יחסי כוח ואהבה

כמו המים לדגים, כך הכוח לבני האדם: הוא התווך שבו אנו שוחים. ולרוב אנו עיוורים לו. כוח אינו מוגבל לאנשים העומדים בראש ארגונים; הוא לא דורש הפגנות של דומיננטיות. הוא מרכיב בסיסי בכל אינטראקציה חברתית. הכוח מגדיר את האופן שבו אנו מתייחסים זה לזה. הוא קובע את יכולתנו לזכות בקשב. הוא קובע אם הצרכים שלנו יקבלו עדיפות, או איזושהי מידה של התייחסות.

הבעיה מבחינתם של בני זוג רומנטיים היא שכוח, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדרך כלל, הוא מחסום בפני האינטימיות. הוא מקהה את הרגישות לבן הזוג ומונע חיבור רגשי, אותו חיבור שבני אדם משתוקקים לו וצריכים אותו, החיבור שמניב לנו סיפוק אדיר.

אבל ישנו רק נתיב אחד לאינטימיות, והוא נתיב הכוח המשותף במערכות היחסים. שוויון אינו רצוי רק מבחינה אידיאולוגית. יש לו גם השלכות פרקטיות אדירות. הוא משפיע על הרווחה האישית ורווחת מערכת היחסים. הוא מטפח היענות וקשב הדדיים. הוא קובע מתי תהיו שבעי רצון ומתי יהיו לכם ימים (ולילות) מלאי טינה ודיכאון. "יכולתם של זוגות להתמודד עם לחץ, להגיב לשינוי ולהעצים את הבריאות והרווחה זה של זה, תלויה בקיומו של מאזן כוחות שקול יחסית ביניהם," מדווחת כרמן קנודסון-מרטין (Knudson-Martin) מאוניברסיטת לומה-לינדה. שוויון, מסכימים פסיכולוגים, הוא תרופת הנגד הטובה ביותר לבידוד. אבל לא קל להשיג או לשמר אותו.

אינטימיות קהילתית

אינטימיות אינה דבר חדש. חיפוש תמיכה, פיתוח קרבה, יצירת קשרים רגשיים חזקים והבעת רגשות, כל אלה מרכיבים מהותיים של החוויה האנושית. למעשה, גם הרווחה הפיזית וגם הרווחה הפסיכולוגית שלנו תלויה בהצלחתנו בהם. אבל המקום שאנו מעניקים לאינטימיות בחיינו הוא בהחלט חדש. העצמת האינדיבידואליות והתפתחות ההתאמה באהבה – תופעה חדשה לחלוטין בציר הזמן האנושי – מרכזת את האינטימיות בזוגיות. עד המאה העשרים, אומרת סטפני קונץ, היסטוריונית חברתית מאוורגרין סטייט קולג' באולימפיה, וושינגטון, אינטימיות הייתה מפוזרת בין חוגים משפחתיים וחברתיים נרחבים.

הקרבה בין אימהות ובנותיהן, ואף בין אימהות ובניהן, וכן זו שבין אחים ובני דודים, תחשב כיום להתמזגות (enmeshment). אנשים נהגו לומר "אני אוהב אותך" לבן דוד, ואף לשכן. לא היה חריג גם לנטוש בעל ללילה כדי לבלות אותו במיטה בשיחה אינטימית עם חברה ותיקה שהגיעה לעיר. "הרחבנו את הציפיות שלנו מאינטימיות, אבל צמצמנו את מספר האנשים שאנו מצפים לה מהם, או חבים אותה להם," אומרת קונץ. "לקחנו את כל הרגשות והציפיות האישיים ממערכות יחסים אחרות ושמנו אותם במערכת היחסים הזוגית."

לעתים קרובות, אחד מבני הזוג מוותר על נתח גדול מדי מעצמו. "היסטורית, האדם הזה היה האישה. כיום התופעה קיימת בשני הצדדים, מכיוון שנשים עצמאיות יותר כלכלית. נדרש אומץ כדי לפעול למען עצמך."

החיים החברתיים הצטמקו כל כך, עד שלגבר יש בדרך כלל רק אשת סוד אחת – אשתו. ולכן גברים מגיבים בצורה חזקה במיוחד לרגשות של נשותיהם – ובמיוחד לרגשות השליליים. אין בכוונתי לומר שנשים אינן מגיבות לרגשות הגברים, אך מכיוון שיש להן רשת חברתית רחבה יותר, הן זוכות להזדמנויות רבות יותר לכייל את חייהן הרגשיים.

פליקס ואלוטן, "אינטימיות", 1898.

מקומה של האינטימיות אינו הדבר היחיד שמשתנה. במשך זמן רב התמקדה ההגדרה המקובלת של האינטימיות בשיתוף רגשות וחששות. אמנם דבר זה חיוני, אך הוא כבר אינו מספיק לבדו; שיתוף מלא עלול להגביל את בני הזוג. הוא לא מותיר מקום לצמיחה אישית, דרישה מהותית למערכות יחסים ארוכות טווח. ולא רק שצמיחה אישית מעצימה את האהבה, היא מגבירה גם את התשוקה המינית והארוטיות שלהן אנו מצפים יותר ויותר במערכות יחסים שאמורות לספק אותנו למשך חיים שלמים.

"האינטימיות נשענת על שני אנשים בעלי היכולת להקשיב ולהביע את עצמם, אנשים בעלי אומץ להחדיר עוד ועוד מעצמם לתוך מערכת היחסים," אומרת הפסיכולוגית הרייט לרנר. "שניהם זקוקים למידה שווה של כוח בהגדרת רצונותיהם ואמונותיהם. אבל צריך גם לדעת שאפשר לעזוב את מערכת היחסים. אם אתם באמת מאמינים שלא תוכלו לשרוד בלי מערכת יחסים, אין לכם הכוח הנדרש להיות אתם עצמכם בתוכה."

לעתים קרובות, אחד מבני הזוג מוותר על נתח גדול מדי מעצמו – ערכי ליבה וסדרי עדיפויות נפגעים בגלל לחץ במערכת היחסים; אדם אחד נוטה להיכנע בקבלת החלטות או לקבל את סדרי העדיפויות של בן זוגו. "היסטורית, האדם הזה היה האישה," אומרת לרנר. "כיום אני רואה את התופעה בשני הצדדים, מכיוון שנשים עצמאיות יותר כלכלית. נדרש אומץ כדי לפעול למען עצמך." מה שקורה לעתים קרובות, היא אומרת, הוא שאנשים מוותרים, מוותרים, מוותרים, מתחילים להתמרמר ואז בורחים ממערכת היחסים בשעה שהם היו צריכים לתבוע לעצמם כוח בשלב מוקדם הרבה יותר. "כבר מזמן הם היו צריכים לומר, 'לא מגיע לי יחס כזה, ואני לא אנהל שיחה אם את/ה מדבר/ת אלי ככה.'" מכיוון שהאינטימיות חשובה מתמיד, השוויון במערכת היחסים נחוץ מתמיד.

כוח משותף הוא הכוח היחיד

אף על פי שאנשים רבים מקשרים בין כוח לתמרון וכפייה, פסיכולוגים ופילוסופים עכשוויים עיצבו פרדיגמת כוח חדשה: כוח הוא יכולתו של אדם להשפיע על מצבם של אחרים, גם לשם קידום מטרות שאינן שלו, אך בה בעת לפתח את העצמי שלו. לא נדרשת פה התנהגות מיוחדת, קל וחומר כוחניות. אם לאישה יש כושר השפעה שאינו קטן מזה של בן זוגה, מערכת היחסים תחזיק מעמד לאורך זמן, אומר ג'ון גוטמן (Gottman). אבל אם לו יש השפעה רבה יותר מאשר לה, מערכת היחסים לא תחזיק מעמד. לדבריו ישנו "תהליך השפעה משולב," בלב מאזן הכוחות. "אם יש לך כוח במערכת יחסים, אתה משפיע על בן הזוג עם הרגשות שלך. זה סימן טוב ליציבות ארוכת הטווח של מערכת היחסים ולאושרם של בני הזוג. אבל יש אנשים עם אינרציה רגשית רבה מאוד; הם שוקלים הרבה מבחינה רגשית; קשה להזיז אותם."

קשב לבן הזוג הוא מה שמקנה למערכת היחסים תחושה של הוגנות, אומר גוטמן, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון וראש המכון לחקר מערכות היחסים בסיאטל. מטלות בית וטיפול בילדים לא צריכות להיות מחולקות שווה בשווה כדי לייצר שוויון במערכת היחסים. "מערכת היחסים צריכה להרגיש הוגנת. וזה דורש גמישות וקשב לרגשות. אנשים מנסים לקבל תשומת לב מבן הזוג, או לפתח שיחה, או לחלוק חוש הומור או חיבה. אנחנו בוחנים את שיעור הפעמים שבן הזוג נענה לבקשה או צורך כאלה. ההיענות הזו צריכה להיות בשיעור גבוה מאוד."

ההגדרה האמריקאית למערכת יחסים טובה היא "החברים הכי טובים" (האירופיים מעדיפים "מאהבים מלאי תשוקה"). חברים הכי טובים הם שוויוניים, ומה שמאפיין חברויות טובות הוא מידה שווה של כבוד

בהוגנות יש היבט קריטי אחד, אומרת פפר שוורץ (Schwartz), סוציולוגית מאוניברסיטת וושינגטון – כבוד. היא ראיינה אלפי זוגות ברחבי העולם וגילתה שההגדרה האמריקאית למערכת יחסים טובה היא "החברים הכי טובים" (האירופיים מעדיפים "מאהבים מלאי תשוקה"). חברים הכי טובים הם שוויוניים, ומה שמאפיין חברויות טובות הוא מידה שווה של כבוד. בנישואים, אומרת שוורץ, הדבר נוגע לחלוקת העבודה, קבלת החלטות משותפת, ובמיוחד הרישיון להתבטא. "כבוד אומר שמישהו מתחשב באנושיות שלי ורואה בי אדם הראוי בזכות עצמו למערכת יחסים חיובית ושיתופית. אדם שראוי למקום שווה בעולם. למה אני יכולה לנקות שירותים אבל אתה לא? טוב, אני אנקה את השירותים ואתה תאסוף את הקקי של הכלב; ועכשיו שנינו יודעים שיש לנו מטלות מסריחות שאנו עושים למען הרווחה הכללית של מערכת היחסים."

אין מדד אובייקטיבי אחד להוגנות. אנשים מסוגלים לקבל חלוקת עבודה לא שווה – כל עוד יש להם השפעה וכל עוד מעריכים אותם, לא מזלזלים בהם. "חוסר הוגנות אינו שקול תמיד לאומללות," היא אומרת. לעומת זאת, אצל הרוב המכריע של הזוגות ההטרוסקסואלים המתקשים, אפשר לזהות פערי כוח, ולפחות בארצות הברית רובם קשורים למגדר, מדווחת קנודסון-מרטין.

לא שיש פה בהכרח מקרים בוטים של שליטה. תחת הלחץ של חיי היומיום, זוגות מתאימים את עצמם לדפוסים החברתיים המקובלים המעניקים עדיפות שנדמית בלתי מעורערת לצרכיו ותשוקותיו של הגבר. "מערכות יחסים הנמצאות בקשיים מאורגנות לרוב סביב האינטרס של בעל הכוח, לרוב ללא כוונה ומודעות לזה," מדווחת קנודסון-מרטין בכתב העת Family Process. או שבני הזוג נמצאים בעיצומו של מאבק כוח שבו אחד מהם מנסה לשווא להשפיע על האחר. הם מתווכחים שוב ושוב, לרוב על אותו נושא – סימן חיובי, לדברי מומחים מסוימים, לכך שבן הזוג לא הקריב את זהותו לחלוטין.

נשיא צרפת פרנסואה הולנד ובת זוגו, ואלרי טרירויילר, 2012. צילום: גטי

קנודסון-מרטין אומרת שהשפעה הדדית, דבר מהותי כל כך לשוויון, תלויה בתקשורת ומעורבות הדדית.

במחקרים שערכה בנושא התהליך, היא גילתה שכאשר אדם מכיר בצרכיו של בן זוגו ומתעניין בהם, הוא מאפשר לו להרגיש חשוב, אך גם תומך במערכת היחסים. לאחר שזהותו וערכו של אדם זכתה לחיזוק, הוא מסוגל לאפשר לבן זוגו לשנות אותו, מסוגל לקבל את השפעתו. הוא מרגיש גם בטוח מספיק כדי לחשוף את מחשבותיו האישיות ביותר, להביע חששות ואף להודות בחולשה, אי-ודאות או טעויות בפני בן זוגו. פגיעות הדדית היא הביטוי המושלם לכך שאדם הביא את כל כולו למערכת היחסים. לדעתה של קנודסון-מרטין, כאשר יש שוויון כוח, בני הזוג משתמשים באסטרטגיות תקשורת ישירות. הם מסוגלים לדבר במישרין על רצונותיהם. הם לא משתמשים בילדים כשופר. הם לא מקדישים שעות לריכוך מצב רוחו של בן הזוג לפני שהם מעלים נושא לדיון.

מעבר לתמרון

תקשורת כנה וישירה היא מהותית לכוח משותף, מתעקש טרי ריל (Real), פסיכולוג מבוסטון המתמחה במערכות יחסים. אך מבחינת נשים מסוימות, הדבר הזה אינו קל בתחילה – הוא דורש ויתור על סוג הכוח היחיד שהן מממשות זה מכבר. "הפעלת כוח בעזרת תמרון היא חלק מתפקידה המסורתי של האישה," אומר ריל. "גברים לא אוהבים שמתמרנים אותם, וזו אחת ממעט הסיבות הלגיטימיות שבגינן הם לא בוטחים בנשים. אמנם נשים מפעילות כוח בלתי ישיר כי לאורך ההיסטוריה כוח ישיר לא היה בהישג ידן, אך זה לא הופך את התמרון לדבר מכוער פחות." ישנו גמול משמעותי לתקשורת ישירה, אומרת קנודסון-מרטין – העצמת האינטימיות המובילה לסיפוק רב יותר במערכת היחסים.

הדרישה לשיתוף בלתי פוסק של רגשות כסימן לקרבה היא תפיסה נשית בלבד של אינטימיות

לזוגיות שוויונית יש מאפיין מהותי נוסף – שיתוף באחריות על מערכת היחסים עצמה. ככל שמערכת היחסים שוויונית יותר, כך בני הזוג חשים יותר אחריות להצלחתה או ייצובה ברגעים קשים. בדרך כלל, אומרת קנודסון-מרטין, כשזוגות הטרוסקסואלים מתקשים מגיעים אליה, רק אחד מבני הזוג – נחשו מי – מנסה להבין מה הבעיה. "הגברים אומרים שהם רוצים שמערכת היחסים תצליח, אבל הם לא הפנימו את הרעיון שחלק מתפקידם הוא להבין איך לתחזק אותה."

כדי ליצור מערכת יחסים משותפת אמיתית, אומרת סטפני קונץ, על נשים לשחרר את אחיזתן במסורת הפסיכולוגית הידועה – שיתוף רגשי. היא טוענת שהדרישה לשיתוף בלתי פוסק של רגשות כסימן לקרבה היא תפיסה נשית בלבד של אינטימיות.

העמדת שיתוף הרגשות במרכז מערכת היחסים האינטימית היא ירושה מחלוקת העבודה המגדרית שהייתה מקובלת במאה ה-19, כשגברים יצאו אל עולם המסחר החדש והאימפרסונלי, ונשים נשארו בבית, אומרת קונץ. "אנחנו לא מבינים עד כמה חקר הרגשות נבע מהעדר הכוח הנשי. כנשים, נעשינו מיומנות בקריאת רגשותיהם של האנשים בחיינו כדך לצפות את מהלכיהם או להניע אותם בכיוונים אחרים. וכעת אנו דורשות את אותה אינטימיות מגברים בלי להבין שאנחנו עברנו התמחות רגשית מכיוון שלא היה לנו הכוח לומר פשוט, 'הי, זה מה שאני רוצה לעשות.'"

לא רק שהדרישה להבנה רבה מדי עלולה להכביד על מערכת היחסים של הזוג, אלא שלא כל בעיה קטנה דורשת ליבון מידי, מוסיפה קונץ. "לא הערכנו כשורה את האינטימיות הטמונה במעשים פרקטיים, נעדרי מילים," גישה גברית יותר לאהבה.

רומנן: מחירו של האי-שוויון

האדם בעל הכוח הרב יותר במערכת היחסים מנצח בקרב – אך מפסיד במלחמה, אומר הפסיכולוג טרי ריל, שמעוניין כי העולם יחשוב על מערכות יחסים באופן אקולוגי. "אתה לא מעל המערכת. אתה בתוכה. אם אתה מזהם בצד אחד, הזיהום יחזור לריאות שלך מהצד האחר. ובמערכות יחסים, אם בן זוג אחד מנצח והאחר מפסיד, שניהם מפסידים – כי המפסיד תמיד דואג שהמנצח ישלם על זה." בריונות לא מולידה אהבה, אומר ריל. היא מולידה טינה ושנאה הבאות בדרך כלל לידי ביטוי בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית – הפסקת הנדיבות במיניות, בתשוקה, ובסופו של דבר, באהבה עצמה. "אנשים לא אוהבים ששולטים בהם," מסביר ריל. "הפעלת כוח היא למעשה רק אשליה, אך זו אשליה הרסנית ביותר."

אלא אם אדם נכון לסכן את מערכת היחסים, מאזן כוחות מוטה עלול להוביל ישירות לרומנים או חריגות אחרות שיגרמו לבן הזוג לגרד את ראשו בהפתעה. ריל מכנה זאת "פרדוקס האינטימיות. כדי לשמר אינטימיות בריאה עלינו להיות נכונים לסכן את מערכת היחסים. האדם נטול הכוח צריך לצבור מספיק הערכה עצמית כדי לעמוד בפני הבריון: 'אני לא רוצה לשכב איתך כשאת/ה מתייחס/ת אלי ככה.' או 'אני לא רוצה לעשות בשבילך דברים כשאת/ה מתייחס/ת אלי ככה. תאסוף/תאספי את הבגדים מהניקוי היבש בעצמך.' חשוב שנפעל בהתאם לחוסר שביעות הרצון שלנו, דבר שללא ספק יזכה לתשומת לבו של בן הזוג."

בני זוג חלשים יודעים בדידות מהי, אך רצף האירועים עשוי להיות מעט שונה. ישנה התרחקות ממערכת היחסים כדי לקבל מענה לצרכים, כי לעתים קרובות בן הזוג הזה, לרוב האישה, לא רוצה שמערכת היחסים תגמר

אמנם כוח מעודד גרנדיוזיות, אך הניתוק הרגשי שבעל הכוח חווה מוביל לבדידות קשה. וכאן טמונות הצרות. לפעמים בעל הכוח אומר, "הנישואים האלה מתו לפני שנים," מדווח ריל. והוא צודק. "הוא בנה מאגר אדיר של טינה על כך שבן הזוג התרחק ממנו ושמערכת היחסים התקררה. אבל הוא לא מכיר בחלקו באשמה." לעתים קרובות, בני הזוג גולשים למערכות יחסים חיצוניות – ומרגישים צודקים לחלוטין במעשיהם. ככל שהם מרגישים בודדים יותר, אומר ריל, כך הם מטילים אשמה רבה יותר על בן הזוג. זה מאפשר להם להרגיש שמגיע להם מישהו אחר, בין שהם עוזבים את מערכת היחסים ובין שהם מנהלים רומן.

בני זוג חלשים יודעים בדידות מהי, אך רצף האירועים עשוי להיות מעט שונה; לא עניין של תחושת זכות, אלא שאלה של תשומת לב. ישנה התרחקות ממערכת היחסים כדי לקבל מענה לצרכים, אומר גוטמן, כי לעתים קרובות בן הזוג הזה, לרוב האישה, לא רוצה שמערכת היחסים תגמר. היא פונה למקומות אחרים כדי לחפש חברים, גירוי אינטלקטואלי וכיף. אבל תחליפים כאלה לא עובדים היטב; בדידות דורשת בן אדם קשוב שיפיג אותה. כך נחצים גבולות. עם זאת, גם אם נשים מנהלות רומנים מעמדת נחיתות, לאחר שניסו לשווא לזכות בתשומת הלב של בן הזוג, הרומן מעניק להן כוח מסוים במערכת היחסים. בני הזוג שלהן עשויים לצאת לפתע למרדף במטרה להחזיר אותן אל הנישואים.

כוח משנה הכול

לשלילת כבודו העצמי של אחד מבני הזוג יש השלכות, לא רק על היציבות והאושר, אלא גם על הבריאות. דאכר קלטנר (Keltner), פסיכולוג מברקלי, אומר שלכוח יש מתאמים ביולוגים ברורים. "מדע הכוח החדש" העולה מתוך מחקרו בן עשרות השנים מראה כי "אנשים עם כוח נוטים להתנהג כמו מטופלים עם נזק באונות הקדמיות, מצב שעלול לעורר התנהגות אימפולסיבית מדי וחסרת רגישות." הכוח משנה את בעליו – לרוב בדרכים הנסתרות מעיניו – על-ידי הפעלת מערכת המוטיבציה ההתנהגותית (Behavioral Approach System), הנמצאת בקורטקס הפרונטלי השמאלי, ומונעת על-ידי המוליך העצבי דופמין.

תמונת הנישואין של זיגמונד ומרתה פרויד, ספטמבר 1886.

היא אוטומטית. ובכל זאת, היא גורמת לאנשים בעלי כוח לפעול לסיפוק תאבונם ולזהות הזדמנויות לתגמולים חומריים וחברתיים כגון מזון, כסף, תשומת לב, סקס ואישור. הם חושבים על סקס לעתים תכופות יותר ומפלרטטים בצורה בוטה יותר. הם לא קשובים לאחרים: הם מעניקים תשומת לב מועטה לרגשותיהם ומעריכים את הגישות, תחומי העניין והצרכים שלהם בצורה לא נכונה. הם לא שמים על נימוס, מתנהגים בגסות רוח ומספקים את הגחמות שלהם. "הכוח," מדווח קלטנר, "מעלה את הסיכוי שאנשים יתנהגו כסוציופתים."

הצד השני של המטבע הביולוגי מייצג את חסרי הכוח. העדר הכוח מפעיל את מערכת העכבות ההתנהגותית (Behavioral inhibition System) של המוח, הנמצאת בקורטקס הפרונטלי הימני, המכוונת את תשומת לבם לאיומים ועונשים ומעוררת התנהגות המנעותית. היא גם מעוררת רגשות שליליים, בעיקר חרדה ודיכאון, הרגשות המאפיינים ביותר לאנשים שהכוח נשלל מהם. אם מניעת הזהות לא מספיקה, הוסיפו את חוסר הקשב של בן הזוג. "בכל פעם שמישהו מוותר על קולו," אומרת הרייט לרנר, מחברת הספר הקלאסי, The Dance of Anger, שחיברה גם לאחרונה את Marriage Rules, "בכל פעם שאדם במערכת יחסים מקריב יותר מדי מהעצמי, הוא חווה את אובדן הכוח הגדול ביותר, ומועד לפתח תסמינים שונים – כגון דיכאון, או חרדה, או כאבי ראש." לא תמיד מדובר באישה. "זה יכול להיות מנכ"ל של חברה, אם הוא מגיע הביתה ולא מדבר, אם הוא אומר לעצמו שזה לא שווה ריב. אנשים מאבדים כוח בדרכים שונות ובזמנים שונים במערכת היחסים." אחת ההשלכות של העדר כוח, אומר קלטנר, הוא שהפחד השורר גורם לחסר הכוח להתמקד באיומים, וגם לבחון ללא הרף את האדם בעל הכוח. הוא לומד להכיר את בעל הכוח טוב יותר משבעל הכוח מכיר את עצמו. זו דרך טבעית לשימור עצמי.

כשהלחץ יוצר עימותים

כיום זוגות צעירים נכנסים למערכת היחסים עם ציפייה לשוויון. שני בני הזוג מניחים שהם הולכים לעבוד, אומרת שוורץ. גברים מרגישים יותר בנוח להתערב בחיי היומיום של הילדים מאשר אבותיהם. כבר בשלב החיזור, סביר להניח שהם יחלקו בהוצאות. אבל האידיאולוגיה מתנגשת במציאות עם בוא הילדים. אז הצורך לחלק את תחומי האחריות לגבי הטיפול בילד מייצר אי-שוויון ששוחק בסתר את תחושת העצמי ואת יכולתו של האדם לקבל החלטות. "בדרך כלל האישה הופכת להורה היחיד שמשנה את חייו למען הילדים," מציינת שוורץ. "היא מאבדת את השפעתה מחוץ לבית וכן את תחושת הזהות הפנימית והחיצונית שלה. ככל שהיא מאבדת כוח כאדם, בן הזוג שלה משתמש בכוח הווטו שלו לעתים קרובות יותר, או מרשה לעצמו לאחר לארוחות הערב." מה שמעצים את הבעיה הוא אי-שוויון בהכנסה. בדרך כלל, דבר זה מעניק לגבר כוח רב יותר בקבלת החלטות. "אבל הדבר קשור יותר לכסף מאשר למגדר," אומרת שוורץ.

כיום זוגות צעירים נכנסים למערכת היחסים עם ציפייה לשוויון, אבל האידיאולוגיה מתנגשת במציאות עם בוא הילדים. בדרך כלל האישה הופכת להורה היחיד שמשנה את חייו למען הילדים

בכל מקרה, הרעיון והמציאות של "חברים הכי טובים" נשחקים. ואז מופיעים הטינה והכעס. "זה עלול לערער את הנדיבות והרצון הטוב – מה שכל אחד מבני הזוג מוכן לעשות למען האחר – שבזכותם מערכת יחסים מצליחה," אומרת שוורץ. לעתים קרובות סקס הופך לכלי של שכר ועונש. אבל יותר מכול, בן הזוג שהיה שווה בכוחו חווה דעיכה בתחושת העצמי – אלא אם הוא מביא מערך יוצא דופן של משאבים אישיים לתוך מערכת היחסים. כאן יש חשיבות לקסם אישי, יופי, כישורים חברתיים וכושר גופני, גם אם התפלגותם אינה דמוקרטית. הם מעניקים כוח בדיוק מכיוון שהם רומזים שהאדם מסוגל לתפקד מחוץ למערכת היחסים.

לנטוש את חלוקת התפקידים המגדרית

בעוד 200 שנה, אומר גוטמן, "מערכות יחסים הטרוסקסואליות יהיו במקום שבו נמצאות מערכות יחסים חד-מיניות כיום." זה זמן רב לחכות לשינוי, אבל הדבר משקף את ממצאיו, שאומרים כי אינטראקציות של בני זוג מאותו מין ישירות ואדיבות הרבה יותר מאשר מאבקי הכוח המתעוררים בין בני זוג הטרוסקסואלים.
במקום להסתמך על חלוקת התפקידים המגדרית של התרבות, הומואים ולסביות חייבים למצוא דרכים משלהם לחלק את העבודה ולקבל החלטות משותפות. הצורך להחליט מי עושה מה מחייב מודעות רבה יותר להוגנות ושוויון, גם אחרי שהילדים מגיעים. הורות לסביות – חלוקת אחריות משפחתית בין הומואים היא דבר חדש מדי ועדיין לא נחקר במידה דומה – הן "חולקות באופן הרבה יותר שוויוני את הטיפול בילד ואת קבלת ההחלטות מאשר הורים הטרוסקסואלים," מדווחים חוקרים.

עימותים מספרים לנו לא מעט. גם הומואים וגם לסביות שוויוניים הרבה יותר מאשר הטרוסקסואלים ביישוב חילוקי דעות. הם מעלים בעיות לדיון בצורה חריפה פחות; הם לא צוברים טינה ותוקפים את בן הזוג – הבחנה משמעותית מכיוון שעימותים נוטים להסתיים כפי שהתחילו. בני זוג מאותו מין מטיחים פחות האשמות ומשתמשים בהומור רב יותר כשהם דנים בחילוקי דעות. יש פחות תוקפנות, פחות יהירות, פחות פחד, פחות התבכיינות, מדווח גוטמן ב-Journal of Homosexuality. זוגות חד-מיניים מפגינים חיבה רבה יותר, מאזינים בקשב רב יותר ומאפשרים זה לזה לדבר יותר. יכולתם להשפיע זה על זה מאפשר לדיון להתנהל בנימה חיובית.

יישוב חילוקי דעות בין בני זוג מאותו מין מתחיל בצורה טובה יותר גם כי "אין שום דבר לפענח," מציין מארק מקי, הומו במערכת יחסים ארוכת טווח. "אף אחד לא מבזבז אנרגיה מנטלית בניסיון להבין מה האחר חושב באמת. כל אחד מבין בדיוק למה בן הזוג מתכוון." האירוניה העצובה היא שמערכות יחסים חד-מיניות הן קצרות יותר מאשר מערכות יחסים הטרוסקסואליות, ככל הנראה כי הן לא זכו לתמיכה החברתית המעודדת את בני הזוג להישאר יחד – עד עכשיו.
ובכל זאת, מסכם גוטמן, זוגות הטרוסקסואלים יוכלו ללמוד לא מעט ממערכות יחסים הומוסקסואליות. הוגנות היא עניין חשוב יותר במערכות יחסים הומוסקסואליות – ובני הזוג מתנהגים בהתאם לחששותיהם.

וכל מערכות היחסים יפיקו תועלת מההבנה שכוח ואהבה, שנתפסים זה מכבר כחומר ואנטי-חומר רגשיים, הם למעשה כוחות מתכנסים. "מקובל לחשוב שכדי לזכות לאהבה יש לנטוש את הכוח, ולהיפך," אומר אדם קהיין (Kahane), מחבר הספר Power and Love. "ואז אנחנו בוחרים בני זוג שמספקים את הפונקציה החסרה." למעשה, כשהם פועלים בנפרד, לאהבה וכוח יש השפעות מנוונות, הוא טוען. העדר אהבה הופך כוח לאנוכיות חסרת גבולות; העדר כוח עושה את האהבה סנטימנטלית ורומנטית, מה שמוביל לאובדן של העצמי. מערכת יחסים בריאה היא בה בעת שניים ואחד – אהבה מאפשרת לבני הזוג לממש את עצמם כאנשים עצמאיים. והצמיחה הזו מספקת להם את הכוח לשמר את האחדות שלהם. כוח, הוא מסביר, אינו שליטה על אחרים, אלא הדחף המאפשר לכל יצור חי להגשים את עצמו. "שום דבר לא קורה בעולם בלי כוח; הוא הבסיס לחיים. אהבה מאפשרת כוח."

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.