אלכסון קלאסיק לא משחקים לפי כל הכללים

בתחילת שנות ה-30 לחיי נהגתי להשתמש בתעודת סטודנט ישנה מאוד, שתוקפה פג מזמן, כדי לקנות כרטיסים לקולנוע בהנחה. זה היה קל: פשוט קילפתי את המדבקה עם התאריך. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בלי שום בעיה, עד שכמעט שהפסקתי להשקיע בזה מחשבה. וכשכבר חשבתי על זה הייתי אומרת לעצמי שאני קונה כרטיס שאחרת לא הייתי קונה; בעיר יקרה צריך תושייה, והרי אף אחד לא משלם מחיר מלא, נכון?

אם גם אתם מפרים מדי פעם את הכללים, אתם מבינים את הפרדוקס שיש כאן. אנחנו תופסים את עצמנו כאזרחים טובים והגונים אף על פי שמדי יום (פעם או פעמיים בממוצע) אנחנו מרמים, משקרים, או מפרים את הכללים בצורה בלתי מזיקה לכאורה. אנחנו מפריזים בתיאור ביצועינו בשיחה עם הבוס, או מנסים לרמות בהצהרות המס; אנחנו עומדים בתור לקופה המהירה עם יותר מדי מצרכים, מלכלכים, שולחים הודעות תוך כדי נהיגה, מבריזים מהעבודה, קונים בגדים למסיבה ואז מנסים להחזיר אותם; אנחנו לא אומרים דבר כשהקופאי מחזיר יותר מדי עודף, מנסים לעקוף בתור, מורידים סרטים ושירים בצורה לא חוקית, עוברים את המהירות המותרת או משקרים כדי לקדם את ילדינו.

לפי סקר, כחצי מהאנשים מתחת לגיל 40 הודו שהעתיקו במבחן לפחות פעם אחת או ששיקרו כדי לחסוך כסף; יותר משלושה רבעים שיקרו להורה לגבי משהו חשוב; וכחמישית גנבו משהו מחנות

סקר שערך מכון ג'וזפסון לאתיקה ב-2012 מראה שמבחינה מוסרית אנשים מתחת לגיל 40 גרועים מהמבוגרים מהם. כחצי מהם הודו שהעתיקו במבחן לפחות פעם אחת או ששיקרו כדי לחסוך כסף; יותר משלושה רבעים שיקרו להורה לגבי משהו חשוב; וכחמישית גנבו משהו מחנות. ובכל זאת, כמעט כולם טענו שהם מרוצים מהאופי שלהם באופן כללי. אבל ככל שחוקרים מעמיקים בבחינת עבירות יומיומיות כגון אלה, כך הם משתכנעים שלהפרת כללים יש היבט נוסף; המניע העיקרי להתנהגות רעה אינו האופי, אלא כוחות חברתיים ונסיבתיים. לעתים קרובות אנחנו בכלל לא חושבים באופן מודע על הפעמים שבהן אנו מכופפים את הגבולות המוסריים או על המידה שבה אנו עושים זאת. ייתכן שנפר כללים בנסיבות או הלכי רוח מסוימים, אבל לא באחרים. מוסר הוא עניין נתון להשפעה במידה כזו, שעצם המחשבה על הפרת הכללים עלולה לשנות את התנהגותנו. ומובן שכאשר אנו מבינים מדוע אנו עושים זאת, אנחנו יכולים להגן על פעולותינו – לטוב ולרע.

בשם היצירתיות

לפני כמה שנים, פרנצ'סקה ג'ינו (Gino), מרצה מהרווארד, ודן אריאלי, כלכלן התנהגותי מהאוניברסיטאות דיוק ו-MIT, שאלו את עצמם אם לאנשים בעלי מנת משכל גבוהה יש נטייה גבוהה יותר לנסות להשתיק את הקונפליקט הפנימי המתלווה להפרת כללים; האם אנשים חכמים הם ערמומיים יותר ובעלי נכונות רבה יותר לרמות? כדי לגלות את התשובה גייס הצמד מתנדבים, בחן את האינטליגנציה שלהם, כמו גם תכונות נוספות, ואז פיתה אותם לרמות במבחן. הם גילו שחוכמה אינה מנבאת נטייה לרמות, אבל יצירתיות כן. הרמאים קיבלו ציונים גבוהים יותר במבחנים של "חשיבה מסתעפת" מאשר המשתתפים הישרים, ואלה שרימו יותר מכול היו יצירתיים יותר מאלה שרימו רק מעט. בניסוי אחר, אריאלי וג'ינו הציבו דילמות אתיות בפני עובדים בחברת פרסום וגילו שלאנשים בעלי המשרות היצירתיות ביותר – הקופירייטרים והמעצבים – יש סיכוי גדול יותר לרמות (בהשוואה לרואי החשבון, למשל).

"ייתכן שיכולתם של אנשים להתנהג בצורה לא ישרה תלויה ביכולתם לרמות ובו בזמן לתפוס את עצמם כאינדיבידואלים מוסריים," מסבירים החוקרים. ככל שאנחנו יצירתיים יותר, כך קל לנו יותר לספר לעצמנו סיפורים לגבי ההתנהגות הקלוקלת שלנו, או להצדיק את פעולותינו מבחינה מוסרית. והכי קל לרמות כשהכללים דו-משמעיים וכשקשה לזהות קורבן ברור. בדקו את עצמכם. למשל, למה אנחנו סוחבים ציוד משרדי מהעבודה? אולי נאמר שהרגשנו מושפלים כשהבוס ביקש מאיתנו לצלם את המסמכים האישיים שלו, שעבדנו כל הפסקת הצהריים, שהחברות מקבלות את הציוד בזול, או שאנחנו בכל זאת לא גונבים פה כסף. ככה בונים סיפור טוב.

אנשים שנמצאים בצד היצירתי של הספקטרום מתקשים פחות "למסגר מחדש" אירועים. אך למעשה, כל מה שנדרש לשם כך הוא הלך רוח משוחרר, שלפי ג'ינו קל לייצר בכל אדם בעזרת רמזים דקים בלבד. כשחוקרים עודדו שחקנים במשחק על כסף לחשוב בגמישות רבה יותר (על-ידי שתילת ביטויים כמו "מקורי," "חדשני" ו"דמיון" בטקסט שנתנו להם לקרוא), הם רימו לעתים קרובות יותר מאשר שחקנים אחרים. "תארי לעצמך שאת עובדת בשביל ארגון ששם דגש על יצירתיות, חדשנות ומקוריות," אומרת ג'ינו. התיאור הזה נכון לחברות רבות בעלות סביבת עבודה משוחררות. מה שמפתיע הוא שהשימוש בהטרמות יצירתיות חזקות עלול להשפיע על מוסר, ברמה האישית והחברתית גם יחד. "האם אנחנו צריכים לעודד חשיבה יצירתית פחות בבנקאות?" תוהה אריאלי. והאם יש חיסרון בסיסמאות כמו "Think Different" של אפל?

ככל שאנחנו יצירתיים יותר אנו מפרים יותר כללים, וככל שאנו מפרים יותר כללים אנו נעשים יצירתיים יותר

יתרה מזו, טוענת ג'ינו, יצירתיות ועבריינות מעודדות זו את זו. ככל שאנחנו יצירתיים יותר אנו מפרים יותר כללים, וככל שאנו מפרים יותר כללים אנו נעשים יצירתיים יותר. ג'ינו וסקוט וילטרמות' מאוניברסיטת סאות' קרוליינה נתנו לנבדקים הזדמנות להרוויח כסף על כל שאלה שיענו עליה נכונה. אלה שהחוקרים עודדו לרמות (בכך שהקלו עליהם לנפח את הניקוד שלהם) מצאו פתרונות חדשניים הרבה יותר לבעיות שהוצגו בפניהם במבחנים שנערכו אחר כך – ובאופן כללי התחשבו פחות בכללים – גם לאחר שהחוקרים פיצו על ההבדלים ביצירתיות הבסיסית.

הפרת כללים – או בכל אופן הפרה מינורית של כללים – מספקת שני תגמולים מידיים. הראשון הוא תחושת אופוריה הנובעת מרמאות: מחקר של אוניברסיטת וושינגטון הראה שאנשים חושבים שהם יחושו אשמה או חרטה אחרי שירמו, אבל לעתים קרובות מגלים שהם במצב רוח טוב להפליא. הם גם מרגישים חכמים ומוכשרים יותר באופן כללי. השני הוא תחושה רגעית של חופש מכל הכללים באשר הם – מעין מבט מבחוץ על העולם. בהלך רוח משוחרר זה אנחנו מסוגלים לייצר קישורים אקראיים ובלתי שגרתיים שנעלמים מעינינו כשאנו כבולים לכללים. אם כך, ייתכן שאם נחייב על יותר שעות משעבדנו בפועל, נמצא פתרונות חדשניים יותר בשביל הלקוחות שלנו. חציית סף המהירות המותרת או סקס על ספסל בפארק יוכלו לשבור את מחסום הכתיבה שלנו. ואולי ניסוי בנוסח הסרט Catfish – שימוש בזהות מפוברקת ברשת – ייתן לנו השראה לקריירה חדשה לגמרי. ואולי זה רק מה שנאמר לעצמנו.

בשם המעמד

תארו לעצמכם שני רואי חשבון שמגלים אי סדרים בספרי החברה. הראשון מתייחס לחריגה ברצינות. השני מתייחס אליה בביטול: "מדי פעם מותר לשבור את הכללים, אם צריך." למי מהם יש כוח רב יותר? כשהפסיכולוג חרבן ואן קלייף מאוניברסיטת אמסטרדם הפנה את השאלה הזו לנבדקיו, לא היה להם ספק. רובם בחרו ברואה החשבון השני. בעלי הכוח מפרים את הכללים – כלומר, בזכות הפרת כללים אדם נראה חזק יותר (או מעורר השראה, או סקסי).

כשבחורים צעירים לוקחים סיכון ומצליחים, רמת הטסטוסטרון שלהם עולה. וייתכן שהורמון זה הוא האחראי ל"תופעת המנצח". כל הימור מוצלח מטרים את המוח לנטילת סיכון נוסף

חשבו על כל אדם בעל קהל מעריצים נאמן; תלמה ולואיז, שצוברות כוח על-ידי שבירת סטריאוטיפים והפרת החוק: הנשים האלה יורות ומרמות; לולא הייתה ליידי גאגא חריגה כל כך – הבושם שלה מכיל ניחוחות קלים של דם, זרע ורעל – היא הייתה בסך הכול עוד זמרת-יוצרת מוכשרת שנאבקת כמו כולם על הקריירה המוזיקלית שלה; וולטר ווייט, המורה לכימיה ואיש המשפחה שהפך לברון סמים רצחני בסדרה "שובר שורות" מיישם בפועל (ובקיצוניות) את הנטיות החתרניות והמרדניות שכולנו מרסנים.

לאנס ארמסטרונג רוכב בטור דה פראנס 2005. לאחר ששבר שיא עולם וניצח שבע פעמים רצופות בתחרות היוקרתית, הוא הודה בכך שלקח סמים משפרי ביצועים. צילום: בירטה הטלנד

"בצורתה הצנועה ביותר, הפרת כללים היא למעשה דבר בריא," אומר ז'ן ז'אנג (Zhang) מאוניברסיטת אריזונה סטייט. סקר שערך בקרב גברים לבנים הראה שהפרות כללים מינוריות נוסח-פריס-ביולר בגיל ההתבגרות – פגיעה ברכוש, הברזה (אם לא זינוק באוויר בפרארי גנובה) – מנבאות עיסוק מכובד בבגרות: יזמות.
כשבחורים צעירים לוקחים סיכון ומצליחים, רמת הטסטוסטרון שלהם עולה. וייתכן שהורמון זה הוא האחראי ל"תופעת המנצח", אומרים החוקרים ג'ון קואטס (Coates) וג'ו הרברט (Herbert) מאוניברסיטת קיימברידג', שניטרו את פעילותם ההורמונלית של סוחרי מניות (שוב, גברים כולם) בימים טובים כרעים בבורסה. הם גילו שכל הימור מוצלח מטרים את המוח לנטילת סיכון נוסף. המנצחים התמלאו מרץ. ועם כל ניצחון רמת ההורמון עולה, הביטחון גובר, הסיכונים נעשים גדולים יותר וכולי.

המעגל הזה מעצים, הוא מניע להצלחה. כפי שאמר טי אס אליוט, "רק מי שמוכן ללכת רחוק מדי יוכל לגלות כמה רחוק אפשר ללכת." אבל קואטס והרברט מזהירים שבשלב מסוים במהלך פרץ טסטוסטרון ממושך, ביטחון הופך לתופעה המוכרת של ביטחון יתר. ואז אנחנו עלולים להתנהג באי-רציונליות, פזיזות ואף אכזריות. "כשאנשים צוברים כוח," מסביר ז'אנג, "התנהגותם נעשית משוחררת יותר, ועלולה להוביל להפרות של נורמות נוספות." בסופו של דבר, הוא אומר, זה גורם ל"אלחוש מוסרי". קחו לדוגמה את סטיב ג'ובס ואפל: ככל שהחברה צמחה כן התרבו תביעותיה בתחום ההגבלים העסקיים, ה"בקדייטינג" והאי-שידול.

ככל שכוח וניצחון חשובים לנו יותר, וככל שהתחרות מאיימת עלינו יותר, כך אנו זונחים את הערכים שלנו בקלות רבה יותר

ככל שכוח וניצחון חשובים לנו יותר, וככל שהתחרות מאיימת עלינו יותר, כך אנו זונחים את הערכים שלנו בקלות רבה יותר. כן, גם זה תקף בייחוד לגבי גברים, לפי מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה. כשגברים מודעים למעמדם הרגישו שמערערים עליהם בתרחישי משא ומתן, גברה נכונותם לשקר, להפר הבטחות או להשתמש בטקטיקות מפוקפקות. נשים, שאולי מודאגות פחות בענייני מעמד או דומיננטיות, לא ויתרו בכזאת קלות על עקרונותיהן בשביל הישגים כספיים או חברתיים.

לא שנשים הן בהכרח מופת של מוסר. העושר גובה מאיתנו מחיר מוסרי בין אם אנחנו גברים או נשים, כך גילו דאכּר קלטנר (Keltner), פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ועמיתו הפסיכולוג פול פּיף (Piff). הם נתנו לנבדקיהם לשחק משחק על פרס של 50 דולר, וראו שאנשים שמרוויחים 150,000 דולר לשנה ומעלה נוטים לרמות פי ארבעה מאשר אנשים המרוויחים 15,000 דולר לשנה או פחות. הסיכוי שעשירים יחכו לתורם בצומת ארבע-כיווני או יתנו זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה היה קטן בהרבה, בהשוואה לנהגים עשירים-פחות. ואפילו היה סיכוי גדול יותר שהם ייקחו ממתקים שנועדו לילדים. הממצאים היו זהים בקרב דמוקרטים ורפובליקאים: העשירים פעלו מתוך תחושת זכות גדולה יותר, בפחות אמפתיות, ובאופן כללי תוך התעלמות רבה יותר מכללים בסיסיים של התנהגות חברתית. זה היה נכון גם בקרב אנשים שרק התבקשו לשחק תפקיד – כלומר, אנשים שאינם עשירים במציאות.

הסביבה, שאינה מאפיין פנימי כמו אישיות, היא זו שמעודדת הפרת כללים, טוען אנדי יאפ (Yap), מרצה מבית הספר למינהל עסקים ע"ש סלואן של MIT. אם נשים את אותו אדם בהקשר שונה נראה כיצד ערכיו משתנים. יאפ ועמיתיו ביקשו מנבדקיהם לשבת במושב נהג מרווח לעומת מושב נהג קטן, או לשבת במשרד גדול לעומת עמדה במרחב עבודה פתוח, ואז בחנו את תגובותיהם לתרחישים מוסריים שונים. בחללים המרווחים יותר דיווחו גברים ונשים כאחד שהם מרגישים חזקים יותר, והיה סיכוי גדול יותר שהם יגנבו כסף, ירמו במבחן ויבצעו עבירות תנועה בהדמיית נהיגה.

ייתכן שאנחנו פשוט מתאימים את עצמנו לציפיות המקובלות מהתפקיד שבו אנו נמצאים. בדיוק כפי שניסוייו של הפסיכולוג פיליפ זימבארדו (Zimbardo) מסטנפורד הראו שמדים צבאיים גורמים לאנשים להיות תוקפניים יותר בעת משחק תפקידים, כך כיסא מרווח מעודד אותנו להתנהג כאילו יש לנו כוח רב (עצם מתיחת הרגליים וההתמקמות בתנוחת כוח מעלות את רמת הטסטוסטרון ב-20 אחוז תוך שתי דקות). בניסוי נוסף שממחיש את הגשמת התפקידים הזו הראתה ג'ינו שאנשים שחובשים משקפי שמש מזויפים של גוצ'י תופסים את עצמם כטיפוסים מעט מפוקפקים ולכן יש סיכוי גדול יותר שהם ירמו מאשר כשהם לובשים את המותג האמיתי. אם ישנו לנו את הסביבה, אם ייקחו מאיתנו את תחושת העוצמה המנופחת, אנחנו נשוב לרסן את עצמנו.

בשם הקִרבה

בספרו Moral Tribes, הפסיכולוג ג'ושוע גרין מהרווארד מפריך תפיסה מוטעית נפוצה. אנחנו לא נולדים עם תחושה נאורה ואוניברסלית של הוגנות, הוא מסביר, אלא עם תחושה צרה בלבד. התפתחנו כבעלי חיים שבטיים ששיתפו פעולה בקבוצות קטנות עם כללים משלהם (אנחנו) אבל לא עם שאר העולם (הם). הפסיכולוג פול בלום (Bloom) מאוניברסיטת ייל הראה שגם תינוקות בגיל חצי שנה מפגינים סימנים ראשוניים למוסריות: יש להם חמלה, הם אוהבים אנשים שעוזרים ואף גומלים להם, והם מענישים מפרי כללים אנוכיים. אבל יש להם גם הטיה חזקה לטובת אנשים הדומים להם בגזע, בשפה ובטעם באוכל.

תינוקות בגיל חצי שנה מפגינים סימני מוסריות: יש להם חמלה, הם גומלים לאנשים שעוזרים והם מענישים מפרי כללים אנוכיים. אבל יש להם גם הטיה חזקה לטובת אנשים הדומים להם בגזע, שפה וטעם באוכל

גם אם אנחנו נולדים עם תחושה גסה של טוב ורע, התרבות שלנו היא זו שמעצבת ומחדדת את השיפוט המוסרי. לכן יש מקום רב לניואנסים בכל הנוגע לכללים (הערכים שלהם מול הערכים שלנו), דבר שמסביר מדוע יש כללים שנראה לנו לגיטימי יותר להפר (פגשתי פעם האקר פיני, חבר בקבוצה שעברה על כל מיני חוקים בינלאומיים, שרתח מזעם על זרים שהולכים במסלולי האופניים בהלסינקי או חוצים את סף המהירות המותרת הנמוך של העיר). השכל הישר אומר לנו – ומחקרים מאששים זאת – שרוב בני האדם מתאימים את עצמם לנורמות בתרבות שלהם (או במקום העבודה), גם כשזה בא על חשבון החברה ככלל. אם השבט שלנו מוריד מוזיקה באופן פיראטי, מעתיק במבחנים, מוכר מניות מפוקפקות, מתעלם מהאיסור על עישון במקומות ציבוריים או מקבל שוחד, סביר להניח שגם אנחנו נעשה את הדברים האלה, או לפחות נחפה על חברינו.

רוח ה"אנחנו" מעודדת רמאות אמפתית או הפרת חוקים לטובת חברים אחרים בקבוצה, גם אם הדבר דורש הקרבה אישית. בניסוי שערכה ג'ינו עם אחד מעמיתיה התבקשו הנבדקים לשחק במשחק של הרכבת מילים. ה"מדרגים" היו נכונים יותר לתת קרדיט על מילים דו-משמעיות או בלתי תקינות לשחקנים שבדומה להם לא זכו בכסף בסיבובים קודמים – גם אם הם בעצמם הפסידו כסף בעקבות כך. התנהגות בלתי מוסרית נעשית מקובלת יותר אם היא משרתת אנשים אחרים, מטרה מסוימת, או עיקרון מסוים (ככלות הכול, רובין הוד היה גנב).

התנהגות בלתי מוסרית נעשית מקובלת יותר אם היא משרתת אנשים אחרים, מטרה מסוימת, או עיקרון מסוים

מה שמפתיע, לפחות בקרב אמריקאים, הוא שהם לא צריכים להרגיש "קרובים" מאוד כדי להתאים את עצמם לנורמות של אחרים: אותו שם, מקום לידה, עיר ילדות, אפילו החודש של יום ההולדת. בסדרה של ניסויים הורתה ג'ינו לנבדקים לקרוא סיפור על נוכלים שגונבים כסף ולראות את העולם מבעד עיני הנוכלים. הנבדקים הצדיקו את ההתנהגות הרעה וקבעו שהיא אינה מבישה כל כך. הם אפילו היו נכונים לחקות את הגנבים בניסוי עוקב, במודע או שלא במודע.

בשם ההוגנות

וכעת תארו לכם שראיתם איזה טיפוס מפוצץ טסטוסטרון עוקף בתור או עובר באדום (וכמעט דורס אתכם ואת הילד שמחזיק לכם את היד). או עמית שקיבל קידום אחרי שיצא לשתות עם הבוס, בזמן שאתם עבדתם בלי שייצא לכם מזה שום דבר. רוב הסיכויים שתהיה לכם תגובה אינסטינקטיבית: להתנקם, או לפחות להרשות לעצמכם להתנהג בצורה דומה. לפעמים הוגנות היא התירוץ הטוב ביותר להפר את הכללים. כדי לבחון את אינסטינקט ההוגנות, פנו לזלי ג'ון (John) מהרווארד ושניים מעמיתיה לקבוצת מתנדבים שהתבקשה לענות על שאלון טריוויה עם בדיקה אוטומטית, ואמרו להם שאנשים אחרים בחדר מרוויחים יותר כסף על ביצוע המשימה. נחשו מה קרה. האנשים שתפסו את עצמם כמקופחים החלו לרמות יותר מאלה שהאמינו שכולם מקבלים תשלום זהה.

סקר של מכון ג'וזפסון שאל אם שקרים ורמאות נחוצים להצלחה בחיים. שיעור המשיבים בחיוב היה גדול פי חמישה בקרב מתבגרים מאשר בקרב אנשים מעל גיל 50

יש כאן היגיון. אם אנשים אחרים לא נענשים על השלכת אשפה בפארק, למה שאנחנו נקפיד על זה? אם כולם מעתיקים במבחן המסכם, איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לעשות זאת? (סקר של מכון ג'וזפסון שאל אם שקרים ורמאות נחוצים להצלחה בחיים. שיעור המשיבים בחיוב היה גדול פי חמישה בקרב מתבגרים מאשר בקרב אנשים מעל גיל 50). במקרים מסוימים אנחנו עשויים לחוות הארה בנוסח רוזה פארקס ולהחליט שהפרת הכללים היא הדבר הנכון והמוסרי. אדוארד סנודן הדליף נתונים סודיים על מעקבים ממשלתיים כי לטענתו גורמים בעלי עוצמה לא נענשו על פי חוק, דבר ש"מערער את ההוגנות החברתית הבסיסית."

פתרון המודעות העצמית

ברני מיידוף. צילום: מחלקת המשפטים של ארה״ב

האיום האמיתי שהפרת הכללים טומנת בחובה אינו הסטייה המזדמנת מדרך הישר, אלא המדרון החלקלק, חריגות מינוריות שהולכות ומתרבות עד שהן הופכות לעבירות משמעותיות. ג'ינו מזהירה ששחיקה מוסרית עלולה להתרחש לאט כל כך עד שלעתים קרובות קשה לנו להבחין בה. חשבו על מיידוף או ארמסטרונג בתחילת דרכם, שאמרו "רק פעם אחת". ואז, "טוב, רק עוד פעם אחת." ובסופו של דבר הם כבר פעלו בלי לחשוב. מחקרים מוכיחים שהפרת כללים מחמירה עם הזמן. לילדים שמעתיקים במבחנים בבית הספר יש סיכוי גדול פי שלושה לשקר ללקוח כמבוגרים או להגיש תביעת ביטוח מנופחת, כך קובע מכון ג'וזפסון. ויש להם גם סיכוי גדול פי שניים מאחרים לרמות את הבוס או לשקר כדי להכניס את ילדם לבית ספר טוב.

שחיקה מוסרית עלולה להתרחש לאט כל כך עד שלעתים קרובות קשה לנו להבחין בה. חשבו על מיידוף או ארמסטרונג בהתחלה, שאמרו "רק פעם אחת". ואז, "טוב, רק עוד פעם אחת"

הפסיכולוגיה ההתנהגותית מציעה כמה תרופות נגד. רבות מהן מסתמכות על שליטה עצמית, אבל יש גם אמצעים אחרים: לאכול כמו שצריך ולנוח היטב – כשאנחנו רעבים או עייפים יש סיכוי גדול יותר שנפר את הכללים. להישאר במקומות מוארים: אנחנו פחות ישרים במקומות חשוכים; כמו תינוקות, גם אנחנו חושבים באופן בלתי מודע שאחרים לא רואים אותנו אם אנחנו לא רואים אותם.

"דמיינו לעצמכם שיש לכם מצפון על הכתף – רוב הזמן הוא ישן. אנחנו צריכים למצוא דרכים להעיר אותו," אומר אריאלי. אחת הדרכים היא לחשוב כיצד פעולותינו ייראו לאחרים. בניסוי מפורסם מאוניברסיטת ניוקאסל, זוג עיניים מצוירות שהוצבו בבית קפה מעל הקופה אכף בהצלחה את "שיטת האמון".
"כשאנחנו מתקשים לעמוד בפיתוי,חשוב שניתן לעצמנו תזכורות מוסריות," מדגישה ג'ינו. היא ראתה שכשאנשים חותמים על התחייבות מוסרית בתחילת טופס במקום בסופו (למשל הצהרות מס, טפסי מועמדות לעבודה, תביעות) יורד הסיכוי שהם ישקרו בשעה שהם ממלאים אותו. ואריאלי גילה שאותה תופעה מתרחשת גם כשמזכירים את עשרת הדיברות לפני מבחן, ולא רק בקרב דתיים. בנוסף, ההתבוננות בתצלומים של ילדים מעוררת בנו מחשבות על טוהר ותמימות. אפילו תזכורות על חלוף הזמן עשויות להציל אותנו מרגע של פיתוי כיוון שתשומת הלב שלנו עוברת מהסיפוק המידי לתפיסה ארוכת טווח של חיינו.

חשוב גם להרהר בהתנהגויות רעות מן העבר, אומר אריאלי, כלומר למצוא דרכים לכפר עליהן, לפתוח דף חדש. "הווידוי הקתולי, יום כיפור – אנחנו צריכים עוד מוסדות כאלה," הוא אומר. הם יעזרו לנו לבצע יישור קו מוסרי ולרסן את הנטייה לנטילת סיכונים (עם זאת, ישנה תופעה של "קיזוז מוסרי", המתרחשת כשאנחנו מרגישים שצברנו כל כך הרבה הון מוסרי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות כמה דברים רעים). רובנו צריכים להרגיש שאנחנו אנשים טובים וכנים; אנחנו צריכים לראות את עצמנו באור חיובי. ככל שקשה יותר לעשות את זה, כך יורד הסיכוי שנשקר ונגנוב, מספרים לנו חוקרים מסטנפורד. בניסוי שערכו הם פיתו את הנבדקים לדרוש כסף שלא מגיע להם. כשהחוקרים השתמשו בפועל "לרמות" – נא לא לרמות – הנבדקים עדיין רימו בחופשיות כי הם הרגישו רחוקים מהמעשה. אבל כשהם השתמשו בשם העצם "רמאי" – אל תהיה רמאי – אף אחד לא רימה. קשה לנו להתנער מהמחשבה שאנחנו רמאים; היא נוגעת בלב זהותנו.

כדאי או לא? ג'ינו מציעה צורת חשיבה לא אינטואיטיבית לגבי הפרת כללים, המתבססת על המחקר שערכה יחד עם עמיתהּ ג'ושוע מרגוליס (Margolis) והדוקטורנטית טינג ז'אנג (Zhang): אל תשאלו את עצמכם אם כדאי להפר כלל, אלא מה אתם יכולים לעשות במצב הזה. אם תשאלו את עצמכם מה אתם יכולים לעשות, תמנעו התנגשויות בין ציוויים מוסריים. "[גישה זו] מעודדת חקירה רבה יותר של אפשרויות ומגדילה את יכולתנו למצוא פתרונות מעשיים לדילמות מוסריות."

אז מה אתם יכולים לעשות, למשל, כשחבר מבקש טובה מפוקפקת? מה אתם יכולים לעשות כשיש לכם אפשרות לעשות משהו בלתי מוסרי למען המשפחה? כשיש לכם הזדמנות לבגוד בבן הזוג במהלך נסיעת עסקים ליבשת אחרת? כשהבוס אומר לכם לחייב את הלקוח על יותר שעות ממה שעבדתם בפועל? כשהיריב שלכם מפר את הכללים ואתם רוצים להפר אותם בחזרה? מה אתם יכולים לעשות? במקום להשתמש ביצירתיות כדי למסגר מחדש את העבירה, בחנו את המצב מראש ונסו למצוא פתרון אחר. לפעמים אפשר, ולפעמים לא. הסופר וואלאס סטגנר סיכם זאת היטב ברומן All the Little Live Things: "החוכמה ראשיתה בהבנה שהדבר הטוב ביותר שתוכלו לעשות הוא לבחור אילו כללים ינחו את חייכם." ולכך הוא הוסיף: "תהיה זו טיפשות גמורה להעמיד פנים שאפשר לחיות ללא כללים."

ג'נה פינקוט היא כתבת מדע ומחברת הספרים Do Chocolate Lovers Have Sweeter Babies? ו-Do Gentlemen Really Prefer Blondes?

Reprinted from Psychology Today. ©2014 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-20 בנובמבר 2014