יותר מדי שופטים בירושלים

זה החל אצלי כתחביב. בדרכי לעבודה נהגתי להתעדכן בחדשות היום ולהאזין לתוכניות האקטואליה ברדיו. לא יכולתי להשתחרר מן הרושם שחלק לא פרופורציונאלי מן הכתבות עוסק בנושאים משפטיים: פלילים, הצעות חוק, בג"ץ, שופטים... התחביב שפיתחתי על מנת לפוגג את השעמום הכרוך בהמתנה בפקקי נתיבי איילון ולהמתיק את המרירות המאיימת להשתלט על מאזיני תוכניות הבוקר, היה להמר אם הכתבה הראשונה שאשמע כשאדליק את מכשיר הרדיו תעסוק בנושא משפטי או בנושא אחר. התוצאות היו מפתיעות: גיליתי שמעל שליש מן הכתבות בתוכנית הבוקר עסקו בנושאי חוק ומשפט. בהמשך שמתי לב לתופעה נוספת: כתבים ומרואיינים שדנו בסוגיות שאינן משפטיות גרידא, או שההיבט החוקי שלהן שולי ומשני, נטו להתמקד דווקא בזווית ראייה משפטית: הפתרון לאלימות בבית-הספר הוא החמרת הענישה, פינוי התנחלות מוצדק אם כך מחייבים תקדימים שקבע בג"ץ; קורבן האונס אינה זכאית לסעד כי חלפה תקופת ההתיישנות; וגם אין מניעה שהמורשע יציג את מועמדותו לתפקיד הנכסף, שכן חלפו שבע שנים מאז סיים לרצות את עונשו.

כיצד הפך השיח המשפטי לדומיננטי כל-כך בחיינו? למי יש אינטרס לנתב כל שיחה לערוץ הפורמאלי של עולם המשפט, ומה אנו מפסידים מכך? מה נשכח ומוסתר מאתנו כאשר סעיפי חוק, הגדרות משפטיות ותקדימים של בתי-משפט משתלטים על הדיון הציבורי בכל נושא שעל סדר יומנו? מי קבע שוועדות חקירה המאוישות בעורכי-דין הן הפורום המתאים לעסוק בכל נושא, החל מאירועי המרמרה וכלה ברצח ארלוזורוב?

בסין היחס בין מספר עורכי הדין לכלל התושבים הוא אחד ל-8,000. ביפן יש עורך דין אחד על כל 4,000 תושבים. בארצות הברית היחס הוא 1 ל-250, ובישראל – 1 ל-125. אילו הייתה ישראל מחקה את סין, היו בה היום פחות מ-1,000 עורכי דין

נתחיל אולי דווקא מן המובן מאליו: כל חברה אנושית זקוקה לכללי משפט שיטפלו בעבריינים ובפורעי חוק. סכסוכים אזרחיים מרים מחייבים לפעמים ערכאה שיפוטית שתקבע מי הפר חוזה, מה הפיצוי שזכאי לו הנפגע, ומתי חרג פקיד ציבור מסמכותו. כמו בכל תרופה, הבעיה היא במינון: האם מערכת המשפט אמורה לטפל במקרי קיצון, או שכל סכסוך שכנים ודיון פוליטי מסתיימים בין כותלי בית המשפט, מחייבים שמיעת ראיות ועדויות ותלויים בהכרעת שופטים?

גם בנושא זה, המספרים אינם מספרים את הסיפור בשלמותו, אבל הם בהחלט מצביעים על המגמה ומהווים עוגן שבו ניתן להתחיל את הדיון. בסין היחס בין מספר עורכי הדין לכלל התושבים הוא אחד ל-8,000. ביפן יש עורך דין אחד על כל 4,000 תושבים. בארצות הברית היחס הוא 1 ל-250, ובישראל – 1 ל-125. אילו הייתה ישראל מחקה את סין, היו בה היום פחות מ-1,000 עורכי דין. אם, לעומת זאת, תחליט ממשלת סין כי השיעור הקיים בישראל רצוי גם בסין, הייתה מדינה זו זקוקה ל-11 מליון עורכי דין נוספים! ונתון נוסף: 26 מ-43 נשיאי ארצות הברית היו משפטנים בהכשרתם (לחובבי הטריוויה: לא, לא טעיתי , ברק אובמה מכונה אמנם הנשיא ה-44, אבל נשיא אחד – קליבלנד – נספר פעמיים, מאחר שכיהן בתפקיד שתי כהונות לא רצופות. לארצות הברית היו אפוא 43 נשיאים בלבד. לא במקרה, גם אובמה וקליבלנד היו עורכי דין). כמחצית מן הסנטורים האמריקאים הם משפטנים.

אחת מן הטענות המקובלות היא שקיים קשר הדוק בין קדמה טכנולוגית והתפתחות הכלכלה לבין הדרישה לשירותים משפטיים. אלא שהדוגמה היפנית, כאמור, אינה תומכת בה. גם גרמניה, מדינה מתועשת עם כלכלה מרשימה, אינה נמצאת במקום גבוה בצפיפות המשפטנים (היחס בגרמניה הוא משפטן אחד לכל 600 תושבים). גם אופיים של התיקים המתנהלים בבתי-המשפט אינו מצביע על תחכום עסקי כגורם לריבוי הליטיגציה. רובם המכריע של התיקים הם בנושאים הקשורים בנושאי מקרקעין, נזיקין, הפרת חוזים, הסכמי עבודה וכדומה. חברות ענק המנהלות עסקים חובקי עולם מסתבכות לעיתים בתיקים המושכים את תשומת הלב של הציבור והמווהים את חלומם הרטוב של עורכי דין שאפתניים, אבל מקרים אלו מהווים חלק זניח מכלל התיקים המתנהלים בבתי המשפט. מרבית זמנם של בתי המשפט מוקדש להכרעות בנושאים יומיומיים, ועיקר פועלם של המשפטנים מתמקד בייעוץ ובייצוג לקוחות בנושאים שוטפים וטריוויאליים: דוחות חניה, הפרת חוזים, פיצויי פיטורים וכדומה.

ההסבר שאני מציע כאן אחר: מדינות מתמכרות למשפט בהיעדר נורמות חברתיות מוסכמות האמורות להוות בסיס לקיומה ולתפקודה התקין של חברה. היחס המיוחד שלנו למשפט וריבוי עורכי הדין, ההליכים המשפטיים, החוקים והתקנות, למעשה מפצים על היעדרם של כללי התנהגות מובנים ומוסכמים.

מרבית זמנם של בתי-המשפט מוקדש להכרעות בנושאים יומיומיים, ועיקר פועלם של המשפטנים מתמקד בייעוץ ובייצוג לקוחות בנושאים שוטפים וטריוויאליים: דוחות חניה, הפרת חוזים, פיצויי פיטורים

המשפט הוא חלק מן התרבות, ולכאורה ניתן היה לצפות שחברה שתרבותה מפותחת תהיה בעלת מערכת מאוזנת ובריאה של כללים משפטיים, שישלימו נורמות חברתיות, אתיקה של התנהגות, נימוסים ומוסכמות חברתיות אחרות. הקושי נוצר כאשר חברה מורכבת מקבוצות אוכלוסין שונות, בעלות רקע תרבותי שונה. בהיעדר מכנה משותף, יש ליצור מערכת כללים חלופית, במקום מסורת של התנהגות הקיימת בחברות לכידות ובעלות מסורת אחידה. יתרונם של החוקים הוא שהליך חקיקתם מהיר יחסית. אין צורך להמתין דורות ארוכים עד לגיבוש נורמות התנהגות. בית המחוקקים מתכנס, מצביע ומחליט. די בכך שקומץ חברי כנסת יתאספו באולם המליאה על מנת שהכול יחויבו לנהוג בצד ימין, לשלם מזונות לילדיהם ולהזיז את מחוגי השעון בתחילתו של הקיץ.

בחברות שבהן נורמות חברתיות שונות חלות במגזרים שונים של האוכלוסייה, המשפט אינו מהווה רק חלק מן התרבות, אלא בעיקר תחליף לתרבות. המשפט הוא דבק המחבר חלקים באוכלוסיה שלהם מכנה משותף דליל. כך למשל בארצות הברית, מדינת הגירה שקלטה לתוכה בני עמים שונים. וכך גם בישראל, שבה קובצו יהודים ממדינות רבות שלמעט ספרי הדת, היה להם מכנה משותף תרבותי מצומצם. את הכאוס שעלול היה להיווצר מנורמות חברתיות סותרות צריך היה למנוע בעזרת חוקים ותקנות. כך נוצר מצב שבו ההליך המשפטי לא רק משלים כללי אתיקה ומסורת חברתית, אלא בא במקומם.

אם נחזור אל יפן, הרי ששם ישנם כללים ברורים של התנהגות בין-אישית, שמקורם במסורת שנבנתה במשך דורות. אנשים מכבדים את אותם כללים כי הם נולדו לתוך משפחות ומסגרות חברתיות שבנויות על בסיס נורמות אתיות המכתיבות התנהגות מסוימת. עד לתחילת המאה הקודמת לא היו בה עורכי דין. אין הדבר מצביע בהכרח על כך שאלו נורמות עדיפות או נחותות מאלו שמוכרות לנו. אך ברור שרמת הציות לאותן נורמות גבוהה, ואין צורך בהתפתלויות משפטיות או בפרשנות על מנת להבין וליישם אותן.

בצד הגאווה על כך שאנו מדינת חוק ומשפט, יש להבין שהדבר אינו נובע רק מאימוץ של עקרונות נעלים, אלא הוא גם כיסוי לבסיס צר ורעוע של מוסכמות חברתיות. יתר על כן, אסור להתעלם מן הסכנות שבדבקות העיוורת בעליונות המשפט. כדרכן של תרופות פלא, אין הן באות ללא תג מחיר גבוה. אנו משלמים מחיר יקר על המרת נורמות חברתיות בסעיפי חוק, בחוות דעת מלומדות של יועצים משפטיים ובפסקי דין מלומדים של שופטים חמורי סבר.

הסכנה הראשונה שיש להצביע עליה היא כי המרת המוסר בחוקים יוצרת משוואה שאינה רצויה, לפיה, מכיוון שהמוסר מגולם במשפט, המוסר והמפשט חופפים זה את זה. זהו היסק שגוי: אמנם המוסר מגולם במשפט, אולם המשפט מטרתו לטפל במקרים חמורים של התנהגות אסורה הראויה לסנקציות של המדינה, ולא בכל הפרה מוסרית. בין מעשה חוקי למעשה שאינו חוקי יש מרחב עצום של התנהגויות שאין בצדן סנקציה פלילית או אזרחית, ובכל זאת הן אינן מוסריות, מהוות פגיעה בזולת, מפלות לרעה את החלש או מזיקות לבני משפחה, חברים ואזרחים אחרים. מיקוד תשומת הלב בחוק ובמשפט יוצר את התחושה כאילו מה שחוקי הוא בהכרח מותר מבחינה מוסרית, והעובדה שלא נאסר על-ידי המחוקק מכשירה אותו כלגיטימי ואף מוסרי.

אמון הציבור במערכת המשפט מותנה בכך שפסיקתה תעוגן בנורמות משפטיות. הפניית שאלות פוליטיות לשופטים תוצאתה שהללו הופכים עצמם לחלק מן הדיון הציבורי הכללי, כאשר כל צד למחלוקת יפקפק בהכרעות שאינן לרוחו

סכנה אחרת טמונה בטשטוש בין הפוליטיקה למשפט. פוליטיקה אינה מילה מגונה. בחברה דמוקרטית, מי שצריכים להכריע בשאלות יסוד של שוויון, גבולות החופש, ביטחון המדינה ותפקיד מערכת הבריאות הם נבחרי הציבורי הפוליטיקאים. תקציב המדינה וקביעת סדר העדיפויות במסגרתו גם הוא נושא שאמור להיות מוכרע בזירה פוליטית. העברת הדיון מהזירה הפוליטית למשפטית, מעניקה סמכויות אלה למי שמונו ולא נבחרו על-ידי העם. חמור מכך – היא מטילה את המשימה על מי שאין לו אחריות לתוצאות ההחלטות ואין בידיו כלים שבעזרתם ניתן להכריע בסוגיות הללו. הדברים נשמעים מובנים מאליהם, אך לנוכח האווירה הקיימת בארץ, לפיה אין נושא שאינו ראוי להכרעה על-ידי בית משפט או ועדה בעלת אופי משפטי-חקירתי, נראה שיש לנמק את הדברים ולחדדם:

מערכת המשפט אינה יכולה להכריע בסוגיות חברתיות מורכבות, מאחר ותורת המשפט אינה מספקת כלים המסייעים בהכרעות אלו. השאלות איך לחלק את נטל המס, האם לסבסד מוצרי מזון ומה סכום הסיוע הראוי לנזקקים הן פוליטיות. גם רוב הסוגיות בתחום הדת והמדינה וכמעט כל המחלוקות הקשורות בביטחון המדינה ובתהליך השלום הן סוגיות פוליטיות. לשופט המתיימר לעסוק ולהכריע בסוגיות אלו אין כלים הנותנים לו יתרון על פני רופא, מורה או טכנאי מחשבים. כשם שלא נרצה לראות ועדה של רופאי שיניים שתחליט בסוגיית מיגון בתים באזורי ספר, אין להסכים שהנושא יידון במערכת המשפט. כיצד בכל זאת מכריעים השופטים בנושאים אלו? בהיעדר כלים מקצועיים, כל שביכולתם לעשות הוא להגיע למסקנות התואמות את דעותיהם הפוליטיות, ולהלבישן במלל משפטי על מנת לטעת בלב הקורא את הרושם כי המדובר בהכרעה אובייקטיבית הנסמכת על חוכמת משפט עתיקת יומין. כך נמצא כי ה"אדם הסביר" שאליו מפנה השופט שאלות ערכיות, עונה, למרבה הפלא, תשובות הזהות לדעותיו של השופט.

אמון הציבור במערכת המשפט מותנה בכך שפסיקתה תעוגן בנורמות משפטיות. הפניית שאלות פוליטיות לשופטים תוצאתה שהללו הופכים עצמם לחלק מן הדיון הציבורי הכללי, כאשר כל צד למחלוקת יפקפק בהכרעות שאינן לרוחו. ריבוי העתירות מצד חברי כנסת לבג"ץ כל אימת שחוק שאינו לרוחם נחקק, מגחיך את הזירה הפוליטית והופכת את שופטי בית המשפט העליון לחלק מזירת התגוששות שאינה אמורה לאכלס משפטנים.

ללא אחריות אין להעניק סמכות. מי שמחליט למגן בתים בישובי ספר, מקבל בעקיפין גם הכרעות אחרות: שהרי כל סכום שיוקצה למטרה זו, יגרע בהכרח מתקציב החינוך, הבריאות או הרווחה. לממשלה ולכנסת אחריות כוללת לתקציב. שופט שיתערב בסוגיית המיגון בלא שיצביע על מקורות המימון לכך, יקבל החלטה שהוא אינו נושא באחריות הנובעת ממנה. חסרה לאותו שופט הראייה הכוללת של צורכי התקציב הלאומי כולו, שעיצובו מחייב קביעת סדר עדיפויות בין נושאים שכולם חשובים. סלידתנו מהתהליכים הפוליטיים שאנו נחשפים אליהם מעוררת כמובן רצון להמיר את הפוליטיקאים שמאסנו בהם בשופטים שנתפסים הגונים וענייניים יותר. אך הפתרון הוא שיפור המערכת הפוליטית, ולא סירוסה והעברת סמכויותיה למערכת המשפט.