כלכלה יהודית של זהויות

אתם דתיים או חילונים? אם עניתם על השאלה, אתם תקועים במאה ה-18
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כמה מבין הקוראים הגדירו את עצמם לפחות פעם אחת בחייהם בתור חילונים או דתיים או מסורתיים.  או אולי בתור רפורמים, או אורתודוקסים, או קונסרבטיבים.  או בהגדרות שהמציאות הישראלית מזמנת עבור חלקנו כגון כיפות סרוגות, או כיפות שחורות, או לפעמים כיפות שקופות. וכמה פעמים יצא למי מאיתנו להגיד משפטים כמו, "אני מאמין אבל אני לא דתי", או "אני חילוני אבל אני לא אתיאיסט", או "אני דתייה אבל אני לא מאמינה בסגולת ישראל", או "אני חילוני כי אני לא מקיים מצוות, למרות שאני עושה מצוות אבל לא קורא להן ככה כי אני לא צריך את האמונה בשביל לקיים את המעשים האלה שהם בעצם…  וגו'", וכן הלאה. המאמר הקצר הזה מעוניין בדבר אחד פשוט:  להדהד שיחה חלופית ולהציע אפשרות של כלכלה חדשה של זהויות. לדעתי המציאות כבר קיימת בשטח אבל טרם הצליחה לפרוץ את הסטרוקטורות של השפה, וזהו ניסיון להציע מערכת של קטגוריות יעילה יותר, עשירה יותר, משעשעת יותר, ומהימנה יותר להיסטוריה, שתשרת אותנו בניסיונותינו להבין את עצמנו כחברה, ואולי אף לקדם כאן איזו תקיעות פוליטית או שתיים.

קצת היסטוריה

במאות השנים האחרונות, ומן הסתם יש חילוקי דעות שלא אכנס אליהן כאן לגבי מתי בדיוק איך ולמה, החל העולם המערבי לעבור תהליך של חילון (וכיום יש חילוקי דעות גם על עצם הגדרתו של התהליך, כלומר שיש הסוברים שמדובר בהגדרה מטעה).  ואולם, איך שלא נגדיר זאת, המציאות הסוציולוגית של הדברים היא שבאופן כללי המסורות הדתיות הממוסדות - כלומר הכנסיות באירופה -  החלו לפנות את מקומן כציר המארגן של החברה והחלה להיסלל הדרך לאתוס של האדם כאינדיבידואל עצמאי שכעת ערכו נמדד בהתאם למידת מימושו העצמי. זהו תהליך רחב היקף שמשחקים בו בערבוביא וקטורים של הומניזם וקפיטליזם וליברליזם ולאומיות ומדע מודרני וקדמה טכנולוגית, אשר הובילו לכך שהדת בסופו של דבר הופרדה מן המדינה והופרטה. כלומר, במקום להיות דומיננטית במרחב הציבורי, הדת הפכה להיות דומיננטית במרחב הפרטי. הקודש הופרד מן החול והפך להיות אחת מחירויות כבוד האדם.

שורשי התהליך יונקים מהרפורמציה ומהתיאולוגיה הפרוטסטנטית - כפי שהצביע על כך מקס וובר בחיבורו המדהים על האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם - אבל התהליך הזה השפיע על כל תושבי אירופה, לרבות הקתולים והיהודים 1. למשל, אחד מן הביטויים להפרטה הדתית ולהמרה של הדת בלאום המחולן בהקשר של העולם היהודי, נשמע באמירתו המפורסמת של הפילוסוף משה מנדלסון, מאבות תנועת ההשכלה וסבו של המלחין פליקס מנדלסון, שקרא לבן-דורו "היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך". מכאן ניתן להבין שהזהות הלאומית החלה להחליף במרחב הציבורי את הזהות היהודית האתנית-דתית, שקופלה והוכנסה לד' אמות של ה"בית". מגמה זו קיבלה משנה תוקף עם "כתב הסובלנות" של הקיסר יוזף השני ועם האמנציפציה בסוף המאה ה-18.

בארה"ב האתוס של חופש הדת וההפרדה בפועל של הדת מן המדינה מעודדים את רזולוציית הזהויות הזו, אבל בישראל המציאות החברתית היא אחרת, בין היתר כי בישראל אין הפרדה ברורה בין מוסדות הדת והמדינה

משלב זה ואילך, יהודי אירופה החלו להתחלק ולהתפרט לטיפוסים שונים של זהויות יהודיות - באופן שמזכיר את ההתפלגות של הכנסיות הפרוטסטנטיות לסוגים שונים ומשונים (אבל גם משעשעים), מהלותרנים והקלוויניסטים, עבור בקוויקרים, ועד הכנסייה הפרסליאנית הראשונה של אלוויס האלוקי, שהיא זרם אחד מיני כמה בכנסיות אלוויס פרסלי. אמנם רזולוציית ההתפלגות אצל היהודים היתה פחות קיצונית (אחרי הכל יש גם פחות יהודים) אבל עדיין, כל הזרמים המוכרים היום הם במידה רבה תוצר רחוק של אותה סיטואציה היסטורית.

בעקבות האמנציפציה, משפג כוחה המשפטי של הקהילה היהודית המשכילים היו חופשיים להיטמע בתרבויות מסביבם ולא נדרשו לתת דין וחשבון לרבנים ולדיינים, שהפכו להיות מושא לקלס וזלזול בעיניהם. אם בהתחלה משכילים רבים היו יהודים הלכתיים, עם הזמן רובם הפסיקו לראות עצמם מחויבים לחיים הלכתיים וחלקם החלו להתבולל, ואף להתנצר (כמו למשל המלחין פליקס מנדלסון). מנגד, וכתגובה למגמות אלו, קהילות רבות החלו להקפיד על חייהן ההלכתיים יתר על המידה. ליוותה אותן החרדה שמא הווקטורים ההיסטוריים שתוארו לעיל ישפיעו גם עליהן. באופן אירוני, החשש שלהן היה מוצדק, והן אכן הושפעו מן התהליכים שרחשו סביבן. ההשפעה היתה תהליך של התחרדות וכינונה של האורתודוקסיה היהודית, בין אם בצורתה המזרח אירופית (הונגרית, ליטאית, חסידית) ובין אם בצורתה המערב אירופית, שלימים כונתה ניאו-אורתודוקסיה או אורתודוקסיה מודרנית, בשל פתיחותה-היחסית לקדמה.

לצד החילון וההתבוללות מצד אחד, וההתחרדות האורתודוקסית מנגד, קמה בגרמניה התנועה הרפורמית בהנהגתו של אברהם גייגר בניסיון להציע את דרך האמצע. לאחר התנגחות עם האורתודוקסיה, התנועה היגרה לארה"ב. כאשר היא העלתה על הכתב את עיקרי אמונתה (ואתם כבר שמים לב להשפעה הנוצרית בעצם קיומו של המסמך הזה), בוועידת פיטסבורג, היו מי שחשבו שגם היא הלכה "רחוק מדי" במתירנותה ביחס להלכה. כך נולדה הסיעה שכינתה את עצמה "קונסרבטיבית".  

רבי זלמן שכטר-שלומי וראם דאס, לא דתיים ולא חילוניים, אבל כן בעלי תשובה.

רבי זלמן שכטר-שלומי וראם דאס, לא דתיים ולא חילוניים, אבל כן בעלי תשובה.

בארה"ב קמו תנועות נוספות, כגון הרקונסטרוקטיביסטיים מבית מדרשו של מרדכי קפלן והתנועה להתחדשות יהודית (Jewish Renewal) מבית מדרשו של רבי זלמן שכטר-שלומי. רבי זלמן שכטר-שלומי היה אחד משני שליחי חב"ד הראשונים שנשלחו על ידי האדמו"ר (לימים מלך המשיח) לקמפוסים של השמאל הליברלי כדי להחזיר את ילדי הפרחים היהודיים בתשובה, אלא שבמקום להשיב אותם אל אלוהיהם הם השיבו אותו לאלוהיו. התוצאה היתה סינתזה צבעונית של יהדות היפית שלימים כונתה ניאו-חסידות. השליח השותף שלו היה כמובן רבי שלמה קרליבך, אשר מעבר לסיפורים, לניגונים ולחסידים שהותיר אחריו, היה גם אחד האחראיים לפריחתן העכשווית של תורות רבי נחמן מברסלב בישראל.

בארה"ב האתוס של חופש הדת וההפרדה בפועל של הדת מן המדינה מעודדים את רזולוציית הזהויות הזו, אבל בישראל המציאות החברתית היא אחרת, בין היתר כי בישראל אין הפרדה ברורה בין מוסדות הדת והמדינה, והטון הקובע של ה"דת" הוא הטון האורתודוקסי.  באופן אירוני זה מקבע את שיח הזהות שמבוסס על הדיכוטומיה של דתיים-חילוניים, וזאת על אף הפעילות הענפה של חלק מן הארגונים והתנועות הנ"ל בארץ.  במקרים רבים, למשל, גם יהודי רפורמי בישראל יגדיר את עצמו כחילוני. להבדיל מן התהליכים הללו שחלו על יהדות אירופה וארה"ב, יהודי ארצות האסלאם השתתפו בהיסטוריה אחרת לגמרי.  מלכתחילה תהליכי ההשכלה והחילון ששורשיהם נעוצים ברפורמציה לא הופיעו במחוזותיהם (מסורת המדע הרציונאלי מלכתחילה השתלבה עם תרבות האסלאם), ומסורת הפסיקה הספרדית גם כך היתה מתונה וגמישה יותר, וכפי שלא צמחה שם תנועה חילונית, גם לא צמחה שם תנועה אורתודוקסית וחרדית. הביטוי "מסורתי" שמגדיר את זהותם של רבים מיוצאי עדות המזרח, הוא במידה רבה תוצר של מפגש עם מיטת הסדום האשכנזית שחייבה את עדות המזרח להתמקם ביחס לדגם החילוני-דתי. לפני כן הם פשוט היו יהודים, חלקם מחויבים יותר לאורח חיים הלכתי וחלקם מחויבים פחות, וכולם מחויבים למורשת אבותיהם ואמהותיהם ללא המטען ה"חשדני" כלפי הקדמה המודרנית.  אבל במדינת ישראל הם "מסורתיים", מינוח כללי שללא ספק משטח את הרזולוציה העשירה שקיימת בין המסורות העיראקיות, המרוקאיות, הפרסיות וכיוצא בזאת. גורם נוסף שהביא להאחדה של הרזולוציה בין המסורות השונות היה מפעל חייו של הרב עובדיה יוסף, שבין היתר כונן טיפוס יהודי חדש, החרדי הספרדי.  ויש הרואים בטיפוס החדש הזה תעודת עוני להתבטלות בפני הדגם האירופאי.

בקיצור, הקטגוריות הלשוניות הללו, ה"דתי" וה"חילוני" הן אפוא בעלות שני מאפיינים עיקריים לדיוננו. א. הן נוצריות. ב. הן צומחות בהקשר היסטורי ספציפי, באירופה של המאה ה-18, ודי מהר מתפרטות לזרמים ומחנות. בהינתן שני מאפיינים אלה, מותר לנו לשאול - ואולי אפילו חובה היא שנשאל - למה בעצם אנחנו משתמשים בהן? האם הן באמת מתאימות לעולם התרבותי שלנו, או שמא אנחנו מנסים כבר עשרות שנים לאנוס כאן את הטקסט החברתי? עד כמה ההגדרות הללו באמת רלוונטיות לכאן-ועכשיו של החברה הישראלית?  ובניסוח שאין יותר רטורי ממנו, האם ההיאחזות שלנו בהגדרות הללו, אנחנו לא משלמים מחיר גדול מדי?

קצת פילוסופיה

הדיכוטומיה בין "דתי" ו"חילוני" מעמידה את ההבדל על עקרון אחד או שניים, כגון אמונה לעומת אי אמונה, או קיום מצוות לעומת אי קיום מצוות, וזוהי רדוקציה שלא מצליחה להכיל את המורכבות של המארג היהודי, עד כדי כך שהיא מייצרת עבורנו היסקים לוגיים אבסורדיים. הנה כמה דוגמאות מן היום-יום הישראלי. אם למשל שולמית היא רציונליסטית, הומניסטית ומאמינה שהמדינה צריכה להיות מופרדת מהדת, האם זה אומר עליה שהיא חילונית? ונניח שהיא חילונית, האם זה אומר עליה שהיא אתיאיסטית? האם בלהיות דתי המשמעות היא האמונה באל או במתן תורה במעמד הר סיני כאירוע היסטורי? או שמא הדתיות מסתכמת באורח חיים הלכתי? וכנגד אורח החיים ההלכתי הדקדקני, האם החילוני לא מגדיר אותו כעבודת אלילים? אבל מה אכפת לחילוני מעבודת אלילים, אם הוא חילוני? הולך ומתבהר שהסטרוקטורות הללו לא מחזיקות מים.

אין כמעט אדם "חילוני" שלא עושה תשובה כל כמה זמן. אבל הוא לא משתמש במונח הזה כי הוא כבר טעון במשמעות הצרה של ימינו, ולכן ה"חילוני" אימץ מונחים אחרים, כגון 'תהליך', או 'מסע פנימי', או 'חיפוש עצמי' וכן הלאה

קחו למשל את המונח "תשובה". אחת התוצאות העצובות של הרדוקציה הדיכוטומית הזו היא שהמונח הזה הפך להיות סממן לתהליך של מעבר מן הצד האחד לשני, מן החילוני אל הדתי. כמה מפתיע, זו הרי המשמעות של המונח הנוצרי - קונברסיה, ובעברית - המרה. והרי לכם, שוב, מחיר לשוני ותרבותי שאנחנו משלמים על ההיאחזות בקטגוריות הללו שהן נוצריות פר-אקסלנס. הרי גם דתיים שואפים לתשובה. האם הם פתאום "דתיים יותר" מבחינת המגזר שאליו הם משתייכים? כמובן שלא! אבל הם כן 'משהו אחר', והמשהו הזה נעלם ברדוקציה הדיכוטומית. גם הנביא ירמיה קורא לקהל המאזינים שלו לשוב בתשובה, "שובו בנים שובבים".  האם הם היו חילוניים? עצם השאלה היא מצחיקה.

יתרה מזאת, אין כמעט אדם "חילוני" שלא עושה תשובה כל כמה זמן. אבל הוא לא משתמש במונח הזה כי הוא כבר טעון במשמעות הצרה של ימינו, ולכן ה"חילוני" אימץ מונחים אחרים, כגון 'תהליך', או 'מסע פנימי', או 'חיפוש עצמי' וכן הלאה.  אגב, שימו לב שלא פעם המונחים החלופיים האלה מהדהדים משמעות של תהליך דינמי, והלוא מהי תשובה אם לא, בראש ובראשונה, תנועה? גם המונח שמסמן את התהליך ההפוך, "חזרה בשאלה" או "יציאה בשאלה", הוא בעייתי. ההיגיון הדיכוטומי מתעל אותנו לנסח את ההיפך של החזרה בתשובה כחזרה בשאלה, דהיינו מעבר מאורח חיים "דתי" לאורח חיים "חילוני", או התפכחות מן האמונה וקבלה של האקסיומות הרציונאליות של צדק ומוסר, ומשאירים מאחור את כל הטקסים והפעולות הכפייתיות של נוירוזת הפולחן, כפי שהתייחס אליהן פרויד.  כעת, הסבירו לי כיצד תפיסה כזו של חזרה בשאלה עולה בקנה אחד עם זעקתו של הנביא ישעיהו.

"לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.  ... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה."   (ישעיה א, יא-יז)

ישעיהו קורא לבני ישראל להפסיק עם הטקסים, להתפכח מן הנוירוזה, או במינוח אחר, הפעם של עמנואל קאנט, להתפכח מ"שגיונות הדת". כעת נשאל, האם ישעיהו קורא להם לחזור בשאלה או לחזור בתשובה? עבור חלקנו השאלה הזו נראית מיותרת, אבל עבור רבים אחרים, זו שאלה חשובה שלא חשבנו עליה עד כה. אם אנחנו תקועים בדיכוטומיה בין הדתי והחילוני, השאלה הזו תבלבל אותנו וזה זמן מצוין להתחיל להתעורר.

קצת ביקורת תרבות

"לילה, חתונה יהודית" 1910, מאת מארק שאגאל. צילום: Playing Features פליקר

"לילה, חתונה יהודית" 1910, מאת מארק שאגאל. צילום: Playing Features פליקר

הדיכוטומיה בין דתי וחילוני מייצרת ומשרתת תמונת עולם מסוימת. כמה זה קל כאשר אפשר להפריד. כמה זה מאפשר מבחינה פוליטית, חינוכית, שיווקית. כמה זה פשוט לגדל ילדים, ולחנך על פי ערכים, "דתיים" או "חילוניים". למכור משהו לקהל יעד שמבין את עצמו כ"כזה", שזו ה"זהות" שלו. כמה זה פשוט לשלח אוכלוסיות אחת בשנייה על דפי העיתונים. כמו שכותב ליאון ויזלטיר במסתו על הזהות, "זהות היא עניין חברתי, אבל היא איננה עניין חברותי. לא נדרש זמן רב עד שזהות מצטמצמת לנאמנות". מספיק לפתוח עיתון יומי כדי להוכיח שויזלטיר צודק, ובמיוחד את העיתונים של הימים האחרונים שמסקרים את ה"נאמנויות" השונות סביב סוגיית גיוס החרדים.

ויזלטיר טוען ששאלת הזהות היא שאלה אופנתית שזוכה להרבה יותר מקום ממה שמגיע לה, אלא אם כן מדובר בזהות נרדפת שרק אז יש לה הזכות לזעוק את זעקתה. הוא כמובן מתייחס גם ליהודים, אבל גם לטיפוסים נוספים של זהויות.  לפחות במקרה של הזהויות היהודיות, אני לא מסכים שזו אופנה חולפת, ולא משום שהיהודים הם תמיד נרדפים, את הנרטיב הזה אפשר לעת עתה להניח. אלא שבמובן ההיסטורי והסוציולוגי, שאלת הזהויות תמיד היתה חלק מן הנרטיבים היהודיים.  תמיד היו חלוקות, וסביר להניח שתמיד תהיינה. וההתפלגויות של זהויות בדרך כלל קרו סביב סוגיות אקטואליות, כגון התפלגות של זהויות סביב ההתמודדות עם כינון המלוכה, או עם החורבן, או עם ההתייוונות, או עם אסכולות הלכתיות כבית הלל ובית שמאי, או עם משברים תרבותיים כגון השבתאות, או קליטת העליות של הציונות. וכאשר האקטואליה השתנתה כך גם השתנתה כלכלת הזהויות. אלא שבאופן תמוה, החלוקה הבינארית בחברה הישראלית בין חילונים לדתיים נעוצה במציאות שאיננה אקטואלית כלל ועיקר, ולא זו בלבד אלא שכאשר היתה אקטואלית היא בעיקר היתה אקטואלית עבור הנוצרים הפרוטסטנטים. יש כאן אפוא צורך גדול בכלכלה חדשה של זהויות. וכפי שראינו זה לא רק צורך תיאורטי, הוא מופיע מן המארג העשיר שהולך ונרקם בחברה הישראלית בצורה מהירה יותר ממה שהשפה מצליחה לייצג. מה גם שכיום, עם העושר התרבותי שנצבר עד כה, אנחנו יכולים לכונן כלכלה ססגונית ויצירתית שמהדהדת חגיגה יותר מאשר מלחמה, עבור מי שרוצה בכך.

קצת דמיון

למשל, במקרא היו זהויות לפי פונקציות חברתיות כגון נביאים או כוהנים או מלכים.  המלכים במקרא בדרך כלל לא אהבו את הנביאים, והנביאים לרוב חשדו בריבונות האזרחית של הממלכה, וכל שכן בריבונות הפולחנית של הכהונה. הכוהנים גם הם היו בעלי אינטרסים אחרים. כל אחד, במבט מבחוץ, מילא פונקציה מסוימת בתוך המכלול. הנביא האמין שצריך להקפיד על חוקי התורה, אבל שיש להבין מהן העקרונות שעל פיהן יש לחיות, ואין שום ערך בלחיות לפי החוק בצורה פלסטית בעוד שבפועל מנהלים חיי חברה מושחתים, שמהווים סכנה ביטחונית לקיום החברה והריבונות הפוליטית. אין לי ספק, למשל, שחלק ניכר מהאנשים שמגדירים את עצמם כאתיאיסטים הם בפועל, בכלכלת הזהויות החדשה, בני נביאים. הם אידיאולוגית עוטים זהות של אתיאיסטים כי הם מתנגדים לשררה של הממסד הדתי, אבל בפועל כל מה שהם רואים סביבם זו עבודת אלילים, ועמוק בפנים הם מרגישים ש"האמת איתם". יש בחקר הדתות מומחים שיאבחנו את ההרגשה הזו כהרגשה דתית של ידע גואל, של גנוזיס.  הם כועסים, הם רגישים, הם דורשים סדר וצדק וחידלון מיידי של העוולה. מבחינה סוציולוגית זה בדיוק מה שעשו בני הנביאים, בין אם היתה להם נגיעה בעיסוקים אזוטריים ובין אם לאו. אם מישהו מבין הקוראים מזדהה עם האמירה הזו, שיכריז "אני יהודי נבואי".

ויש יהודים שפוקדים את בית הכנסת באופן קבוע  ומקפידים על כל הלכה קלה כחמורה. זו התורה שיש לפעול על פיה, וכל פרט קטן הוא חשוב, לעתים הרבה יותר חשוב ממה שקורה בחוץ ברחוב.  זו מסורת לא פחות לגיטימית ויש לה שורשים בחוגי הכוהנים.  כיום אנו מכנים יהודים כאלה "דתיים", אבל הגדרה נכונה יותר בכלכלת הזהויות החדשה תהיה למעשה יהודים 'כוהניים', או יהודים 'הלכתיים', או יהודים 'רבניים'.

יש יהודים שאוהבים לשיר. הם חייבים לשיר והם מרגישים שעמוק בפנים הם שרים בשביל משהו שהוא גדול מהם. הם שרים, או כותבים סיפורים, או רוקדים, או מציירים או יוצרים בכל תחום אפשרי. אלה יהודים "לוויים" או יהודים "בצלאליים"

ויש למשל יהודים שאוהבים לשיר. הם חייבים לשיר, והם כרוכים במשהו שהם לא יכולים לשים עליו את האצבע, והם מרגישים שעמוק בפנים הם שרים בשביל משהו שהוא גדול מהם. הם שרים, או כותבים סיפורים, או רוקדים, או מציירים או יוצרים בכל תחום אפשרי. אלה יהודים "לוויים" או יהודים "בצלאליים".  ש"י עגנון היה כזה, והוא העיד על כך מפורשות בנאום שנשא כשקיבל את פרס הנובל לספרות, נאום שכל מי שמחזיק בידו שטר של 50 ש"ח יכול לקרוא אותו.

ויש כאלה שבאופי שלהם הם שוברים מוסכמות, תמיד חושבים מחוץ לקופסא, וזה לא משנה אם הם חילוניים או דתיים, כי מה שמגדיר אותם בצורה הכי מדויקת זה שהם "מנפצים פסלים".  לרוב הם יהיו מוקצים או לכל הפחות ייתפסו כמאיימים על הסדר הקיים.  אמנים, הוגים מקוריים, ולעתים גם חולי נפש קליניים.  הם קנאים לאמת שהם שומעים ורואים.  ויש מי שמתאפיינים ביכולת העתקה, אלה הם הסופרים והקליגרפים ששוקדים על השכפול של התוצר התרבותי, של ההפצה שלו ושל הפרשנות שלו.  הם מורים, מחנכים, מדריכים, חוקרים.  ויש יהודים שמוכיחים בשער, ויש יהודים שלוחמים, ויש יהודים חלוציים.  יש יהודים שהם יורדי מרכבה (אם כי הם לא יגלו לכם שהם כאלה) ויש יהודים מתייוונים, ויש יהודים חסידיים ויש יהודים למדנים.  ויש יהודיות תמריות, והגריות, ואסתריות, ויש אפילו יהודים שהם "אבודים", ומה שנחמד הוא שאפשר לשלב יחדיו כמה זהויות שרק רוצים.

מה שמאפיין את כלכלת הזהויות הזו היא שהיא יותר פנומנולוגית ופונקציונאלית מאשר פוליטית ומגזרית.  הקשת של ההגדרות היא רחבה, ולא בינארית, והכוונה בכתיבת שורות אלה אינה אלא להצביע על העושר הסמלי הרחב שיש בתרבות העברית, עושר שיכול להיות לנו לעזר רב, יותר מאשר למשקל רב.  וכך אולי ביום מן הימים יהודי ישאל יהודי, איזה יהודי אתה? או איזו יהודית את?  והתשובה תהיה תשובה אקטואלית, אורגנית, תשובה משעשעת ויצירתית שמתענגת על הסימבוליות התרבותית של מכלול הזהויות והסיפורים שבאמתחתנו. ובכל אופן, תשובה שנובעת מתוך עולם התוכן העברי, במקום תשובה שנובעת מעולם התוכן של אירופה הנוצרית במאה ה-18.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

27 תגובות על כלכלה יהודית של זהויות

01
ליאור זלמנסון

יותם, מאמר מקסים ומלא קסם. בעברי, שיחות מתסכלות מאד עם חילוניים ודתיים כאחד שלא הבינו את ההיברידיות המוזרה שאני מפגין בהיותי יהודי רפורמי מאד ווקאלי בעניין לצד קיום הלכתי מצומצם עד מאד. בסופו של דבר האתוס האורתודוקסי של ספירת מצוות (שגם הוא כפי שציינת לא אתוס ישן מאד אלא פיתוח מודרני) מנצח גם בחינוך החילוני. שנים חשבתי שהפתרון צריך לבוא מחינוך אבל לחינוך הפורמלי אין המון מוטיבציה להתעסק בזהויות מורכבות. השאלה היא איך רותמים כמה שיותר למסגרות או הזדמנויות לחינוך א-פורמלי בעניין זה.

02
א"מ

לטעמי, קשה מאוד שלא להיות "דתי" או "מאמין". הדת אינה חייבת בהכרח להיות ממסד חברתי המתבטא בקיום דוגמות ופרקטיקות לצורך זה, אלא גם יכולה להיות דבקות במערכת הסמלים המשותפת למדינת הלאום או לאידיאולוגיה. לענייננו, אדם שיתקרא חילוני או אתאיסט אך תופס את רגע צפירת האזכרה בימי הזיכרון כ"רגע קדוש" או יראה בסמלי המדינה כ"חפץ קדוש" אינו שונה בעיניי מאדם שייחס את אותה הקדושה בדיוק למי משמותיו של אלוהים, ליום השביעי ולארץ-ישראל (דת אזרחית). דברים אלה ניתן לדעתי להשליך גם על בעלי השקפות כהומניסט, מרקסיסט או רציונליסט בכך שעצם יצירת מסד של ערכים ותפיסת עולם מלמדה מיני וביה על קיומה של "אמונה" בדבר מה.
עם זאת, ייתכן וכי קשה גם שלא להיות חילוני - והאמת היא שקל לי יותר לחשוב כיצד (כמעט) כולנו "דתיים" כי לצערנו, סקרים ומדדים שונים יגדירו את "החילוניות" כתשליל של הדתיות, כלומר עד כמה את/ה דתי - משום שעצם ההכרה כי קיים עולם חיצוני לעולם האמונה (היהדות תקרא לזה עולם ההלכה), קבלת חלק מאותם ערכים חיצוניים ולעיתים הכנעה בפני עמדת אי-כוליותה של הדוגמה/הללכה(שהיא אינה חובקת את כל הידע האנושי אודות העולם והמוסר) היא היא יכולה להיות עדות שגם האדם המאמין/דתי ביותר לא יכול שלא להיות מושפע מהנעשה סביבו.

04
יותם יזרעאלי

תודה ליאור ואיתמר. ליאור - לחינוך הפורמלי לצערי אין היום את כל הכלים לתהמודד עם הנושא כי הוא חלק מן ההשלכות של הנושא, ההפרדה בין החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי יצרה כנראה תחושה שהממלכתי לא צריך לעסוק בשום נושא מלבד תנ"ך ואולי קצת ספרות עברית. אולי מי מבין הקוראים שיותר מעורבים במה שקורא היום בתוך החינוך הממלכתי יכולים להאיר יותר את הנושא. בכל אופן בשנים האחרונות יש שינוי מבורך עם פתיחתן של מגמות מחשבת ישראל ביותר ויותר בתי ספר, ועם כניסה של תכניות לימוד כגון תכנית בארי, או רשתות בתי המדרש הפלורליסטים.

איתמר - אתה צודק. בהחלט אפשר להסתכל כך על הדברים. בסופו של דבר זה תלוי איך אנחנו מגדירים את המושגים דתי וחילוני. האופן שבו תיארת התנהגות דתית מכונה במחקר "הגישה הפונקציונליסטית" וביסס אותה מאוד אמיל דורקהיים, שטען בגדול שהדת היא המערכת של הפונקציות שמלכדת את החברה. לפיכך גם משחק כדורגל הוא ריטואל דתי וביקור בקניון הוא פולחן לכל דבר, והקפיטליזם והמדע הם דתות ממוסדות לכל דבר. אותו הדבר לגבי החילוניות, שאפשר גם להתייחס אליה כאל "תפיסת עולם" כללית או גישה שאיתה מתייבצים בחיים (שכוללת באופן כללי רציונליזם, הומניזם, ליברליזם). כל זאת רק מעבה לדעתי את הטיעון שלי שהשימוש שלנו היום במושגים כמושגים של מגזרים וזהות הוא מאוד צר ומטעה ומייצר הבחנה מגזרית שאני לא בטוח שהיא אכן קיימת בפועל. מצידי אפשר עדיין לשמור על המינוחים אם רוצים, אבל אז גם כדאי להטעין אותם במשמעויות שאתה מציע. הלוואי והיינו שם.

משה - הדיכוטומיה בין חילוני ודתי - בשימוש הסקטוריאלי שלה - היא תקפה כל עוד ממשיכים לתקף אותה. מה שאני מתכוון לומר זה שכדאי לנו להכיר בכך שאנחנו לא חייבים להמשיך לתקף אותה, במיוחד כאשר אנחנו מבינים שהיא לא ממש קשורה למרקם החברתי או התרבותי שלנו, ושלדעתי נרוויח אם נשנה את העיקרון שלפיו אנחנו עושים את ההבחנות.

    05
    משה

    יתכן שאני לא מספיק אינטלגנטי כדי להבין סוציולוגיה, ואם כך אני מתנצל מראש. למלה "תקפות" יש משמעות ברורה בלוגיקה ובסטטיסטיקה. אבל אני לא מצליח להבין את הטענה שלך כשאני מפרש "תקפות" לפי משמעויות אלה. האם יש משמעות נוספת בסוציולוגיה?

06
יותם יזרעאלי

תיקון לתשובה לאיתמר: בזמנו של דורקהיים לא היו קניונים וגם המינוח דת אזרחית הוא מאוחר יותר ממנו. לכן אלה שסוברים כך הם, כן כן שימו לב, ניו-דורקהיימיניסטים. אחד הסוציולוגים המרתקים יותר שאוחזים בתפיסה הזו הוא רוברט בלה, מומלץ מאוד לקרוא אותו.

07
נטע שרי

היי יותם, אשמח להשתמש בקטע הזה בעבודה שלי היום
(מדריכה של בני 18 יהודים אמריקאיים) ותהיתי אם זה בסדר מבחינתך. ואם כן-האם יש לך אותו באנגלית או אופציה להמיר אותו לאנגלית? זה יצא לך יותר טוב מלי בוודאות :)
תודה

10
אהד

האם ניתן לכלול את האתאיסטים בדיון - כפי שנעשה בדמויים לבני נביאים ככאלה שמתנגדים לממסד הדתי - בעוד שאלו כופרים בעצם המרכיב האלוהי עליו מושתתת הדת?
למעשה אלו לא רק מתנגדים לממסד הדתי (כפי שחילונים רבים מתנגדים אליו אך מחבקים את המסורת ואף את האמונה) אלא להנחת היסוד של התרבות היהודית בכללותה.
מעניין לחשוב מה בכל זאת מקומם במארג היהודי ככאלה שמתהווים ממנו.

12
רבי עקיבא

מאמר מצויין. אני מאוד מזדהה עם הגישה שאתה מציג. אני רק לא כל כך בטוח לגבי הסיכוי לדיאלוג חדש בעניין. אחרי הכל, התופעה של ׳צמצום׳ המורכבות של המציאות איננה מיוחדת לתחום הזה, והיא נובעת מהקושי האנושי להכיל אותה.

13
יותם יזרעאלי

אהד - גם אתיאיסטים זה תלוי איך מגדירים. אני לא בטוח שאתאיסט מתנגד כפי שאתה אומר להנחת היסוד של התרבות היהודית בכללותה. אם יש אתאיסטים בקהל אתם מוזמנים לתקן אותי במידה ואני טועה.

למשל ההגדרה השל אתאיסט בפילוסופיה של הדתות היא מישהו שלא מקבל את רעיון ההתגלות, אבל עשוי להאמין בדברים, ואפילו אלוהים, אחרים, אם הם לא מתגלים בתוך ההיסטוריה. לפיכך אפילו שפינוזה היה סוג של אתאיסט, וישנם מיסטיקנים שהם אתאיסטים לפי ההגדרה הזו, ובוודאי כמה מן הפילוסופים הגדולים וכולי.

עם זאת, בדרך כלל בשימוש הרווח הכוונה היא למישהו שלא מאמין בא-לוהים, שזה או אותה דמות שיושבת בשמיים ומנהלת את העולם, או אותו הכח שמארגן את המציאות ו/או משגיח עליה. לתפיסתי זה סוג של אתאיזם ילדותי, תמים. וישנו האתאיזם ה"בוגר" יותר (הגדרות לא משהו) שמתנגד לעקרון לפיו יש משמעות בעלת תוקף של אמת מוחלטת. שמתנגד למהות שמאחורי פני הדברים.

אני לא אתאיסט, ולכן לא יכול לדבר בשמם, אבל בסופו של דבר מה שהתכוונתי להגיד זה שלדעתי האישית, הרבה מן האתיאיסטים שאני מכיר נושאים את האתאיזם שלהם כאידיאולוגיה מוסרית, כהצהרה, כנקיטת עמדה נגד משהו שהם מזהים כלא צודק.

14
גבי בחן

יופי של מאמר. אכן הפוליטיקה של זהויות הולכת ומתעצמת במדינתנו וזה ממש לא לטובתנו הכוללת, אם כי זה תמיד לטובת אותו ציבור שמחזיק בכח, באותו רגע. זה נכון לא רק בתחום הפנים יהודי אלא גם כמובן בין יהודים לערבים, (מישהו עוד זוכר של אזרחי מדינת ישראל הם ישראלים קודם כל ?). הדרך להתגבר על הרע של הגרות דיכוטומיות היא להתערבב - בבתי הספר, באזורי המגורים וכ'. אבל לצערי אנו עושים בדיוק הפוך - עיר לחרדים, יישוב לדתיים, כפר לערבים בלבד, עיר בעלת זהות חילונית (תל אביב, ערד...), בית ספר לחרדים אשכנזים וכו'. במקום כור היתוך בנינו צנטריפוגה המפרקת אותנו לחלקים... חבל מאד
אגב לדעתי התהליך אצלנו הוא בדיוק הפוך לתהליך שקיים בארצות הברית.

15
רונן פוקסמן

תודה יותם על הדברים,
אני עוסק בנושא הזה באופן אישי כבר שנים. כיום אני גר במושב נטור בגולן בו קיים בית ספר "מעורב" ובו דתיים וחילוניים. בית הספר שייך לרשת "מיתרים" שחגגה 12 בשבוע שעבר. בכל בוקר כשאני עובר ליד בית הספר, אני לא יכול שלא לחשוב כמה קסום המקום הזה מחד אבל כמה אבסורדי הוא מאידך. נכון לעכשיו, איני מכיר דרך אחרת, אולם העובדה שבית הספר שם לו למטרה להפיל חומות ומחיצות אנכרוניסטיות (כפי שהיטבת לתאר) בין דתיים ובין חילוניים והוא עושה זאת באמצעות מתן כותרות כה ברורות "דתיים" ו"חילוניים" זועקת לשמיים. ייתכן וזו אבן הפינה של בניין החברה החדש.
שוב תודה.

16
יותם יזרעאלי

רבי עקיבא - אני לא יודע אם זה שמך האמיתי אבל בהנחה שזה רק כינוי, האם זו לא ההוכחה לכך שאפשר למתוח את גבולות הדיאלוג?

גבי - אני מסכים איתך שדיאלוגיות והפגשה של זהויות היא חיובית, אבל אתה חושב שכור היתוך זה דבר ריאלי או חיובי בפני עצמו? לדעתי לא, ואין צורך להתיך את כל הזהויות לידי זהות אחת כללית (וכתבתי על כך קצת במאמר הקודם שפורסם כאן, "תנו לחינוך להתבלבל").

רונן - תודה על התגובה המרגשת והמעניינת שלך. זהו אכן מצב אבסורדי, אבל לזכותה של המערכת הזאת יאמר שהיא מכוונת לחברה דיאלוגית. אולי מתוכה יצמחו התלמידים, וביניהם ילדיך, שיבינו שההגדרות הללו לא מצליחות לייצג את המארג החברתי, והם יאמצו כלכלה חדשה של זהויות.

17
אלכס

יותם,אתאיסט הוא אדם שיודע שבני אדם המציאו את אלוהים כדי להכניס קצת סדר לעולם שנתפס ככאוטי ומפחיד.
בקצרה במקום להגיד בראשית ברא אלוהים האתאיסט אומר בראשית ברא האדם את אלוהים כי העולם היה נראה כתוהו ובוהו בלתי מובן.
מה ילדותי או תמים בהשקפה הזאת?

18
יותם יזרעאלי

אלכס - מחילה מכבודך, אבל לתפיסתי מה שכרגע הגדרת כאתאיזם זו הגדרה "ילדותית". זו התייחסות פסיכולוגיסטית אחת לתפיסת עולם שהיא עשירה ומורכבת ומעניינת יותר ממה שהצגת.
ב"ילדותי" (שכבר הקדמתי ואמרתי שאלה הגדרות לא מוצלחות ואני בשמחה יכול להחליף אותן) כוונתי למחשבה התחלתית או לא מפותחת עד הסוף.
ב"תמים" הכוונה היא לכל מי שמקבל את המשמעות המילולית של סיפור הבריאה, בין אם זה המאמין שמאמין לה ובין אם זה האתאיסט שפוסל אותה. אצל שניהם יש יסוד תמים בגישה אל הדיון.
ושוב אני אומר , אני לא מתעקש על ההגדרות הללו. מוזמנים להציע הגדרות טובות יותר, ובוודאי שמוזמנים גם לא להסכים. ויש גם את מאמרו של יעקב מלכין שהתפרסם באלכסון לפני חודשיים בנושא, הוא מתמחה בנושא יותר ממני.

19
רבי עקיבא

יותם, אני ואתה יכולים למתוח את גבולות הדיון בכיף. הבעיה היא שכאשר מדברים על 'דיאלוג חברתי שונה' מניחים שהציבור יכול להכיל מורכבות כזו. הייתי אומר שתקווה כזו היא במידה מסוימת תקווה משיחית.

20
שלומי שלומי

כל המאמר הזה יוצא מנקודת הנחה אחת שהיא הקורא הוא יהודי. שאלת הזהות היהודית (מיהו יהודי ? ) לא נדונה כאן כלל. כאתאיסט, דנתי בשאלה הזו הרבה זמן. בהתחלה הגעתי למסקנה שהזהות שלי היא לא יהודית אלא אוניברסלית, אזרח העולם שבמקרה חי וגדל במדינת ישראל. יותר מאוחר החלטתי שאני כן יהודי מאחר והתחנכתי ברוח התרבות היהודית (חגי ישראל וכו') ולא ברוח תרבויות אחרות. לכן השאלה אודות יהדותי היא שאלה תרבותית ובאותה מידה גם שרירותית. לדעתי יש מערכת יחסי גומלין רחבה ועשירה לבין הזהות היהודית, האוניברסלית, והביולוגית. וכמובן ניתן למצוא עוד "קטגוריות". וחבל שאין התייחסות לכך במאמר...

21
יותם יזרעאלי

שלומי - מן הסתם אי אפשר לדון בכל השאלות במאמר אחד. אבל שים לב שבהתלבטויות שלך אתה חושף את הבעייתיות של מה שהמאמר הזה מדבר עליו. לא שהתלבטות זה דבר לא טוב, וכמובן בירור זהות זה דבר מבורך, אבל המסקנות המיידיות שלך בהתחלה היו מבוססות על התבנית הנוצרית של "אי אמונה" שווה יציאה מן הכנסיה.

22
רם

תודה על המאמר, פוקח עיניים. אני זורם עם ההצעה לריבוי המושגים. כלומר אני מאמץ את הרעיון. אם עוד אנשים יעשו זאת, יקרה שינוי התודעה הציבורי. האם זה "ישתלם"? אין לדעת, אבל ההצעה לכלכלת זהויות יהודיות מורחבת בהחלט משקפת את המציאות באופן מהיימן יותר, ולכן ראויה.

23
שלומי שלומי

יותם-לא הבנתי איך התבנית של אי אמונה שווה יציאה מן הכנסיה היא נוצרית, ואיך זה קשור אלי... הרי אם בהתחלה החלטתי שאני לא יהודי (בלי קשר לאמונה בישות על טבעית), זה לא שהחלטתי שאני לא ישראלי, לא התחברתי לעצם התווית של היהודי. לא הבנתי את הקשר לנצרות, ואם כן יש קשר לנצרות, מה זה משנה אם קוראים למשהו נוצרי ? הרי רוב הערכים שאנו חיים היום לפיהם (יהודים, נוצרים וכו' - חוץ מתיאוקרטיות איסלמיות כמובן) נגזרים מהתרבות היודו-נוצרית. זו רק אחת מהסיבות שהחלטתי בהתחלה לחשוב על עצמי כעל אזרח העולם ולא כיהודי...

24
ניר ויצמן

מעולה, התשובה בסוף המאמר די מספיק לדבר יהודית (שזו השפה הלטינית בעצם למי שלא שם לב עד כה) ולעבור לדבר עברית אנחנו עבריים ולא יהודיים

25
אברהם

תודה על הכתבה מאירת עיניים ועושה קצת סדר בראש, אבל בכל זאת רציתי לשאול: מה תרוויח בכך - שתשנה את השמות, אבל התוכן יהיה אותו דבר?! וחוץ מזה אתה מתכוון ברצינות שנפסיק עם השימוש במילים 'חילוני' 'דתי'? הרי ב70 שנה אחרונות בוודאי שהמילים האלו מבטאות מושגים שונים מהמאה ה18, לכן אפשר לומר שאתה מסביר כאן את השורש של מילים אלו מהיכן צצו עד שהן מגדירות היום מאמין ולא מאמין שומר מצוות או לא כפי שהגדרת מצוין בכתבה, וזוהי באמת משאלת לב כמוסה שיתבטלו כל ההגדרות ונחזור להיות עם אחד.

26
שמעון

ישנה הנחה בסיסית לאורך כל המאמר המתעלמת מקיומה של תורה שבעל-פה.
לפי התושב"ע, קיום המצוות לכל כלליהן ודקדוקיהן היה מחוייב מיום מתן תורה, זה כולל תפילין, שעטנז, מעקה, איסור נידה, הקרבת קרבנות ואיסור נקימה ונטירה.
הנביאים התריעו על מעמד מושחת, אבל הם לא באו לבטלו, כי הקרבנות מחוייבים וגם שירת הלוויים מחוייבת. הם כן הדגישו "למה לי רוב זבחיכם", אל תקריבו זבחי רשות אם אינכם באמת יראי אלוקים אלא מעוותים דין יתום ואלמנה. גם אין כאן קריאה למעמד מסויים אלא לכל החוטאים באשר הם.
אין כאן המקום לנסות להוכיח את קיומה של תושב"ע מאז מתן-תורה, רק נסתפק בדוגמה של ריה"ל. אנו מקיימים ברית-מילה, בתורה מוזכר רק 'ימול בשר עורלתו', אולי הכוונה לעורלת האוזן? בתורה מוזכר "פרי עץ הדר וכפות תמרים", מי אמר שהכוונה היא ללולב ואתרוג? בתורה מוזכר "והיו לאות על ידך", היכן למדנו את כל דיני התפילין - שחורות, מרובעות, עור בהמה, 4 בתים וכו'?
אם נכונים הדברים, אזי יהדות-שומרת-כל-מצוות-התורה היתה היהדות הלגיטימית היחידה בעיני התורה מאז ומעולם, וכיום היא מיוצגת ע"י היהדות האורתודוכסית שהיתה צריכה להוסיף רכיבי הסתגרות חברתית כדי להישאר היהדות הלגיטימית היחידה.
אני מניח אותן תפילין כמו משה רבינו, נוטל אותו לולב כמו הרמב"ם, לומד תורה כמו עמוס הנביא ומשתדל לעשות חסד כמו רבי עקיבא. בכולן אני מתכוון לציווי של אותו אלוקים שציווה אותם ואותי, ואני גם מקיים את רמונו בדיוק כמותם.

בנוגע למושג 'בעל תשובה', הוא מתייחס למושג שחידש אלוקים רק ביחס לעם היהודי, שמי שמתחרט באמת על עבירות שעשה ואינו חוזר עליהן, אז הם נמחלות לו. גוי שמתחרט, עבירותיו אינם נמחלות, אמנם עליו לחדול ממעשיו הרעים, אך מחילת עוונות אין לו.
כמה שזה לא נשמע הומני. נכון, תורת ה' אינה הומנית.
העם היהודי הוא העם הנבחר, וזה מוזכר בתורה במקומות רבים.

27
Tabularasa

תפיסה רפלקטיבית של אתאיזם כנגד אמונה בכוח טרנסצנדנטי היא אכן ילדותית משום שהיא רפלקציה לתפיסה ילדותית (קיומה של השגחה כללית ופרטית). אתאיזם היא צורת מחשבה נטולת אמונה ותו לא, בהחלט לא צידו השני של מטבע שאינו קיים. האתאיסט, לא מצדיק את בחירותיו ה״מוסריות״ בקיומה של ״אמת״ (אמונה). ואכן, מן הסתם, אתאיסט לא מנסה להפריד בין ״טוב״ ו״רע״ בעזרת איזה שהוא ערך טרנסצנדנטי. הנסיון להנגיד בין אמונה לאתאיזם יהיה מניפולציה המשמשת בד״כ אנשים אמוניים ע״מ להקל את העימות עם נטולי האמונה.
בלבול הרסני לחשיבה. עברית היהודית המודרנית הוא הזהות הכפויה בין האמונה היהודית לבין הזהות הלאומית אתנית: העם היהודי (העברי), וחבל ליפול לטיפלולים ממין זה.