להגן על רומא ולמות

הרפובליקה הרומית עמדה על סף קריסה. תוך שנים ספורות יירצח יוליוס קיסר, ה"דיקטטור לכל חייו", והשלטון יתדרדר לתוהו ובוהו. מלחמת האזרחים הארוכה תוליד אימפריה שתתנהל תחת עינו הפקוחה של הקיסר; בה בעת היא תוביל לאובדן של חירויות אישיות רבות – חירויות שהיו מקור גאווה עבור העם, תוצאתה של היסטוריה עמוסת מאבקים וסכסוכים.

אך כל האירועים האלה עוד היו נחלת העתיד: השנה היא 63 לפנה"ס. העיר רומא ויסודותיה של הרפובליקה מצויים תחת איום. למרבה המזל, אדם אחד יקום מתוך המהומה כדי להציל אותה – כך הוא ראה זאת, בכל אופן.

המשבר הכלכלי של רומא
בשנת 63 לפנה"ס הייתה רומא עיר בת מיליון תושבים. היא חלשה על אימפריה שהשתרעה מהיספניה במערב עד לסוריה במזרח התיכון, ומגאליה בצפון עד למדבריות אפריקה. מחוץ לעיר הנצח, בפרובינקיות המרוחקות, יחוזקו הגבולות במהלך העשורים הבאים – פומפיוס יילחם במִיתרידֶטס מלך פונטוס במזרח, בעוד שיוליוס קיסר יתכתש עם השבטים הגאלים והגרמאנים בצפון – אך בבית ניצבה רומא בפני איום פנימי. הקשיים בחזית הביתית נבעו מהבעיות שהתעוררו בפרובינקיות המזרחיות.

ירידה חדה במסחר ואובדן הכנסות המס שנבע ממנה, הובילו לעלייה בחובותיהם של רומאים אמידים רבים. רמת האבטלה בעיר הייתה גבוהה. הסנאט הרומי שתק – אולי לא הצליח למצוא פתרון, ואולי לא רצה. האנשים השתוקקו לגיבור, כלומר לפומפיוס הפופולרי, שישוב לרומא ויבריא אותה. אך בו בזמן הייתה בעיר מתיחות חריפה (לפחות כך נראה) שהובילה כביכול לקשירת קשר. הקשר הזה איים לא רק על חייהם של תושבי העיר, אלא גם על העיר עצמה.

הפורום הרומאי. תצלום: רימירו סנצ'ס-קרספו

המאבק: קטילינה מול קיקרו
במרכז הסערה עמדו שניים – לוּקיוּס סרגיוּס קַטילינה ומרקוס טוּליוּס קיקרו. קטילינה היה אריסטוקרט על סף פשיטת רגל, בשעה שקיקרו, יריבו הבוטה ביותר, היה נואם ומדינאי ידוע, וגם פילוסוף ומשורר. קטילינה היה בן למשפחה פַטְריקית ידועה – אבי סבו לחם מול חניבעל במלחמה הפונית השנייה – וקיקרו, מצדו, היה בן למשפחת בעלי קרקעות עשירה המבוססת מחוץ לרומא, באַרפּינוּם, עיר קטנה מדרום-מזרח לבירה. הייתה לו קריירה מפוארת כמשפטן, שבמהלכה שכלל את כישוריו הרטוריים המהוללים. כשקיקרו נאם, אנשים פסקו ממלאכתם והקשיבו.

השניים התעמתו לאחר שקיקרו חשף את המזימה שרקח קטילינה: להתנקש בנבחרי ציבור ולהצית את העיר כולה. כפי שייחשף בהמשך, תכלית המתקפה הזו הייתה, לחסל את חובותיהם של כלל התושבים – עניים ועשירים כאחד (כולל קטילינה עצמו). יש המאמינים כי התוהו ובוהו שהיה נוצר בעקבותיה היה מאפשר לקטילינה לתפוס את תפקיד השליט שבו חשק כל כך. חשיפת הקשר תוביל להתנגשות בין "אידיאולוגיה לשאפתנות", כפי שכתבה ההיסטוריונית מרי בּירד בספרה SPQR: A History of Ancient Rome. גילוי הקשר-כביכול יהיה נקודת השיא של הקריירה הפוליטית הארוכה והמוצלחת של קיקרו. הוא יזכה אותו בשבחים ובגינויים גם יחד.

עברו האפל של קטילינה
קטילינה וקיקרו נאבקו זה בזה לראשונה במהלך הבחירות למשרות הקונסול ב-64 לפנה"ס. קטילינה השתמש בכספיו האישיים ובכספיהם של אחרים – למעשה הוא העמיק את חובותיו – בניסיון לזכות בבחירות, אך סיים שלישי בלבד (בכל פעם נבחרו רק שניים). הוא הפסיד למועמד המפתיע קיקרו, ולגאיוּס אנטוניוס היבּרידה. למען האמת, המוניטין של היברידה לא היה טוב הרבה יותר מזה של קטילינה. רבים חשבו שהוא מושחת, ופעם אחת הוא אף גורש על-ידי הסנאט, ודרגתו נשללה ממנו. קיקרו השתמש בכישוריו הרטוריים כדי להכפיש את קטילינה, והיה האחראי להפסדו בבחירות. עוד לפני חשיפת הקשר חשב קיקרו שקטילינה עלול לגרום נזק רב לעיר הסובלת. קיקרו האמין ב"שלטון החוק והגנה על החוקה", בעוד שקטילינה ראה את עצמו כאבירם של העניים, ותיקי הצבא אשר פשטו את הרגל, וכל המנושלים מרכושם.

למראית עין נראה קטילינה כמועמד מתאים למשרת הקונסול: הוא שירת בצבא בזמן מלחמת בעלות הברית (89-91 לפנה"ס) לצד אביו של פומפיוס, וכיהן בעבר כפְּרֶטוֹר ומושל. הוא אף זכה לתמיכתו של יוליוס קיסר (אף על פי שקיסר יתנער ממנה בהמשך). עם זאת, לקטילינה היה צד אפל. אמנם הוא זוּכָּה באופן בלתי מוסבר מאשמות סחיטה בתקופת כהונתו כמושל באפריקה, אך אפפו אותו שמועות חמורות לגבי מותם המסתורי של אשתו ובנו. למרות הרכילויות והרמיזות, הוא הצליח לגייס את תמיכתו וכספו של מרקוס ליקיניוּס קְראסוּס ולרוץ למשרת הקונסול ב-64 לפנה"ס, בבחירות שבהן הפסיד, כאמור, לקיקרו ואנטוניוס היברידה. לאחר שקיקרו ניצח בבחירות הוא וידא שעמיתו הקונסול אנטוניוס, חבר קרוב של קטילינה, לא יחולל מהומות. מכיוון שריצה למשרה בכירה הייתה עסק יקר, קיקרו הבטיח לאנטוניוס שלאחר סיום כהונתו כקונסול הוא ימונה למושל מקדוניה, משרה רווחית שתעזור לו להתאושש כלכלית (למעשה הוא נשאר במקדוניה זמן קצר בלבד – הוא סולק מתפקידו, ובסופו של דבר נשלח לגלות). קיקרו נכנס לתפקידו כקונסול באחד בינואר, 63 לפנה"ס.

המזימה נרקמת
זמן קצר לאחר הבחירות ותבוסתו של קטילינה, הגיעו לאוזניו של קיקרו שמועות לגבי קשר – תוכנית להתנקש בכמה פקידי שלטון בכירים (כולל קיקרו) ולהצית את העיר. המידע הזה, שעלול היה להישמע מפוקפק ברגע הראשון, התקבל מאישה בשם פוּלְביה, פילגשו של קווינטוס קוּריוּס, חבר של קטילינה. קוריוס היה, כביכול, בחוב עמוק, ופולביה חיפשה דשא ירוק יותר. כדי למנוע ממנה לעזוב, הוא טען שבעיותיו הכספיות ייגמרו בקרוב, והדליף לה את המידע על הקשר. בהמשך ישכנעו אותו לחשוף את הקשר בפומבי. כשפולביה גילתה את המזימה, היא הלכה מיד לטְרנְטיה, אשתו של קיקרו, וזו סיפרה לבעלה.

מעטים בלבד האמינו לו. הסנאט אמר שאין לו הוכחות מלבד שמועה, ושהוא מנפח את הסיפור. הם חשבו שהוא "יוצר אווירת פחד". אך קיקרו האמין לשמועות ואף העסיק שומר ראש. החלטה זו התגלתה כנכונה, כיוון שבשבעה בנובמבר, 63 לפנה"ס, נעשה ניסיון התנקשות בחייו. למזלו, פולביה הזהירה אותו מפני מתקפה אפשרית.

הוכחות חותכות
בערך באותה תקופה הגיעו לידי קראסוס מספר מכתבים לא חתומים הממוענים לסנאטורים רומאים; המכתב הממוען אליו התריע כי עליו לעזוב את רומא. קראסוס ניגש מיד לקיקרו בלוויית שני סנאטורים נוספים. הוא אמר שהמכתבים הגיעו ממקור אלמוני, אך רבים האמינו שמדובר בקאיליוס, חבר של קיקרו וקטילינה.

ב-20 באוקטובר כינס קיקרו את הסנאט והציג את המכתבים בפני הסנאטורים הנמענים. המכתבים הכילו כולם אותו מידע: פרטים הנוגעים למזימה והוראות לעזוב את העיר. בה בעת, כוחות מזוינים של ותיקי צבא ועניים התאספו מצפון. להגנתו, קטילינה הופיע בפני הסנאט בשמונה בנובמבר, הכחיש הכול, כמובן, ותקף את קיקרו. כדי לרצות את מאשימיו הוא הציע בכל זאת להיכנס למעצר בית (אפילו בביתו של קיקרו). הוא טען שמאלצים אותו לצאת לגלות ללא משפט. בהמשך, לאחר שקרא להתקוממות ברחבי העיר, הוא נמלט בחסות החשיכה עם 300 אנשים אל פאיסוּלאי שבאֵטרוֹריה, שם הצטרף לקאיוס מנליוס, חברו לקשר. כשהסנאט גילה זאת, הוא הכריז על השניים כעל אויבי הציבור.

קיקרו חושף את קטילינה, ציור של צ'זרה מקארי. תצלום: ויקימדיה.

הקושרים נעצרים
מידע נוסף על המזימה המתגבשת מחוץ לעיר התקבל ממקור בלתי צפוי. בני שבט האֶלֹובּרוגים מגאליה היו באותו זמן ברומא כדי לבקש מהסנאט הקלה בעול המסים הכבד. כמה מהקושרים התעמתו איתם והפצירו בהם להצטרף לתוכניותיהם ולעורר מרד בגאליה. לאחר שהגאלים עזבו את רומא הם נתפסו על-ידי גאיוס פומפטינוס, הוחזרו אל העיר וסיפרו לקיקרו את כל הידוע להם – שמות, מקומות ותוכניות. בסופו של דבר השתכנע הסנאט בחומרת המזימה, ותוך זמן קצר נעצרו הקושרים הנותרים. בביתו של גאיוס קורנליוס קֶתֶגוּס, אחד הקושרים, נמצאו כלי נשק, בהם חניתות, סכינים וחרבות. בחמישה בדצמבר התכנס הסנאט במקדשה של קונקורדיה אלת ההרמוניה וההסכמה כדי לדון בעונשם של חמשת הקושרים שנעצרו.

יוליוס קיסר, שהיה חברו של קטילינה ובשלב מסוים אף הואשם בהשתתפות בקשר, התנגד להצעתו של קיקרו – להוציא להורג את הקושרים ללא דיחוי, קרי ללא משפט. אפילו יוניוס סילאנוס, הקונסול המכהן, תמך בהוצאה להורג. קיקרו דאג לרישום הפרוטוקול בקצרנות, כדי שהוא יוכל להגן על עמדתו בפני הקהל שהתאסף בחוץ בפורום. קיסר הציע לכלוא את הקושרים עד למשפט. מכיוון שברומא לא היו בתי כלא, העונשים המקובלים היו קנסות, גלות ומוות. הוא הכריז כי אף על פי שאין לו חיבה לקושרים, אל להם, לסנאט, לפעול בפזיזות. ההיסטוריון סווטוניוס כתב בספרו, "חיי שנים-עשר הקיסרים":

"כשקשר קטילינה נחשף, הבית כולו – מלבד קיסר – הפּרֶטור המכהן – דרש עונש מוות לקטילינה ושותפיו. קיסר הציע רק לכלוא אותם, כל אחד בעיר אחרת, ולהחרים את נכסיהם".

הסנאט הקשיב ועמד להסכים עם קיסר, אך לפתע קם ממקומו מרקוס פוֹרקיוס קאטוֹ, הידוע כקאטו הצעיר. קאטו היה חבר ב"אופטימטים", סיעה שמרנית חזקה בסנאט, ומיריביו של קיסר. בנאום משלהב וקצר רוח הוא הביע את הסכמתו עם קיקרו – הוצאה להורג היא האפשרות היחידה. הסנאט הסכים, והקושרים הוצאו להורג ללא משפט. אמנם היה מקובל לערוך משפט (החוק דרש זאת), אך קיקרו השתמש בסמכויות החירום שלו כדי לגבות את ההחלטה ולוותר על ההליך המשפטי. חמשת הקושרים נלקחו לטוּליאנוּם, מבנה עתיק בפורום ששימש לפני כן כמאגר מים. הם הוכנסו לחדר קטן, אפלולי ומסריח, שם חנק אותם מוציא להורג בחבל. קיקרו פנה לקהל בחוץ והכריז Vixere! (הם חיו!). הקהל כינה אותו Pater Patriae ("אבי המולדת"), אך השבחים לא נמשכו זמן רב. רבים החלו לבקר את האופן שבו ניצל את סמכויותיו, ואת ההחלטה שהפרה בבוטות את הזכות למשפט הוגן.

הכישלון והסיבוב השני
תוכניותיו של קטילינה נכשלו כולן. הוא ניסה להימלט עם צבאו דרך הרי האפנינים, אך נתפס. מבין 20 אלף חייליו, שלושה רבעים נטשו אותו. הוא הובס ונהרג. המזימה הגיעה לקצה. אף על פי שקיקרו נחל הצלחה כקונסול, סופר ומשורר, הוא תמיד האמין שמאבקו בקטילינה היה הישגו הגדול ביותר. בנאום ידוע שנשא כמה שבועות קודם לכן, בשמונה בנובמבר, 63 לפנה"ס (למחרת ניסיון ההתנקשות בחייו) הביע קיקרו את סלידתו מקטילינה: Quo usque tandem abutere, Catilina, patientia nostra?: "עד מתי, קטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו?"

כמעט 20 שנה לאחר מכן, כשהרפובליקה הייתה בעיצומה של מלחמת אזרחים נוספת, ניצבו חייו של קיקרו בסכנה פעם נוספת. הפעם זה ייגמר במותו. לרוע מזלו, הוא הסתכסך עם מרקוס אנטוניוס, חברו הקרוב של יוליוס קיסר. במאמר בשם "מתקפה על אויב החירות" הוא כתב, בהתייחס לחשיפת קשר קטילינה:

"כשהייתי צעיר הגנתי על מדינתנו: בזקנתי לא אנטוש אותה. בזתי לחרבותיו של קטילינה, ולא אפחד מחרבותיך [כוונתו למרקוס אנטוניוס]. להפך, אקריב את גופי בשמחה, אם מותי יפדה את חירותה של המדינה – אם אחת ולתמיד הוא יביא הקלה לתושבי רומא הסובלים זה זמן רב".

גם בזקנה המשיך קיקרו לתמוך גלויות ברפובליקה ובאידיאלים שלה. אך כשיצא נגד אנטוניוס חרץ את גורלו שלו. בשבעה בדצמבר, 43 לפנה"ס, הוא נלכד, וראשו נערף.

 דונלד ל' וואסון מלמד היסטוריה של העת העתיקה, ימי הביניים וארה"ב בלינוקלן קולג'.

תורגם במיוחד לאלכסון  מ-Ancient History Encyclopedia על ידי תומר בן אהרון

This article "Cicero and the Catiline Conspiracy" by Donald L. Wasson was originally published on Ancient History Encyclopedia. Translated and reprinted with permission (Creative Commons: Attribution-NonCommercial-ShareAlike)