כסף זה לא הכל

הכלכלות של מדינות המערב נמצאות בבעיה. הגיע הזמן שנפנים כי רווחה וצמיחה פיננסית תלויות בשגשוג ופריחה אישית
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

מה הבעיה בכלכלות המערב? ובכלכלה בכלל? תלוי אם אנחנו מדברים על כלכלה טובה או על כלכלה צודקת. במערב אירופה ובארצות הברית, רבים חושבים שהכלכלות שלנו אינן צודקות די הצורך, אף על פי שתפיסות הצדק שלנו נבדלות זו מזו במידה מסוימת. חבורה אחת של כלכלנים, שאותה מוביל זה עשרות שנים הכלכלן הבריטי אנתוני אטקינסון, חושבת שהמערב נמצא כעת ב"עידן מוזהב" (Gilded Age) שני של אי שוויון בהכנסה ובעושר (הראשון - בארה"ב של סוף המאה ה-19). ברוח תפיסותיו התועלתניות של ג'רמי בנת'ם, הם מעוניינים לחלק מחדש את ההכנסה, להעביר הון מראש הסולם לשלבים הנמוכים יותר שלו – עד להגעה ל"סכום התועלות" הגבוה ביותר. אבל אפשר לתהות אם הדוקרטינה הזאת מגלמת בתוכה את התפיסות האינטואיטיביות לגבי מה שצודק ומה שלא.

פילוסופים, מצדם, מתעניינים בעשרות השנים האחרונות דווקא בעבודתו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון רולס. בספרו, "A Theory of Justice", טוען רולס כי יש לנטוש את בנת'ם: צדק כלכלי הוא עניין של חלוקת "תועלות", מונח שמצביע בעיניו על שביעות הרצון המופקת מצריכה ומפנאי ולא על סך כול התועלות האלה. העניין העיקרי הוא הצורה שבה כל משתתף תורם לכלכלת החברה. מבחינת רולס, צדק דורש מהמדינה להשתמש במסים ובסובסידיות כדי לחלץ אנשים ממדרגות השכר הנמוכות ביותר ולהביאם למדרגה גבוהה ככל האפשר. בצורה זו, האנשים המקופחים ביותר זוכים לנתח הגדול ביותר מהרווח שמניבים שיתופי הפעולה המתקיימים במסגרת הכלכלה.

בין שתי תפיסות העולם האלה יש מאבק. התפיסה הבנת'מית התגלגלה והפכה לרעיון הקורפורטיסטי שאומר כי הממשלה צריכה להעניק הטבות (בצורת כסף, הקלות מס או שירותי חינם) לקבוצות אינטרס המודיעות כי הן זקוקות לסיוע – תאגידים, איגודים או צרכנים – עד אשר יוחלט כי היתרונות האלה עולים יותר מדי. הניסיון לעמוד בתביעותיהם של אינטרסים שונים לא מותיר כסף רב בארנק הציבורי לעובדים בשכר נמוך.

כשבוחנים את המערב מהרנסנס ואילך, אפשר לראות שכבר הרבה מאוד זמן אנשים משתוקקים ליותר מאשר צריכת סחורות וכמה שעות פנאי ביממה. הם משתוקקים להיות חלק מקהילה שבה הם יכולים לקיים אינטראקציות עם אנשים אחרים ולהתפתח

התפיסה הרולסיאנית לא זכתה לתמיכה רבה בקרב המחוקקים. בארצות הברית, זיכוי על מס הכנסה אושר ב-1975. אבל הוא מיטיב בעיקר עם אימהות לילדים צעירים שמרוויחות שכר נמוך, ולא עוזר לכלל המשתכרים שכר נמוך. במידה מסוימת הוא אף פוגע במשכורותיהן של נשים ללא ילדים וגברים רווקים. באירופה יש כמה מדינות שמוציאות יותר מאשר ארצות הברית על סובסידיות תעסוקה, אבל ניתוחים סטטיסטיים מראים שאין לכך השפעה משמעותית על גובה השכר או על שיעורי האבטלה.

מכיוון שכמעט ואין יוזמות ממשלתיות יעילות המסייעות למקופחים, כוחות השוק המטלטלים של 40 השנים האחרונות – ובעיקר ההאטות בפריון שהתפשטו במערב וכמובן, הגלובליזציה, שהעבירה משרות ייצור רבות בשכר נמוך לאסיה – המשיכו, מבלי להיתקל בהתנגדות, לפגוע בשיעורי התעסוקה וגובה השכר בשלבים הנמוכים של הסולם. מגמה זו עלתה למקופחים לא רק בהכנסה, אלא גם באובדן של מה שמכונה "הכלה" – גישה למשרות שטבען והשכר המתקבל עבורן מעניקים לעובד כבוד עצמי. ושיעור ההכלה מלכתחילה לא היה בשמיים. בארצות הברית, זה זמן רב שצעירים שחורים מאזורים עירוניים לא זוכים למידה מספקת של הכלה. יוצאי צפון אפריקה בצרפת סובלים מאותה בעיה. ורוב מדינות אירופה לא עשו מאמץ אמיתי להכיל את הצוענים בני רומה.

כישלון כלכלות המערב הוא גם כישלונו של מדע הכלכלה. הרעיון הקלאסי של הכלכלה הפוליטית אומר שיש לתת לשיעורי השכר לצנוח עד לאן שהשוק נותן להם לצנוח, ואז לספק לכולם "רשת ביטחון" של "מס הכנסה שלילי", ביטוח אבטלה, וכן מזון, מקלט, ביגוד ושירותי בריאות חינם. גם כשהמדיניות הזאת מיושמת בהומניות – ולעתים קרובות אין זה המצב – היא מפספסת את העיקר: גם כשבוחנים את המערב מהרנסנס ואילך, אפשר לראות שכבר הרבה מאוד זמן אנשים משתוקקים ליותר מאשר צריכת סחורות וכמה שעות פנאי ביממה. הם משתוקקים להיות חלק מקהילה שבה הם יכולים לקיים אינטראקציות עם אנשים אחרים ולהתפתח.

הגישה הרווחת בכלכלה הפוליטית מתעלמת מקיומו של רעיון ההכלה ובשום אופן לא מתווה פתרון לחוסר בהכלה. מונוגרפיה שכתבתי ואסופת הרצאות שערכתי הן שניים מהמחקרים המעמיקים הבודדים שעוסקים בדרכים להכיל אנשים בכלכלה שבה יוכלו למצוא עבודה מספקת.

הפרשנים מדברים כעת על אי-צדק מסוג אחר. אנשים בעלי עבודות הגונות תופסים את הכלכלה כבלתי צודקת אם להם או לילדיהם אין סיכוי מהותי לטפס גבוה יותר בסולם הסוציו-כלכלי. וכיום נראה שקשה מתמיד לטפס בו. אפילו בעידן המוזהב של ארצות הברית (שהוזכר לעיל) טיפסו אילי הון רבים מהתחתית עד לצמרת (שלבי הסולם היו רחוקים יותר זה מזה, ובכל זאת אנשים הצליחו בכך). תחושת האי-צדק נובעת מההרגשה שקיימים בסולם יתרונות בלתי הוגנים: שהאנשים בצמרת משתמשים בקשרים שלהם כדי להישאר בצמרת – או כדי להבטיח שהילדים שלהם יישארו שם. הרף לניעות סוציו-חברתי הוא תמיד אותו רף: מחסומים שהוצבו על-ידי העשירים, המקושרים, התאגידים, הארגונים המקצועיים, האיגודים והגילדות.

אבל האמת היא ששום מהלך רולסיאני לשיפור מצבם של בעלי השכר הנמוך - או להסרת יתרונות בלתי הוגנים - לא היה יכול למנוע מהמקופחים בתקופתו של רולס אובדן משמעותי של הכלה. ההאטה בפריון והגלובליזציה לא אפשרו זאת. יתרה מזו, למרות שעוולות הכלכלה המערבית הן שערורייתיות, אין לראות בהן גורם עיקרי להאטה בפריון או לגלובליזציה (חשוב לזכור שההאטה בפריון בארצות הברית החלה באמצע שנות ה-60, ושנדידת משרות הייצור למדינות עניות התרחשה בשלב מאוחר הרבה יותר – מסוף שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-90). לבטח פועלים כאן גורמים עמוקים יותר.

אף על פי שאנשים זקוקים לכלכלה צודקת כדי לפתח כבוד עצמי וגאווה לאומית, הצדק אינו הדבר היחיד שאנשים צריכים לקבל מהכלכלה שלהם

אף על פי שאנשים זקוקים לכלכלה צודקת כדי לפתח כבוד עצמי וגאווה לאומית – רולס חשב שהצדק הוא המידה הטובה הראשונה במעלה של החברה – הצדק אינו הדבר היחיד שאנשים זקוקים לו מהכלכלה שלהם. הם זקוקים לכלכלה טובה לפחות באותה מידה שהם זקוקים לכלכלה צודקת. וכבר כמה עשרות שנים שהכלכלות המערביות לא עומדות בשום קנה מידה של "כלכלה טובה" – כלכלה המספקת לאזרחים "חיים טובים", או חיים "עשירים", כפי שנוהגים לכנות זאת הומניסטים מסוימים.

החיים הטובים, כפי שמקובל לתפוס אותם, כוללים בדרך כלל התמחות בעבודה המאפשרת לאדם להשיג תנאים טובים יותר – או אמצעים להשגת תגמולים, בין שהם חומריים, כמו עושר, או בלתי חומריים. אפשר לקרוא לחוויה הזאת "שגשוג" (Prospering). החיים הטובים, כפי שהומניסטים ופילוסופים תופסים אתם, כוללים שימוש בדמיון וביצירתיות, יציאה למסעות מרתקים אל הלא נודע והשפעה על העולם – חוויה שאני מכנה "פריחה" (Flourishing). לפי תפיסה זו, הרווחים שמשיג האדם אינם חומריים, למרות שרווחים חומריים עשויים להיות האמצעי להשגת מטרות בלתי חומריות. כפי שאמר הסופר כביר סגאל (Sehgal), "כסף הוא כמו דם. אנו זקוקים לו כדי לחיות, אך הוא אינו טעם החיים".

איך אפשר ליישם בחברה את החיים הטובים האלה? היסטורית, כפי שאני טוען בספרי "פריחה המונית" (“Mass Flourishing”), השגשוג והפריחה התפשטו במאה ה-19 באירופה ובאמריקה כיוון שכלכלותיהן נטענו בדינמיות שהולידה חדשנות. בתגובה לאתגרים ולהזדמנויות שהציבה בפניהם הכלכלה המתפתחת, החלו היזמים לעסוק בפתרון בעיות חדשות ובהתגברות על המשוכות שהתגלו בתהליכי יצירת החדשנות: האנשים האלה "שגשגו". החדשנים, מצדם, נישאו על גבי רוח הדינמיות החדשה וניסו ללא הרף לחשוב על דרכים חדשות לייצר דברים, או על דברים חדשים לייצר: האנשים האלה "פרחו".

מה מקורותיה של הדינמיות הזו? היא נולדה בתרבות שהיטיבה עמה ואפשרה לה להתפשט. בבריטניה וארצות הברית של המאה ה-19, ולאחר מכן גם בגרמניה וצרפת, צמחה תרבות של חקירה, התנסות ובסופו של דבר חדשנות, ששורשיה באינדיבידואליזם של הרנסנס, בחיוניות של תקופת הבארוק ובאקספרסיוניזם של התקופה הרומנטית. לאור הפריחה הכמותית האדירה בשירה, במוזיקה ובאמנות, במגזר ה"יצירתי" של הכלכלה, לא פלא שהדמיון פרח גם בשאר תחומי הכלכלה. בשנים ההן המציאו ג'ורג' סטיבנסון את רכבת הקיטור וג'ון דיר את מחרשת הפלדה; אייזיק זינגר פיתח מכונת תפירה מסחרית, תומס אדיסון את הפונוגרף, האחים לומייר את הקולנוע, ופלורנס נייטינגייל יזמה ארגון מחדש של בתי החולים. החדשנות הופיעה בכל מקום – ויותר מכול באמריקה (אברהם לינקולן הכריז בעת סיור בארצו ב-1858 שלמדינה יש "תשוקה עזה – רעב מוחלט – ל'חדש'").

החדשנות הצליחה לצבור תנופה אדירה בכלכלות האלה מכיוון שהיא לא הייתה מוגבלת לאליטות. היא התפשטה בכל שכבות החברה, מהנמוכות מעלה. לאנשים בעלי רקע שגרתי הייתה האפשרות להיות מעורבים בחדשנויות, גדולות כקטנות. סטיבנסון לא ידע קרוא וכתוב, דיר היה נפח, זינגר מכונאי, אדיסון הגיע מרקע צנוע. וגם אנשים בעלי יכולות רגילות יכלו להעלות רעיונות חדשנים. כפי שכתבתי ב"פריחה המונית", "גם אנשים בעלי כישורים מעטים וצנועים זכו להפעיל את מוחם: לנצל את ההזדמנות, לפתור בעיה ולחשוב על גישה חדשה או דבר חדש".

ניכר כי חוויית העבודה בכלכלות הדינמיות האלה הייתה טובה עבור רוב האנשים – טובה הרבה יותר מאשר בכלכלות קודמות, בכל אופן. יומנים שנכתבו באותה תקופה מפריכים את התפיסה המקובלת שאומרת כי אנשים העדיפו את החיים הכפריים של תקופת הסוחרים, עם השגרה והבידוד שאפיינו אותם, על פני החיים המודרניים בעסקים ובערים.

כדי לקיים כלכלה "טובה מספיק" יש צורך בשכר גבוה מספיק, שיעור אבטלה נמוך מספיק וגישה נרחבת מספיק לעבודה מְסַפֶּקֶת – אבל אין די בתנאים האלה. נדרשת כמות גדולה מספיק של אפשרויות חומריות כדי לייצר כמות גדולה של אפשרויות בלתי חומריות

ייתכן שבחלק מהכלכלות האחרות לא היה (ועדיין אין) די שכר שיאפשר לכמות גדולה של אנשים מן השורה לחתור לקריירות שבהן יוכלו לשגשג או לפרוח; או שלא היו בהן די משרות. כדי לקיים כלכלה "טובה מספיק" יש צורך בשכר גבוה מספיק, שיעור אבטלה נמוך מספיק וגישה נרחבת מספיק לעבודה מְסַפֶּקֶת – אבל אין די בתנאים האלה. נדרשת כמות גדולה מספיק של אפשרויות חומריות כדי לייצר כמות גדולה של אפשרויות בלתי חומריות – קרי שגשוג או פריחה המושגים דרך עבודה הרפתקנית, יצירתית ואף רבת דמיון.

כלכלנים מסוימים טוענים שמדינות לא זקוקות לדינמיות כדי להיות מאושרות. ככל הנראה, לצרפתים ולאיטלקים אין תלונות על כך שהכלכלות שלהם חסרות כל חדשנות פנימית כבר קרוב ל-20 שנה. הם שמחים עם כלכלה שלא עושה דבר ורק נותנת לכוחות השוק הגלובליים – כולל פיתוחים מדעיים מבית ומחוץ – להעלות את שיעור השכר הנוכחי ולשמר את התשואות על העושר (למעשה, השכר הריאלי כמעט ולא עולה בזמן האחרון בכלכלות המפותחות). אך לדעתי, כלכלה כזו היא אומללה בהשוואה לכלכלה המייצרת שגשוג ופריחה משמעותיים – ועל אחת כמה וכמה בהשוואה לכלכלות המערב החדשניות והפעלתניות של העבר. מוזר שדווקא הכלכלה האומללה הזאת דומה מאוד למודלים התיאורטיים של מדע הכלכלה הקלאסי.

במודלים הקלאסיים שתיארתי, אף אחד לא מנסה לחשוב על שום דבר חדש (אולי מלבד השקעות רווחיות חדשות) ואף אחד לא מנסה ליצור שום דבר חדש. אין שם תפיסה של יוזמה אנושית, רק תגובות לשכר, שיעורי ריבית ועושר. הכלכלה היא מכנית, רובוטית. אמנם היבולים ממשיכים לצמוח, אבל צמיחה אישית אין. בקנון הקלאסי, בנת'ם, עם "סכום התועלות" שלו, מציג את האינדיבידואלים כמכונות שעובדות כדי לתרום את חלקן לרווחה הכללית. ג'וזף שומפטר מציג את ה"חדשנות" כפרי עמלם של יזמים בלתי נלאים שמוצאים "יישומים" מתבקשים לתגליות המתרחשות במנותק מכלכלת המדינה – כאילו שהמשתתפים המרכזיים בכלכלה הם חסרי כל דמיון.

למרות התחכום המאפיין את מדע הכלכלה של ימינו, הוא לא מותיר מקום לכלכלות שבהן אנשים מדמיינים מוצרים חדשים ומשתמשים ביצירתיות שלהם כדי לבנות אותם

המודלים הקלאסיים האלה הם נדבכים בסיסיים במדע הכלכלה של ימינו. מדע זה, למרות התחכום המאפיין אותו בהיבטים מסוימים, לא מותיר מקום לכלכלות שבהן אנשים מדמיינים מוצרים חדשים ומשתמשים ביצירתיות שלהם כדי לבנות אותם. הבעיה המהותית ביותר במדע הכלכלה היא שמבחינתו, המצב הנוכחי הוא הנורמה, "הטוב ביותר שיש". וכך הופכים רכיבים מסוימים בכלכלות המערב לתוצרים של כלכלה קלאסית ביסודה שלא מותירה מקום ליצירתיות ודמיון.

מאז 1970, פחות או יותר, ובמקרים מסוימים אף קודם לכן, רוב כלכלות מערב אירופה דומות יותר למודל המכני של הכלכלה הסטנדרטית. רוב החברות המסחריות יעילות מאוד. משקי בית, מלבד אלה שנמצאים בתחתית הסולם, חוסכים עוד ועוד ומביאים את העושר שלהם מדי שנה לרמות גבוהות יותר, רמות מדהימות באיטליה ובצרפת – גבוהות הרבה יותר מאשר בארצות הברית, אם נתעלם מאילי ההון. ומכיוון שהעלייה בעושר פוגעת בהיצע התעסוקה, אורך שבוע העבודה ומידת ההשתתפות בכוח העבודה הולכים ומתכווצים.

אפשר לטעון שהכלכלות הקונטיננטליות של מערב אירופה צועדות בנתיב של עושר הולך וגדל, כמו זה שפרנק רמזי תיאר בכלים מתמטיים לפני זמן רב. המחקר ההוא של רמזי העניק השראה למאמרו רב ההשפעה של ג'ון מיינרד קיינס, שבו הוא משבח את שקיעת העבודה וטוען כי היא משחררת את רוח האדם. נראה שקיינס חשב כי אנשים מן השורה אינם מסוגלים לשגשג או לפרוח. גם כיום נדמה שאירופאים רבים לא הבינו כי אף על פי שבאופן יחסי הם עשירים ובעלי פנאי רב, הם עניים בכל הקשור לחיים הטובים: לכלכלה המובילה לפריחה ולשגשוג. הסיבות למצב הזה ברורות.

גם כיום נדמה שאירופאים רבים לא הבינו כי אף על פי שבאופן יחסי הם עשירים ובעלי פנאי רב, הם עניים בכל הקשור לחיים הטובים: לכלכלה המובילה לפריחה ולשגשוג. הסיבות למצב הזה ברורות

ברוב מדינות מערב אירופה הגיעה הדינמיות הכלכלית לשפל שכמותו לא נראה מאז עליית הדינמיות במאה ה-19. היבשת כמעט ולא ממציאה או יוצרת עוד מוצרים חדשים – וזו היבשת שהולידה שפע של תעשיות וצורת חיים חדשות. הצמיחה שם פסקה, וההערכות האקונומטריות של שיעורי החדשנות המקומית הן בדרך כלל נמוכות. היעלמותה המוחלטת-כמעט של הפעילות היצירתית הפחיתה את החדשנות המקומית, צמצמה את פעילות המשקיעים ודיכאה את הביקוש לתעסוקה.

שיעורים גבוהים של אבטלה ושיעורים נמוכים של שביעות רצון מהעבודה מעידים על מצבן העגום של כלכלות אירופה. סקרים מספקים תשובות פשטניות לשאלות העוסקות בתחושות מורכבות; ובכל זאת, לא מפתיע שסקר משקי בית שנערך לאחרונה מצא שבמדד ה"אושר", התוצאות החציוניות בספרד (54), צרפת (51), איטליה (48) ויוון (37) נמצאות כולן מתחת לתוצאות המחצית העליונה של המדינות ה"מתעוררות" (emerging) – מקסיקו (79), ונצואלה (74), ברזיל (73), ארגנטינה (66), וייטנאם (64), קולומביה (64), סין (59), אינדונזיה (58), צ'ילה (58) ומלזיה (56). כפי שכתבתי בפרשנות על מערב אירופה הקונטיננטלית, "הכלכלה מאכזבת את החברה".

הכלכלה האמריקאית אינה במצב טוב יותר. הכלכלנים סטנלי פישר ואסר לינדבק (Lindbeck) כתבו על "האטה גדולה בפריון", שלדבריהם התחילה בסוף שנות ה-60. ההאטה המשולבת בצמיחת ההון והתעסוקה – מה שנקרא "פריון כולל" – היא חמורה, ומלבד בשנות הפריחה של האינטרנט, בין 1996-2004, היא לא פחתה; היא רק גוברת מאז שנות ה-60. לפי הניתוח שלי, ההאטה הזאת היא מקור הדעיכה העמוקה בשיעורי צמיחת השכר, ההשתתפות בכוח העבודה, ולפי ראיות מסוימות גם שביעות הרצון מהעבודה. שיעור האנשים שמנהלים חיים טובים צנח משמעותית (כמו באירופה הקונטיננטלית, האטת הצמיחה בפריון גרמה לצמיחה בשכר להאט, ומשקי בית רבים המשיכו לצבור אושר באמצעות חיסכון. כל זה גרם לירידה בהשתתפות. אבל ההאטה בפריון באמריקה התחילה בשלב מוקדם יותר, לכן הנזק המצטבר להשתתפות היה גדול יותר מאשר באירופה).

האטת הצמיחה בפריון גרמה לצמיחה בשכר להאט, ומשקי בית רבים המשיכו לצבור אושר באמצעות חיסכון. כל זה גרם לירידה בהשתתפות

מה גורם להאטה בפריון? פרשנים והדיוטות רבים סבורים שהעלייה הדרמטית בחדשנות בעמק הסיליקון פגעה בכוח העבודה והאטה את העלייה בשכר בשלבים הנמוכים והאמצעיים של הסולם. כולנו ראינו כיצד נעלמו חנויות ספרים, תקליטים ואחרות, ומה קורה לעיתונות המודפסת. אך לו החדשנות הכוללת הייתה במגמת עלייה, היה קשה להסביר למה צמיחת הפריון הכולל האטה כל כך. כפי שאמר אלווין הנסן לפני עשרות שנים, "הפסקת הצמיחה" - או כפי שהשתמע מדבריו, ההאטה בחדשנות הכוללת – "היא הכוח ההרסני".

הגורם ההגיוני להתפשטותה של תסמונת זו באמריקה – קרי ההאטה בפריון ודעיכת שיעור שביעות הרצון מהעבודה, בין היתר – הוא ירידה גדולה בחדשנות המקומית בתעשיות מבוססות, כמו תעשיות הייצור והשירותים המסורתיות. החדשנות שפרחה בכמה תעשיות חדשות – הדיגיטלית, התקשורתית והפיננסית – לא הצליחה לקזז את הירידה הזו. ברחבי אמריקה כמעט אפשר לחוש את העדר הדינמיות – ולא רק בתעשיות החינוך והבריאות המוזכרות לעתים תכופות. אמנם חברות כמו גוגל ופייסבוק מציעות משרות המותירות מקום לדמיון וליצירתיות, ואף מחייבות אותם, אבל עמק הסיליקון כולו מהווה רק שלושה אחוז מההכנסה הלאומית ואחוז קטן אף יותר מהתעסוקה הלאומית. וברגע שלא נשארו עוד חדשנויות אמריקאיות שהכלכלות האירופיות יכלו להעתיק, תסמונת ההאטה בצמיחת הפריון תקפה גם אותן – את צרפת ואיטליה בסוף שנות ה-90, את גרמניה ובריטניה עד 2005, פחות או יותר. בכל הקשור להשתתפות בכוח העבודה ולשביעות הרצון מהעבודה, מצבן של הכלכלות האירופאיות גרוע אף יותר ממצבה של הכלכלה האמריקאית, ככל הנראה לאור היתרון המשמעותי של ארצות הברית בחדשנות. זה מה שאפשר לארצות הברית להישאר צעד אחד לפני אירופה.

אמנם חברות כמו גוגל ופייסבוק מציעות משרות המותירות מקום לדמיון וליצירתיות, ואף מחייבות אותם, אבל עמק הסיליקון כולו מהווה רק שלושה אחוז מההכנסה הלאומית בארה״ב ואחוז קטן אף יותר מהתעסוקה הלאומית

מה הביא לדעיכה זו בחדשנות? אין בנמצא הסבר אחד משכנע, אך נדמה ששני סוגים של הסברים נוגעים באמת. האחד מצביע על דיכוי החדשנות בידי "זיקות מוקנות" (vested interests). כוחן עלה משמעותית במערב אירופה, ובסופו של דבר גם בארצות הברית, בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. מקצועות מסוימים, כמו מקצועות החינוך והרפואה, שנאחזו בתפיסות תאגידיות של שליטה כלכלית וחוזה חברתי שמקורן בקורפורציות של רומא העתיקה, מיסדו תהליכי רגולציה והסמכה שנועדו להפחית את מידת ההתנסות והשינוי. תהליכים אלה פגעו גם בחדשנות.

חברות שנפגעו מחדשנות – כפי שג'נרל מוטורוס נפגעה על-ידי ב.מ.וו וטויוטה – השתמשו בטיעונים קורפורטיסטיים של סולידריות כדי לקבל סיוע מהממשל הפדרלי (bailout) ולהתאושש. כתוצאה מכך, חדשנים מזדמנים רבים – ב.מ.וו וטויוטה בדוגמה שלי – מפסידים כסף בניסיונות החדשנות שלהם. ולכן כל מי שמעוניין לייצר חדשנות בתעשיית הרכב האמריקאית יחשוב פעמיים לפני שהוא ניגש למשימה.

בעזרת עיקרון ההגנה החברתית של הגישה הקורפורטיסטית מצליחים תאגידים מבוססים – הבעלים ובעלי העניין – ותעשיות שלמות להשתמש בלוביסטים כדי ליצור רגולציות ולרשום פטנטים שיקשו על חברות חדשות להיכנס לשוק ולהתחרות בו. אחת התוצאות של תהליך זה היא דיכוי של חברות וגורמים חיצוניים, אף על פי שחלקם הספיקו לחדור לתעשיות חדשות לפני שהוצבו המחסומים. וחלק מהגורמים הפנימיים, המוגנים כעת מפני מתחרים חדשים, מרגישים בנוח להפסיק להגן על עצמם בעזרת חדשנות כבעבר. אנו רואים דוגמאות חמורות לאופן שבו המחסומים האלה מגנים על הגורמים הפנימיים בתעשיית התרופות והמכשירים הרפואיים, שם תהליך האישור של מנהל המזון והתרופות האמריקאי בולם מתחרים חדשים ומאט את החדשנות עד כדי זחילה. החברות החזקות בתעשייה יכולות להעלות מחירים בחופשיות, וכך הן מגדילות את רווחיהן מחד גיסא ואת האי-שוויון מאידך.

אפשר לבחון את התיאוריה הזאת. הנתונים של לשכת הסטטיסטיקה לעבודה על מגזר ה-nonfarm (שוק העבודה ללא המגזר החקלאי ועוד מספר גורמים) מראים כי נתח ההכנסה של כוח העבודה נפל מ-66 אחוז בשתי תקופות השיא שלו באמצע שנות ה-70, ל-61 אחוז בשנות ה-90 ולאזור ה-58 אחוז בעת האחרונה. נתוני ה-OECD בנושא מגזרים עסקיים מעידים על עלייה בנתח של בעלי ההון, מ-32.5 אחוז ב-1971-1981 ל-34.5 אחוז ב-1995-1997 בארצות הברית, ומ-33.3 אחוז ל-38.5 אחוז באיחוד האירופי באותה תקופה.

ההסבר השני מצביע על דיכוי מסוג חדש – דיכוי החדשנות בתוך המשפחה ובמערכת החינוך. בשעה שערכים קורפורטיסטיים כמו שליטה, סולידריות והגנה משמשים לבלימת החדשנות, ערכים מסורתיים כמו שמרנות וחומרנות הופכים לעתים קרובות לכלים שמונעים מאדם צעיר לפנות לחדשנות מלכתחילה. בתי הספר לא עושים די הצורך כדי לחשוף את הצעירים לספרים מעולים העוסקים בהרפתקאות והתפתחות אישית. הורים מלמדים את ילדיהם כבר מינקות להיות זהירים ולהישאר קרוב למשפחה. רבות נכתב על ההורות המגוננת של ימינו: על הצורך לחזור לגישה שמאפשרת לילדים לחקור בחופשיות, לנסות דברים חדשים ולקחת סיכונים. הורים מפצירים בילדיהם, מיד עם סיום הלימודים האקדמיים, לבחור במשרה בטוחה בשכר גבוה, ולא ללכת לעבוד בסטארט-אפ. אוניברסיטאות רבות מלמדות כעת קורסים ב"השקעה אחראית", אך לא בהשקעה נועזת.

איך יוכלו מדינות המערב לייצר – או לייצר מחדש – שגשוג ופריחה נרחבים? אין טעם בצעדים מוחשיים ללא צורת חשיבה חדשה: אנשים צריכים להבין שהכלכלה הסטנדרטית אינה מדריך לפריחה – היא כלי להשגת יעילות בלבד

איך יוכלו מדינות המערב לייצר – או לייצר מחדש – שגשוג ופריחה נרחבים? אין טעם בצעדים מוחשיים ללא צורת חשיבה חדשה: אנשים צריכים להבין שהכלכלה הסטנדרטית אינה מדריך לפריחה – היא כלי להשגת יעילות בלבד. פריחה נרחבת דורשת כלכלה השואבת מרץ מחדשנות מקומית שמתחילה מלמטה. כדי להכשיר את הקרקע לחדשנות כזאת, זקוקה מדינה לדינמיות שתאפשר לה לדמיין ולייצר את ה"חדש" – אין די בחירויות כלכליות לבדן. והדינמיות ניזונה מערכים הומניים איתנים.

מבין הצעדים המוחשיים שאפשר לנקוט כדי להרחיב את הפריחה, הבולט ביותר הוא רפורמה חינוכית. הבעיה כאן אינה חוסר התאמה בין המיומנויות הנלמדות למיומנויות המבוקשות (מומחים קוראים לשימת דגש רב יותר במדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה – אבל כשאירופה הקימה אוניברסיטאות המתמחות בנושאים אלה, הן לא תרמו לחדשנות בצורה נראית לעין). הבעיה היא שהצעירים לא לומדים לתפוס את הכלכלה כמקום שבו משתתפים יכולים לדמיין דברים חדשים, שבו יזמים עשויים לרצות לבנות דברים אלו והמשקיעים לקחת סיכון ולממן אותם. חיוני שנחנך את הצעירים לתפוס את הכלכלה בצורה כזו.

וחיוני גם שתיכונים ואוניברסיטאות יחשפו את התלמידים לערכים ההומניים שבאים לידי ביטוי ביצירות המופת של הספרות המערבית, כדי שהם ישאפו לכלכלות המציעות קריירות יצירתיות ועשירות בדמיון. מערכות החינוך צריכות להפגיש את התלמידים עם מדעי הרוח כדי לעודד את התשוקה האנושית לפיתוח רעיונות חדשים ואולי גם לפיתוח חדשנות. ורפורמה בהשכלה הכללית דורשת רפורמה דומה בהשכלה הכלכלית. יהיה עלינו להשתחרר מן הקיבעון הקלאסי של צבירת עושר ויעילות, ולפנות לכלכלה מודרנית שמציבה את הדמיון והיצירתיות במרכז החיים הכלכליים.

אדמונד ס' פלפס הוא חתן פרס נובל לכלכלה וראש המרכז לחקר הקפיטליזם והחברה באוניברסיטת קולומביה. ספרו האחרון הוא "Mass Flourishing".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדמונד ס' פלפס, New York Review of Books .

תגובות פייסבוק

2 תגובות על כסף זה לא הכל

02
בועז בש מרץ'

ראשית, Gilded Age מתורגם לא נכון. הכוונה היא ל"עידן הגילדות" (בו ישנן מעמדות שונים של בעלי כוח ומשאבים וכן הפרדה בין "גילדות מקצועיות" והמעבר בין גילדות מאוד בעייתי (בעבר היה כמעט בלתי אפשרי כלל)
שנית, מסכים ש"צבירת עושר" ע"י עבודה אינה מטרה בפני עצמה והמטרה הגדולה יותר בחיים הנה לחוות כמה שיותר רגעי אושר ופיתוח עמידות לתקופות של משבר.
כמו כן ברור וטבעי בעיני הקשר בין סיפוק בעבודה ובחיים והצלחה בחיים וכן הצורך בחדשנות ויצירתיות בכל מקום עבודה על מנת ליצור צמיחה לטובת החברה כולה.
מה שחסר בעיני בניתוח הגורמים לחדשנות והצורך במיקוד החינוכי (הן במערכת החינוך, הן בבית והן בארגון הכלכלי בה חפצים בצמיחה) - הוא הצורך בחופש פעולה.
החופש לנסות, החופש להתנסות, החופש ליצור והחופש לטעות ולכשול, הנם בסיס מאוד חשוב אותו יש ליצור בשלושת "בתי הגידול" לחדשנות אמיתית (מערכת החינוך, הבית ומקום העבודה) מעניין אם מחנכים, הורים ובעלי עסקים המצליחים ביצירת חדשנות (והאושר הנלווה אליה) כיום מבצעים מקיימים תנאי חשוב זה באופן מודע או שמבלי משים, מכוח איזו "תחושה" או אינסטינקט או הבנה של השכל הישר?