יהודים החוצה

במשך חמישים שנה הגביל זיכרון השואה את האנטישמיות באירופה. התקופה הזאת הגיעה לקצה. האם הגיע הזמן שהיהודים יעזבו? ואם כן, לאן?
X זמן קריאה משוער: 45 דקות

"הכול בא מהיהודי; הכול חוזר אל היהודי" 1

חרפה על תקופתנו

הפילוסוף הצרפתי אלן פינקלקראוט, בן לניצולי שואה, הוא פסימיסט מצטיין. מחונן אפילו. חסידיו רואים בו זולא יהודי המאשים את המעמד האינטלקטואלי השמרני של צרפת באחריות להתאבדותו שלו. מבחינת יריביו הוא ריאקציונר שאהבתו הנוסטלגית לעבר הצרפתי הקסום נובעת מפחד אירציונלי ממוסלמים. הלך מחשבותיו של פינקלקראוט נוטה להיות אפל, אבל כשנפגשנו בפריז בתחילת ינואר, יומיים אחרי הטבח ב"שארלי הבדו" הוא היה במצב רוח קודר לחלוטין. "הזהות הצרפתית שלי רק מתחזקת בגלל כל אותם אנשים רבים שמכריזים בגלוי, וכעת לעתים קרובות גם באלימות, על עוינותם לערכים הצרפתיים ולתרבות הצרפתית", הוא אמר. "אני חי במקום מוזר. יש כל כך הרבה אשמה וכל כך הרבה חשש". ישבנו ליד שולחן בדירתו, ליד גני לוקסמבורג. באתי לדון איתו בעתידה המעורפל של יהדות צרפת, אבל מכיוון שנראה כי המצוד אחר הרוצחים מ"שארלי הבדו" מגיע לשיאו, היינו דבוקים לטלוויזיה.

פינקלקראוט רואה את עצמו כאיש שמאל מנוכר. הוא אומר שהוא מתעב את האיסלאמיזם הקיצוני אך גם את המבקרת החריפה ביותר שלו, מארין לה פן, מנהיגת "החזית הלאומית" - מפלגת הימין הקיצוני של צרפת שהייתה בעבר אנטישמית בגלוי. אבל לאחרונה הוא חושב שהאיסלמאיזם הוא איום דחוף יותר, ואף קיומי, על צרפת. "אני לא בוטח בלה פן. אני חושב שיש בה אלימות אמיתית", הוא אמר לי. "אבל היא מצליחה כל כך מפני שבאמת יש בעיה של איסלאם בצרפת, ונכון לעכשיו היא היחידה שהעזה לומר את זה".

ולפתע, דיווח בחדשות: התקפה במרכול כשר בפורט דה ונסן, במזרח פריז. "נו ברור", אמר פינקלקראוט. "היהודים". עוד לפני שמהומות אנטישמיות פרצו בצרפת בקיץ האחרון החל פינקלקראוט לחשוש לשלומם של יהודי צרפת. לא ידענו דבר על ההתקפה החדשה הזו – אלא שלמעשה ידענו הכול. "אנשים לא מגנים על היהודים כפי שאנחנו מצפים שיגנו עלינו", הוא אמר. "היה קל יותר לשמאל להגן על התוקפים לו הם היו לבנים וימנים".
שאלתי אותו שאלה יהודית עתיקת יומין: ארזת תיק?
"אנחנו לא צריכים לעזוב", הוא אמר, "אבל ייתכן שלילדים או לנכדים שלנו לא תהיה ברירה".
הדיווחים אמרו שיש כמה הרוגים במרכול. נפרדתי ממנו לשלום ולקחתי את המטרו לפורט דה ונסן. התחנות הסמוכות למרכול היו סגורות, לכן חציתי ברגל את השכונה עמוסת השוטרים. סירנות הדהדו ברחובות. מתבגרים התגודדו ליד הבריקדות ועשו "סלפי". אף אחד לא ידע הרבה. אבל בחור צעיר אמר על הקורבנות, "הם סתם Feuj". בצרפתית, המילה Feuj היא היפוך של Juif – יהודי – ומשמשת לעתים קרובות ככינוי גנאי.

אנו עדים כיום לסיומה של תקופה יוצאת דופן בחיים האירופיים, תקופת החסד של היהודים לאחר השואה

איתרתי מכר שמתנדב ב"שירות הביטחון של הקהילה היהודית", ארגון לאומי שנוסד לאחר הפיגוע בבית הכנסת ב-1980 כדי להגן על מוסדות יהודיים מפני התקפות אנטישמיות. "עכשיו זה מרכולים", הוא אמר בעגמומיות. התקרבנו אל הסרט המשטרתי ושמענו יריות. המשטרה פשטה על המקום; החשוד, אמדי קוליבאלי, כך שמענו תוך זמן קצר, מת. וכך גם ארבעת היהודים שרצח. הם ערכו קניות לשבת כשהוא נכנס למקום והתחיל לירות. 475,000 יהודי צרפת מהווים פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה. אך בשנה שעברה, כך לפי משרד החוץ הצרפתי, 51 אחוז מכלל ההתקפות הגזעניות הופנו כלפי יהודים. הסטטיסטיקות במדינות אחרות, כולל בריטניה, מפחידות לא פחות. ב-2014, יהודי אירופה נרצחו, נאנסו, הוכו, נרדפו, הוטרדו וספגו יריקות ועלבונות רק על היותם יהודים. הביטוי Sale Juif – יהודי מלוכלך – נשמע לא אחת ברחובות, כמו גם "מוות ליהודים" ו"יהודים לגזים".

ציד ה"יהודים מלוכלכים", כתב זולא ב"אני מאשים...!", "ממיט חרפה וקלון עלינו ועל תקופתנו" 2. "אני מאשים...!" נכתב ב-1898. עליית האנטישמיות באירופה לא אמורה להפתיע אותנו. למען האמת, אחת התופעות הכי פחות מפתיעות בתולדות הציביליזציה היא קיומה של אנטישמיות באירופה, שהרי יבשת זו היא מעיין בלתי נדלה של יודופוביה כבר 1,000 שנה. הכנסייה עצמה שימשה צנטריפוגה של אנטישמיות מאז שהיא מרדה בדת הָאֵם שלה ועד אמצע המאה ה-20. כפי שציין ג'ונתן סאקס, הרב הראשי של בריטניה לשעבר, אירופה הוסיפה ללקסיקון הגזענות הגלובלי מונחים כגון "אינקוויזיציה", "עלילת דם", "אוטו-דה-פה", "גטו", "פוגרום" ו"שואה". אירופה האשימה את היהודים במספר עצום של חטאים. הכנסייה האשימה את היהודים בהרג ישו; וולטר האשים את היהודים בהמצאת הנצרות. במוחם הקודח של האנטישמים הפכו היהודים למלווים בריבים ומרעילי-בארות ומפיצי-מחלות. היהודים יצרו את הקומוניזם והקפיטליזם גם יחד; הם שבטיים אך גם קוסמופוליטיים; פחדנים ומחרחרי-ריב; מורליסטים צדקניים ומשחיתי תרבות. אידיאולוגים ודמגוגים מכל הגדלים והצורות ראו ביהודים כוח מרושע שאין דומה לו, כוח העומד בין העולם לשלמות.

475,000 יהודי צרפת מהווים פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה. אך בשנה שעברה, כך לפי משרד החוץ הצרפתי, 51 אחוז מכלל ההתקפות הגזעניות הופנו כלפי יהודים. הסטטיסטיקות במדינות אחרות, כולל בריטניה, מפחידות לא פחות

למרות היסטוריה זו של עצב חיו היהודים באירופה תקופות ארוכות בלי שיוטרדו. ועל אף הגירושים והרדיפות והפוגרומים, התרבות היהודית שגשגה. רבנים ומלומדים כתבו טקסטים ופיוטים הממשיכים לשמש גם כיום. האמנציפציה והנאורות פתחו את התרבות הרחבה לעולמם של היהודים, שהתבלטו בפוליטיקה, בפילוסופיה, באמנות ובמדע – שאגאל וקפקא, איינשטיין ופרויד, לוי-שטראוס ודורקהיים. תרבות שלמה פרחה ביידיש.

היטלר החריב כמעט הכול. אבל הסיפור שהאירופאים מספרים לעצמם – או סיפרו לעצמם, עד שההוכחות נעשו ברורות מכדי שיהיה אפשר להתעלם מהן – הוא שה-Judenhass, שנאת היהודים, נגמרה כשברלין נפלה לפני 70 שנה. האירועים של 15 השנים האחרונות מלמדים אותנו שלא זה המצב. אנו עדים כיום לסיומה של תקופה יוצאת דופן בחיים האירופיים, תקופת החסד של היהודים לאחר השואה.

כשניצולי השואה יצאו מהמחנות וממקומות המסתור בערים וביערות ברחבי אירופה, הם סבלו מדי פעם מפוגרומים (בפולין, למשל, היו נוצרים שלא שמחו לראות את שכניהם היהודים לשעבר חוזרים הביתה, ולכן דאגו למותם). אבל עם הזמן למדה אירופה להכיל את מעט הניצולים היהודים שבחרו להישאר בה. אפילו במערב גרמניה צמחה קהילה יהודית. באותו זמן, מדינות מערב אירופה תמכו במדינה הצעירה והמכותרת – ישראל. השואה שימשה במשך זמן מה כחיסון נגד שנאת יהודים גלויה – אבל השפעות החיסון, כפי שמתברר כעת, הולכות ופגות. את מה שהיה אסור בעבר אפשר לפתע להעלות על הדעת. זיכרון ששת מיליון היהודים המתים דעך, והאשמה הופכת לעול (בספרו "האנטישמי הנצחי" תרם הנריק ברודר להפצת התפיסה ש"הגרמנים לעולם לא יסלחו ליהודים על אושוויץ"). יותר ויותר אנשים תופסים את ישראל לא כמדינה קטנה במצב קשה שמנהיגיה, בייחוד לאחרונה, מקבלים (לדעתי) החלטות פזיזות ואף הרסניות, אלא כמקור של רוע קוסמולוגי – היהודייה של המדינות.

יותר ויותר אנשים תופסים את ישראל לא כמדינה קטנה במצב קשה שמנהיגיה, בייחוד לאחרונה, מקבלים (לדעתי) החלטות פזיזות ואף הרסניות, אלא כמקור של רוע קוסמולוגי – היהודייה של המדינות

טיעון שנשמע בתדירות הולכת וגוברת – שייתכן כי מקורו בדחף סוטה להתקה פסיכולוגית – אומר שישראל היא היורשת הרוחנית והפוליטית של הרייך השלישי, מה שהופך את היהודים לנאצים (יש באירופה ובמזרח התיכון מי שלוקח את קו המחשבה הזה צעד נוסף קדימה ומגיע למסקנה קיצונית אף יותר: "אלה שמגנים את היטלר יומם ולילה עלו על היטלר בהתנהגותם הברברית", אמר בשנה שעברה נשיא תורכיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על ישראל). הזן הקנוני-לשעבר של האנטישמיות האירופית, קרי הזן הפשיסטי, עדיין משגשג במקומות מסוימים. בהונגריה, ראש מפלגת יוביק הימנית קרא לממשלה – ממשלה שספגה ביקורת על טיוח ההיסטוריה של הונגריה בשיתוף פעולה עם הנאצים – להכין רשימה של כל יהודי המדינה שעלולים להוות "סיכון לביטחון הלאומי". ביוון, סקר שנערך לאחרונה מצא ש-69 אחוז מהמבוגרים הם בעלי תפיסות אנטישמיות, והפשיסטים במפלגת "השחר הזהוב" לא מסתירים את יחסם ליהודים.

אבל מה שהופך את עידן חדש זה של אלימות אנטישמית באירופה למיוחד, הוא שדפוסי המחשבה האנטישמית המסורתיים של המערב התמזגו כעת עם זן רב-עוצמה של יודופוביה מוסלמית. גורמים המנטרים את האלימות נגד יהודים במערב אירופה אומרים שהאחראים העיקריים לה כיום הם מוסלמים – ובצרפת, מוקד המשבר היהודי באירופה, מספר המוסלמים גדול פי עשרה ממספר היהודים.

האליטות האירופיות, כמו אחרים, נדהמות מכך שהמסיתים העיקריים של האנטישמיות האירופית העכשווית משתייכים לקהילות המהגרים המוסלמיות הגדולות ומשוללות-הזכויות של היבשת – קהילות שבעצמן מוטרדות ומותקפות על-ידי חוליגנים המשויכים לימין האירופי העולה. כישלונה של אירופה בשילוב המהגרים המוסלמים בחברה סייע לתועמלנים אנטישמיים ולמגייסים של פרויקטים קיצוניים כמו דאע"ש, לנצל אותם.

ה"קנל" (quenelle), מחווה שנחשבת בעיני רבים להצדעה מהופכת במועל יד. צילום: Lpele

ה"קנל" (quenelle), מחווה שנחשבת בעיני רבים להצדעה מהופכת במועל יד. צילום: Lpele

אבל האנטישמיות החדשה שפורחת בשולי הקהילה המוסלמית האירופית תקמל בלי סיסמאותיה של אירופה הפשיסטית. דיידונה מ'באלה מ'באלה, קומיקאי צרפתי ממוצא קמרוני שמכחיש את השואה ומתמחה בהומור של תאי גזים, הוא ממציא ה"קנל" (quenelle), מחווה שנחשבת בעיני רבים להצדעה מהופכת במועל יד. חסידיו החלו לצלם את עצמם מבצעים את ה"קנל" ליד בתי כנסת, אנדרטאות שואה ואתרים שבהם בוצעו בעבר מתקפות טרור נגד יהודים. דיידונה יצר שותפות אידיאולוגית עם אלן סוראל, תומך ידוע של תיאוריות קונספירציה בנושא יהודים ופיגועי ה-11 בספטמבר, שבמשך כמה שנים היה חבר הוועדה המרכזית של החזית הלאומית. סוראל צולם לא מזמן כשהוא מבצע את ה"קנל" מול אנדרטת השואה בברלין.

השידוך בין האנטישמיות המזרח-תיכונית לאנטישמיות האירופית מייצר רגעים מוזרים. דייב ריץ', בכיר ב- Community Security Trust, ארגון יהודי המפקח על אנטישמים בבריטניה, כתב לאחרונה: "רוב הסיכויים שהמוסלמים הבריטים האלה, שתוקפים מילולית יהודים בריטיים ברחוב, יצעקו 'הייל היטלר' ולא 'אללה אכבר' כשהם עושים זאת. זאת למרות שסביר להניח שהוריהם וסביהם נרדפו באותם רחובות ממש על-ידי גלוחי-ראש ניאו-נאצים שצעקו את אותה סיסמה".

החתונה בין הנרטיביים האנטישמיים הגיעה לכדי מימוש בינואר בשנה שעברה במהלך צעדת "יום הזעם" שאורגן בפריז במחאה על מנהיגותו של נשיא צרפת, פרנסואה הולנד. לעצרת הגיעו 17,000 איש, בעיקר מהימין הקיצוני, אך היו שם גם מוסלמים צרפתים רבים.
"בצד אחד של הצעדה היו ניאו-לאומנים וריאקציונרים קתוליים, המתנגדים בתקיפות ובאלימות לנישואים חד-מיניים, ומהצד השני היו צעירים מהפרברים, תומכי דיידונה, רובם ממוצא אפריקאי וצפון אפריקאי, שתפיסותיהם מבוססות על התנגדות ל'מערכת' והתקרבנות", אמרה לי סימון רודן בן זקן, העומדת בראש סניף פריז של הוועד היהודי-אמריקאי. "שנאתם ליהודים מאחדת אותם". באותו יום ברחובות פריז התגמדו הסיסמאות נגד הולנד אל מול סיסמה אחרת: Juif, la France n’est pas à toi - יהודי, צרפת היא לא שלך".

הווארד ג'ייקובסון, זוכה פרס מאן בוקר, שהרומן האחרון שלו, "J", בוחן רצח עם עתידי של קבוצת אנשים עלומי-שם הדומים מאוד ליהודים במדינה עלומת-שם אך אנגלית למדי, אמר לי שהספר נולד מתוך תחושה ראשונית אך מתמדת של חרדה. "הרגשתי כאילו אני כותב מתוך אימה", הוא אמר כשנפגשנו לאחרונה ליד ביתו בלונדון.
"היא אף פעם לא תיעלם, השנאה הזאת ליהודים... וההוכחה לזה היא שבקושי 50 שנה חלפו מאז השואה, והתשוקה לשפוך את דם היהודים גואה שוב", הוא אמר. "הם לא יכלו לתת לנו רק עוד קצת זמן? תנו לנו 100 שנה ונחזור לזה".
"אני יודע שזה דבר מסוכן לומר... אבל השואה לא השביעה את התיאבון".
ביליתי חלק גדול מהשנה שעברה ברחבי אירופה, בחיפוש אחרי תשובה לשאלה פשוטה אך בהולה: האם הגיע הזמן שהיהודים יעזבו? אירופה היא מוזיאון יהודי ובית קברות יהודי, אבל אחרי המלחמה היא הפכה שוב, למרבה התדהמה – ולמרות כל מאמציו של היטלר – לביתן של קהילות יהודיות חיות ונושמות. האם היא עדיין מתאימה ליהודים שרוצים לחיות חיים יהודיים גלויים?

"אל תלכו ליהודי"

בבוקר ה-19 במרץ, 2012, אדם בשם מוחמד מראח, אזרח צרפתי ממוצא אלג'יראי, החנה את האופנוע שלו מול בית הספר היהודי "אוצר התורה" בטולוז, הממוקם בשכונת מגורים שקטה לא רחוק ממרכז העיר. מראח, שהקצין את תפיסותיו בכלא הצרפתי והוכשר במחנה של אל-קאעידה באפגניסטן, ירד מהאופנוע והחל כמעט מיד לירות באקדח 9 מ"מ לעבר תלמידים וההורים שהביאו אותם לבית הספר. הוא הרג רב בן 30 ואת שני בניו, בני 3 ו-6. ואז הוא נכנס לחצר בית הספר וירה לעבר תלמידים. הוא רדף אחרי ילדה בת 8 בשם מרים מונסונגו ותפס אותה בשיער. מראח החזיק אותה, קירב את ה-9 מ"מ לראשה, אבל הנשק נתקע. הוא עבר לאקדח אחר, הצמיד אותו לראשה וירה. קולות הירי הביאו את מנהל בית הספר אל החצר. יעקב מונסונגו הספיק לראות כיצד מראח מוציא את בתו להורג.
מראח נמלט על האופנוע שלו. לאחר מכן הוא נורה למוות על-ידי המשטרה. רשויות צרפת אמרו שהוא אחראי גם להרג של שלושה חיילים צרפתים מרקע מוסלמי. בתיאולוגיה של האיסלאמיזם הרדיקלי הצרפתי, מוסלמים שמשתפים פעולה עם המדינה הם אויבים לא פחות גדולים מילדים יהודים.

הציונות, המהווה במהותה ביקורת על אירופה – הרצל ראה בפרשת דרייפוס בצרפת ובפוגרומים ברוסיה הזמנה לחפש עתיד יהודי אלטרנטיבי מחוץ לאירופה – זוכה שוב ושוב לתנופה חדשה בגלל האנטישמיות

"אוצר התורה", ששינה את שמו מאז ל"אור התורה", מוקף בחומה גבוהה שעל חלקה יש גם תיל דוקרני. באוקטובר ביקרתי בבית הספר עם ניקול ירדני, נציגת טולוז במועצה היהודית הלאומית. ירדני רצתה שאפגוש רופא בשם שארל בן שמחון, שיסביר, היא אמרה, את התמוטטות היחסים בין כ-18,000 יהודי טולוז לבין אוכלוסייתה המוסלמית הגדולה הרבה יותר.

בן שמחון, יהודי-ספרדי באמצע שנות ה-50 לחייו, הוא יליד מרוקו. שלושה רבעים מיהודי צרפת הם ספרדים, שגורשו מאלג'יריה, מרוקו ותוניסיה בשנות ה-50 וה-60. רבים ממטופליו של בן שמחון הם מוסלמים צפון אפריקאים. "אלה אנשים כמוני, שנולדו שם", הוא אמר לי מחוץ לבית הכנסת הבית ספרי. "אנחנו מדברים את אותה שפה ממש" – הוא אומר שהוא ומטופליו עוברים בקלות מערבית לצרפתית ולהפך – "ואנחנו מבינים זה את זה בצורה עמוקה. הם מרגישים בנוח שאני הרופא שלהם". הוא המשיך, "אבל זה השתנה בשנים האחרונות. עכשיו הילדים שלהם אומרים להם, 'אל תלכו ליהודי', 'אי אפשר לסמוך על היהודי'. הם עברו הקצנה. זה מטריד. הדור החדש אנטישמי בצורה של הכרנו בעבר". האם המטופלים האלה נשמעים לילדיהם? "כן", הוא אומר. "במקרים מסוימים, כן". שאלתי אותו אם הוא רואה את עתידו בטולוז. הוא חייך. "האם ליהודים בכלל יש עתיד בטולוז?" הקהילה היהודית הולכת ומצטמקת, אמרה ירדני. חלק מהמשפחות עוברות לפריז. אחרות עולות לישראל.

ההתקפה של מראח הייתה הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית של טולוז (סביר להניח שהטבח של יהודי העיר בידי הצלבנים ב-1320 היה קטלני יותר). אבל ישנה רשימה ארוכה של התקפות מזיקות, גם אם טראגיות פחות. ביולי הושלכו בקבוקי תבערה לעבר המרכז התרבותי של הקהילה היהודית; לא אחת נטפלים ליהודים שהולכים ברחוב אל בית הספר או בית הכנסת. בתחילת השנה שעברה נאסר על ירדני ויהודים אחרים להשתתף בהפגנת שמאל נגד הומופוביה ו – תאמינו או לא – אנטישמיות, בגלל ציונותם. המשטרה המקומית מתעדת עשרות פשעי שנאה נגד יהודים מדי שנה. "בשלב מסוים מתחיל להיות קשה להישאר", אמר בן שמחון.

מונסונגו, מנהל בית הספר שבתו נרצחה לנגד עיניו, יצא מבית הכנסת. הוא איש קטן ורזה עם זקן מאפיר והליכה הססנית. דיברנו בארבע עיניים משך כמה דקות. במובנים מסוימים לא הצלחתי להבין אותו. איך יכול אב לשמור על שפיותו אחרי שראה מה שראה – אבל הרצח של בתו לא גרם לו לאבד את אמונתו באלוהים או בעבודתו. לאחר מכן שאלתי את ירדני מדוע נשארה משפחת מונסונגו בטולוז. היא עצמה אחת מהמנהיגות היהודיות הבולטות בעיר, ומקבלת איומי מוות מוסווים. "אם מנהיגי הקהילה יברחו, מה יקרה לשאר האנשים?" היא אמרה.

"Je Suis Juif"

כמו רבים מהפרברים שמקיפים את פריז, מונטְריי לא מזכיר כלל מבחינה סוציו-אקונומית או אסתטית את הדימוי הפופולרי של העיר הגדולה. הארכיטקטורה גסה, הפארקים מוזנחים, והאנשים, שרבים מהם מהגרים מצפון אפריקה, מנוכרים מצרפת היפה, la belle France. במטרו, בדרך למונטריי, חלפתי על פני פוסטרים מושחתים של המוזיקאי לו ריד. מגני דוד צוירו על אפו. כתובות גרפיטי אחרות נקטו גישה חד-משמעית יותר: NIQUES LES JUIFS – "שיזדיינו היהודים".

ביקרתי בתיכון מקצועי, בית הספר ע"ש דניאל מאייר. בית הספר משויך לארגון "אורט" ראשית תיבות ברוסית (ORT) שמשמעותם "האגודה למלאכה מקצועית". אורט הוקם ב-1880 כדי להעניק השכלה ליהודים חסרי כול מתחום המושב, הגטו רחב הידיים שהקימה רוסיה הצארית עבור נתיניה היהודים. בצרפת, בתי הספר של אורט חינכו דור של ניצולי שואה מפולין ורוסיה; כיום לומדים בהם בעיקר ילדיהם של יהודים צפון אפריקאים.

הפגנה לאחר המתקפה על שארלי הבדו בינואר, לונדון. צילום: ג׳ולי קרטז

הפגנה לאחר המתקפה על שארלי הבדו בינואר, לונדון. צילום: ג׳ולי קרטז

בית הספר מאייר שוכן בבניין בן שבע קומות במונטריי, ליד תחנת המטרו רובספייר. המנהל, איזק טוויטו, כינס בספרייה קבוצה של תלמידים – בעיקר בגילאי 18-17 – ומורים כדי שישוחחו איתי. אלה בעיקר ילדים של הורים שאפתנים ממעמד הפועלים; בית הספר, הידוע בקפדנותו, הוא מקפצה למעמד הביניים. התלמידים מסיימים את לימודיהם כאופטיקאים, טכנאי שיניים, רואי חשבון, מתכנתים. בית הספר משמש גם כמקלט לצעירים יהודים החיים בסביבה מסוכנת. "ברגע שאנחנו מגיעים לכאן אנחנו בטוחים", אמרה לי אחת התלמידות. "הייתי בבית ספר ציבורי בקרטיי אבל הייתי חייבת לעזוב. היו צועקים לי במסדרון: 'יהודייה מלוכלכת'. 'יהודייה מזדיינת'. 'אני רוצה להרוג את כולכם'", אמרה לי תלמידה בשם פאולה. "לפני שנתיים הם תקפו את אח שלי. הם תמיד היו צועקים, 'תחזרו למדינה שלכם'. הם מתכוונים לישראל".

בית הספר עצמו היה קורבן להטרדות. טוויטו סיפר על תקרית שהתרחשה לאחרונה, שבה כ-20 תלמידים מבית ספר ציבורי סמוך התאספו מול הבניין ועשו את ה"קנל".
הסטודנטים שדיברתי איתם בספרייה הסכימו, באופן כללי, שעתידם מחוץ לצרפת. "הרבה מוסלמים שונאים אותנו כאן", אמר לי תלמיד בשם אלכסנדר. הוריו כבר עברו לישראל. הם היו שניים מבין כ-7,000 יהודים שעזבו לישראל ב-2014. אלכסנדר יצטרף אליהם אחרי שיסיים את הלימודים. הציונות, המהווה במהותה ביקורת על אירופה – הרצל ראה בפרשת דרייפוס בצרפת ובפוגרומים ברוסיה הזמנה לחפש עתיד יהודי אלטרנטיבי מחוץ לאירופה – זוכה שוב ושוב לתנופה חדשה בגלל האנטישמיות. פאולה אמרה, "הילדים האלה אמרו לי ללכת לישראל, אז זה מה שאני עושה". אחרים שוקלים לגור בקוויבק, וחלקם חולמים על אמריקה.

מצבם של יהודי אירופה החריף באופן משמעותי לאחרונה, אבל ההשוואה בין 2015 ל-1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, היא חסרת אחריות. למרות ההרעה בתנאי חייהם של יהודי אירופה, המצב עדיין שונה מאוד משהיה לפני 80 שנה

התלמידים סיפרו לי כיצד יהודים מסתירים את זהותם. שמעתי שבאזורים מסוימים בפרברים יהודים רבים מסירים את המזוזות מהדלתות. בחלק מהפרברים, המזוזות מסייעות לאנשים שמחפשים יהודים לתקוף. אבל הסטודנטים סיפרו לי גם דבר שלא ידעתי. "יהודים אומרים ליהודים אחרים להוריד את המזוזות", אמר לי תלמיד. "יש עליהם לחץ לא להראות שהם יהודים, ולפעמים הלחץ גדול". נדמה שהמניע לקמפיין החדש הזה הוא תקרית שהתרחשה בתחילת דצמבר, שבה קבוצה של גנבים פרצו לדירה בקרטיי. הם אמרו לדיירים שהם יודעים כי הם יהודים, ולכן עשירים, ואז אנסו נערה בת 19 בדירה. "כולם אומרים היום Je Suis Charlie", אמרה לי ונדי, סטודנטית נוספת, על הסיסמה הפופולרית לתמיכה בקריקטוריסטים הנרצחים מ'שארלי הבדו'. "אבל ליהודים זה קורה כבר שנים ולאף אחד לא אכפת".
"יהיה נחמד אם מישהו יאמר Je Suis Juif ('אני יהודי')", אמרה סנדי, גם היא תלמידה.
כולם מסכימים שלבטח יהיו התקפות נוספות. "בשבוע הבא או בחודש הבא, מי יודע", אמר דוד אטיאס, מורה בבית הספר. "אבל זה בדרך. זה ברור לכולם".

ההתקפה הבאה התרחשה באותו אחר צהריים. נפגשתי עם התלמידים בבוקר ה-9 בינואר. כמה שעות לאחר מכן התרחש הטבח במרכול הכשר, במרחק של כקילומטר וחצי משם. אחד המתים היה בוגר של בית ספר אחר מרשת אורט.

אימה בשבדיה

קשה שלא להסכים כי היהודי הנרדף ביותר באירופה הוא שניאור קסלמן, הרב של מאלמו, עיר בדרום שבדיה. הוא הוצב שם על-ידי חסידות חב"ד שמרכזה בברוקלין. מאלמו, ששוכנת מול קופנהגן, מצדו השני של מצר ארסונד, מאכלסת כ-300,000 איש. וזה כולל מספר גדול של מהגרים מוסלמים, כ-50,000 אלף. הקהילה היהודית קטנה הרבה יותר – לפי הערכות מסוימות יש בה פחות מאלף איש; האוכלוסייה הצטמצמה בחצי בשנים האחרונות. לעתים היו חיכוכים בין ראשי העיר ליהודים הגרים בה. ראש עיר לשעבר אמר שהעיר לא מקבלת "לא את הציונות ולא את האנטישמיות" – הצהרה שנחשבה עוינת בעיני שבדים יהודים התומכים בקיומה של ישראל.

רבבות דנים הניחו פרחים מחוץ לבית הכנסת שבו אירע הפיגוע בדנמרק בפרבואר השנה. צילום: פלמינג קיימפטרופ סורן

רבבות דנים הניחו פרחים מחוץ לבית הכנסת שבו אירע הפיגוע בדנמרק בפברואר השנה. צילום: פלמינג קיימפטרופ סורן

מקרים של הטרדות וונדליזם נגד יהודים שכיחים במאלמו, וקסלמן הוא מטרה מרכזית כיוון שהוא היהודי היחיד בעיר שעדיין מתלבש בצורה יהודית מובהקת – כיפה, מגבעת שחורה, מעיל שחור וזקן ארוך. מתבגרים יהודים במאלמו אמרו לי שאם אתה לובש שרשרת עם מגן דוד אתה יכול לחטוף מכות. קסלמן מעריך שהוא היה קורבן לכ-150 התקפות אנטישמיות בעשר שנותיו בעיר; רובן מילוליות, אך היו גם פיזיות. "מקללים אותי הרבה, ואנשים לפעמים זורקים עליי בקבוקים ממכוניות. מישהו עשה רברס כדי לנסות לפגוע בי", הוא סיפר כשנפגשנו. מדי פעם, הוא אומר, אנשים יורקים עליו.

לאחרונה סיפקו לו תורמים מכונית משלו, כדי שלא ייאלץ לצעוד מדירתו לבית הכנסת היחיד במאלמו, מלבד בשבת. השתתפתי בתפילה בבית הכנסת של קסלמן באחד מערבי שישי בינואר. בית הכנסת הוא מבנה גדול ומעוטר בסגנון מוּרי שנבנה ב-1903. היו שם עוד 17 איש, רובם גברים בשנות ה-60 לחייהם. לא היו שוטרים בסביבות בית הכנסת – הממשלות הסקנדינביות נרפות הרבה יותר מאשר ממשלת צרפת בכל הקשור לביטחון היהודים – אבל לקהילה היהודית יש מאבטחים משלה. לפני שהותר לי להיכנס, מאבטח יהודי שבדי – הממלא תפקיד הדומה לזה של דן אוזן, יהודי דני שנהרג באמצע פברואר בהתקפה על בית כנסת בקופנהגן – תחקר אותי באריכות על זהותי בסדרה של שאלות אידיוסינקרטיות שנועדו לבחון אם אני באמת יהודי ("מה הכתובת של מטה חב"ד בברוקלין?" הוא שאל. למזלי התאמנתי כל חיי לרגע הזה).

אחרי התפילה חציתי את מרכז העיר החשוך עם קסלמן וכמה אחרים שהיו בבית הכנסת. הם צעדו בקצב מהיר להפליא. הלכתי לצדה של אישה צעירה שנולדה וגדלה במאלמו אבל חיה כעת בישראל. היא באה לבקר את אביה כדי לנסות לשכנע אותו לעזוב. "הוא עקשן", היא אמרה. "אני דואגת לו כאן ". אמרתי שישראל היא לא המקום הכי בטוח בעולם. "זה שונה. שם אנחנו מגנים על עצמנו".

קסלמן ואשתו, הורים ל-4 ילדים קטנים, נמנעים מיציאה פומבית כזוג כיוון שהם מפחדים שיתקפו אותם יחד. מוקדם יותר שאלתי אותו מדוע הוא נשאר במאלמו. מפני שאם ילך לא יהיה ליהודים שנשארו כאן רב, הוא אמר. וגם, רבנים רבים מחב"ד מתנגדים לדחף לעזוב גם כשמדובר באזורים מסוכנים, כדי להוקיר את קורבן אחיהם: ב-2008 נרצחו נציג חב"ד ואשתו, יחד עם ארבעה יהודים נוספים (לאחר שעונו, לפי הדיווחים), על-ידי ג'יהאדיסטים פקיסטניים בזמן מתקפות הטרור בעיר. שאלתי את קסלמן אם הוא מפחד להישאר במאלמו. "כן, כמובן שאני מפחד", הוא אמר.

במהלך אחר הצהריים ראיינתי אנשים בקניון המרכזי של רובע רוזנגורד, שבו גרים בעיקר מהגרים. לחלק מהמוסלמים שראיינתי לא היו רגשות מיוחדים כלפי יהודים. הם ידעו שלמאלמו יש מוניטין אנטישמי והביעו על כך צער. אחרים הביעו התנגדות לקיומה של ישראל, אבל פטרו את "היהודים" מאחריות קולקטיבית. אבל התגובה הנפוצה ביותר הייתה מיזוג הסוגיות והגזמה. ביקשתי מכמה אנשים לספר לי מהיכן הם מקבלים מידע על יהודים וישראל. הוזכרו תחנות טלוויזיה כמו אל ג'זירה ואל-מנאר, התחנה של חזבאללה, וכן את דרשותיהם של אימאמים סקנדינביים. אימאם דני, אבו בלאל איסמעיל, התפרסם בשנה שעברה לאחר שהפציר במוסלמים במסגד בברלין להרוג יהודים: "סִפְרוּ והרגו אותם, את כולם. אל תחוסו אף לא על אחד". לאחר מכן הוא הסביר לעיתון בקופנהגן שהוא "מעולם לא התכוון לכל היהודים".
אדם אחד, פליט עיראקי, אמר לי, "ליהודים יש יותר מדי כוח בכל מקום". אחר, ממוצא סודני, הסביר שהקוראן עצמו מזהיר את המוסלמים מפני היהודים הבוגדניים. "הם הרגו את הנביאים וניסו להרעיל את הנביא מוחמד", היא אמר. לא שמעתי ביקורת על מדיניות הכיבוש של ישראל. מה שכן שמעתי הן תלונות על השפעתם המשחיתה של היהודים על העולם.

רדיפת אנה פרנק

מוסדות רבים מוקדשים להנצחת זכר השואה, אך מעטים ידועים יותר מאשר בית אנה פרנק באמסטרדם. מדי שנה, יותר ממיליון מבקרים – רובם תלמידי בית ספר הולנדים – מטפסים במעלה גרמי מדרגות צרים אל האגף הנסתר שבו התחבאו אנה פרנק ומשפחתה עד שהוסגרו. בית אנה פרנק, השוכן כיום בתוך מוזיאון מולטימדיה, הוא מפעל לא קטן המעסיק 112 עובדים. הלכתי לשם בוקר אחד כדי לשוחח עם נורברט הינטרלייטנר, ראש מחלקת החינוך, על האופן שבו המשבר היהודי באירופה משפיע על המשימה הפדגוגית של הבית. תמיד היה מתח בייצוג הציבורי של אנה פרנק. לעתים קרובות, התכונות היהודיות של חייה גומדו בספרות, על הבמה ובקולנוע, והוחלפו במסר אוניברסלי יותר, ובשביל אנשים מסוימים – נגיש יותר.

לבית אנה פרנק מעולם לא היה מנהל יהודי, ובהמשך אגלה שבקהילה היהודית של אמסטרדם ידוע שאין טעם להגיש מועמדות למשרה

התחלתי את הריאיון בטעות מביכה. לניסיוני, חלק גדול מהאוצרים, המדריכים והמנהלים במוזיאונים היהודיים של אירופה אינם יהודים. הדבר נובע בין השאר ממספר היהודים הקטן וממספר המוזיאונים הרב – אירופה היא אי נרחב של מוזיאונים יהודיים. ובכל זאת, משום מה הנחתי שהינטרלייטנר יהודי. "למען האמת אני אוסטרי". הוא לא ידע כמה מעובדי המוזיאון הם יהודים, אבל לדבריו, "יש כמה אנשים בעלי שושלת יוחסין יהודית". ואז הוא הוסיף, במה שפירשתי כניסיון להסביר את הבלבול שלי, "יש כאן אנשים שחושבים שאני יהודי, כי יש לי עור כהה ואף גדול".

לבית אנה פרנק מעולם לא היה מנהל יהודי (אף על פי שהינטרלייטנר ציין שלפחות לשני חברי דירקטוריון יש "רקע יהודי"), ובהמשך אגלה שבקהילה היהודית של אמסטרדם ידוע שאין טעם להגיש מועמדות למשרה. הינטרלייטנר אמר שהמוזיאון עוסק באנטישמיות בהקשר הרחב יותר של תחלואים חברתיים, אבל הוסיף שלאחרונה הוא שחרר הודעה תקיפה לעיתונות בגנות מעשים אנטישמיים בהולנד ומקומות אחרים. הוא אמר שהמוזיאון ערך מחקר מעמיק של אנטישמיות בהולנד ולמד שרוב העלבונות האנטישמיים בתיכונים נאמרים על-ידי בנים בהקשרי כדורגל.

בית אנה פרנק אינו מוסד יהודי במלוא מובן המילה – אחת הסיבות לכך, אמר לי ראש מחלקת התקשורת, היא שאביה של אנה אמר שהזהות היהודית היא לא העניין העיקרי ביומן שלה. אבל סיבה נוספת, לפי הינטרלייטנר, היא שמוזיאון שמקדיש את עצמו בצורה אובססיבית מדי לרצח עם אחד לא ימשוך מספיק מבקרים. "אנחנו רוצים שאנשים יתעניינו בזה, אנשים מכל הסוגים. אז אנחנו מדברים גם על הרכיבים האוניברסליים בסיפור של אנה פרנק. העבודה שלנו עוסקת בסובלנות ובהבנה".

גרפיטי אנטישמי במדריד. צילום: יונדרבוי

גרפיטי אנטישמי במדריד. צילום: יונדרבוי

כשיצאתי ראיתי שני שוטרים מפטרלים ברחוב הצר שמחוץ למוזיאון. עמדת מעקב זמנית הוקמה ממש מול הכניסה. שאלתי את אחד השוטרים אם זאת רמת האבטחה הרגילה. הוא אמר שהממשלה תגברה את האבטחה סביב המוזיאון באביב של השנה שעברה, זמן קצר אחרי טבח נוסף באתר יהודי: ב-24 במאי נרצחו ארבעה אנשים במוזיאון היהודי בבריסל, לכאורה על-ידי ג'יהאדיסט צרפתי-מוסלמי בשם מהדי נמוש. בתקרית נהרגו שני תיירים ישראלים, מתנדב צרפתי ועובד בלגי ממוצא מוסלמי ויהודי. נמוש חזר לאירופה זמן קצר לפני כן אחרי שבילה תקופה עם דאע"ש בסוריה. לדברי בן ערובה צרפתי לשעבר של הארגון, הוא התמחה שם בעינוי שבויים. "אם תהיה התקפה אנטישמית על בית אנה פרנק, היא לא תהיה הראשונה", אמרתי לאחד השוטרים. מעולם לא הייתה כאן התקפה, הוא אמר.
לא במשמרת שלו. אבל רק הוגן להחשיב את פשיטת הגסטפו על הבית ב-4 באוגוסט, 1944 (שבמסגרתה נעצרה משפחת פרנק) כמעשה אנטישמי. אנה מתה מטיפוס במחנה הריכוז ברגן-בלזן, כחודש לפני ששוחרר על-ידי כוחות בריטיים.

אנה פרנק הפכה לאובססיה של האנטישמים המודרניים. סיפורה – המרגש, הידוע בכל העולם – מאיים על משימתה של תנועת הכחשת השואה, וגילה הצעיר ותמימותה קוראים תיגר על כל מי שאומר שהיהודים בוגדניים מטבעם. בקיץ רוססה ברומא הכתובת "אנה פרנק שקרנית" על חומות הגטו היהודי לשעבר. בלבנון, חזבאללה נלחם כדי למנוע את שילוב היומן שלה בתוכנית הלימודים. ב-2006, הליגה הערבית של אירופה פרסמה באתר שלה קריקטורה – זאת במהלך סבב קודם של מלחמות חילול הקודש האינסופיות והמתישות של היבשת – שבה נראה היטלר במיטה עם נערה כהת-שיער, לאחר שקיימו יחסי מין. "הנה משהו לכתוב ביומן שלך, אנה", אומר היטלר.
השוטרים המוצבים מחוץ לבית אנה פרנק לא מגנים עליו מכיוון שהוא סמל בינלאומי לסובלנות והבנה. ברחבי אירופה ישנם סמלים רבים של הבנה שאינם מטרות בולטות לג'יהאדיסטים קיצוניים. המשטרה שומרת על בית אנה פרנק כי הוא קשור ליהודים, ויהודים מותקפים ללא הרף באירופה.

היטלר מת

בטקס שנערך בינואר לציון 70 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, איש העסקים האמריקאי רונלד לאודר, המכהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, תקף את אירופה ואמר: "זה נראה יותר כמו 1933 מאשר 2015". הוא דיבר על ילדים יהודים המפחדים לחבוש כיפה ברחובות פריז, בודפשט ולונדון; ביזה של חנויות יהודיות; והתקפות על בתי כנסת; והוא טען שיהודי אירופה כבר החלו לעזוב לאטם את היבשת.

מצבם של יהודי אירופה החריף באופן משמעותי לאחרונה, אבל ההשוואה בין 2015 ל-1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, היא חסרת אחריות. למרות ההרעה בתנאי חייהם של יהודי אירופה, המצב עדיין שונה מאוד משהיה לפני 80 שנה, בשני מובנים מהותיים לכל הפחות.
המובן הראשון הוא שישראל קיימת, וסיבת קיומה היא כינוס הפזורה היהודית. אחד הטרגדיות של הציונות היא שהיא הצליחה בשלב מאוחר מדי. לו הייתה ישראל קמה ב-1938 במקום ב-1948, מספר לא ידוע, אך ככל הנראה גדול מאוד, של יהודים אירופיים אשר לא קיבלו מקלט ממדינות אחרות (כולל ארצות הברית), היו ניצלים מטבח. מובן שכיום יהודי טולוז ומאלמו מבינים שישראל תקבל אותם מיד, ואלפים רבים מיהודי אירופה – שרובם, אך לא כולם, צרפתים – עברו לישראל בשנים האחרונות.

יהודי הונגריה מגיעים לאושוויץ, 1944.

יהודי הונגריה מגיעים לאושוויץ, 1944.

המובן השני – המדהים מבחינה היסטורית – הוא שב-1933 הכתיר את עצמו מנהיגהּ החדש של גרמניה כאויב הגדול ביותר לקיום היהודי; אבל כיום, מנהיגת גרמניה היא אחת ממגנות היהודים הגדולות בעולם. הקנצלרית אנגלה מרקל הפכה את ההגנה על היהודים לעיקרון לאומי: "תמיכתה של גרמניה בביטחון ישראל היא חלק מהאתוס הלאומי שלנו, ממהות קיומנו", היא אמרה ב-2013. בעצרת נגד אנטישמיות שנערכה בספטמבר בשער ברנדנבורג בברלין אמרה מרקל: "מי שמכה אדם חובש כיפה מכה את כולנו. מי שמשחית מצבה יהודית מבייש את תרבותנו. מי שתוקף בית כנסת תוקף את יסודות החברה החופשית שלנו".

מנואל ואלס, ראש הממשלה הצרפתי, מגן בהתלהבות גדולה לא פחות על יהודי אירופה. הוא טוען שהרעיון הצרפתי עצמו תלוי בחיסול האנטישמיות. "המהפכה הצרפתית ב-1798 בחרה להכיר ביהודים כאזרחים מלאים", הוא אמר לי כשפגשתי אותו בפריז בשנה שעברה. "כדי להבין את מהות הרפובליקה, צריך להבין את התפקיד המרכזי שיש לאמנציפציה של היהודים. זהו עיקרון יסוד".

ב-1980, זמן קצר אחרי הפיגוע בבית הכנסת ברחוב קופרניק בפריז, שבו נהרגו ארבעה בני אדם, אמר ריימון באר, אז ראש ממשלת צרפת, שזו הייתה התקפה ש"ביקשה לפגוע ביהודים שהיו בבית הכנסת אך פגעה בצרפתים חפים מפשע שעברו ברחוב קופרניק".
יהודי צרפת נפגעו מהצהרתו של באר. איך אפשר לשכוח שראש הממשלה הדיר אותך מקהילת ה"צרפתים החפים מפשע". רוז'ה קוקרמן, יו"ר "קריף" (ארגון הגג של יהודי צרפת), אמר לי שיהודי המדינה אסירי תודה על כך שוואלס יוצא להגנתם בנכונות רבה.
ואלס, שאביו ספרדי, תיאר את איום העזיבה היהודית כך: "אם 100,000 צרפתים ממוצא ספרדי יעזבו, לעולם לא אומר שצרפת אינה צרפת עוד. אבל אם 100,000 יהודים יעזבו, צרפת תחדל להיות צרפת. הרפובליקה הצרפתית תוגדר ככישלון".

ואלס מצביע באופן מכוון ובוטה (אף על פי שבוטות אינה תכונה אופיינית לפוליטיקאי צרפתי מהשמאל) על האשמים העיקריים בעליית האלימות האנטי-יהודית: אידיאולוגים איסלאמיסטים שהשמצותיהם האנטישמיות והאנטי-מערביות חלחלו לפרברים. אבל הוא מרחיק לכת: ה"אנטישמיות החדשה" של צרפת נובעת גם מאחיזת עיניים זדונית של אויבי ישראל, המנסים למתג מחדש את האנטישמיות והאנטי-ציונות. "לגיטימי לבקר את המדיניות של ישראל", אמר ואלס. "הביקורת הזאת קיימת גם בתוך ישראל עצמה. אבל לא על זה אנחנו מדברים בצרפת. יש כאן ביקורת קיצונית על עצם קיומה של ישראל, ביקורת אנטישמית. בין האנטי-ציונות לאנטישמיות יש קשר שאין עליו עוררין. בבסיס האנטי-ציונות נמצאת האנטישמיות".

לעתים קרובות, אמר ואלס, האנטי-ציונים חושפים את פרצופם האמיתי. לדבריו, בלתי אפשרי לייחס את ההתקפות על בתי הכנסת – לפחות שמונה הותקפו בצרפת בקיץ שעבר – לכעס על מדיניותה של ישראל ברצועת עזה. ברור שלמפגינים שקראו "חמאס, חמאס, היהודים לגזים" בעצרות בגרמניה בשנה שעברה, מפריעים דברים נוספים מעבר למדיניות ההתנחלות של ישראל בגדה המערבית – אבל מסתבר שלא כולם ברשויות מאמינים שההתקפות על בתי הכנסת הן אנטישמיות בהכרח: בתחילת פברואר פסק בית משפט בגרמניה שתקיפת בית הכנסת בוופרטל בבקבוק תבערה בשנה שעברה לא נבעה מאנטישמיות אלא מרצון למשוך "תשומת לב לעימות בעזה".

ואלס ומרקל רואים את השלכות הרדיפה היהודית בבהירות רבה יותר מאשר אחרים באירופה. וכך גם דייוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה. כשנפגשתי עם קמרון בינואר, בביקורו האחרון בוושינגטון, די. סי, הוא דיבר בחשש, ובתשוקה המתקרבת לזו של ואלס, על עתיד המיעוט היהודי בבריטניה. "הקהילה היהודית בבריטניה נמצאת שם כבר מאות שנים ותרמה תרומה יוצאת דופן לארצנו", הוא אמר. "לבי יישבר אם אי פעם אחשוב שאנשי הקהילה היהודית לא מאמינים עוד שבריטניה היא מקום בטוח עבורם".

לפי ה-Community Security Trust, ב-2014 התרחש בבריטניה, שבה חיים 300,000 יהודים, מספר התקריות האנטישמיות הגדול ביותר מאז שהארגון החל לנטר אותן ב-1984: הוא תיעד 1,168 תקריות אנטישמיות. נתון זה גדול יותר מפי שניים מאשר מספר התקריות ב-2013, והוא שובר את השיא הקודם, מ-2009, של 931 תקריות. בסקר שנערך לאחרונה עבור "הקמפיין נגד אנטישמיות", רבע מהיהודים הבריטים אמרו שהם שוקלים לעזוב את המדינה; יותר ממחצית המשיבים אמרו שהם חוששים שליהודים אין עתיד בבריטניה.
קמרון גינה את המפגינים שמוציאים על יהודי אירופה את תסכולם בנושא ישראל. שאלתי אותו אם קיים, לדעתו, קשר ברור בין האנטי-ציונות לאנטישמיות. הוא ענה: "אני חושב שלא הוגן ולא נכון להאשים את הקהילות היהודיות של אירופה במדיניות של ממשלת ישראל, שלא כולם מסכימים איתה – ממש לא נכון".

אנחנו לא ב-1933. אבל אולי אנחנו ב-1929? האם ייתכן שהסטגנציה הכלכלית של אירופה ואי-יכולתה להטמיע ולאזרח את האוכלוסיות המוסלמיות הגדלות והזועמות, יאפשרו את עלייתו של פופוליזם ימני אלים?

הוא המשיך ואמר: "בנוסף לאיום החדש של האיסלמאיזם הקיצוני, ישנו ניסיון חתרני וערמומי לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, שלעתים קרובות הופך גם לאנטישמיות. עלינו להיות ברורים מאוד לגבי העובדה שאנשים חוצים גבולות מסוכנים שוב ושוב. זוהי מדינה, דמוקרטיה שהאו"ם מכיר בה, ואני לא חושב שעלינו להתייחס בסובלנות לניסיונות הדה-לגיטימציה האלה. האנשים שמנסים לטשטש את הגבולות הם האחראים לניסיון הזה".
נראה שמאבקם של מרקל, ואלס וקמרון באנטישמיות הוא מאבק כֵּן. השאלה היא, האם הוא יצליח? אחרי הטבח בפריז בינואר פרסה ממשלת צרפת כמה אלפי חיילים כדי שיגנו על מוסדות יהודיים, אבל היא לא יכולה להצמיד חייל לכל יהודי שהולך מביתו למטרו. ממשלות אירופה מתקשות מאוד להילחם בביטויים השונים של האידיאולוגיה האיסלאמית הקיצונית. ולא נראה שהציבור הרחב במדינות האלה מעורב בסוגיה כמו מנהיגיו. בעצרת נגד אנטישמיות שנערכה בברלין בסתיו וכללה גם נאום של מרקל, השתתפו רק 5,000 איש, רובם יהודים. ואלס חלק איתי אמת היסטורית: "מה שמתחיל ביהודים לא נגמר ביהודים". אבל התפיסה הזאת לא חלחלה לדעת הקהל.
ובכל זאת, ההשוואות ל-1933 מוגזמות.

"זו אינה חזרה ל-1933 כי באופן כללי לא מקובל כיום לנסות לצבור כוח פוליטי בעזרת טענות אנטישמיות בוטות", אמר לי דייוויד נירנברג, חוקר אנטישמיות מאוניברסיטת שיקגו. "אנחנו לא נמצאים ברגע בהיסטוריה שבו אפשר להעלות טיעון דמוקרטי גורף שמציג את היהודים כנטע זר. הסכנה כאן - וזו הסיבה שיהודי צרפת, למשל, חוששים מכך שמנואל ואלס לא יהיה ראש הממשלה לעד - היא שאם בעלי הכוח הפוליטי לא יהיו נכונים להגן על יהודי אירופה מפני תנועות מיעוטים שצוברות לגיטימציה בעזרת שיח אנטי-ציוני, אף אחד לא יגן עליהם".

ארון המתים או המזוודה

אנחנו לא ב-1933. אבל אולי אנחנו ב-1929? האם ייתכן שהסטגנציה הכלכלית של אירופה ואי-יכולתה להטמיע ולאזרח את האוכלוסיות המוסלמיות הגדלות והזועמות, יאפשרו את עלייתו של פופוליזם ימני אלים? כמה שבועות אחרי ההתקפות בינואר נפגשתי עם קבוצה של יהודים ממורמרים בבית קפה ליד בית הכנסת הראשי של סרסל, הפרבר שעמד במרכז המהומות האנטי-יהודיות בקיץ. כוחות ביטחון צרפתיים פטרלו ברחובות בציוד לחימה. בית הכנסת משמש כעת גם כבסיס מבצעים ליותר מ-40 חיילים שעליהם הוטל להגן על המוסדות היהודיים בעיר. "אנחנו שמחים מאוד על החיילים", אמר אחד הגברים, שביקש שאתייחס אליו רק בשם חיים. "אבל כשיש חיילים בבתי הכנסת זה אומר שאין פה חיים, רק סכנה. זאת הסיבה שאני עוזב". לדבריו, אפשר להשתמש כאן בביטוי שהיה נפוץ בזמן מלחמת האזרחים האלג'יראית, הבחירה בין le cercueil ou la valise - "ארון המתים או המזוודה".

אבל גבר נוסף, שביקש שאקרא לו מרסל, אמר שיהיה פחדני לברוח לישראל בגלל כמה בקבוקי תבערה. "לברוח, לברוח, לברוח", הוא אמר. "זאת הדרך היהודית". הוא אמר שהוריו הגיעו לסרסל מתוניסיה ב-1967, אחרי שברחו מפורעים אנטי-יהודיים שכעסו לכאורה על ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. "ברחנו מתוניסיה. לא נברח מכאן".
"אבל אף אחד לא רוצה אותנו פה", אמר חיים. "הם יתקפו אותנו שוב ברגע שהחיילים ילכו".
אמרתי שאני לא חושב שמנואל ואלס יפזר את החיילים בקרוב.
מרסל צחק. "אני לא סומך על הסוציאליסטים. אני אסמוך על החזית הלאומית לפני שאסמוך על הסוציאליסטים".

כבר לא מדובר בתופעה חריגה, אך די מטריד לשמוע יהודים ממוצא צפון אפריקאי מביעים זיקה לחזית הלאומית. הפופולריות של מנהיגת המפלגה, מארין לה פן, בצרפת הלא-יהודית (והלא-מוסלמית) מתועדת היטב; לפי סקר שנערך לאחרונה, היא המועמדת הנשיאותית המובילה ל-2017. ההתקפות בינואר יצרו הזדמנות פז בשביל לה פן, המתנגדת להגירה; סירובה של הממשלה הצרפתית להזמין אותה להשתתף במצעד האחדות הגדול אחרי ההתקפות רק עורר אהדה רבה יותר למסר שלה. זהו מסר פשוט: עליית האיסלאמיזם בצרפת מהווה איום קיומי על הרעיון הרפובליקני, ועל עיקרון היסוד laïcité – תפיסת החילוניות הצרפתית שאומרת כי על זהויות כיתתיות להיבלע בתוך הזהות הצרפתית.

לה פן, שירשה את ראשות החזית הלאומית מאביה, ז'אן-מארי, השקיעה מאמצים רבים כדי לקרב את מפלגתה למיינסטרים הצרפתי: לא עוד בריונים במעילי עור; לא עוד התבטאויות פומביות של כמיהה לווישי; בוודאי שלא עוד אובססיה לשואה (ב-1987 אמר ז'אן-מארי לה פן, "אני שואל את עצמי כמה שאלות. אני לא אומר שתאי הגזים לא היו קיימים. לא ראיתי אותם בעצמי... אבל אני מאמין שזה רק פרט אחד בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה").
מארין לה פן ממצבת את עצמה כמעין פילו-שמית. אין לה אשליות שהיא תשכנע יהודים רבים לתמוך בה; ובכל מקרה, לקולות היהודים אין השפעה רבה בצרפת. אבל אנשים שעוקבים אחרי עלייתה אומרים שהיא מבינה שאחד הנתיבים לקבלה במיינסטרים עובר דרך היהודים: אם היא תצליח לנטרל את התפיסה שהחזית הלאומית היא מפלגה פשיסטית בכך שתזכה במידה מסוימת של קבלה בקרב היהודים, הדבר יקל עליה בדרך לנשיאות.
נפגשתי עם לה פן בפברואר במשרדה שבנאנטר, פרבר של פריז. מחוץ למטה בן שלוש הקומות של החזית הלאומית ניצב פסל של ז'אן ד'ארק; בפנים תלויים על הקירות פוסטרים של אביה של לה פן. היא נמרצת ומיומנת בהדיפת שאלות של עיתונאים.
אמרתי לה שנדהמתי למצוא בַּפרברים יהודים שפונים לחזית הלאומית בחיפוש אחר ישועה פוליטית. היא עצמה אינה נדהמת כלל.
"המציאות היא שקיימות בצרפת אסוציאציות שמייצגות-כביכול את יהודי צרפת, התקועים בתוכנה שיצאה ממלחמת העולם השנייה", היא אמרה, ובכך התכוונה לומר שחברים בהנהגה היהודית עדיין חוששים מקיומו של פשיזם מהנוסח הנאצי. "במשך עשרות שנים הם המשיכו להילחם באנטישמיות שכבר לא קיימת בצרפת, מסיבות של – איך לומר – עצלנות אינטלקטואלית. ובגלל כניעה לפוליטיקלי קורקט. ובזמן שהם עשו זאת, בזמן שהם נלחמו באויב שכבר לא קיים, באה ועלתה בצרפת אנטישמיות שנובעת בעיקר מהתפתחות המחשבה האיסלאמיסטית-פונדמנטליסטית".

היא המשיכה, "אבל אין ספק שכיום, יהודים צרפתים רבים לא חשים בטוחים בצרפת, שהם מותקפים רק מכיוון שהם יהודים". היא הביעה תמיכה מסוימת בהאשמה – שהופצה, בין היתר, על-ידי "פוקס ניוז" – שישנן שכונות מסוכנות מדי בשביל לא-מוסלמים. "אני קוראת לכל אחד לצעוד ברחבי השכונות האלה עם דגל צרפת בשבע בערב ולצאת בריא ושלם. ואני אפילו לא מדברת על דגל ישראל", היא אמרה וצחקה. "כי אז... אז לא יישארו עוד סימני שאלה".
שאלתי אותה אם היא מסכימה עם ראש הממשלה ואלס שעזיבתם של 100,000 יהודי צרפת תהיה אירוע טראגי למדינה. הזכרתי את שמו של ואלס בכוונה: רבים הסיכויים שהוא ולה פן יתמודדו זה מול זה בבחירות לנשיאות, והצהרותיו הפומביות התקיפות של ואלס לגבי איום האיסלאם הרדיקלי נובעות בין היתר מהצורך לצמצם את יתרונה של לה פן בקרב מצביעים החוששים מנושא הטרור. "אני לא תופסת את היהודים כקהילה", היא אמרה. אנו רואה אזרחים צרפתיים שדתם יהודית, אבל הם אזרחים כמוני, ואני חושבת שלכל צרפתי יש זכות להרגיש שהוא מוגן מהאיומים הטורדים את מנוחתו".

חוששני שלא מעט יהודים אמריקאים מאמינים, כמו ביידן, שיהודים בטוחים יותר בישראל מאשר באמריקה – אבל אני מתאר לעצמי שהם משתייכים לדור של ביידן, או לזה שלפניו

היא תקפה את מנהיגיה הנוכחיים של צרפת על חוסר יעילותם – כך היא רואה זאת - בבלימת האיסלאמיזם. "מר ואלס נתן יופי של נאום", היא אמרה בהתייחס להערותיו אחרי ההתקפות בינואר, ואז לעגה לתוכנית של ממשלתו לבנות אתר אינטרנט בשם "עצרו את הג'יהאדיזם". "אני חושבת," היא אמרה בעוקצנות, "שזה ממש ישליט טרור בשורות הפונדמנטליסטים".
תוכניתה של לה פן דרמטית יותר מכל מה שהוצע על-ידי שתי המפלגות המרכזיות של צרפת: היא תשלול את אזרחותם של ה"ג'יהאדיסטים" באופן מידי, תשים סוף להגירה ותחזק את רעיון ה-laïcité  על-ידי הגבלת ביטויים פומביים של דת. אחת הצורות שבה הדיון הצרפתי על חילוניות בא לידי ביטוי היא הוויכוחים התכופים על התרת לבוש מוסלמי במרחב הציבורי, ולכן שאלתי את לה פן אם צרפת של החזית הלאומית אוסרת גם על יהודים לחבוש כיפה בפומבי.
"אני חושבת שאין לזה אותה משמעות", היא אמרה. "מי שלא מכיר בזה לא רואה את המציאות. אין לראות את ריבוי הרעלות בצרפת כמו חבישת כיפה. אנחנו יודעים טוב מאוד שלבישת הרעלות – ובשכונות מסוימות, הבורקות – היא מעשה פוליטי. פילוסופית מוסלמית אמרה לא מזמן, ובצדק: "'אישה עטויית רעלה היא שיעור חי ונושם במוסריות'".
המסר שלה ברור, למרות שמסיבות מובנות הוא התקבל בספקנות: אביה היה אויב הקהילה היהודית, אך היא ידידתה. "היהודים", היא אמרה לי, "לא צריכים לפחד מהחזית הלאומית".

הארץ המובטחת

ערב אחד בספטמבר ערכו סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ואשתו, ג'יל, מפגש בוושינגטון לכבוד ראש השנה היהודי. האורחים – תומכים פוליטיים, ראשי הארגונים היהודיים, חברי קונגרס, בכירים יהודים בממשל אובמה, וגם עיתונאי או שניים – התאספו ליד הבריכה בביתו של סגן הנשיא, במתחם מצפה הצי האמריקאי. ביידן הכביר מילים כהרגלו. הוא דיבר על השואה, על התרומות הרבות של היהודים לחיים האמריקאים, והזכיר, כפי שהוא עושה תמיד באירועים מהסוג הזה, את מפגשו עם ראשת הממשלה האגדית של ישראל. "היה לי העונג להכיר כל ראש ממשלה מאז גולדה מאיר, כשהייתי בחור צעיר בסנאט, ולעולם לא אשכח איך ישבתי אצלה במשרד ודיברתי איתה ועם העוזר שלה – בחור בשם רבין – על מלחמת ששת הימים", הוא אמר. "בסוף הפגישה אנחנו קמים והולכים לעבר היציאה, הדלתות נפתחות ו... צלמי העיתונות מצלמים... היא מביטה היישר לפנים ואומרת, 'סנטור, אל תראה עצוב כל כך... אל תדאג. לנו היהודים יש נשק סודי'".
הוא אמר שהוא שאל אותה מה הנשק הסודי הזה. "חשבתי שהיא הולכת לספר לי משהו על תוכנית גרעין", המשיך ביידן. "היא הביטה היישר לפנים ואמרה, 'אין לנו מקום אחר ללכת אליו'". הוא השתהה, וחזר: "'אין לנו מקום אחר ללכת אליו'".

"חברים", הוא המשיך, "אין מקום אחר ללכת אליו, ואת זה אתם מבינים בכל נימי נפשכם. אתם מבינים היטב שלא משנה כמה מסבירת פנים, כמה חשובה, כמה מעורבת ארצות הברית, לא משנה כמה אתם מעורבים כאן... יש רק ערובה אחת. יש רק ערובה אחת מוחלטת, וזו מדינת ישראל. ואני רק רוצה להבטיח לכם, אחרי כל הדיבורים, ואני יודע שלפעמים האיש שלי" – הנשיא אובמה – "חוטף קצת, אבל אני מבטיח לכם: הוא מחויב בדיוק באותה מידה לביטחון ישראל". היו מחיאות כפיים, ואז תמונות, ואז מתאבנים כשרים. אני מודה שמבלבל אותי האופן שבו ביידן רואה את מערכת היחסים של אמריקה עם אזרחיה היהודים. נראה לי שסגן הנשיא סחר בתפיסות מיושנות לגבי החרדה היהודית.

לפני קרוב ל-30 שנה עברתי לישראל, בין השאר כי רציתי להשתתף בדרמה שהיא ההגדרה העצמית הלאומית של היהודים, אבל גם כי האמנתי שהחיים בפזורה, גם בפזורה האמריקאית, אינם בטוחים במיוחד בשביל היהודים, או בשביל היהדות. כמה שנות מגורים בישראל וחשיבה מפוכחת על המצב היהודי האמריקאי גאלו אותי מהאמונה הזאת. חוששני שלא מעט יהודים אמריקאים מאמינים, כמו ביידן, שיהודים בטוחים יותר בישראל מאשר באמריקה – אבל אני מתאר לעצמי שהם משתייכים לדור של ביידן, או לזה שלפניו.

רובם המכריע של יהודי ארצות הברית רוחשים חיבה לישראל, חוששים לביטחונה ומבינים את תפקידה כבית ומפלט אחרון לאחיהם הנמצאים בסכנת הכחדה ברחבי העולם. אבל לניסיוני, מעט מאוד יהודים אמריקאים מאמינים שהם ייאלצו אי פעם להשתמש בסירת ההצלה הישראלית. קהילת יהודי ארצות הברית עומדת בפני אתגרים אדירים, אבל אלה קשורים בעיקר להתבוללות ולשימור זהותם התרבותית ומחויבותם הדתית. אין ספק שיש אנטישמיות בארצות הברית – וידוע לי כי חלק ממנהיגי יהדות אירופה שמחים להציג דוגמאות לכל אחד שטוען שליהודי אירופה יהיה טוב יותר באמריקה. לפי הסטטיסטיקות העדכניות של ה-FBI, החל מ-2013 הפכו היהודים בהפרש גדול לקורבנות התכופים ביותר של פשעי שנאה על בסיס דת בארצות הברית. אבל זו עדיין אנטישמיות בשוליים. סקר PEW שנערך לאחרונה מצא שיהודים הם גם הקבוצה הדתית שזוכה לאהדה הרבה ביותר בארצות הברית.
"העניין עם השאלה הזאת הוא שזו תמיד החלטה שמתקבלת בנקודה מסוימת בזמן", אמר לי דייוויד נירנברג מאוניברסיטת שיקגו. "אם מסתכלים על העולם ב-1890, היה אפשר לומר שגרמניה ואנגליה היו המקומות הטובים ביותר. אם מביטים עליו ב-1930, היה אפשר לטעון שארצות הברית היא לא מקום נהדר ליהודים".

רובם המכריע של 14 מיליון יהודי העולם נמצאים כיום באחד משני מקומות: ישראל וארצות הברית. בישראל נמצאת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר, מעט יותר משישה מיליון. בארצות הברית יש כ-5.7 מיליון יהודים. באירופה, כולל רוסיה, יש אוכלוסייה יהודית של כ-1.4 מיליון. כמיליון יהודים מפוזרים בשאר העולם, כולל קהילות לא קטנות בארגנטינה, ברזיל, מקסיקו, דרום אפריקה, אוסטרליה וקנדה. לא מעט יהודים באירופה טוענים כיום שעזיבת היבשת תעניק להיטלר ניצחון לאחר המוות. תשוקתם של יהודים רבים כל כך להישאר באירופה, ולהישאר אירופאים, מעוררת הערצה. בכל רחבי אירופה – החל מבריטניה, שם המצב לא נראה עגום כל כך, וכלה בשבדיה, שם הוא נראה עגום בהחלט – פגשתי יהודים המנהלים חיים יהודיים מלאים.

סקר שערכה ב-2013 סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד, מצא ש-60 אחוז מיהודי שבדיה פוחדים שיזהו אותם בפומבי כיהודים

בסטוקהולם ביליתי יום במכון יהודי קטן בשם Paideia, שמתמקד בין היתר במחקר של טקסטים קלאסיים. רוב התלמידים הם יהודים אירופאים צעירים שהביעו מחויבות להישאר בארצות מולדתם. "אלה לא אנשים תמימים, הם לא אובדניים", אמרה ברברה ספקטר, המנהלת המייסדת של המכון. "הם גדלו עם הבנה מלאה של השואה והשלכותיה. העובדה שהם בוחרים להישאר באירופה מעידה על דבר שחייבים לכבד: ימשיכו להיות חיים יהודיים באירופה. יש אצילות מסוימת בהחלטה להישאר כאן".

לעומת זאת, ישנו הממצא הבא: סקר שערכה ב-2013 סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד, מצא ש-60 אחוז מיהודי שבדיה פוחדים שיזהו אותם בפומבי כיהודים. מבקרי היהודים אמרו עלינו לעתים קרובות שאנחנו עקשנים, אבל את זה אפשר לקבל גם כמחמאה. ובכל זאת, עקשנות למען העקשנות לא מחזיקה מעמד לאורך זמן. יום אחד נפגשתי לארוחת ערב עם אריאלה ווייצ'יק, בכירה בקונגרס היהודי האירופי, ועם בעלה, גרגורי, עורך דין. הקונגרס פונה לאיחוד האירופי בעניינים הקשורים לרווחת היהודים. עבודתה של ווייצ'יק דורשת ממנה להיות מחויבת פומבית להנצחת החיים היהודיים באירופה, אבל נראה שמחויבותה כנה. "ברמה מוסרית ופילוסופית השאלה היא, מדוע עלינו לעזוב?", אמרה ווייצ'יק. בלגיה היא המדינה שלנו".
סיפרתי להם על הביקור שערכתי מוקדם יותר באותו יום במוזיאון היהודי של בלגיה, שבו התרחש לאחרונה פיגוע ירי. המוזיאון, מכורח המציאות, אינו בולט בשטח. כששאלתי שוטרים ברחוב אם אכן מצאתי את המקום, שאל אותי אחד מהם, "למה?".
"כי אני רוצה לבקר בו", אמרתי.
"למה?" הוא שאל.
הסתבר שהתשובה שנתתי הייתה הנכונה: "Je Suis Juif".
בחצר מצאתי לוחית המנציחה את קורבנות ההתקפה שהתרחשה במאי. קראתי אותה, בצרפתית, הולנדית ואנגלית:

התקפה זו כנגד תרבות מסוימת מנסה לבודד את הקהילה הרלוונטית מהאוכלוסייה שאליה היא שייכת באופן מלא. המוזיאון היהודי של בלגיה החליט פה אחד כי המשכת ופיתוח פעילויותיו הם התשובה ההולמת ביותר למעשה הברברי הזה.

הכרזה מעוררת הערצה – אך אולי גם חסרת תוחלת. במוזיאון לא מצאתי מבקרים; הייתי האדם היחיד שם. וייצ'יק מודה שהיא מהססת בימים אלה להגיע לבית הכנסת שלה. "אם יהיו לנו ילדים", היא אומרת, "אני אחשוש לשלוח אותם לבתי ספר יהודיים, כי הם מהווים מטרה. אבל בבתי הספר הציבוריים, הילדים היהודים עצמם הופכים למטרות להתעללות אנטישמית..." מחשבותיה נדדו. "אולי אנחנו משלים את עצמנו", היא אמרה בסוף.

אני נוטה לחשוב שזה אכן המצב. ליהדות אירופה לא מצפה עתיד מזהיר. אוכלוסייה שהולכת ומתמעטת (ב-2013 היו בקהילה היהודית בגרמניה 250 לידות ויותר מ-1,000 מיתות); חזרתם של הרגלים ישנים של חשיבה אנטישמית; עליית הימין הקיצוני בתקופה של סטגנציה ומשבר תרבותי; דעיכת המודעות לשואה; חוסר יכולתן של מדינות אירופה לשלב את המוסלמים בחברה; וההקצנה המתמשכת של קבוצה קטנה אך משמעותית מקרב אותם מוסלמים – כל אלה אומרים שבאזורים נרחבים באירופה ימשיכו היהודים לחיות בסכנה ואי-ודאות בעתיד הנראה לעין (ייתכן שההערה העצובה ביותר, והמבזה ביותר, מפיו של מנהיג יהודי היא זו ששמעתי לאחר המתקפה על בית הכנסת בקופנהגן. יאיר מלכיאור, ראש הקהילה היהודית בדנמרק, טען שהפעילות נגד היהודים במדינה מתונה יחסית. "זו אינה אנטישמיות מסוכנת", הוא אמר לרויטרס. "אלה יריקות, קללות, דברים כאלה"). אמנם יכול להיות, באופן שלא היה אפשרי לפני 80 שנה, שהיהודים יתפזרו וייטמעו בתרבות הרחבה. אבל עבור יהודים שרוצים לשמר את יהדותם בצורה משמעותית כלשהי, יש מקומות טובים יותר מאירופה.
ובכל זאת אנחנו לא עומדים לחזות בזמן הקרוב ביציאת אירופה. לא קל כל כך לארוז ולעבור ממקום אחד לאחר. ליהודים, "העם הגוסס-תמיד", במילותיו של ההיסטוריון המנוח שמעון ראבידוביץ', יש כישרון להנצחה עצמית. "כל הסיפורים היהודים מגיעים לסופם", אמר לי לאחרונה הסופר הגרמני-יהודי מקסים בילר, "אבל אז הם פשוט ממשיכים".

ליהדות אירופה לא מצפה עתיד מזהיר. אוכלוסייה שהולכת ומתמעטת; חזרתם של הרגלים ישנים של חשיבה אנטישמית; עליית הימין הקיצוני בתקופה של סטגנציה ומשבר תרבותי; דעיכת המודעות לשואה; חוסר יכולתן של מדינות אירופה לשלב את המוסלמים בחברה

ממשלת ישראל, כפי שאפשר לצפות, רוצה להאיץ את יציאת היהודים מאירופה. מנהיגי ישראל הטיפו ליהודי צרפת על חשיבותה של עלייה לישראל בצורה שלא נעמה לאוזניהם של מנהיגי צרפת, כולל ראש הממשלה, ואף תסכלו חלק ממנהיגי הקהילה היהודית בצרפת. "לכל יהודי צרפת, לכל יהודי אירופה, אני רוצה לומר שישראל אינה רק המקום שלעברו אתם פונים בעת תפילה. מדינת ישראל היא ביתכם", אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אחרי ההתקפה במרכול הכשר (הוא חזר על תחינתו אחרי הפיגוע בקופנהגן, חודש לאחר מכן).
אפילו כמה יהודים צרפתים ששוקלים לעשות עליה, וממוקמים בקצה הימני של הספקטרום הפוליטי של ישראל, אמרו לי שדבריו של נתניהו אינם מועילים. אחרים אמרו שגם החיים בישראל לא שלווים במיוחד. יהודים מתים בצורה אלימה גם שם. ובעוד שהימצאותם של יהודים רבים כל כך במקום צר אחד יצרה מדינה דינמית, היא יצרה גם פיתוי עבור גורמים בעלי נטייה לרצח עם. לפי דיווחים, ב-2002 נאם חסן נסראללה, מנהיג חזבאללה, ואמר שאם היהודים "יתאספו כולם בישראל, לא נצטרך לרדוף אחריהם בכל העולם".

הטיעון לטובת ישראל הוא אותו טיעון שנשמע מאז שהרצל חזה בהשפלתו של אלפרד דרייפוס: יהודים החיים במדינתם הם לכל הפחות אדונים לגורלם. הם לא תלויים בטוב לבם של נסיכים נוצרים או גחמותיהם של וזירים עות'מאנים. וגם לא, לצורך העניין, בחיבוקו המתמשך של ראש ממשלה צרפתי או רחמיה המוטלים בספק של החזית הלאומית. הצלחתה של ישראל, או כישלונה, תלויות בעיקר ביהודים עצמם.

אך עתידה של ישראל כמקלט יהודי הוא שאלה פתוחה. אלן פינקלקראוט, הפילוסוף הצרפתי שמבקר בחריפות את האופן שבו מדינתו מטפלת באיום הג'יהאדיסטי, מבקר בתקיפות גם את המדיניות הנוכחית של ישראל. "זו אירוניה היסטורית שאנשים שעוברים לישראל כיהודים עלולים לעבור למדינה שבעשורים הקרובים תהפוך למדינה דו-לאומית עם מיעוט יהודי, בגלל כיבוש הגדה המערבית וההתנחלויות", הוא אמר לי כשדיברנו בפריז בינואר. "לא הגיוני לעזוב את צרפת בגלל התקפות מצד ערבים ולעבור למדינה שלא תהיה יהודית".

באביב של השנה שעברה, בביקור בקישינב, בירת מולדובה, פגשתי קבוצה נפלאה של יהודים בשנות העשרה והעשרים לחייהם. רובם גילו רק לאחרונה שהם יהודים. במזרח אירופה לא מדובר בסיפור נדיר; קריסת הקומוניזם אפשרה ליהודים להודות בפני עצמם, ובפני ילדיהם, את האמת על מקורות משפחתם (וזה הופך לתופעה גם במדינות אחרות. מחקר גנטי מ-2008 מצא של-20 אחוז, פחות או יותר, מאוכלוסיות ספרד ופורטוגל יש מורשת יהודית). ברברה ספקטר, אשת החינוך היהודית משבדיה, קוראת לאנשים האלה ה-dis-assimilated (כלומר, מי שעברו תהליך הפוך מהתבוללות). קבוצת הצעירים שפגשתי מתכנסת מדי שבוע כדי ללמוד תפילות יהודיות ולשיר שירים יהודיים.

ההתחדשות הצנועה של החיים היהודיים בקישינב היא דבר מדהים, מכיוון שב-1903 התרחש שם אחד הפוגרומים הנוראים ביותר בתולדות אירופה – פוגרום שהפנה עשרות אלפי יהודים אל הציונות ושלח יהודים רבים אף יותר אל אמריקה. בקבוצה השנייה נכלל גם ענף מהמשפחה שלי. סבי גדל בלאובה, כפר רדוף-פוגרומים, לא רחוק מקישינב.
אחר צהריים אחד נפגשתי עם יוריה ליאנקה, ראש ממשלת מולדובה, כדי לדון בחזרתה של פתולוגיה היסטורית אירופית מסוג אחר – ניסיונו של ולדימיר פוטין לבנות מחדש את האימפריה הרוסית על חשבון מדינות אחרות, כולל מדינתו הקטנה והאומללה של ליאנקה. ראש הממשלה, פוליטיקאי פרוגרסיבי ופרו-מערבי, שמח על ההזדמנות לבקש תמיכה אמריקאית, אבל בייחוד הוא שמח לספר לי כמה הוא עצוב שמולדובה היא ביתם של יהודים מעטים כל כך. כנותו ריגשה אותי; גם סבי היה מתרגש – ומתקשה להאמין למה שאוזניו שומעות. כשהתכוננתי לעזוב אמר לי ראש הממשלה שהוא מנסה לגייס כספים לבניית מוזיאון יהודי בקישינב. הפרלמנט תומך, הוא אמר, אבל המדינה ענייה. "חבר אמר לי שאני צריך לבקש עזרה ממשפחת רוטשילד", הוא אמר. "אתה מכיר אנשים ממשפחת רוטשילד?"
למחרת נסעתי במשך שעה לכיוון דרום-מערב, אל לאובה. סבי נהג לתאר בעושר רב את השטעטל שבו גדל, ולאובה, שלא הותירה את העוני מאחוריה במאה ה-20, התעוררה לחיים לנגד עיניי. כאן היה הנהר שבו הוא השקה את הסוס העיוור למחצה של המשפחה; כאן היה בית הקברות היהודי; כאן, במורד שביל בוצי, היה בית הכנסת הישן; כאן שוכנת הכנסייה שבה גינו הכמרים את רוצחיו של ישו.

בלאובה לא נותרו יהודים. מה שהיה בעבר בית הכנסת הפך לחדר כושר; אב הבית ניסה למכור לי אותו. דבר לא ידוע על ההיסטוריה של לאובה בשואה, אבל נראה שהיהודים האחרונים נאספו מכאן בסוף 1941 על-ידי בעלי בריתה הרומנים של גרמניה. לפי הרשומות בארכיונים הרשמיים של מולדובה, הקבוצה הזאת כללה שישה אנשים שלדעתי היו חלק ממשפחתו של סבי, ובהם חמישה ילדים בגילאי 15, 12, 9, 7 ו-3. יעדם הידוע האחרון היה מחנה ריכוז בקגול שבדרום מולדובה של ימינו.

אני נוטה להאמין שליהודים לא מחכה עתיד גדול באירופה מכיוון שהראיות התומכות בכך מצטברות במהירות אדירה. אבל אני נוטה להאמין בזה גם מכיוון שאני יהודי-אמריקאי – כלומר, אדם שחי כיום מכיוון שאבותיו ברחו כל עוד יכלו לברוח.

ג'פרי גולדברג הוא מחבר הספר Prisoners: A Story of Friendship and Terror (2008).
כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'פרי גולדברג, Atlantic .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על יהודים החוצה

01
יוסי

אני פשוט נדהם מן העיוורון החלקי של גולדברג. לא תמצאו כאן מילה על השמאל הרדיקאלי באירופה וגם בארה"ב, שמלבה את האנטישמיות (כן, גולדברג מזכיר את האנטי-ציונות, אבל לא יותר מזה). אלה של ה- BDS, הפוסט קולוניאליסטים, ואחרים שמכתיבים את האג'נדה באוניברסיטאות ובחלק מהתקשורת. וכן, מה לעשות, אפילו חביבו של גולדברג הנשיא אובמה ש(כמעט) השווה בין השואה לסבל הפלשתיני.
נסו להגן על ישראל בקמפוסים מסויימים באירופה וגם בארה"ב, לא על ההתנחלויות, על עצם קיומה של ישראל ועל הציונות, ר"ל ותראו מה יהיו התגובות - אם בכלל ירצו לתת לכם לדבר.
זה נכון שהאיסלמיסטים הם הגורם העיקרי מאחורי האנטישמיות באירופה ובמקומות אחרים, והם המסוכנים ביותר, אבל הם מגובים ברוח גבית חזקה מהשמאל הרדיקלי.

    02
    ד״ר רובי תל-ארי

    העיוורון החלקי של הליברליזם ההומאני, הוא חלק משמעותי מהגדרת הבעיה , אירופה וארצות הברית הפכו להיות ממדינות סוציאליות-חברתיות בהן השיתוף הוא ערך עליון, למדינות ליברליות קפיטליסטיות בהן כל הישר בעיניו יעשה, בחברה מנוכרת , הערך המשותף לשוליים מימין ומשמאל הוא האנטישמיות, שהיום עוד נקרא אנטי-ציונות. המפלט האנטישמי לא נדרש בלוגיקה מתוחכמת - באירופה שלאחר מגיפת המוות השחור במאה ה-14 , שרפו יהודים כגורמי המחלה גם במקומות בהם מעולם לא היתה אנטישמיות או קהילה יהודית משמעותית ( 1349 בבאזל שבשויץ רוכזו היהודים ונשרפו בבית-עץ שנבנה במיוחד), הליברליזם והקפיטאליזם הוביל לדחיקת אוכלוסיות שלמות החוצה ממגרש המשחקים - יש מעמדות של צרכנים ויש מעמד אחד של יצרנים - שהם האלוהים (הם אלה שיזכו בחיי הנצח) , לצרכנים אין אויב ברור - יש להם תסכול ברור, וזו שעתה הגדולה של האנטישמיות, היא מאפשרת שנאה ללא צורך בהסבר, אין לוגיקה ואין גם צורך בהסברים מורכבים, את היהודים קל לשנוא.
    היום השואה כמו לעולם לא היתה, אין ולא תהיה כל בעיה להשמיד אוכלוסיה יהודית בכל מקום בו היא נמצאת, פשוט מהסיבה שזה נשמע נכון! לתקוף יהודי ברחוב בפריז, ברומא, בניו יורק או במוסקבה לא דורש הסבר, זה פשוט נכון.
    השואה באירופה לא דרשה כח אדם משמעותי מהנאצים, כמות האנשים שהשתתפו בהרג היה זעום, שיתוף הפעולה של האזרחים בכל המקומות הוא שאפשר את ממדי ההרג, זה היה פשוט נכון להלשין על השכן היהודי שלך , כך גם היום, השנאה המוסלמית לעצם הערכים של תרבות, שיוויון , שיתוף פעולה ויצירה , מקבלת לגיטימציה אצל ההומאניסטים הליברליים כל עוד הם מופנים כלפי היהודים.

03
פלברות

הפסקתי לקרוא באמצע כשהבנתי שיש לי עסק עם אנטי-ציוני בהכחשה שמסרב להסביר לקוראיו מדוע הגיע למסקנה שישראל אינה מקום בטוח ליהודים. קשה מאוד לבטוח במניעים של עיתונאי כזה.

    04
    הייזנברג

    ובכן, להגר ממקום בו קיימת אנטישמיות אל מקום בו קיימת גזענות מחמירה כלפי ערבים ומיעוטים שונים (הקהילה הלהטבית יכולה להתקיים רק בת''א, למשל) הינה בבחינת צביעות גמורה. ישראל לא תחזיק עוד זמן מעמד, הקריסה שלה מתפשטת בכל תחומי החיים.

05
ד"ר דוד מילר

ומה עם השנאה המוצהרת של היהודים לכל ה"אחרים" ?...
גויים, עמלקים, אוכלי חזיר... נחותים בהשוואה ל"עם הנבחר" בלי עצירה (עצירות...?...) על מניעי איזשהו אלוהים לא אינטליגנטי שבחר בעם של ערסים, זאת כבר שאלה אחרת.
מה ואיפה ההיגיון לציפיות של גילויי אהבה מצד של אומות שלמות שיהודים חיים בהן ורוצים שיכבדו אותם, אך מפאת יהדותם הם דורשים שאילו אצלהם הם חיים ושמהם הם דורשים כבוד והכרה, יכירו בזכותם של היהודים לא לכבד ולא להכיר...
כשרואים את התנהגותה של ישראסטאן, וזה לא עניין של שמאל או ימין אלא של שנאה דתית ששולטת, ובמקום שיהיו מאמצים להתקרב אל האחר, שונאים אותו, מכפישים אותו, מעליבים אותו, מצהירים שהוא נחות, ומתפלאים שלא מקבלים על כך הערצה ואהבה...

    06
    הייזנברג

    בדיוק כך. נמאסה עלי כל ההתקרבנות היהודית הזו, כאילו אין מיעוטים וציבורים אחרים ברחבי העולם שסובלים מרדיפות וגזענות.

07
זהר ארנון

לא כול פעם צריך לספר את תולדות האנטישמיות. לא כול פעם צריך לנפנף באיינשטיין ודומיו. המאמרים הארכניים האלה (גולדברג לא לבד), אין בהם חידוש. אז הוא היה גם פה וגם שם וראה את מה שראה ושמע את מה ששמע ו...? למה, למשל, לא שאל הכתב את אלה שדיבר איתם, למה הם ממשיכים ביהדותם? מה בדיוק עושה אותם יהודים שם, במקומות שהם נמצאים? הרי היהדות היא דת טריטוריאלית. החגים "תפורים" על המקום. למה הם בכלל מקימים סכה בפריז ובמקומות אחרים בעולם? י"ה בשבט, חג חוצלארצי? זה ראש השנה לאילנות גם בקמצ'טקה? אם יתעלמו מהטריטוריאליות של הדת, הם יוכלו לקבל על עצמם כול דת אברהמית אחרת ולפתור את עצמם משנאת "האחרים", הם יהיו חלק מהם.// באירופה האנטישמית של היום, קיבלו את ישראל בספר פנים יפות בעשרות שנותיה הראשונות של המדינה. כיבוש שטחים שהאו"ם לא ייעד למדינת ישראל אלא למדינה אחרת, וישראל לא רק מתעלמת מהחלטת האו"ם (שמום) אלא מתנחלת בהם, יש הרואים בכך התנהגות אגרסיבית דומה למה "שזכתה" יהדות אירופה. // בבואו לבחון את מה שהוא התכוון לבחון, אולי היה כדאי שגולדברג יבחן זוויות אלה?

08
עודד

מעניין לדעת כמה יהודים תומכים במרי לה פן. מעניין לקבל אינפורמציה כמותית מדויקת של רדיפת מוסלמים ונוצרים בירושלים ובגדה המערבית, כולל התנכלויות של חילים, מגבניקים ומתנחלים

09
רן

אני שמח שבאלכסון יש גם התיחסות לנושאים שהועלו במאמר אם כי המאמר שלעצמו טרחני וחסר תובנות. אנטישמיות היא כמו כל ביטוי לשנאת השונה באשר הוא שמופנית כלפי המיעוט ששוכן בו (כמובן לצערנו עם מאפיינים ייחודיים הסטוריים) ליהודים יש הזכות לעלות לארץ ישראל מתוקף מהותה אך אין זה אומר בהכרח שישראל היא דווקא המקום שמתאים לכל יהודי לחיות את חייו ולקרוא לו ביתו. ובכל התווך הזה ברור שישראל לא אשמה בגילויי אנטישמיות כאלה ואחרים גם אם מדיניותה לא עולה בקנה אחד עם ערכים המצופים ממנה.
השאלה שתמיד מטרידה אותי במיוחד בשנים האחרונות היא עד כמה מצופה מישראל ועד כמה למעשה היא אמורה להיות אחראית על יהודי העולם ?

11
משה אורין

נעים להיווכח שקוראי אלכסון (ככלל) יודעים לאבחן היטב במאמר "חסר ערך קלורי" דוגמת המאמר הארכני והפסאודו-אינטליגנטי הזה של ג'פרי גולדברג.

13
הייזנברג

אלמלא קיומן של דתות, היינו נמנעים מקיום השיח הזה. כל דת רוצה לכפות את עצמה על האחרת, מה שיוצר בדלנות, גזענות, שנאה ובעיקר בורות. מקווה כי בעתיד יוטלו חוקים חדשים שיבטלו ויוציאו מחוץ לתרבות הפרוגרסיבית מודרנית את המסורות והאידיאלים הנושנים שמאיימים על תקינות מולטי-תרבותית אמיתית.