כיצד מוערך מפקד בימי שלום

באביב 1918 הבין הגנרל אלנבי שהאויב לא תמיד נמצא בצבא עוין, אלא בגופם של חייליו. ערן דולב, קצין רפואה ראשי לשעבר, על מנהיגות וחיי אדם
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

כאשר נשאלת השאלה כיצד ניתן להעריך מפקד יחידה בצבא, יש להניח שהתשובה לכך תהיה משהו מעין: במנהיגותו ובהצלחותיו אל מול האויב. אם תשובה זו מתקבלת כנכונה, נובעת ממנה שאלה חשובה לא פחות: במציאות בה רוב מפקדי השדה, בוודאי הבכירים, אינם נתקלים באויב במרבית תפקידיהם, כיצד ניתן להעריך את תפקודם ובמה מתבטאת מנהיגותם? לשאלה זו יש חשיבות לא רק בתחום האינטלקטואלי, אלא בהחלט בתחום המעשי: למשל מהן אמות המידה להעדפת קידומו של מפקד פלוני על פני מפקד אלמוני. לא אחדש דבר אם אטען כי אחת מאמות המידה להערכת המפקד תהיה יכולתו לשמור על הכוח תחת פיקודו בכשירות מבצעית ובכוננות למשימות צפויות. כיצד נדרש מפקד לבצע זאת?

ברצוני להציע אמת מידה להערכת מפקדים, שהיא נכונה בימי שלום ושבעתיים בימי מלחמה: אמת המידה של השמירה על בריאות החיילים כתנאי בסיסי לכשירות היחידה כולה וליכולתה המבצעית.

אמת מידה זו הינה כיום, לכאורה, כה ברורה מאליה עד כי נראה מיותר לדון בה. אולם ההיסטוריה מלמדת אותנו כי השמירה על בריאות החיילים מעולם לא שימשה כאמת מידה להערכת מפקדים בצבאות שונים ובתקופות שונות, הן בימי שלום והן בעת לחימה. יתר על כן: מפקדים שהתנהלותם התאפיינה לא אחת בזלזול בתברואה ובאי-מניעת מחלות, ואשר עקב כך איבדו חיילים רבים ללא צורך, זכו לא אחת להערצה ואפילו להיות מונצחים בזיכרון הקולקטיבי כדמויות מיתולוגיות של ממש.

לכותב שורות אלה אין ספק בחשיבות של בריאות החיילים כתנאי בסיסי לקיום כשירות מבצעית של היחידה כולה. בעזרת דוגמאות מן המאה האחרונה ייעשה ניסיון לקעקע כמה מהמיתוסים המלווים מפקדים אשר לעניות דעתי אינם ראויים להם ועדים לכך אלפי חיילים שהוקרבו לשווא על מזבח יהירותם ובורותם של מפקדים מיתולוגיים אלו.

הגנרל הנאצי ארווין רומל (במרכז) בצפון אפריקה ב-1942. צילום: הארכיון הלאומי של גרמניה

הגנרל הגרמני ארווין רומל (במרכז) בצפון אפריקה ב-1942. צילום: הארכיון הלאומי של גרמניה

א. גנרל ארווין רומל היה מפקד גרמני מבריק בשדה הקרב, מנהיג כריזמטי שריתק את תשומת לב העולם כולו עת ניהל את קרבותיו במדבר המערבי בשנים 1942-1941. עד היום הוא מוערך בקרב אנשי המקצוע כאחד ממפקדי השריון הטובים בכל הזמנים. אלא שבדיקה מעמיקה של התנהלותו כמפקד, לאו דווקא בעת דהירה בראש טנקים לוחמים בשדה הקרב, שוברת את המיתוס של המנהיג ושל הדגם לחיקוי ומעלה ליקויים בתפקודו עד כדי רשלנות פושעת בתחום השמירה על כשירות הגייסות ובעיקר חוסר כל התייחסות לנושאי התברואה.

רומל עצמו פונה פעמיים לגרמניה עקב דלקת כבד זיהומית חמורה ואף הזכיר ביומניו שמות רבים מקציניו שחלו במחלות זיהומיות

בשנת 1942, במהלכה ניהל רומל את מירב קרבות השריון שלו, על כל חייל שפונה מקו החזית עקב פציעה, פונו שלושה אחרים לבתי חולים בעטיין של מחלות זיהומיות, ברות מניעה, של מערכת העיכול. עקב כך איבד רומל באותה תקופה כוח אדם שהיה שווה בעצמתו לפי שניים מאשר הקורפוס האפריקאי עלו פיקד. אפילו בקרב אל עלמיין היה הגורם העיקרי לאבדן כוח אדם נפילת חיילים בשבי ואחריו תחלואה. רבים מהחיילים שחלו שבו ליחידותיהם לאחר תקופה קצרה, אולם עקב אופי מחלותיהם [דיזנטריה, דלקת כבד זיהומית, מלריה וכיוב'] לא מעטים מהם חלו שוב ורבים יותר הפכו להיות מקור להדבקת חיילים נוספים בקרב יחידותיהם. מתוך 40,867 חיילים גרמניים שפונו עקב סיבות רפואיות במשך שנת 1942, 28,488 פונו עקב מחלות זיהומיות ברות מניעה.

קשה להסביר את התעלמותו המופגנת של רומל מהנושא הבריאותי: בתאריך 2 אוגוסט 1941 כתב רומל ביומנו: "תחלואה רבה". חודש לאחר מכן כתב שוב "בביקורי בחזית שמעתי שוב ושוב על מסדרי חולים ארוכים שנגרמו עקב מנות הקרב". הוא עצמו פונה פעמיים לגרמניה עקב דלקת כבד זיהומית חמורה ואף הזכיר ביומניו שמות רבים מקציניו שחלו במחלות זיהומיות, אולם כל אלה לא גרמו לו להרהר מה ניתן לעשות על מנת להקטין תחלואת הגייסות; קל וחומר- המצב לא גרם לו ולו לרגע לראות במצב מחדל שהינו בתחום אחריותו כמפקד בשטח. זאת, כאשר בתחומים האחרים של פיקוד וניהול הקורפוס האפריקאי הקפיד רומל על משמעת קפדנית.

האם ניתן היה להקטין את ממדי התחלואה במדבר המערבי? עובדה היא, שבקרב כוחות הארמיה שמינית הבריטית שניצבו מולו, באותם תנאי סביבה, הייתה התחלואה קטנה כמעט פי שלושה. לאחר שהובס רומל בידי מונטגומרי הוא טען כי "לא נוצח בידי מונטגומרי אלא בידי הדיזנטריה". כלומר ברור שהוא היה מודע לבעיית התחלואה אך לא מצא לנכון לפעול בנושא. מדיווחי חיילים בריטיים שהשתתפו במערכה במדבר המערבי עולה בבירור כי "קל היה לזהות את מערך ההגנה הגרמני על פי כמות ההפרשות שהיו זרועות על פני הקרקע". אין ספק שהמצב הגופני הירוד של הגייסות הגרמניים ושחיקת החיילים עקב התנאים והתחלואה הרבה תרמו לניצחון הבריטי.

ב. לא פחות משלוש מערכות צבאיות שונות נדרשו לגנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות צבא ארה"ב בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, על מנת להפנים כי למחלת המלריה יש השפעה מכרעת על כוחותיו, לעתים יותר מאשר לאויב היפני. כאשר פלשו היפנים לפיליפינים בשנת 1942, הורה מק ארתור, משיקולים של הערכות יעילה למגננה, על נסיגת צבאו אל חצי האי בטאאן. חצי אי זה היה ידוע זה מכבר כאזור המוכה ביותר במלריה בכל רחבי הפיליפינים. על הכוח הוטל מצור יפני יעיל. תוך זמן קצר החלו לאזול המזון והתרופות למניעה ולטיפול במלריה. אולם גרוע מזה: פקודות בריאות הצבא לא נאכפו ולא ננקטו כל אמצעים על מנת להקטין את ממדי התחלואה. תת תזונה, תחלואה רבה ומוראל נמוך, חברו יחד והביאו לכניעת הכוח האמריקאי באפריל 1942 ונפילתו בשבי היפני.

הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור במנילה ב-1945. צילום: הארכיון הלאומי של ארה"ב

הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור במנילה ב-1945. צילום: הארכיון הלאומי של ארה"ב

באוקטובר 1942 פתח צבא ארה"ב ביוזמה התקפית והחל לנהל קרבות כנגד הכוחות היפניים באזור בונה שבגינאה החדשה. תוך זמן קצר חלו מרבית חיילי הכוח במלריה והוא לא היה מסוגל עוד לבצע כל משימה מבצעית. מקארתור הזועם, אשר לא ביקר את האוגדה בקו החזית אפילו פעם אחת, שלח לשטח את אחד מעוזריו, גנרל אייכלברגר בהוראה: "לכבוש את בונה או לא לשוב חי". בהגיעו אל החזית מצא אייכלברגר צבא חולה ובלתי ממושמע: "שמונה מתוך כל עשרה חיילים קדחו בחום; אף חייל לא זכר מתי לאחרונה היה יבש; רגליים וחלקי גוף אחרים ממש נרקבו. מצבת כוח האדם הממוצעת של פלוגות אשר מנו מאתיים לוחמים, עמדה עתה על ששים וחמישה בלבד. אייכלברגר עסק בתברואה, חידש המערך הלוגיסטי והביא אספקה, אכף את פקודות הצבא בנושא מניעת מחלות, הדיח מפקדים אשר לא פעלו באורח מספיק נמרץ לאכיפת פקודות הצבא ובינואר 1943 כבש את בונה. ההיסטוריה יודעת לציין כי פעלו של גנרל אייכלברגר לא הוערך במיוחד על ידי מפקדו מק ארתור.

רק לאחר מערכת גואדלקנל ב-1942, בה ההתנגדות היפנית הייתה מזערית אולם 12% מאוגדת הנחתים מס'1 שפעלה שם חלו במלריה ופונו, הכיר המפקד העליון בחשיבות הרפואה המונעת והמלחמה במלריה. הגישה הרווחת במפקדתו שגרסה "אנחנו כאן להרוג יפנים ולעזאזל היתושים" פינתה מקומה בקיץ 1943 לגישה שראתה במלריה אויב בעין. הדבר מצא את ביטויו בדבריו של המפקד העליון שלראשונה התבטא בנושא זה: "המלחמה עלולה להמשך זמן רב מאד אם מאחורי כל אוגדה לוחמת תימצא אוגדה מנוטרלת עקב מלריה ועוד אחת בשלבי החלמה מהמחלה הזאת". אכן הרוח השתנתה בצוק העתים, אולם גם לאחר מכן לא ראה מק ארתור את המלחמה במלריה כמשימה חשובה שלו עצמו כמפקד זירת הלחימה.

ג. צ'רלס אורד וינגייט היה מפקד נערץ על פיקודיו: כבר בשנות השלושים של המאה ה-20 זכה להערכה ולהערצה של מגיני הישוב העברי בארץ ישראל ונודע בכינויו "הידיד". בעת מלחמת העולם השנייה, שרת וינגייט, אז כבר בדרגת גנרל, בזירה ההודית, בה לחמו הבריטים כנגד הצבא היפני. רעיונותיו הנועזים לתקיפת היפנים מעבר לקווים בבורמה, זכו לתמיכתו של ראש הממשלה צ'רצ'יל, לעתים בניגוד לדעת מפקדיו. לשם כך הקים כוח משימה בעוצמה אוגדתית "כוח הצ'ינדיטים", אשר הוכשר לשרוד ולהילחם מעבר לקווי האויב היפני בתנאי סביבה ואקלים קשים במיוחד. כבר במהלך האימונים לקראת המשימה נזנחו כל עקרונות הרפואה המונעת והמחשבה כי קיימות אצל הלוחמים מגבלות גופניות כלשהן.

צ'רלס אורד וינגייט רוכב על סוס בכניסת צבא חבש לאדיס אבבה. צילום: ארכיון צה"ל

צ'רלס אורד וינגייט רוכב על סוס בכניסת צבא חבש לאדיס אבבה. צילום: ארכיון צה"ל

כך נחשבה המלריה, שהייתה אנדמית באזורי האימונים והלחימה המיועדים, כרע הכרחי, אשר לא ניתן ואין צורך לעשות דבר כנגדו. וינגייט עצמו אשר החלים באותה עת ממלריה קשה, זלזל במחלות וראה בחולי בכלל פינוק שאינו יאה ללוחמים של ממש.
הוויכוח על ערכם האסטרטגי האמיתי של מבצעי הצ'ינדיטים, מתקיים עד היום. אין מחלוקת על העובדה שלאחר חודשים ספורים של פעילות מבצעית, נותרו מן הכוח שמנה 11,200 לוחמים, 3,400 בלבד, אף הם ברובם חולים ומותשים. מתוכם רק 1,300 נפצעו או נהרגו מאש האויב או הוכרזו נעדרים. 7,500 חלו במחלות שונות ברות מניעה, עד לחוסר תפקוד ולפינוי לבתי חולים במידה והדבר היה בכלל אפשרי. מבצעי הצ'ינדיטים הופסקו על ידי המפקדה הממונה במהלך 1944 זמן מה לאחר מותו של גנרל וינגייט בהתרסקות מטוס, בעיקר עקב ההכרה כי התוצאות אינן מצדיקות את המחיר. וינגייט כמפקד כשל באורח מוחלט כאשר הוא נשפט באמות המידה של שמירת הכוח והאחריות לחייליו.

להשלמת התמונה ראוי לציין כי בני בריתם של הבריטים בזירת בורמה, האמריקאים, התקנאו בהילה של לוחמי כח הצ'ינדיטים והקימו כוח פשיטה משלהם שיועד למשימות דומות: "פושטי מריל". הכוח פעל בהצלחה מאחורי קווי היפנים בבורמה, במהלך אביב 1944, במשך כארבעה חודשים: אז הוכרז רשמית על גריעתו מסד"כ הצבא: רק 200 מתוך 2,750 חייליו היו מסוגלים לתפקד. רובם המוחלט של החיילים חלו במחלות ברות מניעה אשר דבר לא נעשה על מנת למנוע אותן.

כלום חלק הכרחי מתפיסת העולם של "יחידות עלית" ו-"כוחות מיוחדים" ובעיקר של מפקדיהם חייב להיות תחושת עליונות וזלזול במגבלות גופניות? בהחלט נושא מעורר מחשבה.  האם כך נהגו מפקדים נועזים מאז ומעולם או שמא ניתן גם לנהוג באורח אחר?

ד. במהלך מלחמת העולם הראשונה לא נתנו מפקדי הצבא הבריטי את דעתם לנושאי בריאות חייליהם : בזירת הלחימה העיקרית - הזירה המערבית האירופית הם כמעט ולא נדרשו לכך. אולם ב"זירות המשניות" – זירות הלחימה אשר מחוץ לאירופה, התחלואה בקרב הלוחמים הגיעה לממדים מגפתיים והמפקדים כשלו בהתמודדות עם הבעיות הבריאותיות. הכישלון במערכת גליפולי היה במידה רבה כישלון בתחום מניעת מחלות מערכת העיכול. חוסר היכולת לפתח מאמץ התקפי בחזית המקדונית, נבע מהתחלואה הרבה במלריה בקרב הגייסות. הכניעה הבריטית המשפילה במסופוטמיה, 1915, נבעה לפחות בחלקה מהמצב הבריאותי הנורא בו היו נתונים החיילים.

מימין: הרברט סמואל, הלורד בלפור והגנרל אדמונד אלנבי, לפני טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, 1925

מימין: הרברט סמואל, הלורד בלפור והגנרל אדמונד אלנבי, לפני טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, 1925

על רקע זה בולטת דמותו של גנרל אדמונד אלנבי, מי שפיקד על חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי בשנים 1918-1917, וזכה לתהילת עולם לאחר שהביס את התורכים בזירת ארץ ישראל . לא ניתן למצוא ברקע האישי או הצבאי של אלנבי שום דבר העשוי לספק הסבר מספק לעובדה שמפקד זה, ורק הוא, ראה את נושא השמירה על בריאות החיילים כנושא חשוב ביותר וכלל אותו ללא היסוס בתחום אחריותו כמפקד. הדבר בא לביטוי בפקודות המבצע שהוצאו על ידי קציני המטה שלו אשר תמיד כללו התייחסות לנושא מניעת מחלות.

באביב 1918 ניצב אלנבי בפני בעיה קשה: עקב הכרח מבצעי, הוצבו יחידות אוסטרליות בבקעת הירדן, אזור מוכה מלריה מזן חמור במיוחד. באותה עת הוצבו כוחות בריטיים אחרים לאורך גדתו הדרומית של נהר הירקון, אף הוא אזור מוכה מלריה. אלנבי הפעיל את כל יחידותיו למלחמה במלריה: הגייסות ייבשו ביצות, טיהרו נחלים זורמים, בראו שיחים, סתמו מקורות מים ומנעו דגירת יתושים. בסך הכל השקיע חיל המשלוח המצרי כרבע מיליון ימי עבודה במלחמה להדברת המלריה בארץ ישראל וזאת מעבר לברור מאליו: אכיפת פקודות הצבא בנושא מניעת המלריה, ברמת הפרט וברמת היחידות. אלנבי לא התבייש בגישתו: באחת מאיגרותיו לרמטכ"ל הצבא הבריטי הוא כתב: "אני נלחם ביתושים ויכול להם". תוצאות המערכה שניהלו יחידות חיל המשלוח המצרי כנגד המלריה היו ברורות: התחלואה והתמותה מהמחלה האיומה, אשר מפקדים אחרים ראו בה "רע הכרחי", הצטמצמו משמעותית.

ה. גנרל ויליאם סלים היה מפקדה של ארמיה 14 הבריטית בהודו החל מאביב 1942. בהיסטוריה הצבאית הוא מוכר כאחד המפקדים המוצלחים ביותר במלחמת העולם השנייה: מי שעצר את התקדמות הצבא היפני להודו והביס את היפנים בבורמה.

פילדמרשל ויליאם ג'וזף סלים בלונדון, 1945. צילום: ממשלת בריטניה

פילדמרשל ויליאם ג'וזף סלים בלונדון, 1945. צילום: ממשלת בריטניה

אולם הישגו הגדול ביותר של גנרל סלים היה ללא ספק התובנה, הייחודית לו, בקרב המפקדים הבכירים של הצבא הבריטי [וצבאות אחרים] כי המפקד אחראי לבריאות חייליו. בתפיסתו של סלים היה קצין הרפואה יועצו המקצועי של המפקד לתחום מניעת מחלות ואחראי על הטיפול בהן, אולם מניעת המחלות בפועל הינה באחריותו של מפקד היחידה כמו כל שאר הנושאים הצבאיים. ראוי להביא מדבריו של גנרל סלים עצמו כפי שכתב בספרו "מתבוסה לניצחון": "מעטות הן הבעיות שאין להן פתרון, אחת מאלה הייתה הדלדול בכוחנו. המלריה גבתה מס כבד: הייתה זו מלריה קשה במיוחד, הפוגעת במוח, מפילה את החולה למשכב, מעלה את חומו עד לדמדום ולעתים קרובות קוטלת אותו בתוך שלושה-ארבעה ימים. [...] בשנת 1943 היה עלינו לפנות 120 איש עקב מחלה על כל פצוע שפונה לאחור. שיעור המלריה השנתי, כשלעצמו, היה 84% ממצבת הכוחות, והאחוז היה גבוה יותר בקרב הגייסות הקדמיים. אחרי המלריה היה שיעור גבוה של דיזנטריה ובעקבותיהן מחלות נוראות נוספות. [...] חישוב פשוט גילה לי כי בתוך חודשים תתמסמס הארמיה שלי לגמרי, אם יימשך הקצב הזה. [...] היה עלינו למנוע מחלות מאנשינו ולהחיש החלמתם לאחר שחלו. רופאים טובים אינם עשויים להועיל בלא משמעת טובה. יותר ממחצית המערכה כנגד המחלות נוהלה לא על ידי הרופאים אלא על ידי הרס"רים. הם אשר הקפידו על הצריכה היומית של תרופות, על לבוש מתאים, ועל ניקיון הגוף. [...] הוריתי לערוך ביחידות שלמות בדיקות פתע על מנת להוכיח נטילת התרופה למניעת מלריה, בהן נבדק כל חייל. אם התוצאה הכללית הייתה נמוכה מ-95%, הייתי מדיח את המפקד. היה עלי להדיח שלושה מפקדים בלבד; האחרים הבינו את הרמז . [...] תוך זמן לא רב החלו התוצאות ניכרות לעין: על הטבלה אשר הייתה תלויה בלשכתי, גלשו מטה עקומות האשפוז בבתי החולים וביחידות הקדמיות לטיפול במלריה".

מסתבר, אם כן, שניתן לנהוג כיאות ועדיין להיות מפקד מהולל. חומר למחשבה.

פרופ' ערן דולב הוא רופא פנימי, לשעבר קצין רפואה ראשי בצה"ל. הוא פרופסור חבר לרפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור לרפואה צבאית ולהיסטוריה של הרפואה הצבאית USUHS.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ערן דולב.