לתכנן את מצבם הכספי, נוהגים בנדיבות רבה יותר ומקבלים החלטות מוסריות יותר. אך זאת אינה משימה קלה. מחקרים רבים במדעי החברה מהעשור האחרון מלמדים כי אנשים חשים מנותקים מהעצמי העתידי שלהם. נדרש מאמץ כדי לדמיין את עצמנו בעוד עשר או עשרים שנה, ועל אחת כמה וכמה בעוד חמישים שנה ויותר. חוקרים אחדים הגדילו לעשות ופיתחו תוכנה ש"מתמירה" את השתקפותו של אדם צעיר לגיל שבעים או שמונים.
אבל בזה מסתכמות אפשרויות המסע-בזמן שלנו נכון לעכשיו, ולכן, למרבה הצער, איננו יכולים לפגוש את העצמי העתידי האמיתי שלנו. אף על פי כן, מדהים שמעטים כל כך עושים את הדבר הקרוב ביותר לזה: מראיינים אדם מבוגר שמגלם את "העצמי" שאנחנו שואפים להיות. את הרעיון הזה קיבלתי מבארי פיין (Fine), יזם סדרתי מצליח ביותר, שעדיין מנהל עסק, גם כיום, בגיל שמונים ותשע. למען האמת, הוא לא השתמש במונח "עצמי עתידי". הוא השתמש במילה שהוא למד כשגדל בלוֹאֶר איסט סייד במנהטן. העצה שלו הייתה "למצוא מֵייבין" (באנגלית maven).
כמו מילים רבות ביידיש, למילה "מייבין", כלומר "מי שמבין", אין הגדרה אחת בלבד. המייבינים הם בני-סמכא, מקורות מהימנים לחוכמה מצטברת. לדברי בארי, אלה האנשים שצריכים להנחות אותנו:
"בכל עסק שהייתי בו, והייתי שותף בערך בשמונה עסקים – חלקם מצליחים, אחרים לא הצליחו – הדבר החשוב ביותר היה שתהיה לי גישה למייבין. מישהו שבאמת יכול להנחות אותך. במקרים שבהם הייתה לי גישה כזאת, כשהיה לי מייבין מצוין, תמיד הצלחתי. בכל פעם שיצאתי לדרך חדשה בעצמי, לבדי, נכשלתי. כשלא הקשבתי, הפסדתי הרבה כסף. צעירים רבים אינם מודעים לזה. הם אינם מבינים שלעסק יש היבטים רבים שאי אפשר ללמוד באוניברסיטה. הם חייבים לחשוב על הטווח הארוך, להביט לעתיד. הם צריכים לחשוב שלוש שנים, שש שנים, עשרים שנה קדימה. זה תפקידם של המייבינים, לכוון את הצעירים על-פי ניסיונם".
כל אימת שתחושו חסרי כיוון, בכל פעם שתרגישו שאתם מתנדנדים בין שני עולמות שונים ותשמעו בראשכם את מילות השיר Should I stay or should I go? – חפשו את העצמי העתידי שלכם. מוטב שהיא או הוא יהיו זקנים – זקנים מאוד, אם אפשר. אם אתם בני עשרים, אינכם זקוקים לאדם בן ארבעים, אלא לאדם שהגיע לגבורות, לאדם בן תשעים, בן מאה. אתם זקוקים לעצמי עתידי בעל טווח ראייה ארוך באמת, בעל יכולת ההתבוננות האובייקטיבית שאדם רוכש לאחר שנות חיים ארוכות.
האדם הזה צריך גם להיות קרוב ככל שאפשר לעצמי העתידי המדומיין שלכם. שוקלים קריירה ברפואה? מצאו רופאה שאוהבת את המקצוע שעבדה בו. חוששים שלא תצליחו למצוא את האיזון בין הערכים האישיים שלכם לבין קריירה בתעשיית השירותים הפיננסיים? מצאו אדם מבוגר שהצליח לאזן בין הדברים האלה והגיע לסוף חייו ללא חרטות. מתכננים לעבוד במשרה לא תובענית כדי שיישאר לכם די מרץ לצייר/לכתוב/לשחק בזמנכם הפנוי? יש קשישים שעשו בדיוק את זה (ויכולים לספר סיפורים על חיי הבוהמה שיישמעו לכם מוכרים מאוד גם כיום).
כשחוויתי את משבר הקריירה שלי לפני עשר שנים, לא הצלחתי להחליט מה לעשות, ולכן פניתי להנרי. הוא לא נראה כמו דמות מרשימה במיוחד, גובהו מעט יותר ממטר וחצי, מכשירי שמיעה באוזניו. אבל הוא היה אחד הפסיכולוגים ההתפתחותיים המובילים בזמנו, ועדיין בא למשרד מדי בוקר כדי לעסוק במחקר. הוא לא שש לחשוף את גילו, אבל בשיחה עם אשתו הבנתי שלאחרונה חגג תשעים ושלוש. מתוך גחמה שאלתי אותו אם נוכל להיפגש לארוחת צהריים. בשעה שהוא אכל סלט ירוק, ואני צ'יזבורגר, סיפרתי לו את כל חששותיי. האם אעז ליטול את הסיכון: להפסיק לנפק מאמר אחר מאמר בסגנון אקדמי נפוח, ולנסות את כוחי בכתיבת ספר? ספר לא אקדמי? ואם לא, האם אתחרט על כך כשאהיה בגילו?
הוא עצר אותי במילה אחת, "כן". כן, אמר, אני הייתי מתחרט על כך לולא הייתי כותב ספר, בדיוק כפי שהוא מתחרט על אפשרויות אחרות שהוא לא השכיל לממש. הוא אמר לי שכשאהיה בגילו, סביר להניח שאתחרט על דברים שלא עשיתי, ולא על דברים שכן עשיתי. אז התרחקתי מהמחשב ומהתוכנות הסטטיסטיות, ויצאתי לחיפוש אחר חוכמת החיים השימושית של הקשישים. עשר שנים, אלפיים ראיונות ושני ספרים לאחר מכן, איני מצטער על כך.
לפעמים מתברר שהמשימה שהגדרתם לעצמכם כלל אינה מסובכת כפי שנדמה בתחילה. במסגרת ההכנה למחקר, חרשתי ספרים המבטיחים לעזור לי למצוא תכלית בחיים בתוך שישה עד שמונה שבועות בלבד; ספרים המתיימרים לחשוף בפניי את התכלית שלי בשורה של צעדים או תרגילים; ועוד ספרים, שפשוט מפצירים בי למצוא תכלית - ועכשיו! לאורך הדרך למדתי על דברים שונים שיעזרו לי: אירועים סינכרוניים, מחנות אימונים מפרכים למציאת תכלית, תרשימים מתוחכמים של סדרי עדיפויות בחיים, וספרים אחדים אף דיברו על השראה אלוהית. הבנתי שאולי, בעצם, העסק הרבה יותר פשוט מזה.
למה לא להתחיל בפעילות ישנה נושנה, עתיקה לא פחות מהמין האנושי עצמו: לבקש את עצתם של קשישים? הרי לקשישים יש משהו שלשאר האנשים אין: הם חיו את חייהם. הם היו במקומות שאנחנו עדיין לא היינו בהם. אנשים שחיו חיים ארוכים נמצאים בעמדה האידיאלית להעריך מה "יעבוד" ומה "לא יעבוד" עבור אדם המנסה למצוא כיוון בחיים. אדם צעיר אינו יכול להבין את מהלך החיים היטב כמו אדם מבוגר. הקשישים מביאים נקודת מבט מתקופה אחרת לבעיות העכשוויות שלנו ולהחלטות שאנו נדרשים לקבל. התובנות שלהם עשויות לתרום לנו רבות. אז מִצאו מישהו שמשקף, למיטב הערכתכם, את העצמי העתידי שלכם והתייעצו איתו לגבי הכיוון שאתם שוקלים לצעוד בו – לא תתחרטו על כך.
קרל פּילמר (Pillemer) הוא מנהל מרכז בּרונפנבּרנר למחקר בין-תחומי ומרצה לגרונטולוגיה ברפואה בקולג' הרפואי ע"ש וייל של אוניברסיטת קורנל בניו יורק. הוא גם מנהל את Cornell Legacy Project ומחבר הספר 30 Lessons for Living (משנת 2011).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: "Karma Chameleon", תצלום: כריסטופר
תגובות פייסבוק
10 תגובות על חכמי החיים
מעניין, מועיל ופשוט. תודה
מעיק. הדבר היחיד שהכותב למד מהקשישים (והדבר היחיד שהם לכאורה לימדו אותו) היא מה "יעבוד". איך לפתח את הקריירה בצורה הנכונה ביותר. בקיצור, מה היא הדרך הטובה ביותר למקסם פרודוקטיביות. כל כך אמריקאי. כל כך מגעיל. האם זה באמת הדבר היחידי שחשוב??
"מה יעבוד" יכול להיות בכל תחומי החיים והסוגיות שמטרידות אותנו - מערכות יחסים, בריאות, מימוש עצמי, אושר, צמיחה רוחנית. וכן, גם קריירה.
"מיקסום פרודוקטיביות" זו הקריאה שלך בטקסט.
לייק ענק. מאמר בהיר ומכוון. יופי!
ד.ג. כבודו\דה טועה בגדול. לא הבנת כלום
מעבירה לבן שלי
גיתה הגדול התבטא בגיל 73 שלא ידע כל חייו יותר משבועיים של אושר.
טולסטוי היה במשבר קיומי בגיל 50 כשחייו נראו לו ריקים. אז גילה את האמונה. סופרים רבים ככל שהזקינו התרחק מהם מובנם של החיים. ראו התבטאויות של פנחס שדה הקשיש שעל סף מותו, אחרי חיים של חיפוש הנמשל לחייו שהם המשל אמר-אינני יודע דבר.
ואכן- רק שרלטנים-מיסטיקנים שתכליתם שליטה והשגת ממון ומין ממאמיניהם יודעים כביכול הכל.
לדעתי:תכלית החיים הם החיים עצמם. או כפי שיפה התבטא הסופר אפלפלד:עלינו להודות-הסודות גנוזים ואין לנו יכולת להבינם.
הסוד הענק לצערי הוא מדוע כל החי מתקיים על דם רעהו. כך החיות כך בני האדם. גם אם האל קיים אין לנו יכולת להבינו או לדעת מה טיבו.
יפה כתבת.
אמלק- עשה לך רב.
רוצה להוסיף: הרבה מסתתר מאחורי ההנחיה הפשוטה והוותיקה של בקשת עצתם של אנשים מבוגרים וזקנים. מקומם הטבעי של זקנה, מוות, חכמה שקטה וניסיון חיים נמצא הרחק מאור הזרקורים בתרבותנו.
מי בכלל צריך בית מלוכה?
לרגע נדמה היה שכל אמצעי התקשורת בבריטניה חוגגים בצהלות שמחה את יובל ה-70 לשבתה של אליזבת השנייה על כס המלוכה. אפילו Eastenders, אופרת הסבון הוותיקה שאינה מאוכלסת, בלשון המעטה, בטיפוסים מבית הלורדים, אירחה את צ׳רלס וקמילה וכרכרה סביבם בלחיים ורודות, ובכל מרחבי הבי בי סי לא נשמעו ולו ציוצים קלושים של ביקורת על עצם מוסד המלוכה, או תהיות מדוע מדינה דמוקרטית מחזיקה בו עדיין בשנת 2022.
ההיסטוריונית ד״ר קאשה טי (Dr Kasia Tee) ושותפה להגשת הפודקאסט Cursed Objects, ״חפצים מקוללים״ דן הנוקס (Dan Hancox), לקחו על עצמם את המטלה, ובפרק שכותרתו A Jubilee Catastrophe, ״קטסטרופת היובל״ הם מנתחים לעומק את משמעות קיומו של בית המלוכה הבריטי, תוהים איך זה שחלק מבית המחוקקים נתון בידיהם של מי שאינם נבחרי ציבור אלא שכבות עלית מדושנות (הם, למען האמת, השתמשו בביטוי המחמיא פחות ״פרזיטים״), שואלים אם הגיע הזמן שבריטניה תחקה את צרפת, ומנסים לברר איך יתכן ששאלת המונרכיה אינה מטרידה את השמאל הבריטי.
האמת היא שטי והנוקס מנהלים דיון אינטליגנטי, לא מתלהם, אבל ביקורתי מאוד, חכם ומנומק, כפי שהם נוהגים בכל אחד מפרקי הפודקאסט שלהם. השיחות שלהם יוצאות תמיד מחפץ (הוא ״החפץ המקולל״), במקרה זה דוגמאות להדפסת שרשראות קישוט לרחוב שהוצעו באתר ממשלתי (כלומר על חשבון משלמי המיסים) לכבוד חגיגות היובל - ונודדות אל ההשלכות הפוליטיות, כלכליות, פסיכולוגיות וחברתיות, חלקן גלויות לעין ואחרות נסתרות.
מלכוד החברוּת
בר חיוןחבריכם היו ויישארו מוצלחים מכם, אך זה עתיד להיות חסר משמעות. | הקשר...
X 5 דקות
לגיטימי
כזה הוא המקרה של "לגיטימי". באנגלית, legitimateפירושו בראש ובראשונה "חוקי". המקור הלטיני של המילה מצביע על מובן יסודי "ממקור חוקי, שנקבע על פי חוק". מכאן אין זה מפתיע ש-legitimate מציין גם "תואם כללים או סטנדרטים ידועים", ובשולי הדברים גם "מקורי, ממקור ידוע ומוכח", בעיקר כשהדבר נקבע בעקבות בדיקה, למשל כשמדברים על אמיתות של מסמך או יצירת אמנות: a legitimate Van Gogh יציין יצירה של ואן גוך שמוסכם שהיא אכן שלו, ממקור אמיתי. עוד מוכר המובן השייך לזכויות ירושה וכאלו העוברות בתורשה: "יורש חוקי" ו"בן חוקי" וכיוצא באלו, הם ביטויים שיכללו את התואר legitimate.
כל זה טוב ויפה, אך מדובר בעולם משמעות וחוטים של קשרים היסטוריים, שבמידה רבה אבדו עם הכניסה של "לגיטימי" לעברית הישראלית בת זמננו. בשפה העברית שלנו, נמצא את "לגיטימי" בעיקר בשני הקשרים. הראשון הוא כשמדובר במשפטים מסוג "לגיטימי לצפות שמזגן חדש לא יתקלקל בתוך חודש". אין מדובר בהוראות חוק או בדרישה הנגזרת. אמנם יש פה אמירה הנוגעת לסטנדרטים, אך הגוון של "לגיטימי" העברי החדש כפי שמשפטים כאלו חושפים הוא "סביר", "מתקבל על הדעת" – כלומר מובן שמנותק מהעולם של ספרי החוקים והתקנות.
ההקשר השני שבו "לגיטימי" נפוץ בעברית העכשווית שונה עוד יותר. בעולם הספורט מדברים למשל על "שחקן לגיטימי לליגה בכירה באירופה", והכוונה היא לשחקן שעל פי רמתו ושאר הנתונים שלו, יש בסיס להניח שהוא יוכל להשתלב בליגה בכירה באירופה. כלומר, כזה שיש לו הנתונים, היכולות וכל הנדרש לשם כך. בשימוש הזה אנחנו מוצאים את עצמנו מעבר לקווי הסבירות ומה שמתקבל על הדעת, אך גם איננו צמודים לכללים ובוודאי לא לחוק.
במה מדובר, בעצם? ובכן, ביבוא מהאנגלית האמריקנית, שכוללת בדיוק את השימוש הזה ב-legitimate. אכן, באמריקנית, התואר משמש בהקשרים של עמידה ברמה, של קיום התנאים ההופכים אדם לראוי להתקבל למדרגה מסוימת בסביבה תחרותית. יתרה מכך, באמריקנית אנחנו מוצאים את הצירוף a legitimate claim, והוא קיים במובן כפול: גם כזכות חוקית מבוססת שאפשר לתבוע בבית המשפט או בפני רשויות החוק, וגם כטענה סבירה לכך שאתה ראוי למשהו, במדרג הכללי של העולם התחרותי. אפשר לומר על עיר עתיקה, למשל, שיש לה legitimate claim להיות הלהיט הבא בתיירות העולמית: כלומר שיש סיבות טובות להאמין שהיא ראויה לכך, או שהיא תזכה למקום גבוה בדירוג הרלוונטי. ועוד יותר מכך נפוץ legitimate בעולם הספורט והעיתונות הסובבת אותו, בדיוק במובן המצוי בעברית העכשווית, כלומר "מקיים את התכונות הדרושות", "הגיע לרמה המתאימה" וכדומה.
נוכח מקרים כאלו, מפתה מאוד לטעון, כפי שעושים רבים, שהשאילה (במקרה הזה מן האנגלית האמריקנית לעברית)קשורה בעצלות. טענת העצלות מקפלת יותר משמץ של ביקורת על עצם הכנסתה של מילה משפה זרה, ובמובן הזה מדובר בעניין של טעם ואידאולוגיה של כל מי שיש לו דעה בעניין. אך מעבר לכך, השאילה היא במהותה פעולה של השתלה פונקציונלית, שנעשית על רקע לחץ חיצוני. במקרה של "לגיטימי", בוודאי בלשון העיתונאית ועוד יותר בלשון של עיתונות הספורט, הלחץ של הטקסט הזר, כתוב או מדובר, נוכח, קרוב ומיידי מאוד. איש אינו מתיישב לחפש דרך להשתמש במונח עברי ובוודאי לא ליצור מונח עברי נוכח הצורך להתבטא בנושאים הללו. יתרה מכך, הספורט התחרותי הוא תופעת גלובלית, חוצה גבולות של תרבות ושפה, ובענפים הבולטים הוא גם כוח כלכלי עצום. והכול מתרחש בו במהירות, בקיצור, בקול רם ואף ברעש. הטקסטים המלווים את האירועים והשידורים נעשים במהירות, לא פעם ללא ניסוח מוקדם או עריכה של ממש. בהקשר שלנו, העברית העומדת מול האנגלית האמריקנית היא מרקם דל, מנוקב ככברה, שבקושי מצליח להיות מלבוש לאובייקט שמדברים עליו. כך חודרים ומוחדרים מונחים זרים, על הקשרם הספציפי, הצר – במקרה הזה, הספורטיבי – וקונים להם אחיזה. והאחיזה הזו היא עזה ומיידית, כי ההעתקה מיידית, ההדבקה מהירה והחזרתיות בידיעות הספורט ובתיאורים של משחקים, שחקנים וקבוצות – רבה מאוד.
אפשר לאהוב את זה ואפשר להסתייג מזה, שני הדברים לגיטימיים.