טריפ אלוהי

ערב אחד בשנת 1745 סעד מדען נודע בחדר פרטי בפאב בלונדון, כשלפתע הבחין באיש יושב בפינה. נדמה היה שהאיש הזה מדבר אליו. המדען החל לחשוש לשפיותו ולכן מיהר הביתה והלך לישון. באותו לילה הופיע האיש מהפאב בחלומו של המדען כאלוהים בכבודו ובעצמו והתיימר לחשוף בפניו את משמעותו של התנ"ך. המדען, עמנואל סווידֶנְבּוֹרג (Swedenborg), שהיה אז בן 57, כתב אחר כך ספרים אחדים על אודות ההתגלות הזאת. הוא צבר עדת חסידים, וכך נולדה תנועה דתית חדשה. בשיאה, בארצות הברית של המאה התשע עשרה, הצטרפו אליה רוב הטרנסנדטלים של ניו אינגלנד, כולל ראלף וולדו אמרסון. הדת הסווידנבורגית שרדה עד היום, וכעת יש לה כשלושים אלף חסידים ברחבי העולם.

אם חלומות וחזיונות נובעים מאותם גורמים נוירו-ביולוגיים שאחראים ליצירת חוויות פסיכדליות, ברור שהם מסוגלים גם לחולל חוויות דתיות ולטעת במוחנו רעיונות דתיים

דתות רבות התחילו כחלום או חיזיון במוחו של המייסד. שאול התרסי היה בדרכו לדמשק כדי לרדוף את הקהילה הנוצרית, שהייתה אז בחיתוליה, כאשר "פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים". (מעשי השליחים, פרק ט'. הציטוטים מהברית החדשה במאמר זה מתוך תרגום פרנץ דליטש, תב"א)

הוא נפל ארצה ושמע קול המדבר אליו:

"שאול שאול למה תרדפני... אנוכי ישוע... קום לך העירה ויֵאָמֵר לך את אשר עליך לעשות".

לאחר החיזיון הזה הפך שאול לפאולוס הקדוש והתמסר למפעל הנוצרי.

"המרה בדרך לדמשק", קרוואג'ו (1600/1601). תצלום: ויקיפדיה.

בכל פעם שאנחנו מחליטים לנסות לפרש חלום, אנחנו כבר מתחילים לצפות מראש לזמן שבו נהרהר באירועים ובמראות שהופיעו בחלום

הנביא מוחמד, מייסד האסלאם, זכה להתגלות הראשונה שלו בשורת חלומות. בחדית' כתוב: "בתחילה, ההשראה האלוהית של שליח אללה... הייתה בצורת חלומות טובים שהתגשמו כמו אור יום בהיר...", והיא מגיעה לשיאה בחיזיון של המלאך גבריאל (ג'יבריל), הפוקד עליו לקרוא את הפסוקים הראשונים של הטקסט שיהפוך לקוראן. גם בודהה, ערב ההארה שלו, חלם את "חמשת החלומות הגדולים". בראשון, כדור הארץ משמש לו כספה; את הימלאיה, מלך ההרים, הוא הכרית; וידיו ורגליו טמונות באוקיינוסים. החזיונות האלה דרבנו אותו, ובבוקר ביצע בודהה את טקס הטיהור הקבוע שלו ואז התיישב מתחת לעץ בּוֹדְהי עד שהחזיונות שהופיעו בחלומותיו התגשמו והוא "התעורר".

הרשימה נמשכת ונמשכת. ג'וזף סמית, מייסד הדת המורמונית, זכה לביקור מהמלאך מוֹרוֹני ב-21 בספטמבר 1823:

"לאחר שפרשתי למיטתי באותו לילה... גיליתי... דמות הופיעה לצד מיטתי, עומדת באוויר... הוא לבש חלוק רחב שלובנו בוהק להפליא... מילים לא יוכלו לתאר כמה מרהיב הוא היה, ארשת פניו דמתה באמת ובתמים לברק".

בחלום הוביל מורוני את סמית אל גבעה ליד קאמוֹרה בניו יורק, שם מצא, טמונים באדמה, את המסמכים המכוננים של "כנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים".

בשנות הארבעים של המאה העשרים, שאמאן משבט השׁוֹשׁוֹני "וינד ריבר", אמר שדובים נתנו לו בחלומו מידע חיוני בנושא רפואה ותרופות. כמו שאמאנים ומומחים דתיים אחרים ברחבי העולם הילידי, נראה שהוא מסוגל לשלוט בחלומותיו ולהשתמש בהם כמקור של קסם, ידע ויוקרה חברתית. השליטה בחלומות העניקה לו גישה חלקית לעולם העל-טבעי – דבר שנחשב להישג יוצא דופן.

מרבית האנשים לאורך ההיסטוריה, לא רק מרפאים ומייסדי דתות, ראו בחלומות שער לעולם הרוח. כשאחד מאבותינו שחי לפני 100 אלף שנה באפריקה, או באירופה של התקופה הפליאוליתית העליונה, ראה בחלומו חבר שמת זה לא כבר, הוא האמין באופן טבעי שחברו עדיין בחיים, אף שאיבד את גופו.

ביקורי חלום הם מוחשיים כל כך, שלפעמים אתאיסטים פונים לדת אחרי שהם חווים אותם, כפי שאפשר ללמוד מדיווחים שליקטתי לאורך השנים. אקדמאי ואתאיסט מושבע סיפר לי על החלום הבא באפריל 2015:

"אבי המת ניגש אלי במין חדר רחב ידיים. הוא הופיע כפי שנראה כשעוד היה בריא. למעשה, הוא נראה ממש חיוני. אני זוכר שחשבתי: 'איך זה יכול להיות?' הרי הוא מת. הוא חייך, ופתאום הכתה בי ההבנה שהוא אינו באמת מת. הוא חי, בריא ושלם, יהיה היכן שיהיה...התחלתי להרגיש שאתאיזם אינו כל הסיפור כולו".

אם כן לא פלא שרוב האנשים מרוב התרבויות, לאורך רוב ההיסטוריה, ראו בחלומות ראיה ישירה לקיומו של עולם הרוח.

וכאן עולה שאלה מתבקשת: מה יש בהם, בחלומות, שהופך אותם לכלים על-טבעיים חזקים כל כך?

אנו יודעים ששנת REM, שבה העיניים מרצדות במהירות רבה מתחת לעפעפיים הסגורים, היא השלב שבו אנו חולמים את החלומות המוחשיים ביותר. שנת REM מתרחשת בנוכחות רמות גבוהות יותר של המוליכים העצביים דופמין, המקושר לגמול ולתנועה, ואצטילכולין, המעורב בתהליכי זיכרון. נוסף לכך, בשנת REM יש עלייה ברמת הפעילות במערכת הלימבית, באמיגדלה, ובקורטקס הפרה-פרונטלי ונטרו-מדיאלי – אזורי מוח הקשורים כולם ברגשות. לעומת זאת, ישנה פעילות מופחתת בקורטקס הפרה-פרונטלי דורסו-לטרלי, אזור במוח המטפל בתובנות אישיות, ברציונליות ובכושר שיפוט. כמו כן, יש הפחתה של הנוירו-כימיקלים נוראדרנלין וסרוטונין, המשפיעים על הערנות ועל השליטה העצמית. רמות הסרוטונין הנמוכות מאוד מאפשרות לגוף לשחרר בקצב סדיר את המוליך גלוטמט. הגלוטמט, בתורו, מייצר גירוי יתר של הפעילות המוחית האחראית, ככל הנראה, להשפעותיהם הקוגניטיביות והתפישתיות של סמי הזיה. כלומר, בשנת REM המרכזים הרגשיים שלנו שרויים במצב של גירוי יתר, ואילו המרכזים הרציונליים-רפלקטיביים שלנו מרוסנים, או ממוקדים בסוגיות בעלות משמעות רגשית. וכך אנו מוצאים את עצמנו מהרהרים באינספור המשמעויות של הרגשות והאינטראקציות שאנו חווים, כשבה בעת מתרחשות במוחנו תנודות פרועות ברמות התובנה הרפלקטיבית שלנו.

לא מפתיע לכן שהשינויים המתרחשים במוחנו בשנת REM קשורים גם לסכיזופרניה ולהשפעתם של סמים הזיה כגון LSD. בשנת REM, בסכיזופרניה ותחת השפעתם של סמי הזיה, אנו חווים שינויים נוירולוגיים שמשפיעים על מצב התודעה שלנו. התהליכים הנוירו-כימיים המתרחשים בחלום מייצרים תגובות רגשיות עזות, כיוון שבמצב זה אין לנו יכולת לבחון בביקורתיות את המראות העולים בעיני רוחנו. רק בסיומה של שנת REM, או בסופו של "טריפ" אסיד (LSD), אנו יכולים להרהר בחוויות העזות שעברנו זה עתה, או לנסות לפרש אותן.

לבני אדם הסובלים מסכיזופרניה כרונית יהיה קשה יותר לפרש את החוויות האלה, אך לא בלתי אפשרי.

ככל שההזיה עזה יותר, בין אם בחלום ובין אם כתוצאה מנטילת סם, כך קשה יותר לפרשה. וככל שקשה יותר לפרשה, כך אנו יוצקים בה משמעות רבה יותר – עד לרף מסוים. אולי זאת הסיבה שסכיזופרנים בעלי הזיות חיוביות – כולל הזיות חזותיות, שמיעת קולות ודלוזיות (מחשבות שווא) – מדווחים על רמות גבוהות של דתיוּת ומנסים לפרש את החווית החריגות שעברו באמצעות סמלים דתיים, לשון דתית ומושגים דתיים.

הדמיה של הזיית LSD. תצלום: אנדי

מחקרים שונים מאששים את הדיווחים האלה. חוקר המוח רולנד גריפיתס (Griffiths) מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס ערך שורה של מחקרי סמיות כפולה, שבהם נתן למתנדבים בריאים את החומר הממריץ מתילפנידאט או את סם ההזיה פסילוציבין. הנבדקים שקיבלו פסילוציבין קיבלו דירוגים גבוהים הרבה יותר במדדים של רוחניות וחווית מיסטיות. שיעור גבוה מבין נבדקים אלה, גבוה הרבה יותר מאשר אצל הנבדקים שנטלו חומר ממריץ, דיווחו על אובדן גבולות אישיים, על התעלות מעל לזמן ולמרחב, על תובנות אישיות עמוקות ועל תחושה של מגע עם דבר מה נעלה ובל יתואר. כשהחוקר ראיין את נבדקי הפסילוציבין ארבעה עשר חודשים לאחר מכן, חמישים ושמונה אחוז מהם תיארו את החוויה שעברו כאחת מחמש החוויות האישיות המשמעותיות ביותר בחייהם, ושישים ושבעה אחוז אמרו שהיא אחת מחמש החוויות הרוחניות החזקות ביותר שעברו.

כלומר בתנאים הנכונים, סמי הזיה כגון פסילוציבין מסוגלים לייצר חוויות רוחניות ומיסטיות עזות. הם עושים זאת, בין היתר, כיוון שהם מייצרים את אותה סביבה נוירו-כימית (רמות דופמין גבוהות ורמות סרוטונין נמוכות באתרים הלימביים במוח, ורמות גלוטמט גבוהות באתרים הפרה-פרונטליים) שנוצרת בשנת REM.

לא פלא, אם כן, שכאשר אנו חולמים, או כאשר ה-REM חודרת לתודעתנו בעֵרוּת – כפי שקורה כשיש לנו חסך בשינה, בתקופות לחץ, בחלומות בהקיץ או בזמן "טריפים" של אסיד – אנו עשויים לראות "חזיונות". לפיכך, ברור שישנה חפיפה בין המאפיינים הפנומנולוגיים של חלומות ושל הזיות. חלומות, בקיצור, הם "טריפים" חולפים, וכשהם פורצים למוחנו בכוח ובפתאומיות בזמן שאנחנו ערים, הם הופכים לעתים לחזיונות או להזיות.

אם חלומות וחזיונות נובעים מאותם גורמים נוירו-ביולוגיים שאחראים ליצירת חוויות פסיכדליות, ברור שהם מסוגלים גם לחולל חוויות דתיות ולטעת במוחנו רעיונות דתיים. שנת REM מייצרת את החומרים הנפיצים שמלבים את אש הדמיון הדתי. כולם חולמים, אבל לא לכולם יש חזיונות ולא כולם נעשים דתיים בגללם. תגובתו של האדם לחוויית החלום היא שקובעת מי יראה חזיונות ובמי תתעורר התשוקה לעל-טבעי.

כפי שכולנו יודעים, חלומות נתונים לפרשנות. בכל פעם שאנחנו מחליטים לנסות לפרש חלום, אנחנו כבר מתחילים לצפות מראש לזמן שבו נהרהר באירועים ובמראות שהופיעו בחלום: ככלות הכול, בלתי אפשרי להבין חלום בניסיון הראשון. בפרשנות חלומות יש שתי נקודות ציון עיקריות, או שני שלבים עיקריים: "הרגע הפְּרוֹלֶפְּטי (המַטְרים)", שבו אנו מצפים להרהור במראות שהופיעו בחלום ובמשמעותו, ו"הרגע האַנַלֶפּטי", שבו אנו מהרהרים בדיעבד במראות החלום. הרצף הזה מתרחש מכיוון שבמבט ראשון אנו מתקשים למצוא היגיון בחלומות.

אותו תהליך פרשני פרדוקסלי מתרחש גם כשאנחנו קוראים טקסטים קדושים, מקשיבים לסיפורי דת או מנסים לפרש את החוויות הדתיות שאנו עצמנו עוברים (במידה שאנו אנשים מאמינים). כמו חלומות, רובם המכריע של הטקסטים הדתיים והחוויות הדתיות אינם מתיישבים עם השכל הישר, ובאופן כללי לא קל להבין אותם. כשאדם מאמין ניגש לקריאת טקסט קדוש או לדקלומו, הוא מערבב את המצב הפרולפטי והמצב האנלפטי. לפני הקריאה, המאמין מבין כבר שהוא יצטרך להרהר במשמעות הטקסט בהמשך, אבל החוויה הפרולפטית עצמה, קרי חוויית הציפייה, משפיעה על הפרשנות שהוא יעניק לו בשלב מאוחר יותר.

סביר להניח שאוכלוסיות קדומות ראו בחלומות, או לפחות בחלק מהחלומות, מסרים המגיעים מהעולם העל-טבעי. לכן הם הקשיבו להם באימה, ביראת כבוד, ובתחושה שיהיה עליהם להרהר במראות בחלום עוד זמן מה לאחר מכן. הלך הרוח הפרולפטי/אנלפטי הזה, שחל בשלב ראשון על חלומות בלבד, הוא שהוליד בהמשך ההיסטוריה מגוון של תפישות דתיות חדשות. כפי שקורה עם חלומות, הפרשנות החוזרת ונשנית של החוויה הדתית מובילה למשמעויות חדשות, טקסים חדשים ועימותים בלתי פוסקים.

ראו לדוגמה את יחסה של הנצרות לבתולים הנצחיים של מרים. תפישה זאת מבוססת על חלום שחלם יוסף, בעלה של מרים:

"וְזֶה דְבַר הֻלֶּדֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ מִרְיָם אִמּוֹ הָיְתָה מְאֹרָשָׂה לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם יָבֹא אֵלֶיהָ נִמְצֵאת הָרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ וְיוֹסֵף בַּעְלָהּ אִישׁ צַדִּיק וְלֹא אָבָה לְתִתָּהּ לְחֶרְפָּה וַיֹּאמֶר אֲשַׁלְּחֶנָּה בַּסָּתֶר׃ הוּא חשֵׁב כָּזֹאת וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְהוָֹה נִרְאָה אֵלָיו בַּחֲלוֹם וַיֹּאמַר יוֹסֵף בֶּן־דָּוִד אַל־תִּירָא מִקַּחַת אֵת מִרְיָם אִשְׁתֶּךָ כִּי הַנּוֹצָר בְּקִרְבָּה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוּא׃ וְהִיא יֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאתָ אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת־עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם... וַיִּיקַץ יוֹסֵף מִשְׁנָתוֹ וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ מַלְאַךְ יְהוָֹה וַיֶּאֱסֹף אֶת־אִשְׁתּוֹ אֶל בֵּיתוֹ׃  וְלֹא יְדָעָהּ עַד כִּי־יָלְדָה בֵּן (אֶת־בְּכוֹרָהּ) וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ". (הבשורה על-פי מתי, פרק א', 18-25)

הפרשנות שהעניקו המנהיגים הנוצרים הראשונים לחלומו של יוסף הובילה לדוקטרינת הבתולים הנצחיים, שהפכה בהמשך לנדבך מרכזי בדת הנוצרית בעיני מאמינים רבים. בעקבות החלום הזה התגלע סכסוך של מאות שנים בין נוצרים ליהודים לגבי עצם האפשרות שישו נולד לבתולה, ואילו האסלאם ראה בחלום הוכחה ניצחת ללידה זו. במהלך תקופת הרפורמציה במערב פרצו עימותים אלימים סביב הפרשנות לחלום, וכן סביב פסוקים רבים אחרים בתנ"ך ובברית החדשה. רבים איבדו את חייהם, אך לא הושגה הכרעה ברורה. למעשה, משמעות החלום ממשיכה להיות סלע מחלוקת בחוגים הנוצריים, היהודיים והמוסלמיים בימינו.

לאור ההשלכות הפוליטיות האפשריות של מעשה פרשנות החלומות בחברות טרום-מודרניות, פרשני חלומות היו מבוקשים מאוד בתרבויות האלה, נחשבו לנביאים או למנהיגים דתיים וצברו הון פוליטי רב. כדי לזכות במעמד של קדושה ויוקרה מיוחדת, היה צורך להתמחות בפירוש חלומות.

דוגמה מצוינת לאיש כזה, שכישרונו הייחודי היה הענקת פרשנות לחלומות, היא יוסף. יכולותיו של יוסף הביאו לשחרורו מהכלא של פרעה:

"וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף:  בַּחֲלֹמִי, הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, בְּרִיאוֹת בָּשָׂר, וִיפֹת תֹּאַר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ. וְהִנֵּה שֶׁבַע-פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן, דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד, וְרַקּוֹת בָּשָׂר:  לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָרֹעַ. וַתֹּאכַלְנָה, הַפָּרוֹת, הָרַקּוֹת, וְהָרָעוֹת--אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת, הַבְּרִיאֹת. וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה, וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה; וָאִיקָץ. וָאֵרֶא, בַּחֲלֹמִי; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד--מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים--צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶם. וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת; וָאֹמַר, אֶל-הַחַרְטֻמִּים, וְאֵין מַגִּיד, לִי". (בראשית, י"ז-כ"ד)

בניגוד לפרשני החלומות המקצועיים (החרטומים), שלא הצליחו להבין את משמעות חלומו של פרעה, יוסף טען שהמראות בחלום מתייחסים לדבר אחד: זהו מסר מאלוהים, המורה לפרעה לאגור מזון במהלך שבע השנים הטובות, כיוון שאחריהן יבואו שבע שנים רעות, שנות בצורת. פרשנותו של יוסף התקבלה, ומצרים שרדה את שבע השנים הרעות. בזכות יכולותיו הפרשניות הפך יוסף לדמות בכירה בחצרו של פרעה.

"יוסף חולם על כוכבים", אוון ג'ונס (1869) מתוך "The History of Joseph and His Brethren" (Day & Son, 1869).

בקיצור, לא רק החלומות עצמם היו נדבך מרכזי בחוויה האנושית ובתהליך יצירת התנועות הדתיות והקונספטים הדתיים לאורך ההיסטוריה, אלא גם תהליך פירוש החלומות. חוויית החלום והפעילות הפרשנית האינטנסיבית שנלוותה לה, מסבירות יחד מדוע קיומו של עולם הרוח כלל לא הוטל בספק לאורך רוב ההיסטוריה האנושית. אנשים חוו את עולם הרוח באופן ישיר בחלומותיהם.

איפה זה משאיר אותנו היום? מצד אחד, הקשר בין חלומות REM לבין החוויה הרוחנית מטריד חלק מהדתיים, כי הם חוששים שמעצם קיומו של קשר כזה משתמע שהדת אינה אלא חלום או הזיה. מהצד האחר, הקשר הזה מטריד גם חלק מהאתאיסטים המושבעים, שאינם אוהבים את הטענה שהרוחניות שזורה בביולוגיה שלנו – שהיא פונקציונלית ואדפטיבית, חלק מרכזי ממי שאנחנו.

כל אחד מאיתנו צריך להחליט בעצמו כיצד להתייחס לקשר בין רוחניות לשנת REM ולחלומות. זוהי החלטה אישית, ואולי אף רוחנית. אבל למדע ולחברה יועיל להתייחס ברצינות לקשר הזה. אם חלומותינו מצמיחים תפישות רוחניות, הם עשויים גם לעודד דור של טרור דתי וקנאות דתית. אחרי ככלות הכול, יש חוקרים שראו בשנת ה-REM מודל לפסיכוזה. עם כמה התאמות קלות בלבד, אותה תערובת כימית שמייצרת את מצב החלום עלולה לייצר פסיכוזות אובססיביות ותסמינים נוירו-פסיכיאטריים. בקנאות דתית יש פן אובססיבי ופרנואידי שמעיד על קשר אפשרי בינה לבין חדירת REM לתודעה הערה ולדלוזיות הנובעות מחדירה זו. מחקרי מוח עתידיים, שיעסקו בהיבטים הרוחניים של נפש האדם, בהתבסס על חקר החלומות, עשויים לעזור לנו להתמודד עם אחדים מהאתגרים הגדולים של תקופתנו.

פטריק מקנמרה (McNamara) הוא מרצה לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון, ומרצה באוניברסיטת נורת'-סנטרל. הוא פרסם מאמרים רבים בכתבי עת מדעיים ומספר ספרים בנושא מדע וחלומות, ובנושא ההיבטים הפסיכולוגיים והנוירולוגיים של הדת. הוא גם המנהל המייסד של המכון למחקר ביו-תרבותי של הדת.

AEON Magazine. Published in Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "טריפ LSD פסיכדלי", ג'ונתן זגארה.